מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ב. מארק, מגילת ביאליסטוק – המרד בגיטו

ב. מארק – מגילת ביאליסטוק – המרד בגיטו. תורגם מכתב-יד שנשלח על ידי הוועד היהודי האנטיפאשיסטי ל-ל.פ.ק. (לשכת פרסום קדם). תל-אביב, אוגוסט 1945

 

ב. מארק

מגילת ביאליסטוק

המרד בגיטו

 

בתא הכלא מספר 81

בשנת 1749 טרם היתה ביאליסטוק "יחסנית" בין ערי פולין. ביאליסטוק היתה נקראת בפי הבריות "סמוכה לטיקטין", שעה שבאה המשפחה היהודית הראשונה וחכרה חלקת אדמה מאת הגראף בראניצקי – במקום שם עמד אחרי כן בית הכנסת הישן – והקימה שם את הפונדק היהודי הראשון. מקץ שישים שנה נמצא רשום בפנקסים, כי בביאליסטוק, הסמוכה לטיקטין, יושבת קהילה יהודית קדושה בת 761 נפשות.

ביאליסטוק עמדה על תלה כמה מאות שנים בטרם התנחלו בה היהודים. היא היתה מקום-ישוב קטן ונידח. בעלי המלאכה היהודים, האורגים והבנאים היהודים חלק גדול להם בבנין הישוב. עד היותו מעיירה לעיר גדולה, עיר טקסטיל ששמה הולך לפניה. מ"סמוכה לטיקטין" הפכה ביאליסטוק ל"עיר ואם", ואחד המרכזים הגדולים של הפרולטריון היהודי, של תרבות יהודית, של יוזמה יהודית בפולין. מאוכלוסיתה היהודית בת שישים אלף נפש, עשרים אלף עסוקים היו בעבודה פרודוקטיבית בתעשיית הטקסטיל, ועוד אלפים רבים – בשאר ענפי התעשיה. ביאליסטוק התגאתה ב"ספריית שלום עליכם" שלה, שכללה את הגדול באוספי הספרים בפולין כולה. ביאליסטוק התפארה בתיאטרונה לאמנות זעירה "גילה-רינה", ובתיאטרון דרמטי גדול, בחברת העזרה הסוציאלית המאורגנת "לינת הצדק", בהשתתפותה הגדולה בתנועת הפרולטריון היהודי, בתנועה המקצועית המסועפת שבה, בבתי הספר היהודיים, בחיי חברה יהודיים מפותחים וססגוניים.

עתה לא נותר זכר לכל זה. משישים אלף היהודים שחיו ועמלו בעיר טקסטיל זו, שרדו 114 צללי-אדם, שעברו שבעה מדורי גיהנום של סבל במכונת העינויים הגרמנית וניצלו באורח נס. זכר לא נותר לא רק להמון הרב של יהודי ביאליסטוק השופעים תאוות-חיים וחכמת-חיים, המפכים מרץ, יצירה ויוזמה; זכר לא נותר גם לעצם קיומו של הקיבוץ היהודי, לעבר היהודי, להיסטוריה היהודית. אפילו בתי העלמין – הן החדש והן הישן – נמחו ואינם, ועמם הוכחדו מצבות ההיסטוריה היהודית, קבר האחים של קורבנות הפוגרום ב-1906, קברו של גוטלובר, "עדת-ישורון-שול" הישן. נמחו עקבותיה של תרבות יהודית בת דורות.

במקום אחד בלבד עלה בידי רושם הרשומות האלה לגלות עקבות אחרונות ודלות של קיום יהודי בעיר.

במורד רחוב סינקביץ הרחב מסתעפות שתי דרכים – האחת לבית העלמין החדש, השניה לבית הסוהר. אלה היו שני נתיבי היסורים של יהודי ביאליסטוק – ולא יהודים בלבד – שתי דרכי-ליווי, נוסף על קו מסילת הברזל הרחב והאיום שהוביל לטרבלינקה. בין כתלי בית הסוהר החשופים והמזוהמים, נתענו האנשים הצללים האחרונים מהגיטו, שנשארו לפליטה מן "החיסול" האחרון מאוגוסט 1943.

בין חומות אלו עונו גם אלפי בני אומות אחרות – פולנים, בילורוסים, שבויי מלחמה סובייטים. תועים אנו על פני החדרים, שקירותיהם מכוסים בצפיפות כתובות בשפות שונות, באותיות לטיניות ורוסיות, מהן קטועות-קצרות ומהן ארוכות, כתובות הזועקות יאוש, כתובות הקוראות נקמה, כתובות ללא פירושים.

דורכים אנו על רצפת האבן של תא מספר 81. פה מכוסים הקירות כתב יהודי מיועד, פה בילו יהודים את השעות האחרונות לפני המוות. ופה קטעי-זכר אחרונים לגורלם הטרגי:

"ברקוביץ', גרודנו, הומת ב-15 ליולי 1944, שעה 7 בבוקר. מוסר דרישת שלום לקולגין, שמואל גיאורגביץ, מוסקבה".

"יצחק קולבין הומת ב-15 ליולי 1944 למען העם היהודי. נקמו!"

"נולדתי בביאלסק-פודליאסקי בשנת 1921. כל המשפחה נהרגה בכלא. היהודי האחרון – הנוך הופמן: אני הולך למות בראש מורם. אני מברך את חברי: האחים אוקון ופוזננסקי. נקמו את נקמתי – הם עינו אותי. לא הסגרתי איש, נקמו את דמנו".

"קחו נקם! הדברים נכתבים על ידי ברל הרשנבוים מגרודנו. פה מבלים את לילם האחרון עשרים יהודים מביאליסטוק וגרודנו. אלה רגעינו האחרונים. אנו צופים למוות. היום מלא חודש. 15.7.44".

"ברל שאצמן, אני יושב רתוק בשלשלות ומצפה למוות. אוגוסט 1944".

ברקוביץ, קולבין, הופמן, הרשנבוים, שאצמאן – אלה המוהיקנים האחרונים של גיטו ביאליסטוק הגדול, שנפח את נשמתו במחצית האחרונה של אוגוסט שנת 1943; המוהיקנים האחרונים של המאבק הטרגי, שנפלו בו אחרוני יהודי ביאליסטוק.

קיומו הקצר, הטרגי של גיטו ביאליסטוק, והימים האחרונים של מות-גיבורים – בהם יסופר בפנקסי זה.

נרשמו בו, מילה במילה, דבריהם של פליטי החרב האחרונים, אשר המשיכו להיאבק לאחר נפילת הגיטו ביערות הסמוכים, שכם אחד עם פרטיזנים פולנים, בילורוסים, רוסים – דבריהם של הסנדלר מביאליסטוק ברל שאצמאן, המורה רבקה שינדר, המרצה יעקב ריבקין, חברת הנוער הקומוניסטי רוזה ברון ועוד כמה מניצולי השריפה.

יהי נא המתואר להלן לא מצבה מוסרית בלבד, קריאת "אל-מלא-רחמים" על קהילה שלמה, שבתוכה שיכל המחבר את היקרים והקרובים לו – אמו, אחיו, גיסיו, דודים, דודה ושאר קרוביו; יהי נא זה קול מעורר ומזעיק לאלה אשר ניצלו ונותרו בחיים, תודות לקיומה ולהכנסת האורחים של ברית-אחוות-העמים – ברית המועצות; יהי נא קול מעורר ומזעיק למלחמה ללא-רחם נגד הרשעות ההיטלריסטית, למילוי הצו הזועק מן הקירות הספוגים דם בתא בית הכלא מספר 81:

"אנו נופחים את רוחנו למען העם היהודי! נקמו את דמנו!"

 

חללי-שבת

הגרמנים נכנסו לביאליסטוק ב-9 ליולי 1941. למחרתו ניגשו להשמדתם הפיסית של היהודים. השלטון היה נתון עדיין בידי משטרת החזית. פלוגות של רייכסוואהר חסמו את הסמטאות סביב בית הכנסת הגדול. הניסו מן הבתים זקנים וצעירים והרדיפום לתוך בנין בית הכנסת. אלפים נשים וגברים יהודים נדחסו שם בצפיפות איומה. באותה שעה השתוללה הילולת שוד בעיר. על קירות בית הכנסת יצקו החמסנים בנזין, ובעצם היום התלקחו הלהבות. בית הכנסת בער מכל צדדיו, וזעקת השבר של הנשרפים חיים נבלעה בהלמות התופים של הניאו-אינקוויזיטורים ובצעקות שניסרו בחלל העיר. אלפיים שרופים חיים – זה סך הכל הקורבנות הראשון על מזבחו של מולך-צלב-הקרס.

כשם שנמצאו בין בני המקום, שנתנו ידם לרוצחים, נמצאו גם בשעת השחיטה הנוראה הראשונה אנשים מבין האוכלוסיה הפולנית-בילורוסית, שחירפו את נפשם הם ואצו להציל את היהודים הכלואים בבית הכנסת. הסנדלר הפולני וויניצקי הסתער אל בית הכנסת מאחור וניתק חלון, ברגע שהבנין כבר היה אחוז להבות. עלה בידי הסנדלר האמיץ למלט אי אלה אנשים מן האש. הגרמנים הבחינו בכך ופתחו באש מתת-מקלעים. וויניצקי נאלץ לברוח. היהודים המועטים הללו ניצלו ממיתת-זוועה. מחמת המשמר הנאצי החזק לא נתאפשרו מעשים נוספים כמיבצעו של וויניצקי.

עברו שבועיים בשקט יחסי. השוד נמשך, ומלקות ועינויים עד מוות הפכו למעשים שבכל יום. חיילי החזית המלסטמים עברו הלאה, והשלטון נמסר לידי הס.ס., הגסטאפו, ה"שוצפאליציי".

הפורענות נתחוללה בשבת, 22 ביולי. רחובות היהודים נחסמו על ידי צבא ס.ס. כחיות טורפות השתוללו השולטים חמוצי הדם ברחובות ובדירות. זה היה החיפוש ההמוני הראשון. בפרט ערכו הרוצחים מצוד על בני האינטליגנציה, ואנשים החשודים בפעילות פוליטית רדיקלית ובאהדה לברית המועצות. חמשת אלפים צעירים הוצאו בכוח מבתיהם. הובילום מן העיר, בכיוון בלתי ידוע. עקבותיהם אבדו כליל. את גופותיהם חיפשו לשוא במשך חודשים ארוכים.

קורבנות אלה כונו בביאליסטוק בקצרה "חללי-שבת" – כי אירע האסון בשבת.

בין קורבנות-שבת אלה נמנו עורכי הדין היהודים ידועי השם טילימאן, גלינקו, גוטמן, טספויה, האוקוליטס דוקטור פינס, הרופא הידוע דוקטור נחמן פרילוצקי (אחיו של נח פרילוצקי שניסה בכלא וילנה), הסטומוטולוג קופרמן, הרופא הופמן, עסקן הפועלים היהודי מוורשה משה גרינבוים, עסקני הפועלים היהודים מלודז' אברהם שוריק, חיים וואיסקובסקי ופרץ אורנשטיין, עובדי המוסדות הסובייטיים שבמקום הרץ דוידזון, ניימאן ואחרים.

זכר האימים של השבת הרת האסון נחרת בזכרונם של יהודי ביאליסטוק, כפתח תקופה של יסורים בלתי פוסקים, כפרוזדור לגיהנום ההיטלראי.

 

 

גיטו

ב-1 לספטמבר 1941 הוקם גיטו ביאליסטוק.

מהשכמת הבוקר נתמשכו טורי יהודים שחוחים תחת המשא של כלי מיטה, ומהם גוררים עגלות-ילדים עמוסות מיני חפצים. מכל הרחובות והסימטאות התנהלו לעבר הפרבר הגדול, המרובע, שהגרמנים גידרוהו בפני העולם הסובב אותו ויעדוהו לשמש גיטו. לאורך הרחובות המלויכים לארבעת שערי הכניסה לכלא-ענק זה, עמדו גרמנים-של-הרייך, פולקס-דויטשה ושטאם-דויטשה ושאר בני-בליעל והתעללו והתקלסו ביהודים הקודרים. ולמען שוות ל"עקירה" את כל סימני הפוגרום, היו חוליגנים של נוער היטלר פורמים את כסתותיהם וכריהם של יהודים, והחוצות נמלאו מערבולת נוצות. כל זה היה מלווה שוד והכאות. ילדים בכו, זקנים צנחו באפס כוח, והנבלים האיצו.

למן ה-1 בספטמבר הותר ליהודים לחיות אך ורק בתחום ריבוע-ענק זה, שנסתיים ברחוב סנקביץ מצד אחד, ברחוב הסובייטי מצדו השני, ונמשך עד לרחוב "רוך הקדוש" ונובוגרודזקה.

ביאליסטוק הוכרזה על ידי הגרמנים לעיר גרמנית עתיקה והוכללה בתוך ה"רייך".

הגזרות על יהודי ביאליסטוק ניתכו לא מידי פראנק איש הדמים שבקראקוב, גם לא מידי הסדיסט האנס קובה שבמינסק, כי אם במישרין מקניגסברג. ביאליסטוק צורפה באורח אדמיניסטרטיבי לפרוסיה המזרחית. משם באה לכאן עדת יונקרים פרועים, שהחלו מתייחסים אל היהודי למן היום הראשון כאל עבד נטול רגש וכבוד. הנה, למשל, אירע ואחד הפריצים הפרוסיים, שהתיישב בחווילתו של קבלן יהודי, אבד לו שור. השלטון מיד מטיל את האחריות על הגיטו. בחוצות היהודים משתולל מצוד. מאות יהודים נחטפים כבני תערובות – והיה אם לא יימצא השור, חייהם אינם שווים פרוטה. מועצת היהודים, ה"מיליציה", הגיטו כולו מוקם על רגליו.

הפעם נפטרו באימת-מוות בלבד. גרוע מזה היה המצב בעת מעשה-גניבה בבית החרושת לשמן. בית החרושת עבר לידי פריץ בין פרוסיה המזרחית. הוא הרגיש בחסרונה של כמות זרעונים. הוא לא חקר, לא חיפש את הגנב. הוא ציווה לחטוף את שלושת היהודים הראשונים כבני תערובות, ובהסכם עם הגסטאפו הוציא לפועל את גזר הדין: תליה.

היהודים הועלו על תליות. התליות הוצבו מול מועצת היהודים. שלושה יהודים אלמונים, שמותיהם לא נודעו עד היום הזה.

 

מועצת היהודים

כל בשר-ודם בגיטו היה ענוד מגן דוד צהוב על חזהו ועל גבו.

כמה מתושבי הגיטו ענדו נוסף על הטלאי הצהוב סרט ועליו הכתובת: "יורדן-ראט".

בזמן הראשון – מיום הקמת הגיטו ועד לחיסולים הראשונים – לא היו המושלים הגרמנים, משטרתם ופקידיהם מראים עצמם בגיטו אלא לעתים רחוקות. אנשי ס.ס. היו מתפרצים לצרכי חיפוש בלבד. בימות "חול" שמר על הליכות הגיטו "משמר הסדר" היהודי.

דבר זה יצר אשליה מזיקה בלבותיהם של כמה מחברי המועצה היהודית. כי יתכן ואפשר יהיה לחיות ולעבור את ימי הזעם, את המלחמה והכיבוש, את הגזירות, אם גם בצער ובקלון – ולהוחיל עד מפלתם של הגרמנים.

טעותו הטרגית של היודנראט היתה בזה, שהאמין – או הישלה את עצמו להאמין – כי הגיטו יאריך ימים מן הכובש הפורע.

בראש היודנראט עמד המהנדס ברש, איש בעל כושר ארגוני לא מועט, אך אדם נטול אופי וחוט-שדרה חברתי. הוא אמר: "כל כמה שנרבה בהקמת בתי חרושת בגיטו, קיומנו מובטח יותר. כל מה שייטיבו היהודים לעבוד, ייטב להם". כן אמר: "תנו בידי את כל הרכוש של יהודי ביאליסטוק, ואני מבטיח לכם את קיום הגיטו על היהודים שבו לעשר שנים תמימות".

איש זה האמין בכוח המאגי של השוחד, ובכוחה של שתדלנות; כן האמין, שחיות פועלות לפי הגיון, והלא ההגיון מכתיב, כי זקוקים הגרמנים לעבודת מומחים, ובגיטו נמצאו כאלה.

בזמן האחרון לקיום הגיטו החל ברש מפריש בסודי-סודות כסף להזדיינות, להגנה עצמית. דבר זה נעשה מחמת לחצו התקיף של הנוער. גם קודם לכן לא הסגיר ברש את פעילי המחתרת, אף שידע על קיומם ופעולתם. אולם דברים אלה אין בהם כדי לטשטש אותה שרשרת של הונאה עצמית, שברש נתפס לה.

על היודנראט נמנו, לבד מברש, עסקן הקהילה הדתי סובוטניק, החרשתן פינקל, הסוכן המסחרי גולדברג, מי שהיה גבאי בית הכנסת רובינשטיין, והפליט מרוז'אן לימון. יושב ראש רשמי של המועצה היה הרב הביאליסטוקי הזקן דוקטור רוזנמאן, איש משכיל ונאור, שאדיר היה חפצו להשתמש במשרתו לשם הצלת יהודים. אולם רצונו הטוב, יושרו וגילויי האומץ שלו התנפצו תמיד אל האכזריות הגרמנית ואל קוצר הראות וההונאה העצמית של חבריו. רק אחד מחברי היודנראט, אברהם לימון, גילה כל העת אומץ רוח וכבוד-אדם, ולא אחת פוצץ את ישיבות המועצה.

 

"שיבה אל הגיטו!"

ה"פילוסופיה" של מועצת היהודים התבטאה, כאמור, בהונאה עצמית. אנו נחיה ונעבור, נחיה עד יעבור זעם ויבואו ימים טובים מאלה. אולם, מאידך לא היו אנשי היודנראט סבורים, שהגיטו הוא שלב-חוזר, בלתי נמנע בדברי ימי העם היהודי. גם היסודות המפוחדים והפשרנים ביותר בתוך המועצה היהודית ראו בגיטו אסון, פורענות, שיש להיחלץ ממנה.

אולם, בתוך היודנראט עצמו שרר גם הלך-רוח אחר. נושאו היה המורה ברוטמאכר, יושב ראש מחלקת התרבות של המועצה היהודית.

איש חלש, חיוור, צנום, שפני סגפן לו, ודיבורו מתמשך, כאילו הוא סופר כל מילה ומילה, נוטה למליצות. כן נדד על פני סמטאות היהודים עטויות הקלון והטיף:

"העולם אינו רוצה בנו. העולם עוין אותנו. מה טעם, לכל הרוחות, נידחק לחברתו של עולם? הבה ניסוג מרצוננו, נרתיע לתוך הגיטו. גיטו. אין בכך כלום בעצמנו נסדיר את חיינו. בגיטו תשתמר התרבות הלאומית שלנו, לא תהא שליטה להתבוללות, יובטח קיומנו הלאומי, הטיפוס הלאומי שלנו..."

ברוטמאכר נהיה האידיאולוג של ההשלמה עם הגיטו, סניגור המיסטיקה של "רובע היהודים". הוא עשה נסיונות להקים בתי ספר, מקהלות, בתי ספר מקצועיים, הנטולים כל תוכן של מחאה. אולם נסיונותיו הנואשים עלו בתוהו. היהודים מאנו להפנות עורף לעולם מרצונם הטוב, לוותר על זכותם לתרבות, לחיי חופש. ריטונו של ברוטמאכר הלך ונעשה מר ועוקצני, הוא טען כי לא אמת היא שקרוב הנצחון ושעתיד הוא לבוא בכלל ביום מן הימים. הוא אמר כי הדברים ישארו כמו שהינם, והיהודים אחד גורלם – חיי גיטו.

תיאוריות אלו של "שיבה לגיטו", הטבולות מיסטיקה היסטוריוסופית חשוכה, לא היו לרוחם אף של חבריו במועצת היהודים. המורה השני שישב במועצה רובינטשיין, קם לא אחת כנגד הטפות חברו, אשר היה בהן משום פריקת נשק מוסרית, קריאה להכנעה בפני הגורל המחפיר.

 

משמר הסדר

הגוף המוציא לפועל של היודנראט היה משמר הסדר, משמר זה היה תערובת של יסודות שונים – החל מאנשים תמימים שהאמינו כי "איכשהו אפשר יהיה לצאת חיים" וגמור בפושעים. מפקד המשמר היה החרשתן יצחק מרקוס, אדם ריקני, שכבוד המשרה צודד את לבו. אולם מרקוס זה לא היה איש-זדון מזיק. גרוע הימנו היה ממלא מקומו פניגשטיין – קומיסר במשטרה הפולנית לשעבר. וגרוע מכל "הכל-יכול" השלישי של משמר הסדר, זליקוביץ, שאנטאז'יסט ורמאי ידוע לגנאי.

בין היודנראט מחד ופניגשטיין וזליקוביץ מאידך התנהלה מלחמה עזה. שני אנשים אלה סבורים היו שלאמיתו של דבר הם השליטים. בכל הדרכים התאמצו לחלץ את השלטון ואת הכספים מידי המועצה. המועצה עמדה על נפשה בכל כוחה – כי על כן לא היתה זו בעיה של עניין פרטי או פרסטיז'ה; המדובר היה בקיום העדה היהודית כולה, באשר פרצופים כפניגשטיין וזליקוביץ נכונים היו למלא אחר כל הגזירות ולוותר לכל שגעונות החמס של הגסטאפו, אפילו בלי ההתנגדות הרפה והשתדלנות של עסקני מועצת היהודים.

המאבק על השלטון בין המועצה ואנשי המשמר לא התחולל כמובן לעיני האוכלוסיה. היה זה מאבק מאחורי הקלעים ששלוחותיו הגיעו עד הפרוזדורים והמשרדים של מחלקות האדמיניסטרציה והמשטרה הגרמניות. הגסטאפו עמדה לצדם של פניגשטיין וזליקוביץ.

פניגשטיין וזליקוביץ עצמם נסתבכו ברשת תככיהם ומעשי השאנטאז' שלהם. הם נפחו את רוחם בבית הכלא. אולם גם גורל מועצת היהודים נחתם.

 

הארגון לעזרת שבויים סובייטיים וקורבנות הטרור ההיטלראי

החיים החברתיים האמיתיים בגיטו התרחשו למן הזמן הראשון במחתרת. למן ספטמבר 1939, עם גלי הפליטים מוורשה ולודז' שהציפו את ביאליסטוק, נמצאו גם קאדרים חשובים של עסקני פועלים מנוסים מן המחתרת הפולנית הישנה, אסירים פוליטיים לשעבר מבתי הכלא הפולניים, קונספירטורים למודי-נסיון. חלק גדול מהם לא הצליח להימלט בזמן. ומחוגים אלה עלתה עד מהרה היוזמה האמיצה – להתארגן ולהכין תנועת התנגדות.

חלוצי הארגון האנטיפאשיסטי הראשון בגיטו ביאליסטוק היו האורג בכרך, טכנאי הרדיו סאלמאן והמורה רבקה שינדר-וואיסקובסקה. תפקיד חשוב ביותר מילאה האחרונה, אחת הנשים היהודיות יקרות המציאות, המאחדת בקרבה אומץ לאין-שיעור, חן עממי וענווה. אישה קטנת-קומה זו בעלת החיוך הענוג על פניה הרחבים, הגלויים והעיניים הרכות המפיקות טוב, גילתה מרץ לא-אכזב בארגון מחתרת גיטו ביאליסטוק. היא נולדה וחונכה בעיירה היהודית קרינקי שבמחוז גרודנו, מקום שם ספגה נפשה אהבה לתרבות היהודית ושימשה שנים רבות כמורה בבית ספר יהודי בעיר התעשיה הגדולה לודז', מקום שם לקחה חלק פעיל בתנועת הפועלים, וכן איחדה בקרבה את רעננות העיירה ואת תנופת הכרך, עממיות ואהבת-עם עם נסיון של שנות פעולה מהפכנית, ליגלית למחצה. יחד עם שני החברים שהוזכרו זה עתה יסדה רבקה את ארגון המחתרת הראשון בגיטו, ה"ארגון לעזרת שבויי מלחמה סובייטיים וקורבנות הטרור ההיטלרי". ארגון זה הקיף מספר רב של אנשי עבודה יהודים, אשר אספו בגיטו לחם, טבק, כסף, לבנים, סמי-מרפא, והעבירום לידי שבויי המלחמה הסובייטיים, שהיו שרויים במצב עוד גרוע משלהם, וכן למשפחות אנשים שנפלו קורבן לטרור ההיטלרי. מסירת המתנות לידי שבויי המלחמה לא היתה מלאכה קלה כל-עיקר וכרוכה היתה בסכנת נפשות. היא נעשתה בידי אותם היהודים שהיו מועסקים בעבודה מחוץ לגיטו בקרבת מחנות השבויים. מסירת השי היתה מעשה גבורה אמיתי, ולא יהודי אחד שילם עבורו בדמו. אחד מחברי הארגון, אברמ'ל חאווס, נפל בידי הגרמנים בהשליכו לחם אל מעבר לתיל. הם עינוהו עינויים אכזריים, עד שנפח רוחו בידי התליינים. אולם הבחורים והבחורות האמיצים לא נרתעו, ולא הפסיקו את פעולת ההקרבה.

רבקה שינדר הבינה יפה כי ברצות הארגון לזכות להצלחה רחבה, ולארגן עזרה גם למען הגיטו עצמו, יש לחרוג אל מחוץ לתחום היהודי. בעזרת קשריה ומכריה בין הפועלים הפולנים והבילורוסים שבעיר שיתפה רבקה בארגון פולנים ובילורוסים רבים. תודות לכך הפך הארגון עד מהרה מאגודת-עזרה לכוח פוליטי, לארגון פוליטי המוני בינלאומי.

 

 

ארגון המחתרת האנטיפאשיסטי

כן איפוא נוצר ארגון המחתרת האנטיפאשיסטי של גיטו ביאליסטוק. ארגון זה הקיף יהודים, פולנים, בילורוסים, ורוסים סובייטים. הוא פעל בראש וראשונה בעיר עצמה, אולם בד בבד עם זה כונן גם מחנה פרטיזני ביערות הסמוכים. הוא שיתף פעולה אמיצה הן עם התנועה הסובייטית הפרטיזנית, הן עם תנועת השחרור הפולנית. מטרתו היתה – מלחמה בכובש הגרמני, ובפרט – עזרה במאבק להצלת היהודים כלואי הגיטו.

ארגון זה מילא תפקיד רב-חשיבות בארגון ההתנגדות של הגיטו, בהצלת יהודים וביצירת מקורות עזה והצלה בעבר ה"ארי". שום גוף חברתי אחר במחתרת הגיטו לא היו בידיו קשרים כה אמיצים עם הצד הפולני ובילורוסי כפי שנתרכזו בידי הארגונים האנטיפאשיסטיים.

פרט לרבקה שינדר, שעמדה בראש המחלקה היהודית של הארגון (כמזכירתו), ניהלו את הפעולה בגיטו האנשים הבאים: הסנדלר מוורשה לייביש מנדלבליט, הקומוניסט הלודז'אי יאשקה קאווה, הלודז'אית בלומה ליאקס, מן האינטליגנציה של ביאליסטוק דניאל ירוזלימסקי, זלמן וולפר, וולוול וולקוביסקי. כן הצטינו באומץ בלתי-מצוי בשעת ביצוע פעולותיו השונות של הארגון בחורים ובחורות יהודים, אשר הביאו תועלת גדולה לאין-ערוך ליהודי הגיטו.

אחד התפקידים הראשונים והחשובים של הארגון היה המלחמה נגד האשליות שניסרו בחללו של הגיטו, נגד ההונאה העצמית של ברש בדבר כדאיותה של עבודה טובה יותר, ונגד המיסטיקה של ברוטמאכר המטיף "שיבה לגיטו".

הארגון ניהל פעולות חבלה בתעשיה הגרמנית. במסירות-אחים ובהקרבה פעלו בארגון העזרה וההצלה למען הגיטו הצעירה הבילורוסית הנפלאה צרוויקובסקאיה והאנטיפאשיסטים הפולנים טדיאוש יקובובסקי, פליקס ליוריק ואחרים. צרוויאקובסקאיה היתה הראשונה אשר הובילה יהודים מן הגיטו ליער, אל הפרטיזנים. היא הצילה ממוות חרוץ מאות רבות של יהודים. היא נפלה חלל על משמרתה בשעת מילוי חובתה האנושית: באוקטובר 1942 נלכדה והיא מובילה קבוצת יהודים היערה. היא נפלה מכדורי חלאת האדם ההיטלריסטית.

קשר אמיץ במאבק הגיטו קשור שמו של עסקן הפועלים הפולני טדיאוש יאקובובסקי, מי שהיה חבר הסובייט העירוני של ביאליסטוק. יאקובובסקי היה אורח מצוי בגיטו. הוא היה בא שמה על מנת להיווכח במו-עיניו, מהם צרכיהם הדחופים ביותר של היהודים. הוא לא ידע לאות בפעולתו הקדחתנית בארגון העזרה והצלה בין הפולנים. גם מות הגיבורים שלו שלוב בחורבן הגבורה הטרגי של הגיטו.

בגיטו קיים היה ארגון אנטיפאשיסטי יהודי עצמאי, הקשור קשר רעיוני וארגוני עם המחתרת הכללית, הארגון היהודי ניהל פעולה עצמאית נפרדת. היו לו שני נציגים במרכז הארגון הכללי – רבקה שינדר ובליומה ליאקס. בראש הארגון הכללי עמד יאקובובסקי שנזכר לעיל. באקטיב של הארגון ישבו כמו כן הפולנים בידז'ינסקי, ניאשמיאליק, קויאבה, והרוסים אורלוב וברבורין, שפעלו רבות לטובת הגיטו.

מלבד הקשר הרגיל עם הארגון הכולל בביאליסטוק, עמד ארגון המחתרת שבגיטו בקשרים עם ההסתדרות הלוחמת היהודית בוורשה ועם הסקציה היהודית של מפלגת הפועלים הפולנית שבגיטו ורשה. האנטיפאשיסטים שבגיטו ביאליסטוק קיבלו הוראות בעניינים יהודיים מחבריהם בוורשה.

***

כוח חברתי נוסף במחתרת הגיטו היווה ארגון הנוער הציוני-סוציאליסטי של השומר הצעיר. השומרים וחבריהם מן החלוץ נתרכזו בחוות הכשרה, שהקימון בפריפריה של הגיטו.

השומרים והחלוצים התגוררו בדירות משותפות, בצדי מרכז הגיטו. הם עסקו בגננות, וגידלו ירקות למחייתם.

תחת המסווה של משק-גנים יסדו השומרים ארגון-מחתרת שגם הוא הציב לו למטרה להכין פעולות של התנגדות ומרי.

בראש השומרים עמדו מרדכי טננבוים, מרים גרוסמן, חאשה ביאלצקה וברוניה וויניצקה. הם ניהלו מלחמה תקיפה נגד ברש, סובוטניק, ברוטמאכר, נגד האשליה שאפשר, בתנאי הכיבוש האכזריים, להינצל מגלות-היטלר בדרכי הגירה. השומרים אספו רובים וריכזום במקומות-סתר שונים, היו טומנים אותם באדמת הגנים שעיבדום.

השומרים השפיעו השפעה בולטת על הנוער של התנועה הציונית הכללית. נוער זה התרכז בארגון המחתרת "הנוער הציוני". היתה זו קבוצה קטנה – לרוב תלמידי הגימנסיות העבריות לשעבר ומעט שוליות של בעלי מלאכה – שנמנתה על האגף הדמוקרטי של התנועה הציונית בפולין. באמצעות "הנוער הציוני" לחצו השומרים על ברש וחבריו, ונאבקו על הקצבת כספים לנשק. באמצעות הנוער הזה קשרו השומרים קשרים אי-ליגליים בשורות משמר הסדר. בין מיטב האישים של הנוער הציוני, שהיו נכונים להתקוממות וקרב, ייזכרו המורים העברים דוקטור דאטנר ודוד וורונאק, עורך הדין משה הלפרין, הנגר הלל זיידמן ואחרים.

***

את גרעינה של תנועת המחתרת בגיטו היוו הפעילים של ההסתדרות האנטיפאשיסטית. הם הם שהביאו איתם נסיון רב-שנים של פעולה חשאית; הם הם שהציעו את תכנית ההתנגדות רבת ההחלטיות והנועזת ביותר; להם היו הקשרים המסועפים והחזקים ביותר בצד ה"ארי"; להם היו אנשים ביערות הסביבה, בתנועה הפרטיזנית.

לא ייפלא, איפוא, כי ההסתדרות האנטיפאשיסטית זכתה לאוטוריתה גדולה ביותר בגיטו וכי היא שימשה כוח מלכד של כל האלמנטים וקבוצות המחתרת, שגמרו אומר להתנגד.

ההסתדרות האנטיפאשיסטית היתה הראשונה אשר בכמה פעולות נמרצות הטילה אימה על מנוולים אחדים, בריות מכורות, שבילשו בגיטו לטובת הגסטאפו. בלשים אחדים הוגו מן המסילה בעזרת נשק קר והאנטיפאשיסטים יכלו לעשות את עבודתם בלי חשש שכל רגע עלול מישהו להסגירם.

אל החזית המאוחדת משכו את החלוצים. לעיני המחתרת בביאליסטוק רחפה דוגמת גיטו ורשה, שבו ליכד רוח האחדות והמלחמה את כולם. צעד בצד קם בביאליסטוק כוח מאוחד, שכלל בתוכו את כל האלמנטים חדורי החלטיות.

את פעולת האיחוד והליכוד של הנוער היהודי בביאליסטוק יש לזקוף בעיקר לזכותו של יוסף לברטובסקי-ארונסקי הנ"ל מוורשה, רבקה שינדר-וויסקובסקה ומלבדם שני שומרים חיקה גרוסמן ואדק בוראקס.

חיקה גרוסמן, אחד הטיפוסים המיוחדים במינם של תנועת המחתרת בגיטו ביאליסטוק, שימשה יחד עם חברה אדק בוראקס באחד התפקידים האחראים ביותר – הם שימשו מקשרים בין ביאליסטוק לוורשה, וזמן מה – גם עם וילנה. הם היו מקשרים לא רק של קבוצת חבריהם המצומצמת, אלא של ארגוני הלוחמים בכללם, שכן במרוצת הזמן נעלמו המחיצות הבינמפלגתיות משכבר הימים ומטרה אחת קדושה אפפה והחדירה את כולם. חיקה גרוסמן, בעלת שערות בלונדיניות, טיפוס מובהק של אישה ארית, דיברה ברהיטות גרמנית ופולנית. מצויידת בתעודות של פולניה קתולית נסעה הלוך ושוב ולא עוררה כל חשד. במשך הזמן נעשתה לדמות חשובה בתנועה האנטיפאשיסטית הכללית באזור ביאליסטוק.

חיקה ואדק הביאו לביאליסטוק את סכום הכסף הראשון מוורשה לרכישת נשק. את הכסף השיגו אצל הנציג הבלתי-ליגלי של הסתדרויות העזרה היהודיות בגיטו ורשה – יצחק גיטרמן. אחרי צעד ההתקרבות הראשון בא הצעד השני, ההכרחי – הביטו הארגוני להתקרבות זו.

 

ההגנה העצמית

כך נולדה ההסתדרות היהודית הלוחמת בגיטו ביאליסטוק, או כפי שהביאליסטוקאים כינוה מתוך ענווה – ההגנה העצמית, ה"סאמואוברונה". למונח זה מסורת ישנה בתולדות הישוב היהודי בביאליסטוק. עוד בשנות 1905 ו-1906 הקים ציבור הפועלים בביאליסטוק את ה"סאמואוברונה" למלחמה נגד הפוגרומים וה"מאה השחורה".

ההסתדרות הלוחמת הוקמה בינואר 1942. כבר בזמן הראשון מנתה עד חמש מאות חברים פעילים. היא היתה בנויה לפי שיטת "השלישיות" ו"החמישיות". מסביב לפעילים התרכזה פריפריה רחבה למדי, שהלכה וגדלה ומסגרתה הארגונית היווה ועדי בתי החרושת וועדי בתים. הכניסה להסתדרות הפנימית היתה קשה ביותר.

ההנהגה הראשונה של ההסתדרות הלוחמת היתה מורכבת מארבעה אנשים: פועל העור ליביש מנדלבליט, הקומוניסט זלמן וולפר, החלוץ ישראל מרגוליס והבונדאי פרופורץ.

ההסתדרות קיימה קשרים חשאיים עם מקומות שונים ביותר – החל בבתי חרושת וסיים במשמר הסדר. אחד הצעירים הציוניים – האלפרן עבד אפילו זמן מה בנשיאות משמר הסדר. הוא היה אוהד פעיל של ההסתדרות והביא תועלת מרובה בידיעות שסיפק תכופות. הודות לו הוקיעה ההסתדרות את הסוכן צוויקליטש וחיסלה אותו באחד הלילות בסימטת אוגרודובה. ההסתדרות הלוחמת טיפלה לא רק בהכנת ההתנגדות, היא ניהלה גם פעולה מסועפת של הסברה ואינפורמציה. חבר ההגנה סאלמאן התקין בחשאי מקלט רדיו ועד יומו האחרון לא החמיץ אף שידור אחד ממוסקבה ומלונדון. עבודת, שעשה במסירות נפש, איפשרה למיפקדת ההסתדרות לפרסם מדי יום ביומו הודעות על המצב בחזית. ברבות הימים – תודות לפרופורץ הנ"ל – ניגשה המיפקדה להוציא הודעות בהקטוגרף ולא באידיש בלבד, אלא גם בפולנית בשביל האוכלוסיה בצד ה"ארי". ההודעות עברו מיד ליד בבתי החרושת. הן הגיעו ליערות, לפרטיזנים. בדירות קונספירטיביות ארגנו חברי ההגנה קריאה בציבור של ההודעות. אלפי יהודים – מרודים, מושפלים, מעונים – היו באים בלילות להאזין למילת עידוד. היה זה אחד הפרקים המזהירים ביותר בפעולת ההסתדרות. היהודי יצא לאחר קריאה זאת מחוזק ברוחו; הוא הרגיש כי גורלו קשור במאבק גדול, כי אין הוא בודד, אין הוא עזוב לנפשו בכמיהתו. בדרך זו ידע הגיטו על כל נצחון של הצבא האדום, כל הצלחה של בנות הברית.

ההסתדרות קיימה קשרים אמיצים ומתמידים עם התנועה הפרטיזנית ביערות. עוד בימי הסתדרות העזרה לשבויי מלחמה סובייטים ולקורבנות הטרור ההיטלריאסטי הקימו רבקה שינדר וחבריה מחנה פרטיזני משלהם בשם "פאראויס" (קדימה). עתה גדל המחנה. המחנה השתייך ליחידת הגנרל קאפוסטין. בין הדמויות הראשיות במחנה הפרטיזני היו הביאליסטוקאים דוד רוזנשטיין, יהודית נובוגרודסקי (אשת עסקן הפועלים הנודע בוורשה) ושוורצמאן. בעבודת הקשר הצטיינו בחורים ובחורות יהודיים רבים. בעיקר קנו לעצמם שם בשטח זה שני הקומיוגיסטים הצעירים – הבחור משה בוך והצעירה רוזה ברון. ההסתדרות העבירה לעתים קרובות אנשים ליער ועזרה לפרטיזנים בכל דבר שהיה ביכולתה – בספרות, בגדים, לבנים, מזונות ולעתים אפילו בנשק.

דבר זה אחרון היה דאגתה החשובה ביותר של ההסתדרות הלוחמת.

 

ברחוב טשיסטה מספר 8

הרעיון להכין נשק גמל אצל חלק של פועלי ביאליסטוק עוד בשבועות הראשונים של האוקופציה הגרמנית, כשהחלה לפעול ההסתדרות לעזרת שבויי המלחמה.

קבוצות יהודים גדולות הובלו כל יום לעבודה מעבר לחומות הגיטו מחוץ לעיר. בשדות התגוללו אלפי חללים – ערימות נשק, שלם והרוס, גושי מתכת, מכונות מרוסקות. על היהודים הוטל לנקות את השדות, לאסוף את חלקי המתכת, למיין ולהעמיס על המכוניות את הנשק.

בין עובדי כפיה היהודים היה הסנדלר הפופולרי בביאליסטוק ברל שאצמן. נמוך, מוצק בגופו, תאב חיים וזריז, חבר'מן ללא חת, מוכן לכל – עורר ברל את הרעיון הנועז: אפשר מזמן לזמן לרמות את ה"יקה" ולהטמין כלי נשק, עוד תצמח תועלת מהדבר. בלבו צצה תחבולה טובה: לא לסחוב רובים שלמים פן יתעורר חשד, אלא להוציא את הקנה, את בריח הרובה, לפרק לכמה חלקים, להצפינם בכיסים, במגפים, בשק. כך הבריחו לתוך הגיטו חלוצי ההסתדרות האנטיפאשיסטית, בחזרם כל ערב מהעבודה, ארבעים וכמה רובים מפורקים. בבית התקינו בסודי-סודות את החלקים העשויים עץ והרכיבו את הרובים מחדש. בדרך זו הוקם הארסנל הראשון של הגיטו.

אחרי כן ארגנו מפרק לפרק גניבות בארסנל של הגסטאפו. כאן הושיטו עזרתם ידידים פולנים ורוסים לבנים. היו מסגרים שהתאימו מפתחות. בערב אחד הוציאו בבת אחת שלושים רובים.

הפעולה להכנת נשק החלה להיעשות בשיטתיות לאחר שהופיעה הבחורה המיוחדת במינה ליזה טשאפקין וחברתה הנאמנה ושותפתה לפעולה אניה רוד.

בראשית 1942 באו לביאליסטוק מגרודנו שתי צעירות יהודיות – ליזה ואניה, שתיהן חברות לקומיוג (ברית הנוער הקומוניסטית). שתיהן אמיצות, מלאות חיים ובעלות מזג. ביחוד שפעה און-חיים ליזה טשאפקין. בברחן מהגיטו הגרודנאי השיגו בביאליסטוק אצל יאקובובסקי וחבריו תעודות של פולניות קתוליות ונכנסו לגור באזור פולני.

ליזה עבדה אפילו במשך זמן מסוים בחברה גרמנית. ואף אחד לא העלה על דעתו את זהותה. שתי הקומיוגיסטיות השיגו קשר עם הגיטו. הן נהפכו לעורק חי שקשר את ההסתדרות היהודית הלוחמת עם הידידים הפולנים והרוסים הלבנים. תפקידם הראשי היה – לספק נשק לגיטו. הם אספו כסף אצל פולנים ורוסים לבנים, קנו נשק ובעצמן העבירוהו לאחיהן בגיטו. יאקובובסקי, בודזשינסקי, קויאבה, ניאשמיאלק, ליורק, טשרוויאקובסקיה, אורלוב – כל אלה עזרו. כעבור זמן מה נספחה אליהן עוד בחורה גיבורה אחת, גם היא קומיוגיסטית – מאריה (מלכה) רוזשיצקה, שהצטיינה במיוחד בהברחת נשק. רוזשיצקה לא ידעה מנוח. פעם אחת חלתה קשה, הגוף קדח, העצמות כאבו – והיא מילאה את חובתה ללא היסוס. עמוסת משא כבד של חלקי נשק שונם, רימונים וכדורים זחלה למעבר החשאי של גדר "האזור היהודי". התפקיד בוצע בשלמות.

ההסתדרות היהודית הלוחמת לא הסתפקה במשלוחים מבחוץ. היא החליטה, לפי דוגמת ורשה – לגשת לייצור עצמאי של כלי זין שונים. ברחוב טשיסטה מספר 8 חי המהנדס הצעיר הינוך פארבר. בחדר עמדו כיריים מברזל – כיריים רגילים שבהם הבהבה אש כדי לחמם במידה כלשהי את החדר. את הכיריים הזיזו על נקלה ותחתם נפתחה דלת סמויה מן העין ברצפה. כשירדת לעומק של מטר וחצי גיששה ידך באפלה ותפסה ידית נעלמה. נגיעה בידית – ונפתחה דלת שהוליכה לחדר מרתף נרחב. כאן היה מוציא הנוך פארבר את האוויר ממנורות חשמל ישנות ומילאן אבק שריפה, פה ייצרו רימונים. פה השתמש פארבר בכל ידיעותיו בכדי לחשל כלי זין נגד תלייני עמו.

פה גם התאמנו ביריות, בתרמונים בשימוש בחומר נפץ. לאחר שהמהנדס הנוך פארבר היה מכין את כלי הנשק הגיע תורם של שני חברים אחרים בהסתדרות הלוחמת – פריידה פל ואברהם ריבה.

פריידה פל, אחות לפי מקצועה, היתה הטכנאית הראשית בהסתדרות. היא טיפלה בהן באספקת חומרים לייצור הנשק הן בהוצאת הנשק המוכן ובאחסנתו. היא דאגה גם לקשר עם הפרטיזנים. דרך ידיה עבר לא רק הנשק אלא גם כל הטכניקה של הקשרים, התעמולה בדפוס והדירות החשאיות.

אברהם ריבה שימש ספק ראשי של הנשק המוכן למחסנים החשאיים. אחר כך נהיה גם לאחד הספקים הראשיים של נשק מבחוץ לתוך הגיטו.

כך נתמלא מחסן הנשק של הגיטו. היו תקופות כשהגיטו יכול היה להרשות לעצמו משלוח מתנות גדולות ליער.

 

"הצבא האדום, הוא יצילנו"

העבודה המתמדת ללא-ליאות של ההסתדרות הלוחמת החשאית הביאה תוצאות מזהירות. קריאותיו ההיסטריות של ברוטמאכר "חזרה לגיטו", אף טענותיו של ברש לחריצות-יתר בעבודה, לא לקחו את לבו של הקהל הרחב. רוחן של הודעות המחתרת הוא שפיעם את הרבים. בגיטו היתה קבוצה קטנה של סופרים, שלא הספיקו להימלט. פסח קפלן, נח זבלודובסקי, שאצקי, זישה באגיש, טשאנוביטש, הצעירים משה בורשטיין וגורדון, ההיסטוריון הישיש הרשברג. רוחם לא נפלה עליהם. הם יצרו באין רואים, בהעלם מפני עינן הרעה של הבריות המכורות, אולם יצירותיהם עברו מפה לאוזן – ספרות עממית חדשה שבעל פה. מי בגיטו לא ידע את שירו של הזקן פסח קפלן אשר חובר עם תווים תחת רושמו של יום השבת הטרגי בו ניספו באורח אכזרי חמשת אלפים מיהודי ביאליסטוק. במלים נלבבות מתנה קפלן את צער העדה. בכל חרוז של השיר מרגיש אתה בנשימת הטרגדיה של הגיטו. הנה ההתחלה:

"רבקה'לה די שבת'דיקע ארבעט אין פאבריק.

זי שפינט א פאדעם נאך א פאדעם,

ביז עס ווערט א שטריק;

און די געטא טרויעריקע דויערט אזוי לאנג,

טוט מיין הארץ מיר וויטאקן, טוט מיר אזוי באנק.

זינט פון יענעם שבת אן, זינט פון יענער שעה,

ווייסט מיין הארץ קיין רו נישט" –

רבקה'לה היא אלמנה אחרי אחד מחללי השבת; היא טווה חבל, אולם לא בשביל עצמה, לא כדי לאבד את עצמה מחמת יגונה, אלא בשביל התליינים, שרצחו את בעלה החף, שחוללו את השבת הטרגית.

השיר על "רבקה'לה בת-השבת" נהפך למנגינה החביבה של הגיטו. שרו אותו מקטן עד גדול. השורות הרכות, הליריות-חרישיות האלה, עוררו וקראו למחאה כמו המלים כדורבנות, הקשות והישרות של הכרוזים החשאיים מטעם ההסתדרות הלוחמת.

פסח קפלן היה בין המאושרים. הגורל חשך ממנו את הדרך לטרבלינקה ולמיידאנק. הוא מת בדרך הטבע, במיטתו בביתו בן קומה אחת שברחוב קופיצקה. הוא גווע מתשישות, מתזונה גרועה. הוא גווע כשעל שפתיו הטענה מדוע מוסיף הגיטו להתקיים ימים כה רבים; לא אחד קינא במותו ה"נורמלי".

בגיטו היו פופולריים גם שיריו של גורדון הצעיר, ביחוד שירתו החזקה על החיסול ההמוני הראשון של יהודי ביאליסטוק. היה היו שני אחים גורדון – אחד משורר, השני מוסיקאי, כנר. האחד כתב על הטרגדיה של העם היהודי, השני חיבר מוסיקה למלים וניגן אותה. האחים ניספו כעבור זמן ביער, בקרב נגד משלחת עונשין גרמנית שבאה לחסל את הפרטיזנים.

הגיטו שר שירים לא רק של משוררים ידועי שם שמקצועם בכך. את צער הגיטו ומחאתו תינו גם פשוטי-עם יהודיים בחרוזים פשוטים, לעתים קרובות בלתי מהוקצעים ולא שיריים כל עיקר. אולם חרוזים אלה נבעו מעומק הלב והיו גם נכנסים אל הלב.

הנה כך שר מחבר אלמוני באחד השירים האלה:

"מיר ארבעטן דאך אין געטא-פאבריקן,

מיר מאכן שיך, מיר בויען,

מיר וועבן און מיר שטריקן;

און דערפאר א פוטיאווקע ארבעטן מיר אויס,

אין טרעבלינקע פירט מען אונדז ארויס.

אוי, אוי, עס איז א ביטערע צייט!

די ישועה קומט שוין אבער אן,

זי איז שוין נישט ווייט;

די רויטע ארמיי, זי וועט אונדז באפרייען,

זי איז שוין נישט ווייט.

די רויטע ארמיי, זי וועט אונדז באפרייען,

זי איז שוין נישט ווייט.

פלוצלינג אין געטא א טומל א גערודער,

די קאמיסיע, זי קומט שוין ווידער;

באראש אפן פערדל, אר פארט ארום איבער געטא,

און די יידישע פאליציי שרייט:

- צי – שא – א!

זי באווייזט, אז איז –

דא טא יא".

בסמטאות העזובות שרך את דרכו המשכיל הזקן נח זבלודובסקי, בעל דברי-חידודין ומחבר חידות. הוא שפע אמרים ומעשיות על נושאים חדשים. כל אמרה – פגיעה בגרמני ומשרתיו. כך התהלך – המת החי. מצאוהו מעולף רעב שוכב על המדרה.

בעליית גג שכב הזקן הרשברג – ההיסטוריון הישיש של ההווי היהודי בתקופת התלמוד. הוא גווע ברעב, כשסביבו מונחים כתבי היד העבים שלו, בתוכם – תולדות היהודים בביאליסטוק, תולדות, שסופן היה כה טרגי.

וברדת הלילה, בשקוע הגיטו בחשכת צלמוות, עת הדהדו רק קריאות אנשי משמר הסדר הפולניים "צישא" (שקט), ישב אל השולחן הגיבן טשאנוביטש, עתונאי ויודע-ביאליסטוק מזה שנים ולאור מנורת נפט הוסיף דף ליומנו של תושב הגיטו דף אחרי דף, עד שנתקבל ספר, פנקס.

בעומק לבו האמין בעל-מו לבבי ונוח זה, כי הגיטו אינו קבר נצחי בשביל עמו, כי היהודים עוד יזכו לצאת לאוויר העולם החופשי ולכן הכין הוא את יומנו – כתב-אשמה ספוג-דם נגד הברברים הגרמנים.

הוא ניספה ויחד איתו ירד לטמיון גם פרי עבודתו. אולם חיים עוד איתנו אנשים היודעים בדיוק מה שנרשם שם לזכר עולם.

 

ההתנגשויות הראשונות

האתחלתא של הופעות מזוינות בגיטו הביאליסטוקאי קשורה בפעולת החיסול של סוכנים ובלשים בגסטאפו מסוכנים במיוחד וללא הבדל לאום. "השלישיות" ו"החמישיות" שביצעו את הפעולות האלה לא היו כבר עתה מצויידות – כפי שהיה הדבר בראשיתו, במקרה צוויקליטש – בסכינים. החלו להשתמש בנשק חם, אקדוחים ורימונים. אחרי המיבצעים הבודדים האלה החלו בהכנות לפעולות בקבוצות. בזמן ציד-אנשים המוני אירגנה ההסתדרות הלוחמת התנגדות אקטיבית.

פעולה גדול אורגנה מיד לאחר חיסולו של הגיטו בגרודנו. יהודי גרודנו ברחו אז לביאליסטוק. הגרמנים הפיצו שמועות כי בביאליסטוק המצב בטוח, כיוון שהעיר משתייכת לרייך. מספר קטן של יהודי גרודנו הצליח לחדור לגיטו ביאליסטוק ללא קושי. אולם קבוצה אחת גדולה נתעכבה על ידי המשמרת הגרמנית. הנאצים רצו לאסור את הפליטים. פליטי גרודנו ידעו היטב כי מאסר פירושו מוות, ועל כן גילו התנגדות. החלה היאבקות. בתיגרה השתמשו היהודים בנשק – הם התכוננו כנראה עוד קודם לכן והצטיידו בנשק לשעת צורך. מיפקדת ההגנה הוזעקה מיד. קבוצת לוחמים יצאה לשער הגיטו. בקטטה נפצעו כמה מאנשי המשמרת הגרמנית. הגרודנאים ניצלו את המהומה, חדרו לגירטו ונעלמו בתוך ההמון היהודי.

מקרה זה הדאיג מאד את הגרמנים. על הגיטו הוטל עונש כסף. ברש, מוטקר וחבריהם כיתתו את רגליהם. לעת עתה טושטש העניין, אולם הגסטאפו החלה לחפש במרץ את פעילי ההסתדרות הלוחמת החשאית.

למרות כל המאמצים וההבטחות הרשמיות לשלם סכומים עצומים בעד ראשיהם של עסקני המחתרת, ועל אף כל האיומים – לא הצליחה הגסטאפו לתפוס את המנהיגים והפעילים של ההסתדרות הלוחמת. אף בין הפולנים והרוסים הלבנים לא נמצאו בוגדים, אף על פי שברחובות האריים נמצאו דירות לפגישות-סתר ומחסנים של הקונספירטורים. במשך כל התקופה אירעה "נפילה" אחת. הדבר קרה לצעירה היהודית הגיבורה חיקה לוין, שצריכה היתה להוציא לפועל פעולה חשובה מטעם ההסתדרות. בדרכה למקום קבוע מראש הוקפה פתאום על ידי אנשי גסטאפו. סחבו אותה לגסטאפו ושם עינוה ארוכות. הם רצו לסחוט ממנה ידיעות: מי הם חבריה? מי שלחה? איפה נמצאות הדירות הקונספירטיביות?

- חיקה לוין עמדה בגבורה שאין משלה בכל העינויים ולא הוציאה מפיה אף הגה. היא קיפחה את חייה בידי המענים ולא בגדה בחבריה, בעניין. שמה הקדוש נחרת לנצח בזכרון העם. חיקה לוין אבדה בינואר 1943, חודש לפני החיסול הראשון ולפני פעולת ההמונים המזויינת הראשונה של ההסתדרות הלוחמת.

 

האזור טוהר מיהודים

באחד מימי נובמבר 1942 נקרא ברש לארמון, בו כיהנו במשרותיהם דוקטור האלטלאו והימלינג. הזמנה לארגמון לא היתה מן התופעות הנדירות. הזמנות אלה לא תמיד היו קשורות בגזירות חמורות. לקרוא את ברש, מארקוס או את מוטקר יכל ורשאי היה לא רק אחד מארבעת התליינים הראשיים אלא כל פקיד גרמני שרצה לסחוט סבלונות (אויסשטייער) בשביל הבת או קצת מזומנים בשביל עצמו. היה שכיח, כי ברש – בחושו מראש את כוונת הדבר – היה מביא איתו מלכתחילה סנדלר משובח או חיט מעולה בכדי למלא תיכף את דרישת הגרמני.

הגיטו היה מנותק מן העולם. ולמרות זה חדרו מבעד לחומות ידיעות מדאיגות, מפילות אימה – מכחידים יהודים לאלפים, לרבבות, בארץ משתוללים לא פוגרומים כי אם השמדה המונית.

בדרכים נסתרות הגיע הד חלש מהמאורעות בוורשה, מהתאבדותו של ראש הקהילה בוורשה, צ'רניאקוב, מרכבות גדושות אנשים הנעלמות במקומות בלתי ידועים ללא עקבות. על הציבור עברו כמה שעות קשות עד שראו את הכרכרה המוכרת בחזרה בתחום הגיטו וברש עומד בתוכה קורא בקול:

- מזל טוב, יהודים! ניצלנו!

הקהל נשם לרווחה. בקופיצקה, בבית הקהילה, חיכו חברי "מועצת היהודים". ברש מסר דו"ח וככל שהוסיף לדבר כן קדרו פני השומעים.

הגיעה גם תורה של ביאליסטוק. בארמון דרשו מברש רשימה של כמה אלפים מתושבי הגיטו בביאליסטוק שיישלחו לעבודה לפרוסיה המזרחית, כי לדעת השלטונות הגרמנים ביאליסטוק, ובפרט הרובע היהודי, מאוכלס יתר על המידה ומעניינו של הציבור להיפטר מאלה המהווים תסביל.

ברש נאבק. הבטיח כופר כסף גדול והצליח: בביאליסטוק עצמה לא יגעו לרעה. גיטו ביאליסטוק יתן אנשי תערובות בלבד. הגירוש יחול רק על המחוז. המחוז יטוהר מיהודים.

- "מזל טוב, יהודים! ניצלנו!"...

בדרך זו צדה הגסטאפו את "מועצת היהודים" ברשתה. וכן הלך הדבר וחזר: להקריב קורבן ו"למלט" את שארית הפליטה, להקריב קורבן ו"להציל" היום את זה העתיד מחר לתת את נפשו תחת הבא אחריו.

את חיסול הקיבוצים היהודיים באזור ביאליסטוק ביצעו הגרמנים תוך הסוואת-עורמה במידה שאין למעלה הימנה. הם נקטו בזריזות כל מיני אמצעי-זהירות כדי לאחוז את עיני ההמון ולהרדימו, עד שהאנשים באמת האמינו כי אין זה אלא עניין של העברה שקטה למקומות עבודה חדשים. בכדי להדגים את התרמית הטרגית הזאת די להזכיר את העובדה הבאה: שעה שיהודי עיירה אחת נמצאו כבר בקרון, מת פתאום זקן אחד; הגרמנים עצרו את הרכבת, הירשו לערוך הלווה וכתבו אפילו תעודת-מוות.

כל זה היה דרוש בכדי לעקור כל רעיון על סכנת המוות, על בריחה, על התנגדות.

אולם בגיטו היה כבר כוח שהבין את כוונות הגרמנים לאשורן, שהזהיר וסיפר את האמת האכזרית עד תומה. זו היתה ההסתדרות הלוחמת המאוחדת במחתרת. בראשית ינואר 1943 פרסמה ההסתדרות כרוז ארוך, שתיאר את מחנה המוות של טרבלינקה.

נודע הדבר בביאליסטוק.

הרושם היה איום.

ההסתדרות הלוחמת לא הסתפקה בתיאור האבדון. אחרי הכרוז על טרבלינקה פורסמו כמה כרוזים שעוררו להיאבקות, להתנגדות. וכשהמענים והרמאים הפרו – כדרכם – את ההבטחה שנתנו לברש והחלו גם בחיסול יהודי ביאליסטוק, לא נתקלו כבר בהמון פאסיבי, שאינו יודע מה לפניו.

 

החיסול הראשון וההתגוננות הראשונה

הדבר החל ב-5 בפברואר 1943. מה שאירע היה בלתי צפוי גם בשביל "מועצת היהודים". בהשכמת הבוקר הגיע צבא ס.ס. והקיף את הגיטו, ניתק את הרחובות היהודיים מן העולם החיצוני. לבית הקהילה נכנסו סוכני גסטאפו ופיזרו את "מועצת היהודים, על כל משרדיה ומוסדותיה. הפסיקו את כל התנועה וכל קשר עם הצד ה"ארי". אסרו לחלוטין על הכנסת מצרכי מזון. ברחובות ובבתים פשטו סוכני גסטאפו ובריונים מזויינים של ה"שופא" ומשטרת העזר והחלו לסחוב יהודים לתחנות ריכוז בכדי להובילם, כפי שטענו, לעבודה באזורים מרוחקים.

הגירוש לא חל על כולם. הוא לא פגע בפועלים ובפקידים של בתי החרושת והמפעלים של הקהילה, שעבדו בשביל חברות גרמניות. החוטפים השתמשו בתכסיסים הישנים כדי להונות את הציבור. אנשי גסטאפו ואחיות רחמניות חילקו – תוך חיוך על שפתותיהם – לחם וריבה לכל ילד ואישה שנתפסו.

אולם היהודים שהוזהרו על ידי המחתרת, לא נתנו ללכוד את עצמם בפח. אנשים ברחו, התחבאו במקומות-סתר, במרתפים ובעליות גג, נחלצו מידי הגרמנים, נאבקו.

עברו כמה ימים והגרמנים נוכחו לדעת כי אין היהודים רוצים לעזוב את בתיהם. החליטו האלטלאו והימלינג לשנות את השיטה: לא לשחק יותר במעשי מרמה ובהעמדת פנים אלא להשתמש בכוח ברוטלי ביותר. קבוצת אנשי ס.ס. התקרבה למחבוא ודרשה מאת היהודים לצאת. אם המסתתרים לא היו מצייתים, פוצצו החוטפים ברימונים את מקום המחבוא על אנשיו.

הפעולה נערכה בסדר כזה: באישון לילה היו פורצות לגיטו מכוניות עם אנשי ה"שופא" וס.ס. החטיפות נמשכו עד הערב של יום המחרת. אז היו הרוצחים יוצאים להינפש עד חצות – והכל החל מחדש.

"פעולת החיסול" הראשונה – בלשון שודדי צלב הקרס – נמשכה חודש ימים.

שנים-עשר אלף יהודים נעקרו מבתיהם ונשלחו לטרבלינקה. קרוב לאלף יהודים נפלו במקום תחת חרבות המחבואים המפוצצים או נורו שעה שנאבקו עם רודפיהם או בנסותם לברוח.

חודש הדמים נחרת בזכרון יהודי ביאליסטוק בשם הקצר ורב המשמעות: "החיסול הראשון".

אולם פעולה זו עלתה גם לגרמנים בדמים. ב-16 בפברואר, כשהפעולה התנהלה עדיין במלוא עוזה, הותקפו החוטפים על ידי קורבנותיהם, שנידונו למפרע על ידיהם לגירוש ולמוות.

***

שני הכוחות השליטים ברובע היהודי, הן "מועצת היהודים" של הגיטו הליגלי והן ההסתדרות הלוחמת של המחתרת, לא נחו ולא שקטו מהיום הראשון של פעולת ההשמדה. התהום העמוקה בין שיטות המעשה של שני הארגונים נתגלתה עתה, נוכח הקטסטרופה, באופן ברור ובולט יותר מאשר קודם לכן. ברש וחבריו החלו שוב לרוץ בשתדלנות, להגיש למשמידים מתנות גדולות תוך תקווה להשיג אצלם הצלה פורתא. נכון – מאמצים אלה היו כרוכים בסכנת נפשות, הואיל ו"מועצת היהודים" כבר לא התקיימה כגוף רשמי וכל חייל גרמני רשאי היה לתפוס את השתדלנים ולהרגם בו במקום. אולם המאמצים נידונו למפרע לכשלון ולחרפה. לכל היותר היו מצליחים לדחות את הקץ למשך זמן מה. אולם ברש, סובוטניק, פינקל, גולדברג וחבריהם לא היו מסוגלים למעשה אחר.

בה בשעה שהשתדלנים חיפשו דרכים לכיסו של השר, השלימה מיפקדת ההסתדרות הלוחמת – בשיתוף עם מנהיגי המחתרת – את ההכנות המעשיות האחרונות להתגוננות מזויינת. עובדה תוכנית מדוייקת לפעולות-נגד. האוכלוסיה נתבעה לא להתייצב בתחנות הגירוש ולהסתתר במחבואים. הורחבה וחוזקה רשת הוועדים בגושי הבתים ובבתי החרושת. ההתנגדות נערכה בשתי דרכים: האנשים התגוננו במאורגן בבתיהם; הם היו מצויידים על פי רוב בחומצות שונות, בעיקר בוויטריאול. רוב הלוחמים יצאו לרחוב וראו מטרה לעצמם לא בהתגוננות אלא בהתקפה. הללו היו מזויינים בנשק חם, ברימונים, בקבוקים ממולאים חומר נפץ, ברובים ואקדוחים.

כדי להטיל מהומה בין הגרמנים ולגרום להם נזק כאחד, הציתו הלוחמים היהודים את הקומבינט הראשון לטקסטיל, אחד המפעלים הגדולים ביותר של תעשיית הטקסטיל בביאליסטוק. אותה שעה התקיפה קבוצה מזויינת חזקה את אנשי הס.ס., אשר התרכזו במספר גדול על יד שער הגיטו בקרן הרחובות סינקביטש-יורוביצקה. מיפקדת המחתרת בחרה במתכוון את המקום הזה להתקפה, כי משם – לפי ידיעות בטוחות – התעתדו להיכנס לגיטו פלוגות צבא גרמניות נוספות. הלוחמים היהודים רצו לתפוס את השער, להתבצר ולהפריע לחדירתם של כוחות גדולים של האויב.

פרץ קרב. ההתפוצצויות הראשונות של רימונים הפתיעו, הביכו והפחידו את הגרמנים. היהודים נלחמו בחירוף נפש. הליקוי היחיד היה המחסור בכמות מספקת של נשק ותחמושת. בקרב הצטיינו הקומוניסטים מאיר ווייס וחיים גלוז, הפועל הווילנאי מינץ, מנהיג השומרים אדק בוראקס. הם נלחמו עד טיפת דמם האחרונה ונפלו מות גיבורים. בשדה הקרב נפלו גם פועל הבורסקי הבונדאי פרופורץ. ניספו עוד רבים. שמות רבים של גיבורים נשארו לעת עתה אלמונים.

למרות רוח הגבורה וההקרבה נאלצו הגיבורים היהודים לסגת. המחסור בנשק נתן את אותותיו. המאבק לא היה כבר מרוכז, הוא התפשט על פני מגרשים וחצרות בודדים. ההתנגדות בחצרות ובבתים היתה מאורגנת ונמרצת. ביחוד הצטיינו הקבוצות הלוחמות ברחוב צ'יפלה, ברחוב קופיצקה 10, בקופיצקה 28 ובבית כנסת שברחוב פולנה.

אותה שעה עמלה יחידה שניה של ההסתדרות הלוחמת בהצלת האוכלוסיה הנתונה בכף הסכנה. פעולת ההצלה נעשתה בשני כיוונים: לבנות מהר מקלטי-סתר ולהעביר אנשים, בכל מקום שניתן הדבר להיעשות, לצד ה"ארי". קבוצות בנאים וחרשי-עץ הלכו מבית לבית, ברחובות שהחוטפים עוד טרם הגיעו אליהם והקימו מחבואים. בין הלוחמים האלה הצטינו בחריצות יתרה האחים יודל ושפסל בורוביק, הראשון – חרש-עץ, השני – בנאי לבנים והאינטליגנט יעקב ריבקין. יודל בורוביק נתפס בידי הגסטאפו ועונה קשה. דרשו ממנו כי יגלה את מקומות מחבואי הסתר. יודל נשא את כאביו בעוז ועמד במבחן. הוא מת מות-קדושים בעוד פעולת ההשמדה משתוללת בכל עוזה. הוא שימש דוגמה לאחיו ולאחיותיו, דוגמה של אהבה לעמו עד כלות הנפש.

דרך ההצלה השניה – ההעברה לצד ה"ארי" נתקלה בקושי בגלל העובדה שהגיטו היה מוקף כוחות האויב. אף על פי כן הצליח מספר מסויים של אנשים להיחלץ מציפורני ההיטלריסטים. בצד השני גוייסה ההסתדרות הפולנית-בילורוסית עם טדיאוש יאקובובסקי בראש. בהחבאת יהודים ובהצלתם הצטיין הסנדלר הפולני הזקן קונראד פבלובסקי.

כך עבר הקרב הראשון של הלוחמים היהודים נגד הגרמנים בביאליסטוק. קרב זה נחרת בזכרון העם בשם: "ההתגוננות הראשונה", ה"סמאואורברונה" הראשונה.

אם כי הלוחמים היהודים נאלצו לסגת, בכל זאת ניתן להעריך כי בהתקפה הגלויה הראשונה של ההגנה העצמית הביאליסטוקאית על כוחות גרמנים מזויינים, היה משום הצלחה ברורה. ההסתדרות הלוחמת, אחרי פברואר הרה האסון, העריכה בדיוק את המעשה – על צדדיו החיוביים והשליליים כאחד. הסיקו את המסקנות הנכונות מהשגיאות – פעולת הקרב השניה, כעבור שישה חודשים, הוכיחה כי הביאליסטוקאים למדו משגיאותיהם. עיקר חשיבותו של מעשה ההתגוננות הראשן היה לא בלבד צבאי, אלא גם פוליטי. היתה זו תבוסה של הגסטאפו ותכסיסיה. לידי ההסתדרות האנטיפאשיסטית נפל מסמך של הגסטאפו שהכיל הערכה של פעולת החיסול הראשונה בביאליסטוק. מיפקדת הגסטאפו מודה כי ביאליסטוק היא העיר הראשונה מקום שם ה"אקציה" של גירוש היהודים לטרבלינקה לא הצליחה, משום שתושבי גיטו ביאליסטוק אינם מאמינים כי מובילים אותם לעבודה. אפילו נשים זקנות – נאמר מתוך רוגזא – אינן רוצות לקבל לחם וריבה. ארבעים אחוז של היהודים נחטפים, בפרק הזמן מ-5 בפברואר עד ה-5 במארס ברחו מיד מהרחוב או בדרך לקרונות. הגסטאפו היתה סבורה, איפוא, כי בביאליסטוק היא נכשלה.

להתנגדות הפעילה היתה גם תוצאה מעשית מיידית. ראש הגסטאפו האלטלאו התחרט על שפיזר את "מועצת היהודים". הוא הזמין את ברש והודיע לו: "אם מה שאירע לא ישפיע לרעה אל העבודה בבתי החרושת של הגיטו, אפסיק מיד את הפעולה". ברש נתן הבטחתו והגרמנים נסוגו מהגיטו.

 

מאלמד. "הגיטו – קן-מרי"

ההתנגשות המזויינת הראשונה עם הגרמנים היתה עשירה בגילויי גבורה בלתי שכיחים. בתוך המאבק התבלטו פשוטי-עם שהתעלו לדמויות אפוס-עממי אמיתי. בשורה ראשונה מן הראוי להזכיר את מאלמד, בן השלושים ושתיים.

האיש היה פקיד צנוע בבית מסחר לצבעים. מוצאו מבריסק. בימי הפלישה הגרמנית היה בסלונים, מקום שם עברו עליו שני פוגרומים איומים. לאחר מכן הגיע לביאליסטוק ושם קיבל עבודה בבית מסחר לצבעים בכיכר שממול לשעון העיר. שני הפוגרומים בסלונים לימדוהו לקח רב. היה נכון לכל, לכל התנגדות פעילה.

מאלמד נמנה על הקבוצה שהגנה על הבית ברחוב קופיצקה 28. הוא היה מזויין בנשק חם וגם בבקבוקי וויטריאול. כשאנשי הגסטאפו והשוטרים פרצו לפרוזדורים נתקלו בהתנגדות נואשת מצד הלוחמים היהודים. בשורה הראשונה נלחם מאלמד. הוא שפך וויטריאול על שוטר ועיוור אותו. אז התנפל עליו בסכין סוכן-גסטאפו. מאלמד ירה מאקדוח וההיטלריסט נפל חלל. התנגדות היהודים נמשכה. הגרמנים הזעיקו את מיפקדת, הביאו תגבורת חזקה ושברו את ההתנגדות תוך שפיכות דמים. מאלמד וחבריו נאלצו לסגת. הם לקחו איתם את דרי הבית. המיפקדה הגרמנית יצאה מכליה: שניים מאנשיה ניספו ואף יהודי לא נתפס. דוקטור האלטלאו הוציא פקודה דחופה: לנקוט בו במקום אמצעים חמורים ביותר! – מאה יהודים שנזדמנו במקרה, בני תערובות כביכול, נאסרו. הגסטאפו הוציאה אותם לגן ברחוב נייוולט ורצחה את כולם ביריה.

ברש רץ אל הרוצחים, התחנן לפניהם שישחררו את מאה האיש – ולשוא.

הגסטאפו דרשה את ראשו של מאלמד.

מאלמד הסתתר. דוקטור האלטלאו הדביק ברחובות מודעות עם הבטחה למתן פרס של עשרת אלפים מארק בעד ידיעה על מקום מחבואו של מאלמד.

הגיטו שתק בעקשנות.

נמצא רק מנוול אחד, מרגל גסטאפו שהלשין.

הגסטאפו תפסה את מאלמד.

עמוד התליה הוקם ברחוב קופיצקה מול הבית מספר 28, מקום שם הגן הגיבור בנשק ביד על הכבוד היהודי. הגסטאפו הכינה את ההוצאה לפועל של פסק הדין ברוב שאון והמולה.

אולם מאלמד הלך לקראת המוות בגבורה שאין למעלה ממנה. כשהתליינים תפסו את ידיו, ירק להם בפניהם הטמאים. העניבה היתה כבר כרוכה סביב צווארו כשמאלמד קרא בקול רם, שנשמע בכל הרחוב:

- רוצחים! שלם תשלמו בעד זה! קצכם קרוב לבוא!

שלושה ימים היתה תלויה גופתו של מאלמד. הרושם בעיר היה עצום. במשך שלושה ימים לא פסקו ההפגנות המוסוות בפני עמוד התליה. הפגינו לא יהודים בלבד, אלא גם פולנים ובילורוסים, שבאו לחלק את הכבוד האחרון לגיבור והקדוש.

המחתרת קידשה את זכרו של גיבורה גם בדרך אחרת. ימים אחדים אחרי התליה מצאו את סוכן הגסטאפו מת בסמטה צדדית – גופתו היתה דקורת-פגיונים.

דוקטור האלטלאו שוב יצא מכליו. הוא הגיב, כדרך שהגסטאפו רגילה היתה להגיב. אנשיו תפסו שלושה יהודים שנזדמנו במקרה וכל השלושה ניתלו ללא כל חקירה.

***

בימים ההם הופיעו גיבורים שקטים רבים, שגילו – לא תמיד בנשק ביד – בוז לרוצחים ועל ידי מעשי-התנגדות פאסיביים שונים מחו במאמץ נגד ההשמדה הפראית.

ברחוב מאי מספר 1 גרה אישה בגיל העמידה, פליטה מלודז' משנת 1939. בעיר מולדתה היתה ידועה כעסקנית תרבות. זלטה גליקסמן-בריש שימשה מזכירה של סקצית "איווא" בלודז' ויושב-ראש של איגוד האספרנטיסטים שם.

ב-21 ביוני 1941 היה בעלה באזור מרוחק בברית המועצות, האישה נשארה עם בנה-יחידה יוזשק.

בינואר 1943 לקחו אנשי הס.ס. את הבן ועקבותיו לא נודעו. האם חתכה את גרונה – היה זה ביטוי-מחאה אילם וטרגי נגד הרוצחים.

מעשה זה עשה רושם רב בגיטו. העניין נודע במהרה לס.ס. הרוצחים החלו לחשוד כי זלטה גליקסמן-בריש, עסקנית ציבורית ותיקה, עומדת בקשרים עם המחתרת. במצב קשה לקחו אותה מיד לבית החולים וריפאו אותה – כדי לסחוט ממנה אחרי כן ידיעות.

אבל גליקסמן-בריש – למרות היסורים האיומים – התנהגה בגבורה. אחרי שלושה ימים של עינויים הובילו אותה למוות. לפני המוות הספיקה אישה מיוחדת במינה זו לכתוב מכתב פרידה לבעלה, בתקווה כי עוד יבוא יום שהמכתב יגיע לידיו. אישה פולניה ישרת-לב – יאנינה קוסיטובה – שמרה על המכתב עד יום שחרורה של ביאליסטוק על ידי הצבא האדום. הנה תוכנו של מכתב הפרידה הטרגי:

 

5 באפריל 1943.

"לייב היקר! היום כותבת אני אליך בפעם האחרונה. מה משונים הם החיים – זה שלושה חודשים חיה אני כבר בלי יוזשק שלנו. לקחו אותו ממני לפני שלושה חודשים. הוא הלך לקראת המוות כגיבור אמיתי. התנשקנו. הוא עבד עבודת-פרך בבנין אולם בערבים היה מרבה לקרוא. חתכתי לעצמי את הגרון באותו יום עצמו כשלקחוהו ממני. הגרמנים הכניסוני לבית חולים, ריפאוני במשך חודשים ואז ניטפלו אלי, עינוני, רצו לסחוט ידיעות. מצפוני טהור, היום הולכת אני טהורה למקום בו נמצא יוזשק שלנו. יקירי! רוצה אני שתזכור מי היו תליינינו. אתה עוד תפגוש אותם בחיים, זכור, אל תחמול עליהם. אני מתה בלב שקט. אתה ילדנו לימדתי כיצד לחיות ביושר ולמות באומתץ

שלום. אני מנשקת לך.

                                                                                    שלך, זלטה".

 

ההתנגדות המזויינת של הנוער הביאליסטוקאי אילצה אמנם את הגסטאפו להפסיק את ה"אקציה". אולם כשכוך הסער, כשמועצת היהודים הוכרה מחדש כחוקית ועובדי הכפיה היהודים חזרו ונרתמו לעבודת-פרך, החל דוקטור האלטלאו להמטיר גזירה אחרי גזירה. היהודים, שעבדו בחברות גרמניות, היו עד אז הולכים לעבודה באופן נורמלי. עתה קיבל כל אחד מספר, לעבודה הלכו בקבוצות, בסדר צבאי ותחת שמירה מתמדת של חיילים חמושים, בלוויית מכות וגידופים. כל תושבי הגיטו הוכרזו כאסירים. התנועה הוגבלה קשות.

בד בבד עם זה ניגשה הגסטאפו במרץ יתר לפעולות המכוונות להעמיק את הדכאון הפאסיבי והמוסרי בתוך היהודים, להחזיקם במצב מתמיד של פחד ואי-בטחון. "פאלקס דויטשע" ו"שטאמדויטשע" אזרחיים היו לוחשים על אוזנם של יהודים מכרים: תחיו עד ה-1 במאי ולא יותר, אז ישימו לכם קץ.

התוצאות שהשיגו הגרמנים לא היו מזהירות. מצד שני הגיעו ידיעות ליהודים שעודדו ונסכו בטחון. מהחזית הגיעו ידיעות על הנצחונות של הצבא האדום. סטלינגארד! – מילה זו, שהפילה אימתה על כל גרמני, רוממה את רוחות אסירי הגיטו. בביאליסטוק הופיעו הקבוצות הראשונות של נכים גרמנים ענודי סרטים שחורים "סטלינגארד" על הזרועות. האגדה על הצבא הגרמני הבלתי-מנוצח נתפוגגה.

מוורשה הגיעו ידיעות מעציבות ומעודדות כאחד. הגדולה שבקהילות היהודיות באירופה הוציאה את רוחה, אולם היא אבדה תוך מאבק והתקוממות. הדוגמה של ורשה קראה למעשים, הפיחה גאון.

השפעת ההסתדרות הלוחמת הלכה וגברה בציבור ארבעים אלף יהודי ביאליסטוק שנותרו בחיים. פעולתה הסתעפה – היא העבירה מאות אנשים ליער לפלוגת הפרטיזנים הביאליסטוקאים "פאראויס", היא גם ביצעה מעשי חבלה בבתי החרושת הגרמניים וכן הכינה נשק ואימנה אנשים, לוחמים חדשים.

פועלי סנדלרות יהודיים קילקלו משלוחים שלמים של מגפים שנועדו בשביל הגרמנים. המגפים הוכנו ככה שבגשם הראשון התפוררו. המארגנים הראשיים של הסבוטאז'ה היו הסנדלרים לייביש מאנדלבליט וברל שאצמאן.

הורחב ייצור הנשק בגיטו. למנהדס הנוך פארבר נלווה המרצה לפיסיקה ומתמטיקה יעקב ריבקין. בחור זה, בעל השכלה גבוהה (נולד בריגה), היה בקיא בשטחים שונים, לא זו בלבד שהיה מתמטיקאי ופיסיקאי מצויין, ידען מובהק של תורת היחסיות של איינשטיין ותורת האפשרויות, הצטיין גם כידען של התרבות היהודית, חוקר הכלכלה היהודית והשתתף בעבודת "ייווא". בגיטו למד את מלאכת הבנאות ועסק בהקמת מקלטי סתר. בערבים היה מרצה בבתי מכרים על התיאוריה של איינשטיין. הוא היה בין האנשים בגיטו שהרחיקו ראות ביותר, שחזו מראש בדיוק את כל אימת הפורענות. אף על פי כן רחוק היה ריבקין מיאוש ומכניעה לגורל. הוא טען כי דבר אחד לנגד עיניו: לגלות התנגדות פעילה לגרמנים וליפול בכבוד. "המתים בחופשה", כפי שכינה ריבקין את תושבי הגיטו, צריכים לדעתו לחלק לגרמנים כמה מהלומות מכאיבות. הוא התמסר בכל נפשו ומאודו לעבודה. הרכיב כמה מכונות יריה והחל לבנות טיפוס חדש של זורק-אש. זכותו גדולה באספקת הנשק החם בשביל הלוחמים היהודים.

בד בבד עם ההזדיינות הנמרצת התקדם גם מאד עניין הליכוד הפנימי, התרחבה החזית הלוחמת המאוחדת. תחת הרושם החזק של מרד ורשה, פרי אחדות שבאחווה של כל הזרמים בחיים היהודיים מימין עד שמאל, הוקם ביוני 1943 בדירה חשאית, הקשר הרשמי בין הקומוניסטים, השומרים והבונדאים, שהיו מאוחדים ביניהם מכבר עם החלוצים ועם הנוער הציוני-הכללי. צירפו את מלאי הנשק של כל הקבוצות. הקימו הנהגה לוחמת אחת, מיפקדה אחת.

אולם מלבד התפקיד הראשי של ההתכוננות למאבק בתחום הגיטו התעוררה באופן רציני השאלה של הצלת-המונים מיד על ידי העברת רבים לתנועה הפרטיזנית. על רקע זה נתגבשו שלוש עמדות: האלמנטים הימנים טענו כי אסור לברוח ליער, אסור לעזוב בהמונים את הגיטו משום שהגרמנים ירגישו בירידת מספר היהודים וירבו גזירות ונגישות חדשות. להתכונן להתנגדות במקום במקרה של פעולת-חיסול חדשה – לכך הסכימו. אולם בריחה לפרטיזנים היתה בעיניהם התגרות גלוייה בגרמנים.

רבים מהחברים המסורים של ההסתדרות הלוחמת במחתרת התנגדו לעזיבת הגיטו ולהעברת התנועה ליערות, בנימוק כי ההאיבקות בגיטו היא היאבקות יהודית קיבוצית, היאבקות למען הכבוד היהודי.

התומכים ברעיון ההעברה ליערות – להשקפה זו נלחמה בלהט הפרטיזנית יהודית נובוגרודסקי – נימקו את עמדתם בגורמים מעשיים, באפשרות להציל יותר יהודים, כי הגורל הצפוי לגיטו היה ברור לכל.

ההסתדרות נקטה דרך פשרה בין שתי העמדות. הלא כולם היו תמימי-דעים כי יש להתכונן לקרבות גדולים בגיטו ועם זה לשלוח גם קבוצות חזקות ליערות. כדי לא להחליש את הכוחות בפנים הגיטו עיבדו תכנית, שלפיה צריכים היו הפרטיזנים להימצא בקרבת ביאליסטוק, מוכנים לחוש לעזרה במקרה של מאורעות חדשים.

אומצו הקשרים עם הפולנים והבילורוסים. כה הלך הגיטו – נכון לקרב – לקראת ההתקפה החדשה של האויב.

זו לא אחרה לבוא. בסדנת הנשק החשאית של הנוך פארבר התפוצץ רימון שלא מדעת. הדבר נודע לגסטאפו, שהחליטה: לשים קץ ל"קן המרי והמרד", כפי שנקרא הגיטו בפי דוקטור האלטלאו.

***

בליל ה-16 באוגוסט 1943, ליל יום ראשון, חדרו לגיטו מכוניות עם אנשי "שופא", חמושים מכף הרגל עד הראש. קבוצות גרמנים תפסו את בתי החרושת – ההנהגה הנאצית חששה שמא היהודים ישלחו בהם אש. האנשים, שנתעוררו לשמע הרעש ומתוך הרגשת האסון המתרגש לבוא, החלו לפרוץ בהמונים אל השערים והגדרות. אולם על יד השערים עמדו משמרות גרמניות חזקות והגיטו כולו היה מוקף מבחוץ בשרשרת משולשת של פלוגות מזויינות: השרשרת הראשונה והשניה – משטרת העזר, ובשלישית – צבא גרמני סדיר.

מן הנמנע היה להימלט.

בשעה שבע בבוקר הודבקה מודעה שהכריזה כי גיטו ביאליסטוק יחוסל. הגיטו, על בתי החרושת שלו והאנשים, יועבר ללובלין. כל תושבי הגיטו צריכים כעבור שעתיים, עד שעה תשע, להיות מוכנים לחלוטין לנסיעה ולעבור לצד השני של הנהר ביאלקה.

על ארבעים אלף איש נגזר במשך שעתיים לעזוב את בתיהם ולעלות לקרונות-בקר שהוכנו בשבילם. בגיטו פרצה בהלה. אנשי ה"שופא" פשטו בחצרות ובבתים, במקומות המחבואים, ובאיומים בנשק קר וחם גירשו את האנשים לנקודות הריכוז. הגירוש התחיל ברחוב צ'יפלה, כמילנה, נובוגרודסקה. טורים ארוכים של זקנים, נשים וילדים נסחבו והלכו לקראת המוות, כשהרוצחים המזויינים מאיצים בהם.

האויב ניגש לחיסול השני והסופי של הגיטו.

אולם לא ארך הזמן והתמונה נשתנתה. בפינות הרחובות הופיעו בחורים צעירים, חזקים. בקול נמרץ ושקט קראו את ההמון המיואש לא לציית לגרמנים, לא לעבור לצד השני של הביאלקה, להישאר במקום, להסתגר בבתים, להתחבא במקלטי הסתר או – להתייצב בנקודות מסויימות, להתרכז סביב אנשים מסויימים.

היו אלה פעיליה של ההסתדרות הלוחמת של המחתרת היהודית.

 

מיפקדת המרד

ההסתדרות הזעיקה את חבריה בחצות הלילה מיד כשהמכוניות הגרמניות פנו לעבר הגיטו. התאספה תיכף המיפקדה: מפקד הקבוצות הלוחמות, דניאל ירוזלימסקי, לייביש מאנדלבליט, הנוך פארבר, יאשקה קאווה, ישראל מרגוליס, מרדכי טננבוים ואסקולה – שבעת הצעירים הגיבורים האלה זכו למלא תפקיד היסטורי בתולדות העם היהודי – הם ניהלו את מרד יהודי ביאליסטוק נגד מעניהם הגרמנים.

דניאל ירוזלימסקי – בן למשפחה ותיקה בביאליסטוק, עשה רושם של בחור-גיבור בגופו השרירי והמוצק. חשבון ישן היה לו עם ההיטלריסטים עוד מימי היותו תלמיד הפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין; הוא היה מפקדה ומארגנה של ההגנה העצמית הסטודנטית, כשכנופיות הנאצים התנכלו לגרש את הנוער היהודי מהמכללה העתיקה בברלין. ב-1943 היה דניאל בן שלושים ושתיים – במלוא פריחת כוחותיו הגופניים והרוחניים. הוא היה גם ראש המיפקדה וגם מפקד בפועל בשדה הקרב. לאומץ לבו לא היה גבול ומחסום וכן ידע לנהל את הקרבות ולתמרן נגד האויב.

המלהיב האידאי בקרבות היה הסנדלר הוורשאי לייביש מאנדלבליט. בגופו החלש, שהתנסה בכל מיני נגישות בבתי הסוהר של פולין הקפיטליסטית, בערה אש קודש של לוחם מהפכני. בימי אוגוסט הטרגיים היה לייביש חולה רציני. תקוף חום גבוה של ארבעים מעלות בא למיפקדה ולא סר ממשמרתו. הוא נסך מעיין של התלהבות למאבק הטרגי בין כוחות בלתי שווים.

על סקטור התעמולה בזמן הקרבות ניצח האינטליגנט הוורשאי אסקולה, פליט מספטמבר 1939. אדם צעיר זה בעל קלסתר פנים של תלמיד-חכם מיזג בקרבו באופן הרמוני ידיעות יהודיות ואירופיות רבות. הוא היה נואם טוב ובדבריו הנלהבים, תחת מטר כדורים, עורר את היהודים לקרב.

לוחמים נלהבים היו גם ה"שומר" מרדכי טננבוים, טיפוס לא רגיל של אינטליגנט עממי מווילנה והחלוץ ישראל מרגוליס, שברח לביאליסטוק מהגיהנום שבעיר-מולדתו לידה.

האורג הלודז'אי, הרציני והמושל ברוחו, יאשקה קאווה ויצר הנשק, שהוזכר לעיל, המהנדס הביאליסטוקאי הנוך פארבר השלימו את ההרכב של המיפקדה.

 

הפרטיזנים חשים לעזרה

הצעד הראשון של המיפקדה היה לשלוח חברים לפינות הרחובות ושיגור אחד החברים המעולים ביותר ליער על מנת לארגן עזרה דחופה מצד הפרטיזנים. הגורל נפל על רבקה שינדר-וויסוקובסקה. זכויותיה של רבקה במרד אינן נופלות מאלה של חברי המיפקדה. רבקה הזעיקה עוד באותו לילה מחנה פרטיזני גדול תחת הנהגתו של מישקה סיביריאק העשוי ללא חת. על המחנה שיצא מעבי היערות לעזרת הגיטו המתקומם נמנו פרטיזנים בני עמים שונים – רוסים, רוסים לבנים, פולנים. היתה גם פלוגה חזקה מורכבת כולה מיהודי ביאליסטוק, שהועברו בשעתו ליער על ידי ההסתדרות. היתה זו הפלוגה שנשאה את השם "פאראויס". את הפיקוד עליה קיבלה לידיה רבקה שינדר.

הפרטיזנים העמידו שליחים לאורך כל הדרך – ממקום חנייתם עד מבואות העיר, שעמדה כבר בלהבות הקרב. בנקודות שונות, בסביבות לעיר, ביצעו קבוצות קטנות של פרטיזנים מעשי חבלה, דליקות, יריות, התנקשויות בפצצות, פיצוץ מחסנים וכדומה. מטרת מעשי החבלה היתה – להטות את תשומת הלב של האויב מהגיטו ולהסיח חלק מכוחותיו המזויינים. כמה פרטיזנים צעירים נועזים – כמו למשל משה בוך – התגנבו לגיטו, עמוסים – מתחת לבגדיהם – חבילות תחמושת.

אלה היו אמצעים חלקיים לעזרת המתקוממים. המטרה הראשית של הפרטיזנים היתה – לחדור עם מחנה גדול לתוך העיר ולהתקיף בכל כוח המחץ את הצבא הגרמני מגבו. תכנית זו לא הצליחה. המיפקדה הגרמנית תפסה את הענין, הזעיקה תגבורת והטילה אותה נגד הפרטיזנים. הדרך עיר נחסמה.

להתנגשות גדולה הגיע במקום הסמוך עשרים קילומטרים לביאליסטוק. תחת לחץ כוחותיו העדיפים של האויב ויתרון ציודו הטכני נאלצו הפרטיזנים לסגת. מישקה סיביריאק ורבקה שינדר היו מוכרחים להמשיך בתכסיסים של מעשי חבלה והתנפליות זעירות. הם חיזקו את קבוצות השליחים והכינו הכל שברשותם על מנת להציל את אלה שהצליחו להיחלץ מטבעת הברזל. בפעולות הקרב האלה לעזרת הגיטו הצטיינו פרטיזנים רבים. הנשים היהודיות רבקה שינדר, פרומה רוזנבלום, מירה קפלן, הינדה קורטשבסקה, הבחורים מוטיה טשרמאשני, מוליה נישט, שעיה קאנטור, טוביה קוסיביצקי, פאלק רוזנבליום. במסירות רבה נלחמו הצעירות הבילורוסיות הלינה סטאזשאק ולידיה דוברובולסקה, הפועל הפולני פליכס לוזשיק ורבים אחרים. הודות לפעולה הנמרצת של הפרטיזנים ניצלו פליטים רבים מהגיטו, בורחים מהקרונות, פצועים במערכה. נתנו להם טיפול והעבירום למעמקי היערות.

אותה שעה פיתחה המיפקדה החשאית של ההסתדרות הלוחמת פעולה נמרצת.

בין ההמון בן האלפים שנגררו לתחנות הגירוש או שנמלטו מידי החוטפים יכול היה אדם מחונן בראייה חדה להבחין מספר גדול של נכים מוזרים. נתקבל הרושם כי ביאליסטוק נתברכה פתאום במספר גדול של פיסחים. הנה הולך אדם צעיר – ונדמה גם בריא, אולם הוא גורר רגל ושני חברים תומכים בו משני צדדיו כאילו הוליכו חולה רציני. לשאלה הקפדנית של אנשי ה"שופא" עונים הם: "אנו הולכים לתחנת הנסיעה, אנו עוזרים לקרובנו, הוא חיגר, המסכן". וכשאנשי המשמר היטו רק את ראשם, פנו הם הצידה, בכיוון אחר לגמרי – לנקודת ריכוז בה חיכו כבר פסחים רבים כמוהם יחד עם התומכים בהם.

אלה הם ה"שלישיות" של ההסתדרות הלוחמת. בחור בריא ושלם החביא במכנסיו רובה וצעד כצולע. כך נתלקטו כאלף לוחמים מזויינים. על כל פה נישאה הקריאה:

- אם נגזר למות – ניפול בכבוד!

 

ההתקוממות

נקודת הריכוז הראשית של הלוחמים היתה ברחובות נובוגרודסקה-צ'יפלה. ברחובות אלה עבר זרם היהודים המגורשים. כאמור, צריך היה הגירוש להסתיים – לפי הפקודות הגרמנית – בתשע בבוקר. אולם טרם עבר רבע שעה מהמועד הקבוע, והגרמנים הבחינו אות מבשר-רעות משם. ברחוב צ'יפלה התאבכו תמרות עשן סמיך. יד נעלמה הציתה ערימת שחת. האש אחזה במחסן עץ סמוך והדליקה התלקחה.

זה היה האות. המרד החל.

כמה מאות רובים הריקו אש על אנשי ה"שופא" שדפקו ביהודים והצליפו עליהם. מיד בקע קול אדיר "הורא" מפי מאות אנשים ובאור השמש הקיצית התנוצצו מגלים. היו אלה אנשי קבוצת החלוצים, תחת פיקודו של שרואל'קה מרגוליס, שבמגלים ביד התנפלו על פלוגת גרמנים נבוכים.

הגרמנים לא יכלו להחזיק מעמד בפני התקפת הפתע הראשונה. הם נסוגו בבהלה מהרחובות נובוגרודסקה וצ'יפלה וניסו להתבצר בפינות הרחובות. פה העמידו מכונות יריה והחלו להמטיר אש באופן שיטתי על המתקוממים.

אולם לתמהונם הרב של ההיטלריסטים כוננו גם היהודים מכונת-יריה – פרי לילות הנדודים של יעקב ריבקין. על יד מכונת היריה שכב הצעיר הלל זיידמן וכיבד את האויב בסריות כדורים שלא החטיאו את המטרה. לא כל הלוחמים היהודים היו מזויינים בנשק חם. השורות גדלו. האנשים חתרו קדימה נגד האויב עם אבנים ביד, עם כדי ברזל, עם מוטות. הגרמנים נסוגו בשניה. אולם לא לזמן ממושך.

***

בשעה אחת אחר הצהרים קיבלו אנשי ה"שופא" עזרה ניכרת. לגיטו חדרו חמישים מכוניות-משא עם צבא סדיר. הם דהרו בשאון ובהמולה ברחובות נובוגרודסקה וצ'יפלה ופנו ישר אל עמדות היהודים. הם רצו לפרוץ אליהן באש מכונות-יריה ותת-מקלעים.

התקפה מסוכנת זו סוכלה בהקרבה בלתי מצוייה על ידי קבוצת גיבורים. הראשון זינק קדימה ברל שאצמאן עם צרור רימונים בידו. המעשה הנועז הזה עורר עוד כמה עשרות חברים שפרצו קדימה. על הגרמנים ניתך מטר רימונים. הם השאירו בשדה המערכה מכונת יריה וכמה חללים ונסוגו.

אולם גם הפעם הביאה נסיגתו של האויב הפסקת נופש קצרה בלבד. המיפקדה הגרמנית, שלרשותה עמד חיל-מצב שלם, החליטה – למודת נסיון מגיטו ורשה – לא לתת ליהודים להחליף כוח, אלא לערוך התקפה אחרי התקפה, לעייף את המתקוממים וכך להתיש את כוחם.

שעה קלה אחרי נסיגת המכוניות הרגישו המורדים כיצד האדמה זעה מתחת לרגליהם. לאוזנם הגיע קול רעש ושאון של טנק. הדבר קרה אחר הצהרים.

האנשים היו כבר עייפים. נפלו כבר החללים והפצועים הראשונים. ברחובות האחרים נמשכה הרדיפה הפראית אחרי הבורחים ובכל זאת רוח הלוחמים נשארה איתנה ומרוממת. מול הטנק זינק אותו ברל שאצמאן עם חבריו. שוב הדהדו קולות התפוצצויות של רימונים. חיית הפלדה נעמדה ונאלמה אולם האדמה הוסיפה לזוע – בשצף קצף דהר בכיוון העמדות היהודיות כלי-משחית שני.

ואז נתגלתה לעיני הרחוב תמונה שלא תישכח.

מהשורות יצאו יהודים קשישים – ארבעים וחמישה היה מספרם. בידיהם לא היו רימונים כי אם אבנים, אבנים גדולות שעקרו אותן מהמדרכה. בשורות סגורות וצמודות התקדמו לקראת הטנק. מארבעים וחמישה פיות פרצו המלים המעודדות והמלהיבות של השיר, אשר מיליונים מדוכאים ונענים שרו אותו בצאתם לקרב האחרון והמכריע:

- קום התנערה, עם חלכה!

בשירת ה"אינטרנציונל" יצאו משתתפי המרד הקשישים ביותר נגד הטנק.

במלים הקדושות של ההימנון הפרולטרי נפלו המה בקרב למען כבוד עמם.

 

אחוות-עמים שנתקדשה בקרב

כל אותו יום לא סרו משדה הקרב גם לוחמי השירות הסניטרי של המתקוממים. הרופאים, הסניטרים והאחיות, שהעמידו עצמם ברשות הגיטו, התמסרו בהקרבה להצלת הפצועים, שגררום אל מחוץ לאש וחבשום. בין גיבורים אלה נמנים כמה אנשי-שם בשדה הרפואה, פרופסור גורביץ מוורשה, דוקטור ברלין מלודז', דוקטור נתן הולונדרסקי מווילנה, דוקטור אוזדר מביאליסטוק, בנו של החובש הפופולרי. הם חירפו את נפשם למוות, וניספו עם אלפי אחיהם על עמדות הגיטו הלוחם.

עזרה רפואית הושיטו גם החברים שמחוץ לגיטו. ולא עזרה רפואית בלבד, כי אם גם עזרה בקרב. ליזה טשאפקינה ואניה רוד, שחיו בתעודות אריות, הידידים הפולנים והבילורוסים שהוזכרו לעיל, דאגו לעזרה. מנהיג המחתרת האנטי-היטלרית טדיאוש יאקובובסקי הצליח לחדור לגיטו עם קבוצת חברים, והתייצבו בעמדות, שכם אל שכם עם פלוגות ההסתדרות הלוחמת היהודית.

כך לבש מרד גיטו ביאליסטוק אופי רחב יותר. במלחמה זו לחיים ולמוות נגד שונא האנושות התאמת והתקדש הרעיון האנושי הגדול של אחוות עמים.

 

התקפות לילה

כך עבר היום הראשון של המרד, וירד לילה. האויב הפסיק את התקפותיו. כלי-זינו נשתתקו. הוא הפסיק גם את המצוד בחוצות, את פיצוץ המחבואים, את רדיפות הגירוש. בראשונה נחה דממה מוזרה על הרחובות, שאך זה עתה המו מזעקות כאב ורעם פצצות. רק לשונות האש בקצוות, שזינקו מעלה מפעם לפעם, העידו על המאורעות הטרגיים והזהירו שטרם עברה הזוועה.

מטה המתקוממים לא נח. מפקדי המרד החליטו לנצל את הלילה והדממה.

במטה התייצבה קבוצת עגלונים – בחורים בריאים, הנכונים לכל. העמיסו עליהם תפקיד אחראי. בעלי העגלות הטיבו להכיר את הסביבה, כל סדק-יציאה וכל חור. שלחום בכיוונים שונים אל הפרטיזנים. הוטל עליהם להביא עזרה, ואכן הם מילאו את תפקידם בשלמות.

בה בשעה ניגשו לביצוע פעולה נועזה. קובצו שמונים בחורים עזי-נפש. מצויידים נשק קל – אקדחים. בהנהגת שני לוחמים עשויים בלי חת – ברל שאצמאן ונחום אבלוויטש, בן חמישים, עובד-קטורגה בסיביר לשעבר, ירדה הפלוגה אל שער הגיטו שברחוב חמילנה. תפקיד הקרב שהוטל עליהם היה – להסתער על השער, להבקיע אותו, להתבצר ולפנות דרך לקבוצות גדולות יותר של יהודים שייחלצו מן המיצר.

ליד השער התחולל קרב קצר ומר. המשמר הגרמני הזעיק מיד את מטה הרייכסוואהר. האויב המטיר אש מכונות יריה על המתקוממים. בקרב זה מת מות גיבורים נחום אבלוויטש. קבוצה אחת ושאצמאן בראשה עלה בידה, לאחר שנסוגה מן השער, לפרוץ פירצה בגדר הגיטו. יהודים רבים נמלטו תודות לפירצה זו לעבר השני.

קבוצת-סער שניה, שמנתה שבעים בחורים ובראשה מפקד המרד דניאל ירוזלימסקי, ערכה אותה שעה התקפה על בית הנשק הגרמני שבקרבת הגיטו. בית הנשק נלכד בסערה. היהודים נחפזו להוציא את הנשק. עד מהרה הותקפו על ידי כוחות איב מוגברים. הקרב נמשך עד אור הבוקר. כמה עשרות מתקוממים נפלו בגבורה.

כן עבר הלילה – בהמולת קרב. בהשכמת הבוקר התלקח המאבק ביתר מרירות ועקשנות.

 

"מטאלבולט"

היום השני למרד גם הוא עבר בסימן של התקפות הדדיות. אף שברור היה שהגרמנים שולטים בכוחות עדיפים וטכניקה מעולה לאין השוואה, לא נתמוטטה התנגדות היהודים.

המיבצע העיקרי שביצעוהו המתקוממים ביום השני היה ההסתערות על בית החרושת לנשק "מטאלבולט" שבקרן הרחובות סמולנה ונובוגרודסקה. זמן מה היה בית החרושת בידי היהודים. בשל היותו עומד בקרן שני רחובות, מילא "מטאלבולט" מקום חשוב בקרבות. מחלונותיו ירו המורדים על פלוגות הגרמנים. האויב החיש למקום כוחות מזויינים חדשים, ושם מצור על בית החרושת.

נוסף על תת-מקלעים, מכונות יריה ואי אלה טנקים קלים, הטילה המיפקדה הגרמנית למערכה גם מטוסים.

נשנה אותו דבר עצמו, שנתחולל שלושה חודשים קודם לכן בגיטו ורשה.

עקב יתרונם הטכני העצום, עלה בידי הגרמנים לפרוץ דרך לבנייני בית החרושת. המורדים תפסו עמדות מאחורי המכונות, כשהם ממטירים אש על השונא שחדר פנימה.

זו היתה פלוגה גדולה של חיילי ס.ס. האויב ראה סכנה יתרה לעצמו בקיום המבצר הזה בידי המתקוממים. סבור היה כי חיסול העמדה היהודית ב"מטאלבולט" משמעה חיסול המרד.

בשדה המערכה הופיע מנהל הפעולות נגד היהודים – קולונל ס.ס.

בחוצפה וביהירות נכנס לבנייני בית החרושת, בלווית חבורתו, כאילו מובטח לו שעצם הופעתו תפיל אימת-בהלה על היהודים, תאלצם להשתתק, להיכנע.

מאחורי אחת המכונות נקלע כדור ולא החטיא. הקצין נפל מת בו במקום.

למחרת חגגו הגרמנים את הלווייתו ברוב פאר – על קברו של הקצין ההרוג נורו מאה יהודים חפים, שהוציאום מן הכלא.

בית החרושת התמוטט, קיר אחר קיר, בניין אחר בניין, מחמת מהלומות חיל התעופה הגרמני. תחת חורבותיו ניספו הלוחמים היהודים הגיבורים.

כן עבר יומו השני של המרד. בינתים וברחובות שלא השתוללו בהן יריות מרובות, הוסיפו הגרמנים לערוך מצוד, לפוצץ מקלטי סתר, ירו והרגו במקום, או הרדיפו אל הקרונות המוליכים למוות.

 

כבוד לגיבורים!

שבוע ימים נמשכה ההתנגדות. התנגשויות מרות פרצו ברחובות ובסמטאות שונות, פעולות-קרב גדולות יותר התחוללו ברחוב פאבריטשנה, ובהן נפלו חללים גרמנים מרובים. זמן רב התגוננו יהודי רחוב צ'יפלה. בהתנגשות אחת בלבד נפלו שנים-עשר היטלראים. התנגשויות אירעו גם בדרך לבית הנתיבות, ברחוב רוך הקדוש, ליד התחנה. הפולנים בודז'ינסקי, קויאבה, ניישמאליק, בעמדם בראש פלוגות לוחמי המחתרת הפולנית והבילורוסית, ירו על המשמר הגרמני, שהוליך את הקורבנות היהודיים.

מיפקדת המרד שלחה מאנשיה עם אותם היהודים שהובלו לרכבת . על אנשים אלה הוטל התפקיד לארגן את ההתנגדות במקום, בסיסמה "למות בכבוד!" ולסייע לבריחה מן השורות או מן הרכבת עצמה. ניהול המשימה הזו הופקד בידי חבר המיפקדה האמיץ, הפועל הלודז'אי, יאשקה קאווה.

תפקיד קשה הוטל על יאשקה – להפיח רוח חיים במתים-למחצה, לרוממם לקרב, למיתה בכבוד. ובפרט שהמשמר היה חזק, ועל כל צעד ושעל רחשו בלשים.

אכן, איזה כוח דרוש היה בשביל לבצע לו גם חלקית את המשימה! ואף על פי כן עלה בידי קאווה, בראש קבוצת אנשים לפרוץ מן הרכבות עם רובה ביד, ולהבקיע דרך בין המשמרות הגרמנים; יאשקה הגיע היערה עם אנשיו. שם, מקץ זמן מה, בקרב נגד משלחת עונשין של הכובש, נפל שדוד איש מיוחד במינו וגיבור זה.

עשיר גבורה ואומץ-לב אישי היה הקרב האחרון של יהודי ביאליסטוק. משאזל מלאי הכדורים, התנפלו המורדים למאבק פנים אל פנים, בנשק קר, לעתים באבנים בלבד, נגד תת-מקלעים, נגד שונאים החמושים מכף רגל ועד ראש.

המורד שלום אביידז'ינסקי, יליד העיירה הסמוכה גראייבה, מורה מתמטיקה ממקצועו, נותר בידיים ריקות מול כמה אנשי ס.ס. הוא הסתער על אחד מהם, חטף מידיו את הרובה ובמהלומות עזות הימם והפיל שניים אחרים. ועד שעמדו חבריהם על הנעשה, כבר היה המורה רחוק. עוז-רוחו הצילו. הוא נפגש עם השליחים ששלחה רבקה שינדר, ועמם יצא ליער. בכתבי את השורות האלה, שלום חי ובריא, ונמצא בשירות הצבא האדום.

במרצע הסנדלרים קצר בידו נותר ברל שאצמאן. ברדת הלילה יצא לסיור. הוא התנפל על איש המשמר הגרמני. כולו קודח צמאון נקמה, חרט ברל במרצע הסנדלרים שלו סמל על חזה האויב – ס.ס.

עשרות פעמים נזדמן ללוחמים להתפעל מגבורתן של שתי נשים – הליה ובירא שוריק, אלמנתו ובתו היתומה של עסקן הפועלים הלודז'אי הידוע, שהיה בין "חללי-שבת". הליה ובירא (האב, בהיותו נלהב לבירובידז'אן, קרא לבתו, בעיר מולדתו לודז', בשם בירא), תמיד בשורות הראשונות, תמיד בזות למוות, גרמו השתיים צרות צרורות לגרמנים. שתיהן נפלו בקרב אחד, אישה ליד רעותה, בעמדה אחת, אחר שלקחו נקם וקידשו בקרב את זכרו היקר של הבעל והאב.

מבית החרושת החשאי שלו לייצור נשק הגיח הנוך פארבר. הוא היה לא חבר מיפקדה בלבד, כי אם ניהל אישית גיחות והתקפות. בהתלהבות הקרב שלו סחף עמו מאות חברים. בנשק ביד הבקיע לו דרך אל רבקה. נלחם בגבורה כפרטיזן ובהיאבקות נגד הכובש הקריב את חייו הצעירים.

והנה לייביש מאנדלבליט – גופו הכחוש יוקד וקודח מחום, עיניו הגדולות השחורות בוערות בלהט קרב, בלוריתו השחורה פרועה, הוא חולה רציני, אך ראשו צלול. משקרבו הקרבות לקצם הטרגי, דחה לייביש את הצעת הבריחה. הוא יצא ממחבוא המיפקדה, ברגליים כושלות, ונפל מכדור גרמני. לידו התגוללה גופת הפועל הפולני הדגול טדיאוש יאקובובסקי, אשר הגן בהקרבה לא תשוער על אחיו היהודים בגיטו.

בעמדות הגיטו, בשורות צמודות באחווה, נפלו שדודים הקומוניסטים זלמן וולפר וולוול וולקובסקי, ה"שומר" מרדכי טננבוים, החלוץ יצחק אנגלמאן, הפועלים קוסטין וגולדמאן. בשורות המורדים התייצבו ביום השני לפרוץ ההתקוממות כמה מחברי "משמר הסדר". הם נלחמו בפיקוד המטה. אחד מהם, משה הלפרן הנזכר לעיל, שעבד בשעתו בנשיאות משמר הסדר ועמד בקשרים חשאיים עם ההסתדרות הלוחמת, הצטיין כאחד מטובי הלוחמים: הוא מת מות גיבורים על עמדתו.

שכם אחד עם הלוחמים הקשישים חירפו את נפשם הצעירים שבצעירים. לא זו בלבד שסייעו כמקשרים, הם נלחמו עם רובה ביד. בגבורתו ללא-תקדים הצטיין הרשל פלוימנבוים בן השבע-עשרה, בן-יחיד לעסקן הציבורי בנימין פלוימנבוים; תלמיד צעיר זה, שחונן בכשרון פיוטי בלתי-נשכח, מת מות גיבורים בעמדות הגיטו הלוחם.

לעולם יישזרו בדברי ימי ביאליסטוק שמות הגיבורים היהודים שנפלו: מוטל איזביצקי, גאבאי, באראנובסקי, וכן שמותיהם של אלה שפרצו להם דרך אל הפרטיזנים – הנגר והקלעי הלל זיידמאן, המורה דוד וורונק, הסבל קימלר, האחים גורדון, דוקטור דאטנר, הצעירות האמיצות חייקה ומרים גרוסמן, חאשה ביאליצקי, ברוניה וויניצקי ורבים אחרים.

לאחר שבוע של התנגשויות גדולות וקטנות דוכא המרד. במשך אי אלה ימים עוד נשמעה אי-פה אי-שם הלמות יריות שהלכה הלוך וקלוש, הלוך ורפה.

במאבק בלתי-שווה, רווי דמים וגבורה נגד צורר האנושות, כילה הישוב היהודי בביאליסטוק את קיומו.

 

הקרב האחרון

למעלה מאלף גיבורים יהודים נפלו במרד.

הרחובות שנתחוללה בהם דרמת הדמים, רחוב נובוגרודסקה, צ'יפלה, כמילנה, פאבריטשנה, הרחובות המוליכים לתחנת הרכבת, היו זרועים חללים ולא יהודיים בלבד. התגוללו מאות גופות של פאשיסטים – אנשי ס.ס., חיילים, משטרת-עזר. בדמים רבים עלתה לשונא פעולת החיסול האחרונה, המלחמה להחנקת המרד.

בשלהי אוגוסט 1943 נפח הישוב היהודי בביאליסטוק את נשמתו. שארית הפליטה של גיטו ביאליסטוק, ארבעים אלף היהודים ששרדו, הובלו למשרפות מיידאנק.

בין היהודים שנטבחו נמצאו אלפי אורגים וטווים מומחים וחרוצים, גאוות תעשיית הטקסטיל של ביאליסטוק. בעלי מלאכה למופת במקצוע הבורסקאות, אמני משי ופלוסין שידי זהב להם, מהנדסים שמעטים כמותם. יחד עם אחיהם אבדו מן העולם אנשי העט היהודים – המשוררים זישה באגיש ומשה בורשטיין, סופר הפרוזה שאצקי, מי שהיה עורך ה"ביאליסטאקער שטערן" ב. שולמאן (יליד מינסק). נפלה משמרת מורי אידיש ועברית, מוכשרים ומסורים. כן הובלו למוות האמנים הציירים והגרפיקאים ברוכי הכשרון, שביאליסטוק שימשה מקלט להם ב-1933 בפני החיות ההיטלריסטיות המשתוללות בוורשה ובלודז'. בביאליסטוק ניספו האמנים-הפסלים הבאים: האחים זיידנבייטל, אברהם פרידמאן, יצחק קשטשאנובסקי, נאטאליה לאנדוי, חיים טיבר, מסר, ה. בר, רוזאניצקי, הגרפיקאי טינוביצקי, מבקרת האמנות סראקון ואחרים.

יחד עם נושאי התרבות נעקרו מן הקהילה החרבה אוצרות תרבות יקרי המציאות, שטובי האינטליגנציה היהודיים שקדו לאספם עשרות בשנים.

הוונדלים הגרמנים הוציאו את ספרית "שלום עליכם" הידועה ואת אוסף הספרים יקרי המציאות מאגודת הסופרים (קודם: ספרית הקהילה), ואך תודות למסע השחרור של הצבא האדום ניצלו בלובלין חלק גדול מן האוצרות האלה.

בראשית ספטמבר 1943 נותרו בביאליסטוק שני איים קטנים, ששרדו בהם יהודים. אחד הקרוי "הגיטו הקטן", מקום שהחזיקו הרוצחים את חבריהם ועובדיהם של "מועצת היהודים" ושל משמר הסדר ומשפחותיהם; עתה הוטל עליהם לעשות את מלאכת הפינוי, בהשגחת שוטרים – לפנות את ההרוגים, עיי החרבות, שברי הרכוש. כשנשלמה המלאכה, נכלאו אנשי "הגיטו הקטן" וברש בראשם בתוך קרונות בקר, שיצאו באותה דרך גורלית – דרך לובלין, למיידאנק.

מקום העינויים השני האריך ימים מעט יותר – בית הכלא; פה נכלאו מאה ושנים-עשר מורדים שנישבו, שהגרמנים לא המיתום במקומם מהיותם בעלי מקצוע ידועים – חייטים, סנדלרים, מסגרים, בנאים ונגרים למופת. נוסף על אלה המאה ושנים-עשר הובאו לכאן כמה מאות יהודים שנתפסו מחוץ לגיטו בעת המאורעות.

ההכרעה על חייהם ומותם של האסירים נתונה היתה בידי קנפר.

מאה ושנים-עשר האסירים, המוהיקנים של המרד, נועדו להם מעתה חיי גיהנום – לא בלבד מחמת העינויים הגופניים והמוסריים, שהתענו בהם יום יום. עדים היו יום יום למחזות הזוועה בחצר בית הכלא – המסעות מדי יום ביומו של קרונות הגז המלאים ילדים, זקנים ונשים. מדי יום ביומו, בשעת הצהרים, הודיעה צריחת המוטור לאסירים שמלאך המוות ההיטלראי עוקר אנשים חדשים חפים מפשע, וגוררם אל מחוץ לעיר, לנובוסיילקה ולגרובוקה, מקום קברי האחים של אחרוני היהודים במחוז ביאליסטוק.

החיים במימשלו של קנפר היו כבדים מנשוא: איש מן האסירים גם לא הבריקה במוחו המחשבה על התאבדות. אולם בין המאה ושנים-עשר היתה קבוצת לוחמים מנוסים – יעקב ריבקין, ברל שאצמאן, המורה והשחקן החובב צוקרמן, הנגר יוסל מאקובסקי. הללו לא זו בלבד שעודדו את רוחם של חבריהם לגורל, הם קיימו קשר עם החברים שנשארו בחופש והמשיכו בעבודת ההקרבה האנטי-היטלרית – עם הצעירות הנפלאות ליזה טשאפקין, חייקה גרוסמן וחברותיהן.

כה לא כבתה גחלת האש שהדליקהּ הארגון האנטיפאשיסטי בגיטו, והוסיפה ללחוש בין כתלי בית הכלא האכזרי.

יום יום הוליכו את המאה ושנים-עשר לעבודה מפרכת ברובע סארקובשטשינה שבקצווי העיר. שם נאלצו לעבוד עבודת פרך באחוזה, שגזל לעצמו גנרל גרמני זקן. הוא הותיר בחיים את האסירים לפי שעה, מצץ את כוח עבודתם והכין למענם, בין כך ובין כך, אותו גורל עצמו שבא על אחיהם בשרם ודמם.

על אף העבודה הבלתי-אנושית, על אף העינויים המשוכללים שעולל להם בלי הרף השוטר הסדיסטי משל, או "משל הצהוב" כפי שכינוהו האסירים, על אף נשימת המוות הטופחת בפניהם בלי הרף, לא נשברה רוחם של המוהיקנים האחרונים מן המרד. עדות לכך הוא השיר שחיברו המורה והשחקן צוקרמן, יליד העיירה הפולנית ווישוגראד, שהוא העתיקו בעשרות טפסים ושלחו באמצעות החברות ליזה, אניה וחייקה ליהודים שהסתתרו פה ושם בין אוכלוסי הפולנים והבילורוסים, וליהודים שבתנועה הפרטיזנית.

 

את השיר שרים על פי המנגינה "א קאמענדיאנטשיק בין איך":

 

א.                                                                   ה.

א מארקאוושטשינער בין איך,                                                די מאמע אין ענגשאפט

דאס ווייס איך זייער גוט,                                           אפן פלאץ זי געשיקט,

נאקעט, מיט בארוועסע פיס,                                      די אנדערע נאנטע

יעדער צאפט מיין אומשולדיק בלוט.                                         אף יענער וועלט געשיקט.

פארפלוכטער! – שרייט מען אף מיר,                           און איך, איך מוז ארבעטן

און דאס הארץ טוט וויי,                                                        בא ציגל און ליים,

געיאגט און געטריבן,                                                           פון שטוב מיך פארטריבן,

פאר גארנישט געבליבן,                                                       די תפיסה מיין היים.

נאר קלעפ און געשריי.                                                         רעפרען...

רעפרען:

ארבעט פלייסיק, שנעלער מאך עס באלד,                                 ו.

פון מעשלען דעס געלן באקומסטו דיין געהאלט.                           די תפיסה מיין היים,

א הינטיש לעבן אן אינהאלט און אן ציל,                         א שרעקלעכע נעסט           

מארקאוושטשינער א טרויעריק שפיל.                          קלעפ און געשרייען,                       

                                                                        חזיר'שע קעסט.

ב.                                                                                גאנצפרי צו דער ארבעט

געהאט א טאטן, מאמע, אוי, וויי,                                            ביז שפעט באנאכט אריין;

שוועסטר און ברידער אויך דערביי,                                          איינער פרעגט דעם צווייטן:

געבליבן בין איך אליין,                                                          וואס וועט מיט אונדז זיין.     

עלנט ווי א שטיין,                                                   רעפרען...          

איצט שטיי איך בא דער ארבעט

און קריטשע מיט די ציין.                                                       ז.         

רעפרען...                                                                       פאר אלע איין לעבן,

                                                                        פאר אלע איין שטרעבן,

ג.                                                                                             אזוי ווי די ברידער

געהאט א פרוי, א מאמע געטריי,                                            מיר מוזן הונגערט דיין חבר,

קינדערלעך, שיינע בריליאנטעלעך דריי,                                   דיין געוויסן איז ווו; 

צעשיידט אזוי פלוצלינג,                                                        טייערער מארקאוושטשינער,

צעשיידט מיט געוואלט;                                                        ביסט שוין דערוואקסן דערצו.

איך וועל קיינמאל נישט פארגעסן                                            רעפרען...

זייער ליכטיק געשטאלט.

רעפרען...                                                                      ח.

                                                                        מארקאוושטשינער זיינען מיר;

ד.                                                                                         וואס זאל מיט אונדז נישט זיין,

חנה'לע טייערע, כ'האב געזען, ווי דו וויינסט                               אין דער געשיכטע וועלן מיר אריין;

געוויזן אף די קינדער, פארשטאנען,                                         מארקאוושטשינער ווהין פירט דיין וועג?

וואס דו מיינסט;                                                     עס מוז אונזער שפיל

כ'האב געוואלט מיט אייך זיין צוזאמען                           דערשווימען צו א ברעג.                  

און שטארבן מיט אייך גלייך,

איצט, וואס פאר א ווערדע

האט דאס לעבן אן אייך.

רעפרען...

 

 

 

 

***

האמונה הלוהטת לא הכזיבה הפעם. החברים הנאמנים שהיו בחופש – עם ליזה טשאפקין בראש – הכינו את הבריחה. בין הבורחים היו הלוחמים שאצמאן, ריבקין ואחרים.

הדרכים בחופש הובילו בכיוונים שונים. שאצמאן הגיע לפרטיזנים ביער. שכם אחד עם הפליטים-הגיבורים של מרד ביאליסטוק – רבקה שינדר, הנוך פארבר, הלל זיידמאן, דוד וורונאק ואחרים – נלחם נגד הגרמנים והצטיין במאמצי הקרב ההירואיים של הפרטיזנים. ריבקין לא הצליח לפלס לעצמו דרך לחברים. חודשים אחדים חי במאורת-שועלים ביער ורק הודות לטיפולה של משפחת שומר-יערות פולני לא נמק ברעב.

קבוצת הפליטים השלישית של ההסתדרות הלוחמת – טשאפקין, רוד, האחיות גרוסמאן, וויניצקה ואחרים חיו על תעודות אריות ושיתפו פעולה עם הוועד האנטיפאשיסטי במחתרת שאירגן בביאליסטוק חבלה במאבק נגד הכובשים הגרמנים.

שלוש קבוצות של גיבורי ביאליסטוק האחרונים – שלושה גורלות: מלחמת פרטיזנים, מחתרת וגורל של חיה נרדפת.

התקדמות הנצחון של הצבא האדום שיחררה את ביאליסטוק.

בדם רבבות חייליהם וקציניהם שילמו אנשי-היטלר בעד תעתועיהם בביאליסטוק, בעד השמדת אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר, בעד הרציחות האכזריות והסדיסטיות של גברים, נשים וטף.

בהיסטוריה של העם היהודי למוד הסבל תירשם ביאליסטוק לא כעיר ההריגה בלבד, כי אם בראש וראשונה כעיר שבהם הורם רמה, רמה דגל המכבים של הקרב, דגל המרד.

 

                                                                        מוסקבה, ספטמבר 1944-ינואר 1945

 

 

 

 

תורגם מכתב-יד שנשלח על ידי הוועד היהודי האנטיפאשיסטי

ל-ל.פ.ק. (לשכת פרסום קדם)

תל-אביב, אוגוסט 1945

 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial