מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ד"ר מארק דבורז'צקי, משפט אייכמן ומשמעותו ההיסטורית

ד"ר מ. דבורז'צקי

משפט אייכמן ומשמעותו ההיסטורית

המושג – משמעות היסטורית של משפט

המושג משמעות היסטורית של משפט בדרך כלל ומשפט אייכמן בפרט, כולל בתוכו שני מושגים:

א)     משמעות היסטורית במובן החומר התיעודי וההיסטורי – כלומר האם המשפט תרם לגולל בפני ציבור החוקרים או בפני כלל הציבור ידיעות חדשות להבנת ההיסטוריה של התקופה – הודות למיכלול המסמכים שהוצגו לפני בית הדין, דברי העדים, תהליך החקירות ודברי הנאשם, קטיגוריו וסניגוריו.

ב)     משמעות היסטורית במובן הציבורי – כלומר האם המשפט היווה מיפנה בהלך המחשבות של הציבור בארץ, או בחלקים מהציבור (כגון הנוער)? האם היו לו הדים והשלכות בתפוצות או בעולם כולו?

נשתדל לסכם במאמר זה את המסתמן בשני השטחים הנ"ל – המשמעות ההיסטורית במובן התיעודי והמשמעות ההיסטורית במובן הציבורי.

ההודעה בדבר לכידתו של אייכמן, 23 במאי 1960

ב-23 במאי 1960 הודיע דוד בן-גוריון, ראש הממשלה דאז, בכנסת את ההודעה הבאה בדבר מעצרו של אדולף אייכמן:

"עלי להודיע לכנסת כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הבטחון הישראליים אחד מגדולי הפושעים הנאציים, אדולף אייכמן, האחראי, יחד עם ראשי הנאצים, למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר – השמדת שישה מיליונים מיהודי אירופה. אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל, בהתאם לחוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950"1.

חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950

תשומת הלב הופנתה תיכף ומיד ל"חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". החוק הוא בן שבעה-עשר סעיפים ראשיים; לרבים מסעיפיו יש סעיפי-משנה; הסעיף הראשון אומר:

אדם שעבר עבירה אחת מאלה:

1)     בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עויינת, עשה מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי;

2)     בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עויינת, עשה מעשה שהוא בגדר פשע כלפי האנושות;

3)     בתקופת מלחמת העולם השניה, בארץ עויינת, עשה מעשה שהוא בגדר פשע מלחמה –

דינו מיתה.

הידיעה בדבר עצירתו של אייכמן חישמלה את הציבור הישראלי אשר ראה בהבאתו של אייכמן לדין בישראל – אחת העובדות המסמלות את הסוֹבֶרניוּת של מדינת ישראל ומילוי חובה לאומית ראשונה במעלה. אולם בציבור שמחוץ לארץ התעוררו חוגים משפטניים שהטילו ספק בזכותה של ישראל לדון את אייכמן. נציין כמה מהם:

המשפטן הצרפתי ריימונד דֶה גוּפר דֶה לָה פְּרַדֶל (Raymond de Gouffre de la Pradelle) מי שהיה סגן יושב ראש של הסניף הצרפתי של ה-"International Law Association", יצא בחריפות ב"פיגארו" וטען: "שום מסמך אינו נותן סמכות למדינת ישראל, שלא התקיימה עוד בשנת 1945, לשפוט את אייכמן (בגלל פשעיו שבוצעו לפני 1945). רק הערכאות המשפטיות של גרמניה יש להן הסמכות להביא את אייכמן לפני בית המשפט. זו תהיה פגיעה חמורה באדם, אם מדינה תרצה להעניש על פשעים שלא בוצעו בשטח הטריטוריה שלה". לעומתו טען אֶאוּגֶן אַרוֹניאַנוּ (Eugen Aroneanu), מי שהיה יועץ משפטי צרפתי במשפט נירנברג ויועץ משפטי של הפדרציה לזכויות האדם, כי "לישראל יש הזכות לשפוט את אייכמן על פשעיו, שהם פשעים בינלאומיים. אם לומר כי מדינת ישראל לא התקיימה בימי ביצוע פשעיו, יש גם לטעון כי גרמניה הפדרלית לא התקיימה בימי הרייך השלישי". והוא שאלה בדרך ההפוכה: "על סמך איזה טקסטים אפשר לשלול ממדינת ישראל את הזכות לשפוט פושע נגד האנושות?"

ריצ'ארד קרוֹסמאן(Richard Crosman) פירסם את מאמרו הידוע ב-New Statesman and Nation" שבלונדון (7 אפריל 1961), ובו טען כי "משפטו של אייכמן יתסיס מחדש בעולם הרגשות אנטישמיות ושהעולם הלא-יהודי יראה במשפט ביטוי לנקמה הביבלית". רוברט טיילור, מי שהיה הקטיגור הראשי במשפט נירנברג, הכריז ב-New York Times Magazine" (22 ינואר 1961) כי אייכמן צריך היה להיות מובא לפני בית דין בינלאומי (שלא היה קיים כבר מיום תום המשפט הבינלאומי בנירנברג, 1946), או לפני בית דין בגרמניה.

חששות מחמת רגשות אנטי-יהודיים שיתעוררו במערב עם משפטו של אייכמן הביעו גם כמה ארגונים יהודיים, כגון "הליגה נגד השמצה" של "בני-ברית" בניו-יורק (אך לבסוף, עם התגובות החיוביות של העתונות הבינלאומית למשפטו של אייכמן, שינתה "הליגה" את דעתה).

עתונים שונים בארצות הברית הוצפו במאמרים ובמכתבים-למערכת ובהם תרעומות משפטיות נגד ישראל והבעת דעה כי בית הדין בירושלים איננו מוסמך לשפוט את אייכמן.

אֶריך פרוֹם ב"ניו-יורק טיימס" טען, שעל ידי תפיסת אייכמן ביצעה מדינת ישראל פשע דומה לפשעי הנאצים.

מאלקולם מאגריג' הביע ספקות; וב"סאנדיי-פיקטוריאל" (לונדון, 26 מארס 1961) כתב, כי הוא מלא ספקות אם במשפטו של אייכמן יהיה מן התבונה והכדאיות. "על המעשים הרעים, אשר אייכמן שימש מכשיר לעשייתם, אין עונש בנמצא... רק כדברי אותו היהודי הגדול, פאולוס הקדוש, יש לנצחם על ידי מעשים טובים".

לעומת השוללים את קיום משפטו של אייכמן בישראל או המפקפקים בכדאיות העניין, העלה דוקטור יעקב רובינסון את הנימוקים לביסוס חוקיותה ומוסריותה של שפיטת אייכמן בישראל ("קומנטארי", יולי 1960). הוא הכריז כי זכותה של ישראל עדיפה על זכותו של כל בית דין בינלאומי משוער.

הפרופסור הנדלין יצא בפולמוס נגד מאמרו של דוקטור י. רובינסון וטען כי לאייכמן מגיעה "זכות המיקלט" והביע ספקות אם ישראל תנהג ב"הליכים הוגנים" כלפי אייכמן. על כך השיב דוקטור רובינסון, כי גישתו של הנדלין אינה אלא סילוף של מוסר "נייטרליות" כלפי הצדק.

במישאל שנערך בקרב ארבע מאות וחמישים העתונאים שבאו לירושלים לסקור את משפט אייכמן ענו מחציתם כי לדעתם מוטב היה אילו היה בנמצא בית דין בינלאומי; אבל רובם הודו, כי בתנאי המלחמה הקרה שבין שני גושי העולם, אין להניח שבית דין כזה היה יכול לקום.

המשפט

בית המשפט, שהוטל עליו לשפוט את אייכמן, הורכב על פי החוק מיום 21 בינואר 1961, מחבר בית המשפט העליון של מדינת ישראל ושני שופטים מחוזיים.

שלושת השופטים היו: 1) משה לנדוי, שופט בית המשפט העליון של מדינת ישראל.

2) בנימין הלוי, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים.  3) יצחק רווה, שופט מחוזי בתל אביב.

המשפט נפתח ב-11 באפריל 1961. אחרי מאה וארבע-עשרה ישיבות פומביות וישיבה אחת בדלתיים סגורות (בנוגע לעיקורים), חלה למן 14 באוגוסט 1961 הפסקה עד למתן פסק הדין. בהמשך הדיונים הוצגו אלף חמש מאות ארבעים ושלושה מסמכים ובפני דית הדין הופיעו מאה ושלושה עדי-תביעה. עד ההגנה היחיד שהופיע לפני בית המשפט היה הנאשם אדולף אייכמן, שהגן על עצמו במשך עשרים וחמישה ימים בהדרכתו של סניגורו דוקטור רוברט סֶרבַציוּס. עדי תביעה והגנה גרמניים נמנע מהם לבוא לישראל, או שחששו בעצמם מכך, היות והיו עסקנים בכירים וחברים פעילים במפלגה הנאצית. עדים אלה, שישה מטעם התביעה ועשרה מטעם ההגנה, נחקרו בתוקף הסכמי סעד משפטי, חלקם בגרמניה וחלקם באוסטריה ובאיטליה (שש-עשרה העדויות הללו נושאות בפרוטוקול המשפט את סימני התיוק

XVI-I).

בראש התביעה עמד גדעון האוזנר, היועץ המשפטי בתקופה הנ"ל לממשלת ישראל (נתמנה לתפקיד היועץ המשפטי החל מראשית יוני 1960). הוא נעשה הרבה בדוקטור יעקב רובינסון, משפטן ידוע עוד בקובנה הליטאית, ששימש שנים רבות כיועץ משפטי למשלחת ישראל באו"ם. במשפט אייכמן שימש כיועצה המיוחד של התביעה.

סניגורו של אייכמן סרבציוס היה גם סניגור בפני בית המשפט הבינלאומי בנירנברג וכן במשפטי נירנברג (משפט הרופאים ומשפטי וילהלמשטראסה).

החקירה המשטרתית של אייכמן, ערב משפטו, נוהלה על ידי לשכה מיוחדת שהוקמה לשם כך, "הלשכה 06". בראש הלשכה הועמד אברהם זלינגר, ניצב במשטרת ישראל וכסגנו ניצב-משנה אברהם הופשטטר (שנרצח ב-1971 בתורכיה על ידי טרוריסטים מתנגדי השלטון התורכי, בשמשו בתור קונסול ישראל בקושטא). לשכה 06 אספה ומיינה למעלה ממאה אלף מסמכים מתיקי נירנברג, ארכיון "יד ושם", "בית לוחמי הגיטאות", המכון לתיעוד יהודי בן-זמננו שבפריז, ממשלות זרות וכו'. מאה וחמישים מסמכים נבחרו כחומר ראיות למשפט. אייכמן נחקר במשך שבועות על ידי פקד אבנר לס. הפרוטוקולים הוקלטו על סרט ותוקנו למען הדיוק על ידי אייכמן עצמו, בכתב ידו, והם מכילים שלושת אלפים חמש מאות שישים וארבעה עמודים.

כתב האישום מושתת על החוק הנזכר לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950. כתב האישום כולל חמישה-עשר פרטים. כחשובים ביניהם מתבלטים הפרטים מספר 1-4, המתייחסים לפשעיו כלפי העם היהודי ולפעולותיו בשטח השמדתם של יהודי אירופה (כאן הובאו פעולותיו בקשר למרכזי ההשמדה כגון אושוויץ, חלמנו, בלזיץ, סוביבור, טרבלינקה ומידאנק; עוצבות המיבצע "איינזאצגרופן"; הגיטאות; עבודת הכפיה; ההרעבה; העיקור וכו'). שאר פרטי האישום מתייחסים לפשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ולחברותו בארגונים שהוכרזו על ידי בית המשפט הבינלאומי בנירנברג כארגונים פושעים (ס.ס.; ס.ד.; הגסטאפו, בה שירת בתפקיד מנהל המחלקה לענייני יהודים).

מאות העתונאים חיכו למשפט סנסציוני, לכל הפחות לפתיחה סנסציונית; אולם התביעה היתה מעוניינת בהליך משפטי מדוייק בתכלית הדיוק. בשטח זה היה ערך היסטורי לתשובת היועץ המשפטי גדעון האוזנר להשגות הסניגור דוקטור סרבציוס ולהחלטת בית המשפט.

לאחר קריאת כתב האישום השמיע דוקטור סרבציוס השגותיו, ועיקרן: 1) "הנאשם מודאג בדבר דעה קדומה של השופטים", 2) בית המשפט אין לו הסמכות לשפוט את אייכמן. משום כך הוא הציע "שבית המשפט יגזור על עצמו שאין לו סמכות לדון ולהכריע בהאשמה הנוכחית". הוא ניצק את השגותיו בכך שהחוק הישראלי לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם "עומד בניגוד למשפט העמים", הנאשם לוּקח בכוח הזרוע, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם "מלמד הלכה לגבי אנשים ומעשים אשר לפני היכון מדינת ישראל, מחוץ לתחום המדינה, עוללו לאנשים אשר לא היו תושבי ישראל".

היועץ המשפטי גדעון האוזנר ביסס את סמכות ישראל לדון את אייכמן, והרי כמה קטעים מטיעוניו:

"...מועצת הבטחון קבעה כי אייכמן יועמד לדין. הדבר אף נקבע מזמן, בפסק הדין של בית הדין הצבאי הבינלאומי בנירנברג, שקבע את כתב האישום, ומועצת הבטחון חזרה עליו.. איש אינו יכול לדרוש מכם להיות נייטרלים כלפי פשע השמדת עם. ואם הסניגור חוושב שישנו אדם בעולם היכול להיות נייטרלי כלפי פשע זה, שופט כזה פסול... אין פסול בכך ששופט יהודי, ישראלי, ישפוט את צורר עמו. להיפך. יש להתברך בכך כי יש מקום אחד בעולם, שבו יש ליהודים עצמאות, בתי משפט, מנגנון תביעה ויכולת להעמיד לדין אדם שפשע נגד העם הזה... היתה עוד פיסקה בטענות הסניגור: עניין הכפרה על הפשעים שנעשו. הוא אמר: הרי גרמניה כיפרה כבר על הפשע. קיבלתם שילומים, מה אתם רוצים עוד? ואני אומר ומדגיש בכל תוקף: לפשעים אין כפרה. אין סליחה ואין שיכחה... ואם ישנה מדינה המרגישה על גופה ועל בשרה את תוצאות הפשעים האלה – מדינת ישראל עומדת בראש. בגולה היו כוח האדם, האמונה וההשראה למדינת היהודים. היא היתה קיימת כמדינה-בדרך לא רק כאן; היא היתה קיימת גם שם, בכל הארצות שהשואה עברה עליהן. והיהודים שם חיכו למדינתם... אם אנו לא נשפוט אותו, יתכן שלא יישפט עוד בשום בית משפט ופשעים ללא תקדים שהוא מואשם בהם יתכן ויעברו ללא דין... זכות השיפוט לגבי פושעים נאציים, לפי ההלכה ההולכת ומתגבשת, היא זכות אוניברסלית לכל עם תרבותי. למדינת ישראל הזכות לשפוט את מי שניסה להשמיד את העם היהודי לא פחות, ואולי יותר, מאשר כל מדינה אחרת..."

בישיבה מיום 17.4.1961 קרא אב בית הדין החלטת בית המשפט שבה נאמר בין השאר: "...לא נתקשה לשמור על הערובות המובטחות לנאשם בכל משפט... אין השופט חדל להיות בשר ודם, בעל רגשות ויצרים. אולם הוא מצווה על פי החוק לכבוש רגשות ויצרים אלה... אמת, נכון הדבר שזכר השואה מזעזע כל יהודי עד עומק לבו, אולם, משהובא  משפט זה לפנינו, חובה עלינו לכבוש אף רגשות אלה שעה שאנו יושבים לדין. בחובה זו נעמוד..."

זו היתה תשובתו של בית הדין בישראל כלפי כל המערערים בדבר סמכותה וזכותה של ישראל לשפוט את מרצחי העם היהודי.

הפרק ההיסטורי השני שנחרת בזכרונם של כל הנוכחים הוא נאומו של היועץ המשפטי גדעון האוזנר שהיה לו הד עולמי, והתחיל במלים: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, ללמד קטיגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטיגורים... דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה נא, איפוא, אני להם לפה, ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא..."

השמעת נאום ההאשמה נמשכה במשך שש ישיבות. לאחר מכן החלו העדויות (פירוט שמות העדים, תפקידיהם בתקופת השואה ונושא עדותם – מובא להלן בתוך המאמר).

לאחר התייעצות של כמעט ארבעה חודשים התכנס בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 11 בדצמבר 1961 כדי להודיע את פסק הדין; השמעת פסק הדין נמשכה במשך שלושה ימים: 11-13 בדצמבר 1961. פסק הדין הקיף יותר ממאתיים עמודי מכונת כתיבה. שוב חזר בית הדין על קביעתו כי מוסמך הוא לשפוט את אייכמן: "אין לנתק את המדינה משורשיה הנעוצים גם בשואת יהודי אירופה... אנו דוחים בשתי ידיים את גירסת הנאשם שהוא לא היה אלא בורג קטן במכונת ההשמדה. אנו קובעים שבמשרד הראשי לבטחון הרייך, כרשות מרכזת את ענייני הפתרון הסופי של שאלת היהודים, עמד הנאשם בראש העושים בביצוע הפתרון הסופי... הוא לא היה מריונטה בידי אחרים, אלא מקומו היה בין מושכי החוטים..."

לבסוף הורשע לפי שישה-עשר פרקי הרשעה.

לאחר מכן הציע היועץ המשפטי להטיל עליו עונש מוות: "אם לאדולף אייכמן לא ייפסק העונש החמור ביותר, אין עוד כל משמעות לעונש זה בכלל..."

סרבציוס, לעומתו, טען כי הנאשם פעל על פי רצון זר אשר הטיל מרותו עליו. מדובר פה בפקודות המדינה. אין להטיל עליו עונש מוות כי בגרמניה בוטל עונש זה.

בדבריו האחרונים של הנאשם אמר אייכמן כי תקוותו לדין צדק נכזבה. לא היו לו סמכויות ואחריות של נותן-פקודות. "עלי לתת את הדין על מעשיהם של אחרים..."

ביום 15 בדצמבר 1961 פתח אב בית הדין משה לנדוי את הישיבה האחרונה של בית המשפט המחוזי בירושלים (ישיבה מספר 121) והודיע כי אדולף אייכמן נידון למיתה בשל פשעיו כלפי העם היהודי, כלפי האנושות ופשעי מלחמה. הנימוק: "שליחת כל רכבת על ידי הנאשם לאושוויץ או למקום השמדה אחר, ובה אלף נפשות, כמוה כהשתתפות ישירה של הנאשם באלף מעשי רצח בכוונה תחילה, ומידת אחריותו המשפטית והמוסרית למעשי רצח אלה אינה נופלת במאומה ממידת האחריות של מי שהכניס נפשות אלה במו ידיו אל תוך תאי הגזים... מצאנו שהנאשם פעל מתוך הזדהות פנימית עם הפקודות שניתנו לו וברצון עז להשיג את המטרה הנפשעת..."

סרבציוס הגיש ערעור לבית המשפט העליון בירושלים על ההרשעה ועל מידת העונש. הערעור התקיים בחמש ישיבות מן ה-22 עד ה-28 במארס 1962. הרכב בית המשפט: יושב ראש יצחק אולשן, ממלא-מקומו שמעון אגרנט, והשופטים משה זילברג, יואל זוסמן ואלפרד ויתקון. הסניגור חזר על טענותיו כלפי סמכותו של בית המשפט, ניסה שוב לשלול את אחריותו של אייכמן למעשיו ולהוראותיו. הסניגור ביקש את ביטול פסק הדין, ואילו הקטיגוריה ביקשה את קיום פסק הדין. ביום 29 במאי 1962 התכנס בית המשפט העליון וקרא את החלטתו הסופית, שאישרה את פסק הדין ואת גזר הדין שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי:

"...לא התערבו ולא הפריעו לו במעשי רדיפת היהודים, כי ידוע ידעו שיש להם על מי שיסמוכו, ידעו כי הוא איש הסגולה והסגולות והנסיון והחריצות והידע לביצוע מוצלח ורדיקלי של הפתרון הסופי... ידענו יפה-יפה, מה דל ומה חיוור יהיה גזר-מיתה זה לעומת מיליוני המיתות המשונות שגזר על קורבנותיו. כשם שאין שם בשפת בני אדם, כדי לכנות בו מעשים כמעשי המערער, כך גם אין עונש בחוקי בני אדם, שיהא הולם את אשמת המערער..." בזה נסתיים המשפט וגזר הדין קיבל עתה תוקף סופי.

סניגורו הגיש אותו יום בקשת הנידון למיתה להמתקת עונשו אל נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שהחליט לא להשתמש בסמכותו לחון עבריינים ולהפחית עונשם. כרבע שעה לפני חצות ליל ה-31 במאי 1962 הוצעד אייכמן אל חדר הגרדום. כאשר קרב אליו הסוהר כדי להכניסו בעניבת חבל התליה אמר אייכמן: "תחי גרמניה. תחי ארגנטינה. תחי אוסטריה. היה עלי לציית לחוקי הדגל והמדינה..."

למחרת, בשעה 4:35 בבוקר ה-1 ביוני 1962, נשרפה גווייתו ואפרה פוזר בים, מחוץ למי החופים של ישראל.

עתונאים פירשו את איזכור שלוש המדינות: גרמניה, אוסטריה וארגנטינה, בדבריו האחרונים של אייכמן, כי הם באו להעמיד את אוסטריה כלפי כלל העולם בתור שותפת למדיניות ההשמדה של הרייך השלישי, ולהודות לארגנטינה על שנתנה מקלט להמוני הפושעים הנאציים.

המסמכים שהוגשו למשפט

את רוב המסמכים (וביניהם מסמכים בלתי-ידועים עד כה) הגיש למשפט "יד ושם" שבירושלים. אלה היו תצלומים (מיקרופילמים) של מסמכים גרמניים הנמצאים בארכיוני חו"ל, וכן מסמכים מקוריים הגנוזים בארכיוני "יד ושם". בסך הכל הוגשו על ידי "יד ושם" שלושים ארגזים של חומר, - בשכפול ובפוטוסטט, וכן שישים גלילים מתוך סרטי משפטי נירנברג2.

חלק מסויים של המסמכים המציאו מוסדות יהודיים אחרים בארץ, כגון "בית לוחמי הגיטאות", החברה ההיסטורית, ארכיון וייצמן, הארכיון הציוני.

מיספר ניכר של מסמכים הגיש "מרכז התיעוד היהודי בן-זמננו" שבפריז. בין המסמכים הנ"ל גם מספר מסויים של מסמכים מקוריים3.

שאר המסמכים באו ממקורות לא-יהודיים: מ"מרכז התיעוד" בברלין"Documentation) Center", Berlin), מהממשלה הצ'כוסלובקית, מ"הוועדה הממשלתית הראשית לחקר פשעי הנאצים" בפולין "Glowna Komisja Badania Zbrodni Hitlerowskich")), מ"המכון המלכותי לתיעוד המלחמה" באמסטרדם, מהממשלה ההונגרית, מהממשלה היוגוסלבית וכן מאנשים פרטיים.

יש לציין שחשיבות מיוחדת נודעת למסמכים המעטים שתצלומיהם הובאו מהארכיון הלאומי של ארצות הברית (אלכסנדריה, וושינגטון). מהם כאלה שלא היו ידועים כלל.

מה אישרו ומה חידשו המסמכים?

בתור מסמכים, אשר רבים מהם אפשר להגדיר כחדשים ולא ידועים עד כה, יש לציין את מסמכי משרד החוץ הגרמני4, שהוגשו למשפט. ממסמכים אלה התברר כל היקף התפקיד הפושע של משרד החוץ הגרמני בתחום השמדת היהודים; הנציגים הדיפלומטיים של משרד זה עזרו ברוב הארצות, בכל האמצעים שעמדו לרשותם, בביצוע השמדת היהודים ובזירוזה. מהמסמכים התברר כי במדינות הגרורות לנאצים, בולגריה, קרואטיה, רומניה, הונגריה, עסקו נציגי משרד החוץ בהסתה נגד היהודים ובלחץ על ממשלות הארצות הנ"ל למסור את יהודיהן לטיפול לא פנים-ארצי, אלא לטיפולם של שליטי הרייך בכלל, וה-ר.ס.ה.א. בפרט, כלומר להסגירם לשם דיפורטציות אל מחוץ לארצות המוזכרות, למחנות הריכוז וההשמדה. עניין השמדת היהודים, כידוע, נמסר למשטרת הבטחון ול"איינזאצגרופן"; תפקידו של אייכמן בביצוע משימה זו הובהר היטב בתהליך משפטו. אולם מתברר כי משרד החוץ הגרמני תכופות לא הסתפק בתפקידו כמסייע למנגנוני ההשמדה, אלא רצה להופיע גם בתור יוזם של פעולות השמדה בארצות שונות. "שקידה" זו של הדיפלומטים הגרמנים לבצע את ההשמדה ורצונם גם להקדים במעשיהם את האחרים הופיעו כאן בבהירות מרובה.

מסמך שלא היה ידוע ברבים היה תצלום מיברק שנשלח על ידי פרופסור חיים וייצמן בעת שואת יהודי הונגריה אל מדינות הברית. במיברק זה דרש שמטוסי ארצות הברית יפציצו ויהרסו את הדרכים ומסילות הברזל המוליכות אל אושוויץ; על ידי הפצצות כאלו אולי היו נעכבים ואולי גם נפסקים השילוחים מגיטאות הונגריה אל מקום ההשמדה. הצעה זו היתה בהסכם למה שדרשו היהודים מארצות השואה, כגון הרב מיכאל דוב וייסמאנדל מברטיסלבה5. מיברקו של פרופסור וייצמן לא נענה; והדרכים ומסילות הברזל שהובילו אל אושוויץ לא הופצצו.

אחד המסמכים החשובים שהובא לראשונה לידיעת הקהל היה הפרוטוקול המרוכז של הישיבה שנתקיימה בברלין, ב-21 בספטמבר 1939, אצל ראש משטרת הבטחון ריינהארד היידריך (06 סימנה אותו במספר 983). בישיבה זו השתתפו מנהלי המדורים הכפופים להיידריך וגם מפקדי ה"איינזאצגרופן". על ישיבה זו היה ידוע עוד מימי משפט נירנברג. שם הועלה ה"מכתב המהיר" ("שְנֶלְבְּרִיף") של היידריך מ-21 בספטמבר 1939, בו הוא מסתמך על ישיבה "שנתקיימה רק היום", ובו הוא מודיע כי כל האמצעים שיינקטו נגד היהודים (גיטאות, מועצות יהודים, שלילת הפרנסה וכו') הם רק שלבים לקראת "המטרה הסופית". רבים מבין ההיסטוריונים היו סבורים כי אותה ישיבה של ה-21.9.39 היתה זו שבה נקבעה המשמעות הגורלית של המושג "הפתרון הסופי". אולם במסמך המוזכר של פרוטוקול הישיבה לא בא אף פעם הביטוי "הפתרון הסופי" ("אֶנדציל"). בסוף הפרוטוקטל מובא פסוק כדלקמן: "ההתייעצות נמשכה בעת ארוחת הצהריים ונדונו בה עוד שאלות מפורטות של ראשי ה'איינזאצגרופן', שאינן בעלות חשיבות כללית".

כנראה כל ההחלטות בדבר השלבים המובילים לקראת הפתרון הסופי כלולות במשפט הסתמי "שאלות מפורטות של האיינזאצגרופן, שאינן בעלות חשיבות כללית"...

מסמך אחר לא-נודע (מספר 1246) הוא מיברקו של ראש הגסטאפו מילר אל הימלר (25 בדצמבר 1942), בו הוא מודיע על גילוי מחבוא של "טרוריסטים" יהודיים, ועל תפיסתם והריגתם של אדולף ליבסקינד ויהודי טננבוים לאחר חילופי יריות; ובזה – מסמך גרמני נוסף המעיד על המחתרת היהודית הלוחמת בקראקוב.

בשעה שיפורסם הדו"ח המלא של משפט אייכמן בליווי כל המסמכים שהוצגו למשפט, נוכל לדעת בדיוק מה הם המסמכים שהביאו איתם חידושים לחוקרי השואה. אולם אין שום ספק כי מרבית קהל המאזינים בכלל והנוער בפרט, כלפיהם היוו דברי העדים חידושים בלתי פוסקים על העולם היהודי שהושמד ארץ אחרי ארץ, ויחד עם זאת התמיד בעמידתו על נפשו.

המסמכים הנאציים ה"אותנטיים" היו עיקר המסמכים שהוגשו להוכחת אשמתו של הנאשם. יש להודות כי רובם היו ידועים כבר לפני כן. אין לשכוח כי תיכף לאחר המלחמה התקיים המשפט הגדול בפני בית הדין הבינלאומי הצבאי בנירנברג נגד הפושעים הנאציים הראשיים (20 בנובמבר 1945 – 1 באוקטובר 1946). המסמכים שהוגשו למשפט וכן תהליכי המשפט פורסמו בארבעים ושניים הכרכים של פרוטוקול המשפט (אנגלית, צרפתית, גרמנית), מקצתם בשפה הרוסית6, וכן באוספי מקורות שיצאו מטעם מוסדות שונים יהודיים ולא-יהודיים7.

לאחר מכן התקיימו בנירנברג שנים-עשר משפטים מטעם בית הדין הצבאי האמריקאי (ובשפת יום-יום גם הם נקראים בשם "משפטי נירנברג"): 1) משפט הרופאים; 2) משפט הפילדמרשל מילך; 3) משפט הפרקליטים; 4) משפט אנשי המשרד הראשי למשק ולניהול

ה-ס.ס.; 5) משפט התעשיינים מחברת פליק; 6) משפט התעשיינים מחברת פארבן;

7) משפט הגנרלים; 8) משפט אנשי המשרד הראשי לענייני גזע; 9) משפט ה"איינזאצגרופן"; 10) משפט חברת קרופ; 11) משפט השרים והדיפלומטים; 12) משפט אנשי הפיקוד העליון.

גם השלטונות הבריטיים, באיזור הבריטי של גרמניה הכבושה, קיימו שורת משפטים בעלי חשיבות בינלאומית. משפטים דומים התקיימו בכל הארצות המשוחררות. תכופות לאחר מכן היו מופיעים אוספי המסמכים שהוגשו למשפטים.

אולם חשיבות מרובה היתה לכך שחלק מהמסכים הנ"ל יועלה שוב לדיון ולבירור במשפט אייכמן. רבים מהמסכים הנ"ל כבר נשכחו על ידי רוב הציבור בעולם, כמו כן לא הוקדשה תשומת לב מלאה לרדיפות היהודים ולהשמדת היהודים, שעה שהמסמכים הללו הובאו לדיון באותם משפטים.

דברי העדים

העדים המרובים שהופיעו במשפט אייכמן, עלה בידם לגולל יריעה היסטורית של תקופת השואה. הם הביאו איתם את "ההיסטוריה החיה" של התקופה. פרטים רבים שלא הופיעו בשום מסמכים נתגלו דווקא בדברי העדים.

למשפט התייצבו מעצמם עדים מרובים ניצולי ארצות שונות שהיו תחת שלטון הנאצים. הקטיגוריה בחרה בין שפע העדים רק את אלה שנראו בעיניה כאופייניים ביותר לשם תיאור הסבל היהודי בתקופת השואה. נציין כי במידה רבה בא מאליו בדברי העדים גם הביטוי לעמידה היהודית באותה תקופה.

תרומת העדים היתה ניכרת בתחום הבנת המאורעות הטרגיים ובהבאתם בסגנון פשוט, עממי וכנה למיליוני המאזינים ברדיו ולמיליוני קוראי העתונות היהודית והלא-יהודית בארץ ובחו"ל.

כל עד ועד בא עם סיפורו האישי, השונה בחוויותיו מסיפורו של האחר. יחד עם זאת התברר כמה דומה היה הגורל האכזרי של כולם. התבררה אחידות השיטה הנאצית, אחידות הגירושים, ההגליות, אחידות שיטת הגיטאות והמחנות – למרות הפרטים השונים בהתאם לתנאי הזמן והמקום.

שמיעת העדים וחקירתם שימשה תוספת רקע ופירוש אנושי פסיכולוגי לדברי הקטיגור; ובכך היוו מסגרת אחת. הקטיגור נותן את הסכימה, את תאריך הפקודה האיומה, את תאריך ביצועה ומספר חלליה – ואילו העד מתאר את חווייתו האישית: כיצד אורגנו ההכנות למיבצע ההשמדה: הגירושים וההעברות ממקום למקום, מישוב – לגיטו, מגיטו – למחנה, מהמחנה – לשדה קטל; כיצד השתמשו הגרמנים בתחבולות שונות למניעת בריחה והתגוננות (הנשק הפסיכולוגי). כיצד נוצר בגיטאות הפער החברתי המתוכנן על ידי הנאצים לשם היווצרותן של שכבות שונות באוכלוסיה: אלה שיש בידם תעודות עבודה (שאנשי הגיטו ראו בכך "תעודות חיים"), ואלה שהיו מחוסרי עבודה או מחוסרי תעודות של בעלי מלאכה; אלה שיש להם סיכוי לחיים – ואלה שאבדה תקוותם.

שום מסמך לא היה ביכולתו להבהיר למיליוני המאזינים והקוראים את משמעות הציפיה הנוראה לקראת יום "המיון" וההובלות לאי-שם, אשר רק העדים ידעו למסור אותה  ב"גימגומיהם", תכופות ברטט ובהתרגשות הולכת וגוברת, כאילו זה הולך ומתבצע, כעת, לעיניהם.

עדים רבים סיפרו מה היה לאחר הרצח: הם תיארו את ערימות הבגדים והנעליים, ערימות השערות הגזוזות ושיני הזהב שהוצאו מפיות ההרוגים. הם סיפרועל הוצאת הגוויות מקברי האחים ושריפתן לשם טישטוש הפשע הנאצי. היו בין העדים כאלה שהוכרחו לבצע עבודה טמאה זו במו ידיהם.

וכמה עדים סיפרו על תקופה שלא זכתה עד למשפט אייכמן לתיאורים מקיפים בספרות השואה, והיא: תקופת מיצעדי המוות והסעות המוות ברכבות ובספינות.

והגם, כפי שצויין כבר, עיקר המשפט היה להבליט את הסבל שסבלו היהודים מידי מרצחיהם הגרמנים הנאציים, באו בכל זאת לידי ביטוי גם תופעות ההתנגדות וההתגוננות לכל צורותיה (ההתנגדות הפעילה, ארגוני המחתרת, מעשי נקם, התמרדויות הגיטאות ומלחמת היערות), ובעיקר באו לידי ביטוי תופעות ההתנגדות הסבילה, העמידה יום-יומית, מעשי מסירות הנפש וההקרבה העצמית.

עדים רבים עברו שלבים שונים של השואה, כגון חיים בצ'כוסלובקיה לאחר הכיבוש הנאצי – וגם הגלייה למחנות; חיים בגיטו וילנה – וגם חיים במחנות שבאסטוניה; חיים בגיטו לבוב – ולאחר מכן גם עבודה ב"קומנדו 1005", שעסק בטישטוש עקבות פשעי הנאצים; וכו' וכו'.

נביא כאן רשימת כל העדים עם ציון הנושא העיקרי של עדותם; ראשוני העדים היו ניצולי גרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה; אחריהם עדי פולין, ליטא, לטביה, ברית המועצות; לאחר מכן עדי הולנד, דניה, נורבגיה, איטליה, יוגוסלביה, יוון, רומניה, סלובקיה, הונגריה. שורת עדים העידה במיוחד על המחנות דראנסי, דאכאו, טרזיינשטאט, מיידאנק, סוביבור, חלמנו, טרבלינקה, אושוויץ. כמה העידו על תנועת המחתרת ומלחמת הפרטיזנים. היתה גם עדות על פגישת אנשי החטיבה היהודית הלוחמת עם שרידי המחנות.

רשימת עדי התביעה (לפי סדר הופעתם)

          שם העד                                                פרטים על העד; תוכן העדות

1.       רפ"ק נפתלי בר שלום, מקורותיהם ואופן אימותם של המסמכים.

2.       פקד אבנר לס, הצגת הודעת הנאשם כפי שגבה בלשכה 06.

3.       פרופ' סַלו בארון, סקירה היסטורית על יהדות אירופה לפני השואה.

4.       זונדל שמואל גרינשפאן, אביו של הרשל גרינשפאן. גירוש יהודים פולניים מגרמניה לזבונשין, אוקטובר 1938 (בנו, הרשל גרינשפאן, נכנס ב-7 בנובמבר 1938 לשגרירות הגרמנית בפריז וירה באחד המזכירים, פון-ראט).

5.       מרדכי אליעזר גרינשפאן, זיהוי מכתבים ששלח הרשל גרינשפאן מבית הכלא בפריז.

6.       בֵּנוֹ כהן, יושב ראש ההסתדרות הציונית בברלין בשנים האחרונות שלפני חיסול הקהילה שם. מצב יהודי ברלין לאחר שריפת הרייכסטאג; "ליל הבדולח"; פגישותיו של העד עם אייכמן.

7.       אהרן ולטר לינדנשטראוס, מנהל מחלקת העליה של המשרד הארץ-ישראלי בברלין, 1933-1939. פגישותיו עם אייכמן בווינה ב-1939 בקשר להגירת היהודים מהרייך.

8.       מוריץ פליישמאן, נשיא הקק"ל וחבר בעיריית וינה. פגישה עם אייכמן, בה השתתף גם אדולף ביהם, מחבר הספר על תולדות הציונות.

9.       ד"ר פראנץ אליעזר מאיר, יושב ראש בפועל של ההסתדרות הציונית ומנהל המשרד הארץ ישראלי בברלין. פגישותיו של העד עם אייכמן; אימי "ליל הבדולח"; מטרתו של "המוסד המרכזי להגירת יהודים".

10.   ואַלי צימֶט, פעילות המרכז להגירת היהודים בפראג וביקורי אייכמן שם.

11.   מקס בּוּרגֶר, גירוש היהודים מצ'כוסלובקיה לניסקו ופעולותיו של אייכמן שם.

12.   ד"ר הוגו יעקב קארסקי, אחד הרופאים בין המגורשים מצ'כוסלובקיה לניסקו. החיים במאריש-אוסטראו.

13.   עדה ליכטמן, גורל היהודים בווייליצ'קה, במיילץ ובדוביינקה (מערב גליציה) אחרי כיבוש הגרמנים 1939.

14.   צבי פחטר, צעדת המוות מהרוביישוב לחלם, 2.12.1939, לעבר גבול ברית המועצות.

15.   נח זבלודוביץ, גורל יהודי צ'כנוב. היה בעל תעודה "ארית", מקשר בין תאי המחתרת; גורש לאושוויץ.

16.   ד"ר משה בייסקי, שופט שלום בתל אביב. מחנה פלאשוב ליד קראקוב.

17.   הנריך רוס, גיטו לודז'; הגירושים להשמדה. הגיש צילומים שברשותו.

18.   אסתר שילה, מדריכה בתנועת נוער חלוצית בגיטו לודז'. החיים הרוחניים בגיטו.

19.   ד"ר יוסף בושמינסקי, רופא, תושב תל אביב. גיטו פשמישל; גירושים להשמדה; קפיצתו מן הרכבת בדרך להשמדה.

20.   ישראל כרמל, שופט שלום בתל אביב. מספר שנים קונסול ישראל בוורשה. מחקרו על רדיפת היהודים כפי שמשתקפת ביומנו של האנס פראנק, הוגש למשפט.

21.   צביה לובטקין (צוקרמן), חברת קיבוץ לוחמי הגיטאות. מראשי תנועת החלוץ בוורשה. חברת מטה המחתרת היהודית בגיטו ורשה. תיאור פעולות המחתרת בגיטו ורשה; הגירושים להשמדה.

22.   יצחק צוקרמן ("אנטק"), חבר קיבוץ לוחמי הגיטאות. ממנהיגי תנועת החלוץ בפולין וממפקדי המחתרת ומרד גיטו ורשה. המחנה קאמפינוס; פעולות המחתרת בגיטו ורשה; הקמת הארגון היהודי הלוחם; פעולות המחתרת בגיטו קראקוב; הנסיונות להזעיק את העולם.

23.   רחל אויארבך, מנהלת המחלקה לגביית עדויות של "יד ושם". סופרת. עבדה במכון רינגלבלום בגיטו ורשה. החיים התרבותיים והרוחניים של יהדות ורשה.

24.   ד"ר אברהם ברמן, ממנהלי "צנטוס" בגיטו ורשה. מצבם של הילדים בגיטו; פעולתו של יאנוש קורצ'אק בראש בית היתומים שבגיטו.

25.   ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. הגיש לבית המשפט כמוצג את דרשותיו של הרב קלונימוס קלמיש שפירא בגיטו ורשה.

26.   רבקה קופר, חברת קיבוץ מעין-צבי. אלמנתו של ד. ליבסקינד, ראש המחתרת היהודית בקראקוב. פרטים על פעולת המחתרת בגיטו קראקוב.

27.   בת-שבע רופאייזן, חברת משק בוסתן הגליל. היתה קשרית בין הגיטאות. פעולות המחתרת בגיטאות קראקוב ולבוב.

28.   פרידה מזיא, חברת המחתרת היהודית בסוסנוביץ. פעולות המחתרת בסוסנוביץ; בריחתה לסלובקיה, 1943.

29.   ד"ר מאיר דבורז'צקי, מרצה לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן. סיפר על העמידה היהודית בגיטו וילנה; החיים במחנות אסטוניה; בריחתו ממחנות הריכוז.

30.   אבא קובנר, חבר קיבוץ עין החורש. סופר ומשורר. מראשי המחתרת בגיטו וילנה. גבורתו של יצחק ויטנברג; אנטון שמידט, פלדפבל ב"וורמאכט" ממוצא אוסטרי, שסייע ליהודים ונרצח על ידי הגרמנים.

31.   אברהם קרסיק, פעולת המחתרת בגיטו ביאליסטוק. עבודתו ב"זונדרקומנדו 1005" בטישטוש עקבות הרציחות הנאציות בביאליסטוק, אוגוסטוב וגרודנה.

32.   ד"ר אהרן פרץ, ראש המחלקה הגיניקולוגית בבית חולים רמב"ם בחיפה. השמדת יהודי קובנה; שריפת בית חולים בקובנה על רופאיו, חוליו והילדים.

33.   אליעזר קרשט, השמדת יהודי ריגה; המחתרת היהודית בריגה.

34.   אברהם אביאל, חיסול יהודי ראדון, עירו של "החפץ חיים".

35.   חיים בהרנדט, חבר קיבוץ נען. גורל הילדים שגורשו מברלין למינסק; השמדת יהדות מינסק.

36.   ליאונה נוימאן, גירוש מווינה לריגה; משם תשעה חודשים בשטוטהוף; העברה באוניית תובלה לגרמניה; הצתת האוניה ליד נמל קיל והשמדת נוסעי האוניה.

37.   שמואל הורוביץ, חיסול יהודי גיטו קולומיאה בגליציה המזרחית.

38.   רבקה יוסלבקה, טבח יהודי פוהוסט באיזור פינסק; איך יצאה מבין הגוויות.

39.   אהרן זילברמן, פרשת גרשון וילנר אשר אייכמן סירב להכיר בו כאזרח ארגנטינה ושלחו למחנה השמדה, שם מת.

40.   ז'ורז' ולרס, ראש מעבדת מחקר לפיסיולוגיה ליד הפקולטה לרפואה בפריז. דרך היסורים של יהדות צרפת מדראנסי לאושוויץ; גירושם של ארבעת אלפים ילדים יהודים מדראנסי להשמדה באושוויץ.

41.   יוסף מלקמן, מנהל כללי ב"יד ושם", 1957-1960. השמדתה של יהדות הולנד; תנועת סולידריות של הולנדים עם היהודים הנרדפים.

42.   ורנר דוד מלכיור, בנו של הרב הראשי בדנמרק. הצלת יהודי דנמרק בעזרת הדנים; העברתם בסירות דייגים לשוודיה.

43.   הנרייטה סמואל, אלמנת הרב הראשי לנורבגיה. גורל יהדות נורבגיה בימי השלטון הנאצי.

44.   ד"ר חולדה קמפניאנו, חברת קבוצת יבנה. בתו של פרופר' קאסוטו. רדיפות היהודים באיטליה.

45.   הילדגארד הנשל, אלמנת מוריס הנשל, שעמד בראש הקהילה היהודית בברלין, 1940-1943. ראשית הגירושים ההמוניים של יהודי גרמניה למחנות ההשמדה במזרח.

46.   מרדכי אנסבאכר, עובד "יד ושם" בירושלים. קורות ילד יהודי מגרמניה ששולח לטרזיינשטאט.

47.   מיכאל א. מוסמאנו, חבר בית המשפט העליון של מדינת פנסילבניה. שיחותיו, בימי משפט נירנברג, עם פושעי מלחמה ראשיים שהגדירו את אייכמן כמתכנן ההשמדה ומבצעה.

48.   ד"ר היינריך גריבר, כומר גרמני פרוטסטנטי, אסיר מחנות הריכוז במשך שנתיים. בהשתדלויותיו לטובת יהודים נפגש עם אייכמן.

49.   שרלוטה זלצברגר, הולנד הכבושה על ידי הנאצים; מחנות וסטרבורק ורבנסברוק; חקירתה על ידי אייכמן.

50.   ארנסט רכט, שדידת יהודי צ'כיה.

51.   ויטסלב דיאמנט, ביקור אייכמן בטרזיינשטאט בשעת מיונם של העצירים למשלוח למזרח.

52.   אדולף אנגלשטיין, מהנדס. מטרזיינשטאט ל"סוסן"; הקמת תאי גזים בטרזיינשטאט.

53.   ד"ר הינקו סלץ, רופא. יהדות יוגוסלביה (סרביה).

54.   אלכסנדר ארנון, מזכיר הקהילה בזאגרב. גורל יהדות קרואטיה.

55.   יצחק נחמה, גירוש יהודי סלוניקי.

56.   פרלה מארק, אלמנת הרב הראשי בצ'רנוביץ. השמדת יהודי צ'רנוביץ.

57.   ד"ר תיאודור לוונשטיין, חוקר ב"יד ושם". ניהל את המחלקה לחינוך בקהילה בבוקרשט. שואת יהודי רומניה.

58.   ד"ר ארנסט אבלס, משפטן. שואת יהודי סלובקיה; המשא ומתן עם ויסליצני.

59.   ד"ר בדריך שטיינר, משפטן. אימות הודעות ויסליצני; מסמכים על סלובקיה.

60.   אדולף רוזנברג, גורל גיזי פליישמן והרב וייסמאנדל; מחנה סרד (סלובקיה).

61.   פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה האורתודוכסית בבודפשט עד 1944. שואת יהודי הונגריה; פגישותיו עם אייכמן.

62.   ד"ר אלכסנדר ברודי, חבר הפרלמנט ההונגרי. גירוש ממחנה קישטרצ'ה (הונגריה).

63.   אלישבע סנש, סופרת ועתונאית. גירוש ממחנה קישטרצ'ה (הונגריה) לאושוויץ.

64.   מרגיט רייך, זיהוי מכתבי בעלה שנזרקו מרכבת הגירוש (ממחנה קישטרצ'ה לאושוויץ).

65.   ד"ר מרטין פלדי, גורלם של יהודי אוז'הורוד בקרפטו-רוסיה, אשר סופחה להונגריה.

66.   זאב ספיר, חבר קיבוץ גניגר. גורל היהודים בגיטו מונקאץ'.

67.   אברהם גורדון, רצח הנער סלומון בהר השוואבים בבודפשט.

68.   ד"ר פראנץ טיבור, לאחר המלחמה תובע כללי במשפטם של פושעי מלחמה הונגריים. תיאור המשפטים.

69.   פרופ' גוסטב מ. גילברט, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת לונג-איילנד (ארצות הברית). פסיכולוג ראשי בבית הכלא בנירנברג. שיחותיו עם ראשי הפושעים הנאציים.

70.   יואל בראנד, כחבר ועד ההצלה בבודפשט, יצא לתורכיה ב-1944 כדי להניע את בעלות הברית והמוסדות היהודיים לביצוע העיסקה "סחורה תחת דם".

71.   האנזי בראנד, פגישותיה עם אייכמן בבודפשט (אייכמן החזיק בה ובילדיה כבני-ערובה עד שוב בעלה משליחותו).

72.   משה רוזנברג, עמד בראש פעולות ההצלה בערי השדה בהונגריה. שואת הונגריה.

73.   ד"ר אריה ברסלואר, מצעד המוות מבודפשט לגבול האוסטרי.

74.   אביבה פליישמן, אחת מאלפי יהודי בודפשט במצעד המוות.

75.   צבי צימרמן, חבר הכנסת. פעולות המחתרת היהודית בקראקוב; מצב היהודים ברומניה והונגריה.

76.   לסלי גורדון, טבח יהודי הונגריה שגורשו לגליציה, 1941.

77.   אברהם לוינסון, רצח שבויי-מלחמה יהודים מהצבא הפולני.

78.   אברהם בוכמן, רצח שבויי-מלחמה יהודים מהצבא הפולני.

79.   ישראל גוטמן, חבר קיבוץ להבות הבשן. משרידי מרד גיטו ורשה. זוועות מיידאנק; המחתרת היהודית באושוויץ; ההכנות להתקוממות כללית שלא פרצה; מרד יהודי ה"זונדרקומנדו".

80.   יוסף רזניק, מחנה ריכוז מיידאנק; השמדת גוויות במיידאנק.

81.   יעקב פרידמן, מחנה ריכוז מיידאנק; ביקור אייכמן במקום.

82.   דב פרייבר, מחנה ההשמדה בסוביבור; מרד ה-3 באוקטובר 1943.

83.   משה בהיר (שקלרק), ביקורם של אייכמן, הימלר וקאלטנברונר בסוביבור.

84.   יעקב ביסקוביץ, מרד מחנה סוביבור.

85.   מיכאל פודכלבניק, מחנה השמדה חלמנו.

86.   מרדכי זורבסקי, מחנה השמדה חלמנו.

87.   שמעון סרבניק, מחנה השמדה חלמנו.

88.   יעקב ורניק, ברח ממחנה טרבלינקה בשעת המרד. על פי תרשימו הוכן בבית לוחמי הגיטאות דגם גדול של מחנה טרבלינקה.

89.   קלמן טייגמן, מחנה טרבלינקה; המרד.

90.   אליהו רוזנברג, אימי טרבלינקה.

91.   אברהם לינדוואסר, מחנה טרבלינקה.

92.   פרופ' דוד וודובינסקי, מרצה לפסיכולוגיה בניו-יורק. במרד גיטו ורשה היה מפקד מטעם הארגון הצבאי הלאומי. זוועות המחנות מיידאנק ובודזין.

93.   יחיאל דינור (קצטניק), אחד מסופרי השואה. תיאור אושוויץ כ"כוכב-פלנטה" אשר מושגי זמן ומרחק אינם חלים בו.

94.   יוסף זלמן קליינמן, זוועות ד"ר מנגלה; סלקציות של נערים באושוויץ.

95.   יהודה בקון, צייר ומורה לציור ב"בצלאל". טרזיינשטאט; אושוויץ.

96.   אלפרד אופנהיימר, יושב ראש הקהילה היהודית בלוקסמבורג. שואת יהודי לוקסמבורג; טרזיינשטאט; אושוויץ.

97.   אלמוני, עיקורים.

98.   אלמוני, עיקורים.

99.   ד"ר אהרן ביילין, רופא. הגירוש מביאליסטוק לאושוויץ; המחלות באושוויץ; בלוק הצוענים באושוויץ.

100.          רעיה כגן, עובדת במשרד החוץ. שילוחה מפריז לאושוויץ; עבודתה ב"מחלקה הפוליטית" של המחנה;

      פעולות הנאצים לטישטוש ההשמדה.

101.          אסתר גולדשטיין, סלקציה של משלוחים מהונגריה לאושוויץ; זיהוי תמונות אלבום של איש ס.ס.

102.          ורה אלכסנדר, מחנה הנשים באושוויץ; "ניסויי התאומים" של מנגלה.

103.          נחום הוך, ילדים בתאי הגזים באושוויץ.

104.          גדליה בן-צבי, תיאור טופוגרפי של אושוויץ ובירקנאו.

105.          ד"ר מרדכי חן, רופא. זיהוי תמונות מברגן-בלזן.

106.          עו"ד אהרן חוטר-ישי, פגישת חיילי הבריגדה היהודית עם ניצולי השואה; מראות הזוועה במחנות.

107.          שלום חולבסקי, חבר קיבוץ עין השופט. התקוממות העיירה נייסביז'; פרטיזנים בפולין המזרחית; 

      מחנות משפחתיים; לאחר השיחרור – עיירות היהודים ללא יהודים.

מן הרשימה שהובאה כאן יש לראות כי הקטיגוריה השתדלה להביא עדים מכל הארצות הכבישות על ידי הנאצים; כמובן שפולין, הונגריה, גרמניה וצ'כוסלובקיה זכו למספר ניכר של עדים, כי בארצות אלו באו לידי שיא מיבצעי ההשמדה ההמונית; אולם הופיעו נציגים מישובים יהודיים אפילו קטנים ביותר, כגון לוקסמבורג. הופיעו בתור עדים מספר ניכר מניצולי המחנות כגון אושוויץ, סוביבור, טרבלינקה, מיידאנק. היו גם כמה עדים, כאמור, שייחדו את דבריהם לתנועת המחתרת והפרטיזנים.

גם במשפטי נירנברג (הבינלאומי והאמריקאי) הופיעו מספר מסויים של עדים יהודים; אבל משפט אייכמן אופיין בכך שהוא היווה כלפי העולם את המצעד הטרגי של עדים יהודים, שראו עין בעין את השואה, וסבלו את זוועותיה על גבם ועורם. לדברי העדים היה הד לא רק במדינת ישראל, אלא בכל עתונות העולם שהירבתה למסור עליהם דו"חות מדי יום-ביומו.

הקהל במשפטי נירנברג ובמשפט אייכמן

עתונאים וסופרים שנכחו במשפט נירנברג, שנערך מטעם בית הדין הבינלאומי, ובשאר "משפטי נירנברג", שאורגנו על ידי בית הדין הצבאי האמריקאי בנירנברג, ושבאו אחר כך לישראל לסקר את משפט אייכמן, הביעו את דעתם כי אין כלל וכלל להשוות את קהל המאזינים במשפטים הללו.

משפטי נירנברג התקיימו בגרמניה, ארץ שבה כמה עשרות מיליונים מן האכלוסיה היו, אישית, אך לפני שנה-שנתיים – נאצים, אנשי ס.ס. והיטלריוגנד; משום כך היו בקהל המאזינים גם אנשים מבני משפחות הרוצחים; רבים מקהל המאזינים – עצם הרציחות ההמוניות לא הדאיגו אותם בימי המלחמה: הן הרציחות בוצעו רחוק-רחוק, אי-שם בברית המועצות, בפונאר או בבאבי-יאר; לגביהם, האנשים הנרצחים, היו אלה שהם התרגלו והורגלו בימי המשטר הנאצי לראותם אך בתור תת-אנשים או כרמשים, שיש לבצע כנגדם פעולות "סניטציה".

ואילו כאן, בירושלים, הקהל היה מורכב משרידי השואה, מניצולי הבורות, המחנות והגיטאות, מאנשי המחתרת; ואלה מבין הקהל שלא עברו אישית את זוועות השואה, רבים מבני משפחותיהם היו בין הנרצחים.

במשפטי נירנברג ובשאר המשפטים הדומים בגרמניה ובאוסטריה – רבים מהקהל באו להתחזות כאילו לא ידעו מעולם על הזוועות הנאציות – ואילו כאן, בירושלים, בא הקהל להבין ולתפוס כיצד קרה הדבר הבלתי-מובן והבלתי-נתפס: כיצד הפכו מיליונים לחיות-טרף?

הדי המשפט

משום כך כה רב היה ההד למשפט הזה בציבור היהודי בארץ, ובתפוצות בכלל, ובקרב הנוער היהודי בפרט; וכן היו השלכותיו מרובות בקרב לא-יהודים בארצות שונות.

הופר קשר השתיקה. שארית הפליטה הרגישה לפתע כי מותר לספר, וכי בציבור יש אוזן קשבת לכך; המורים בארץ הבחינו בכך, שטעות היתה בידם כאשר במשך שנים מרובות כה המעיטו לספר לתלמידיהם על תקופת השואה; המוני התלמידים, שהקשיבו לשידורי ישראל ושקראו בעתונות היומית את דו"חות המשפט, הלכה והשתלטה אצלם ההכרה, כי המובלים למוות לא היו סתם "צאן לטבח" (לפי הפיסקה הבנלית שהשתרשה אצל רבים), אלא אנשים שעמדו על חייהם ועל נפשם, ונלחמו יום-יום, שעה-שעה, את מלחמת החיים בתנאים לא-ישוערו.

משפט אייכמן והנוער בארץ

מסיבות שונות, פסיכולוגיות וכאילו-פדגוגיות, לא הרבו מורים והורים לשוחח על תקופת השואה עם תלמידיהם ועם ילדיהם (אולי השפיע כאן גם הרצון לחנך את בני הנוער בקו שלילת הגולה ושלילת הגלותיות). הנוער בארץ, בדרך כלל, לא מורגל ללכת לעצרות מבוגרים, ומשום כך נדיר לראות בני-נוער בעצרות לזכר השואה, ואילו בתי הספר, עד לתקופת משפט אייכמן, היו ממעיטים בטקס ההתייחדות ביום השואה, ובשביל תלמידים רבים נהפך טקס זה לכורח שמיעת דיקלומים פאתטיים רחוקים מהבנה. ואילו העתונות היומית היתה "חסכונית" מאד בפרסום תיאורי השואה והעמידה. היתה גם השפעה הרסנית ליצר הסנסציה הטבוע בעתונות: סיפורי גבורת ההוד מפי פרטיזנים וסיפורי סבל לא-אנושי מפי אנשי מחנות הריכוז כמעט ולא היו זוכים להד בעתונות; ואילו האשמות, אמיתיות או מדומות, על מישהו מאנשי הגיטו והמחנות שלא עמד במבחן, זכו להדים מרובים. כל אלה שימשו כגורמים לראיה בלתי-נכונה מצד הנוער כלפי העם היהודי והתנהגותו בימי השואה, ראיה שהיה בה מן היחס השלילי וחוסר ההבנה.

משפט אייכמן, הנאום ההיסטורי של היועץ הממשלתי, דברי העדים המרימים באותנטיות שלהם ובכנותם, קריאת המסמכים הנאציים שלא הוכחשו על ידי הנאשם, דברי ההתחמקות של אייכמן ("לא ידעתי... לא רצחי במו-ידי... כל מה שעשיתי היה רק לפי פקודה... הייתי נאמן לשבועה... אינני אשם לפי ההאשמה...") – כל אלה פקחו את עיני הנוער לראות את פרשת השואה בכל אימתה והיקפה. דברי הקטיגוריה וסיפורי העדים האירו באור חדש את התקופה האפלה. רגש ההזדהות עם המוני היהודים בגיטאות, במחנות וביערות – הפך להכרה משותפת של רבים מבני הנוער; ומכאן גם מיפנה ברגשותיהם כלפי העם היהודי בתפוצות: ההזדהות עם אנשי השואה הקרינה גם בכיוון של היווצרות קירבה נפשית ואחווה לגבי יהדות התפוצות (רגש זה גבר לאחר מלחמת ששת הימים, עם התבלט לעיני-כל רגש ההזדהות של התפוצות עם העם הלוחם על קיומו במדינת ישראל).

משפט אייכמן תרם במידה מסויימת להכרת שותפות הגורל בין היהודים בארץ לבין היהודים בפזורה9.

הדי משפט אייכמן נשמעו בפיות הלוחמים בימי מלחמת ששת הימים, שעה שהיו אומרים: "בישראל – לא יהיה אושוויץ!" (ראה: "שיח לוחמים").

כנסים חינוכיים

ההתעוררות הציבורית והמיפנה הציבורי לגבי בעיות השואה ולגבי הוראת השואה, לא התחילו עם עצם המשפט, אלא כבר תיכף לאחר הידיעה על לכידתו של אייכמן; הודעה זו היתה כעין הלם לציבור, שהבחין כי עניינו של אייכמן יגרום מעתה ואילך לפרסומים רבים בעתונות ובכל שאר דרכי הפרסומת, ותקופת השואה תיהפך לעניין שלא יירד מהפרק בחיים הציבוריים בארץ במשך זמן רב למדי.

כבר באותה שנה, ב-19-20 באוקטובר 1960, עם ראשית שנת הלימודים, התקיים בחיםה הכנס הארצי של מפקחי בתי הספר בישראל, לשם בירור שאלת ההוראה וההסברה החינוכית של תקופת השואה והגבורה לתלמידי בתי הספר בארץ.

פרופסור אלכסנדר דושקין מסר לנאספים דו"ח בדבר שאלון שהופץ בכל בתי הספר בארץ. שליש מהם ענו על השאלון, והיה בכך חומר להארת המצב. מהתשובות ניתן היה להוציא כמה מסקנות: כי למעלה משליש בתי הספר (שענו לשאלון) לא היו מקיימים את טקס יום הזכרון של כ"ז בניסן. כן התברר, שהחומר בספרי הלימוד מטפל בעיקר בטרגדיה של תקופת השואה, ואילו תופעות המרי והעמידה הרוחנית לא מוזכרים שם במידה מספקת; אין מספיק חומר דידקטי להוראת השואה. בכנס הופיעו בהרצאות מטעם "יד ושם" דוקטור א. קובובי ז"ל ודוקטור מ. דבורז'צקי, וכן המפקחים והמורים דוקטור מ. הנדל, דוקטור א. באומינגר, הרב ד. אוקס וש. אדן. בעקבות הדיונים מונתה על ידי משרד החינוך והתרבות, בשיתוף פעולה עם "יד ושם", ועדה ציבורית לשם בירור יסודי של הבעיה ובעיקר להכנת חומר לימודי ולהצעת דרכים להסברה חינוכית.

סמוך לפתיחת המשפט התקיים יום עיון בקריית האוניברסיטה בירושלים ושהוקדש לדרכי ההסברה החינוכית של תקופת השואה והגבורה בהשתתפותם של נ. גבריאלי, דוקטור י. רובינזון, דוקטור ח. רינות, דוקטור מ. הנדל, א. זלקין, י. בהט, י. יגר, א. סימון, דוקטור א. ירושלמי, ש. נשמית, דוקטור א. מינקוביץ, א. גלעין, י. גינת, פרופסור א. דושקין, דוקטור מ. זיו ודוקטור א. ברתנא.

בחודש ניסן תשכ"א נערך דיון מיוחד של המפקחים על מוסדות חינוך דתיים.

ב-25 באפריל 1961 התפרסם חוזר מקיף מאת המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות על ההסברה החינוכית של תקופת השואה והגבורה (הנחיות כלליות וראשי פרקים להסברה היסטורית).

סטינוגרמות של הנאומים שהושמעו בכנסי המפקחים והמורים בירושלים וחיפה, בליווי חוזר המנהל הכללי של משרד החינוך והתרבות, פורסמו בחוברת מיוחדת מטעם משרד החינוך והתרבות בשם "הוראת השואה בבית הספר", תשכ"א (במהדורות חוזרות). תמצית דברים בדיון שנערך על ידי המפקחים על מוסדות החינוך הדתיים נתפרסמה בחוברת סיוון-תמוז תשכ"א של "בשדה חמד", בטאון ארגון המורים הדתיים.

גם ה"ידיעון למורה להיסטוריה" מס' 2, יוני 1961, פירסם שורת מאמרים על המשטר הנאצי, צמיחתו ושיטותיו (נ. זון, ד. קוליב, מ. זיו, י. צ. כנר) ועל תקופת השואה והגבורה (ח. שצקר, י. שלהב, י.צ. כנר).

אין בידי מספרים אחרונים, אבל יש לי הרושם כי בשנים האחרונות אין כמעט בית ספר שאינו מקיים את התייחדות יום השואה (בכ"ז בניסן או בעשרה בטבת; חלקם מקיימים את שני התאריכים).

מלבד אלה, מתקיימים סימפוזיונים וימי עיון למורים לעתים תכופות, מטעם "יד ושם", "בית לוחמי הגיטאות" ו"מורשת", באוניברסיטת בר-אילן (בית הספר לחינוך בשיתוף פעולה עם המחלקה לדברי ימי ישראל, הקורסים לחקר השואה), וכן גם באוניברסיטאות אחרות ובבתי ספר לחינוך גבוה.

התעוררות גדולה באה לאחר משפטו של אייכמן בשטח אימוץ הקהילות על ידי בתי הספר. בשנת 1971 הגיע עד כדי אלף ושלוש מאות מספר בתי הספר שאימצו קהילות שהושמדו. עצם אימוץ הקהילה מלווה בטקס מיוחד בו מועלים (בנאומים, בקטעי קריאה, הצגות, מוסיקה, תפאורות) מומנטים מתקופת השואה. בתי הספר מוציאים גם חוברות מיוחדות המוקדשות לקהילה המושמדת (דברי ימיה, תולדות חכמיה וגדוליה) וכן לפרק הסבל והעמידה של הקהילה בתקופת השואה.

לא מן הנמנע כי תהליך זה של החדרת ידע תקופת השואה והעמידה היה מתפתח מעצמו בבתי הספר, אבל אין שום ספק שהזעזוע הנפשי הציבורי עם לכידתו של אייכמן ועם משפטו היווה גורם דוחף בתחום זה.

הספרות בעקבות משפט אייכמן

אחת התוצאות הבולטות של משפט אייכמן היתה ההתעניינות המרובה של הציבור בתולדותיו של אייכמן, לכידתו, משפטו, וכן בפרשת רדיפתם והשמדתם של היהודים בתקופה הנאצית. התעניינות זו גרמה לעליה ניכרת של פרסומים על נושאי השואה בכלל ועל פרשת אייכמן בפרט.

שמעון ויזנטל10 וטוביה פרידמן11 פירסמו ספרים כיצד כל אחד מהם עסק בחיפושים אחרי אייכמן. לכך הקדיש את ספרו גם משה פרלמן12 (בספר פרקים אינפורמטיביים חשובים לגבי השלבים הסופיים של חטיפת אייכמן).

מספר ספרים על אייכמן הופיעו באמריקה, בצרפת ובאיטליה וכן בארצות אחרות13-19. ספרים אלה מורכבים בעיקר מפרקים של תקופת השואה, לפי מסמכי נירנברג, וכן מביוגרפיות של אייכמן. ספרם של אפרים ריינולדס וצבי אלדובי הכיל גם העתק מזכרונותיו של אייכמן שנכתבו בארגנטינה ("מסמך זאסן", שהובא לאחר מכן כמוצג מטעם התביעה בפני בית המשפט)20.

לאחר מכן התחילו להופיע ספרים יסודיים יותר, פרי התעמקות בנושא.

אחד החשובים בהם הוא מחקרו של רוברט קמפנר (ששימש פרקליט התביעה האמריקאית בעת משפטי נירנברג). בספר ניתנה תמונה מקיפה ומפורטת של "הפתרון הסופי" על כל שלביו. הספר קבע את מקומו של אייכמן בתוך המסגרת הכללית של מתכנני השמדת היהודים. הספר הופיע בכמה שפות ובכמה מהדורות. ספר זה במהדורתו המקורית, שכן נכלל בו כל מהלך המשפט בירושלים. הספר הופיע בליווי פתח-דבר מאת גדעון האוזנר21.

השופט מיכאל מוסמאנו (מי שכיהן כשופט במשפטם של מפקדי ה"איינזאצגרופן" בנירנברג), ניסה להגיש את החוליה החסרה בין האיינזאצגרופן ואייכמן. הוא מייחס את רעיון הקמת האיינזאצגרופן לאייכמן. הוא-הוא שהציע להימלר לבצע את השמדת היהודים במקומות מגוריהם על ידי יחידות משטרה מיוחדת וצבא22.

סקירות על המשפט הובאו בספריהם של צ'רלס ויהטון23 ובספרו של אלברט ווּכֶר24. ווכר מדגיש בספרו שאייכמן לא היחיד האחראי לפשעי גרמניה בתקופה הנאצית.

נזכיר כאן גם הספרים של זיגפריד איינשטיין25, לב גורביץ'26, מארק הלל וריצ'ארד קארון27, ושל היינץ קינריך28. ספרים וחוברות על אייכמן הופיעו בשנים 1960-1962 בשפות שונות. נציין גם חוברת כזו ביידיש שהופיע בתל אביב29.

נציין שכתבי-עת שונים, בשפות שונות, פירסמו תוספות מיוחדות מוקדשות לעניינו של אייכמן30-41.

במשך השנים 1961-1963 הופיעו בהוצאת "אנציקלופדיה של גלויות" שלושה כרכים "השואה והגבורה", קיצורים של הדיונים, העדויות והתעודות42. זוהי הוצאה בלתי רשמית המכילה הררבה חומר שהובא לפני משפטו של אייכמן.

בשנת 1961 פורסם נאום ההאשמה של גדעון האוזנר בשפה האנגלית43 וכן הופיעו נאומו והשגותיו של סרבציוס, 1962, בשפה הגרמנית44.

לאחר המשפטים, בשנת תשכ"ג, 1963, הופיעה סדרת כרכים, מהם רבי-היקף ומהם צנומים, בהוצאת מרכז ההסברה של משרד ראש הממשלה בשם "היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן". אפשר לומר כי זוהי ההוצאה הכמעט-רשמית של חומר המשפטים (ללא המסמכים, ועדיין ללא מפתחות וללא שאר האפאראט המדעי). בכל אופן עד להופעת אוסף הפרוטוקולים ממשפט אייכמן (ביחד עם כל המסמכים), הרי אוסף זה משמש בידינו, זמנית, בתור המקור שממנו אפשר לשאוב את החומר הקשור במשפט אייכמן45.

חומר רב הנוגע למשפט אייכמן פורסם על ידי "המרכז לתיעוד יהודי בן-זמננו" בצרפת, הן בצורת חוברת רגילה (מספר 21-22) של כתב העת "לה מונד זואיף"46 והן בצורת כרך מיוחד47, ושוב בחוברת רגילה (מספר 24-25) הקרויה "משפט אייכמן"48.

"יד ושם" הוציא גליון מיוחד של "ידיעות יד ושם", מספר 28, בשם "לסיכום משפט אייכמן"49. הדים למשפט ודיונים עליו ועל התגובות בעולם פזורות בחוברות אחרות. כמו כן הקדיש "יד ושם" מדור מיוחד של "יד ושם, קובץ מחקרים בפרשיות השואה והגבורה" מספר ה', 1962, לעיונים בפרשת אייכמן50.

חומר רב ממשפט אייכמן הובא בספרו של י. לוואי (בצרפתית ובגרמנית)51 וכן בספרו של ל. פוליאקוב "המשפט בירושלים"52.

ויכוחים מיוחדים עורר ספרה של חנה ארנדט "אייכמן בירושלים"53. תשובה מקיפה להשגותיה ניתנה על ידי דוקטור יעקב רובינסון בספרו שהופיע באנגלית, צרפתית ועברית54.

מן הספרים שהופיעו בנידון לאחר כמה שנים יש להזכיר את ספרו של האנס בוכהיים (גרמנית ואנגלית)55 ואת ההוצאה המחודשת של רייטלינגר56 וכן את הספר "משפט אייכמן", שהופיע בלונדון בשנת 571968.

בשנת 1969 הופיע בניו-יורק ספר ביבליוגרפי מקיף לעניינו של אייכמן58.

העתונות בארץ היתה מלאה כתבות יום-יום לפני המשפט, בימי המשפט וכתבות סיכום לאחר המשפט. לא היה עתון בעולם שלא הקדיש מקום לדו"חות ממשפט אייכמן. אולי הכתבות הללו יגיעו פעם לסקר מקיף של אחד החוקרים. נציין כאן אוסף ריפורטז'ות מאת חיים גורי שעוררו בשעתם הד רב ושהופיע בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"59.

ב"מפתחות לכתבי-עת של התנועה הקיבוצית", 1971, מובאת רשימת מאמרים שהופיעו בכת העת של הקיבוץ המאוחד "מבפנים" אודות משפטו של אייכמן. גם הבטאונים של שאר התנועות הקיבוציות, וכן של תנועות הנוער, בטאונים ספרותיים ופוליטיים, הקדישו לכך מקום רב.

בחודש מארס 1971, במלאות עשר שנים להתחלת משפטו של אייכמן, התחיל מחדש גל של סקירות על משפט אייכמן ומשמעותו הציבורית, לאור פרספקטיבה של עשר שנים.

הפולמוס מסביב לפילוסופיה של שנאה עצמית

פולמוס רב עורר בציבור ספרה של חנה ארדנט, שהופיע בשנת 1963, שהזכרנוהו לעיל53. בפולמוס זה לקחו חלק יהודים ולא-יהודים. בשנת 1965 הופיע ספרו של דוקטור יעקב רובינסון שעשה חשבון מקיף עם השגותיה ועם הפילוסופיה ההיסטוריוסופית התמוהה של חנה ארנדט וערער על מהימנות העובדות שבחיבורה54.

משפטו של אייכמן זכה אצלה להסתייגויות אירוניות מרובות ולהרבה דברי לעג. היא ביקרה את תכנון המשפט ולגלגה על טיעוניו של התובע והסתייגה מפסק הדין. זהו ספר אופייני לאדם הסובל מיוהרה אינטלקטואלית והסבור משום כך כי מותר לו לכתוב בלשון עוקצנית על סבלם של מיליונים ועל התנהגותם של מיליונים (בה בשעה שהיא עצמה היתה בשנות השואה בארצות החופש ומחוץ לכל סכנה). גרשום שלום כתב לה במכתב גלוי כי "אהבת ישראל" נעדרת מכתיבתה.

חנה ארנדט משתדלת להפחית מכובד האחריות הרובצת על אייכמן. היא מגיעה למסקנה כי "ביצוע הפתרון הסופי היה מותנה בשיתוף פעולה של היהודים. משום כך היה ליהודים חלק רב ופעיל ברצח עמם"...

החסרון העיקרי בחיבורה של ארנדט מקורו בחוסר הידיעה המבוססת והמעמיקה בתולדות השואה. היכרותה עם בעיות היהודים בתקופה הנ"ל היא שטחית מאד, והשגותיה על היהודים במרכזי מזרח אירופה מופרכות לחלוטין. אין היא שולטת בשפות השגורות על פיהם של יהודי מזרח אירופה, ולכן היו חסומים לפניה המקורות הרבים שנכתבו בשפות הנ"ל (פנקסי ערים, ספרי זכרונות, עדויות, ארכיונים מחתרתיים). כל ההיסטוריונים שיצאו במאמרי פולמוס נגד ספרה של ארנדט הדגישו שזהו ספר מסלף ומסוכן, מחמת טעויותיו, הכללותיו ופירושיו המטעים.

לספרה של ארנדט היתה השפעה הרסנית על הציבור העולמי בכיוון היווצרותה של ראיה מסולפת ומשפילה על המוני היהודים ועל עמידתם והתנהגותם בארצות הסבל הנאצי. וכן היתה השפעתה שלילית גם בחוגים של אינטלקטואלים יהודיים בארצות המערב שחיי היהודים במזרח אירופה רחוקים מהשגתם. משום כך יש ערך רב לספרו המקיף של דוקטור יעקב רובינסון, שהפריך את השגותיה הפילוסופיות של שנאה עצמית ואת עובדותיה המסולפות, עובדה אחרי עובדה. הספר הופיע במספר שפות (אנגלית, צרפתית, עברית).

ישראל גוטמן הקדיש מאמר ביקורתי חשוב להפרכת טענותיה של ארנדט60. ג. שלום טען כי מספרה נעדרת "אהבת ישראל" וגוטמן מציין כי מספרה "נעדרת אהבת האדם. ובלי אהבת האדם נמצאת כל כתיבה מקופחת ובייחוד זו המתיימרת להבין לצרתם של יחידים ודרכן הנפתלת של קיבוצי אדם בעיתות של מצוקה ושבר".

בשנת 1961 הופיעו גם ספריהם של דוקטור ברונו בטלהיים61 ופאול הילברג62 הקרובים לרוחה של חנה ארנדט.

לתשומת לבו של הקורא העברי נציין את החוברת מספר 31 של "יד ושם" (דצמבר 1963) ובה שלושה מאמרי תגובה חריפים בביקורתם לספרה של ארנדט וכן לספריהם של בטלהיים והילברג. דוקטור א. קובובי כתב: "עם דוקטור בטלהיים ודוקטור חנה ארנדט מגיעים אנו לשלב נוסף, שלב הנקרופגיה. לא שתיקה, כי אם גינוי הקורבנות מזה, ואהדה לרוצחים מזה... רק אישה נטולת כל יחס לגבי רגשותיהם של בני אדם נורמליים היתה מסוגלת לכתוב בקשיחות לבה של חנה ארנדט..." פרופסור מ. מושקט כותב בדבר ספרה של ארנדט: "זוהי תרומה מכובדת ביותר להשתקת מצפונם של הרוצחים ותומכיהם". ואילו דוקטור נתן עק הקדיש מאמרו לחיפוש המקורות של "השקפותיה העקמומיות, קיטרוגה הארסי של חנה ארנדט ושיפעת זילזוליה"63.

לא מן הנמנע כי השפעתם הדסטרוקטיבית של ארנדט, בטלהיים והילברג ניכרת, ביודעין, ואולי מתחת לסף ההכרה, בספרו של י. שטיינר "טרבלינקה"64, סיפור-ריפורטז'ה על היהודים כלואי טרבלינקה. סיפור זה עורר בשעתו דברי פולמוס מרובים וסערת הסתייגויות מצד רבים מניצולי השואה בכלל וניצולי טרבלינקה בפרט. היו בספר זה פנינים כגון: "היהודים לא רק שהם מניחים שיהרגום מבלי ג'סטה של התמרדות, אלא הם גם עוזרים לרוצחיהם במלאכת ההשמדה"65.

כל הספרות הזאת, שהאשימה את ההמונים היהודים שנרצחו כי "שיתפו פעולה" עם הגרמנים הנאצים בכדי להקל עליהם את רציחת היהודים; כל הספרות המאשימה את המוני היהודים ב"פחדנות", ב"הליכה למוות ללא התנגדות"; כל הכוונות להראות כמה התקרבו במהלך המחשבות הרוצחים והנרצחים כאחד; כל הספרות הזאת המדעית-לכאורה, לגיווניה השונים, ההיסטורי, ההיסטוריוסופי, הפילוסופי והבלטריסטי; כל הספרות הזאת שנכתבה על ידי אנשים שישבו בחופי-מבטחים, שעה שאחיהם הובלו למוות לאחר סבל, רדיפות אין-קץ, הפחדה מתמדת, הרעבה בלתי-פוסקת; כל הספרות הזאת שנכתבה מגבוה-גבוה, תוך שלווה אולימפית, תוך התנשאות פילוסופית ותוך התעלמות מעמידתם היום-יומית של המוני הסובלים והמאופיינת באלגנטיות סיגנונית מושחזת – יש לחקור בקפדנות מרובה את מקורותיה ואת יצריה הפסיכולוגיים והפרברסיים.

ולא מן הנמנע שלא אצל אחד נמצא לא רק בורות "נאיבית" בדברי ימי היהודים בתקופה הנאצית, אלא גם שאיפה "לא-נאיבית" למצוא הד (ונקרא לו ישר: "הד סנסציוני") בשוק העולמי הרחב, שייהנה לקרוא ספר ממחבר יהודי המאשים את אחיו היהודים והמזלזל בהם...

מול גל השנאה העצמית, ההשפלה העצמית והקיטרוג הזול, המתעה והמידבק על העם היהודי בארצות השואה היה ערך רב לכנס חוקרי השואה, שהוקדש לעמידה היהודית בתקופת השואה, ושאורגן מטעם "יד ושם", בשיתוף פעולה עם האוניברסיטאות (ירושלים, בר אילן ותל אביב), "בית לוחמי הגיטאות" ו"מורשת".

הכנס התקיים בירושלים בימים 7-11 באפריל 1968 והשתתפו בו חוקרי השואה מהארץ ומחוץ לארץ (אוסטריה, איטליה, ארצות הברית, בריטניה, הולנד, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה וצרפת) ולובנו בו, על ידי הרצאות ודיונים, קשת שלמה של בעיות העמידה היהודית בימי השואה. הנושאים רוכזו בארבע קבוצות עיקריות: המאבק היהודי עד להתחלת ההשמדה; העמידה של המוני בית ישראל (הציבור, המפלגות, תנועות הנוער); המרי והמאבק המזויין; מאמצי הצלה בשטח הכבוש ומחוצה לו66.

בשנת תש"ל הופיע מטעם "יד ושם" ספר מקיף בן ארבע מאות שישים וארבעה עמודים, ובו ההרצאות והדיונים של הכנס67. כעבור שנה הופיע ספר זה במלואו בשפה האנגלית68. בזה ניתנה האפשרות לכל חוקר שואה להתעמק בבעיות העמידה היהודית וההתנהגות היהודית בימי השואה, תוך גישה בלתי מסולפת, תוך ביטוי השקפות שונות, על סמך מחקרים המסתמכים על מקורות יהודיים ולא-יהודיים, ותוך חתירה לקראת האמת ההיסטורית של התקופה הנ"ל.

בסיום הכנס הנ"ל נוסדה לשכת-קשר של מוסדות מחקר תקופת השואה. הלשכה אירגנה

ב-16 בדצמבר 1968 סימפוזיון המוקדש לפעולות ההצלה בקושטא (1940-1945) ב"בית לוחמי הגיטאות". באותה שנה נתפרסם דו"ח הדיונים הללו מטעם "יד ושם"69. מוסדות המחקר של תקופת השואה, "יד ושם", "בית לוחמי הגיטאות", "מורשת" והאוניברסיטאות מתכננים לקיים בעוד שנתיים כנס עולמי שני של חוקרי השואה, לשם עימות הישגי המחקר של תקופת השואה בשטח בעיות ההצלה.

מוסדות המחקר "יד ושם", "בית לוחמי הגיטאות" ו"מורשת" ממשיכים להוציא את מאספיהם הפריודיים, וכן ספרי מחקר מסַכמים וספרי זכרונות; יחד עם זאת יש לציין את פעולתם ה"פרטיזנית" של חוקרים יהודים המפרסמים, מיוזמתם הם, ספרים על העמידה היהודית והיהודים במחתרת האנטי-נאצית בארצותיהם. נציין כאן לדוגמה את ספריהם של ל. שטיינברג70 ושל אננה לאַטוּר71 על המחתרת היהודית בצרפת. הספרים הנ"ל הופיעו בשפה הצרפתית והם נקראים על ידי הנוער היהודי, שכמעט לא היו לו ידיעות על מאבקם של היהודים (ובתוכם – הוריהם) נגד שלטון הדיכוי הנאצי בארצותיהם. מציינים אנו ספרים אלה, כיוון שידוע לנו כמה קשה להוציא בלועזית ספר המתאר עמידה יהודית בימי השואה; אין זה נושא מותח לקורא הלא-יהודי. הוא רגיל שילעיטוהו בספרים הלועגים להמוני היהודים ה"פחדנים" ש"נכספו ליהרג", ש"שיתפו פעולה" עם הגרמנים, "שהרגו זה את זה", ו"שלא התנגדו", כאילו מתוך איזה רצון קולקטיבי, שמתחת לסף ההכרה, להיעלם מעל במת העולם. מחברי שני החיבורים המוזכרים לעיל השתדלו להביא תוצאות מחקריהם בצורה קריאה מאד, ומשום כך מרובים הגוונים הנרטיביים בחיבורים הנ"ל.

גם עדי השואה, לוחמים ואסירים לשעבר, ממשיכים ללא הרף להעשיר את ספרות התקופה בספרי זכרונותיהם, עברית ויידיש – ספרים המוצאים תכופות בהוצאות המחברים. בספרים הנ"ל ישנם פרטים תיעודיים מרובים ולפעמים גם בלעדיים.

השתדלנו במסגרת מאמר זה לתת כמה קווים על המשמעות ההיסטורית והציבורית של משפט אייכמן, עשר שנים לאחר קיומו של המשפט. ודאי יזכה עוד נושא זה למחקרו המקיף והרב-צדדי.

העתונות העולמית ומשפט אייכמן

העתונות העולמית הקדישה את עמודיה לעניינו של אייכמן מיום תפיסתו, ורוב העתונים בעולם הקדישו למשפט את עמודיהם יום-יום במשך כל ימי ההליכים המשפטיים. כיצד באה לידי ביטוי דעת הקהל בעולם בעניין השמדת היהודים ובדבר אשמתן של שכבות רחבות בעם הגרמני להשמדה זו – עניין זה דורש עוד את מחקרו המקיף. "ידיעות יד ושם", מספר 38 (דצמבר 1961), הקדישו סקירות קצרות לעניין זה בשטח פולין (ע. ברנד), צ'כוסלובקיה (א. קול), רומניה (ת.ל.), הונגריה (א. גראווי), יוגוסלביה (ד. אלקלעי), סקנדינביה (ד. מלכיור), צרפת (נ.ע.), איטליה (ד. קרפי), ארצות הברית-בריטניה (דוקטור ל. רוטקירכן), גרמניה (נ-ק), ישראל (ע. רוקמן). "ידיעות יד ושם" חזרו לעניין זה בחוברת מספר 30 (מארס 1963) במאמר "בשולי התגובות על משפט אייכמן" (מ. מושקאט).

אשר לזכותה של ישראל לשפוט את אייכמן, הביעה העתונות הפולנית בשנת 1960-1961 את דעתה החד-משמעית שלישראל יש ויש הזכות הזאת. אולם עם מהלך המשפט התחילה להסתמן בעתונות הפולנית, כמו בעתונות הסובייטית, גישה ביקורתית. העתון "טריבונה רובוטניצ'ה" בגליונו מיום 27-28.5.1961 כתב: "...מערכת השיפוט בישראל מתעלמת מאנשים שחייבים לעמוד לדין עם אייכמן, ולפחות ראויים להוקעה פומבית... זו משפט מתמיה וצדק מתמיה..."

שני הקווים האלה: ההתעניינות הרבה במשפט והגישה הביקורתית למה לא הופכים את משפט אייכמן למשפטם של אלה שתופסים עמדות מפתח בגרמניה של אדינאור ובראשם מזכיר המדינה – האנס גלובקה – איפינו את העתונות בצ'כוסלובקיה ובשאר ארצות הדמוקרטיה העממית.

העתונות במערב אירופה, כגון צרפת, בלגיה, הולנד וכו', גילתה אהדה ליהודים והזדהות עם סבלם.

העתונות בגרמניה הקדישה מקום רב לדו"חות ממשפט אייכמן. את הציבוריות העולמית הפתיעו דברי פרופסור קארל יאספֶּרס ("דער מונאט", מספר 152, מאי 1961): "הפשע שבוצע נגד היהודים הוא פשע נגד האנושות כולה. את פסק הדין על כך יכולה להוציא רק ערכאה המייצגת את האנושות"... ארנסט מילר-מיינינגר (Ernst Muller-Meininger) היתמם ב"זידדויטשה צייטונג", מספר 86/1961: "...הוצאת העבר הזה מן הצל אל האור עלולה לגרום הלם לנוער הישראלי ולהביאו להצגת השאלה: איך זה יכלו האייכמנים ומרעיהם לבצע את מעשיהם מבלי להיתקל בהתנגדות?..."

במקומות שונים בגרמניה נערכו אסיפות פומביות למטרת ויכוחים על משפט אייכמן, כגון בהמבורג ובברלין המערבית. העתון "די צייט", מ-2 ביוני 1961, סיפר כי בהמבורג נשמעו טענות אנטישמיות תוקפניות: "האנטישמיות הנפוצה בעולם כולו היא ראיה, כי היהודים אינם בסדר כלל וכלל". אחרים טענו כי נמאס להם לשמוע תמיד על אייכמן, ואחרים – כי על ידי תבוסתה במלחמה כבר כיפרה גרמניה במידה מספקת על חטאיה.

העתון "פורוורטס" (Vorwarts), מ-2.8.1961, ניתח מחקר שנעשה בידי המכון למדעי החברה השימושיים בבאד-גודסברג על דעת הקהל בגרמניה בעניין משפט אייכמן והזכיר דרך אגב שבקרב הציבור הגרמני אפשר עוד היום לשמוע את הדעה כי "היטלר סילק פחות מדי יהודים בגז". לפי שליש העונים נכתב בגרמניה "יותר מדי על משפטו של אייכמן". היו ביניהם שחשבו ש"המשפט היה מיותר ובלתי-מוצדק" או שהפיץ "גוזמאות" על רשעותם של הגרמנים. מהמשאל נבע כי גרמנים רבים מעוניינים לשכוח ולהשכיח את השואה.

מישאל שערך העתון "שטוטגארטר צייטונג", מ-13.12.1961, הראה כי משפט אייכמן גרם להעמקת הערכתם של רבים מבין הגרמנים כי "בגרמניה היו אייכמנים רבים", ו"בדמותו של אייכמן אנו צריכים להבין את עצמנו"; וכי אייכמן הוא-הוא שסימל תכונות האומה הגרמנית בהפרזתן הנאצית: משמעת עיוורת, קנאות לאומנית ומסורת מיליטריסטית.

הזכרנו כבר לעיל שבארצות הגוש המזרחי רחשו אהדה למשפט, וזה גם בא שם לידי ביטוי-מה בעתונות. מהארצות הנ"ל בא גם סיוע מסויים באיסוף החומר שהיה דרוש למשפט. אולם ברית המועצות עצמה לא נענתה לפניה בעניין החומר.

הדיווח בעתונות ברית המועצות על משפט אייכמן היה דל. נשמעו טענות רבות על אי-צירופם של דוקטור גלובקה וחשודים אחרים למשפט. מאמר מלא השמצות מאת א. זייצב הופיע בכתב העת "נייבה" תחת הכותרת "על מה שתקה תמיס בתל אביב?"72. הוא מתעלם מהעובדה כי המשפט התקיים בבירת ישראל, ירושלים, וכותב על "תל אביב". הוא בא בטענות נגד בית המשפט בישראל כי לא היה בכלל צורך בהכנה ובחקירה במשך שנה וחצי, הן אשמתו של אייכמן כבר הוכחה במשפט נירנברג(לשון אחר: טענתו היא – למה לא אורגן משפט-ראווה דחוף המסתמל על "קביעת עובדות"). הוא העלה את השאלה למה שופטים בישראל רק את אייכמן ולא גם פושעים נאציים אחרים (הגם שאינם נמצאים בידי ישראל), והעלה את החשד כי הדבר נעשה בהשראת ממשלות ארצות הברית וגרמניה המערבית. זייצב כתב במאמרו כי אייכמן הכריז כי "בלי עזרת הציונים לא היה יכול להשלים את מלאכת ההשמדה..." זייצב, בשנת 1962, היה חלוץ ההסתה האנטי-ישראלית שפרצה בכל עוצמתה בשנת 1967.

על המבוכה והדאגה בעתונות הניאו-נאצית והאנטישמית בשפה הגרמנית ובשאר השפות, עם משפטו של אייכמן, כדאי לקרוא במאמרו של י. אריאל ב"ידיעות יד ושם" מספר 28.

השפעת משפטו של אייכמן בתחום עשיית דין בפושעים הנאציים

למשפט אייכמן, שריכז סביבו את תשומת לב העולם כולו, היתה השפעה על חידושם של משפטים נגד פושעים נאציים שונים ועל הגברת המאמצים לגלות פושעים המתחמקים מבית המשפט. כן גברה גם הנטיה לטיהור האדמיניסטרציה ומוסדות המשפט המערב-גרמניים מגורמים נאציים. לא כאן המקום לפרט את מאות המשפטים שנפתחו או שחודשו בגרמניה המערבית ובאוסטריה (וכן בברית המועצות, בגרמניה המזרחית, בפולין ובצרפת), אולם העובדות הנ"ל מהוות הוכחה לחשיבות התרומה של משפט אייכמן בשטח שיפוטם של הפושעים הנאציים ובשטח ה"דינאציפיקציה". לדאבוננו רבים מהמשפטים שנערכו בגרמניה המערבית ובאוסטריה נגמרו בפסקי דין כה ותרניים כלפי הפושעים, עד כדי כך שעוררו כלי מחאות בעולם קורבות הנאצים.

דברי סיכום

מתוך פרספקטיבה של עשר שנים לאחר משפטו של אייכמן ניתן לומר:

למשפט אייכמן היתה מטרה ישירה: עשיית דין והענשה לפושע אייכמן, אחד מראשי מיבצע השמדת היהודים, שהסתתר יותר מחמש-עשרה שנה מכס המשפט. המשפט התקיים בירושלים, לעיני כל העולם, לפי כל הדינים המקובלים בעולם המשפט, ופסק הדין בוצע, והוכיח כי מדינת ישראל הסוברנית יש ביכולתה להביא לדין ולהעניש כחוק את רוצחי העם היהודי.

אולם למשפט הזה היתה גם מטרה בלתי-ישירה: העלאה מחדש לעיני כל העולם את פרשת הסבל היהודי והשמדת היהודים בתקופת השואה, בכל ארצות הכיבוש הנאצי. ובזה עיקר חשיבותו ההיסטורית והציבורית של המשפט.

וכאן נביא כמה נקודות-סיכום בנוגע למשפט:

א)       השמדת היהודים היוותה במשפטים המרובים נגד הפושעים הנאציים אך חוליה אחת במסגרת הזוועות הנאציות; ואילו משפט אייכמן העמיד במרכזו את יוזמות, תוכניות וביצוע השמדת היהודים על ידי גרמנה הנאצית, לכל שכבותיה, זרועותיה, שלוחותיה וגרורותיה. למשפט הוגש גם חומר תיעודי בלתי-ידוע ברבים עד כה.

ב)       המשפט הוכיח עד כמה נמנעו ממשלות בנות הברית להיחלץ לעזרת היהודים בארצות הכיבוש הנאצי והתעלמו מהצעות לעזרה והצלה, שהוגשו להן על ידי המוסדות היהודיים.

ג)        המשפט נתן מקום לציבור בארץ בכלל, ולנוער בפרט, לתפיסה מעמיקה יותר של תקופת השואה, ולהבנה כי אין מקום להשוואה שטחית בין עמידת היישוב היהודי במאבקו על אי-תלותו המדינית בארץ – לבין עמידתם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי, שהיו נתונים לשליטתו של מנגנון הדיכוי הענקי של הרייך הנאצי ושהתבסס ונשען על ארגונים פרו-נאציים ואנטישמיים בארצות הנ"ל ועל אדישות עויינת כלפי היהודים בארצות רבות של הכיבוש הנאצי.

ד)       המשפט הביא לידי ביטוי, לא בהצהרות פתטיות, אלא דווקא בדברים הפשוטים והמגומגמים של העדים – פרשיות רבות של העמידה היהודית של המוני היהודים, לצורותיה השונות.

ה)      המשפט הביא לתגובות מרובות בציבור הלא-יהודי בעתונות ובטלוויזיה ולהיווצרותו של יבול ספרותי רב המוקדש לשואה ולבעיותיה. בין הספרים היו גם כאלה שסילפו את עמידתם והתנהגותם של היהודים בתקופת השואה, והם גרמו לספרות פולמוסית ומחקרית במטרה להעמיד את המאורעות על נכונותם ההיסטורית.

ו)         המשפט גרם לחידוש משפטיהם, ולהתחלת משפטים חדשים, של פושעים נאציים בגרמניה המערבית, אוסטריה וארצות אחרות; אולם ברוב המקרים בגרמניה ובאוסטריה פסקי הדין היו "מיקרוסקופיים" כלפי היקף הפשעים. המשפט גרם גם לחידוש תהליכי הדינאציפיקציה בארצות הנאציות לשעבר.

ז)        המשפט גם להיווצרותו של רגש הזדהות בין המוני הנוער בארץ עם העבר היהודי ועם עצם המאבק היהודי על החיים, על הקיום ועל צלם האדם, תוך תנאי שיעבוד ואימים; המשפט החדיר להכרת הנוער בארץ, כי מלחמה על אי-תלותה ועצמאותה של ישראל היא מלחמה למניעת אושוויץ בישראל...

***

מן הראוי כי הפרוטוקולים המלאים של משפט אייכמן יופיעו בעברית ובלועזית בכל היקפם, בליווי כל המסמכים המרובים והעדויות בכתב שהוגשו למשפט, בצירוף האפאראט המדעי המתאים, ההערות, ההארות והמפתחות. הפרוטוקולים של משפט אייכמן יהוו חומר-עזר לכל חוקר של ההיסטוריה היהודית בכלל ולחוקרי תקופת השואה בפרט, לסטודנטים באוניברסיטאות, למורים ולכל המתעניין בדברי ימי ישראל.

הערות

1.       ראה: היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן. כרך א'. נאום ההאשמה. מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה, 100 עמ', ירושלים, תשכ"ב.

2.       על תרומת ארכיון "יד ושם" להכנת משפט אייכמן ראה מאמרו של ד"ר י. קרמיש ב"ידיעות יד ושם", מס' 28, 1961, עמ' 28-34.

3.       פירוט המסמכים שהוגשו: מס' 21-22, 1960, ו-24-25, 1961, של "לה מונד ז'ואיף", פריז.

4.       נ. בלומנטל, האם הביא המשפט חידושים לחקר ההיסטורי? "ידיעות יד ושם", מס' 28, 1961, עמ' 2-7.

5.       בספרו מן המיצר, ע' ק"ג, ניו-יורק, תש"ד. המכתב מודפס כולו בעמ' 237-242 של "חרבן יהדות סלובקיה", מאת ל. רוטקירכן, הוצאת "יד ושם".

6.       Trials of the Major War Criminals Before the International Military Tribunal. Nuremberg, 1947-1948, Vols. XLII.

7.       La Persecution des Juifs en France et dans les autres pays de I'Ouest. Edition du Centre, Paris, 1947; La Persecution du Juifs dans les pays de I'Est. Editions du Centre, Paris, 1949.

וכן הובאו כמה עשרות מסמכים באוסף "הפתרון הסופי", בהוצאת "בית לוחמי הגיטאות", תשכ"א.

8.       החומר הבסיסי על "משפטי נירנברג" שהתקיימו לפני הטריבונל הצבאי האמריקאי הם חמישה עשר הכרכים של:

Trials of War Criminals Before the Nuremberg Military Tribunals Under Central Council Law No. 10, 15 Vols. Washington, 1946-1949.

9.       ראה על כך גם במאמרו של ד"ר א. באומינגר, השפעת משפט אייכמן על הנוער בארץ, "ידיעות יד ושם", מס' 28, 1961, עמ' 8-10.

10.   Simon Wiesenthal, Ich Jagte Eichmann. Tatsachenbericht. Gutewloh, Sigbert Mohn, 1967, 254 p.

מהד' עברית: שמעון ויזנטל, הרדיפה אחרי אייכמן, וייס, ירושלים, 1961, 279 עמ'. ירושלים, תשכ"א, 169 עמ'.

11.   Tuvia Friedman, The Hunter. Anthony Gibbs & Philipps, London, 1961, 299 p.

12.   Moshe Perlman, The Capture of Adolf Eichmann, Wiedenfeld and Nicholson, London, 1961, 179 p.

מהד' עברית: משה פרלמן: איך נתפס אייכמן, עם עובד, תל אביב, 1961, 191 עמ'.

13.   John Donovan, Eichmann; man of slaughter. Avon Books, New York, 1960, 109 p.

14.   Comer Clarke, Eichmann; the man and his crimes. Ballantine Books, 1960, 153 p.

15.   Henry A. Zeiger, The Case Against Adolf Eichmann. Signet Books, New York, 1960, 191 p.

מהד' עברית: הנרי א. צייגר, פרשת אדולף אייכמן, אחיאסף, ירושלים, 1960, 228 עמ'.

16.   Francois de Monfort, Adolf Eichmann, levez-vous! Presses de la Cite, 1961, 185 p.

17.   Victor Alexandrov, Six millions de morts; la vie d'Adolf Eichmann. Plon, Paris, 1960, 218 p.

18.   Henri Ludwigg, Io sono Adolf Eichmann: le storia di un Tedesco (Tradujione del Tedesco). Sugar editore, Milano, 1961, 251 p.

19.   Philip Paneth, Eichmann: technician of death. Spelles and Sons, New York, 1960, 239p.

20.   Quentin Reynolds, Ephraim Katz & Zwi Aldouby, Minister of Death: the Adolf Eichmann story. The Vicking Press, New York, 1960, 246 p.

21.   Robert M. W. Kempner, Eichmann und Komplizer. Europa-Verlag, Stuttgart, 1961, 451p.; Zurich, 1961, 452 p.

מהד' עברית: רוברט מ. וו. קמפנר, המקצוע השמדה. דרכו של אייכמן, הוצ' שוקן, ירושלים ות"א, תשכ"ד-1963, 440 עמ'.

22.   Michael A. Mussmano, The Eichmann Kommandos. Macrae Smith, Philadelphia, 1961, 268 p

23.   Chales Wighton, His Career and Crimes. Odham Press, London, 1961, 287 p.

24.   Albert Wucher, Eichmann gab es viele. Droemersche Verlagsanstalt Th. Knaur Nachf, Munchen-Zurich, 1961, 296 p.

25.   Einstein Siegfried, Eichmann, Chefbuchalter der Todes. Roderberg-Verlag, Frankfurt-am Mein, 1961, 184 p.

26.   Lew Gourevich, avec le collaboration de Stephan Richey, Agents secrets contre Eichmann. "L'Air du Temps" – collection dirigee par P. Lozereff pour Gallimard, Paris, 1961, 188 p.

27.   Marc Hillel et Richard Caron, Operation Adolf. Collection "Espionage", Presses de la Cite, Paris, 1961. 187 pp.

28.   Heinz Kuehnrich, Judenmorder Eichmann. Dietz-Verlag, Berlin, 1961, 154 pp.

29.   לעוויטאן בער, אדאלף אייכמאן דער בוכהאלטער פון טויט, שתי מהדורות, ת"א, 1960, 132 עמ'. חוברת זו הופיעה בארץ גם בשפה ההונגרית והספרדית.

30.   Anklage gegen Eichmann. Sondernummer, "Das Neue Israel", Heft 9, Zurich, Marz 1961

31.   Joseph Billig, Eichmann et la Solution Finale de le Question Juive. In: "France Observateur", No. 570, Paris, 6.4.61

32.   Bernard Zoringe, Eichmann. In "Historia", No. 165, Ed. Tallandier, Paris, 1960

33.   Dossiers no Eichmann. "World Jewry", a monthly review, No. 4, Vol. IV, London, April 1961, 31 pp

34.   Eichmann-Henker. Seine Handlanger und Hintermanner, Eine Dokumentaion, Ausschuss fur Deutche Einheit, Berlin, Ende Marz 1961, 93 pp

35.   Eichmann Master of the Nazi Murder Machine. World Jewish Congress, New York, 1961, 32 pp

36.   "Eichmann", Materieux et Commentaires. Par H. Fiszer, A. Drozdzynski, J. Brzozowski, Z.A.P., Poznan-Versovie, 1960, 117 pp. (roneot).

37.   "Eichmann", Documents et Temoignages. Par D. Giladi, S. Wiesenthal, L. Poliakov et A. Biss, in "Evidences", No. 84, Paris, Juin-Juillet 1960, pp.1-35

38.   Eichmann Tells His Own Damming Story. In: "Life", Vol. 46, No. 22-23, New York, November-December 1960

39.   P. Frementin et R. Mejeau, Eichmann fait trop bien son travail. In: "Le Monde et la vie", Mensual, No. 94, Paris, pp.25-27

40.   Marc Hillel, Le dernier voyage d'Eichmann. In: "Constellation", No. 153, Paris, Janv. 1961, pp. 180-204

41.   Portrait d'Eichmann. Plaquette illustree, D.D.R., ללא תאריך.

42.   השואה והמשפט; פרשת משפט אייכמן ותקופת השואה (על פי הדיונים, עדויות ותעודות). המערכת: ח. ברלס, נ. בלומנטל, ד"ר י. קרמיש. 3 כרכים, הוצאת "אנציקלופדיה של גלויות", ירושלים, 1961-1963.

43.   The Opening Statement of the Attorney General Gideon Hausner, 6,000,000

Accusers, Israel's Case Against Eichmann. Jerusalem, 1961.

44.   Robert Servatius, Verteidigung Adolf Eichmanns. Pladoyer, Bad. Kreuznach, 1961

45.   היועץ המשפטי לממשלה נגד אדולף אייכמן, מרכז ההסברה במשרד ראש הממשלה, ירושלים, 1963. א) נאום ההאשמה; ב) פסק הדין; ג) נאום הסיכום; ד) עדויות, א'; ה) עדויות, ב'; ו) הערעור.

46.   Le Dossier Eichmann. "Le Monde Juif", La Revue du C.D.J.C., No. 21-22, Paris, 1960

47.   Le Dossier Eichmann et la Solution final de la Question Juive. C.D.J.C. (Publication No. 33), Paris, 1960

48.   Le Proces Eichmann. "Le Monde Juif", Le Revue du C.D.J.C., No. 24-25, Paris, 1961

49.   "ידיעות יד ושם", מס' 28, לסיכום משפט אייכמן, ירושלים, דצמבר 1961.

50.   "יד ושם", קובץ מחקרים בפרשיות השואה והגבורה, מס' ה', ירושלים, תשכ"ג-1962.

51.   Jeno Levai, Eichmann in Hungary, Documents. Budapest, 1961

52.   Leon Poliakov, Le Proces de Jerusalem; Jugements, Documents. Paris, 1963

53.   Arendt Hannah, "Eichmann in Jerusalem", Report on the Banality of Evil. The Vicking Press, New York, 1963

54.   Robinson Jacob, "And the Crooked shall be Made Straight", The Eichmann Trial, the Jewish Catastrophe and Hannah Arendt's Narrative. The Jewish Publication on Society of America, Philadelphia, 1965

55.   Hans Buchheim et al, Anatomie des SS Staates. Vols. I-II, Freiburg im Breisgau, 1968

(הופיע גם בתרגום אנגלי).

56.   Gerald Reiflinger, The Final Solution. 2nd rev. edition, London, 1968

57.   The Eichmann Judgements. Ed. By E. Lauterpacht Butterworths, London, 1968, 1968, 344 pp

58.   The Eichmann Case, a Source Book, by R.I. Braham, World Federation of Hungarian Jews, New York, 1969, XI + 180 pp

59.   חיים גורי, מול תא הזכוכית. משפט ירושלים. הוצאת הקיבוץ המאוחד, "למרחב", תשכ"ב-1962, 230 עמ'.

60.   ישראל גוטמן, שנאה עצמית נוסח ארנדט, "ילקוט מורשת", חוברת ו', דצמבר 1966, עמ' 111-134.

61.   Dr. Bruno Battelheim, "The Informed Heart", Autonomy in a Mass Age. U.S.A., 1960

62.   Hilberg Raoul, The Destruction of the European Jews. Cicago, 1961; W. H. Allen, London, 1961, pp. 649

64.J. F. Steiner, Treblinka. Ed. A. Fayard, Paris, 1966, pp.396

65. …"Non seulement les Juifs se laissent tuer sans un geste de revolte, mais ils aident

encore leur bourreaex dans leur oeuvre d'extermination" (p. 135)     

66. והרי פירוט ההרצאות לפי הסדר: דברי פתיחה – א. טרטקובר; עשרים וחמש שנה למרד גיטו ורשה – י.

      צוקרמן; העמידה היהודית אספקלריה לקיום היהודי – ל. יחיל; מקורות למחקר העמידה היהודית – נ.

      בלומנטל; הפעולה המדינית של היהודים נגד המשטר הנאצי בשנים 1933-1939 – נ. פיינברג; דרכים

      במאבק הציבור היהודי בגרמניה נוכח הרדיפות – א. מרגליות; החינוך היהודי בימי הנאצים כדוגמה

      לעמידה נגד המשטר הטוטליטרי – י. ואלק; תפקיד המפלגות היהודיות בארצות השלטון הנאצי – נ.

     עק; העמידה בחיי יום-יום בגיטאות ובמחנות – מ. דבורז'צקי; על מפעלי תיעוד כגילוי של עמידה יהודית

     – צ. שנער; היודנראטים ויחסם לבעיות המרי המזויין נגד הנאצים – י. טרונק; ההנהגה, דרכיה

     ואחריותה – צ. א. בראון; תנועות הנוער במחתרת ובמרד הגיטאות – י. גוטמן; צורות העמידה היהודית

     במערב – ל. פוליאקוב; מקומו של מרד הגיטאות במאבק נגד הכובש – י. קרמיש; פרטיזנים יהודים,

     קשיים אובייקטיביים וסובייקטיביים – ש. חולבסקי; המחתרת הכללית הפולנית והמחתרת היהודית – מ.

     בורביץ; תנועת המרי היהודית מתוך אספקלריה של תנועת המרי האירופית – הנרי מישל (צרפת);

    השתתפות היהודים בצבאות בעלות הברית – ל. שטיינברג (צרפת); לחימת יהודי ברית המועצות

    במלחמת העולם השניה – ד. לוין; דברי הספד על ש. אש – י. רובינסון; נתיבי בריחה וקשרים בימי

    מלחמת העולם השניה – ל. רוטקירכן; הישוב בארץ ישראל במסכת העזרה ליהודי אירופה – י. סלוצקי;

    נסיונות עזרה והצלה בימי השואה – א. טרטקובר; קידוש השם במהלך הדורות וייחודו בתקופת השואה

    – י. גוטפשטיין; דברי סיכום ונעילה – י. רובינסון, א. טרטקובר.

67. העמידה היהודית בתקופת השואה, דיונים בכינוס חוקרי השואה (ירושלים 7-11 באפריל 1968), הוצ' "יד

      ושם", ירושלים, תש"ל, 464 עמ'.

68. Jewish Resistance during the Holocaust. Proceeding of the conference on Manifestations

      of Jewish Resistance, Yad Vashem, Jerusalem, 1971, pp. 562

69. פעולות הצלה בקושטא 1940-1945, דיונים ב"בית לוחמי הגיטאות" ע"ש י. קצנלסון, 16.12.68 (המרצים:

      ד"ר ז. הדרי, מ. בדר, ח. ברלס; דיון: ר. אוירבך, ד"רמ. דבורז'צקי, ד"ר י. באואר, פ. מזיא, ד"ר נ. עק, צ.

     שנר, י. גוטמן, י. צור, פרופ' א. טרטקובר, מ. בדר, ח. ברלס), הוצ' "יד ושם", ירושלים, תשכ"ט.

70. Steinberg L. Le Revolte des Justes. Le Juifs contre Hitler. 1933-1945. Fayard, Paris, 1970, pp. 608     

71. Latour Anna, La Resistance Juive en France. 1940-1944. Hock, Paris. 1970, pp. 295

72. E. Zajtzev, O chon molezala Temida v Tel Avivie, k itogam processa Eichmann. Neva,

       Leningrad, No. 3/1962, pp. 159-166

***

המאמר הוגש למערכת באביב 1971 לקראת עשר שנים להתחלתו של משפט אייכמן. ברשימת החיבורים שהובאה כאן יש לראות רק רשימה סלקטיבית של החיבורים הנודעים במיוחד. רשימה מקיפה של החיבורים שנתפרסמו עד שנת 1969 הוזכרה בהערה מס' 58. לקראת יוני 1972, במלאות עשר שנים לסופו של אייכמן, יש לצפות לגל חוזר של חיבורים בשטח זה.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial