מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

לוי אריה שריד, ארגון "הנקם" – קורותיו, דמותו מעשיו - חלק ב'

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת נ"ב (52), אפריל 1992

 

לוי אריה שריד, ארגון "הנקם" – קורותיו, דמותו מעשיו

 

ח. ההיערכות המבצעית של הארגון (שלב ראשון)

יעדי הפעולה בגרמניה

בימים הראשונים אחרי יציאתו של קובנר לארץ, שררה בקבוצה אווירה אופטימית למדי. האוהדים מהבריגדה השתדלו לעזור לקבוצה כמיטב יכולתם: סיפקו להם מדים, פנקסי תשלומים של חייל, כלי תחבורה. לפני צאת הבריגדה מאיטליה ארגנה להם כעין קיבוץ בצ'יריניאגו במחוז ונציה וסיפקה להם את כל צרכיהם. חלק מהם פעלו ב"בריחה" בתפקידים שונים – בריכוז הקליטה באיטליה (אליעזר לידובסקי), כמובילים בגבולות (סאנקה ניסנילביץ ועוד), כשליחים במשימות מסוכנות (העברת משדר ל"בריחה" בפולין), בתפקידים כלכליים (יצחק ראטנר כגזבר ה"בריחה"), בליווי אוניות מעפילים לארץ (פנחס בן-צור-בנצלוביץ' ושלמה קנת-קנטרוביץ') ועוד70.

החל מספטמבר 1945 מתחילה היציאה לפעולה בגרמניה. נקבעו חמישה יעדים לפעולת הנקם: ארבע ערים מרכזיות – המבורג, פרנקפורט, נירנברג, מינכן – ומחנה שבויי ס.ס. וגסטאפו בדכאו. החל האיוש של מבצעי הפעולה. כמושבו של המטה נקבעה פריז וחלוקת התפקידים בו הייתה כדלקמן: במקומו של אבא קובנר נקבע כמפקד פאשה רייכמן (יצחק אבידוב) וכסגנו בצלאל קק (מיכאלי), שהועבר אחר כך לגרמניה לריכוז הפעולות שם. נקבעו שתי קשריות: ויטקה קובנר ודורקה, רעייתו של פאשה. עם הפעילים היה גם וֶלוולֶה ר. מהקבוצה הרובנאית ומפותחי המסלול של "הבריחה", שבבית דודתו ("אמא צ'אצ'ה") בפריז השתכן המטה. זמן מה עשה בפריז גם משה מאירי (בן), מרכז "הבריחה" בפולין. לפי שסיפר בן, קירב אותו קובנר לרעיון הנקם ובהגיעם לפריז פעל ליד המטה בהשגת עזרה כספית ובפעולות טכניות שונות. בין הפעילים ליד המטה היה גם הניך יחיאל וודז'יסלבסקי, פרטיזן מהקבוצה הצ'נסטוחובית שאחר כך שימש כעוזרו של רטנר בהכנת הרעל.

וזו רשימת החברים שהתמקמו בנקודות שיועדו לפעולה בגרמניה:

1.      במרכז הלוגיסטי במינכן שתפקידו היה לספק לאנשים בשטח את צרכי קיומם, לדאוג לתחבורה וכו' וכן להמציא למקומות את החומר לפעולה לכשיגיעף המפקד בצלאל קק (מיכאלי), פרטיזן ביערות וולין ומראשי הקבוצה החלוצית הרובנאית; שלמה קנטורוביץ (קנת), חבר המחתרת בווילנה ופרטיזן רב-פעלים-ותלאות ביערות נארוץ; שימק לוסטגארטן, מראשי הארגון המחתרתי בקראקוב "החלוץ הלוחם", פרטיזן שנלכד וגורש לאושוויץ, נמלט עם קבוצת חבריו הקראקובאים בימיו האחרונים של המחנה; לוי (לודק) פראנקנברג, פרטיזן מהקבוצה הצ'נסטוחובית ששימש כקשר בקו מינכן-פריז-איטליה; לנה זאץ-האמל, פרטיזנית ביערות רודניקי שצורפה כקשרית למרכז במינכן לאחר חיסול הנקודה בפרנקפורט; בנימין (ניומקה) יעקובסון מהקבוצה הווילנאית שעסק בעניינים לוגיסטיים.

2.      בהאמבורג, שבה התכוננו לבצע פעולה רבת-היקף, התמקם צוות של חמישה חברים: המרכזת חסיה וארשאווצ'יק, פרטיזנית ביערות רודניקי; בעלה יחיאל וארשאווצ'יק ממקורבי אבא; מאכוס (מיכאל קרונה) מהקבוצה הצ'נסטוחובית ופרטיזן ביערות קוניצפול; סאשקה (אלכסנדר) ובוריס גרושקא (אגסי) פרטיזנים מ"קבוצת פובורסק" ביערות וולין; רובקה (ראובן) שניידר, פרטיזן מהקבוצה הרובנאית.

3.      היחידה בפרנקפורט: יצחק האמל, יליד פשמישל שברח מאושוויץ יחד עם הקראקובאים; רעייתו לנה זאץ-האמל; דן הרשדורפר מהקבוצה הקראקובאית שברחה מאושוויץ (שלושת האחרונים נשלחו לברלין לבדוק בה אפשרויות פעולה, וכשלא מצאו חזרו לפרנקפורט).

4.      בנירנברג רוכזה קבוצה גדולה יחסית לשם ביצוע פעולה רבתי. כמפקד החוליה נקבע יוליק ח. איש מחתרת בווילנה – מפקד לפעולות מיוחדות בבסיס הפרטיזנים ביערות רודניקי, מחשובי הפעילים בארגון. חברי החוליה היו: זאב (וילק) שווארצרייך (שנער) וחברו אידק פרידמן (שניהם עבדו בעת הכיבוש הנאצי במוסך צבאי בקראקוב ופעלו כמקשרים בין המחתרת הלוחמת לבין אסירי המחתרת בבתי הכלא במונטלופי והלצלוב, נכלאו בבית הסוהר בקראקוב והצליחו להימלט ולזכותם – גילוי "יומנה של יוסטינה" באחד המחבואים באותו בית סוהר); לייבקה דיסטל (שעליו ועל פועלו יסופר בהמשך); הפרטיזנית מרודניקי דינה דובלטוב, יאשק (פנחס בנצלוביץ' – בן-צור) וברטק לובראניצקי (נמלט ממיידאנק) – שניהם מהקבוצה הצ'נסטוחובית ביערות קוניצפול; מאניק מ"הנוער הציוני" בבנדין; הקשרית מירה שבדסקה-וֶרבין מהקבוצה הווילנאית, פרטיזנית שבעת מרורים ותלאות ביערות נארוץ', מהחוג של קובנר.

5.      למחנה דכאו שבו נמצאו ריכוז גדול של שלושים אלף שבויי ס.ס. ומחנה מעצר של גנרלים גרמנים שבויי מלחמה, נקבעו: קאז'יק (שמחה ראטהייזר-רותם), מהלוחמים במרד גיטו ורשה והמציל של אחרוני האי"ל, פעיל המחתרת בצד הארי לאחר דיכוי המרד ועושה בשליחויות מסוכנות במחנות העבודה הנאציים ובריכוזי הפרטיזנים וכו'; אירנה גלבלום, קשרית שלא ידעה ליאות ופחד בעזרה לשרידים ובהצלת חברים כלואים. תקופה מסויימת עשה איתם במחנה דכאו גם אידק פרידמן.

הייתה תכנית לפעול גם במחנה ה-ס.ס. בבוכנוואלד. למטרה זו נשלחו לוויימאר הסמוכה: צסיה רוזנברג (עמית), הקשרית הידועה של ה-פ.פ.או. בווילנה משליחויותיה המסוכנות אל מעבר לקווים בתקופת המלחמה ולאחריה אל חברי השומר הצעיר בברית המועצות (היא הגיעה למוסקבה ופגשה שם במפתיע את קבוצת הראשונים שהיו בדרכם מאסיה מערבה לפולין); אריה גוטקינד, פרטיזן מהקבוצה הצ'נסטוחובית.

6.      החוליה באיטליה: לאחר יציאת החבורה לגרמניה הושארה קבוצת פעילים, מהם שהיו מעורבים ב"בריחה" ובהעפלה ובמוסדות ובארגונים הציוניים ואלה היו: אליעזר לידובסקי ("בריחה", המשרד הארצישראלי, הנהגת ארגון הפרטיזנים); יצחק ראטנר, בולק גווירצמאן-בן יעקב, זלדה טרגר, סאנקה ניסנילביץ' ("בריחה") וחברים ששמותיהם הוזכרו לעיל כמלווי אוניות מעפילים. רובם עסקו בתחום הכספי – בדאגה לכלכלת אנשי הקבוצה – תפקיד שמילאה הבריגדה לפני יציאתה מאיטליה. כרכז החוליה הכלכלית נקבע פולדק, אז צעיר בן עשרים ואחת, ועמו: אברהם פרצ'יק, הכימאי דוד בובירסקי מהקבוצה הווילנאית.

המקורות הכספיים לפי פולדק "באו משטרלינגים מזוייפים מחרושת הנאצים – (וזאת הם כלל  לא ידעו) – שנמכרו במחיר גבוה באיטליה והומרו בדולרים. היה זה סחר ב"וואלוטה", מארצות שאפשר לקנות מטבע זר בזול ולמכרו ביוקר בארצות אחרות. היה זה עיסוק מסוכן למדי שהתמסרו לו בעיקר פרצ'יק ("שקוע ראשו ורובו בעסקים"), סאנקה, סאשקה זארוסקי וסאשקה וֶרני מהקבוצה הרובנאית. יצחק וילוז'ני, אהרון כגן, בובירסקי וחברים אחרים תיכננו להקים מפעל למימון ההוצאות המרובות, אך התכנית לא מומשה.

בדרך כלל נשמר העקרון שאסור לאנשים העוסקים בענייני כסף להיות מעורבים בכל מעשה "שעלול לסבך וללכלך". רק על אחד מהם שסרח הוצא גזר דין מוות וההוצאה לפועל נדחתה לאחר סיום הפעולות. הוא הספיק בינתיים לברוח לארצות הברית. פאשה קובע נחרצות שלמעט חריגים אלו מילאו כל החברים שעסקו בענייני ממון את תפקידם באמונה וביושר71.

 

ט. מול ההסתייגויות של הממסד

פגישות מאכזבות

רק תקופה קצרה של חודשים מספר ישבו היחידות בערים שבהן צריכה הייתה להתבצע הפעולה. עד מאסרו של קובנר חיכו הם בדריכות לחומר שאמור היה להביא מן הארץ, ובעיקר לאישור המיוחל ממוסדות "ההגנה". מצב הרוח השתפר יותר כאשר הגיע מכתבו עם הידיעות על הצלחתו בהשגת החומר. "המסירות של האנשים היושבים בערים הגרמניות במחתרת הייתה ללא גבול", מספר פאשה, וזאת חרף מצבם הקשה. האנשים היו רעבים ללחם. היו מקומות שאף הלחם לא הגיע אליהם ולא היו להם אמצעים לקנותו ובכל זאת החזיקו מעמד והתקווה היא שחיזקה את רוחם. ברם, המצב השתנה כאשר הגיעה הידיעה המרה על מאסרו של אבא קובנר. פאשה מספר, כי כאשר הביא איציק את הפתק שלו לאנשיו בפריז, התעלפו כמה מהם: "זה היה היום השחור שלנו". במפגש של קבוצת חברי "הנקם" בארץ אמר פאשה:

איציק בא להודיע לנו על המאסר... אתה, אבא, הספקת להודיע לנו שלעת עתה "תכנית א"

אינה באה בחשבון ויש להתלבש על "תכנית ב"... אך אני לא יכולתי לבוא לאנשים ולהגיד

להם זאת. הם, פשוט, לא יכלו לקלוט את הדבר. גם אני עצמי הייתי משוכנע כי זה רק זמני

ויש לעסוק בתכנית ב' מבחינה טקטית חשובה, אך אף אחד מאיתנו לא רצה לוותר על הרעיון

של תכנית א'72.

 

תמונה על דביקות זו בתכנית הגדולה מוסרת ויטקה במכתבה מ-4.10.1945:

אבא! במשך הזמן שעזבת אותנו נמצאת המשפחה באטמוספירה אחרת מזו שאתה מכיר.

אנשים בבדידותם הגדולה הם כל כך מיואשים. הם נתונים רק לרעיון אחד המוביל להתחיות

עם המוות... כל מחשבותיהם ורגשותיהם מרוכזים מסביב לרעיון האחד... מנותקים מכל יחס

לשאלות החיים של היהודים בגולה ובארץ... ארץ ישראל נעשית לנו זרה ורחוקה... אם מישהו

ירצה לדבר על חיים נורמליים בארץ, ייחשב לבוגד. עד כדי כך החברים שקועים בעולמנו אנו73.

 

ברם, נראה כי עם מאסרו, כאשר נמסר להם בפתק של קובנר כי כל "הרפואות נשברו", נחרץ גורלה של "תכנית א". אמנם החברים לא השלימו עם הוויתור על "ציפור נפשם", שלמענה הצטרפו לארגון. בלבבות נשארה איזו תקווה קלושה שזו תופעל ביום מן הימים. גם המפקד פאשה עצמו, כאמור לעיל, לא התייאש סופית מן התקווה אך בלית ברירה החליטו לקצר את "החזית". חוסלו הנקודות בהמבורג ובפרנקפורט ונותרו במקומן החוליות בנירנברג ובדכאו. חרף העובדה כי כל האנשים בנקודות שחוסלו וגם שאר החברים שאמורים היו להצטרף לביצוע "תכנית א" נשארו ללא תעסוקה, ניתנה הוראה כי האנשים אינם מתפזרים ואינם עוסקים בדברים אחרים. הם הסתדרו במחנות העקורים כפליטים וחיכו להוראות ולשעת הפקודה לתכנית א' שלעולם לא הגיעה...

מכל מקום, לאחר התדהמה בעקבות מאסרו של קובנר, באה ההתאוששות והחלה פעולה בכל המרץ ליישום "תכנית ב" במחנות ה-ס.ס. והגסטאפו בשתי הנקודות הנותרות. את עיניהם נשאו אל "המימסד": "ההגנה", הבריגדה ו"המוסד". בימים הראשונים לאחר מאסרו של קובנר הגיע שאול אביגור לפריז ומיד הזמין אליו את פאשה לפגישה.

תיאור הפגישה על ידי פאשה מאשש במידה מסויימת את הסברו של גרשון ריבלין על דרכו של שאול בחקירת "לקוחותיו" הבלתי-מוכרים לו. אמנם לא "מאסר", כמקרהו של קובנר, אך חקירת שתי-וערב מתוך רצון לחדור לצפונות לבו של הנחקר.

פאשה מספר:

השיחה, שבחלקה השתתף גם אהוד אבריאל, הייתה למעשה חקירה מדוקדקת על הארגון.

דרכו של שאול בשיחה הייתה זו: הוא זרק משפט ורצה שאשמיע הרצאה מקיפה. ואילו אני

חיכיתי ממנו שהוא יביע את דעתו. לבסוף הגענו לאמצע. שאלותיו נסבו על הרכבו ואופיו של

הארגון, במה עוסקים החברים ואיך הם מתקיימים. כאשר שאל אותי: "כמה אתם?" השבתי

לו: "מיליונים". חייך שאול ואמר: "אם המיליונים יופנו לנקמה, לא תהיה לנו מדינה". ברמז

השמיע את התנגדותו ל"תכנית א" (שלא הזכירה בשמה): "דבר כזה, אינו בא כלל בחשבון.

אנו עומדים להקים מדינה, וגם המאורעות בחו"ל ישפיעו על עניין המדינה העומדת לקום".

אז עבר לנושא הנקמה ואמר שהוא חושש כי הם איחרו את המועד: המלחמה נגמרה. אנו

צריכים לאסוף מה שיותר יהודים, מיליונים, לארצנו הקטנה, לאגור נשק. "אמנם 'ההגנה'

שלנו חזקה, אך צריכים להקים צבא ולהיות מוכנים למלחמה". כל זאת אמר שאול בלי

לנגוע בתכנית הנקמה לפי "תכנית א", אך מן הדברים השתמע ברורות, כי התכנית

הגדולה – "תכנית א" יכולה להזיק לכל זה.

 

על "תכנית ב" דיבר מפורשות ובסוף השיחה אפילו הבטיח לעזור ב"דברים סבירים" והפנה את הדובר עמו למפקד "ההגנה" באירופה, נחום קרמר (שדמי). פאשה התרשם, כי גם "תכנית ב" לא כל כך הניחה את דעתו.

לאחר מכן באה הפגישה עם בן-גוריון ששהה בגרמניה בחודשים אוקטובר-דצמבר 1945. מאיר גרבובסקי, שהיה בין האוהדים המובהקים של הקבוצה ורעיונותיה, האיץ בפאשה להביא את דבריו לפני בן-גוריון וסידר לו פגישה עמו. כאן הייתה האכזבה מרה עוד יותר. פאשה מתאר במקצת הומור את הפגישה: בן-גוריון יצא מבית המלון מוקף שומרי ראש ובצעדים מהירים פסע לכיוון המכונית שחיכתה לו בפתח. בינתיים החלה פולה, שכבר ישבה במכוניתו, לחקרו מיהו ומה מעשהו כאן. בן-גוריון שכח על הפגישה ואז התקרב אליו גרבובסקי והזכיר לו את דבר הפגישה עם "הפרטיזן", שאינו נזקק אלא "לשיחה של כמה דקות". בן-גוריון חזר לבית המלון ובלובי התנהלה השיחה החטופה ביידיש. הוא שאלו למטרת בואו, ופאשה השיב שגרבובסקי ודאי סיפר לו במה מדובר. "אה, כן", נזכר בן-גוריון, "מדובר בנקמה בגרמנים". הוא קם ממושבו, הסתובב הלוך ושוב, ולאחר אתנחתא נעצר במקומו ואמר לו ביידיש: "נקמה אין דער געשיכטע איז זעהר א וויכטיקע זאך, אבער ווען מען קען פון זעקס מיליאן (דייטשן) מאכן זעקס מיליאן יידן, וואלט דאס געוועזן אפילו א נאך-מאר  וויכטיקע זאך" (בהיסטוריה נקמה היא דבר חשוב מאד, אבל לו אפשר היה במקום שישה מיליון [גרמנים] לעשות שישה מיליון יהודים היה זה דבר הרבה יותר חשוב). ובכך נסתיימה השיחה74.

הפרטיזן, הקומוניסט לשעבר, שהפך לציוני מסור ונלהב, החווה בכל ישותו את טרגיות הגורל היהודי, לא פילל שזו תהיה תשובתו של המנהיג הנערץ עליו. מימרה לגלגנית שפירושה האמיתי הוא נקמה כעת היא דבר חסר תועלת לאומית. את ששת המיליונים שנרצחו לא יחַיו. מה בצע אפוא בהריגת גרמנים?

 

בעיה טורדנית

מן המסופר לעיל נראה כי כל עניין הנקם היה לגבי המנהיגות בעיה טורדנית שמוטב היה להיפטר ממנה, אף כי, מטעמים שונים, ובעיקר מתוך אי-נוחות מוסרית, לא נאמר הדבר במפורש. לא קל היה להגיד לשרידי השואה, לוחמים קנאים בנאצים, שיירדו מדבר שבעיניהם היה צידוק להמשך חייהם. אפילו האוהדים ב"הגנה" יחסם התאפיין באיזו אמביוולנטיות: הבנה לנושאי רעיון הנקמה ורצון לעזור להם מזה ומעצורים שהטילה עליהם מרות המוסדות והנהגתם מזה. לאמיתו של דבר, גם ה"קומיסרים" בפנים הבריגדה, נציגי "ההגנה", ו"המוסד", לא היו הקובעים, שכן מעליהם היו ראשי המוסדות בארץ שעל פיהם יישק דבר. והרי הייתה זאת מטרת מסעו לארץ של אבא קובנר שלא הושגה: קיבלת "אישור" מהגורמים הקובעים. היו אמנם מראשי "ההגנה" בארץ אוהדים נלהבים פחות או יותר שקובנר נעזר בהם, אך הוראה מפורשת מן המטה לנציגים בחו"ל על מתן עזרה לארגון מתוך הסכמה לתכניותיו, ואפילו ל"תכנית ב", לא הושגה מעולם.

ולגבי הארגון: כל עוד הסתופפו חבריו באיטליה במצל הבריגדה הייתה העזרה ניכרת ומתוך רוחב-לב, אך כאשר יצאה הבריגדה מאיטליה וראשי החבורה שעברו לגרמניה היו חבויים בריכוזיהם, חל "קלקול" ביחסים. לאחר מאסרו של קובנר, בגבור היאוש והמבוכה בין החברים, ניתן היה אפילו להבחין בנתק. האוהדים שינו את טעמם והיו שנקטו יחס עוין ובהתעלמותם נמנעה העזרה שהארגון היה זקוק לפעולותיו.

שתי עובדות מדגימות את חריפותה של הבעיה:

במכתבו מן הארץ מה-15 בנובמבר 1945 הזהיר קובנר את פאשה מהמשכת היחסים עם אישיות חשובה בבריגדה (אוזכר בשמו הלועזי) לימים אלוף בצה"ל: "יש בי קצת אי-שקט מביקורך, פאשה, אצל האיש. לא הייתי רוצה שדווקא איתו תרקום יחסים קרובים כל עוד לא יתברר הכל. גם אם הדבר אינו גורם נזק רב לענייננו, השתדל לצמצם את יחסיך עימו עד המינימום. זאת עד לפגישתנו... (שלוש הנקודות במקור)"75. באחת הפגישות עם פעילי הארגון בארץ הזכיר קובנר את מכתבו זה והוסיף: "פה [בארץ] התברר לי שאיש זה [השם רשום בקלטת הפגישות בארץ] הוא לא בדיוק כפי שהופיע לפנינו שם. זה לא האיש שאיתו היה צריך לעבוד וזאת לא מפני שידעתי עליו דברים רעים. נראה היה לי שאיתו לא צריך לעבוד. וזה הכל"76.

העובדה השניה המצביעה על היחס האמביוולנטי שגילה קצין חשוב אחר (גם הוא לימים אלוף בצה"ל) עלתה מדבריו של פאשה: "היו אמנם אישים בבריגדה שעמדתם החיובית והתמיכה בקבוצה הייתה איתנה, כדוגמת מאיר גרבובסקי שעמד  לימיני בכל המשברים ואישים כמוהו, אך מאידך גיסא נתקלתי באוהדים מושבעים ששינו טעמם וזאת בשל גורמים בארץ שמנעו את אישורם לתמיכה פעילה בארגון". אחד מהם, לדבריו, שתחילה היה בין אלה שתמכו בארגון והשתדל לעזור בהשגת רכב, תמיכה כלכלית וכו', במרוצת הזמן הפסיק את תמיכתו ואף נהג בזילזול וסחבת. לפגישה האחרונה שנקבעה איתו לא הופיע כלל. פאשה איתר אותו במספרה ולא נרתע מלהוכיחו על פניו: "אמנם", אמר לו, "אני פליט ואתה מייג'ור בצבא, אך למה נתת לי לחכות עד בוש?" תשובת הקצין הייתה נמרצת אף היא: "ראה, פאשה, אתם חבורה יפהפיה, אך זה אינו מספיק. אני פועל לפי הוראות מהארץ. אלו אינן בידי. בעוד כמה שעות אני זז ולא אוכל לפוגשך יותר"77.

בשלהי 1945 הגיע לפריז נחום קרמר, שנקבע כמפקד "ההגנה" באירופה. באותו זמן החלו בארגון המאמצים להשגת רעל למימוש "תכנית ב" בשני המקומות: בנירנברג ובמחנה דכאו. לא היה קיים כמעט כל מגע עם הממסד הציוני, היינו עם "ההגנה" ו"המוסד", למעט מקרים בודדים כאשר נאסרו חברים ואנשי "ההגנה" פעלו לשיחרורם. באותה עת עצמה נתקיימו מגעים עם יהודים מצרפת, בעבר חברי ה"רזיסטאנס", שהביעו נכונות לפעול יחד עם הנוקמים ממזרח אירופה. פאשה וחבריו נמנעו להכניסם בסוד העניין מחשש שאולי יגיע הדבר לידיעת השלטונות. לבסוף מצאו הם בכוחותיהם שלהם דרך להכנת הרעל ולביצוע פעולות ללא עזרה כלשהי מן החוץ. הצוות בפריז היה סגור הרמטית וכל הניסויים נעשו בקונספירציה מלאה.

בואו של קרמר חל בזמן שהוחל בניסויים וכאשר חברים הצליחו לחדור למקומות המפתח וללמוד את אורח מנגנוניהם. קרמר הזמין לשיחה את פאשה ובישר לו כי "יש לו אישור מן הארץ" לעזור להם. הוא ביקש ממנו לספר הכל. דיבר בחמימות ושאל מה מבקשים הם ממנו? פאשה סיפר לו את "הפרטים המקסימליים" על תכנית הפעולה. קרמר השיב, כי תכנית ב' מקובלת עליו והוא מעמיד לרשותו שני בחורים מן הבריגדה עם רכב והם יעזרו להם בדברים שלא יהיה באפשרותם לבצע בכוחותיהם-הם. ואכן הועמדו לרשותם דב שנקר מקיבוץ נאות מרדכי ומילר מקיבוץ כפר מנחם. הייתה זו עזרה חשובה. רק החיילים יכלו להעביר את החומר המסוכן למחנות ואת זאת קיימו כאשר הגיע זמן הפעולה78.

ניתן גם לציין שלאחר הפעולה בנירנברג הושיטה "ההגנה" את מלוא עזרתה בהעברת המבצעים אל מעבר לגבול. איש מהחבורה לא נפגע ולא נתפס. במקומות שאליהם הגיעו ניתנה עזרה בסידורם ובכלכלתם וכן הוקדם תורם בעלייה בספינות המעפילים.

 

י. "תכנית ב" – חבלי לידה וביצוע

בחיפושים אחר ה"חומר"

ההוראה שניתנה לפאשה על ידי קובנר בימי שהותו בארץ ולפני מעצרו הייתה להקדיש את כל מרצו למימוש התכנית השניה. כזכור, נכללה באותו מכתב הוראה שיש למצוא במפגיע "את קרובנו המהנדס". נראה כי במטה בפריז לא הייתה מודעות מספקת לפיסקה זו במכתב. לפי פאשה ניסו הם להשיג את החומר בדרכים שונות: בחיפושים בשוק השחור ואפילו בעולם התחתון, בעזרת ידידים יהודים אנשי ריגול וזאת חרף הסכנה שבדבר. "אף פעם לא יכולת לדעת מה יקרה לאחר שתגלה בשביל מה אתה צריך את זה לאחר שגם תיתן מקדמה בכסף". בגלל חששות אלה נמנעו מדין ודברים מעשי עם המקורות הנ"ל והופסקו המגעים עמם. לעומת זה התלבנה שיטת הביצוע: לא הרעלת המים, כי אם חדירה למאפיות ומריחת הרעל על תחתית כיכרות הלחם. עוד לפני שמצאו את הרעל המתאים, נשלחו האנשים לחפש תעסוקה במאפיות של המחנות כדי ללמוד את הנושא, להתאקלם במקום ולרכוש את אמונם של מנהלי המפעלים. כבר באוקטובר 1945 החלו ההכנות והן נמשכו עד "שעת האפס" ב-13 באפריל 1946.

איך הגיעו למציאת הרעל המתאים?

ראשית, נמצא המהנדס שעליו המליץ אבא קובנר במכתבו. בסוף נובמבר נשלחה הוראה לפולדק במילאנו, להביא מיד את המהנדס הכימאי יצחק ראטנר ידידו של קובנר מווילנה. הדבר לא היה פשוט. ראטנר, שאמנם היה חבר "הנקם", הסתיר את שייכותו לקבוצה והועסק בבארי כמנהל חשבונות של "המרכז לגולה". הוא הוזעק למילאנו וכששמע במה מדובר הגיב: "אם ככה – אז אני נוסע". בלי להודיע לממונים עליו נעלם. בכך עורר את רוגזו של ליברטובסקי, סגנו של ארזי (אלון), שאץ למילאנו ושאל את פולדק וחבריו לפשר היעלמו. הם היתממו: איזה ראטנר? מי זה ראטנר? הוא אמר להם, כי שני גופים יכלו "לגנוב" אותו – "אתם או הרוסים" – והטיל עליהם מעצר. לאחר כמה שעות שוחררו, אך ראטנר הוחשד בגניבת הקופה ושמועה הגיעה גם לארץ. לאחר בדיקה נתברר כי הקופה שלמה79.

ראטנר הגיע לפריז והחל מיד בהכנת החומר. נאמר לו כי עליו למצוא את המתכון של חומר ב"כמות קטנה אך באיכות גבוהה" שיקטול מה שיותר גרמנים. תחילה היסס: הוא שכח את תלמודו ועליו להתעדכן ולשם כך דרושה לו מעבדה. כמעבדה הועמדה לרשותו הדירה של המטה. לאחר שחקר ודרש בספרים, החלה סדרת הניסויים ולבסוף הצליח: הושגה כמות רעל לביצוע "תכנית ב" בשני המקומות – נירנברג ומחנה דכאו.

לפי עדותו של ראטנר, רשומה על ידי קובנר ביום 26 באוגוסט 1948, נתגלו לו קצות החוט להכנת החומר אצל ידידים בפריז. שם נפגש עם חברה מווילנה שהייתה נשואה לאיש שעבד אצל בורסקאי, פעיל במחתרת בזמן הכיבוש הנאצי. גם לראטנר היה ניסיון-מה במקצוע זה מימי עבודתו בבית חרושת סובייטי לבורסקאות. הוא סיפר להם על המטרה וביקש עשרים קילוגרם ארסן, חומר שמשתמשים בו במפעלי עורות. הם נדהמו מהכמות ולבסוף שוכנעו והביאו לו את החומר בחבילות של שני קילוגרם כל אחת. את החבילות הסתירו בדירתה של מכרתם, הגברת מורבסקי.

אך בכך לא סגי. בפריז היה לראטנר מכר, עובד בכיר ב"צלב האדום", ממונה על דרום אירופה. לאחר שיחות ממושכות ותיאור זוועות הגיטו, הסכים האיש להפריש ממשלוחי התרופות להונגריה כמות גדולה של אטרופין, חומר הנמס במים. החומר הועבר למינכן. ברם, נראה כי החברים העדיפו את הארסן, שנלוש בסובין ואוחסן בבקבוקי גומי לחימום, כדי למרחו על הלחם.

מדברי החברים שהשתתפו במפגש בארץ, לא ברור מה עשו עם האטרופין. היו חברים שטענו כי חומר זה לא הגיע כלל לידיהם. פולדק מספר כי השליך את החומר, וכך גם משה מאירי (בן). בסך הכל היו ברשותם תשעה בקבוקי ארסן80. מדוע לא השתמשו באטרופין הנמס במים? אמנם, דורקה, רעייתו של פאשה, שטיפלה ברעל סבורה, שיתכן כי שני החומרים נמהלו בבקבוקים. סביר גם שהאטרופין שנועד ל"תכנית א" (הרעל המים) לא היה נחוץ אז, כיוון שהמאמצים מוקדו בביצוע תכנית ב' בנירנברג ובמחנה דכאו.

 

י"א. מבצע נירנברג

"להקפיא את תכנית א"

על מבצע נירנברג מספר יולק, מפקד הפעולה:

בבואי לנירנברג היה שמי חיים מנדלה אך זקוק הייתי לשם לא יהודי. החלפתי את האות

הראשונה משמי למ' ושמי הוא אפוא מים מנדלה. במשרד הרישום סיפרתי כי "מים" זה

שמו של נסיך פולני. בבואנו לנירנברג הלכנו על "תכנית א". לא ידענו שום דבר אחר. היו

עמי חברים נאמנים ובעלי תושיה: מאניק, שעשה גדולות באותם הימים, ובחור נפלא

וממושמע וילק, שהצלחנו להציבו במרכז מערכת המים של העיר. למעשה, החזיקו בידו

את גורלה של נירנברג. הוא דיווח לנו שיש באפשרותו להתגבר על כל בעיה ולהזרים כל

חומר לתוך מערכת המים של העיר. כך ישבנו ימים ולילות ותכננו את המקומות בהם

נפוצץ את החיבורים כדי שהרעל לא יגיע לאזורים מאוכלסים לא-גרמנים... דיווחנו למינכן

ולפריז דיווח מפורט ומושלם מהבחינה המבצעית. אז בא הזעזוע: קיבלנו הנחייה להקפיא

את "תכנית א", קיימת רק "תכנית ב" – פגיעה בבסיסים של ס.ס. על ידי הרעלת הלחם.

במבצע זה השתלב לייבקה דיסטל בלב שלם ובצורה מושלמת במאפייה של המחנה.

כמה חודשים בדק וחקר הכל מסביב. בפגישה עם פאשה במינכן נקבע ה-13 באפריל

כיום המבצע. למרות ה"פנצ'רים" בוצע הכל בצורה משביעת רצון. אולם חלק גדול של

אנשי ס.ס. לא נפגע במידה מספקת. הסיבה: חוסר חוזק או עומק של שכבת הרעל.

גם לא היה, כנראה, איזון בין הדבק לרעל ששקע בבקבוקים וצריכים היו לבחוש אותו

מדי פעם. במקום חמישה חברים בפנים היו רק שלושה. הייתה באותו יום שביתה וזה

הפריע. השלושה היו: לייבקה, מאניק ויאשק (בן-צור). שמירה בחוץ – וילק ואנוכי.

הספיקו למרוח ברעל שלושת אלפים כיכרות לחם שהם שתים-עשרה אלף מנות.

לפי זה היו צריכים להיפגע שנים-עשר אלף אֶסאֶסמאנים81.

 

לייבקה דיסטל הכל-יכול

לייבקה דיסטל היה לא רק אחד החברים מהקבוצה המיוחדת במינה שעליה סיפר יולק. הוא היה הדמות המרכזית שסביבה התמקדה הפעולה. ראוי שנספר את קורותיו של בחור צנוע ואמיץ זה: הוא היה חבר השומר הצעיר מנעוריו בווילנה, עבר את כל האקציות והיה מן הראשונים שהצטרפו לארגון פ.פ.או. עסק בעיקר בהבאת נשק ותחמושת לגיטו תוך ניצול קשריו הטובים עם מנהל המפעל שבו עבד, לויטננט קלר, שאף נתן לו ליווי בשיבותיו לגיטו, בחשבו כי תחת מעילו הוא מסתיר מזון. בעבודתו קרתה לו תאונה ונקטעו שלוש האצבעות ביד שמאל ולאחר שהגלידו הפצעים חזר למקום עבודתו.

ב-1 בספטמבר 1943, היום הראשון לחיסול הגיטו, גורש לאסטוניה יחד עם מרבית הגדוד השני. התגלגל במחנות עינויים ומוות באסטוניה ובגרמניה, טולטל ממחנה למחנה ברגל, בזחילה, באוניות – דרך עקובה חוויות אימים וייסורים – והגיע למחנה דאוטמרגן בתוך גרמניה. כאן היה עד ראייה למחזה מחריד: באחד מימי החורף 1944 נתפסו חמישה שבויים רוסיים נמלטים והותקנו להם חמישה עמודי תליה. אצל שלושה נותקו החבלים. שוב ניתלו ושוב נותקו. אז ירה המפקד הגרמני בראשיהם של שלושת האומללים ורסיסי מוחות התפזרו לכל עבר. ואז הסתערו האסירים על נתזי המוח בקריאות: "בשר, בשר!" "מאותה שעה" – פוסק לייבקה – "החלטתי להיאבק בכל יכולתי על החיים. האירוע הזוועתי ליווה אותי ימים רבים".

כאשר התקרבה החזית והגרמנים החלו להצעידם בקצב רצחני בכיוון בלתי ידוע וכל מי שפיגר נורה במקום, ברח לייבקה, יחד עם צרפתי, לתוך היער. איכר גרמני הסתירם עד שיחרורם על ידי הצרפתים. הוא הגיע למחנה ליגמרינגן ופגש חברים מווילנה. ביניהם היו חברו יצחק וילוז'ני ואחיו. הם לא חזרו לווילנה. על אופניים גמאו מאות קילומטרים לברגנץ עיר הגבול של שווייץ. חייל ארצישראלי סיפר לו על פרטיזנים יהודים וביניהם אבא קובנר וחבריו הנמצאים בפונטבה שבאיטליה. הם התרגשו מאד ומיד שמו את פניהם לאיטליה. בפונטבה נועדה להם פגישה נרגשת עם חברים וחברות קרובים. ויטקה הציעה להם להצטרף לקבוצת "הנקם" והם הסכימו ללא היסוס.

עם יציאת הקבוצה לגרמניה נקבע לחוליה בנירנברג. כאן הוטל עליו תפקיד נוסף: להתנקש בפושעים הנאצים שעמדו לדין בבית המשפט הבינלאומי. עליו ועל חברו מאניק הוטל התפקיד לירות בפושעים בתוך בית המשפט. מעשה זה צריך היה לשמש אקט הפגנתי של נקמה להדגשת החשבון היהודי. באמצעות שימק לוסטגרטן התקשרו עם בחור מקראקוב, פקיד במיפקדת שלטון הכיבוש האמריקני בוויסבאדן, שהבטיח להם רשיון כניסה לאולם בית המשפט. לאחר סחבת ניתנה תשובה שלילית והתכנית ירדה מהפרק.

 

ההרעלה ומספר אנשי ס.ס. הנפגעים

כבר סופר לעיל שלייבקה נקבע לשמש "האופה, במחנה ה-ס.ס. במשך כחמישה חודשים מאז אוקטובר 1945 למד את כל הפרטים וההליכות של המאפייה. המנהל תהה על קנקנו בקפידה כשהוא נלחץ על ידי חבריו להיפטר ממנו. תחילה העמידוהו בנסיונות של עבודה פיסית מפרכת: לפרוק שני קרונות, פריקת שקי קמח ממשאיות ומקרונות-רכבת ועוד עבודות מסוג זה. הוא עמד בכל המבחנים. בינתיים למד לדעת את הנעשה סביבו. התכנית הראשונה, להזריק את הרעל בשקי הקמח, בוטלה מחשש של שינוי צבעו של הקמח. אחר כך תוכנן לשים רעל בבצק. גם תכנית זו לא נראתה ליולק, שכן החום עלול היה לנטרל את הרעל. לבסוף הגיעו להחלטה למרוח את הרעל על תחתית כיכרות הלחם האפויים. כמה בקבוקי יין למנהל איפשרו ללייבקה להיכנס לעבודה במחסן. כאן למד את ההליכים של חלוקת הלחם ואת זהות הלקוחות.

הגיע יום המבצע ה-13 באפריל, יום ראשון בשבוע, כשהמאפייה שובת. יומיים לפני כן הגיע משלוח הרעל בבקבוקי הגומי. אלה הובאו על ידי אחד החיילים של קרמר. בשבת בבוקר נכנס לייבקה למפעל מבלי שהרגישו בו ותחת מעילו הרחב הבקבוקים שמיהר להחביאם בחביות מים. בזהירות הכניס את שני חבריו יאשק ומאניק והסתירם בסלי לחם גדולים. בצהרי יום שבת התרוקן המפעל מעובדיו וניגשו למלאכה. היו כמה תקלות. מנהל המשמרת בא למסור לו את המפתחות בשביל השומר והוא נאלץ לצאת החוצה לחפשו. את שני חבריו הספיק להסתיר. זמן מה שהה בחוץ בחכותו לרגע שיוכל לשוב. כאשר נכנס פנימה התגנב למחסן ונשכב מתחת לרצפת הצריף. כאשר עלה משם והחל יחד עם חבריו בהכנות, הגיע איש ההנהלה שהסתובב מספר שעות במפעל. הדבר גרם להפסד זמן וכמובן לחרדה.

רק בערב התחילה "העבודה". לייבקה מגיש את כיכרות הלחם ושני חבריו מורחים. הספיקו למרוח אלף כיכרות והנה שוב תקלה: השומרים באו ושוב נאלצו החברים להסתתר. לאחר שהסתלקו השומרים הספיקו למרוח עוד אלפיים כיכרות ובסך הכל שלושת אלפים ועוד נשארו כיכרות למריחה. אך שוב הופיעו השומרים. לייבקה מצא מחבוא, אך שני חבריו נאלצו לברוח דרך החלון והשומרים הבחינו בהם. הוזעקה המשטרה. השומרים והשוטרים הגיעו למסקנה כי היו אלה שני גנבים שפרצו למאפייה לגנוב לחם ולא הצליחו...

עם אור ראשון הסתלק לייבקה מהמקום והגיע לגן הציבורי. שם חיכו לו יולק עם מכונית ונהג ולידם עוד אחד. הגיעו בשלום גם שני שותפיו למבצע. המכונית יצאה לעבר הגבול הצ'כי. מעברו השני חיכה להם פולדק, שהגיע לפראג מספר ימים לפני כן יחד עם זלדה טרגר כדי לקבל את הנסוגים ולדאוג לסידורם82.

כמה אנשי ס.ס. נפגעו?

אנשי הקבוצה שהגיעו לצ'כיה קראות בעתונות המקומית על פעולת ההרעלה במחנה ה-ס.ס. ובנירנברג ועל אלפיים ומאתיים שמתו כתוצאה מן הפעולה.

לפי עדותו של קצין יהודי אמריקני חולק הלחם בין שישה-עשר אלף אנשי ס.ס. נפגעו אלפיים ושמונה מאות ותשע מאות מתו. הקצין סיפר, כי הצנזורה של שלטון הכיבוש האמריקני אסרה על העתונות לפרסם פרטים. למחרת היום היו העתונים הגרמניים מלאים בתיאורים של הארוע אך לאחר מכן לא התפרסמה שום ידיעה בעתונות. לפי המידע שבידי הקצין היהודי, חששו השלטונות האמריקניים פן יחשבו הגרמנים, שהמרעילים באו משורותיהם והדבר יעורר בהלה בקירבם. ב-24 באפריל פרסם העתון הגרמני "זיד-דויטשה צייטונג" הודעה, לפיה "התברר מבדיקות שנעשו מיד לאחר הארוע כי בתוך הלחם נמצא הרעל ארסן. במאפייה נמצאו ארבעה בקבוקים מלאים רעל ושני בקבוקים ריקים. מחמישה-עשר אלף אסירים חלו מההרעלה אלפיים מאתיים שמונים ושלושה ומהם נלקחו לבית החולים מאתיים ושבעה. לפי הנתונים של בתי החולים, לא היו מקרי מוות. הרעל נמרח בכשרון רב על תחתית הכיכרות". נאמר בהודעה כי יהודים עשו זאת וכי הם נמלטו.

יולק יודע לספר כי נפגעו שמונה מאות-תשע מאות אנשי ס.ס. בעתונות הגרמנית, לדבריו, סופר על "מעשה מזוויע" ("די שוידרליכֶה טאט"), על אלפים שמתו, על רבים שלקו בשיתוק ונשארו נכים וגם על רבים שבתי החולים הצליחו להצילם83. אמנם אין בידינו אומדן מדוייק על מספר הנפגעים, אך גם ההודעה הרשמית ב"זיד-דויטשה צייטונג" מ-24 באפריל שנפגעו אלפיים מאתיים שמונים ושלושה אנשי ה-ס.ס. יש בה כדי להעיד על הצלחת המבצע ועוד יותר על תושייתם של המבצעים. אומר לייבקה:

ראשית כל הייתה לי סטיספקציה אפילו ממספר קטן יותר שנפגעו. הייתי שבע רצון כי

עמלנו לא היה לשווא, והעיקר – התחושה הרגשית של נקמה. בזה כאילו סגרתי מעגל בחיי,

שהתחיל בשנת 841941.

 

בפתק שקיבל יולק מפאשה ביידיש, בו הודה לו ולחברים, כתב פאשה: "עשינו דבר חשוב שייזכר לעולמים. זה לא סוף הדרך וגם אם עתה אנו צריכים לסגת, נשוב ונמשיך בפעולתנו".

אפשר אפוא להסיק, כי המבצע נראה בעיני החברים כהישג חשוב. מכל מקום, היה זה ניסיון מאורגן ראשון, וכמעט יחיד בסוגו, לנקום נקמה מאסיבית במחנה גדול של מרצחים נאציים ומן הדין כי כך גם יירשם בקורות הארגון.

 

מדוע בוטל המבצע במחנה דכאו

ביום הפעולה בנירנברג, ה-13 באפריל, אמורה הייתה להתבצע פעולה דומה גם במחנה דכאו. כזכור, התמקמה שם חוליה קטנה: קאז'יק וחברתו אירנה גלבלום וחלקית גם אידק פרידמן מקראקוב. ה"אובייקטים" שאמורים היו לטפל בהם – מחנה של שבויי ס.ס., שמנה שלושים אלף איש ומחנה מעצר שמור בקפידה של מאה גנרלים שבתחילה לא הייתה אפשרות גישה אליהם, אך במרוצת הזמן נמצאה דרך לחדור לשם. הופעתם של קאז'יק ואירנה כלא-יהודים, דוברי פולנית רהוטה, הקלה עליהם את המלאכה. עלה בידיהם ליצור קשר עם מפקד יחידת שמירה פולנית. גם הם עשו כל מה שצריך כדי להגיע למאפייה. אמנם קרתה תקלה: בעת שעמדו להשליך כסף שהגיע אליהם במקום שעוסקים בהברחות מטבע, נתקלו באנשי המשטרה הצבאית האמריקנית. קאז'יק נאסר ונכלא בבית כלא צבאי, שבו הצוות היה מורכב מנאצים ופושעי מלחמה. לאחר חודש שוחרר. דבר זה לא הפריע לו בקשריו הטובים עם מנהל המאפייה. במצב של שיכרות הוא מסר להם את המפתחות שחיש מהר שוכפלו ומאז היו גם בידיהם מפתחות המאפייה. ליום ה-13 באפריל היה הכל מוכן לפעולה. החומר הובא על ידי שלמה קנטורוביץ (קנת) מלווה על ידי חייל הבריגדה ששימש כנהג.

ברם, יומיים לפני הפעולה הגיעה הקשרית לנה זאץ-האמל ובפיה הוראה מפאשה לבטל את הפעולה ולהסתלק מיד מן המקום. ההוראה נתקבלה על ידי קאז'יק בתדהמה, אך הוא מילא את הפקודה, ויחד עם אירנה גלבלום עזב את המחנה ויצא למינכן.

לפי פאשה, הגיע אליהם איש המודיעין במחנה, קצין יהודי אמריקני, ומסר להם כי השלטונות עלו על עקבותיהם של "הבחור והבחורה" ובעוד שעות מספר יהיו בידיהם. הוא נאלץ לשקול ויותר נכון להמר: "בנוסף על הסיכון לגבי השניים הייתה סכנה למבצע בנירנברג, שכן לו נתפסו השניים היו הכל יודעים כי קיים ארגון אחד, העומד מאחורי שני המבצעים, ומטעמי זהירות היו הם נאלצים גם לבטל את המבצע בנירנברג".

הסבר זה לא הניח את דעתו של קאז'יק. מביטול המבצע נשאר בלבו משקע כבד על צורת ההתראה החפוזה ללא הסבר. לטענתו, הייתה לו הרגשה שנשללה ממנו הזדמנות לבצע את הפעולה לאחר הכנות ממושכות ומלוא הסיכויים להצלחה. בפיו גם קובלנה על פקודת העלייה לארץ ששמע עליה מפי החברים שהתכנסו במינכן.

לעומת הטיעון הזה של קאז'יק, עומד פאשה על גרסתו שכדי להציל את המבצע בנירנברג לא הייתה ברירה אלא לוותר על הפעולה בדכאו. ועל ההחלטה על עלייתם לארץ של חברי הארגון טוען פאשה כי זו נתקבלה שבועות מספר לאחר הארוע. כאשר רוב החברים התקבצו במארסיי נתקבלה אגרתו של אבא קובנר, שבה קרא לחברים לעלות לארץ לשם "התאוששות" ולאחר ההפסקה יחזרו לאירופה כדי להמשיך במפעל.

ספק אם קאז'יק, הרגיל בהסתכנויות מאז ימי מרד גיטו ורשה ולאחריו, בא על סיפוקו בהסברים אלה. מאז ימי שבתו במחבוא ברחוב פאנסקה 5, בצד הארי של ורשה, ועד הצטרפותו לקבצת "הנקם" בבוקרשט, חלם על נקמה. קשה היה לו להשלים עם העובדה כי כאשר נקרתה לו ההזדמנות להגשים את שאיפתו הלוהטת לנקמה, נגזר עליו להתקפל.

נראה כי במשך הזמן נמוגו מישקעי המרירות. כותב טורים אלו ראה את קאז'יק בין החברים שהתכנסו לחגוג את "חתונת הזהב" של פאשה ודורקה. היה זה ויעוד של חברים בעלי עבר משותף שביטא הרגשת פיוס ויישור הדורים. הזמן פרש את כנף סליחתו ואולי גם השכיח את מתחי העבר85.

 

י"ב. הנסיגה מגרמניה

לצ'כיה ובאוניית המעפילים "ווג'בוד"

מבצע נירנברג החיש את יציאתה של כל חבורת הנוקמים מהמקומות שהיו בהם כדי להקטין את הסיכון. ניתן היה להניח שבעקבות ההרעלה ההמונית ידלקו אחריהם אנשי המשטרה הצבאית או מחלקת הריגול. לכן הוחלט לסגת בשתי קבוצות ולכיוונים שונים.

כמוזכר, יצאה הקבוצה מנירנברג שעה קלה לאחר המבצע בכיוון צ'כיה. מעבר לגבול חיכה להם פולדק שהגיע מאיטליה לפראג יחד עם זלדה טרגר לשם קבלת הנסוגים וסידורם. הקבוצה הגיעה לגבול הצ'כי לאחר "נסיעה מטורפת" של כמה שעות. הם נעצרו על ידי משמר הגבול. לאחר ההסבר ש"הם ממהרים לסדר פסח במשפחותיהם בצ'כיה", שוחררו והמשיכו בדרכם לפראג. כאן חיכתה להם חבורה גדולה מה"בריחה" – פעילים בארגון שיצאו מגרמניה לפניהם, האחים זיגי ודוד גליקסמן, רחל הלפרין-גליקסמן, שימק לוסטגרטן, ראובקה (ראובן שניידר), סאנקה ניסנילביץ וחברים נוספים. האווירה הייתה מרוממת בייחוד לאחר שבעתונות הצ'כית וברדיו פורסמה הידיעה על מבצע ההרעלה של שבויי ס.ס., שמספר מתיהם מגיע למאות רבות. חודש ימים עשו בצ'כיה עד שנתקבלה הודעה טלפונית מפאשה שעליהם לצאת לאיטליה ומשם לעלות ארצה.

ב-26 ביוני עלתה כל החבורה על אוניית המעפילים "ווג'בוד". בדו"ח ארכיון "ההגנה" על "צי ההעפלה" מסופר כי בין אלף ומאתיים המעפילים ב"ווג'בוד" נמצאה קבוצה גדולה של פרטיזנים ששימשו כמלחים ומכונאים. "ביחוד התבלטו חברי קבוצת 'הנקם' שנשאו על כתפיהם את כל העבודה באוניה וגם שמרו על הסדר והנקיון"86.

אוניית מלחמה בריטית לכדה את האוניה בלב ים וגררה אותה לחיפה. הם הועברו לעתלית וכעבור חודש קיבלו רשיונות עלייה ועברו לקיבוץ עין החורש.

 

לצרפת ובאוניית המעפילים "ביריה"

הקבוצה השניה שמה את פעמיה לצרפת. עמה נמנו ויטקה קובנר, פאשה ודורקה רעייתו, בצלאל קק (מיכאלי), הקשרים שלמה קנטרוביץ' (קנת), לנה זאץ-האמל ובעלה יצחק האמל, מירה שבדסקה-ורבין, קאז'יק, אירנה גלבלום, אידק פרידמן ואחרים.

התחנה הראשונה אליה הגיעו הייתה לינדאו שבאזור הכיבוש הצרפתי שבה התמקמה נקודת "בריחה" שהעבירה עולים לכיוון צרפת ואיטליה. שם חיכו להם. באחד הימים נתקבלה הודעה "שעומדת להגיע "קבוצה מיוחדת" ויש למצוא בשבילה נקודת מעבר מוסתרת לצרפת. רינה קק-מיכאלי, שנשלחה על ידי אוסקר הנדלר ממינכן לנקודה בלינדאו, מספרת שתודות לראשי הקהילה היהודית ניצולי שואה בברגנץ נקשרו יחסים ידידותיים עם אנשי הממשל הצרפתי, ביחוד עם קצין בכיר יהודי, איש מחתרת צרפתי לשעבר. בעזרתו גילו גשרון צדדי על נהר הריין שהיה קשור לטחנת רוח ישנה, לא שמורה במיוחד. דרכו העבירו כבר קבוצת יתומים. יום לפני הגיע הקבוצה בא גם ממינכן מפקד "הבריחה" בגרמניה "ארנסט" (אפרים פראנק מגבעת חיים) עם מכונית ג'.מ.סי. אמריקנית מכוסה בברזנט יחד עם איש הבריגדה יהושע ברנדייס, איש בית"ר רב-פעלים בתחום "הבריחה".

כנהג שימש איציק, בחור מיוגוסלביה, בעל תושיה ואומץ רב. למזלם, הייתה הדרך לצרפת פנויה ועוד באותו לילה הגיעו לשטרסבורג, שהו בה יומיים ומכאן העבירום אנשי "ההגנה" לטולוז. הם סודרו בבית יתומים, שהיה מקום קליטה לעולים. בגין הפרסומים בעתונות הצרפתית על ההרעלה בנירנברג, השתהו כאן מטעמי זהירות מספר שבועות, עד שהועברו למארסיי. בסך הכל התרכזו במארסיי כשלושים חברים שטופלו על ידי אנשי "ההגנה", עברו אימונים בהדרכת איש הבריגדה גדעון בן-ישראל וקיימו בירורים פנימיים ושיחות בנושאים ארצישראליים87.

תקופה קצרה לאחר בואם למארסיי נתקבלה "האיגרת המהממת" של אבא קובנר מהארץ, שבה קרא להם לעלות ארצה. בין החברים רבתה המבוכה והאווירה הייתה סוערת. בעיקר הייתה האכזבה גדולה כאשר הסתבר להם ש"תכנית א", עליה השליכו את יהבם ולמענה חיכו חודשים בגרמניה, ירדה סופית מן הפרק. אחדים הודיעו על רצונם לפרוש. אחרים בתסכולם דיברו סרה במנהיג שאיכזב. איך יעלו אם נשבעו לנקום – האם עליהם להפר את שבועתם? בקושי עלה בידי פאשה להרגיע את הרוחות. גם לו נראה היה שהחבורה הנתונה במשבר זקוקה לרענון ולהתארגנות מחודשת. הוא האמין, שהחבורה המחוזקת על ידי "אווירא דארץ-ישראל" תשוב לגרמניה, שבה עוד נשאר הרבה לעשות, ותהיה זו "תכנית" ב', ג' או ד'. באמונה ש"אין זה סוף הדרך, אלא תמרור דרך", החליטו כולם לעלות.

ב-24 ביוני 1946 הפליגה הקבוצה השניה בספינת המעפילים "בירייה" (נור). ההפלגה לוותה בהרפתקאות. האונייה הושטה על ידי מתנדבים יהודים מאמריקה. גם בה מילאו אנשי הקבוצה תפקיד של אחראים לסדר הפנימי, ניהול המטבח ועוזרים לצוות המלחים. סמוך לכרתים הועברו לספינה התורכית "אקבל" וספינת האם חזרה להסעת אלפיים ומאתיים מעפילים אחרים. רב החובל התורכי, לאחר שמילא את כיסו בכסף, ניווט את הספינה לעבר קפריסין. שני חברים מהקבוצה אילצוהו באקדחים להשיט את האוניה לחיפה. מחיפה הועברו למחנה עתלית, לאחר שבועיים שוחררו והועברו לקיבוץ עין החורש שנקבע כבסיס הקבוצה לאימונים ולהדרכה לקראת הפעולות הבאות בחו"ל88.

 

י"ג. האיגרת של אבא

נפתולי נפש בכלא

האיגרת שכתב אבא קובנר ביידיש לאחר שיחרורו מן הכלא בירושלים (ללא תאריך וקרוב לוודאי באפריל), ולאחר שהגיעה אליו הידיעה על מבצע נירנברג, הופנתה ליהודית (ויטקה), דני (פאשה) ואיז'ו (בצלאל קק-מיכאלי). היא פותחת בווידוי אישי – סיכום דרכו ותמצית השקפת עולמו – ומסיימת בקריאה לחברי הארגון לעלות לארץ לכעין הפסקה לשם לימוד תנאי הארץ ומפעלה ולרה-ארגון למען יציאה בכוחות מרועננים להמשכת הפעולה.

מפאת קוצר המצע אין לנו אפשרות אלא להביא קטעים מתעודה ביוגרפית ופרוגרמטית זו, המשקפת את נפותליו של קובנר עם עצמו, היחלצותו מהם והתוויית דרך לחבריו בארגון "הנקם". היא פותחת בתגובה על מבצע הנקמה:

מתוך געגועים, ממש בדם ציפיתי ליום הלידה [השיחרור]. רק הגעתי למועד זה חיכיתי

בנשימה מאובנת לידיעה הראשונה [מכם] ואכן היא הגיעה וגזרה את נשמתי בשמחה

ובכאב כמו בשוט קלוע ומלובן. שמחה מזה שעיני קראו, כאב מזה שעיני לא ראו.

הכל כאילו נשבע נגדנו: הרים שחורים נערמו כדי לחנוק את הלהבה האחרונה של

משפחתנו האומללה, את המעשה שהיה צריך לשמש גשר ליום חדש ולחיים אבל

איתרע מזלי: במקום גשר – תהום חשיכה מסביב ובתוכך. אפילו כאב – לא ירק,

נביבות תפלה, ללא טעם ללא אוויר, ללא סיכוי, ללא הגיון.

 

כך מתאר קובנר את האווירה שבה חי בכלא. ראוי להוסיף כי בעיקר בימים הראשונים ליווה אותו הסיוט פן יעלו על עקבות הרעל שיובאו נגדו כראיה. לכך הוא מתכוון בקטע הבא, שבו הוא כותב כי "הפחיד אותו הניתוח".

חרדתי...

לפתע, באורח בלתי צפוי, נפלתי לבית החולים [הכלא] וזה במקום הפגישה עם המשפחה

שהייתה צריכה להתרחש, ולא מכן השיבה אל החיים. והנה כרעם – בית החולים ואחרי זה

ההכרה כי לפני זמן רב, רב מאד, הפחיד אותי הניתוח. בימים הראשונים חרדתי אך מיד

נרגעתי. הייתי מאד רגוע והחלטתי לשים קץ לחי. האמינו לי! לא מפחד. שכבתי וערכתי

חשבון לאן אגיע לאחר המחלה הארוכה... לחכות, לחכות ואחר כך לצאת כחרס הנשבר?

לא! החלטתי, כל עוד אני בן-אדם – לגמור עם החיים ההרוסים, אולם לא לבצע זאת

בידיים עצבניות. החלטתי לעשות זאת בלילה השלישי [למאסר]. אני שוכב בתא ובוחן

במה אעשה זאת: אין רואים סכין או חגורה... אם כן החולצה תהיה החבל... אולם לפתע

ראו עיני: אני תלוי על הקיר שלהם. לא! לא! יהודית, את זוכרת אז במנזר כמה קרוב הייתי

למעשה זה ואז... פילחה את המוות הקפוא חנית לוהבת שחרכה את תודעתי. כל זמן שהם

רוצים לא נעשה זאת. היה מאבק! אז, מתוך פנימיותה של נשמתי, נולד "הכרוז". התחלתי

לחכך בראשי ואז נוצרה הבלדה על ראשל*. לא היה לי נייר אך בראשי עלתה מילה אחר

מילה, חרוז אחר חרוז... ידעתי כי עלי אף פעם לא להישבר. הרגשתי חזק כפי שזה לא

היה מעולם... יצאתי מבית החולים [בית הסוהר] מוכן לקראת החדש... התגעש השיר

– יצירתיות חדשה.

 

כאן בא הלקח לגבי החבורה המחכה למוצא פיו, שלאחר נסיגתם מגרמניה התרופפה אמונתם שיזכו אי-פעם להגשים את משימתם שדבקו בה. קובנר מעודד אותם ומייעץ ללמוד מנסיונו את ההתגברות.

רוצה אני שתדעו: זאת הברירה לפני כל אחד מאיתנו הנדחק לתהומות היאוש – לאחוז בקצות

שערותיו בכוחותיו האחרונים ובשתי הידיים ולפרוץ מן התהום, מן התוהו-ובוהו. בקיצור: להקיץ ולהתעורר. זו זכותם של השבעים – לשקוע בהיסטריה (במקור – "היסטוריזירן"). להם מותר

להיות נואשים אך לנו אסור! והרי לא אחד מחכה שאנחנו, האחרונים, נסיים מה שהיטלר לא

גמר – שנטבע במרה שחורה. המצווה החזקה שאנו חייבים בה היא דווקא להיות חזקים. אלה

שהלכו לקבר ידעו שאפילו כדי למות צריך להיות חזק, ולא כל שכן כאשר צריך להתחיל בחיים

חדשים.

 

פרקי חיים

להלן עובר הוא לסיפורו האוטוביוגרפי: אביו – חברו ללימוד תורה של הרב הגאון רבי יצחק אלחנן. כדי לא להירדם בלילות החזיקו רגליהם במים קרים. כה שקועים היו בלימודים, עד שלא הרגישו כי אחד מגרד את רגל זולתו. לימים התמשכל אביו והיה לרוקח. ציוני נלהב שהגיע לחוף הים השחור אך לא זכה לבוא לארץ חלומותיו. צעיר לימים היה כשמת מסרטן. אמו – "שדיה הקרועים נמעכו בין רבבות הרוגי פונאר", אחיו – מיכאל היקר באדם, פרטיזן לוחם שאיש אינו יודע את מקום קבורתו [נרצח ביער עם כל קבוצתו של יוסף גלזמן במצוד הגרמנים]. הילד השני – הוא עצמו – חלם להיות צייר. למד אמנות באקדמיה אך על ידי השלטון החדש (הסובייטי) הורחק. אז עשה את פסלו הראשון – שהושמד יחד עם ביתו: עלמה חובקת אלומה חזק. אז יצר "אהבה צחה וטהורה כבדולח" אך "ההוא" השליך את גופת אהובתו לבור מתים ועל גופה הרוטט שפך סיד. נשאר לו החלום שענני השחור ייעלמו ושוב יזרח האור. הוא צר צורות של ילדים. אמנם ילד לא היה לו אבל הוא היה אביהם של דור ילדים. מסר להם כל מה שהיה לו: טיפח כפי שמטפחים גרעין לאחר נביטתו, אך בזה אחר זה

 

* ראשל מארקוביץ', לוחמת, חברת השומר הצעיר, נפלה בקרב ביער. אחותה בלומה נהרגה לאחר השחרור.

איבדם כאילו נשרו דרך אצבעותיו. עשרות עיניהם ניבטות אליו ותלויות סביבו. העם שהיה לו, עם שכה אהבו, ירד לבור והוא ברח אל החוף האחרון.

לאחר הקטע הביוגרפי עובר הוא לתאר את רשמיו מ"החוף האחרון" – ארץ ישראל: פה נפגש עם אנשים רבים ש"דאגות הקדירו את חזותם, הרבה לבבות עצובים הנצבטים מדאגה, אבל ראשיהם נישאים אל השמש ובתוככי העננים הקודרים ישנו אור גדול". אך בשבילו כבו כל השמשות. חבריו, אליהם דיבר, לא יכלו להבינו. גם הקרובים ביותר, שגילו לגביו הבנה, לא יכלו לתפוס הכל. הרחוקים אולי אף נהנו מסבלו. ואז התחיל להבין: מוכרחים ליצור שמש. דבר אחד למד במדוייק, כי כאן המאבק הוא בגורל החלשים והנאבק איננו רוצה להיכנע ובכלל אינו יודע כניעה מהי. לשם כך זקוקים לאמונה והוא הלך לחפש אמונה: הנה מאיר יערי – גלגול ישן וטהור של סבא גדול, הבעש"ט – "מן המאמינים הגדולים המעטים". אמונתו כוותה את חזהו הקפוא והקשוח "אך רק טיפות נטפו למעמקים". משיחותיו עמו למד הוא שהוא חייב להאמין. ברם ההבדל בין אמונתו של יערי ובין אמונתו שלו הוא בכך, שעיניו של יערי אין בהן תמימות ואינן מסונוורות. אמנם, הוא רואה באופק עננים, אך מאחוריהם – אור. ואילו עיניו שרופות ורואות רק עננים, שמאחוריהם דם, ורחוק רחוק אולי אפשרי אור. ואז תלה הוא את שמשו מעל הרקיע הרקוב ופירוש הדבר – מאבק!

מאבק פירושו התמדה וסבלנות.

התמדה פירושה נצחון.

אמונה בנצחון פירושה להאמין במיפנה, בשינוי.

אמונה פירושה להאמין באדם (לא בכולם).

להאמין באדם פירושו קולקטיב.

אמונה בקולקטיב פירושה אחווה.

מכל זה המסקנה לגבי החבורה שהוא ראשה:

מוכרחה לקום "קבוצה טהורה ואם לא כן – הכל לשווא".

 

לשם הוכחת כוח האמונה מביא קובנר פרק מזכרונות היער: בבואו אל ה"פושצ'ה" [ביערות רודניקי] נתקל בביצה גועלית אינסופית, קרה ומזוהמת, שעומקה הגיע עד צוואר. אך בא היום, והביצה חדלה להיות ביצה. התגלתה פיסת קרקע שהפכה בסיס לפרטיזנים. והמסקנה: אילו היו נשברים אל מול הביצה היו שוקעים בה חסרי אונים. ההצלה הייתה התודעה, שזהו הבסיס לקיום המלחמה באויב. אך אין די בכך. צריך להכיר את מאות האנשים, ביניהם "נפשות חמות" ש"ככל שליבך מתגעגע וזב דם יותר תחוש ותמצא את הקרובים ביותר אליך וביניהם ממש אחים". ומסכם קובנר את לקחו: לקח ההתגברות על קשיים על ידי רצון חזק וחברות כנה ואמיתית – "זהו התוכן שבו עלינו לדבוק וזהו השורש להתחלה חדשה. ואני יודע כי לכם חסר השורש הזה".

 

 

קריאה לעליית הקבוצה

ולחבריו הקרובים, שאליהם הפנה את איגרתו – יהודית, דני, איז'ו וידע את מצוקת נפשם לאחר הנסיגה מגרמניה – הוא כותב דברי עידוד: עליהם להיות מודעים לחשיבות המעשה שהם עשו שאין הוא יכול להישקל רק לפי התוצאות החומריות. גם בארץ אנשים לוקים בשקילת דברים כמותית: בנוגע למרד גיטו ורשה רגילים הם לשאול "כמה גרמנים נהרגו"; על המאבק בביאליסטוק – "כמה זמן עמדו הלוחמים"; על הנחת המוקש תחת רכבת גרמנית על ידי יהודית (ויטקה) שיצאה ראשונה מגיטו וילנה לאותה משימה, השאלה היא "כמה קרונות הורדו מן הפסים, כמה גרמנים נהרגו". יש גם שאלות על אותות ההצטיינות של הפרטיזנים היהודים והרי השורש שונה לחלוטין: מהו המאמץ? מהו המניע ההרואי של ההולכים לפעולות קרב? כל יתר הדברים תפלים: "לא הכמות קובעת ואף לא התוצאות, כי אם הנכונות הנפשית להגשים משאת-נפש ואידיאה".

בסוף האיגרת הפיוטית-פילוסופית באה הפואנטה: ראש לכל על חברי הקבוצה להימצא בבסיס חדש לפעולתם בארץ. הוא כבר הכין תכנית המשך של פעולה חינוכית בארץ "בצורה שונה, בכוחות שונים ולטווח רחוק". הוא נזקק להם משני טעמים: ראשית, למען יסייעו לו בהגשמת התכנית ושנית, וזהו העיקר, בטרם יצאו להמשך הפעולה בחו"ל יש לקיים כאן בארץ את הבסיס, "לנשום את האוויר של הארץ ולנעוץ שורשים ראשונים בקרקע שלה". הוא יודע כי לא כולם יבחרו בדרך החיים הקיבוצית אז לפחות יהיו כולם יחד תקופה מסויימת בצעדיהם הראשונים בפתיחת דרך חיים חדשה.

האיגרת מסתכמת באיזכור שתי איגרות קודמות: האיגרת הראשונה ששיגר מן המנזר בשנת 1941 ושנועדה לחבריו בתנועה ובה ערך את חשבון הנפש נוכח ההשמדה שבפתח ואגרתו השניה ("האגרת לשומרים") שכתב בשלהי 1943 ביער ובה חשבון המאבק. באיגרת זו, השלישית במניין, המופנית אל "משפחתו" (הנהגת "קבוצת הנקם") עורך הוא את חשבון החיים89.

 

י"ד. "הבסיס" בעין החורש

"בצורה שונה ולטווח רחוק"

אגרתו של אבא קובנר, אחת משלוש האגרות החשובות שכתב, שהייתה השלישית מאז ראשית השואה נועדה כשתי קודמותיה, להנחות את חבריו בדרך ההיחלצות ממצוקה נפשית ואידיאית. בולטת בה אישיותו כמחנך וכמנהיג המציג תביעות מוסרית לאנשי קבוצתו. אפשר שקטעים מתוכה הוקראו באוזני החבורה במארסיי. נראה, כי הדגש הושם על ידי ההנהגה שאליה הופנתה האיגרת – על החלק האופרטיבי שבה שהכיל את הקריאה לעלייה לארץ כדי לשאוב כוח והשראה להמשך הפעולה בחו"ל. ודווקא קטע זה הוא שעורר את סערת הרוחות. בייחוד עוררה חשדות ההדגשה ש"מוכרחה לקום קבוצה טהורה" והתכנית שהכין למענם "בצורה שונה, בכוחות שונים ולטווח רחוק".

פאשה מספר כי חשש שאבא התכוון להישען גם על כוחות אחרים מתוך חוג ידידיו בארץ. למעשה השלים עם תכניתו של קובנר מתוך חוסר ברירה אחרת ואולי שוכנע שהעלייה היא לצורך "הפסקת מנוחה" גרידא. בסופו של דבר הסכימו כולם לעלות.

עם שחרורם ממחנה עתלית היו כולם שמחים. לאחר קבלת פנים חגיגית בקיבוץ גן-שמואל יצאו ל"בסיס" בקיבוץ עין החורש. בעניין בחירת המקום – דווקא קיבוץ של השומר הצעיר – מסביר קובנר כי בימים ההם לא קל היה למצוא קיבוץ שיסכים לקלוט גרעין לא-תנועתי גדול יחסית שראה בקיבוץ רק תחנת-מעבר לתקופה קצרה. "לא היו לי", אומר קובנר, "שום כוונות אחרות. גם איש מבין החברים לא ראה זאת כדבר פסול". למותר להוסיף, כי מערכת יחסיו האישיים של קובנר כחבר תנועה עם הנהגת הקיבוץ הארצי הקלה על ההחלטה בדבר סידור החבורה בעין החורש. כגרעין נפרד קיבלו הם מגרש בירכתי הקיבוץ והתגוררו בפחונים. לפי עדויותיהם של פולדק, בולק גווירצמן ואחרים נהנתה החבורה מיחס חם ולבבי מצד הקיבוץ והן מצד המוסדות ("ההגנה" והפלמ"ח) שהשתדלו להיענות לכל משאלותיהם. ביקרו אותם נתן אלתרמן ויצחק שדה ובמסיבת לילה ליד המדורה חוו הם רגעים יפים של התרוממות רוח. אורגנו להם גם טיולים בארץ. גם החברים שהשתייכו לתנועות אחרות ("עקיבא", "הנוער הציוני") והיו קשורים עם הגרעינים של תנועותיהם מלפני המלחמה, העדיפו את ההשתייכות ל"גרעין" בעין החורש מתוך ציפייה לחידוש הפעולה בחו"ל.

חלפו כשישה חודשים מאז הגיעה החבורה לקיבוץ ולא נראו סימנים כלשהם ל"חידוש הפעולה". החבר'ה החלו לשאול "מה קורה כאן ומדוע אין התקדמות בביצוע התכנית". קבוצת חברים ובראשם בולק גווירצמן (דב בן-יעקב)* דרשו תשובה ברורה: "ממשיכים או לא ממשיכים? ואם לא – יילך כל איש לדרכו".

הבירורים נמשכו לתוך הלילה באווירת מתיחות. קובנר, שאליו הופנו השאלות, לא השיב תשובה ברורה. רק רמז כי יהיה המשך, אך נמנע מלמסור פרטים מסיבות שתובררנה להלן90. דבר אחד היה ברור: "תכנית א" אינה ישימה יותר בגלל האיחור בעיתוי. על כך חזר קובנר פעמים רבות והדבר לא היה לרוחם של החברים, בייחוד של הקבוצה האופוזיציונית. "גם אז הייתה השקפתי", אמר מראיין אחד מראשי הקבוצה, "כי העם הגרמני האשם בהשמדה – ולא חשוב מי היו המבצעים הישירים – חייב לקבל את גמולו". נראה, כי כבר אז החליטו לצאת לאירופה ולנסות להגשים את "תכנית א".

 

מסע הקבוצה הפורשת לאירופה

לאחר שהייה של כתשעה חודשים בעין החורש (פברואר-מארס 1947) פרשה קבוצה ובה שמונה-תשעה חברים, שלא קיבלו את פסיקתו של המפקד. הם החליטו לצאת לאירופה

ולהמשיך בפעולת הנקם. הם ניתקו את קשריהם עם מה שהיה קרוי אז "המטה" והסתדרו

בחיפה בעזרת אבא חושי, שדאג זמנית לצרכיהם בשיכון ובתעסוקה עד יציאתם בתחילת

 

* כיום ראש "מכון הגנזים" בבית הסופר בתל אביב.

1948 לאירופה. שאר החברים הסתדרו בערים. חברי השומר הצעיר הצטרפו לקיבוצים. אבא ורעייתו ויטקה נשארו בעין החורש.

היו סיבות שונות להתפרקותה של הקבוצה והן נידונות בסיכום, ברם אין ספק כי את הצעד המכריע לכך עשו הפורשים. הדבר עורר את זעמם של ראשי הארגון וימים רבים לא קיימו עמם כל מגע גם לאחר שובם מאירופה בשנים 1951-1952. אבא היה היחיד שקיים עמהם יחסי חברות. יציאתם לאירופה הייתה מוקשה גם מהיבט אחר: היה זה בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשהיישוב התגייס למערכה. רק אחד מהם, פולדק, לא הצליח להצטרף אליהם. בדרכו לנמל חיפה נאסר על ידי "ההגנה", שוחרר והוחזר לו דרכונו. הוא התגייס לפלי"ם ושמר על קשריו עם שאר אנשי חבורתו.

המידע על קורות החבורה שיצאה לאירופה מעורפל למדי, שכן רוב החברים שומרים בקפידה על שתיקה מסיבות השמורות עמהם. החתום-מטה ראיין שלושה מהם והגרסאות קונטרוורסליות. קיימים דו"חות שלא חתם עליהם איש על פעולות חבלה והתנקשויות בגרמנים. מאידך טענו המרואיינים בפני החתום מטה, כי למעשה לא הייתה כל פעילות ראויה לשמה. ידוע כי הקבוצה נקלעה למצבים קשים ואפילו רעבה ללחם. כאשר הגיעו לפריז, דאג להם חברם המסור לודוויג מאיראנץ יליד לודז', המומחה לזיוף ניירות של הארגון. כאשר עברו לגרמניה נשארו ללא כל משענת והחלו בביצוע "אֶקסים"* על גרמנים ובסחר במצלמות. כמעט כולם נאסרו, פרט לראש הקבוצה, שחלה ועבר ניתוח בבית חולים. מן הנאסרים חלקם הצליחו לברוח וחלקם שוחררו בעזרת מנשה גאוויסר (גביסר) וידידים מ"הרזיסטאנס"**. לאחר השחרור חזרו לארץ כיחידים ובקבוצות קטנות בשנים 911950-1952.

אין ספק כי מניעיהם של חברי הקבוצה הפורשת היו אידיאליסטיים. בולק, ראש הקבוצה, אמר בראיון: "אלמלא עשיתי זאת [היציאה לפעולות בחו"ל] לא הייתי יכול להביט בראי, אך לא אפרט כי נכשלנו. הנקמה הטבעית הגדולה שלנו לא נתבצעה ועל כך כואב אני עד היום".

הם שגו בעיתוי. הם הגיעו לאירופה לאחר התייצבות הסדר והשלטון, כאשר הוקמה המדינה הפדרלית הגרמנית שקשריה היו הדוקים עם שלטון הכיבוש האמריקני. שום ארגון ציבורי לא עמד מאחוריהם וכדי לקיים את נפשותיהם נזקקו לעיסוקים שבאותו הזמן כבר היו בגדר מעשים פליליים. בתנאים אלה, באין משען לפעולתם, הייתה יציאת הקבוצה לאירופה כבר מראשיתה בחזקת ניסיון כושל. הם חזרו לארץ בצנעה ובהרגשה שהמאמץ והסבל היו לריק.

 

 

* החרמות.

** מנשה גאוויסר מ"דרור" פילס בראש קבוצה של שבעה, בסוף דצמבר 1944, את נתיב ה"בריחה" מפולין לרומניה דרך סלובקיה.

 

ט"ו. בין הפטיש והסדן

שני מעגלים

בשיח הפעילים בארץ בתחילת 1985 עמד יולק על הקונסטלציה המיוחדת שאליה נקלעה הקבוצה. לדבריו, היו לגביהם שני מעגלים: האחד – המעגל האישי-הקבוצתי – ניתוק מהסביבה ומחתרת, משברים ואכזבות; המעגל השני נוצר בהיקלעותם למעין תפר בין שני הארועים ההיסטוריים – השואה והתקומה. בהתייחסו למה שאמר בן-גוריון לפאשה, ש"נקמה היא דבר חשוב בהיסטוריה אילו אפשר היה להחיות את ששת מיליוני היהודים על ידי המתת שישה מיליון גרמנים", העיר יולק הערה מקורית ומשמעותית על ההבדלים בין מחשבותיהם של שרידי השואה לבין הלכי הרוח של אנשי הממסד הארצישראלי: בן-גוריון אמנם דיבר יידיש אך חשב עברית, לאמור, השקפתו הייתה שונה לחלוטין מזו שלהם ואף על פי שאין הוא מצדיק אותה, הרי לאחר ארבעים שנה הוא מתייחס בהבנה לתגובות אנשי המוסדות, "ההגנה" והבריגדה, שאיתם בא במגע. אמנם, הייתה קירבה ביניהם ו"היו שייכים זה לזה", אך אי אפשר שלא לראות את ההבדל:

יסוד האידיאולוגיה שלנו היה העבר, שכן נקמה היא בדרך כלל תגובה על מה שהיה,

אם כי יש בה השלכות לעתיד... אנחנו היינו חוליה של חברה שנשאה עמה ואף קיימה

את זכרון העבר ובמידה מסויימת את תחושת הקוממיות.

...ניבעו פרצים בתפר בשל הפער בין האידיאולוגיה שהרקע הוא אימי העבר ובין המדיניות

של התנועה הציונית והיישוב הנתונים במאבק על העתיד, על העצמאות המדינית ועל העליה ש"הבריחה" וההעפלה היו הכוח הפורץ במאבק זה92.

 

פער זה, שעליו דיבר יולק, משתקף בבירור בסקירה על ארגון "הנקם" שבספר "תולדות ההגנה", המבטאת את עמדות המוסדות ושלוחותיהם. הדובר הוא נחום קרמר (שדמי), מפקד "ההגנה" באירופה בעת ההיא. לדבריו, הוטל עליו לחקור את עניין תנועת הנקם ולסכם סופית את האפשרויות והצורך בכלל של תנועה כזאת ולהפעילה, אם יאושר הדבר על ידי מפקדת "ההגנה". הוא נפגש עם החברים – מ"מיטב הנוער היהודי". הם נכספו לעלות ארצה, אולם עקבות ההרג הטוטלי עקרו מהם את המנוחה הנפשית. "בחושם המפותח" הרגישו כי העולם מתכונן להשלים עם הרוצחים, ועל כן ראו לעצמם חובה "להסעיר את העולם במעשה נקמה המונית לפני שהפושעים יספיקו לרחוץ מן העונש". בבירור היסודי שקיים עמם תבע מהם להכיר במרות הכלל ובנציגו המוסמך – הפיקוד העליון של "ההגנה" ושלא יקחו לעצמם סמכות לעשות מעשים בשם העם היהודי. עקרונית, אמר להם, המוסדות הם בעד ביצוע פעולות נקמה שלהן יסוד ריאלי, "אך שלא תזקנה לעניינים החיוניים ביותר של ההמונים במחנות ושתעמודנה על רמה מוסרית מבחינת המוסר שלנו". הם הביאו לפניו תכניות, שלהן "אופי שטני ואיום ביותר" ושביצוען עלול היה לפגוע קשות בפעולות העיקריות: "הבריחה" וההעפלה. הוא אמר להם, כי העם היהודי אינו במצב של "תמות נפשי עם פלשתים". הנקמה הגדולה בהיטלר ובתלמידיו היא בהעלאת כבוד ישראל ובקימום מדינה יהודית בארץ ישראל. "כל מעשה העלול לעכב תהליך זה ואולי על ידי כך גם להחמיץ את שעת הכושר ההיסטורית – שכרו ייצא בהפסדו".

לדבריו, הסכימו ראשי הקבוצה לצרף למטה שלהם כמה נציגים שהוא, קרמר, מינה מן הבריגדה. הוא פסל את רובן של התכניות שהוגשו לו ואישר רק מעטות מהן. הוא גם נקט אמצעים להגנת מחנות העקורים לפני ביצוע הפעולות בשני המחנות, אם תפרוץ איבה אלימה עקב פעולות אלו, וכן נעשו כל הסידורים בדרכים ובגבולות "למען אפשֵר נסיגתם של הקשורים בפעולות אלו ולרכזם בערי החוף לקראת עלייתם ארצה".

 

ההגנה: "לתכנית 'הנקם' לא היה טעם מוסרי והיסטורי"

סיכום הסקירה ב"ספר תולדות ההגנה" (שבין עורכיו גם שאול אביגור) מבטא, כאמור, את עמדת "ההגנה" והמוסדות בכלל כלפי הארגון:

עם כל ההבנה שיכול לב יהודי לרחוש לרגשותיהם של אנשים אלה, אין להצטער על

שתכניותיהם לא בוצעו בשלמותן. ראשית, לא היה טעם מוסרי והיסטורי לנקמת סתר

שכזו... שום פעולת נקם לא יכולה למחות את הדם הנקי שנשפך על אדמת אירופה וזה

יהיה אות קין על מצח העולם. ארגון הנקמה שהוקם בימים כשעשן כבשני אירופה לא

התנדף היה בו משום תגובה טבעית בימים ההם, אך היה מוכרח להתפורר עם חלוף

השעה שהייתה כשרה לפעולותיו. לארגון ההגנה הייתה הזכות לרסן תופעה זו ולתת

לכוחות העזים שפעלו מאחוריה כיוון ומוצא יותר פוריים בשדה פעולה אחר בארץ

האבות93.

 

דברים אלה, המבטאים את העמדה הרשמית של "ההגנה", אינם כמובן לרוחם של ראשי הארגון. לפאשה (יצחק אבידוב), מפקד הארגון מאז מאסרו של קובנר, טענות נגד "ההגנה" ומפקדה באירופה. בסך הכל היו לו שתיים-שלוש פגישות עם קרמר ולא הובאו לפניו כלל תכניות פעולה לאישור. העזרה האית והיחידה שהגיש – העמדת שני חיילי בריגדה כדי להקל על התנועה למחנות שבהם צריכה הייתה להתבצע הפעילות. לא דובר על צירוף אנשים למטה. עם זאת יש לציין את העזרה בעת הנסיגה, סידור האנשים בצרפת, בטולוז ואחר כך במארסיי. ברם, אנשי "ההגנה" לא היו בסוד הדברים. לא היה מצידם רצון כזה. כל המאמצים מצד הקבוצה לעבוד איתם שכם אחד העלו חרס. ההכרעה בגורל הארגון לא הייתה שלהם אלא תוצאת מאסרו של אבא קובנר שחרץ את גורל התכנית הגדולה, כאשר חומר הרעל הושלך לים. לוּ אמרו: "עיסקו בתכנית ב'. אנו נספק לכם את כל הדרוש לכך", ניחא. אך מעט העזרה שהושיטו לקבוצה הייתה ביד קמוצה כעין מילוי חובה מתוך חוסר ברירה.

עיקר טענתו של פאשה היא נגד הקביעה ש"לא היה טעם מוסרי והיסטורי לנקמת סתר שכזו".

אלינו צפו עיניהם של יקירנו בני משפחותינו ועיני המיליונים שבשעתם האחרונה הייתה משאלתם: נקמה! אנחנו, שעברנו את כל מדורי הגיהנום, היינו במצב נפשי כזה שלא להשיב לגרמנים על

פשעיהם נראה היה לנו כאילו השלמנו עם פסק הדין האכזרי שהוציאו הגרמנים עלינו. חשנו,

בהיעדר תגובה וגמול, בושה בלתי נסבלת. אפילו בגיטאות וביערות היו מעשי נקם מתוך חירוף

נפש. כאשר נודע לנו על חיילים ארצישראליים ועל הבריגדה, ראינו בהם אחים עזי-נפש

ואמיצי-לב, שיחד איתנו ינקמו את דם משפחותיהם ועמם. זאת ועוד: ידענו ועל כך סיפרו לנו

קצינים יהודים אמריקניים, כי המוני גרמנים חיכו לנקמה מצד היהודים. היינו בטוחים שכאשר

נבצע את תכנית הנקם הגדולה לא תבוא תגובה מצד הגרמנים שידעו על מה הם נענשים.

רבים מהם היו רואים בזה עונש מאלוהים על פשעם האיום שאין לו מחילה. ולא זו בלבד,

אלא בני עמים שסבלו מנחת זרועם של הגרמנים – ומיליונים מהם נרצחו באכזריות של

חיות טורפות – היו מגלים הבנה והערכה למעשה הנקם של היהודים שהיה גורם להם

סיפוק עצום.

ראינו עצמנו כשליחי המושמדים שחובה עלינו למלא לא רק את צוואתם על נקמה, כי אם

גם ממלאים את צוואתם האחרת: להבטיח את קיומו של העם היהודי, שרק במזל ניצל.

אל לנו לשכוח, כי חרב ההשמדה של הנאצים הייתה תלויה מעל ראשיהם של יהודי צפון

אפריקה וגם של היישוב היהודי בארץ. הנקמה הגדולה הייתה נשארת כזכרון וכאזהרה

לכל חורשי המזימות וגם לאויבי מדינתנו לדורי דורות.

לא היה טעם מוסרי והיסטורי לנקמת סתר שכזו – האמנם? האם "הטעם המוסרי" הוא

להשאיר את העם הגרמני, שרובו ככולו היה שותף באורח פעיל או מתוך הסכמה שבשתיקה,

לחיות באושר ובמנוחה ובשגשוג? וכי הייתה יותר משמעות היסטורית לנצל את ההזדמנות,

כשזכרון האסון טרי בשיא המרטירולוגיה היהודית ולנפץ את ראשה של המפלצת האנטישמית?

 

ולהלן אומר פאשה כי עקרונית נאמר להם שהמוסדות הם בעד ביצוע פעולות נקם "שלהן יסוד ריאלי" והם התחילו בהכנות לביצוע "תכנית ב" (והרי ב"תכנית א" לא עסקו כלל) וכל החברים נטשו הכל מאחוריהם "כדי למלא את צוואתם הקדושה של קורבנות השואה". כדי להבטיח את הוצאות המחייה של החברים ואת העבודה על החומר, נאלצו הם לעסוק בפעולות מימון שהסכנה שבהן הייתה גדולה, שכן העזרה המעטה שקיבלו ניתנה להם ביד קמוצה. הוא אסיר תודה על שאיפשרו את הנסיגה ואחר כך את עליית החברים לארץ, "אך לא זאת העזרה שלה ציפינו מצד אחים לוחים"94.

 

על הטיעון המוסרי

כל בר-דעת הבין כי הבעיה היא רגשית, סבוכה ורצינית מאד, המעוגנת בעמקי הנפש של חבורת הצעירים ויש יסוד לקביעת פאשה, כי פעולת הנקם שתכננו אין לה ולא-כלום עם גישה בלתי-מוסרית ובלתי-היסטורית. נקמת דם מיליונים חפים מפשע אין להדביק עליה בשום פנים ואופן תו של אי-מוסריות ואי הבנה היסטורית. מצד שני, כפי שציין זאת יולק בדבריו, עומד ה"רֶזון ד'אטר" של המוסדות הלאומיים (כולל "ההגנה") על התוצאות הצפויות מפעולת נקם טוטלית נגד האוכלוסיה הגרמנית. תפיסתם, כפי שראינו, הייתה שהמאבק העיקרי צריך להתנהל בדרכים קונסטרוקטיביות, שחוד המחוץ שלו הם השרידים נושאי "הבריחה" וההעפלה. החששות היו כבדים: הרג רב על ידי הרעלת מקורות מים בערים ראשיות של גרמניה היה בו כדי להטיל פחד מפני ההשלכות המדיניות המרחיקות-לכת לגבי האינטרסים החיוניים של התנועה הציונית ולגבי העם היהודי במאבק על עלייה המונית ועצמאות מדינית, בעוד פעולות ה"בריחה" וההעפלה מושכות אהדה של דעת הקהל העולמית בייחוד בזירה המדינית. בארצות הברית עלולה הייתה פעולת הרג המונית באוכלוסיה הגרמנית, שבה גם ייפגעו בני עמים אחרים לרבות אלה מבעלות הברית, להטיל סערה עולמית. הנזק המדיני האפשרי היה בו כדי להטות את כף המאזניים לצד השוללים את התכנית המדינית הציונית שעה שהעם היהודי נזקק לכל טיפה של תמיכה ועזרה. לא מן הנמנע שהיו לכך גם תוצאות הרות גורל לגבי יהודי התפוצות בכלל.

ההתנגדות לתכניות הארגון הסתייעה גם בטיעון מוסרי כי אין זה מדרכה של הציונות, ובפרט של תנועות העבודה, לדגול בתכניות שיש בהן לפגוע באנשים חפים מפשע, זקנים נשים וילדים וגם גרמנים שהם עצמם היו קורבנות המשטר הנאצי. החששות מפני הקבוצה, מפעולתם של כמה עשרות נוקמים קנאים, לא פגו גם לאחר שהתברר כי למעשה תכניתם הגדולה ירדה מהפרק והם מסתפקים ב"תכנית ב".

ברם, האמת ניתנה להיאמר כי בארץ נתנו מעטים את דעתם לעניין הנקם בכלל. על כל פנים דבר זה לא עמד במרכז המחשבה והתודעה של היישוב ומנהיגיו. דובר ונכתב הרבה על הנצחת זכרם של הקורבנות ועל הגשת תביעה לפיצויים מגרמניה והתווכחו על המדיניות כלפי גרמניה לאחר המלחמה. לקבוצה היה הנקם ציפור נפשם וליישוב ומוסדותיו – אפיזודה. המעטים שהתעניינו בנושא עשו זאת בהשראת אבא קובנר, ששימש לכמה מהם ככוח דוחף להחלטתם על פעולה באירופה. הדעת הייתה נתונה למאבק נגד השלטון המנדטורי, שחיפש נשק ביישובים ועסק בציד אוניות מעפילים, להתכתשות בין הארגונים המחתרתיים, לריב המפלגתי. מכל מקום, נושא הנקמה לא עלה על סדר היום ולא מיקד תשומת לב כלשהי.

כאמור, היה זה קובנר לפני מאסרו שהיפנה את תשומת לבם של כמה אישים מחוג "ההגנה" לנושא זה. אך כפי שסיפר והדגיש: גם אלה שהושפעו מטיעוניו היו נתונים בצבת מסגרותיהם שהטילו מרות ומשמעת. גם קובנר עצמו אינו מתעלם ממצב הדברים בארץ שתואר לעיל ובנדון זה הוא חולק על הערכתו של פאשה. אומר קובנר:

הכרתי הרבה מעולמם של "ההגנה", הפלמ"ח והיישוב. עולמם היה בנוי על מרות, אף בעלי שיעור קומה בהיררכיה של "ההגנה", ואחרים שלא נימנו עמה, היו כפופים לאלה שמעליהם. לא היה זה

צוות עיוור לפקודות. היה להם שיקול משלהם, אך בלי הוראה גם הם לא יכלו לעשות דבר... ואין

לשכוח את הבעיות שעמדו לפני "ההגנה". נתונים היו בענייני רכש, "בריחה", העפלה, לקראת

הכרעות מדיניות-בטחוניות ובעיות של המתח הפוליטי בין המפלגות והאידיאולוגיזציה והפוליטיזציה

של כל המחנות. בתוך כל זה השתרבבה שאלת היחס אל הקבוצה בעלת דמות בלתי-ברורה, שלא הגדירה עצמה לשום מפלגה – מין "פרוורסיה כזאת". בתנאים אלה היה זה הישג שאישים רציניים

מאד מדרגות שונות עזרו לנו ככל האפשר, עד שלא נחשבנו בעיניהם בצדק או שלא בצדק... ופתאום "דימוי רע"95.

 

 

ט"ז. "הדימוי הרע" – גורם נוסף להתפרקות הארגון

שמועות ורכילויות

כמסופר בדפים הקודמים הייתה הסיבה להתפרקות הארגון – אכזבת הקבוצה בבסיסה בעין החורש מאי-מילוי ההתחייבות שבאיגרתו של קובנר. נאמר בה, כי לאחר "הפסקת מנוחה" ו"נעיצת שורשים" בהווייה הארצישראלית, תצא הקבוצה לחו"ל להמשיך בפעולת הנקם. נציין, כי מדובר היה בפירוש בפעולה לפי "תכנית ב", שכן כבר בתחילת השהייה בארץ הודיע להם קובנר על גניזת "תכנית א" בעטיו של "האיחור בעיתוי".

להבהרת הסיבה של ההמתנה הממושכת ו"אי מילוי ההתחייבות", יש לעמוד על כמה דברים שקדמו להתפרקות:

באיגרתו של קובנר נרמז על שינויים צפויים בקבוצה – לגבשה "בצורה שונה, בכוחות שונים ולטווח רחוק" למען תהיה "קבוצה טהורה ואם לא כן, הכל לשווא". ניתן אפוא להניח, כי השינויים שתיכנן היו: א. להקים מתוך הארגון גרעין בעל "איכות מוסרית" גבוהה בדמות לוחמי הפלמ"ח, שקובנר התרשם עמוקות ממנו; ב. מהכתוב באיגרת על שילוב "הכוחות השונים" נראה כי התכוון לשלב בארגון אחדים מאישי הפלמ"ח ו"ההגנה" מחוג ידידיו, שהביעו את אהדתם לרעיון הנקם ואת נכונותם לפעול למימושו.

קובנר מספר כי קיבל תכנית של אחד מאותם אישים על חוליה של הפלמ"ח שתירתם לפעולה והיה זה בעיניו כמו "סיפור על סיירת המטכ"ל ואף יותר מזה"... תכניתו הייתה שהחוליה הזאת תופיע עם אנשי פאשה לפי בחירתו. איש מרכזי בחוליה, יהודה בן-חורין, היתנה את הצטרפותו בהסכמת מאיר יערי. לבן-חורין אמר יערי שהוא נותן את הסכמתו בתנאי שהיעד לפעולות יהיו רק אנשי ס.ס., יחידים והמונים שהם נאצים. קובנר מדגיש, כי בשיחותיו עם ראש החוליה, עמד על כך שהכל "ייעשה מתוך קואופרציה עם הקבוצה האורגינלית". וכן דובר שהקבוצה תפעל בשני התחומים: "בריחה" ו"נקם"96.

הדיונים נמשכו ימים רבים, אך לא אסתייעא מילתא: כמה חברים מחוליית הפלמ"ח יצאו לאירופה ונעזרו בכוחות של הבריגדה. ברם, באחד המכתבים לקובנר מדצמבר 1946 דווח לו שקבוצה של שלושה מהחוליה עוסקת "בעניין זה" ואין צורך בעזרתם של "גרינברג וזלצמן" שכן "בתי הילדים (מחנות שבויי ה-ס.ס.) מתרוקנים מיושביהם והסיכויים מתמעטים והולכים"97.

מסכם קובנר: "כל הנסיונות לשיתוף פעולה ממשי ולצירופה של קבוצה נבחרת עלו בתוהו". כאחת הסיבות לכשלון המאמצים של שיתוף פעולה רואה קובנר ב"שטינק" (סירחון) שמסביב לקבוצה. והוא מוסיף: "גם בלעדי זה היה קשה. בארץ עומדים לפני בחירות ואנחנו עוסקים בכל העניין כבר בצל מלחמת השחרור".

בדבריו על ה"דימוי הרע" וה"שטינק" רמז קובנר על השמועות שהגיעו לארץ, כי חברים אחדים מן הארגון, שהגיעו לפולין, תכננו לשדוד את מנהל הג'וינט ולהתנפל על יהודי סוחר בשוק השחור שמסופר עליו שעושרו בא מסחר עם הגרמנים. עד כמה שכותב טורים אלו חקר בנושא ואף ראיין את המעורבים בעניין, התברר לו היטב שאותם חברים אמנם חשבו ביוזמתם שלהם על עשיית "אֶקס" על היהודי העשיר כמו בימים ההם בגיטאות, אולם שיחת בירור  העלתה כי הסוחר העשיר בשוק השחור לא קִיים כלל מגעים בגיטו עם הגרמנים. בכל הנוגע לתכנית ההתנפלות על מנהל ה"ג'וינט" גוז'יק, נראה כי הייתה זו שיגרת לשון מסוג האמרות השכיחות בעת מצוקה כמו "חבר'ה, אין כסף – נשדוד בנק". החבר שלו יוחסה ה"תכנית" אמר למראיין: "אני אומר לך בהן צדק כי אולי התבטאתי כך בדברי על המצוקה הכספית של הארגון, אך לא עלה בדעתי כלל לעשות דבר כזה, והרי אני העברתי סכומי כסף גדולים של ה'ג'וינט' ל'בריחה' ". וחבר שני אמר: "אני חניך תנועת נוער. פניתי לחייקה* וביקשתי כסף. לא הצלחתי. השגתי כסף בהלוואה כדי לחזור. מי שמכיר אותי יודע כי אינני מפר הוראות ('לא ללכלך ידיים ולא להסתבך בעניינים כספיים' – הוראה של פאשה)". למעשה, הצטרכו החברים להעביר משדר רדיו מאיטליה ל"בריחה" בפולין**.

בנוסף על כך הופצו שמועות על דמורליזציה שנשתררה בארגון ועל קשרים עם קומוניסטים. נראה כי היסוד לאותה שמועה הייתה פגישתו של פולדק עם מכריו, קומוניסטים יהודים במחתרת במחנה אושוויץ. רכילויות שגורות על ארגון סגור וקונספירטיבי פתחו כרגיל פתח לשמועות פורחות ולחשדות. מכל מקום היו בארץ מהלכים לשמועות בקרב חוגים שונים. האמת היא כי בכל זמן קיום הארגון נשמר בו טוהר המידות, חרף התנאים הקשים.

עם זאת, עקב האווירה העכורה שנוצרה מסביב לארגון, ניתנה הוראה להגביל את צעדי חבריו, מכיוון שאין עליהם שליטה. אליבא דקובנר, לו נשארו אנשי הארגון לאחר מבצע נירנברג (שגם עליו נמצאו עוררין) היו מצרים את צעדיהם כך שלא היו יכולים להישאר באירופה. "הדימוי הרע" היה, לדברי קובנר, הגורם שהביאו לרעיון העלאת הקבוצה לארץ וטיהורה מן הסיגים, שנדבקו להם בשמועות שהגיעו לארץ. ברם, גם לאחר עלייתם, כאשר הקבוצה נראתה לעיני כל מלוכדת וממושמעת, לא הוסרה מהם ה"סטיגמה".

בתנאים האלה, קובע קובנר, הסכמת המוסדות ליציאה עצמאית של הקבוצה לשם פעולות נקם לא באה בחשבון ונשארה הברירה של פעולה משותפת של הקבוצה עם חוליית הפלמ"ח. אך כאמור, לא נסתייעו הדברים והשילוב לא יצא לפועל. רק חוליה של הפלמ"ח, בת שלושה-ארבעה חברים, יצאה באוקטובר לחו"ל, ואילו הקבוצה האורגינלית נשארה בארץ ללא כל סיכוי להגשים את משימתה"98.

התוצאה הייתה אפוא בלתי נמנעת: התפרקות והתפזרות של אנשי הקבוצה המתוסכלת.

 

י"ז. סיכום

לאחר שנגנזה "תכנית א", התכנית הגדולה וה"אכזרית", נשארה רק תכנית ב' – פעולת נקם במחנות המרצחים של ה-ס.ס. והגסטאפו. נראה, כי הרוב המוחלט של חברי הקבוצה השלים עם מה שנראה להם כגזירה. ניתן להניח, כי לו התחשב פיקוד "ההגנה" ברחשי לבם של הנוקמים, שלא יכלו נפשית לקבל את העובדה שדמם של יקיריהם ושל מיליוני הקורבנות לא ינוקם, והיה מושיט עזרה בביצוע הפעולה במחנות ה-ס.ס. והגסטאפו, לא היה מגיע הארגון להתפרקות. הצעירים הנלהבים ששהייתם בארץ חיזקה את קשריהם לארץ ולמאבק היישוב והגבירה את מוכנותם למפעל שנשבעו לו שבועת אמונים, היו ללא ספק מזנקים באמונה מחוזקת אל המחנות ורבבות פושעים היו באים על עונשם וזאת במרותה של "ההגנה". דבר הלמד מעניינו שאדישות המוסדות ואי האמון שלהם בארגון חרצו את גורלה של קבוצת היהודים היחידה שקמה לנקום את דם משפחותיהם ועמם.

בוויעוד הפעילים של הארגון, בתחילת 1985, ניסה קובנר לסכם את חשיבותה ההיסטורית של קבוצת "הנקם":

זה היה בלי ספק מעשה שלא היה כדוגמתו, גם אם לא היה [מוצלח] לפי מחשבתנו.

עם יד על הלב: מה קרה בדור זה שלאחר אושוויץ? לאחר הזוועה לא הייתה קבוצה

שתחשוב על גמול המשתווה בעוצמתו ובנוראותו למה שעשה לנו האוייב הנאצי. לא

הייתה אפילו קבוצה שתנסה. ואילו אנחנו ניסינו ככל יכולתנו. לכאורה היה זה מעשה

יאוש, אך כל המחשבה הייתה כיצד להקנות עוצמה לעם בעתיד.

 

בדומה לכך, דברי פאשה שהובאו בפרק על האידיאולוגיה של הארגון:

מטרתה של הנקמה הגדולה הייתה לבתק אחת ולתמיד את שרשרת ההתנכלויות לעם

היהודי ולפרוץ את מעגל הדמים הבלתי פוסק – מנת חלקנו בכל תקופת הגלות.

 

את "המנדט" למעשה זה קיבלו הם, כטענתם, לא מן המוסדות כי אם מן המיליונים שזעקתם האחרונה לנקם הייתה להם צו מוחלט. השואה המזוועת ביותר בתולדות העם היהודי והמין האנושי בכלל הגדישה את סאת הייסורים. לפיכך התארגנה קבוצת צעירים יהודים, אנשי מחתרת בגיטאות ולוחמים ביערות, לשם ביצוע מעשה נקם רחב היקף נגד עם המרצחים הגרמני, שהוא גם מרד נגד הגורל היהודי לשמש "קורבן תמיד" מדורי דורות. ראשיתו של מרד זה הוא בתנועת ההתנגדות היהודית בימי השואה, המשכו – בהנפת הדגל של "יציאת אירופה" ושלבו האחרון – בעשיית חשבון עִם עַם המרצחים ובזה להזהיר ולהרתיע את שונאי

ישראל מכל האומות, החורשים מזימות רצח. זוהי משמעות "התפר" בין השואה לתקופה

 

* חייקה גרוסמן. באותו זמן בהנהגת השומר הצעיר בפולין.

** במקרה היה גם כותב השורות האלה מעורב באותה העברה, וכך היה המעשה: כאשר יצאתי מתחומה של וינה בדרכי לפולין ניגש אלי אחד משני החברים ואמר לי להכניס לצקלוני חבילה ולהגיע איתה להונגריה. היה זו אותו משדר. בבודפשט נלקח ממני ומישהו אחר העבירו לפולין.

שעליו דיבר יולק, והוא כעין משולש, ששתי צלעותיו הן העקירה מהגלות והנקמה הגדולה, שבין מטרותיה גם האזהרה וההרתעה ובסיסו – המדינה העברית המקבצת את פזורי הגלויות.

כמו במרד הכושל של "מתי המדבר" בשירתו של ביאליק – ש"סביבם נשערה, וסביבם נזעמה" והם סומכים על "ידם החזקה, אך "הסער עבר ושבה הדממה כשהייתה" – כך גם ניסיון המרד בגורל היהודי של קבוצת הנוקמים שלנו. החמיץ מזלם וצלח רק מבצע יחיד של הרעלת כשלושת אלפים אנשי ס.ס. בנירנברג שאף תוצאותיו נעלמות.

ימים רבים, עד עצם היום הזה, יש מהחבורה הנושאים בלבם משקע מריר של כשלון משאת נפשם והיא "הנקמה הגדולה" ועדיין מחטטים הם בסיבות הכשלון ומקור הטעויות. לעומת זאת, יש השוללים הלך רוח זה מכל וכל. אחד מאלה היה אבא קובנר. כבר באיגרתו לאחר שיחרורו עודד את חבריו: "כי לא הכמות קובעת ואף לא התוצאות כי אם הנכונות להגשים משאת נפש ואידיאה"... שהרי "שורש הדברים הוא – מהו המאמץ ומהו המניע ההרואי וכל היתר הם דברים תפלים". בדברי הסיכום בוויעוד הפעילים בארץ אמר:

כאשר הסתכלתי בנרות השבת שאמא הדליקה, וכשאני מסתכל בהדלקת נרות חנוכה,

מלווה אותי תמיד הרגשה, כי הכל קטן מול הנרות המאירים לנו: מול המדינה, מול העם

בישראל המתקבץ מגלויותיו... כל זה הוא יותר כבד ורציני מאשר המכשולים והטעויות

שלנו99.

 

אם צודקים הטוענים, כי אין להצטער על שהארגון התפרק ותכניותיו לא בוצעו ואם הצדק הוא עם הנוקמים כי הוחמצה שעת כושר היסטורית לנקמה גדולה, חשוב שיירשם בקורות השואה, כי קמה קבוצת נוקמים וכפשע היה בין הכשלון לבין מימוש הנקמה "שכמותה לא ראה העולם". וכי יקומו בדורנו או בדורות הבאים שישאלו – היתכן שרצח המיליונים נשאר ללא תגובה? – ארגון "הנקם" הוא התשובה. קמה קבוצה מאורגנת לשם מימוש התגובה ורק ביש המזל המקרי מנע מהם את ביצוע תכניתם.

פליאה היא שהפעילים העלימו את סיפור קבוצתם, קבוצת נוקמים נועזת ומסעירה ממיטב הלוחמים בתקופת השואה. מדוע נרתעו מלחפשו? האם מתוך רצון לא לגלות את המשברים והכשלונות? אם כך הדבר, מותר לקבוע כי אין להם במה להתבייש. נכשלו גם מורדי הגיטאות שחברים מהקבוצה היו ביניהם, ובכל זאת גבורתם, מסירותם והעזתם מועלות כעמוד אש המאיר לדורות. כלום חטא הוא, שכיצורים אנושיים ויהודים גאים חשבו הם, כאשר הכאב היה טרי כל כך וחילחל בעצות לבלי נשוא, כי אין להשאיר את הרצח וההשפלה ללא נקם ושילם? וכי טעו הם בתחזיתם כי עלולים בעתיד להגיח שונאי ישראל, שירצו להמשיך בדרכו של היטלר ולהסתער על השארית כדי להשמידה? בכך הרי הננו נוכחים מדי פעם גם בימים אלה ממש. ואין אנו חדלים מלהזהיר את הזוממים ב"מידה כנגד מידה"...

ראוי אפוא שייוודע בעם ובגויים הניסיון הזה ותהיה דעתנו אשר תהיה בכל הנוגע לתוצאות האפשריות, מזיקות או מועילות של תכניתם. דבר אחד עומד לזכותם: הם מילאו חלל היסטורי, שבלעדיהם היה נשאר ריק.

קורות הארגון היא פרשה מרתקת ודרמטית שאין בה מאומה מן המטפיזי והפנטסטי והיא כולה ריאליה של מאמצים ומעשים שהיו קרובים מאד להגשמה. הכשלונות אינם גורעים מן החשיבות ההיסטורית של נסיונם למלא את צו המיליונים שהומתו בעבור היותם יהודים ולנקום את דמם ואת כבוד העם שהיה למירמס.

 

הערות ומראי מקומות

1.       ארכיון השומר הצעיר גבעת חביבה 2/32 (4).

2.       שלמה פרלמוטר ילקוט מורשת ל"ה עמ' 32.

3.       ג. ביל: "השואה" – ספר קוברין, עמ' 223, 231.

4.       ציפורה בירמן, לפי ספר קיבוץ תל-חי בביאליסטוק עמ' 359-360.

5.       יצחק קצנלסון, פנקס ויטל (כתבים אחרונים) הוצאת הקיבוץ המאוחד תש"ז עמ' 179, 181-182.

6.       אריסטו, פואטיקה, הוצאת "מחברות לספרות" 1964 (תרגום לעברית מרדכי האק) עמ' 49-50; וראה נתן שפיגל, תורת הפיוט של אריסטו, מוסד ביאליק 1971, עמ' 29-30.

7.       "דבר": מאמרו של לאסקי 10/10/1944; ואנסיטארט 12/10/1944.

8.       "דבר": 5/10/1944.

9.       מאיר יערי, "הֶיו הגרעין הנוקם!" ספר השומר הצעיר, כרך ב', עמ' 146. החבר י. הוא יהודה בן-חורין (בריגר), חבר קיבוץ הזורע, מפקד פלוגה ז' של הפלמ"ח, שכללה בין הגופים גם את "המחלקה הגרמנית".כאשר הוכרז על הקמת הבריגדה היהודית, גוייסה המחלקה ושובצה בגדוד השלישי. את שאיפתו לנקום, כפי שיערי מספר עליו, מימש במסגרת "היחידה להוצאה לפועל" (קבוצת הנקם בבריגדה שהוא היה אחד מראשיה) שביצעה כמה פעולות הרג בנאצים מובהקים. וראה ספרו בזכות הימים ההם, הוצאת "מורשת" וספרית פועלים 1975, עמ' 66-75.

10.   קובנר בראיון בעין החורש, 24/10/1984, עמ' 31.

11.   מרדכי נאור, לסקוב, הוצאת "כתר" 1988, עמ' 139-140. ביחידת הנקם בבריגדה היו: מאיר זורע (זרה), ישראל כרמי, דב גור (גרוסמן), חיים לסקוב, יהודה בן-חורין, מרסל טוביאס ואחרים. מרסל טוביאס מעריך את מספר הנאצים שחוסלו בלמעלה מחמישים, גלעדי במאה וחמישים, לרבות אנשי

ה-ס.ס., חולים מדומים בבית החולים בטארוויזיו. אחרים מעריכים את מספר הנאצים המחוסלים במאתיים-שלוש מאות וראה מיכאל בר-זוהר, הנוקמים עמ' 37.

12.   נאור, שם, עמ' 145-146.

13.   חיים בן-אשר: מכתב לחנה, 30/7/1945, הארכיון הציוני המרכזי A/292/24.

14.   דברי חדש בפגישת ועדי הגדודים, 1/7/1945, הארכיון הציוני המרכזי S/25/6076.

15.   מכתב גרבובסקי למשה שרתוק (שרת) 1/7/1945, הארכיון הציוני המרכזי S/26/6064.

16.   מכתביו של טוביה ארזי לשרתוק, מאירוב, בן-גוריון 3-6/1/1946, ארכיון ההגנה 14/100; וראה גלבר, תולדות ההתנדבות (כרך ג') עמ' 630; בולק גווירצמאן (בן-יעקב) במיפגש פעילים, 12/1/1989; דברים דומים של ארזי בעניין פעולת נקם בפולין והשמיע באוזני המחבר גם חבר אחר המעוניין בעילום שם.

17.   יהודה בן-חורין, שם, עמ' 91.

18.   רב-שיח מוקלט של פעילים בקבוצת הנקם, פברואר-אפריל 1985, עמ' 1-5. המשתתפים: אבא קובנר, פאשה (יצחק אבידוב), שמחה רותם (קאז'יק), יולק ח., יהודה מימון (פולדק), בצלאל מיכאלי (קק), לייבקה דיסטל, שלמה קנת (קנטרוביץ'). (להלן: "רב-שיח נקם").

19.   ראיון בעין החורש, עמ' 11.

20.   פולדק ברב-שיח "נקם", עמ' 85.

21.   קובנר בראיון בעין החורש, עמ' 88.

22.   אליעזר לידובסקי בעדות "המכון ליהדות זמננו" (סרט 600) עמ' 3.

23.   ויטקה קובנר, ילקוט מורשת מ"ג-מ"ד, עמ' 44.

24.   אליעזר לידובסקי, "מצעד המתים" בספרו השביב לא דעך, עמ' 129-133.

25.   ראיון בעין החורש, עמ' 3.

26.   לידובסקי, שם, עמ' 192.

27.   בצלאל מיכאלי (קק) ברב-שיח "נקם", עמ' 52-53.

28.   פאשה (יצחק אבידוב) בחוברתו (בכתובים) "חיים על קו הקץ", עמ' 43.

29.   פאשה, שם, עמ' 44.

30.   עדות פאשה בראיון 11/5/1983.

31.   קובנר בראיון בעין החורש, עמ' 3; פאשה 12/5/1983.

32.   קובנר כנ"ל, עמ' 86-87.

33.   קובנר כנ"ל, עמ' 3.

34.   דברי יולק ברב-שיח "נקם", עמ' 48.

35.   קובנר בראיון בעין החורש, עמ' 87-88.

36.   קובנר ברב-שיח "נקם", עמ' 6-7.

37.   פאשה "חיים על קו הקץ", עמ' 44.

38.   ראיון עם פאשה, דורקה רעייתו ובצלאל מיכאלי (קק) 7/2/1985, 25/1/1985 ובשיחת טלפון 8/3/1990.

39.   ראיון עם פולדק, 18/2/1988, עמ' 4.

40.   קובנר, ראיון בעין החורש, עמ' 6; פאשה: "על קו הקץ", עמ' 45.

41.   קובנר כנ"ל, עמ' 4; פרשה בראיון 11/5/1986.

42.   בצלאל קק ברב-שיח "נקם", עמ' 53.

43.   יולק כנ"ל, עמ' 63-64.

44.   ראיון עם פולדק 24/8/1988, עמ' 5.

45.   רשימת הפעילים באיטליה יחד עם חלוקת התפקידים: המטה, רכזי החוליות בערי גרמניה, בארכיון של ויטקה קובנר שהואילה להעמיד לרשותי.

46.   קובנר ברב-שיח "נקם" עמ' 10.

47.   כנ"ל, עמ' 12.

48.   קובנר בראיון בעין החורש, עמ' 11.

49.   כנ"ל.

50.   שיחת טלפון עם ריבלין 17/4/1990.

51.   קובנר ברב-שיח "נקם", עמ' 13.

52.   אליעזר גרינבוים, בנו הבכור של יצחק גרינבוים, היה מנעוריו חבר במפלגה הקומוניסטית. לפני המלחמה עבר לצרפת, גורש לאושוויץ ואחר כך לבוכנוואלד. באושוויץ שימש כ"קאפו" ולאחר המלחמה הואשם ביחס ברוטלי לאסירי המחנה. בית הדין של המחתרת בפריז זיכה אותו אך מסביב לעניין רגשו הרוחות ואביו היה טרוד ימים רבים  בזיכויו המוחלט. עלה לארץ ונפל במלחמת השחרור.

53.   המכתב – בארכיון של ויטקה קובנר.

54.   קובנר ברב-שיח "נקם", עמ' 16; ראיון בעין החורש; המכון ליהדות זמננו, 16/6/1964, המראיין באואר, סרט 413 ושם לא הזכיר את שמו של פרופסור ברגמן, אלא "אחד המדענים הגדולים". על השאלה האם ברגמן ידע למי מיועד הרעל השיב קובנר, שהוא ידע כי זה "בשביל מחנות ה-ס.ס. הגדולים". לפי אלקינס (עמ' 235-236) סיפר קובנר (ואלד) לוויצמן רק על "חלקה של תכנית א". ויצמן העביר אותו ל"בקטריולוגיסט" ושלח אליו הוראה להכין את הרעל. גם בעדותו לבאואר וגם בספרו של אלקינס אומר לו וייצמן: "לו הייתי בגילך הייתי עושה אותו הדבר".

55.   תוכן המכתב ברב-שיח "נקם", עמ' 15.

56.   שם, עמ' 14-15.

57.   שם, עמ' 95.

58.   שם, עמ' 15; ויטקה במכתבה מ-19/9/1945; "רוז'קה" ספר מוקדש לזכרה, הוצאת "מורשת" וספרית פועלים 1988, עמ' 135-136.

59.   גלבר, תולדות ההתנדבות, חלק ג', עמ' 60.

60.   על מסעו לאירופה והמאסר – בראיון בעין החורש, עמ' 17-18; רב-שיח "נקם", עמ' 18-21. בהסתמכו על גרסת שאול אביגור, שהמאסר בא כתוצאה מהלשנה של איש אצ"ל בתגובה על אי-שיתופם בעלייה ד', סבור קובנר שמקור ההלשנה הוא של איש אצ"ל במחנה המעבר באל-עריש. לפי גרסה אחרת, של ז'אקו מקיבוץ חצור בעדותו, היה המלשין איש אצ"ל שהסתנן למפקדת הצבא הבריטי בקהיר. לפי העדות שמסר קובנר לפרופסור באואר (המכון ליהדות זמננו), חטף קובנר עצמו חצי מהרכל שהיה בקיטבג והשליך הימה. הוא לא חזר על כך בראיון עם החתום מטה וגם לא בפגישה עם פעילי הקבוצה.

61.   המכתבים – בארכיון של ויטקה קובנר.

62.   עדותו של איציק (יצחק רון) 25/8/1985; עדות בכתב 1/10/1991.

63.   עדותו של יעקב (ז'אקו) ירון ב-30/9/1991 (רואיין על ידי פולדק) הראיון ברשות החתום מטה.

64.   תום שגב, "הארץ", 20/9/1991. נוסח אחר של דבריו בספר המליון השביעי, הוצאת "כתר" 1991, עמ' 126-137; ו"הארץ", 28/9/1991.

65.   שלמה קלס, "מאסף", גבעת חביבה, מארס 1973, עמ' 129-130.

66.   ראיון עם פולדק 18/12/1988.

66א. מכתב של יהודה מימון (פולדק) לכותב הטורים האלה מה-28/1/92 ובו העדות של אחד מהם על   

        פעילותם בהכנת הרעל וכן עדות יולק (בעל-פה) מה-5/2/92. גם לו נמסר מפי אותה אישיות על

        פעילות זו של הכנת החומר.

67.   ראיון עם בן (משה מאירי), 17/8/1984.

68.   ראיון עם מרדכי רוזמן, 26/6/1991.

69.   ישראל אייכנוואלד: בדרכים ובגבולות, הוצאת "מורשת" וספרית פועלים 1989, עמ' 113-114.

70.   ראיון עם פולדק.

71.   כל הנתונים הועברו אל החתום מטה על ידי פולדק, פאשה ובצלאל קק. הרשימה המלאה של חברי הארגון נמצאת ברשות החתום מטה והוגשה לי על ידי פולדק.

72.   פאשה ברב-שיח "נקם", עמ' 26-27.

73.   המכתב בארכיון של ויטקה קובנר.

74.   פאשה ברב-שיח "נקם", עמ' 34-37.

75.   המכתב בארכיון של ויטקה קובנר.

76.   קובנר ברב-שיח "נקם", עמ' 94.

77.   פאשה ברב-שיח "נקם", עמ' 33.

78.   מפגש עם פאשה, דורקה ובצלאל קק, רב-שיח "נקם" עמ' 24.

79.   פולדק ברב-שיח "נקם", עמ' 42.

80.   ראיונו של קובנר עם ראטנר, ארכיון של ויטקה קובנר: קובנר ברב-שיח "נקם", עמ' 37-41. הגרסאות על האטרופין, שם, עמ' 47. בראיון עם החתום מטה סיפר משה מאירי (בן) כי הרעל הגיע מן הארץ. כידוע, לא הגיע אז שום חומר כזה ויש להניח כי בן לא ידע על פעולת ראטנר או ששכח. לפי סיפורו הביאה אליו דורקה חלק מן הרעל והוא השליכו לסיינה. היה זה כנראה האטרופין שסיפק "יענקל" מן הצלב האדום. גם קובנר פסק, כי "כל הנקודה הזאת (של האטרופין) לא ברורה".

81.   יולק ברב-שיח "נקם", עמ' 42, 54, 58.

82.   על קורות לייבקה דיסטל ופעולתו בנירנברג בחוברתו: "ימי חיים", הוצאת קיבוץ יקום 19/1/1982, עמ' 1-30; סיפורו ברב-שיח "נקם", עמ' 65-73.

83.   בנוסף ל"זיד-דויטשה צייטונג" גם הודעה ב"לה מונד" הצרפתי שבו אין מספר הנפגעים. לייבקה ויולק מסתמכים על עתונים (שאבדו להם) ובהם סופר על אלפי מתים; מכתבו של פאשה ליולק, רב-שיח "נקם", עמ' 73-74.

84.   דברי לייבקה ברב-שיח "נקם", עמ' 74.

85.   הדיון על ביטול מבצע דכאו, שם, עמ' 74-82.

86.   תיק "ספינות המעפילים", ארכיון ההגנה 14/190 מסע האוניה "וג'בוד".

87.   על הנסיגה וכו', בראיון עם פאשה ודורקה, בצלאל מיכאלי קק וראייתי רֶנֶה, 30/12/1984, עמ' 34; פאשה, "על קו הקץ", עמ' 56.

88.   תיק "ספינות המעפילים", ארכיון ההגנה 14/190; פרטים נוספים בקורות ספינות המעפילים בארכיון ההגנה.

89.   את איגרתו כתב קובנר ביידיש בסוף אפרלי 1946. כתב היד מעיד שנכתבה בסערת נפש. האותיות מצטיינות בחדותן ורבות המחיקות. הועמדה לרשות החתום מטה על ידי פאשה ובצלאל מיכאלי בהסכמתה של ויטקה. במקור חמישה-עשר עמודי פוליו. הקטעים תורגמו לעברית על ידי החתום מטה וכל ההדגשות שלי.

90.   ראיון עם פולדק, 18/12/1988 ועדות בכתב 23/4/1990 ושם תשובת קובנר לחבריו כי אינו יכול להתחייב על המועד של המשך הפעולה.

91.   דו"ח הקבוצה הפורשת ללא חתימה (עד כה לא ידוע מי כתב אותו) שמור בארכיון "מורשת" בגבעת חביבה. הדו"ח הצרפתי הועבר אל החתום מטה מפריז על ידי ולוול. הוא וחבריו, שהחתום מטה ראיין אותם, מכחישים את תוכנו.

92.   דברי יולק ברב-שיח "נקם", עמ' 58-59.

93.   בספר תולדות ההגנה, חלק ג' (כרך שני), עמ' 1072-1074.

94.   תשובת פאשה 25/4/1990 בשיחת טלפון שנרשמה על ידי החתום מטה.

95.   קובנר – סיכום ברב-שיח "נקם", עמ' 93.

96.   קובנר, שם, עמ' 96.

97.   קובנר בראיון בעין החורש, עמ' 19-20; רב-שיח "נקם", עמ' 99.

98.   קובנר ברב-שיח "נקם", עמ' 99-100.

99.   קובנר, שם, שם.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial