מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

נילי קרן, השואה – מקומה בחינוך לקראת המאה העשרים ואחת

נילי קרן, השואה מקומה בחינוך לקראת המאה העשרים ואחת

 

 לאחרונה נשאלתי על ידי תלמידי תיכון, האם לדעתי השואה תִּדּוֹן  באותה מידה  של אינטנסיביות גם במאה הבאה, או שמא תמצא את מקומה בזיכרון הקיבוצי ליד אירועים כמו גירוש ספרד? תוך כדי מחשבה על השאלה עלה בדעתי, כי החל מינואר 2000 ייכללו אירועי השואה במאה הקודמת, ומבחינת אוכלוסיית התלמידים משמעות הדבר היא היותה אירוע מן העבר הרחוק.

   מעניין הוא, כי כל אימת שסוגיה זו עולה בדיון כזה או אחר, האירוע הנבחר להשוואה הוא גירוש ספרד שהתרחש בשנת 1492.

   מבחינת התלמידים גירוש ספרד הוא פרק הנלמד בשיעורי ההיסטוריה ולא ניכר כי היתה לו השפעה כלשהי על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. האם היתה לגירוש זה השפעה טראומטית על בני הדורות הראשונים לגירוש? אם כן, מדוע לא נחרת האירוע בזיכרון הקיבוצי? כיצד ניסו בני הדורות ההם לשמר את הזיכרון ולהעבירו הלאה? האם העובדה שיהודי ספרד גורשו על רקע השתייכותם הדתית הפכה את האירוע לבעל משמעות דתית בלבד, ועל כן לא הפך לסמל משמעותי בתוך תהליכי ההתחדשות הלאומית היהודית, כעבור כ350- שנה? האם האירועים שהובילו לגירוש היהודים מספרד ולפיזורם ברחבי אירופה לא הביאו להפקת לקחים לאומיים-יהודיים, שניתן היה להשתמש בהם מאוחר יותר כמו שנעשה באירועים דרמטיים אחרים?1

    יתכן שיצטרכו לעבור עוד עשרות רבות של שנים, כדי שהדורות הבאים יוכלו לבחון את ההשפעות מרחיקות הלכת של אירועי השואה על העם היהודי בכלל ועל מדינת ישראל בפרט. מכל מקום ברור, כי אם יש למאורעות השואה משמעויות והשלכות שחשוב לעגן אותן  בזיכרון ארוך הטווח של בני האדם באשר הם, אך גם ואולי בעיקר בקרב הציבור היהודי לחינוך יש בעניין זה תפקיד מרכזי.

   ככל שהעולם נעשה יותר ויותר פתוח וכתוצאה מכך יותר ויותר קטן, נחשפים בני האדם לאירועים דרמטיים בעלי אופי שונה, החל מרעידות אדמה המכחידות רבבות בני אדם באחת ועד למעשי טבח המוני מסיבות פוליטיות, אתניות ואחרות, ואז הופכים אירועי השואה ייחודיים ככל שיהיו, חד-פעמיים ככל שיהיו לעוד פרק זוועתי בתולדות הציביליזציה האירופית. וגם אם נשוב ונשנן יום-יום ושעה-שעה, כי השואה אינה דומה ואין להשוותה לשום "ג'נוסייד" לא נוכל להבטיח, כי זיכרונה יישמר באותה עוצמה  ומתוך אותה מחויבות המאפיינת את תהליכי שימור הזיכרון העוברים עלינו בימים אלה של סוף המאה העשרים.

   על האופן שבו התפתחה תודעת השואה בחברה הישראלית, ובכלל זה במערכת החינוך הישראלית, נכתב כבר לא מעט.2 מתוך כל מה שנכתב עולה בבירור , כי מרבית השינויים שהתחוללו ביחסה של החברה הישראלית לאירועי השואה היו קשורים באירועים אקטואליים בעלי משמעות פוליטית, ישראלית או יהודית. רוב ההחלטות הרשמיות שהתקבלו בכל הנוגע למקומם של אירועי השואה בתכנית הלימודים היו תוצאה של החלטות פוליטיות שהתקבלו בין השאר בגלל לחצן של קבוצות בעלות עניין, שהכירו בכוחו של החינוך כגורם העשוי לעגן את זיכרון האירועים הללו בתודעה הקיבוצית הישראלית. חשוב לציין, כי עד למחצית שנות ה80- נמצאו השיקולים הפדגוגיים בתחתית הסולם מבחינת השפעתם על מטרות ההוראה, על התכנים ועל השיטות.

   לשם המחשה מן הראוי לציין כדוגמה את ההחלטה של משרד החינוך והתרבות משנת 1979 להפוך את נושא השואה כ"נושא חובה" בתכנית הלימודים בהיסטוריה בבית הספר העל-יסודי, לקבוע מסגרת של שיעורים (בין 30 ל40-) ואת התכנים המחייבים שעליהם ייבחנו התלמידים בבחינת הבגרות.

   לכאורה היתה זו החלטה מתבקשת, שכן כאשר נקבע שנושא כלשהו חייב בבחינת בגרות, מיד עולה יוקרתו ומיד נעשים מאמצים מרוכזים להורות אותו ביעילות, כדי שהתלמידים יוכלו לעמוד בבחינת הבגרות בהצלחה ולהשיג תוצאות טובות. תוצאה

טובה בבחינה פירושה ציון גבוה. במלים אחרות, המבחן היחיד כמעט לידע על אירועי השאה הוא בחינת הבגרות שלקראתה נדרשים התלמידים לשנן רשימה של נושאים, אירועים ומושגים שנקבעה מראש על ידי המימסד הפוליטי-חינוכי, הלא הוא משרד החינוך והתרבות.

   אותה קבוצה של תלמידים שעוררה את עניין גירוש ספרד שהוזכר בראשית המאמר, הביעה באוזני יותר מפעם אחת את צערה, כי אחדות מן הסוגיות שעליהן שוחחנו ועוררו בהם עניין מיוחד "אינן כלולות בבחינת הבגרות" ולכן לא ניתן להקדיש להן את הזמן הראוי להן. באילו סוגיות מדובר? אביא רק שתי דוגמאות:

א.                  רופאים ורפואה בתקופת השואה;

ב.                   נשים בתקופת השואה.

   בשיחה עלו עוד שאלות רבות שעוררו התלמידים, ובמהלכה התברר כי הם מגלים עניין וסקרנות במשמעות העמוקה יותר של האירועים, מעבר לתיאור מהלכם. לכל אלה לא ניתן מקום בלמידה הממוקדת רובה ככולה סביב מטרה אחת מרכזית: לעבור בהצלחה את בחינות הבגרות.

   באוניברסיטאות ובמכללות מתקיימים קורסים רבים בנושא השואה. ההתעניינות בסוגיות אלה רבה מאוד בשנים האחרונות ורבים מן הסטודנטים מבקשים ללמוד את הנושא. רובם הגדול סיים את בית הספר התיכון הישראלי בתקופה שלימודי השואה היו כבר בגדר חובה וכולם נבחנו בבחינות הבגרות. וראה זה פלא: הם אינם זוכרים אלא במעומעם את מה שהיו אמורים לדעת אחרי למידה אינטנסיבית של פרק  זה. במלים אחרות: לימוד השואה במסגרת לימודי החובה בבית הספר אינו ערובה לרכישת ידע ומכאן גם לא להבנה טובה יותר של האירועים.

   אין מחלוקת בדבר מרכזיותה של השואה בתולדות עם ישראל ובתולדות הציביליזציה המערבית. אין גם ספק בכך שהבנת העולם לאחר השואה איננה יכולה להיות מלאה מבלי לדעת ולנסות להבין את הרקע והמניעים להתרחשותה, וכמובן את מהלכה ותוצאותיה. כיצד אפוא ניתן להבטיח שאירועים אלה על ייחודם ועל האוניברסליות שלהם יישמרו בתודעה ובזיכרון של הדורות הבאים? כדי לענות על שאלה זו מן הראוי לבחון את ניסיון העבר ובכללו את השגיאות שנעשו בהקשר  זה, ואולי ללמוד מהן לקראת בנייתה של תפיסה חדשה של התמודדות חינוכית עם אירועי השואה.

   מאז נקבעה חובת הוראתה של השואה בתכנית הלימודים בהיסטוריה, הופרד פרק לימוד זה משאר פרקי הלימוד בהיסטוריה ובכללם הפרק על התקופה שבין שתי מלחמות העולם ומלחמת העולם השניה. יתר על כן, ספר הלימוד ששימש את כל תלמידי ישראל היה ספר לימוד שיוחד לאירועי השואה בלבד, ללא כל הקשר היסטורי בתולדות העמים ובתולדות ישראל. מציאות זו יצרה מצב פרדוקסלי, שבו יכול היה

תלמיד ללמוד ולהיבחן על תקופת השואה ורק לאחר מכן ללמוד את הפרק העוסק במאה ה20-!!!

   יתר על כן, תפיסת הוראתה של ההיסטוריה היתה מבוססת על נאראטיב שהיה בנוי כולו על מיגוון מוגבל מאוד של מקורות: מסמכים רשמיים, מימצאים ארכיאולוגיים, איורים מעטים ותצלומים (למן התקופה שבה ניתן היה לתעד באמצעות צילום). מאוחר יותר נוספו גם יומנים וזיכרונות אישיים. מקורות אחרים, כגון ספרות ושירה, אמנות פלסטית לסוגיה וכו' לא נחשבו כמקורות המסייעים להרחבת הידע ולהעמקת ההבנה.

   ההסתייגות מסוג זה של מקורות נבעה, בין השאר, מכך שלימוד היסטוריה עסק רובו ככולו בעובדות, באירועים, בתופעות ותהליכים, ופחות מכל במשמעות האנושית-הומניסטית שלהם. ההיסטוריה לא נתפסה כסיפורם של בני אדם, בין אם היו אזרחים רגילים, מנהיגים, מצביאים, מאוגדים בארגונים, מפלגות וכו'. מרבית התלמידים הכירו את תולדות האנושות כשרשרת של מאבקים, מלחמות, כשביניהן יש פסקי-זמן של פריחה כלכלית, תרבותית, פוליטית או חברתית. מהפכות נלמדו בהקשר החברתי-אידיאולוגי שלהן ופחות מכל בהקשר האנושי שלהן.

   גם לימוד תקופת השואה נעשה בדרך זו. אמנם בלימוד פרק זה נעשה שימוש רב יותר בעדויות, ביומנים ובזיכרונות, בעיקר סביב השאלות הנוגעות לעמידת היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי, שכן הניסיונות לכתוב על התקופה רק מתוך המסמכים הרשמיים מן הסוג שהוזכר לעיל, הציגו אותה רק מזווית ראייתם של המבצעים או בעלי בריתם. זו היתה, למשל, הביקורת על ספרו של ראול הילברג3, שכתב אותו תוך שימוש במקורות גרמניים רשמיים בלבד.

   בשיח החינוכי על הוראת מקצועות שונים מודגש מאוד הצורך להתייחס לשלושה היבטים לקראת קביעתה של תכנית הוראה: הלומד, החברה ותכני הלימוד. בתכנית הלימוד בהיסטוריה בכלל ובנושא השואה  בפרט היה שיקול הדעת על מקומו של הלומד האחרון בסדר העדיפויות. בראש וראשונה הובאו בחשבון צרכיה של החברה החברה הישראלית. לימוד השואה אמור היה להתאים לאתוס הישראלי באותה העת ועל כן שיקולים אלה היוו את הבסיס לקביעת עצם הלימוד ובמידה רבה מאוד גם את תכניו. ואכן, בחירת התכנים וההדגשים עמדה ועומדת עד היום במקום השני בסולם שיקולי הדעת.

   עולמו   של הלומד וצרכיו נמצאו, אפוא, רק במקום השלישי. עוד נרחיב בכך, אך כבר עתה אפשר לציין כי עובדה זו מוכחת בכך שאין כל תכניות דיפרנציאליות בהיסטוריה בכלל ובנושא השואה בפרט, האמורות להתאים לקבוצות שונות של תלמידים. התכנית היא אחידה, התכנים אחידים. אחרי הכול, מבלי להתייחס לצרכים ייחודיים, החשוב ביותר הוא כי כולם מתחנכים בתוך החברה הישראלית שצרכיה, כאמור, עומדים במקום הראשון.

  

מטרותיה של הוראת השואה בדיקה  מחודשת

 

   כאשר נקבעה חובת הוראתו של נושא השואה לא הוגדרו המטרות בצורה נפרדת. מאחר והנושא נכלל בתכנית הלימודים בהיסטוריה, ניתן להניח כי הוראת השואה נכללת בין הנושאים המיועדים להשגת המטרות הנ"ל.4

   בחינת המטרות הללו מעלה כי גם עתה, 55 שנים לאחר סיום מלחמת העולם השניה, תקופה שבה התרחשו זוועות רבות כל כך כלפי אוכלוסיות שלמות באפריקה, באסיה ואפילו בלב אירופה, עדיין נתפסת השואה כאירוע שאיננו נבחן על פי רצף המאורעות, ובוודאי כמקרה מבחן ייחודי מול מקרים אחרים של ג'נוסייד שבאו אחריו בהיקפים מדהימים ובתדירות גבוהה.

   יתר על כן, התחזקות מעמדה של השואה כאירוע מעצב בחוויה האנושית בכלל, עם הקמתם של מוזיאונים ומרכזי הנצחה רבים בכל רחבי העולם, מיפן במזרח ועד ארצות הברית במערב, עוררה קבוצות נוספות שנפגעו מן המשטר הנאצי ואף הובלו בחלקן לתאי הגזים לצדם של מאות אלפי היהודים, לתבוע את עלבונן על כי נמחקו מן התודעה הציבורית. אחת הקבוצות הללו הם הצוענים, צאצאי השבטים סינטי ורומה, אשר נרדפו על ידי הנאצים ורבבות מהם הובלו למחנה המוות בירקנאו ושם נרצחו, לא לפני שרבים מהם עברו ניסויים רפואיים אכזריים בידי מנגלה ואנשיו.

   הוויכוח על ייחודה של שואת העם היהודי לא מצא הד בתכנית הלימודים העוסקת בנושא. ההסבר לכך הוא פשוט למדי: גם אם אחת ממטרות לימוד השואה היא פיתוח רגישות לסבל האנושי, לא קיים במסגרת החומר הלימודי שום איזכור לסבל אנושי אחר מלבד סבלם של היהודים, שמא היווצרות אמפתיה לסבלם של הצוענים תקטין במשהו את ההזדהות עם סבלם של בני העם היהודי. והזדהות כזאת נחשבת כאחד ההישגים הנדרשים בעקבות לימוד השואה. לא כל שכן הניסיון להבין את התרחשותו של רצח העם היהודי מתוך השוואתו למקרים קודמים של רצח עם תוך כדי מלחמה, למשל רצח הארמנים במלחמת העולם הראשונה.

   גם ההיסטוריונים המוצאים דמיון רב מאוד בין הג'נוסייד הארמני לבין שואת העם היהודי לא טענו מעולם שאלה הם שני אירועים זהים. רצח הארמנים נעשה על רקע כוונתם של התורכים לדכא כל התעוררות לאומית של הארמנים בתורכיה, אך על השימוש בשיטות רצחניות הוחלט תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, ששימשה כיסוי נוח לגירושם ההמוני ורציחתם של למעלה ממיליון וחצי ארמנים גברים, נשים וילדים. הג'נוסייד הארמני הוזכר הן על ידי היטלר עצמו, שהבין היטב את משמעות ההתעלמות העולמית מן הטבח הזה, והן על ידי יהודים תחת הכיבוש הנאצי, שביקשו לראות בניסיון ההתקוממות של הארמנים, כפי שבא לידי ביטוי בספרו של פראנץ ורפל 'ארבעים יום של מוסה דאג'5, מופת ראוי לחיקוי. אלה הן סיבות טובות מאוד לבחון את השואה כמקרה ייחודי של רצח עם דווקא מול אירוע דומה שהתרחש רק 25 שנים קודם לכן. בכל אופן הנושא לא נלמד אפילו במסגרת הפרק העוסק במלחמת העולם הראשונה, וכמובן שאינו נרמז אפילו באחד הפרקים העוסקים בשואת העם היהודי במלחמת העולם השניה. התלמידים  לא נדרשים אפילו לבחון את המקרה הזה לצורך הבנת השאלה המטרידה אותם ביותר:  כיצד יתכן מעשה רצח בהיקף כזה?

   אם אחת ממטרות לימוד השואה היא לשמר את זיכרון האירועים וזכרם של הקרבנות, הרי כבר נאמר לעיל, כי לימוד לשם בחינה איננו ערובה לזכירה של האירועים ואם הוא לא נעשה מתוך התייחסות להיבטים האנושיים-הומניסטיים של ההתרחשויות, לא תהיה גם זכירה של הקרבנות.

    בשנים האחרונות מתברר כי לימוד השואה בבית הספר בצורה הנדרשת בתכנית הלימודים הוא הכלי הפחות אפקטיבי להבטחת מקומה של השואה בזיכרון הקולקטיבי. דווקא הכלים הלא-פורמליים: סרטי עלילה, סדרות טלוויזיה, מפגשים עם עדי-ראיה, ניצולי השואה, ביקור במוזיאונים וכמובן הסיורים בפולין, יש להם השפעה עמוקה יותר על הצעירים. בכך טמונה כמובן סכנה רבה, שכן מרבית הכלים הללו הפכו להיות מניפולטיביים מאוד.

   משעמדו הגורמים השונים על כוחם של הכלים הללו, הם משתמשים בהם באורח מניפולטיבי, ולעתים קרובות מדי על חשבון האמת על האירועים עצמם. במקרים רבים מנוצלת רגישותם של הצעירים לצורך הטמעת עמדות ודעות כאלה או אחרות הנספגות בקלות יחסית בתודעתם של המתבגרים הפגיעים והחשופים. וכך מוטמעות בתודעתם "אמיתות" ו"עובדות" כגון: "כל הפולנים אנטישמים", "העולם כולו נגדנו ורוצה להשמידנו" ועוד ועוד. גם סרטי עלילה מסוימים, שזכו להצלחה מסחררת נוצלו ככלי בהוראת השואה באופן לא אחראי, כך שהתלמידים שאינם יודעים עדיין מהי האמת ומהי הפיקציה, קיבלו את התסריט כאילו היה מסמך היסטורי, מבלי שמישהו טרח בכלל לתקן עיוות זה. ומדוע יעשו כן? הרי המטרה הושגה, והתלמידים גילו אמפתיה ואף הזדהות עם גיבורי הסיפור, בין אם היו פרי מציאות או פרי דמיון.

   רבים מן המורים המלמדים היסטוריה בבתי הספר העל-יסודיים מוצאים את עצמם בבלבול מוחלט, כשהם מגיעים לפרק השואה בתכנית הלימודים. מחד גיסא, הם מבינים היטב את הצורך בלימוד מסודר של האירועים, של התהליכים השונים ובדיון בשאלות ובדילמות העולות מהם והם עושים זאת ברוח המסגרת הנדרשת לבחינת הבגרות. מאידך גיסא, הם חשים כאילו לימוד כזה איננו מביא לתגובות הרגשיות "הנדרשות" ו"ההולמות", והם אינם רואים את עצמם מתאימים או מסוגלים ללמד את הנדרש בדרכים אחרות. התוצאה היא שהם מפקיעים את החלקים הללו מידיהם ומעבירים אותם לידי מוזיאונים, סרטים, או אף לסיור בפולין. בכך הם מודים בעצם בכישלון הוראתם, שכן איננה משיגה את התגובות הרגשיות המתבקשות.

   אין לי כל ספק, כי אם לא יחולו שינויים במטרות הוראתם של אירועי השואה, וכתוצאה משינויים אלה יחולו גם שינויים בתפיסת הנושא על פרקיו השונים והסוגיות השונות אכן תוך דור או שניים ילך ויכהה זיכרונה וייעלם עם אחרוני העדים החיים שילכו לעולמם.

   מה הם אפוא השינויים הרצויים לקראת המאה הבאה?

   ראשית לכל, יש לראות באירועי השואה אירועים שעניינם בני-האדם באשר הם. ובתור שכאלה, יש לבחון כיצד פעלו וכיצד הגיבו לתופעות ולאירועים שקדמו לתקופת השלטון הנאצי, מה היה חלקם של בני-אדם שהשתייכו למגזרים שונים, לתנועות אידיאולוגיות שונות, או התגוררו באזורים שונים בעלייתם של המשטרים הפאשיסטיים ובראשם המשטר הנאצי? לאורך כל השנים הללו יש לבחון את התגובות האנושיות הללו של הוגי דעות, יוזמים ומבצעים, של קרבנות המדיניות הנאצית ובראשם היהודים, בני גילים שונים, נשים, גברים, בעלי תפקידים ומקצועות בתנאים שונים. יש לעמוד על מדיניותם של מנהיגים, מדינות, ארגונים ובודדים בעולם החופשי ולבחון את תגובותיהם כבני-אדם בעלי תפקידים, שבחרו לפעול או שלא לפעול. מטרה אחרת חשובה לא פחות היא לבחון את אירועי השואה, כפי שהם משתקפים בעיניהם של אלה שחוו אותה בצד הדורות שאחריהם, כפי שהם באים לידי ביטוי במחקר היסטורי, בבחירת סוגיות למחקר, אך גם בביטויים אמנותיים לסוגיהם השונים. חלק גדול מן האופן שבו נחרתת השואה בזיכרון האנושי מושפע מן הביטויים הרבים שניתנו לה בשנים שלאחריה.

   שירו של דן פגיס "כתוב בעפרון בקרון החתום"6 נכתב שנים אחדות לאחר סיום המלחמה, ואף על פי כן הוא מהווה כלי רב עוצמה הלוקח את הקורא אל קרון הבקר המסיע את קרבנותיו לתחנת חייהם האחרונה. דן פגיס שרד מן השואה. אלתרמן כתב בארץ ישראל באותן השנים, אך אחדים משיריו, וביניהם "על הילד אברם"7, ואפילו שירו הפולמוסי "יום הזיכרון והמורדים"8 מהווים כלי חשוב ומרגש לבחינת תופעות שונות הנוגעות לאירועי השואה ולגורל היהודים במהלכה ואחריה.

   המשוררת הפולניה ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות, הקדישה רבים משיריה לחוויית השואה. לא כאן המקום להביא את כולם, אולם אחד מהם עשוי לשפוך אור על אחת השאלות שיטרידו את העוסקים בשואה עוד שנים הרבה: "תצלומו הראשון של היטלר"9. שיר זה שופך אור על השאלה: האמנם "אנשים רגילים"?

   גם האמנות הפלסטית עשויה לתרום תרומה חשובה לדיון באירועי השואה ובמשמעויותיהם. בארץ פזורים אנדרטאות ופסלים רבים בצד ציורים מתקופת השואה ולאחריה. ציורים של ציירים מגטו טרזיינשטאט, מבוגרים וילדים, מבטאים בדרך מיוחדת מאוד את האופן שבו חוו היוצרים את המאורעות ואת חיי היום-יום בהם התנסו. אנדרטאות, כגון זו של נתן רפופורט הניצבת ב"יד ושם", מהוות מקור חשוב לדיון בשאלות הנוגעות לגורל היהודים מחד גיסא ולתפיסת המרד והמורדים מאידך גיסא. ואלה, כמובן, רק דוגמאות מקריות.

   מקום מרכזי תופסת כבר עתה התקשורת האלקטרונית. עוד לפני עידן האינטרנט החל המדיום הטלוויזיוני לתפוס מקום מרכזי בעיצוב החוויות הקולקטיביות של הציבור בארץ ובעולם. מספר רב של סרטי תעודה, בצד סדרות דרמטיות וסרטי עלילה נוצרו בדור האחרון ובעיקר בעשור האחרון. סרטי התעודה האחרונים עוסקים כמעט בכל הסוגיות הנוגעות להיבטים האוניברסליים של הנאציזם והשואה. אי אפשר להקיף את כולם, אך ראוי להביא שתי דוגמאות שיאירו את ההיבטים שעד כה כמעט ולא עסקו בהם. האחת, התכנית "ריפוי בהרג"10, שחשפה את נושא "המתות החסד" שביצעו הנאצים בנכים ובחשוכי מרפא ושהובילה את מבצעיה אל מחנות המוות בהם מימשו את תכנית "הפתרון הסופי". התכנית השניה היא "ההיסטוריה של הס"ס"11, המתארת ומסבירה את התהוות הארגון ואת התעצמותו וחלקו במעשי הזוועה  שביצעו הנאצים בצד מעורבתו בלחימה.

   סוג אחר של תכניות מצולמות הם סרטי העדויות האישיות. מכונים רבים עסקו בכך ובראיונות מפורטים תיעדו את סיפוריהם של שרידי השואה שניאותו לספר את סיפור חייהם. זהו חומר רב-ערך, הנותן מימד אנושי-אישי לאירועים ההיסטוריים "הגדולים" ומאפשר ללומד להתמודד עם המשמעות ההומניסטית של אירועי השואה.

   סרטי העלילה, ככל שהם עשויים בקפידה הם גם בעייתיים יותר. דוגמה לכך היא הסרט "רשימת שינדלר", שזכה להצלחה מסחררת בעולם כולו ובישראל, המבטא את פרשנותו של שפילברג לסיפורו של גטו קרקוב, אך בעיקר לסיפור מחנה פלאשוב ולאישיותו של אוסקר שינדלר. בסרט יש הרבה מאוד עיוותים היסטוריים ועובדות "בלתי מדויקות", אך עוצמת המדיום מאפילה ומטשטשת אותם והופכת את הניסיונות לתקנם ל"עיסוק בקטנות".

   אבל המפיקים ימשיכו להפיק סרטי עלילה בנושאים מתחום השואה, ואם הם יהיו טובים, הם יהיו בעלי השפעה חזקה על הצרכנים הצעירים. עתה יותר מבעבר חשוב מאוד לפתח כלים שיסייעו לצופים בסרטי העלילה להכיר את מגבלות המדיום ואת העובדה שהוא איננו מציג את העובדות על סיפור המעשה אלא סוג מוגבל מאוד של פרשנות. ויחד עם זאת יכול סרט עלילתי לשמש מנוף ללמידת הנושא, בעקבות השאלות שהסיפור עשוי לעורר. די אם נזכור את כוחה של סדרת הטלוויזיה האמריקאית "הולוקוסט" על פי ספרו של ג'רלד גרין  ואת תרומתה להתעניינות בשואה, למרות רמתו הירודה של הסרט גם מבחינה קולנועית.

   את הבעיה החינוכית הקשה ביותר מציבה בפנינו תקשורת המחשבים. כבר עתה מוצפות רשתות האינטרנט באתרים העוסקים בשואה ובהיבטיה השונים. כל חובב אינטרנט המעוניין להפיץ מידע כלשהו רשאי להקים אתר משלו ולהכניס אליו מידע ככל העולה על רוחו. עדיין לא נקבעו כללי אתיקה לכלי חשוב זה ואין כל ביטחון שניתן בכלל לעצור בעלי אתרים כאלה או אחרים. בתוך מאות האתרים קיימים עשרות רבות של אתרים הנוגעים לשואה, שהוקמו על ידי מכחישי שואה למיניהם ואשר מספקים מידע שקרי המוצג באמצעים משכנעים מאוד. מי שאיננו יכול לערוך אבחנה בין אתר לאתר ואיננו מכיר את העובדות והאירועים, עלול בהחלט להיות מושפע מן המידע שרכש באתרים אלה. למרבה הצער, גם לא כל האתרים שהוקמו על ידי ארגונים ופרטים בעלי כוונות טובות ראויים להתייחסות רצינית ויכולים לשמש מקור מידע ולימוד.

   אף על פי כן האינטרנט פותח עולם חדש לתקשורת בין רחוקים ושימוש נכון ומושכל בו עשוי להפוך אותו לכלי חשוב מאוד להעברת מידע, לדיונים ולדיאלוגים בין אנשי חינוך לבין עצמם, כפי שקורה כבר עתה בין תלמידים למומחים ובין תלמידים ממדינות שונות לבין עצמם. אחת הדוגמאות לשימוש כזה הוא הפרוייקט המשותף לבתי ספר ישראלים ואמריקאים הפועל בחסות בית לוחמי הגטאות, סביב ספריו של אורי אורלב. התלמידים מבתי ספר שונים קוראים את הספרים ומקיימים פעילויות לימודיות משותפות באמצעות תקשורת מחשבים. התרחבות מעגל הלומדים בדרך זו מצביעה על העניין הרב ועל ההצלחה שבלמידה  זו. במאה הבאה יהיו הצעירים מיומנים עוד יותר להשתמש בתקשורת זו ושימוש חינוכי מוצלח בה עשוי לעורר עניין רב יותר בנושא הלימוד עצמו.

 

סיכום

 

   מדינת ישראל והחברה הישראלית צופים בתקווה רבה לשנים הבאות מתוך שאיפה אמיתית לשלום בינינו לבין שכנינו. שנים רבות וארוכות של חרדת קיום שלוו במלחמות ובאלפי חללים חיילים ואזרחים אינם מקילים על ההשתחררות מן הפחדים הללו. אירועי השואה, לימודם וזיכרונם שימשו במשך מחצית המאה שחלפה מעין הוכחה או צידוק לשימור תחושת אי-הביטחון ואי-האמון כלפי "האחר". בעידן של שלום תוטל על כתפי המחנכים ומעצבי זיכרון השואה משימה מורכבת: לשלב את הידע הרב שנצבר במהלך השנים לכלל מארג היסטורי-אנושי שעל כל אדם באשר הוא להכירו היטב. לשם כך יש להשתמש בכל הכלים והאמצעים העומדים לרשותנו ושהוצגו לעיל. על העם היהודי בישראל ובתפוצות מוטלת חובת הזיכרון הקיבוצי של פרק זה בתולדותיו, אך לא עוד מתוך תחושת קרבנות נצחית. מצב "האין-אונים" שבו נמצא העם היהודי בתקופת השואה חלף ועבר מן העולם. מדינת ישראל מהווה דוגמה לסיפור הצלחה אנושי ולאומי האמור לשמש מקור לביטחון כללי ולביטחון אישי, אך בה בעת גם לפתיחות כלפי "האחר" ואמפתיה לגורלו. לימוד השואה במאה ה21- חייב להתמקד בשתי המשימות הללו ובכך יהפוך את זיכרון השואה מחוויה טראומטית למאגר של ניסיון אנושי המעמיד ליד תחושת האובדן והחסר של מיליוני היהודים שנספו את ערך האדם באשר הוא.

 
 

הערות

 

1        אליעזר  שבייד,  מאבק  עם  שחר,  הקיבוץ המאוחד.

2         נילי קרן,  השפעת מעצבי דעת הקהל מחד גיסא והתפתחות המחקר ההיסטורי מאידך גיסא  על הוראת

        השואה  במערכת החינוך הפורמלי והבלתי-פורמלי במדינת ישראל (1980-1948), עבודת דוקטורט שהוגשה

         לסנאט האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1985 ואושרה בשנת 1986.

      תום שגב, המיליון השביעי, הישראלים והשואה, דומינו, כתר, 1992.

     alia Ofer, "Israel", in D. Wyman(ed.),The World Reacts to the Holocaust, John

      Hopkins, 1996 

3        R.Hilberg, The Destruction of the European Jewry, New York, 1961

4         חוזר מנכ"ל משרד החינוך, ספטמבר 1980.

5          פראנץ ורפל,  ארבעים ימים  של  מוסא דאג, עם עובד, ספריה לעם, 1979.

6          דן פגיס,  "כתוב בעפרון בקרון החתום", בתוך  כל השירים, מוסד ביאליק, 1992, עמ' 135.

7          נתן אלתרמן,  "על הילד אברם", בתוך  הטור השביעי, חלק א', הקיבוץ המאוחד, 1981, עמ'  17-15.

8           הנ"ל,  "יום הזיכרון והמורדים", בתוך  הטור השביעי, חלק ב',  הקיבוץ המאוחד, 1981, עמ'  408-407.

9           ויסלבה שימבורסקה,  "תצלומו הראשון של היטלר", בתוך  שלהי המאה,סדרת "קשב" לשירה, עמ' 9-8.

10       תכנית תיעודית שהוקרנה בטלוויזיה הכללית (ערוץ 1) בשנת 1996.

11       תכנית תיעודית בהפקת הB.B.C.-, שהוקרנה בטלוויזיה בכבלים (ערוץ 8) בשנת 1998.

 
הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial