מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

25 שנים למרד גיטו ביאליסטוק

חייקה גרוסמן, "25 שנים למרד גיטו ביאליסטוק", ילקוט מורשת ט', אוקטובר 1968
1/10/1968

 

ב-16 באוגוסט 1943, הקיפו יחידות ה-ס.ס. את הגיטו בביאליסטוק. מודעות גדולות פירסמו את הצו המחייב את כל האוכלוסיה להתקבץ ברחוב יורוביצקה, על מנת להישלח למחנות עבודה. 

המטרה האמיתית היתה: שילוחם של כלואי הגיטו למחנות ההשמדה במאידנק ובאושוויץ. 

כך חוסל סופית הגיטו, שנראה היה לנו, ליהודים המקומיים, שריד אחרון של הקיבוצים היהודיים הגדולים בערי פולין. 

באותו יום, ה-16 באוגוסט 1943, פרץ המרד בגיטו. מאז חלפו עשרים וחמש שנה. הרי זו תקופה ארוכה למדי המזכה אותנו לקחת בידינו את איזמל הניתוח ההיסטורי. 

חכמי ההיסטוריה, בעלי המבט החודר לעתיד הקיום היהודי, תובעים מאיתנו לראות את המאורעות בפרספקטיבה היסטורית כוללת. לעתים אמנם מוכנים הם להתייחס בסלחנות לאלה "שהיו שם", ורק להם מוכנים לוותר על התביעה לגישה רציונלית צרופה. כי הרי ברור להם, להיסטוריונים המקצועיים, כי הזמן המתמשך על פני תקופות ועונות, חייב להוליד גישה וראיה חדשה. וכך, למשל, מנסים לראות ראייה "חדשה" את תפקידו של היודנראט. כך מנסים גם להסביר, כי יתכן והמרד בלם את מאמצי ההצלה וכי המאבק על הקיום היהודי התמצה תמיד, וגם בגיטו, בשמירת החיים והתודעה היהודית. אין ספק: פרספקטיבה היסטורית וראיית המאורעות בהקשרם בין עבר לעתיד – דבר שבהכרח הוא. אולם השאלה הנשאלת היא: מה משמעותה של פרספקטיבה היסטורית זאת? אם היא מודרכת על ידי עובדות בלתי נכונות, או ניתוח עובדות העבר מנקודת ראות של המציאות בה אנו חיים כיום, עשרים וחמש שנה אחר המאורעות, הרי שהיא פסולה. דיון על נושא זה, מנקודת ראות הנתיב הארוך של מאבק הקיום היהודי, אינו יכול להתבסס על התעלמות מהעובדות הייחודיות הקשורות בתקופת השלטון הנאצי, בתוכניותיו, שיטותיו ותוצאותיו. 

דוקטור ש. דטנר כותב ברשימותיו המתפרסמות בחוברת זו של "ילקוט מורשת", כי "טענות הבאות באיחור, שייכות לסוג ההרגשות הקטנוניות". יתר על כן: טענות הבאות באיחור, ומנקודת ראות של מציאות אחרת, מתוך התעלמות מהמציאות האובייקטיבית דאז, שייכות לסוג התפיסות המסלפות ביודעין את ההיסטוריה. 

המחתרת היהודית הלוחמת בגיטו ביאליסטוק, קמה לא בבת אחת ולא בלי התלבטויות. החזית המאוחדת של הארגון, או הארגונים שהיו קיימים בגיטו, קמה ממש ערב המרד. ישיבת הייסוד המשותפת, בחירת המטה, קביעת המפתח להרכבת וחלוקת העבודה בין חבריו, התקיימו ימים ספורים לפני החיסול והגירוש, ב-16 באוגוסט 1943. 

העיר ביאליסטוק שימשה כעיר-מחוז לכל האיזור שצורף על ידי השלטון הנאצי לפרוסיה המזרחית. מחוז זה הפריד בין הגנרל-גוברנמן לבין רוסיה הלבנה וליטא. כדי להגיע מורשה לאזורים המזרחיים של פולין מלפני המלחמה, צריך היה לחצות שני גבולות: אחד במלקיניה (בקירבת טרבלינקה), מערב לביאליסטוק, ושני, בסביבת וולקוביסק או מרצ'ינקנצה (אחרי גרודנה), מזרחית לביאליסטוק. עובדה זאת קבעה לא מעט בקיומה של המחתרת היהודית, לה שימשה ביאליסטוק נקודת מעבר וקשר בין הגיטאות, ותנועת ההתנגדות והמרד בוילנה ובורשה. עובדה זאת קבעה גם מבחינת הסדר השלטון הנאצי. 

בביאליסטוק הופעלו החוקים שהיו נהוגים ברייך השלישי. לדוגמה: בשטח הגנרל גוברנמן מותר היה ליהודים, עד קיץ 1942, לנסוע ברכבת בין עיר לעיר, לפי רשיונות מיוחדים, ואילו לפולנים הותרו קרונות מיוחדים ברכבת עליהם היה כתוב: Nur fur Polen1. לעומת זאת, חייב היה כל פולני שרצה לנסוע מעיר לעיר באיזור ביאליסטוק להצטייד בתעודה מיוחדת מטעם הפוליציי-פרזידיום2. רשיון זה יכול היה פולני להשיג רק בהציגו נימוקים סבירים למסעו. ליהודים לא ניתנו רשיונות כאלה בשום מקרה, ועוד: בשטח הגנרל גוברנמן היתה קיימת עד שלב מסויים, על כל פנים, כלפי הפולנים, מעין שיטת שיפוט. באיזור (בצירק) ביאליסטוק לא היתה אפילו העמדת פנים. אנשים נאסרו, נעלמו ולא ניתן היה לברר דבר על גורלם, כן לא היתה באיזור ביאליסטוק משטרה פולנית (שנקראה בורשה - “גראנאטובי"3). 

ביאליסטוק השתייכה בשנים 1939-1941 לבילורוסיה המערבית, כלומר צורפה לברית המועצות. גם עובדה זאת קבעה לא מעט, ולשם הדגמה אביא את העובדה הבאה: בהגיעי בשליחות ראשונה של ה-פ.פ.א. (“פעראייניקטע פארטיזאנער אורגאניזאציה" בגיטו וילנה) בסוף 1941 מוילנה דרך ביאליסטוק לורשה, כדי לשכנע כי יש להקים בכל גיטו וגיטו חזית מאוחדת למלחמה נגד הנאצים ולהכנת המרד, ביקשתי להיפגש בורשה עם יוסף לברטובסקי, המנהיג הקומוניסטי בגיטו. ואמנם, באמצעותו של מרדכי אנילביץ' נפגשתי איתו ושאלתי ממנו האם יוכל להורות לחבריו בביאליסטוק שיסכימו אף הם להקים חזית משותפת עם התנועות הציוניות, כדוגמת ה-פ.פ.א. בוילנה. תשובתו היתה: ביאליסטוק הפכה משנת 1939 לטריטוריה סובייטית ואין לי זכות לתת הוראות לחברים הפועלים בשטח שאיננו בתחום סמכותי. “אמרי לחברים שלנו, לו הייתי אני במקומם, הייתי הולך בדרכם של החברים בוילנה" (הכוונה היתה לויטנברג וחבריו, שהיו שותפים ובעלי ברית בהקמת ה-פ.פ.א.). 

העובדה שביאליסטוק היתה טריטוריה סובייטית בשנים 1939-1941 קבעה לא במעט את הרכב הכוחות ברחוב הלא-יהודי, מחוץ לגיטו. באיזור ביאליסטוק לא פעלה מחתרת של ה-פ.פ.ר. (המפלגה הקומוניסטית). לא פעלו שם יחידות א.ל. (הארמיה לודובה – הזרוע הלוחמת של ה-פ.פ.ר.). לעומת זאת, פעלו שם יחידות סובייטיות ויחידות של א.ק. (הארציה קראיובה מיסודה של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון). ה-א.ק. לא הכירה, כמובן, בגבולות שנקבעו ב-1939 – לפי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. 

ידוע יחסם העוין של החוגים המחתרתיים בעיר והיחידות הלוחמות ביערות מיסודם של  

ה-א.ק., ליהודים. באיזור זה הצטיין יחס זה באיבה חריפה ומיוחדת. ליחס עוין כזה מצידה  

ה-א.ק., זכתה גם המחתרת היהודית והארגון היהודי הלוחם בגיטו ביאליסטוק. נזכרת אני במפח נפשו של מרדכי טננבוים, מפקד המרד, כאשר חזר מהפגישה עם נציגי ה-א.ק. בפגישה זו הוברר כי במקום שהמחתרת היהודית תזכה לסיוע מצד ה-א.ק., באו הפולנים הללו בתביעות מהמחתרת היהודית. עם כל האבסורד שבדבר, הרי היה בזה גם צד אופייני. הם ביקשו ממרדכי טננבוים לארגן את התעמולה בקרב הגרמנים, ואילו בכל הנוגע לנשק, אותו ביקש נציג המחתרת היהודית להשיג, באה התשובה הידועה לשימצה, שהתפרסמה ביומנו של מרדכי טננבוים "דפים מן הדליקה". במכתב זה מתגלה כל הצביעות, ההתחמקות ואי ההתחשבות במצבם המיוחד של היהודים, אזרחי פולין, המיועדים להשמדה טוטלית. במכתב תשובה זה נאמר: “מאד לא נעים לנו להודיעכם, כי כמות הנשק שבידנו מצערת מאד. מתנדבים יש לנו די והותר"4. 

 

במלאות עשרים וחמש שנה למרד בגיטו ורשה, התפרסמה בפולין שורת עבודות הבאות להוכיח כי המחתרת הפולנית עזרה, הצילה ואף תמכה גם בנשק במחתרת היהודית. גישה זו באה לביטוי במאמרים שהתפרסמו בשבועון הידוע "פוליטיקה", מפרי עטו של א. רוטקובסקי (11.5.68) ובמאמרים של רושינק, סגן שר התרבות, בספרים של ו. בארטושבסקי5 ועוד. ידוע כי חלק מסויים של המחתרת הפולנית, בייחוד אנשי א.ל., עשו לא מעט כדי לעזור לנו, אם כי יכולתם היתה אז מוגבלת למדי. ידוע גם תפקידה של "המועצה לעזרה ליהודים" על שם קונרד ז'גוטה6. ודאי פעלו במועצה זאת אנשים אצילי רוח, ולא אחד מניצולי השואה חב להם את חייו. אך אין טעם להרחיב כיום את תחום פעולותיה של מועצה זאת על איזור ביאליסטוק, כפי שעושים זאת חוקרי ההיסטוריה בפולין, אשר על ידי הפרזות רוצים להוכיח הנחה שאין לה יסוד במציאות. ערכם ומקומם של החוגים, האישים, הארגונים, כמו פ.פ.ר., א.ל. והמועצה לעזרה ליהודים, שמור בהיסטוריה של המאבק והמרי היהודי ואין להוסיף על כך עובדות שאינן מתיישבות עם המציאות. האמת היא שביאליסטוק וסביבתה היו, מבחינת הקשר עם המחתרת הפולנית, מחוץ לתחום. המחתרת בגיטו שיתפה פעולה עם קבוצות ואישים פולניים, בילורוסיים ואחרים. בייחוד גבר שיתוף פעולה זה לאחר השמדת הגיטו, כאשר קבוצת בחורות "אריות" (יהודיות המחופשות לפולניות) שנותרו מחוץ לגיטו, פיתחה בעיר ובסביבתה פעולה עניפה בהספקת ציוד, איסוף ידיעות, גיוס אנשים להכנת פעולות חבלה למען הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית על שם "קוסטוצ'יו קלינובסקי". 

עובדות אלה, המתייחסות לייחודו של איזור זה, חשובות על מנת להבין את מהלך המרד ואת המשך הלחימה של הפרטיזנים היהודיים ביער, ושל המחתרת היהודית מחוץ לגיטו. 

ובכן: 

א) בעת קיום הגיטו היו הקשרים עם החוץ רופפים למדי והם הצטמצמו לקבוצה קטנה של שלושה-ארבעה חברים מהשומר הצעיר, באמצעותה של שיינה פאט (חברת פועלי ציון שמאל). קשרים אלה התייחסו בעיקר לשרידים של ארגון מחתרתי שהותירה המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ערב נסיגת הצבא האדום ב-1941. קשרים דומים, המבוססים בעיקר על קשרים בין אישיים, ציינו גם את פעילי המפלגה הקומוניסטית בגיטו. 

ב) אחר השמדת הגיטו היו הבחורות היהודיות שבעיר אחראיות לארגון המחתרתי האנטי-פאשיסטי הכולל בעיר ובאיזור. הן היו חייבות להתייצב ולמסור דו"ח רק בפני מטה הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית. 

ג) מקום מיוחד תפסה היחידה הפרטיזנית היהודית, שאנשיה הורכבו ברובם מיוצאי שני הארגונים שפעלו בגיטו בתחום זה. הארגון האחד היה משותף לקומוניסטים ולהשומר הצעיר, ומטרתו העיקרית היתה להכין את המרד בגיטו, ואילו הארגון השני שהתפלג מהמפלגה הקומוניסטית ובראשו עמדה יודיתה. פלג זה עזב את הארגון הקומוניסטי בגלל הויכוח על גיטו ויער. אנשי יודיתה דגלו ביציאה מהגיטו ופסלו כל מחשבה על הכנת מרד בין החומות. 

אחרי השמדת הגיטו ואחרי שורה של מצודים שעברו על היחידה היהודית, התאחדו כולם ביער ליחידה לוחמת אחת. למעשה, פעלה יחידה זאת בבידוד מוחלט, בסביבה עויינת, ביערות, בהיעדר תנועה פרטיזנית לא-יהודית, עד שהופיעו היחידות הראשונות של צנחנים סובייטיים, ובעקבותיהם מחנה פרטיזני מאורגן ומצוייד היטב, ואז צורפה גם היחידה היהודית למחנה הפרטיזני הסובייטי. אך זה קרה רק בחורף של 1943-1944, כשלושת-רבעי שנה לפני השחרור. 

ד) באיזור פעלו יחידות א.ק. שאף הן התארגנו בתקופה מאוחרת למדי. מטה הבריגדה של הפרטיזנים הסובייטיים ניסה לקשור קשרים עם יחידות אלה, על מנת לתאם פעולה איתם. כדאי לציין, כי מטה הבריגדה פנה לבחורות ה"אריות" (המפקדים הסובייטיים שביער היו נוהגים לקרוא להן "דייבצ'אטה" [נערות] – מילה שהפכה למושג בימים ההם), שהן תמצאנה קשר לפולנים הממונים על יחידות א.ק. ביער, ודרכם להגיע למשא ומתן עם מפקדי ה-א.ק. באיזור. ואמנם, הוקם קשר כזה. בין שני הכוחות המזויינים שביערות התנהל משא ומתן שהופסק לעתים, אם על ידי קרבות הדדיים ואם שנסתיים בהסכמים הדדיים. בשביל היהודים שביחידות הפרטיזניות – כל מוצא מעין זה היה רע: הסכם עם א.ק. פגע ביהודים שאסור היה להם לגלותם לעיני ה-א.ק., וגם קרבות עם הפולנים לא בישרו טובות, בעיקר כאשר ידם של אנשי ה-א.ק. היתה על העליונה7. 

ההכנות למרד בגיטו, כמו ההכנות להקמת יחידות פרטיזניות, התבצעו אם כן בתנאים          בתנאים של האיזור הזה. כאשר פרץ המרד בגיטו היו במקום למעלה מארבעים אלף יהודים. נראה היה לנו, שזהו השריד האחרון מיהדות פולין. מכל מקום, ערי השדה שבאיזור טוהרו מהיהודים עד סוף 1942. האקציה הגדולה, הראשונה בביאליסטוק, החלה ב-5.2.1943 ונמשכה שבוע תמים. עד אז היו מעין חטיפות של מאות ואלפים של יהודים בימים הראשונים של הכיבוש. 

במשפטים שנערכו בגרמניה לפני זמן נגד הפושעים הנאצים בביאליסטוק, טענו הללו כי בבית הכנסת הגדול נכלאו "רק שש מאות יהודים", ואילו לנו ידוע כי היו שם קרוב לאלפיים איש, אותם שרפו יחד עם בית הכנסת. אבל, כאמור, כל זה קרה מיד עם התחלת הכיבוש, ועד פברואר 1943 שרר שקט יחסי בגיטו. הגיטו היה "פרודוקטיבי". בראשו עמד המהנדס אפרים באראש, יושב הראש בפועל של היודנראט. אין ספק שהיה איש בעל מעוף ואופי חזק. תפקידו של איש זה ניתן לסיכום בצורה חד משמעית: שלילית. אך כדי להגיע לסיכום הזה, יש לדעת את העובדות על כל היותן מורכבות. פעמים מעלים חלק של העובדות בהסתמך על באראש, כדי להוכיח כי יכול היה להיות גם יודנראט "טוב". לא פעם, כאשר מנסים לראות את הגיטו בעיניים של ההווה, בלי רטרוספקטיבה, בלי עומק של הזמן והמקום, מעלים את היודנראט בביאליסטוק כדוגמה וכהוכחה לתפיסת ההצלה מול תפיסת המרד, תובעים למען באראש לפחות יחס אמביוולנטי. כמובן, לא כל תושבי הגיטו ראו בו מוליך שולל שסופו בגידה. האיש הקטן, הסובל וחסר האונים מול המכונה הנאצית האדירה, ראה בו את האיש החזק, שעליו יוכל להשליך את יהבו. ואמנם, באראש הופיע כאיש שעליו אפשר לסמוך ושבידו הבטוחה יוציא את הגיטו מכל צרה. 

והרי ב"דפים מן הדליקה" – יומנו של מרדכי טננבוים, אנו מוצאים דברים חיוביים על באראש. אך ה"דפים" נפסקים בתקופה של טרם הקרע הגדול שחל בין מרדכי טננבוים ובין באראש. הם נכתבו ברגעי מתיחות, עת ניטלטל הכותב בין תקווה ליאוש, הם נכתבו במקוטע ובהיחפז. לא פעם היה מרדכי טננבוים מזמין את אדק בורקס, בהיותו עוד בחיים, ומשמש בתפקיד של מפקד ארגון המחתרת המקביל לזה של "דרור", ואותי, כדי להקריא לפנינו את שהעלה בקדחתנות על הנייר, בטרם יישלחו הדברים למחבוא שמחוץ לגיטו. דברים אלה של מרדכי נכתבו תחת רושם הרגע, והוא הפסיק לכותב כאשר התקרבו ימי ההכרעה וכאשר הועמד בראש החזית המשותפת של הארגון היהודי הלוחם. 

ודאי, דמותו של באראש היתה מורכבת יותר מאשר דמותם של אנשי יודנראט שהכרנו בגיטאות אחרים. ננסה לסכם קווים ייחודיים אלה: 

א) הוא ידע את אשר התחולל בגיטאות אחרים ועל ההשמדה בפונאר ואחר כך בטרבלינקה. הוא אפילו ידע מפינו על ההמתה בגזים – הניסוי והרצח בחלמנו. 

ב) הוא שמר על קשרים על אנשים אחדים בארגון הלוחם, ואף סייע במידה לא מבוטלת. 

ג) באותו זמן, ולמרות מה שידע, ולמרות הקשרים איתנו, ניסה להציל (לדעתי, באמת ובתמים) את הגיטו באמצעות עבודה "פרודוקטיבית", סדר, משמעת וציות לחוקים ולצווים הנאציים. 

ד) בעניין זה של ציות, הוא גילה יוזמה משלו ותנופה כלכלית בלתי רגילה. הוא ידע להתהלך עם הנאצים הן בעזרת שוחד והן בסיוע תכסיסים מחוכמים. 

ה) הוא לא הסגיר את אנשי המחתרת כל עוד לא היה נאלץ לעשות זאת, מנקודת ראות של סעיף ג'-ד'. כלומר, הצלת הגיטו באמצעות יעילותם של היהודים והתועלת שיכולים להפיק מעבודתם ומרכושם השליטים הנאציים. 

ו) כאשר צריך היה לבחור בין השירות לגרמנים (לטובת היהודים, כמובן...) לבין הלוחמים (שבפומבי הוא טען שהם ימיטו אסון על הגיטו) בחר בשירות לגרמנים. 

ז) התוצאה: כמו כל יודנראט וכמו כל יושב ראש של יודנראט, שלא קשר את גורלו עם הלוחמים, גם הוא לא הצליח להציל את הגיטו, לא הציל אף יהודי ואף לא עלה בידו להציל את עצמו ואת משפחתו. כאשר הגיטו הושמד כליל ונשארו כמה מאות "מכובדים" שמתפקידם היה לסיים את השירות עד תום ולהפקיד את רכוש היהודים בצורה מסודרת ויעילה – היה באראש ביניהם. הוא פנה אז לנציגים של הארגון היהודי הלוחם, שעוד המשיך בקרבות בלילה בגיטו המושמד, וביקש הצלה לעצמו ולמשפחתו. גם המכובדים וגם באראש הוצאו להורג. הם הובלו בקרונות חסומים למחנות השמדה. 

מי שטוען לזכות השלטון העצמי בגיטו, נקלע לאותה שיכחה מדעת ביחס למציאות של אז. גרמניה הנאצית החליטה על "הפתרון הסופי" – ההשמדה הטוטלית של העם היהודי. המחתרת היהודית אמנם לא ידעה את נוסח ההחלטה ואת המועד בו התקבלה. אך המחתרת ידעה, לפי ניתוח המאורעות והעובדות, כי זוהי המציאות ותכנית ההשמדה הטוטלית תהא העובדה המכרעת במציאות זאת. ביאליסטוק היתה נקודת צומת ומוקד חשוב במפת הארגון היהודי הלוחם. ראשי התנועה החלוצית הגיעו לשם, אם במעבר ואם בשליחות לצמיתות "עד הסוף", במרד ועד תום. פעלו שם אדק בורקס, מרדכי טננבוים, זרח זילברברג ואף אנוכי. פעילים קומוניסטים רבים במערב פולין, מורשה ומלודז', שהו בביאליסטוק  

מ-1939. היה, אם כן, בגיטו ריכוז של פוטנציאל לוחם בעל הכרה מעל לכל המשוער. 

אין להתפלא שיהודים אשר חיו בגיטו לא ידעו על "הפתרון הסופי", ובמידה שהגיעו אליהם הידיעות המחרידות, טבעי ומובן הדבר כי הם דחו את האמת ונאחזו בכל זיז של אשליה. כך כיצד ניתן כיום, עשרים וחמש שנה לאחר המעשה, כאשר ידועות כבר העובדות כולן, להשקיף על התקופה ההיא תוך דילוג על הנקודה המכרעת הזאת, בקומפלקס ששמו "קיום יהודי", והיא ההשמדה הטוטלית. האין לתמוה על כך שנוער חלוצי בני-תשחורת שמפקדם עצמו היה בן עשרים וארבע, הבינו אז את העיקר. יש בזה משהו מעומקה של התחושה והתודעה היהודית בכל משמעותה. אם כן הדבר, אין לקבל היום דיון כלשהו על התקופה ההיא מבלי שהנקודה המכרעת של ההשמדה הטוטלית תשמש נקודת מוצא לכל ניתוח, לכל דיון, לכל פרספקטיבה היסטורית ביחס לגיטו ולמרד בו. 

העובדה שחלק גדול מאנשי הגיטו, ששמע על ההשמדה אך לא יכול היה להמחיש לעצמו משמעותם של מעשים אלה – עובדה זו אינה מצדיקה אי-הבנת משמעות זאת על ידי מלומדים כיום. אם יכולים להיות "חכמים לאחר מעשה", הרי רק באותו מובן של הבנת-יתר, מתוך ידיעת-יתר של העובדות ולא להיפך. אין לשכוח כי אפילו היודנראט ה"טוב", זה שבראשו עמד אדם כבאראש, שלכל הדעות לא היה איש מושחת – גם הוא נכשל, והוא נכשל בדבר המכריע, בכך שכיוון את היהודים לא בדרך המאבק והפרת הסדר הנאצי, אלא להצלה מדומה שסופה מוות. אם יודנראט זה נכשל – איזה יכול היה להצליח? לא הייתי תובעת משום יודנראט יותר מאשר זאת, שיאמר ליהודים את האמת כולה, ויציע להם לנסות להציל את עצמם בדרך כלשהי. אין זו תביעה מרחיקת לכת. בסופו של דבר, זאת היתה גם התביעה של הארגון היהודי הלוחם, שהופנתה ליודנראט. זה היה הצד השני של הארגון הלוחם, הארגון להצלה. הייתי אפילו עוד יותר מצניעה לכת והייתי מסתפקת בכך, שהיודנראט, שהלך בדרך של הצלה "פרודוקטיבית" בתחילתו של הגיטו, ישנה את דרכו וטעמו בסמוך לכליון. אך האמת היא מרה יותר. משהחלו בהפצת האשליה, בזריעת מבוכה ובכניעה וחוסר אונים, סיימו בבגידה בשעה הגורלית. 

כאמור, קמה החזית המאוחדת של הארגונים הלוחמים בגיטו מאוחר למדי. איחור זה בין היתר בא גם מתוך היחס ליודנראט. השומר הצעיר קיים שתי חזיתות והשתייך לשני "בלוקים" בעת ובעונה אחת. חזית אחת קיימנו עם "דרור" וחזית שניה עם הקומוניסטים. הדבר נעשה בידיעת שני הפרטנרים. לקומוניסטים היה בגיטו כוח לא מבוטל בגלל הצטברות של פליטים מהמערב בגלל עקבות השלטון הסובייטי שעד פרוץ המלחמה ב-1941 גם הכוח החלוצי היה רב, למרות פירוקו בשנות השלטון הסובייטי. רק חזית משותפת של שני כוחות אלה יכלה להוביל את הגיטו למאבק מזוין. צריך היה, אם כן, להתגבר על מושגי שיגרה של העבר ועל דעות קדומות ששררו בעיקר אצל הקומוניסטים. הללו טענו, כי "החלוץ" מקיים קשרים עם היודנראט, חברי השומר הצעיר ניסו להסביר כי מרדכי טננבוים מקיים קשרים עם באראש, כדי להוציא ממנו ידיעות וכדי להיעזר באמצעים הכלכליים שהוא יכול להעמיד לרשות העניין. כהוכחה הבאנו את קשריי אני עם באראש. טענת הקומוניסטים היתה כי הקשרים של אנשי "החלוץ" הדוקים ביותר, ואין הם סומכים עליהם. לא היתה לאנשי השומר הצעיר מטרה נעלה יותר, מאשר להביא לאיחוד הכוחות הלוחמים. ואמנם קם הדבר, ובזמן המרד לחמו זה בצד זה – חלוצים, בונדאים, קומוניסטים ומתי-מספר של "סתם" יהודים, ללא השתייכות ארגונית מוגדרת. ומפה לשאלה נוספת: האם מוצדקת היתה, נקרא לזה כך, הדביקות בלחימה בה נקטו חברי הארגון היהודי הלוחם בגיטו? ושוב אין זה עניין של אפולוגטיקה. בסופו של דבר, קבעה השאלה: מה היא נקודת המוצא לכל החלטה שהתקבלה. נקודת המוצא היתה המציאות של "הפתרון הסופי". אני משתמשת במושג זה לשם נוחיות ההסברה, כי הוא אשר ידוע היום לכל. כאמור, קראנו לזה ההשמדה הטוטלית, אותה הערכנו כמציאות של ממש. לצערנו, היתה זאת הערכה נכונה ומפה הכורח של הלחימה שהצענו ליהודים, לא יכול היה להיות מוצא על ידי חוגים או אישים שנאחזו באמונת שוא, כי חלום הבלהות יחלוף איך שהוא, ובבוקר אחד יתעוררו ויקרה נס. לא יכול היה לבוא רעיון הלחימה ממקור בו היתה קיימת אשליה בנוגע לאופיים של הנאצים. השתדלנות היהודית שיכולים להיות לה אספקטים חיוביים בגולה הטרום-נאצית – מי שנאחז גם בה בגיטו, לא ידע ולא הבין באיזה עולם הוא חי. אבל מי שחי כיום מוכרח לדעת, מוכרח להבין, באיזה עולם חיו בני עמו שהושמדו. היום שואלים לא פעם:  האם היה זה הכרח שכולם ימותו? כל החלוצים, כל הפעילים, פאר הנוער? התשובה חייבת להינתן: את המוות כפו על היהודים. הלחימה אמרה בחירה בחיים "איש כלבבו". הנאצים פסקו את דינם והיה בכוחם לבצע פסק דין זה. לאל ידם של היהודים היה לנסות ולהשיב מכה מוגבלת. זו יכולה להיות בתנאים אלה ההגנה היחידה על הקיום היהודי. מכל מקום, הסיכוי להישאר בחיים לא היה בשום פנים ואופן גדול יותר לאיש שהנאצים נטלוהו בידיו, ומבחינת הקיום היהודי לטווח ארוך, עם פרספקטיבה היסטורית, היה המרד התמרור שיאיר לדורות. 

 

החיי החברים של הארגון הלוחם בגיטו ביאליסטוק שלטה שליטה מוחלטת ההיצמדות למטרה: הלחימה. ביאליסטוק צמחה לשלוחה לוחמת לאחר הנסיון המר של פונאר ולא היו לנו כבר כל אשליות. ללא היצמדות זאת וללא הדביקות הכמעט פנטית למטרת הלחימה, ספק גדול אם המרד היה יוצא לפועל. היו אלה חיים ללא נסיון לייפותם, ללא נסיון לחפש מיפלט ולו גם לרגע בשיר, בטבע, אפילו לא ביומן, בו יכול אדם לשוחח עם עצמו ולקלל את העולם. מרדכי טננבוים, שידע במקביל להכנות למרד להתמכר לכך בגיטו, אך גם מרדכי הפסיק לטפל בארכיון ולכתוב ערב המרד. אין ספק, לדעתי, כי צדקנו כאשר דגלנו במתן הפרימאט למרד בגיטו וללחימה בצמוד להמוני היהודים הכלואים בו, ושוב הפעם, אם לדון מנקודת ראות של הערכה היסטורית, הרי אי-אפשר להכחיש את העובדה כי במוקדם או במאוחר, בתוקף המציאות שהוכיחה את עצמה כזאת כפי שהנוער החלוצי ראה אותה מיד בתחילתה, הגיעו כולם, כל חלקי החזית הלוחמת במחתרת שבגיטו, למסקנה כי אין דרך אחרת אלא המרד המזוין, וכי כל יתר הדרכים היו חסומות א-פריור כאשר חדרה הכרה זאת, בתוקף העובדות שלא ניתן היה לפרשן אלא כהשמדה טוטלית - קם האיחוד המצופה. 

 

הנאצים הכתיבו לנו את המציאות של פונאר, של יודנראט, של עבדות ורעב בגיטו, של מחנות השמדה, של האשליה המנוונת כי החלק יוכל להינצל על חשבון הכלל. אח על חשבון אחיו, בן – על חשבון אביו. שיטות האשליה המכוונת באו כדי להסתיר בפני היהודים את המציאות כולה – זו של הפתרון הסופי. רק מי שלא נתן שיפרשו בפניו צעיף שמבט דרכו מקהה את החושים, רק הוא יכול היה להוביל למרד. 

כבר בפברואר 1943, בזמן האקציה הראשונה, כמחצית השנה לפני חיסול הגיטו והמרד, החליטו אנשי הארגון הלוחם של השומר הצעיר והקומוניסטים להיצמד לעיקרון שאין נותנים להוציא יהודי מן הגיטו ללא תגובה. במידה ואפשר היה לתת אמון לידיעות שמקורן היה בגרמנים וביודנראט, ידוע היה כי מהגיטו יוציאו "רק" כמה אלפים של יהודים. בסוף התברר כי הוציאו שנים עשר אלף, אשר הובלו לטרבלינקה. הנשק של הארגון היה דל, רובו – סכינים, נורות ממולאות חומר כימי הגורם לכוויות. למרות זאת, החליט המטה, ובראשו מפקדו אדק בורקס, לא להסתתר בבתי החרושת, אלא לנסות ולפעול. באופן אישי יכלו הלוחמים להתקבל בבתי החרושת שבגיטו, וכך לדחות את יום הדין של עצמם הם. כמובן, בכך לא היו דוחים את יום הדין שהגיע בשביל אותם שנים עשר אלף היהודים שהובלו לקרונות. הם החליטו לא לשלם את המחיר של שנים עשר אלף יהודים בעד דחיית יום הדין של עצמם. ימים אלה של האקציה הראשונה היו ימי משבר טרגי ממש לארגון הלוחם, והוא חדר לכל תחומי החיים: א) היה המשבר הגדול שהביא לקרע עם באראש, אשר החליט לשלם את המחיר, כדי להציל את שיטת "ההצלה" המיוחדת שלו. הוא יכול היה להוציא חלק מהלוחמים שנתפשו חיים בעת ההתכתשות הראשונה בין הלוחמים לנאצים, אך הוא לא ניסה אפילו להצילם ואף התכחש להם.  ב) היה זה משבר ביחסים עם חברי הארגון הלוחם השני, חברי "דרור", בהם ראו חברי השומר הצעיר בעלי ברית הקרובים ביותר. חברי "דרור" החליטו לדחות את יום הדין וללכת לבית החרושת, מתוך הנחה כי כך תהיה להם שהות נוספת להכין את הנשק ואת הלוחמים ליום המבחן, המרד. אמנם, היתה החלטה מוקדמת משותפת של השומר הצעיר ו"דרור" שאין לשלם יותר בחיי יהודים בעד קיום הגיטו, מאחר שהיו אלה הימים שלאחר פונאר, חלמנו, אחרי טיהור כל איזור ביאליסטוק מהיהודים אשר נשלחו לטרבלינקה. היה זה אחרי הגירושים הגדולים מורשה. החלטה זו נפלה, כאמור, במשותף, לאחר נסיונה המר של וילנה בה הוכחדו כשישים אלף יהודים מיד עם תחילת הכיבוש הנאצי, מבלי שתיהיה שהות מספקת לפתוח בהתנגדות. הפחד שמא "נפסיד את השאנסה" האחרונה להילחם תוך כדי תהליך של השמדות חלקיות בלתי פוסקות. ההחלטה הזאת המשותפת, כאמור, התבצעה רק על ידי חלק של הארגון הכללי ותוצאותיה היו טרגיות במיוחד בשביל אנשי השומר הצעיר. השומר הצעיר איבד את מפקד הארגון הלוחם, את אדק בורקס, ואת טובי הפעילים של הקבוצות הלוחמות. דבר זה הוביל למשבר הנוסף.  ג) הופיע המשבר הפנימי, הנפשי, בקרב חברי הארגון הלוחם. חברים אחדים, שחלקו כל הזמן על הדרך ה"אקסקלוסיבית למוות", ראו בתוצאות הנסיון הראשון הוכחה כי אמנם הם צדקו ולא הנהגת הארגון. 

כפי שהיננו רואים, היתה הדרך למרד מלאה חתחתים, קשיים פנימיים ונדרשו כוחות נפשיים מעל ליכולת השגתנו היום, כדי להגיע לקרב האחרון. 

בעיות אלה, שהועלו לעיל, אינן הבעיות כולן, אך נדמה כי הן הן העיקריות בבואנו לסקור ולנסות לסכם את המרד ואת לקחו במבט ארוך המופנה לעבר מאורעות מלפני עשרים וחמש שנה, וארוך מזה הפונה לעתיד.  

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial