מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

המשטר והיהודים

ישראל גוטמן, "היהודים בפולין לאחר המלחמה", ילקוט מורשת ל"ג, עמ' 62-102 ול"ד, עמ' 121 – 150, 1982
1/01/1982

 

בשנותיה הראשונות של פולין העממית התנהל בציבוריות הפולנית – כולל אנשי המחנה הקומוניסטי, ובייחוד בפלגים שנתנו יד לנצחון המשטר החדש – בירור רחב על אופיה של המדינה, על המבנה הפנימי שלה ועל מיקומה בקונסטלציה הפוליטית המתהווה עם סיומה של מלחמת העולם. בקרב האינטליגנציה הפולנית שתמכה בדמוקרטיה העממית, כמו גם בקרב המנהיגים הפוליטיים, נמצאו רבים שגרסו כי על פולין לפלס לעצמה דרך מקורית לסוציאלזם, מעין דגם-ביניים בין משטרה של ברית המועצות והמשטרים המערביים. המצדדים בתפיסה חדשנית זו סברו שברית המועצות, שנאלצה במשך שנים רבות לגבש ולקדם את המדינה והמשטר בהיותה מבודדת, שרויה בפיגור כלכלי חריף וניצבת מול עולם עוין, עומדת בפני התפתחויות מרחיקות-לכת. התמורה בעולם לאחר מלחמת העולם היא רצינית, הסוציאליזם הוא חזק, טבעת הבדידות והכיתור נפרצה, וקיים סיכוי להתמיד בשותפות בין-מעצמתית בין המערב לברית המועצות, שהחלה והתחשלה במבחני המלחמה גם בעידן השלום לאחר מיגור המשטרים הפאשיסטיים. אחדים מאנשי הרוח והעסקנים, שנטלו חלק בדיון זה, ביקשו להדגיש את המייחד את פולין – הקשרים בעלי המשמעות המחברים את תרבותה עם זרמי התרבות המערב אירופית והתפקיד הסגולי שעשויה פולין למלא כחוליה מגשרת בין הסוציאליזם הסובייטי והליברליזם המערבי.  

לכאורה היה לציפיות אלה סיכוי במציאות המתהווה. בתקופה הראשונה הותרה גישה פלורליסטית בתחומי הספרות, האמנות ומדעי הרוח. הכלכלה הפולנית הותירה, כאמור, מרחב מסוים ליוזמה הפרטית. אף בחיים הציבוריים, בעתונות ובמבנה הפוליטי לא היתה קיימת אחידות. המחוייבות היתה קיימת לגבי עקרונות אחדים, כגון: חיוב המשטר הנבנה על יסודות סוציאליסטיים, הידידות לברית המועצות, ומאידך גיסא פתיחות רבה למדי לגוונים ודעות בתחום החברתי-פוליטי ולזיקה דתית המושרשת מאד בפולין. 

מצב זה נתן אותותיו גם בסקטור היהודי. היחס כלפי היהודים חייב זהירות מיוחדת, כי מבחינות שונות הוא שימש, בעיני מדינות העולם, כאבן-בוחן לכוונותיו ולאופיו החברתי-פוליטי של המימשל. עוצמת הטרגדיה של תקופת הרצח והחורבן, שהותירה עקבות רבים כל כך על אדמת פולין, חייבה לנהוג, לפחות בזמן הראשון, רגישות אמיתית או זהירות מחושבת בענייני היהודים. 

כך נתאפשר קיומן של מפלגות ציוניות על בסיס של שוויון עם השמאל הקומוניסטי והבונדאי. בראש הועד היהודי המרכזי, בגילגולו הראשון, עמד אמיל זומרשטיין הציוני-כללי וממשיכו בתפקיד היה איש פועלי ציון שמאל, אדולף ברמן. לשליחים מהארץ ולמוסדות יהודיים אמריקניים ניתן לפעול בפולין; הוענק היתר שבשתיקה ליציאה יהודים המונית דרך גבולות פולין דרומה ומערבה ולא הובעה התנגדות לקיום מוסדות וארגונים יהודיים על בסיס יהודי-לאומי נפרד. בתחילה היה קיים איזון בין השמאל והגופים הציוניים במוסדות יהודיים מקומיים ומרכזיים, והשמאל הקפיד לא להחריף את הניגודים ולהגיע לקונצנזוס במחיר של ויתורים הדדיים. 

פולין תמכה באופן נמרץ בהצעה להקים מדינה יהודית עצמאית לצד מדינה ערבית בארץ ישראל ומנהיגי המדינה החדשה הוקיעו פעמים רבות את האנטישמיות לצורותיה. העיתון של הועד המרכזי של יהודי פולין התייצב באופן חד-משמעי לצד ישראל במאבקה בימי מלחמת העצמות. המדפדף בעמודי עתון זה, מהימים ההם, מתרשם שלפניו עתון בעל דמות ציונית. הידיעות מהארץ תופסות את הכותרות הראשיות הבולטות ורוח הדברים דומה לזאת הטבועה בעתוני הארץ. כך, למשל, מפרסם הבטאון “דאס נייע לעבן” בינואר 1948 כותרות ראשיות בעמוד הראשון המבשרות על מיבצע של איסוף כספים למען היישוב הלוחם בארץ ישראל וכל הזרמים בקיבוץ היהודי בפולין מצטרפים וקוראים לתרום למטרה זו. ב-18 בפברואר מופיעה סיסמה באותיות בולטות: “האם כבר מילאת חובתך למען ההגנה?” ב-15 במאי 1948 מופיע “דאס נייע לעבן” כאשר אותיות ענק מבשרות כי "הוכרזה הקמת מדינה יהודית”; והגליון הבא של העתון, בו מופיעה תמונה של בן-גוריון, מודיע בכותרת ראשית שפולין הכירה במדינה החדשה. במשך כל שנת 1948 ממלאות את העתון ידיעות על קרבות, נצחונות וביסוס עצמאות היישוב. בגליונו מ-3 באוקטובר 1948 מביא העתון את הדברים שהשמיע נשיא פולין, בירוט, בעת מסירת כתב האמנה של השגריר הראשון של מדינת ישראל בפולין, ישראל ברזילי. בירוט אמר, בין השאר: “באישיותך אני מברך את הנציג הראשון של מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, שבדמו ספוגה אדמת פולין. בתולדות מאבקנו לעצמאות תיזכר גם הגבורה של אנשי הגיטו והמרטירולוגיה של יהודי פולין. אנחנו לא נשכח לעולם את קורבנותיו של העם היהודי במלחמה נגד האויב ההיטלרי המשותף”. 

חרף גל הרציחות שפקד אז את יהודי פולין, התרשם אז הציבור היהודי, וכן נציגיו, שהעמדות החיוביות אותן הביעו ראשי המשטר והיחס האוהד כלפי היהודים ושאיפותיהם הלאומיות אינן רק תכסיס או גילוי קוניונקטורלי, אלא שהמשטר ותומכיו מגלים שינוי כן ויציב של הפולנים כלפי היהודים ובעיותיהם. מכאן התופעה שגם מרכיבים פוליטיים יהודיים, הרחוקים מהשמאל הרדיקלי ותפיסת עולמו, הוקירו את גישתם של שלטונות פולין החדשים. כך, למשל, מרכז תנועת “המזרחי” ו”תורה ועבודה” לא בלבד שהמליץ באפריל 1947 להצביע בעד גוש השמאל, כשמולו ניצבו עדיין פלגים מהמרכז האופוזיציוני, אלא אף חייב מעורבות אקטיבית מצד חבריו ואוהדיו למען נצחונו של גוש זה97. 

המפנה בא בסוף שנת 1949. השלטונות נקטו שורה של צעדים ששמו קץ לפלורליזם הפוליטי, חתרו ליתר צנטרליזציה בענייני פנים וחסמו את הדרך בפני מגעים עם גורמים בארצות חוץ. בפרק זמן קצר למדי נאסר קיומן של המפלגות והתנועות הציוניות, הג'וינט ו”אורט” נתבקשו לחסל את פעילותם ולעקור מפולין, התנועה הקואופרטיבית היהודית נבלעה אט-אט בתנועה הקואופרטיבית הכללית, מוסדות סעד וחינוך יהודיים הועברו לרשות ממלכתית. 

למפנה זה קדם פרק זמן ממושך יותר, בו הופיעו סימנים ראשונים לתמורה הצפויה. בשלהי 1948 החליטו אנשי ה”בונד”, הנאמנים ללא סייג למשטר, לבטל את קיומם המפלגתי הנפרד ולהתמזג עם הקומוניסטים, ובכך הלכו בעקבות הפלג הסוציאליסטי השמאלי בקרב הפולנים. באורח הדרגתי השתלטו, במרוצת שנת 1949, הקומוניסטים היהודים על הועד היהודי המרכזי ועל שלוחותיו המקומיות. במאי 1949 החליטו הקומוניסטים בועד להשעות את השתתפותם בקונגרס היהודי העולמי, הגוף בו החלו לפעול רק בראשית 1948. גם בגישתם של השלטונות והקומוניסטים היהודים בפולין כלפי ישראל ומאבקה הפוליטי של המדינה היהודית חל כירסום. התמעט מספר הידיעות והכתבות העוסקות בישראל ובענייניה, ודברי הכתב המודפסים מגלים נעימה ביקורתית. קיטרוג קשה מוטח כלפי מפא”י ומנהיגה בן-גוריון, המייצג ומסמל את מדינת ישראל.  

עם זאת המפנה אינו חד, אינו מתבצע על ידי מעשה חד-פעמי וברוטלי. לחיסול הגופים והארגונים הציוניים קודמת הצהרה על הרשות הניתנת לכל יהודי הרוצה בכך, לעלות לישראל תוך זמן קצוב; מודגש שאין יותר מקום לציונות בפולין, משום שליהודים שהם ציונים ניתנה רשות לעזוב ולעלות לישראל. 

התפתחויות אלו לא שיקפו קו פוליטי של השלטונות או אישים במימשל המכוון נגד היהודים, אלא תהליך מקיף וכללי במדינה. יתר על כן, תהיה זאת טעות לראות במטמורפוזה שעברה על המשטר – פרי אבולוציה אימננטית. למעשה החרפת הקו בפולין, כמו התמורות בארצות “הדמוקרטיה העממית” כולן, היו תוצאה של שינוי האקלים הפוליטי בזירה הכללית ובעיקר צעדים מוכתבים או כפויים על ידי ברית המועצות. התקוות כי הברית בין מוסקבה והדמוקרטיות המערביות, שנרקמה בעיצומה של מלחמת העולם, עשויה להביא לקירוב אידיאולוגי או, לפחות, לדו-קיום שיסיר חלקית מחיצות וחששות, נגוזה מהר. אותות ראשונים של המלחמה הקרה מלווים את ההתמקחויות על הסדרים העתידים לעצב את עידן השלום המצופה. ברית המועצות, ובעקבותיה הדמוקרטיות העממיות, מסרבות להצטרף לתכנית מרשל האמריקנית. חילוקי דעות על גורל גרמניה בעתיד מוליכים לפיצולה של זו לשתי מדינות, שגבולותיהן הן גם גבול שבין שני גושים עוינים. מלחמת קוריאה, המלחמה הקרה והמירוץ בפיתוחו ושיכלולו של הנשק האטומי – מביאים את העולם לשלב של התמודדות בין-גושית מתמדת, אשר רק מאזן האימה המאיים בחורבן כללי ללא מנצחים, בולם את ההתגוששות ממש. 

כבר נרמז שהסתמנו חילוקי דעות וקיום גוונים שונים במחנה השמאל בפולין עצמה. ולדיסלב גומולקה, גנרל ספיחאלסקי וחבריהם, שהתחשלו בתקופת המחתרת האנטי-נאצית בפולין הכבושה, מגלים נטיה לשמור על מרחב מסוים של עצמאות פנימית, והדבר מחשידם בטיטואיזם. סירובו של טיטו היוגוסלבי להשלים עם הדיקטט המוחלט של ברית המועצות לא רק בתחומי האידיאולוגיה ומדיניות החוץ אלא גם בעיצוב המשטר הפנימי והמבנה הכלכלי של ארצות הגוש הקומוניסטי, גורם לסילוק יוגוסלביה מהגוש הסובייטי. המונח “טיטואיזם” הופך לא רק לביטוי הגנאי המשוקץ ביותר, אלא מביא בעקבותיו את הטרור הרצחני. 

כך, איפוא, אין השנים הראשונות שלאחר המלחמה העקובה מדם מביאות איתן רגיעה והבנה רבה יותר. נהפוך הוא: הסטאליניזם בשנותיו האחרונות מגיע באכזריותו לשיאים חדשים, שלאחר מכן כונה בברית המועצות “פולחן האישיות”, “תקופת העיוותים” ועוד. הפרדוקס הוא שהטרור, הטיהורים והעלילות הרצחניות מתגברים דווקא בתקופה בה ברית המועצות ביצרה את עוצמתה המדינית והצבאית וסטאלין עצמו זכה לתהילה רבתי כמנצח במלחמת המולדת האנטי-פאשיסטית וכ”מושיע העמים”. בשנים 1951-1953, השנים השחורות שקדמו למותו של סטאלין, מתגלים במסע הרדיפות סממנים פסיכוטיים ברורים. 

מענייננו כאן הוא ההיבט היהודי של שנים אלו והשלכותיו בפולין העממית. מוכחת היא העובדה שבעצם השנים בהן הטרור פורץ את כל הסכרים והפנים המכוערות של המשטר הסטאליני שולטות בכל, מתגברת גם האנטישמיות. רדיפת יהודים במסווים שונים, העומדת במרכז מסע הטרור השלטוני, אומרת דרשני. האקט האנטי-יהודי הברוטלי ביותר הוא משפטם של רודולף סלאנסקי וחבריו בצ'כוסלובקיה. סלאנסקי נולד יהודי, אך בחיים הפוליטיים היה קומוניסט אדוק המייחס למוצאו רק משמעות מקרית בלתי-מחייבת. אחד עשר מתוך ארבעה עשר הנאשמים במשפט היו ממוצא יהודי והקטיגוריה לא חדלה מלהדגיש את היהדות כגורם מניע לפשעים שהיא ייחסה לנאשמים. במשפט עצמו רבים היו הרמזים האנטישמיים ובכל הזדמנות הודגשו שמותיהם בעלי הצליל היהודי של הנאשמים. אולם העלילה לא הסתפקה בבגידה המיוחסת לנאשמים בהיותם פעילים במוסדות המדינה ובמנגנון הקומוניסטי. יהדות ארצות הברית, ובעיקר הג'וינט, וכן התנועה הציונית, שאותה הציגו על ידי מרדכי אורן, פעיל מפ”ם בארץ שהצליחו ללכדו ולהביאו למשפט ואנשי שגרירות ישראל בפראג בעבר שאותם לא יכלו לאסור – הוצגו כסוכנויות העוסקות בריגול בשירותם של אינטרסים זרים ובקנוניות בינלאומיות. במירקם זה של שקרים זדוניים, שהועלו תוך פירסומת עצומה, לא קשה לגלות את “הפרוטוקולים של זקני ציון” כמקור – בהתאמה קומוניסטית – לעלילה.  

משפט סלאנסקי, שנערך במדינה שבתקופה שבין מלחמות העולם התנהלה על יסודות דמוקרטיים ופעלה בה גם מפלגה קומוניסטית ליגלית בעלת משקל ציבורי, נועד לשמש כאות-פתיחה למסע מקיף במדינות הגוש הסובייטי והמכוון במוסקבה. למונחים מבשרי האימה – כגון: “טורצקיזם” ו”טיטואיזם” - צורף עתה גם ה”ציוניזם”. עתון המפלגה הקומוניסטית “רודה פראוו” כינה את הציונות בנובמבר 1952 “אויב מספר אחד של תנועת הפועלים”. ברומניה מסולקים מתפקידיהם הבכירים אנה פאוקר וואסילי לוקה. מאסרים, שהרקע היהודי של קורבנותיהם שקוף למדי, מתבצעים גם בהונגריה ובגרמניה המזרחית. לנקודת השיא מגיעים הציניות והאבסורד שבמסע האנטי-יהודי במאסרה של קבוצת רופאים בכירים, רובם יהודים, בברית המועצות בראשית 1952. הרופאים, שכונו “רוצחים בחלוקים לבנים”, הואשמו כסוכני ארצות הברית וישראל. לפי כתב האשמה גרמו כבר רופאים אלה למותם של אחדים מראשי המשטר ומאסרם מנע התנקשות בחייו של סטאלין עצמו. שלא כמו סלאנסקי ומרבית חבריו, ניצלו חיי הרופאים הודות למותו של הרודן בעיצומו של משפט הדיבה. סלאנסקי ושאר הקורבנות של אותו משפט קיבלו רהאביליטציה לאחר מותם. בשנת 1963 הוכרזו הרשעתם ומשפטם שמלפני אחת עשרה שנים כמעשי-זיוף מתחילה ועד סוף. “משפט הרופאים” הוקע בועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית כעלילה, אך כאשר מינה ניקיטה חרושצ'וב בנאומו הסודי באותה ועידה את העלילות והפשעים הסטאליניסטיים אחד לאחד נעדר מן האיזכור של האנטישמיות והמסע האנטי-יהודי והאנטי-ציוני98. אין לדעת מה היו כוונותיו מרחיקות הלכת של סטאלין ומה צפוי היה ליהודים. יש הגורסים כי העלילות המשפטיות שימשו רק מעין צעדים מוקדמים לגירושם של יהודי ברית המועצות מן הרפובליקות המערביות לעומק שטחה של ברית המועצות. 

מסע הטרור והטיהורים בשנים האחרונות לשלטון סטאלין התנהל, איפוא, בשני מסלולים: נגד "טיטואיזם" ונגד יהודים. תחילתו של המסע במשפטו של לאסלו רייק בהונגריה ב-1949, שהוצא להורג בעוון סטיה טיטואיסטית. כמובן, שהמסע לא פסח על פולין, אך מן הדין לציין כי בפולין היו ממדיו ואופיו מתונים יחסית. כבר בזמן מיזוג הפלג הסוציאליסטי עם הקומוניסטים סולקו אחדים מן הסוציאליסטים הבולטים, שכנראה לא היו נלהבים לאיחוד המודרך מלמעלה. בין המודחים היו אוסובקה-מוראבסקי, ראש הממשלה הראשון של פולין החדשה, ויהודים אחדים שנימנו על מנהיגות השמאל הסוציאליסטי. אולם הפרשה העיקרית כרוכה באישיותו של ולדיסלב גומולקה, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, וקבוצת אישים המקורבת אליו. בהתכנסות של הקומינפורם ובמועצה של ה-פ.ז.פ.ר. (המפלגה הקומוניסטית-סוציאליסטית המאוחדת) השלטת, בקיץ 1948, הביע גומולקה דברים נועזים בזכות קו בעל גוון עצמאי ונגד הוקעתו של טיטו. בספטמבר 1948 סולק גומולקה מתפקידיו במפלגה ובממשלה ומאוחר יותר הוא הורחק, עם קבוצה מתומכיו, גם מהמפלגה. זמן מה היה גם עצור. אולם בפולין לא התנהל משפט ראווה נגד גומולקה ושותפיו ולא נערפו ראשים. כמו כן לא נערך משפט בעל גוון אנטי-יהודי. בין העצורים מקרב הסוציאליסטים וה"סוטים" היו גם יהודים, מהם שנאסרו בתור ציונים, אך לא התנהל מיבצע קולני נגד יהודים ולא יוחס להם קשר עם שלוחות של ריגול וציונות. היהודים הבולטים במנגנון ובמסגרות המפלגתיות – יעקב ברמן, הילארי מינץ, רומן זאמברובסקי, אדם שאף – נשארו בתפקידיהם ובעמדותיהם. סולקו יהודים שכיהנו בדרגים נמוכים יותר. יתכן, אולי, שלא יהיה זה נכון לראות בהרחקתם של יהודים אלה קו אנטי-יהודי מכוון או אף תרומה לטיהור האנטי-יהודי הכללי שהתנהל בארצות הגוש הקומוניסטי בניצוחה של מוסקבה. בשנים השחורות הללו התנהל תהליך של סילוק אנשים החשודים בקשרים בינלאומיים או בזיקה לתרבות המערב. המועדפים ששרדו היו אנשים "שורשיים" ו"פשוטים" שצמחו מלמטה, החייבים הכל למפלגתם, והבנתם המוגבלת עוצבה בתבנית המפלגתית. כך, הוצאו מן המנגנון ומתפקידי מפתח אינטלקטואלים רבים, קומוניסטים ששבו מצרפת ואף לוחמי ספרד הרפובליקנית בעבר. בשכבות אלו ניכר היה חלקם של היהודים ולכן נוצר הרושם שהפגיעה מכוונת נגד יהודים. 

לאמיתו של דבר, מדיניותה של פולין כלפי היהודים היתה מאופקת ונוחה יותר מאשר זו של שאר מדינות הגוש. הועד המרכזי של יהודי פולין, שבמתכונתו הראשונית מילא גם תפקידים ציבוריים בעלי גוון לאומי, נהפך לאיגוד לתרבות וחברה, שסמכויותיו הלכו והצטמצמו. אנשי האיגוד עצמו, שבראשו ניצבו במשך שנים הירש סמולאר ודוד ספארד, הכריזו כי תפקידו "לשרת ולתרגם למעשה את היסודות האידיאולוגיים שעליהם נבנית פולין של היום"99. עם זאת ממשיך להופיע הבטאון היידי של האיגוד "פאלקסשטימע" ארבע פעמים בשבוע. מופיע גם בטאון ספרותי. ממשיכים להוציא לאור ספרים במסגרת בית ההוצאה "יידיש בּוּך". המכון ההיסטורי היהודי עוסק בחומר תיעודי ובפירסומו, אם כי בקצב מואט, ואילו כתב העת שלו הופך עם הזמן מבטאון בשפת יידיש לבמה בשפה הפולנית. לפרקים מונה האיגוד כעשרת אלפים חברים, נערכים ביקורים של דוברי האיגוד במרכזים יהודיים, ובייחוד בשלזיה תחתית מתכנסים יהודים בקבוצות ומקיימים פעילות בלשון יידיש וברוח התרבות היידישאית.  

ברם, אם הלשון והמסגרת האירגונית אינם מתבטלים, הרי ברוח הדברים ניכר היטב המפנה. מתנהלת התקפה מכוונת נגד הציונות ומדינת ישראל. בדצמבר 1952 הוכרז קובובי, שגריר ישראל בפולין, כ"אישיות לא רצויה". המגמות הפוליטיות של השלטון מתגלות בפירסומים ביידיש. אחד מהם הופיע בהוצאת "יידיש בּוּך" ב-1953 תחת הכותרת  "ה צ י ו נ ו ת –  

ס ו כ נ ו ת   ש ל  ה א י מ פ ר י א ל י ז ם  ה א מ ר י ק נ י"100. בפירסום זה מכונסים יחד מאמרי הסתה סובייטיים וקומוניסטיים בעלי גוון אנטישמי עם דברי יהודים המוכרים כראשי האיגוד בפולין. הדעות המובעות בקונטרס זה אינן ראויות לגישה ביקורתית מסוג כלשהו. אם טורחים אנו בכלל לעסוק בפירסום משוקץ מעין זה, הרי זה רק משום שהוא מדגים את ההתדרדרות המחשבתית והרוחנית שהתחוללה תחת לחץ ואולי גם מתוך סגידה אלילית לדוקטרינה ומכתיביה. כך אומר מ. מירסקי, אחד מראשי הקומוניסטים היהודים בפולין, במאמר הנושא שם זהה עם כותרת הפמפלט כולו: “...המשפט של סלאנסקי ושותפיו מכנופיית המרגלים והחתרנים הטורצקיסטית-טיטואיסטית-ציונית בצ'כוסלובקיה חשף את הציונות כסוכנות של האימפריאליזם האמריקני ואת הגוף המכונה ההסתדרות הציונית העולמית כמרכז אמריקני של פעילות ריגול וחתרנות המכוונת נגד ארצות הדמוקרטיה העממית. המשפט בפארג הוכיח שמנהיגיה של מדינת ישראל מכרו עצמם לשירותו של האימפריאליזם האמריקני...101 הסכנה המיוחדת שבסוכנים הציוניים נעוצה בהשתדלויותיהם לנצל את רגשות האוכלוסיה היהודית, הזוכרת את סבלות תקופת הכיבוש, וכן את ההשתתפות בצער והאהדה בהן מתייחס מעמד הפועלים השליט לקורבנות הרדיפות החייתיות של הנאצים. הסוכנים הציוניים של האימפריאליזם האמריקני השתדלו לנצל את המציאות הזאת בעבודתם הנפשעת, אותה החלו לנהל מאז ייסודן של הדמוקרטיות העממיות. בפולין הם התאמצו להשריש באוכלוסיה היהודית רגשות לאומיים של זרות כלפי פולין העממית, ניהלו הגירה בלתי-ליגלית של יהודים, ייסדו קנים של ריגול וחתרנות... כדי להקל על מלאכת החדירה לדמוקרטיות העממיות שלפו הציונים את הקונצפציה המאובקת של 'עם יהודי עולמי' כביכול, שאופיו הריאקציוני והבלתי-ריאלי הוכח על ידי המארקסיזם-לניניזם עוד לפני חמישים שנה ואותה ה מ צ י א ו ת  של ברית המועצות וארצות הדמוקרטיה העממית רמסה על ידי הפתרון הנכון היחיד של הבעיה היהודית בדדרך של שוויון זכויות מוחלט... אוכלוסיית העובדים היהודים בפולין, להם הבטיחו המוני העם שוויון זכויות מוחלט ואפשרות של התפתחות תרבותית מלאה, קשורה עם העם העובד בפולין על ידי היסטוריה משותפת של מאבק למען מחר טוב יותר, למען פולין סוציאליסטית, ה מ ו ל ד ת  ה י ח י ד ה – פ ו ל י ן  ה ע מ מ י ת"102. ש. זאכאריאש, מראשי הקומוניסטים היהודים שתפס גם מקום מכובד בהיררכיה המפלגתית הכללית בפולין, כתב בין השאר: “הציונות וממשלת ישראל הציונית, הקשורים עם הקפיטליזם הבינלאומי, מסייעים בשיקומו של ההיטלריזם החדש. למען מטרה זו כרתו הציונים ברית עם הניאו-פאשיסטים ממערב גרמניה, עם בוני הווהרמאכט ההיטרלי, עם אלה המשחררים את רוצחי העמים, רוצחי ששת מיליוני היהודים, המכינים רציחות חדשות, מלחמות, שיעבוד חדש של עמים ועבדות חדשה להמוני העם היהודי"103. הירש סמולאר, שהיה במשך שנים רבות ראש האיגוד התרבותי-חברתי של יהודי פולין, קובע ברשימה בעקבות ההתנקשות בבניין שגרירות ברית המועצות בתל אביב בפברואר 1953: “...המשטרה הבן-גוריונית אירגנה ו'נתנה כיסוי' לבנדיטים בדיוק באותה דרך בה נוהגים מורי דרכה הרוחניים בוושינגטון ובשיקאגו לגבי הגנגסטרים האמריקניים. מאחורי גבם של הטרוריסטים הפאשיסטיים עומדים אנשי המאפיה הבן-גוריונית, אלה עם תיקי השרים ואלה עם עטיהם המורעלים מעתונות ההסתה האמריקנית בישראל...”104 

מסתבר, איפוא, שאם אמנם נותר שריד בפולין שניתן לו לכתוב באותיות מרובעות הרי רשות זו ניתנה לו במחיר כבד של התכחשות ומילוי תפקיד עֵד-מלך, המפרסם דברי שיקוץ ועלילות דם נגד יהודים ונגד מדינת ישראל. 

מאז מותו של סטאלין מסתמן תהליך של הפשרה איטית. ההתעוררות בפולין מקבלת תנופה בעקבות מותו של בירוט לאחר השתתפותו כראש המשלחת הפולנית בועידה העשרים במוסקבה בפברואר 1956 והצורך לקבוע ממלא מקומו שיוצב בראש ההיררכיה המפלגתית. בצמרת המפלגה בפולין התגבשו שתי קבוצות כוח. בשתיהן התרכזו אנשים שנימנו על הפלג שהתארגן במוסקבה בתקופת המלחמה. הקבוצות התחברו והתחלקו על בסיס ניגודי דעות באשר לשיטות שיש לנקוט במצב החדש שהתהווה לאחר מותו של סטאלין. מעמדם של המשטר והקבוצה השליטה בפולין נפגע קשה בשלהי 1953, כשערק למערב יוזף שוויאטלו, יהודי לפי מוצאו, מראשי מערכת שירות הבטחון בפולין. בגילוייו חשף שוויאטלו את תעלולי שירות הבטחון הפולני והציניות וההוללות שחדרו לצמרת המפלגה והשלטון. נוספו על כך הכשלונות הבולטים בתחום הכלכלי, שבחלקם הניכר יוחסו לניצול המשק וחומרי הגלם על ידי ברית המועצות. התסיסה ואי שביעות הרצון בשכבות העממיות מצאה לה אפיקי ביטוי הססניים בתחילה שהגיעו להתפרצות נזעמת בהתקוממות פועלים בפוזנאן ביוני 1956. מגילויי מחאה סוציאליים עברו בפוזנאן למרי פוליטי אנטי-סובייטי ואנטי-קומוניסטי כללי. משמעות לא מבוטלת בזירוז תהליך ההתנערות והתביעה לליברליזציה יועד לאינטליגנציה הפולנית, לאנשי הספרות והעתונות, וקול המחאה גבר באוניברסיטאות. הנסיגה הראשונה של המשטר בוצעה במשטרה החשאית הפולנית. ראשי המנגנון מטיל האימה הזה הוקעו והוחלפו, והחל תהליך שחרור האסירים הפוליטיים. העימות היה בין שתי קבוצות – קבוצת "נאטולין", הקרויה כך על שם החווילה בה התכנסו חבריה, וחבורת "פולבסקה", שנקראה על שם הרחוב בו התגוררו מרבית חבריה. הקבוצה הראשונה צידדה בקו נוקשה, ואילו השניה גרסה כי מן הדין לפנות לשיטה של רפורמות מבוקרות. דווקא בקבוצת "פולבסקה" התרכזו שלושת היהודים שבין אחד עשר חברי הפוליטביורו הפולני – ברמן, מינץ וזאמברובסקי. כאמור, גם בראשה של קבוצת "נאטולין" עמדו אנשים המכונים "מוסקבאים", כלומר עסקנים שדרכם התחילה בהתארגנות בברית המועצות. אולם בין אנשים אלה היו גם פעילים שפעלו בשטח, אנשי מעשה שזילזלו באידיאולוגים שבין יריביהם. העובדה שכל החברים היהודים התרכזו בקבוצה אחת היא, כנראה, שהולידה לחשושים אנטי-יהודיים שמקורם בחבורת "נאטולין". קו זה קיבל את חיזוקו מ"פי הגבורה". אחרי מות בירוט ביקר בפולין חרושצ'וב, יורשו של סטאלין ומנפץ המיתוס שלו, ונטל חלק בקביעת האיש שיוצב בראשות המפלגה. לתפקיד המזכיר הראשון הוצע זאמברובסקי, אך ה"בוס” הסובייטי הביע דעתו, כי מצויים כבר “יותר מדי אברמוביצ'ים” בצמרת הפולנית. בסיכומו של דבר נקבע אדוארד אוכאב כאיש הפשרה, אף הוא “מוסקבאי”. אוכאב, לנוכח הקשיים שגברו והתסיסה שהתעצמה לאחר גילויי חרושצ'וב בועידה העשרים, פילס את הדרך לשובו של גומולקה לשלטון. בתחילה ניסו להחזיר את גומולקה כשותף בצמרת הקיימת, אך כאשר הבהיר שהוא מוכן לשוב רק אם ההגה יימסר לידיו, נכנעה ההנהגה הותיקה בלית-ברירה. חזרתו של גומולקה נחשבת למפנה, או “הפיכת אוקטובר” הפולנית. 

בנקודה מסוימת קרובים הדברים בימי מהומות פוזנאן להתלקחות. יתכן שפולין חסכה מעצמה את גורל המאבק המזוין וההרס שהיו נחלתה של בודפשט באותם הימים משום שלפני מינויו החדש של גומולקה, נקט השלטון הפולני יד קשה והפיל עשרות קורבנות מקרב הפועלים. בכך, כנראה, שוכנעו הסובייטים שאין הם צריכים להכניס טורי טנקים לפולין ולהשליט “סדר” על פי דרכם. 

ההפיכה של גומולקה נתקבלה, לפחות בראשית דרכה, כשינוי דרך ממשי. מרשל רוקוסובסקי, שפיקד על הצבא הפולני והיה חבר הפוליטביורו הפולני, וכן היועצים הסובייטים הבכירים שפעלו בפולין כבתוך שלהם, אולצו לחזור למוסקבה. ראש הכנסיה הפולנית הקרדינל וישינסקי שוחרר מבידודו ובמסגרת אקט התפייסות עם הכנסיה הונהגו שיעורי דת בבתי הספר הממלכתיים. עשרות אלפי אסירים פוליטיים שוחררו וניתנה מעין רהאביליטציה לאנשי “ארמיה קראיובה”, כאשר הוכרו גם הם כלוחמים אנטי-נאציים ושותפים למאבק על עצמאותה של פולין. נבלם תהליך הקולקטיביזציה בכפר ובוטלו הצעדים בכיוון זה שנעשו בדרך כפייה. אולם השינוי המרחיק לכת ביותר בא לביטוי בתחום הספרות, האמנות וכלי התקשורת. הוקלה הצנזורה ולזמן מה התבסמו הפולנים בריחם של דיונים רעיוניים כמעט חופשיים, ומיצירות הספרות והתיאטרון בקע קול אותנטי של עשיית החשבון עם העבר הקרוב105. 

גם יהודים נהנו מהחידושים שבישר “אוקטובר הפולני”. ל”ג'וינט” ול”אורט” הותר לחזור ולעסוק בסיוע לרפאטריאנטים השבים מברית המועצות במסגרת ההסכם החדש עם הסובייטים שחתם גומולקה. האיגוד היהודי לתרבות ולחברה ניצל יפה את הרוחות הרעננות הנושבות והשתנה הטון בעתון היהודי. חלה התחדשות במחקר ההיסטורי, וגם מקרב היהודים החלו נשמעים דברי ביקורת על העבר הסטאליני והוזכרו מעללים כגון רצח הסופרים היהודים בברית המועצות. צעד רדיקלי ביותר, שסימן את השינוי, היה הגל ההמוני של היוצאים לארץ ישראל, והשינוי בנעימה הכללית ביחס לציונות ומדינת ישראל. החל גם משא ומתן על חידוש הקשרים של הקיבוץ היהודי בפולין עם הקונגרס היהודי העולמי. 

אולם, כל אלה היו רק בבחינת צד אחד של המטבע. מאידך גיסא, הסתמנה תופעה שהדאיגה והביכה את יהודי פולין. ניתן לומר שעם פעמי הליברליזציה נקרא דרור גם להלכי הרוח האנטי-יהודיים. בבתי הספר בהם הונהגו לימודי דת אובחנו לפתע ילדים יהודים ובאו פגיעות מעליבות ומקרי אלימות. משקל רב ביותר במסע הלחישות ובביטויים מוסווים פחות או יותר נועד לקיטרוג האומר שיהודים הם שהיו המשענת הסטאליניסטית והם שניצחו על המשטרה החשאית בפולין. להאשמות אלו לא היה בסיס מציאותי. אמנם בין הסטאליניסטים המושבעים ואנשי הקשר עם מוסקבה היו ככל הנראה גם יהודים אחדים, כמו ברמן, שנחשב לאיש אמונים של סטאלין. גם נכון שבשורה הראשונה של ראשי המשטרה החשאית היו יהודים אחדים, שלצד שמותיהם בעלי הצליל הפולני הובא גם שמם הקודם, כדי להבליט את מוצאם היהודי. האנשים עליהם דובר היו רחוקים ביותר מכל עניין יהודי והיו דבקים ללא שיור באמונתם האידיאולוגית. עצם הטיעון שאנשים בודדים, יהודים או לא-יהודים, הביאו את ה”סטאליניזם” לפולין וכי באשמתם השתולל משטר האימים במשך שנים – הוא חסר יסוד והגיון. לאמיתו של דבר הסטאליניזם היה תופעה שהשתלטה על האזור כולו וכי את צורתו הברוטלית והקיצונית ביותר אנו מוצאים דווקא בארצות כמו בולגריה ומזרח גרמניה – שם כלל לא היו, או כמעט לא היו, יהודים בצמרת המשטר והמפלגה. ולהיפך, הנוסח הפולני של תקופת הסטאליניזם היה, כאמור, מאופק יחסית. בפולין לא התקיימו משפטים מבויימים, לא נערפו ראשים; ולפי גירסה מהימנה, כנראה, היה זה יעקב ברמן שמנע משפט נגד גומולקה וחבריו ובכך סייע בהצלת חייהם106. למעשה, לא סמך סטאלין כלל על עושי דברו הצייתנים בפולין ושלח לארץ זו רוסים ממונים, שהם היו הגורם המכריע במדיניות החוץ, בצבא ובמשטרה החשאית. 

על אף כל אלה, אין לראות באנטישמיות הרדומה שהרימה ראש את הגילוי החמור ביותר בשנים 1956-1957. לאחר סיומה של מלחמת העולם השניה הסתגל בדרך כלל היהודי בפולין מבחינה אידיאולוגית וכן שינה לגמרי את דמותו, אורח חייו, תרבותו ומגעיו החברתיים. חלקם הגדול, או רובם, חיו במשפחות מעורבות ועשו מאמץ כביר כדי להינתק ולטשטש את עברם היהודי. מחוץ לריכוזים היהודיים בשלזיה תחתית לא ניתן היה עוד להבחין ביהודים בערי פולין. אולם מי שסבר כי בזכות מאמצי בריחה אלה יעלה בידו להטעות את האנטישמים או להפיס את דעתם, לא למד כראוי את שיעור ההיסטוריה היהודית. כצפוי, לא רק שלא כבתה שנאת ישראל המושרשת אלא נוספו עליה מוטיבים חדשים, בהם הטלת אחריות על היהודים לעיוותי המשטר ופשעיו הוא הנפוץ ביותר, אם כי לא היחיד. 

החידוש החמור של שנים אלו נובע מכך, שבנוסף לאנטישמיות העממית הישנה-חדשה, חדרה האנטי-יהודיות גם לצמרת הפוליטית – והגישה האנטי-יהודית החלה למלא תפקיד בתעמולה ובתמרוני המשטר. יש יסוד לסברה שהעלילות נגד היהודים והפגיעות בהם בנוסח סטאלין בשנים 1951-1953 לא נקלטו בפולין רק משום שנחשבו כתוצר סובייטי, ולכן נדחו כשם שנדחו ביטויים אחרים של ההשפעה הסובייטית. 

אלא שהפעם היו הלכי הרוח הפוליטיים מכוונים על ידי הפולנים עצמם והותאמו למציאות של הליברליזציה הפולנית. מקובלת ביותר היא הדעה שהסטאליניסטים הנוקשים ואחדים מאנשי המנגנון, מאלה ששבו עם גומולקה, ראו בהטלת האחריות לכשלונות המשטר על היהודים ובהפצת רוח עיוועים אנטי-יהודית, דרך להסחת הדעת מרגשי האיבה כלפי המשטר ותרופה למניעת התפרצויות אנטי-סובייטיות. לא קשה להבחין גם בגורם נוסף המרחף באווירה הפוליטית של הזמן. בין הסטאליניסטים שסולקו היו, כמובן, אנשים מסוגם של ברמן ומינץ. אולם אחדים מן העסקנים שעלו עם גומולקה לא הסתפקו בטיהור אנשים מסוג זה. הם דיברו על “רגולציה של קאדרים” או על החזרת “האיזון הלאומי” במנגנון. כמקובל במשטרים הקומוניסטיים, ידעו המעוניינים בדבר לפענח את לשון הרמזים והבינו היטב כי הכוונה היא לסילוקם של יהודים מתפקידים וממשרות במפלגה ובמדינה. עד מהרה היה המיבצע האנטי-סטאליני למיבצע רחב ממדים של גירוש יהודים מעמדות וממשרות. המנצח על הטיהור היה מיצ'סלב מוצ'אר, גנרל פולני שהיה פרטיזן בתקופת המלחמה, עשה חיל בשנים הראשונות של המשטר החדש כאחד מקברניטי המשטרה החשאית ושימש בתפקידים צנועים בשנים בהן הושם גומולקה במקרר. מוצ'אר ביקש להפוך את הקו ה”לאומי” האנטי-יהודי לשיטה שתאפשר לאייש את המנגנון באנשי-אמונו הסרים למשמעתו, ובאופן זה לפלס לעצמו דרך לראשות השלטון. השיטה על כל תככיה ותכסיסיה הומחשה במלואה בשלבה האחרון – במערכה האנטי-יהודית בשנים 1967-1968. 

גומולקה עצמו התרחק בשנות החמישים מהמסע האנטי-יהודי ואף הזהיר את חבריו שממעשיהם נודף ריח רע של אנטישמיות. עם זאת, כנראה לא היה גומולקה מוכן להתייצב בצורה גלויה וחד משמעית נגד אלה, כמו מוצ'אר, שחזרו יחד עמו לשלטון והתבצרו בעמדות כוח תחת הנהגתו. בכלל, אלה שראו בגומולקה דגל וגרסו כי התמורות המופלגות של “אוקטובר” הן רק עמדות פתיחה לדמוקרטיזציה ופלורליזם מתקדם, עתידים היו לנחול אכזבה מרה. מלכתחילה טעו, כנראה, בהערכתם את גומולקה. האיש גילה אומץ לב והתייצב מאחורי “דרך פולנית לסוציאליזם” בשנות הארבעים המאוחרות, אולם ביסודו של דבר היה גומולקה קומוניסט אדוק, החרד מפני פתיחות פלורליסטית ונרתע מחידושים העלולים לערער את המונופול השלטוני של המנגנון המפלגתי. הוא היה מלא משטמה אישית וחשדות כלפי אינטלקטואלים ואנשי-עט, אשר הצטיירו כזרים ומבהילים בעיני עסקן מפלגתי חסר השכלה החותר למזג זיקה מסויגת לייחוד לאומי פולני עם אדיקות קומוניסטית בלתי מתפשרת. מה שהיה בעיני רבים נקודת מוצא לליברליזציה, נראה בעיני גומולקה כגבול אחרון. יתכן שגם לקח התקוממות בודפשט רדף את גומולקה בלי הרף והוא חרד היה מלעשות צעד שיתפרש התגרות ב”אח הסובייטי הגדול”. באורח פרדוקסלי, ההפשרה ביחסים הבינלאומיים בעידן חרושצ'וב הוסיפה לרגשי ההקלה גם חששות כי הידברות מדינית מחודשת בין המזרח והמערב עלולה להעמיד בסימן שאלה את קו הגבול שנקבע בין פולין לגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה. מכל מקום, יציבותו של קו זה היתה והינה גם כיום מותנית בתמיכה מדינית וצבאית של הסובייטים והגוש המזרחי. 

כך או אחרת, גומולקה נתגלה יותר כמשמר ההישגים ב-1956 וכבולם הרחבת החירויות והקשרים עם העולם החופשי. התבזבז אשראי האמון שהוענק לאיש. התנופה הכלכלית והשינויים שחלו הולידו במהרה כשלונות חדשים והנחילו אכזבה עמוקה יותר. נותרו בחלקם ההישגים בתחום הביטוי החופשי והיחסים עם הכנסיה, אך הפער בין גומולקה ושיטתו לבין ההמונים הלך והתרחב. הניגודים שהעמיקו הצמיחו בבוא העת התפרצות בלתי נמנעת. כבמקרים קודמים היתה ההתפרצות קשורה בזעזוע בארצות אחרות שבגוש הסובייטי ובהסתבכויות בזירה הבינלאומית. כפי הידוע התחולל הדבר בשנים 1966-1967. 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial