מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ראיון עם יצחק אבידוב (פשה)

ארכיון מורשת, A.1587-2

ראיון עם יצחק אבידוב (פשה)

ש.        אתה יוצא מן היער ב-44', איזה עולם פגשת, מה ראית סביבך?

ת.         במקרה היינו אז בסרנה, ראינו רוסים, ארמנים, אוזבקים, כל העמים. ראינו יהודי אחד עם מקל הולך ברחוב, מסתכל עלינו, אנחנו עליו, שנינו לא היינו בטוחים שיהודים פגשנו, שנינו ידענו שזה יהודי, וזה היה היהודי הראשון היחידי שהסתובב אז בסרנה.

ש.        כמה יהודים היו בעיר הזאת לפני המלחמה?

ת.         אינני יודע, אני לא יכול להגיד, אבל בטח אלפי משפחות. הייתי בטוח שהוא היהודי היחידי שנשאר בסביבה.

ש.        זו היתה החוויה הראשונה?

ת.         לא נשארו הרבה יהודים, אפילו הקומץ הזה שנשאר היה בשבילי הפתעה, חשבנו שזה הרבה יותר גרוע.

ש.        חיים בהרגשה שהעם היהודי נכחד?

ת.         פחות או יותר.

ש.        מה היו הצעדים הראשונים שלכם? לאחר המלחמה? המלחמה עוד נמשכה, אבל באיזור הזה?

ת.         אנחנו הרי היינו קבוצה מאורגנת, אם השאלה שלך באותם הימים הראשונים כשיצאנו מהיער, היה אז הקשר עם הקבוצה ברובנו, המחשבה היתה לבצע את זה מה שקבענו. קבענו לאסוף מה שיותר יהודים, להביא אותם לפלשתינה. זו היתה המחשבה הראשונית. המחשבה השניה היתה לנקום. חילקנו את הנקמה לשניים, עד שנגיע לכושר ביצוע נקם נגד הגרמנים, החלטנו לנקום נגד הנאציונליסטים האוקראינים במקום. במידה מסויימת הצלחנו, עשינו משהו בזה, לא הרבה. היות ולא היו תנאים לזה, לא פה המקום להגיד למה. הסתובבנו ביערות, בערים, עשינו משהו, אבל לא הרבה בנושא זה.

ש.        הרגשת שהאוויר אחרי המלחמה היה רווי שנאת יהודים באיזורים האלה?

ת.         באוקראינה כן, ביולי 44' נשלחתי על ידי המטה לקייב, זה היה יוני או יולי. הגעתי לעיר, קיבלתי אז את אות ההצטיינות, אחרי לחיצת היד של חרושצ'וב, שהיה אז ראש הפרטיזנים. יצאתי מן האולם הזה, אולם העירייה, ראיתי עוברים יהודים מאד מודאגים, ניגשתי – היתה לנו ידידה גברת רובינשטיין, מאחת המשפחות המיוחסות בקייב, שגם השתייכו לצמרת המפלגתית, נכנסתי לשם ושאלתי את השאלה, למה יהודים כל כך מודאגים. סיפרו לי שהיות ויהודים חזרו עכשיו מטשקנט, מכל הערים האלה שהיו באווקואציה כאשר פרצה המלחמה, ורצו להיכנס לדירות שלהם, האוקראינים שתפסו את הדירות לא רצו לפנות. ואז התחילו – היתה באוויר הרגשה שעוד פוגרום יהיה. היו זורקים אז יהודים מהטראמים, היו נותנים מכות מדי פעם פה ושם ליהודי; ואז ארגנו קבוצת נכים קצינים יהודים, שכבר היו בקייב, זאת אומרת השתחררו מהצבא, היו שם קצינים די גבוהים, היו כשלושה-עשר איש, ארגנו אותם שילכו לחרושצ'וב ויגידו לו שעומדים ערב פוגרום. הם נכנסו לשם עם המקלות, פרוטזות לא היו אז, ופנו אליו, למזכיר להתקבל, לא רצה לקבל אותם. אחרי עשרים וארבע שעות הוא קיבל אותם. הם אמרו לו, אנחנו לחמנו, חזרנו הביתה, עכשיו זה ערב פוגרום. הוא שאל אותם (רוסית)... כמה יהודים הרוגים יש כבר? הם אמרו, עוד אין, אבל יהיה, אז תלכו הביתה.

אתה מבין שהאווירה הזאת לא עזרה להרגעה.

ש.        אתה אישית ניסית לחזור לבית בו נולדת?

ת.         חזרתי, לא לבית שנולדתי, נולדתי בעיירה קטנה, אבל חזרתי ללודז' איפה שהייתי רוב ימי חיי. חזרנו אני ואשתי – כל מה שאני מספר, זה צד בצד יחד עם דורה. חזרנו לבית, ללודז'. זו חוויה שלפחות אני אינני מסוגל לבטא זאת במלים. הרחוב שאני הייתי גר בו היתה סביבה יהודית מובהקת, הסביבה לא היתה, את הבתים הורידו ועשו שם פארק גדול יפה. כך שלא היה לי מה לחפש ומה למצוא. אבל לא רחוק משם איפה שמשפחתי גרה דודים, דודות וכו', זה היתה שכונה שלמה, זה היה אם אינני טועה בינואר 45', היה חורף, היו רוחות באותו בית שנכנסנו זגסטקה 14 בלודז', לא היו חלונות, הרוחות טיילו בכל קומה וקומה, קשה היה להגיע לקומה הרביעית, אבל כשהגעתי לשם, רק ראיתי חלקים, דפים מספרים, היות והמשפחה שלי היתה אדוקה מאד, ספרי קודש, מחזורים, חלקים של רצועות תפילין, דברים כאלה שלא היה מי שיקח את זה, היות ואת יתר הדברים שאפשר היה באיזה שהיא צורה להשתמש בזה, כמו זכוכית מחלון, כמו איזה בגד, לא היה בנמצא.

אבל כשהגענו לבית של דורה, אשתי, שם היתה חוויה – למרות שלא נולדתי שם, אשתי כן נולדה, אבל קשה לבטא את זה. אתה נכנסת לבית איפה שאתה רואה אותו בית עומד, יותר יפה מאשר היה, אותו שומר שישב על יד הכניסה יושב הלאה, ואנחנו עלינו לדירה של ההורים שלה; הכל היה, חוץ מתנור החרסינה – לא השתנה שום דבר. על מנת להשיב לך על השאלה הזו אם חזרתי לעיר מולדתי, חזרתי, אבל הרבה שנים אחרי זה, כששרתּי במשרד החוץ, הייתי בוורשה, אמרתי, אני מוכרח להגיע למקום ששלושים שנה לא הייתי שם, החלום היה גדול, גדול מאד, והיתה לי איזה שהיא הרגשה רחוק מאד, עמוקה מאד, אל תעשה את זה, היות ואתה פה משהו תשרוף לך, משהו יקר, אבל בכל זאת אני מהמר. והגענו עם כל המשפחה לעיירה הזאת הקטנה, ואני התחלתי לחפש, לא מצאתי שום דבר, הבית איפה שנולדתי לא היה, איפה שלמדתי לא היה, בית הכנסת לא היה. אמרתי, לפחות אגיע לקבר אבות, היות ומאות בשנים משפחתי גרה שם. בית קברות אין. לקח לי שעות על שעות עד שמצאתי איזה שהיא אבן שהראתה לי סימן שפה במקום הזה, לפחות ברדיוס של מאות מטרים, היה פעם בית קברות.

אבל קרה לי שם משהו שאני חושב שאדם חי מאה שנה ועובר הרבה אוניברסיטאות, קורא טונות של ספרים על תקופה מסויימת, לא מסוגל להבין ולהרגיש מה שאני הרגשתי, וזה הסיפור.

הגענו לשם, אחרי הלילה, קמנו בבוקר, בעלת הבית אמרה לונ – (לא ידעו שאנחנו יהודים) – אתם הגעתם הנה, אבל פה... הנהר פיליצה עלה על גדותיו. אתם צריכים לברוח, אחר כך לא תוכלו לצאת עם המכונית. (בפולנית) ... שטפון... אמרתי, טוב אני אודיע לשגרירות בוורשה, היינו בשירות, אני הולך לדואר, על מנת לתת מברק, בדואר הזה – כשאני עזבתי ב-1933 את העיירה, זה היה בית קטן, משני הצדדים גינה, ומעבר צר עם גדר של קרשים דקים, משני הצדדים, ורק שני אנשים יכלו לעבור, נכנסנו דרך פרוזדור קטן, וכשנכנסנו מימין ממול היו חלונות קטנים שם ישבו הפקידים. כך אני זוכר שעזבתי את העיירה ב-33'. שלושים שנה אחרי זה, עשרים ותשע שנה, אני נכנס, ואני רואה אותו בז'ז'ינסקי, אותו גוי, קצת אמנם גבו כפוף, יושב, כאילו לא קרה שום דבר בעולם, לא הרגו אנשים, לא השמידו מיליון ילדים יהודים, לא שרפו את ורשה, שום דבר לא קרה, הכל כפי שהיה לפני שלושים שנה.

שאלתי אותו, האם אתה יודע משהו על השטפון, הוא אמר שמעתי, צריך להיות שטפון, ענה לי בקול... (לא השתנה שום דבר אצלו; זו היתה בשבילי איזה חידה, איך בן-אדם החזיק מעמד). שאלתי אותו – לא רציתי שהוא ידע, אנחנו היינו שם אינקוגניטו – אני הכרתי אותו תיכף, הוא אותי לא, כמובן, אני השתיניתי, הייתי נער כשעזבתי. שאלת אותו, האם השתנה פה משהו בעיירה הזו, היות ואני לפני הרבה שנים ביקרתי פה, וזה היה נראה לי אחרת. הוא ענה לי, תראה, היתה הפצצה ב-1939, הרבה בתים נהרסו, הדבר השני הוא – (בפולנית)... אמנם הרסו הרבה בתים, אמנם השתנה, אבל השינוי העיקרי הוא שאין לך אף יהודי עכשיו פה בעיירה, זה השינוי. תבין, זה השינוי, זה שינוי יותר גדול עבורי – כך אני הבנתי את זה – מאשר...

כשאני נכנסתי לעיירה נדמה היה לי, וזה נכון, שהנהר לקח כיוון אחר מתוך כל אסונות הטבע שקרו, כמובן זה לא הפיליצה השתנתה, רק הגשר, את הגשר העמידו בצורה אחרת, לא הכרתי אותו. אבל בשבילו השינוי היה שאין יהודים, אף יהודי אין בעיירה הזו.

ש.        הוא לא זיהה אותך?

ת.         לא, קשה היה לזהות. אנחנו כמובן לקחנו את הילדים, את המכונית, ומהר ברחתי מן החלום שבמו ידיי שרפתי אותו. זה היה בשבילי תמיד חלום להגיע לעיירה ולבקר בכל המקומות הקרובים לי. להגיד את האמת, אחת החידות שלאדם לא מובן, אם אפשר עכשיו להגיע לשם, אני לא אסע ללאס וגאס, אני אסע לשם, אם תהיה רק באפשרות הראשונה להגיע לפולין ולבקר בעיירה או בלודז' אני מחר עושה את זה. מה זה אני לא יודע. זה לא סקרנות, היות כבר ראיתי את העיירה. זו אולי משיכה למקום שהשארת כל כך הרבה שם, אולי זהו. אולי זה דווקא בגלל זה שפגשתי שם כל כך הרבה שנאה נגד יהודים.

ש.        אתה יכול להסביר איך נמשכה האנטישמיות בלי יהודים?

ת.         הסברתי לך שאנחנו היינו במלחמה ביער, עזרנו לשבויים רוסיים שברחו מהשבי הגרמני להתאקלם ביער, נתנו להם בית ביער, להם לא היה, לנו היה. נתנו לגויים, לארבעה אוקראינים, נשק, רובים, שאנחנו לקחנו את זה בדם, ולא היינו כמו נגיד הם היו, מסגירים תמיד את היהודי הסוחר, השיילוק הזה, הוא ראה בנו את זה שאמרו להם להיות והם לא היו, היות והרוסים, כשנסוגו מן השטח הזה, השאירו שם את כל האקטיביסטים המפלגתיים כמו אנשי האיזור, אנשי המפלגה, השוטרים וכו', השאירו אותם עם נשק, נתנו להם נשק וכל כלי העזר למלחמה. נתנו להם ללחום, להגן, הם לא עשות את זה.

 

ופה פגשו קבוצת נערים יהודים שעשו את הכל. מחנה צבאי, נשק, היה מאחורינו כבר שני גשרים קטנים אמנם, שגישרו בין פובורסק, מנייביץ' וקובל, שעשינו את זה במו ידינו, איש לא לימד אותנו. זאת אומרת, ראו – אנחנו היינו יותר טובים מבחינה זו מהם.

ובא קצין רוסי מהצבא האדום, איש אינטליגנטי מאד, הוא היה אם אינני טועה ארכיטקט, לא בור, אהב אותנו, הוא העריך אותנו בצורה בלתי-רגילה, היות והוא לא פגש קבוצה כזו, הוא כבר בא מברנוביץ', הוא כבר הספיק לשחוט יהודים ביער, הוא שחט יהודים, הוא עם הקבוצה שלו, זו היתה קבוצה שקראו ז'ורקובצס, על שמו, שמו היה ז'ורקה קרטוחין. הוא הספיק כבר לעשות הכל, פתאום הוא רואה פה יהודים כאלה, אהב אותנו גם, היות ושנה אחרי זה הוא קיבל אותנו בחזרה לאיזה שהוא מחנה – וזה לא שייך – בכל זאת הוא היה אנטישמי, ואחרי זה פעם היה מקרה שהיה מקום לשאול אותו, ואני שאלתי אותו, הוא אומר, הוא לא פגש יהודים אף פעם, הוא לא ידע איך יהודים חיים, נראים וכו'. כך שהשאלה הזו היא בשבילי חידה, כמו הרבה דברים שלא מובנים לי, גם זה לא מובן, מדורי-דורות למדו את זה, שהיהודי זה יצור נחות, כמובן בכל עם יש אחוז קטן או יותר גדול של אנשים שהם לא מתנהגים לפי רוחי או לפי רוחך, גם פה בארץ יש אנשים כאלה שאתה פוגש יום-יום ברחוב, אתה לא מאשים את כל הישראלים שהם כאלה. לגבי היהודי – כן. הוא פגש יהודי שהוא עשה לו פעם איזה שהוא עוול בקניה או במכירה, או משהו כזה, הוא החיל את זה על כל העם היהודי. והיות ואיש כזה אינטליגנטי, בעל השכלה, הוא לא יכול היה לבטא את זה בפומבי, איפה שהוא כן יכול היה, ביער, ג'ונגל, הוא עשה את זה. הוא פרק מעצמו את המתח הזה לגבי הנושא הזה של יהודי, הוא הוציא את זה מעצמו בג'ונגל.

יש לי סיפורים רבים מאד, אפשר לכתוב ספרים על זה. על אותו איש. יש לי סיפור שעוד לא הנציחו אותו, זה חומר לספר גדול. שני בחורים, בחור ובחורה בקבוצה שלנו, אצלנו, צעירים, היא היתה בת שש-עשרה, הוא היה בן שמונה-עשרה, הם אהבו אחד את השני, ואותו ז'ורקה החליט להתחתן איתה (זה היה ג'ונגל, הוא היה מלך הג'ונגל קרטוחין), ואז באיזה ערב, אני זוכר, היינו בג'רננקה – זה חדר תת קרקעי, והיה מלא ריח של וודקה, בקושי ראה איש את רעהו דרך העשן, גם מן הסיגריות, מן המחורקה, וגם מן התנור, פתאום הוא נכנס ואומר, הערב אנחנו חוגגים את החתונה ביני ובין רעיה, וכולם שותים, הגענו למחרת בבוקר, נודע לנו שרעיה ברחה מן המיטה, והוא אחריה, היא היתה כל הלחילה שכבה בשלג, ולא חזרה למיטתו. שבוע אחרי זה, מתוך עונש, הוא שלח אותה – וזה היה המקרה הראשון שאישה, בחורה צעירה, השתתפה בפעולת חבלה כזו מסוכנת, כפי שאספר עליה – הוא שלח שלושים וכמה פרטיזנים לעשות מארב לאוקראינים נאציונליסטים, והם נסעו על המיגלשות, הרוב היו שיכורים, במקום לעשות מארב לאוקראינים, הגרמנים עשו להם מארב, נהרגו אז הרבה אנשים, הרבה פרטיזנים, שניים מהם נפצעו קשה, אחד התעוור, קלמיק אחד, ורעיה פלוס נהרגה, אחרי זה שמענו מאחד האקטיביסטים שלנו בכפרים, באותו כפר שזה היה, קרוב לכפר הזה, שמצאו אותה במבנה עזוב, הגרמנים, והיא ירתה מן האקדח, והם הרגו אותה. הגויים, האיכרים בסביבה, למחרת זה היה הנושא היומי שלהם, לגרמנים נודע שזו היתה יהודיה, למרות זה קברו אותה בטקס צבאי עם יריות באוויר, הגרמנים. זה היה בסוף האהבה בין הנערה היהודיה רעיקה פלוס וז'ורקה קרטוחין. סיפרתי את זה בקיצור. כמובן אחרי זה יש המשך.

ש.        מה מילא את לבך אחרי שיצאתם מהיער?

ת.         אגיד את האמת, כשאנחנו יצאנו, וכשנודע לנו, כשהגענו לעיר, ללודז', ראינו ששום דבר לא נשאר, היינו אז קשורים בארגון שלנו, ארגון הבריחה, גם בנקם, אמנם זו היתה מחתרת בפני מחתרת, אבל אלה היו החיים שלנו, לנקום, שום דבר אחר, לנקום היות וביער עם כל הפעילות שלנו, ולא היה לנו מה להתבייש על הפעילות שלנו ביער, עשינו מה שנער יהודי היה צריך לעשות, אבל הרגשנו שאנחנו כפרטים עשינו מה שהיינו צריכים לעשות. אבל העם כעם לא עשה מאומה, היו לנו כבר אז ידיעות גם מן הארץ, בשיחות אמרנו שכנראה שנשארנו על מנת שמישהו ישלם את החוב הזה. וזו באמת היתה – אם המחשבה באיזה שהוא מקום שקראנו לזה אז פלשתינה, באיזה שהוא מקום שיהודים יוכלו לבנות בית, אנחנו צריכים לעשות את זה פה, את מעשה הנקמה, אם לא – לא חשבנו שבלי זה יסתכלו על יהודים כמו שיהודים שרוצים לבנות. כך ראינו.

ש.        ראיתם בנקמה איזה מרכיב חיוני...

ת.         בהחלט, אילו היינו רואים בזה רק נקמה, אני לפחות – אני חושב שרוב החברים שלנו לא היינו חושבים על זה. היות ואנחונ את הנקמה האישית שלנו עשינו, כל אחד לפי יכולתו. היות והיו גם הרבה מכשולים והפרעות, מצד "חברים" – רוסים, אוקראינים וכו'. אבל עשינו.

...אמרנו, אם רוצים לבנות שם, צריכים פה לשלם את החוב. היות ואף אחד מאיתנו לא יצא מן היער עם מחשבה שהעולם נעשה יותר טוב אחרי השואה. לא חשבנו על זה, על כל זה ששמענו על בנות הברית, שמענו על האונר"א, שמענו על כל יתר הדברים הטובים של הציוויליזציה, התרבות האמריקאית וכו', על יהדות העולם, אבל לא חשבנו שהעולם יהיה יותר טוב מאשר היה אחרי השואה. ידענו שבלי תשלום אין זכות קיום לעם הזה. פעם צריכים לשלם, והתשלום צריך להיות בדיוק מדעי, מה שעשו לנו אנחנו צריכים להשיב, זו היתה המטרה שלנו, עם זה חיינו עד שהגענו ארצה. וזה לא נגמר, המחשבה הזו לא נגמרה עם בואנו ארצה. היו עוד נסיונות. אבל לצערנו הרבה לא הספקנו לעשות בשטח זה.

ש.        באיזו שנה עלית? תאר את סיום הדרך שלך.

ת.         מבחינה מעשית זה היה סיום הדרך, אבל מבחינה רגשית-אמוציונלית זה לא היה סיום. אנחנו שנים על שנים עוד חשבנו על זה בהיותנו בארץ. גם עשינו נסיונות כמו שאמרתי. היו לנו גם שותפים די נכבדים בין טובי המנהיגים בארץ. שותפים למחשבה, גם לנסיונות ממשיים. אני לא חושב שאצל איש כנה, שעבר מה שעבר, ראה מה שראה, שהוא אי-פעם יכול לעקור מראשו את המחשבה הזו, אמנם היא אוטופית עכשיו, היתה כבר לפני עשרים שנה אוטופית, יש חיים, יש מדינה, יש צה"ל, יש מי שדואג, מי שידאג לנו. אבל את המחשבה הזו אי-אפשר לעקור מן הראש.

ש.        כשעלית ב-46', נפרדת מהיבשת הזאת. מה הרגשת, שניתקת מאדמת אירופה?

ת.         אחטא לאמת אם אגיד שכן, עלינו כקבוצה ארצה עם המחשבה שעצם עלייתנו הנה תטהר את האווירה בקבוצה – זו לא היתה קבוצה רגילה, זו היתה קבוצה שעבר עליה מה שעבר, היא הצטרכה להמשיך בידיים נקיות בעבודה שחורה מלוכלכת. מה זה נקם? לכן חשבנו שנהיה פה, חלק יישאר בארץ, המטרה היתה – חלק גדול של הקבוצה חשב להתיישב באחד הקיבוצים, או כקבוצה או אפילו היו אז מחשבות שחלק מהקבוצה יקים איזה גרעין משלהם אבל שנים על שנים, אני חוזר כבר בפעם השלישית, האנשים מבחינת המחשבה שלהם, חשבו על המשך בפעולה הזו, לא מצאו את המקום כאן. למרות זה שפה התחילו חיים, מלחמת השחרור, כל אחד השתתף, הרוב מאיתנו השתתף במלחמת השחרור, ידענו שבלי תקומת ישראל אפילו נקמה זה שום דבר, אם היינו מצליחים בזה שרצינו, הנקמה הגדולה שלנו, לא יתן לנו דבר. אבל את המחשבה הזו אי-אפשר היה לעקור. ניתוק מאירופה כתרבות, כמקום איפה שאיש מאיתנו יחיה שם, זה כמובן, לא רק ב-46'. בהיותנו ביער אמרנו שהמטרה שלנו היא לעקור מהאדמה הארורה הזו. מה עוד שלא רק אנחנו, אנחנו הרי הבאנו לידי זה שאלפים, עשרות אלפים יהודים, יעזבו את האדמה הזו, היינו פעילים מאד בכיוון זה, מרובנו עד לובלין, ומלובלין עד בוקרשט, ומבוקרשט עד הפגישה שלנו עם הבריגדה, זו היתה הדרך שכל אחד מאיתנו עזר, בנה, ארגן.

ש.        לא היתה לו שום תוגת פרידה מהילדות, מהיערות...

ת.         זה בהחלט, אין ספק שהאיש שנולד על יד נהר, עד סוף ימיו הוא יאהב את הנהר או את היער הזה שהיה מבלה בהיותו נער. שהיה קורא את הספרים ביער, היינו קוראים ספרים ביער, היות ואיש לא הפריע לקרוא איזה ספר שאתה רוצה לקרוא. אבל מובן שלפעמים היה לי חלום לחזור לאותו מקום, אבל לא לפגוש אדם, רק לטבע, לנהר, ליער, לאותו בית כנסת שעמד פעם, ובשבילי הוא יעמוד לנצח, אני רואה אותו תמיד. כשאני נזכר בעיירה הזאת הקטנה שנולדתי, אני רואה את בית הכנסת, את המקווה מסביב, שהילדים היו סקרנים לדעת מה נעשה שם באותו חלק של המקום המקודש, אבל לא לאנשים, חס וחלילה. אנשים לא.

ש.        איך היית מגדיר במשפט אחרון מה זה היתה הבריחה? אילו נער בבית ספר היה מרים יד ואומר, שמעתי על דבר ששמו הבריחה, מה זה הבריחה?

ת.         הייתי עושה מזה שתי שאלות, אם תרשה. השאלה השניה צריכה להיות, מה בשבילך היתה בריחה. על השאלה הראשונה הייתי אומר לילד, שהיתה שריפה גדולה, חלק זעום מן התושבים יצאו מן השריפה, היו אנשים צעירים, שאמרו שאסור להשאיר את הניצולים כאן, צריכים להביא אותם למקום בטוח, שם להוציא מהם את הפחד הזה שהשריפה גרמה להם, את העיוותים שראינו, ראינו את זה כחלק מן החינוך שקיבלנו כל אחד מאיתנו אי-פעם, כיהודי, היינו צריכים לעשות את זה. ועשינו את זה. אנחנו היינו כבר די מבוגרים ודי בעלי נסיון, היינו בטוחים, ומיום ליום אנחנו עוד היום יותר בטוחים, שעשינו דבר טוב, היות ואנחנו לא חושבים שליהודי שיצא מן השואה, אפילו אם הוא יחיה בארמונות, ויהיה לו כל דבר שאדם "תרבותי" תריך, אם הוא יוכל להירגע ממש כשהוא ישב בפריז או בלונדון, בטח לא בוורשה או במוסקבה, פה הוא יכול להירגע. איש רגוע, זה האושר הבסיסי של אדם, אם הוא רגוע, אם הוא שליו, זה עשינו.

ש.        לגבי השאלה מה לך היתה הבריחה?

ת.         אני חונכתי מגיל צעיר מאד לעזור לאדם, במאוחר קצת הגעתי גם לידי מסקנה שהמדוכאים בבני אדם הם דווקא יהודים. בשבילי זה היה כאילו חוץ מן ההרגשה של העשיית ההכרחית, גם כזו חזרה בתשובה, שלא מספיק שאני בעצמי או עם הקבוצה שלי מגיע לישראל של היום, אבל להציל, להציל מה שיותר יהודים. כל יהודי שאנחנו ראינו שאפשרי וזה בידינו להציל אותו, זה היה בשבילנו, תמיד ראינו שמצילים יהודי שגזר דין מוות הוצא עליו, ואנחנו מצילים אותו. זה לא כמו שאתה מציל אדם. אתה מוריד אדם שאתה חושב שהוא חף מפשע מן התליה, כשיש פסק-דין מוות עליו. ואנחנו חושבים את זה עד עכשיו, שבאיזה שהוא מקום, עוד היום, מונח פסק הדין הזה על העם הזה, איפה שהוא לא יימצא. אם אתה מוציא אותו מכל מקום, מביא אותו הנה, אתה הצלת אותו.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial