מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אליהו יקיר, ילדי חסיה – דברים ביום עיון

אליהו יקיר נואם (הגדל)

לפני למעלה מ-66 שנים פגשתי את חסיה. זה היה ב-28.4.1946 הגעתי לבית הילדים הראשון של הקואורדינציה הציונית שהוקם בחודש מרס 1946 בלודז'. חסיה נבחרה לנהל אותו. בתום המלחמה החליטו הגופים ששרדו את המלחמה להקים גוף שיטפל בכל נושא האיסוף וחינוך של אלפי הפליטים ואלפי הילדים   ללא שייכות פוליטית. עד בואם של השליחים מהארץ בשלהי 1945, החלה התחרות של המפלגות בארץ על נפש הפליטים שזרמו לפולין בייחוד אחרי פתיחת הרפטריאציה מברית המועצות וחזרת אלפים משם. פורקה הפעילות המשותפת, המימון היה ברובו מהג'וינט וארגונים יהודיים נוספים. וכשלא היה כסף התברר שרק עם הקמת גוף משותף, על-מפלגתי, ניתן יהיה לממן את פדות הילדים שחיו במסתור אצל משפחות גויים או במנזרים. לכן הוקמה הקואורדינציה הציונית וחסיה מונתה כמנהלת בית הילדים הראשון.

הבית היה ברחוב פיוטרקובסקה 88 בלודז', דירה קטנה בת 2 חדרים.שם התקבלו הילדים מגיל 3 עד גיל 16 . עם ריבוי הבאים עבר בית הילדים לדירה גדולה יותר ברחוב נארטוביצ'ה 18.  היו שם יותר חדרים, בית עם חצר פנימית וחדרון קטן ועוד חדרון מתחת למדרגות.

חסיה, ששרדה את המלחמה בגבורה רבה, הייתה נערה בת 18 עם פרוץ המלחמה ועשתה רבות למען הכלל בהדרכה בשומר הצעיר. עם כניסתם לגטו אספה ילדים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם והתחילה להעסיק אותם ולטפל בהם. עד שנשלחה לביאלסטוק עם מעבדת זיוף המסמכים ויציאה לצד הארי כידוע. אין צורך שאני אדבר על מעשיה בזמן המלחמה.

         מרדכי יסעור ואליהו יקיר - "ילדי חסיה"

 

אני רוצה לדבר על חסיה האחת והיחידה ומה היא עשתה למעננו "ילדי חסיה". כשהגעתי לבית הילדים היו כבר 34 ילדים בשני חדרי השינה והחדר המרכזי ששימש לפעילות ואוכל וגם שם נפרשו מזרונים בלילה. האמירה שלה הייתה קבלה. זה לא בית יתומים, זה בית ילדים, ואני האחות הגדולה, והגדולים מטפלים בקטנים מהם. לגבי זה היה אור שלא ידעתי איך לקבל אותו. חסיה האירה בתוכי את הרגשת האם שלא הייתה לי. חיפשתי את אמי מהרגע  שהיא נפרדה ממני, קצת אחרי פרוץ המלחמה,ונשארתי עם משפחתה של אימא שהושמדה בשואה אחר כך.

לחסיה היו ילדים שכל אחד מהם בא מרקע שונה, מחיים בפחד, בריחה וחוסר אמון באדם המבוגר. היינו ילדים עם בעיות קשות מאוד של אמון. ילדים שהסתתרו לבדם אחרי שראו את מות הוריהם והצליחו בכוחות עצמם ותושייתם לשרוד את הבלתי אפשרי, שהמפלט שלהם היה אצל משפחה שהעבידה אותם ורק הצמדות לזהות לא יהודית השאירה אותם לחיות כעבדים.

ילדים היו במנזר ושם אסור היה לדעת שהם יהודים. ילדים שלא ידעו ולא זכרו מיהם, מה שמות משפחתם. ילדים שהיו יתומים בבתי יתומים בפולין ובברית המועצות לאחר שהוריהם מתו בסיביר ובמקומות נדידה ברחבי אסיה התיכונה.

ילדים שהיו בבתי יתומים פולניים ליטאיים ומשפחות של גויים שהיו מוכנים לשמור עליהם תמורת סכומי עתק שמשפחותיהם שילמו וחיכו לתשלום נוסף עבור פדות הילדים. כל ילד שהיה בעייתי בקהילה היהודית הגיע לחסיה. צריך לציין את דבורה פליישר, היא מרישה, אלמנה שאיבדה את משפחתה ובאומץ רב ולא פעם בסיכון עצמי פדתה ילדים מכל מקום אפשרי. הקשים ביותר היו מובאים כמובן לחסיה. ילדים אלה היו היסוד להקמתה וקיומה של הקואורדינציה הציונית.

חסיה נתנה את כל כולה לנו - לשיגעונו של כל אחד, הקדישה מעצמה כאילו רק הוא קיים, ניחמה, חיבקה ועשתה הכול למען הרגשת הבית. לחם היה בסלסילת פלא שתמיד הייתה מתמלאת ולמרות שלקחנו פרוסה למשמרת, חסיה ידעה ומילאה שוב. כל אחד מצא מחבוא והיא לא אמרה מילה. לא אמרה לאף אחד להוריד את הצלב או להתפלל לפני השינה והסבירה בסבלות אין קץ ובשקט את היותנו יהודים ואנחנו בין אחים.

ביוזמתה יצאה לתחנת הרכבת ואספה ילדים יהודים שהגיעו ברכבות מברית המועצות ומבתי יתומים. ידעה לא להפריד בין  בני משפחה ולא לתת הרגשת נטישה שהייתה קיימת אצלנו. למען הילדים היא לא תמיד שמרה על הפרוטוקול הרשמי ורק דאגה לילדים.  היה סדר יום קבוע, מסדר בוקר, התעמלות, פעילות לפי גילים -  ילדים קטנים לחוד וגדולים לחוד. לא נתנה להציק לחלש ולא לבייש אף אחד.לילד שהרטיב בלילה בדרך נס הוחלפו המצעים. ילד שגמגם עזרה בלי שיבקש עזרה. מי שגנב ידעה להסביר שכך לא נוהגים אך בלי הרמת קול וללא דרישה קשה. ילדים שבכו בלילות חסיה מיד צצה ותמכה בהם והרבה פעמים חשבתי מתי היא מספיקה לישון.

הייתה אתנו הגברת הלה מיכלסקה שישנה בחדר מתחת למדרגות. היא הייתה נפש אדירה וידעה תמיד לעזור, לנקות, ולטפל ולאהוב, להיות לעזר לחסיה, וסיפורה הוא סיפור מרתק. גם שתי בנותיה של הלה מיכלסקה היו אתנו. הן היו קטנות וחסיה טיפלה בהן יחד עם כולם. היינו בסופו של דבר 73 ילדים על אחריותה המלאה ולא מעט גורמים עשו הכול להפרידה מאיתנו.

חסיה נלחמה בגבורה על מנת לשמור על בית הילדים. היו ילדים שניסו לברוח חזרה למשפחה שבה הם היו בזמן המלחמה. גם היה מקרה שהאיכר האוקראיני שדרש וקיבל הרבה מאוד כסף כשמסר את הילד למרישה ודרש מהילד לברוח כדי שהוא יוכל למכרו שנית. אך הצלחנו למצוא ולהחזיר את הילד שברח, ומאז שמרנו עליו עד שהגענו ארצה.

זכינו לביקור של שליחים מהארץ, עזרה מחבריה הפרטיזנים שהנעימו לנו את ערבי השבת והחג, לימדו שירים ועשו כמיטב יכולתם לתת לנו הרגשת בית שכל כך היה חסר לנו. חסיה הייתה האור והתקווה והרבה שעות העניקה לנו עד שאנחנו חזרנו להיות בני אדם והחזירה לנו צלם אנוש. אישה שידעה לקבע אצלנו את קבלת האחר כמו שהוא, ליחס שווה לזולת. רק האהבה ונתינה של חסיה החתימה אותנו כבני אדם. המורשת שלה היא אהבת הזולת ונתינה היא קבלה בחזרה.

הגיע הזמן של אי שקט בפולין והוחלט להעביר אותנו לגרמניה. חסיה דאגה לנו וסידרה קבוצות של עשרה ילדים לפי הבנתה - גדולים שומרים על הקטנים והולכים בהפרשי זמן לתחנת הרכבת על מנת למנוע פרעות בדרך. רשימת הקבוצות קיימת וכל שם רשום בקפדנות במחברת עם פרטים של כל ילד שהגיע לבית הילדים לפי סדר ההגעה. לצערנו כשהגענו לתחנת הרכבת נאמר לנו שחסיה לא באה אתנו ונפל עלינו פחד ונטישה. חסיה בעזרתו של שייקה ויינר הצליחה ברגע האחרון להצטרף אלינו למרות הכול, וברגע שראינו אותה ידענו שאנחנו בדרך הנכונה.

בכדי להגיע לגרמניה חילקו אותנו לזוגות וצירפו אותנו לשני מבוגרים. אמרו לנו לא לדבר מכיוון שאנחנו רפטריאנטים שחוזרים לגרמניה ונתנו לנו שמות כמו לזוג המבוגרים שאליו צורפנו, חסיה קיבלה את האחריות על כל דברי הערך של כל המשלוח וכל הילדים האחרים שהיו ברכבת. חסיה לקחה על עצמה גם את בנותיה הקטנות של הלה מיכלסקה מכיוון שלא נתנו לה להצטרף וחסיה הבטיחה לה לטפל בהן כאילו הן בנותיה. אכן אין גבול לאהבתה של חסיה ואחריותה. יצאנו לגרמניה והמלווים שלנו עשו כל הזמן צרות לחסיה וכשהגענו לליבק בגרמניה חסיה מיד הפרידה אותנו מהמבוגרים ונשארנו רק אנחנו איתה. בבית כנסת חצי הרוס פרסו קש על הרצפה לישון עליו.

לאחר כמה ימים עברנו לזלצהיים, מקום מקסים - טירה מבודדת - וחסיה ארגנה את חיינו כגוף עצמאי עם ועדות פעילות וסדר יום. לימדה את כל מי שאפשר היה. נעזרנו באנשי אונרר"א והג'וינט ושליחי העלייה. זאת הייתה תקופה יפה של כמה חודשים שהופסקו למען מחנה מרכזי של הקואורדינציה בדורנשטאט על יד אולם. היה שם מחנה של חיל האוויר הגרמני, היה אולם לאוכל וחדרים לילדים וקבוצת. שליחים מהארץ וקבוצות של ילדים מבתי הילדים שהוקמו בפולין על ידי הקואורדינציה. כל קבוצה והמדריכים שלה, אך אנחנו היינו הקבוצה הגדולה ביותר ומיוחדת בפעילותה הודות ליזמה של חסיה.

 קיבלנו חבילות מאונר"א ובתוכם היו מנת קרב של הצבא האמריקאי ובתוכם שוקולד גדול במיוחד. חסיה אספה את העודפים ובעזרתן היא רכשה שמיכות של הצבא הגרמני ותפרה לנו מעיל ומכנסיים לחורף הקר והיינו הקבוצה היחידה עם בגדים חמים ואחידים. המשכנו בפעילות סדירה של סדר יום וזמן פנוי לפי גילים וחסיה ידעה לתת לכל אחד את החופש שלו ורק להסביר מה נכון לעשות אך לא הפעילה לחץ בוטא למעשינו השונים. היו כאלה שהקפידו ללמוד ולהיות ילדים טובים וכמובן שהיו גם כאלה שהמשיכו לא להתנהג בצורה הולמת. חסיה ידעה לדבר עם כל אחד מאתנו באופן אישי ולא לבייש ולא להעניש - הכול דרך הלב והתייחסות אישית רק לדעת לשמור על האישיות של כל פרט.

חסיה הבטיחה לנו שלא יהיו יותר הפרדה בין בני משפחה ועלי לציין שהיא הייתה סמל לכך ודאגה שלא תהיה הרגשת נטישה של אף אחד,גם עם לא לפי הכללים הנוקשים של חלוקה לקבוצות. היו במחנה הקואורדינציה הרבה קבוצות ולמעלה מ-500 ילדים. כולם ניסו להיות כמו חסיה. כשסלה דרוקר נסעה היא צירפה את קבוצתה אלינו! היו שליחים מהארץ שעזרו בלימוד עברית ועזרו בסיפורים מהארץ. אך רבים ראו בנו יוצאי דופן והאשימו את חסיה שברצונה להעביר אותנו ל"שומר הצעיר". חסיה לא הזכירה לנו לעולם שאנחנו צריכים לרצות לעבור למסגרת אחרת.

הייתה אתנו ענדה פינקרפלד שעזרה למצוא בני משפחה בארץ והשאירה רושם של טובת האדם וגילתה הרבה הבנה. אני זוכר שגברת מיכלסקה הגיעה לאחר מספר חודשים והמעבר של בנותיה לאימם בעידודה המלא של חסיה וסידור שהיא תעבוד אתנו.

היו חיי חברה ותרבות,חיי נוער מלאים, יצא עיתון קיר. היה גם נושא החלפת שמות שניסו לעברת ולשנות. השיא היה בבואו של דוד בן גוריון. עמדנו כולנו במפקד של המחנה ואנחנו בלטנו כקבוצה גדולה ומסודרת ונאמר לבן גוריון שאנחנו החניכים של חסיה מהשומר הצעיר. הוא לא ניגש אלינו. חסיה נלחמה על זכויותינו כלביאה ודאגה לנו עשרים וארבע שעות ביממה.

הגיע הרגע הגדול במרס 1947 שהוחלט שהילדים הבוגרים עולים בעליה ב' והקטנים נשארים לעליה לגלית. חסיה מימשה את אי הפרדת משפחות והיא היחידה שלא הסכימה להפרדה. ברגע האחרון היא הצליחה לא להפריד זוג אחיות מקבוצה אחרת. יצאנו בהיחבא מדורנשטאט  במשאיות של הצבא האמריקאי לצרפת לקראת סוף מארס, והגענו למחנה על יד סט, עיירת נמל צפונה ממרסיי. בלילה של ה-1 באפריל עלינו על ספינת המעפילים "תיאודור הרצל" בדרך לארץ. עוד בגרמניה חסיה הסבירה לנו שבארץ תהיה הפרדה לפי גיל הילדים להמשך חינוכנו.

הבריטים עצרו אותנו והועברנו לקפריסין. בסוף הגענו למחנה הנוער, בצריפי פח. שם בישרו לנו שכאן מתחיל עידן חדש ועלינו להחליט לאיזה תנועה אנחנו שייכים וכמובן ששאלנו את חסיה למי היא שייכת וכולנו הלכנו איתה. חסיה הצליחה להעסיק אותנו גם בקפריסין. בעזרתו של יהושע לייבנר השיגה חצי צריף למועדון שהיה רק שלנו ומקור קנאה ליתר. תמיד חסיה העסיקה אותנו, הכניסה אותנו לתנועה על ידי הקמת מחנה כקיבוץ שעולה על הקרקע, על יד גדר המחנה עם דגל וסמלים שהיא רקמה בעזרת הבנות הבוגרות. היינו בקפריסין עד ה-19.8.1947 ובהקצעה מיוחדת של ילדים הגענו ארצה. בקפריסין הצטרפו לקבוצה עוד מספר ילדים שרצו להיות אתנו.

כאן הובלנו למחנה עתלית ובאמת הפרידו בין הגדולים לקטנים. הקבוצה הגדולה הגיעה לגן שמואל והקטנים 3 למרחביה ו-3 להזורע. אני הגעתי לעין השופט לדודי נחמן שטיינמן. חסיה נשארה בעתלית עד שחרורה. היא הבטיחה וקיימה וביקרה כל אחד מאתנו!

חסיה המשיכה כל חייה להיות לנו כעוגן ואוזן ותמיד שמחה לארח ולאהוב אותנו ושמרה על קשר אישי עם כולנו. חסיה בשבילי היא האחת והיחידה שנתנה לי להגיע לשפיות ולחיים נורמליים. בלעדיה הייתי מגיע בטח לאלימות ופשע. חסיה היא סמל לטוב לב והבנת האדם. תמיד עמדה לידנו בכל מצב ובכל שמחה. אנחנו אהבנו את חסיה ללא סייג. תמיד נזכור אותה כאדם מיוחד.

תודה להייני שהיה שותף לנתינה של חסיה. קיבל אותנו באהבה והבנה ומאוד הרשים אותנו בדרכו המיוחדת והידע העצום שלו ברזי החיים והפוליטיקה  בארץ ובעולם, תמיד היה סבלני ועטף אותנו בחום בכל ביקורינו הרבים. ותודה לבנות שאפשרו לנו לקבל את אהבת ההורים תמיד ידענו שיש לנו עוד בית חם.

 

אליהו יקיר

עין השופט, דצמבר 2012 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial