מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

הפרק האחרון

ישראל גוטמן, "היהודים בפולין לאחר המלחמה", ילקוט מורשת ל"ג, עמ' 62-102 ול"ד, עמ' 121 – 150, 1982
1/01/1982

 

המאורעות בשנים 1967-1968 תוארו בהרחבה בחיבורים רבים. מצויים בידינו פירסומים מסווגים כפנימיים, דברי עתונות ומאמרים שהם בתחום האידיאולוגי המשקפים את העמדות ומסבירים את הצעדים האופרטיביים של השלטון והמנגנון האדמיניסטרטיבי בפולין, שממסע שיסוי הוליכו לדחיקת רגלי היהודים ממקומות עבודתם והביאו ליציאת אחרוני היהודים שגילם וכוחותיהם איפשרו להם ליטול שוב את מקל הנדודים בידיהם.

באוקטובר 1965 נערך בחוג אנשי הלכה מארקסיסטים ופוליטיקאים בכירים בפולין דיון בעקבות הופעת הספר “Marksizm a jednostka ludzka” (“המארקסיזם והיחיד”)107 מאת אדם שאף, מדען ממוצא יהודי והתיאורטיקן המארקסיסטי הראשון במעלה אז בפולין. חיבורו של שאף עוסק בתופעות הניכור, שמארקס הבליטה כנגע מהותי של החברה הקפיטליסטית, הוא מגדיר את תחומי החיים בהם קיים ניכור גם בחברה הסוציאליסטית. בין שאר הבחינות בהן עוסק הספר, ובצורה מובלעת למדי, מציין המחבר כי החברה הסוציאליסטית בפולין לא הצליחה להתגבר על הניגודים הלאומיים והוא מצביע על האנטישמיות כתופעה שלא נעקרה עדיין ומהווה גורם בחברה הסוציאליסטית הקיימת.

אנדז'יי ורבלאן (Werblan), איש ההלכה הרשמי של המפלגה, בו עוד נעסוק בעקבות הארועים של השנים 1967-1968, פתח בדיון שהתפרסם בשלמותו בכתב העת התיאורטי של המפלגה "Nowe Drogi” (“דרכים חדשות"). קבוצת המתדיינים התחלקה באופן ברור בין בעלי נטיות ליברליות, שחייבו את הספר והדגישו את גישתו המעמיקה והחדשנית, ובין בעלי הקו הרשמי, המסתייגים מגישה אינטלקטואלית ביקורתית, שמתחו עליו ביקורת או שללו אותו מיסודו. ורבלאן, שהיה המבטא העיקרי של סיעת השוללים, אמר בין השאר: “ראשית, נראה לי כבלתי נכון ובלתי מבוסס להעמיד את האנטישמיות בראש הסכנות הלאומיות המאיימות על פולין. הנחה מעין זו אינה עומדת בפרופורציה נכונה למציאות. נוסף על כך, כותב על כך החבר שאף בגוון של בהלה ובמנה גדושה של מתח רגשי. הוא מעמיד בספק, למשל, את זכות מפלגתנו להתייצב לצד הכושים הנאבקים לאמנציפציה בארצות הברית או למען חיסול דיכוי לאומי כלשהו בעולם, משום שאין אנו מתנגדים כראוי לאנטישמיות. אם יהיה עלינו לדבר על מאבק נגד נאציונליזם ומנקודת ראות זאת נעריך את הישגי מפלגתנו, נצטרך קודם כל להעלות את בעיית שני המשקעים הלאומיים שהכבידו על הציבוריות שלנו, וזאת לא בלי סיבות חשובות: אנטי-רוסיות ואנטי-גרמניות. איש לא יכחיש כי הגענו למפנה חשוב בתחום זה. התקדמות לא קטנה מזאת השגנו במאבק עם האנטישמיות, אשר הפכה בתנאים שלנו לתופעה שולית לגמרי"108. איש מדעי המדינה הפולני יז'י ויאטר

(Wiatr) שיבח בדרך כלל את הספר וראה בו "מאורע חשוב בחזית האידיאולוגית", ואילו בעניין האנטישמיות גרס כי ניגודים מסוג זה לא נמחקו לחלוטין, “אך בספר מדובר בעיקר על מיגזר אחד של הבעיה – בעיית האנטישמיות. לדעתי, עם כל השינוי הגדול שהתחולל ללא ספק בתחום זה בהשוואה עם זה שהיה לפני המלחמה ומיד אחריה, הרי הבעיה קיימת. ישנם גילויים המראים שנותרו יסודות אנטישמיים בחלק מהציבוריות, ולו גם בצורה מוסווית. אני גורס, איפוא, שבלי לעורר אויירה של התרגשות או סנסציה מן הדין לנהל מאבק שיטתי בתחום זה. הבעיה היא חשובה ולמרות שאינה ממצה את בעיית החינוך האינטרנציונלי כולו, היא מחייבת בכל זאת תשומת לב ותזכורת"109. אחד המתדיינים טען ש"האנטישמיות קיימת אצלנו כשריד המשפטים הקדומים מהעבר, אך היא אינה תופעה אופיינית לארצות סוציאליסטיות"110. עסקן אחר, סטניסלב ורונסקי (Wronski) גרס כי הצעתו של שאף, לפתוח במערכה נגד האנטישמיות, מבוססת כנראה על "אי הבנה". בעל הדברים מדגיש כי המאבק נגד הנציונליזם יש לנהל תמיד ובכל האמצעים, אך רק בדרך שתביא תוצאות חיוביות. אולם הצעותיו של שאף, להתגבר על הניכור בתחום זה על ידי פעולה יזומה, עלולות רק להוליך להעמקת הניגודים”111. שאף עצמו, בהערותיו, לא התייחס כלל, כמו מרבית הדוברים בדיון, לנושא האנטישמיות; ואילו זנון קלישקו (Kliszko), חבר הפוליטביורו ועוזרו הקרוב ביותר של גומולקה בשאלות האידיאולוגיה, הסתייג מדעתו של המחבר על עוצמת הניגודים הלאומיים במשטרים הסוציאליסטיים, אך לא הזכיר את היהודים ואת האנטישמיות112.

בסערה שפרצה בשנת 1967, ונמשכה ב-1968, בלטו מאד בהעלאת הנושא היהודי שיטות של פרובוקציה, דמגוגיה וניצול מניעים שפלים שרווחו בקרב שכבות בעלות אינטרסים אנוכיים בחברה הפולנית; אך למעשה שיקפה הסערה האנטישמית היאבקות פוליטית חריפה וברוטלית בין חבורות לחץ בחוגי השלטון בשעת משבר. היא הסתיימה בנפילתו של גומולקה, בדילדול הפעילים במוסדות רבים של השלטון והמדע ובעקרות רעיונית מוחלטת. השתוללות אנטישמית זו התבססה אך ורק על טיעונים שלא היתה להם אחיזה במציאות והאשמות חסרות שחר. היא חשפה את מערומיהם של העקרונות הרעיוניים וההכרזות בזכות "השוויון והצדק הסוציאליסטיים".

מבחינה יסודית דומה המסע האנטי-יהודי בפולין בשנים 1967-1968 למערכות אנטי-יהודיות המנוהלות על ידי משטרים טוטליטריים. בהתקפות אלו לא היתה כל חשיבות להתנהגותם של יהודים ולאמיתותן של האשמות שהוטחו נגדם. היהודים שולבו, באמצעות הקלף האנטישמי, במאבקים פוליטיים שאין להם כלל שייכות אליהם. מבחינה אחרת נשאה המערכה האנטי-יהודית אופי סטאליניסטי מובהק. היהודי לא נקרא בשמו אלא הודבקו לו שמות גנאי למיניהם שעד מהרה הפכו לשמות צופן מובנים וידועים לכל. נוסח זה מצוי גם בהאשמות המבוימות על ידי המשטרה החשאית, בציניות חסרת מעצור שאינה נרתעת בפני שום שקר וכל עלילה מותרת כדי להשיג את המטרה הפסולה. הנואמים באסיפות, הכותבים בעתונים, המדברים בטלוויזיה והחוקרים במשטרה – כולם יודעים שהם מפיצים שקרים. כנראה שגם מרבית השומעים מודעים לעובדה כי מדברים אליהם בלשון של סיסמאות מופרכות ומטילים עלילות על אנשים חפים מכל עוון. אך כולם מעמידים פנים כי הם עוסקים בדברים של ממש. בסיכומו של דבר מוכרחה שיטה מעין זו להוליך לציניות כללית ולעקרות רעיונית, דבר שאמנם התרחש בפולין כתוצאה מהטיהורים והמסע הדמגוגי בסוף שנות השישים. גורם נוסף שנכנס לשימוש בזריזות ובתכנון ראוי להתפעלות הוא  ה ג ז ע נ ו ת.

מן הראוי לציין, כי במסע האנטי-יהודי התוקפני שהתנהל בשנים אלו לא היה כמעט שימוש באלימות פיזית; אך בגילוי וסימון הקורבנות הונהגו עקרונות המושתתים על גזענות. המושגים הגזעניים לא הוגדרו לפי סעיפים ודרגים כפי שנעשה בתחיקה הנאצית, אך הטיהור והרדיפות פגעו ברבים שכבר מזמן לא היו יהודים לפי בחירתם, שייכותם או תודעתם, ובין אלה היו גם מומרים או כאלה שכבר נולדו כנוצרים. לא פעם אירע שאדם הוגדר כ"ציוני" אף שלא היה כלל יהודי. למעשה התפרש הדבר, כי חלים על האיש האמצעים המופעלים נגד היהודים, כגון: פיטורין מהעבודה, גירוש מהמפלגה, חרם חברתי ועוד.

תנופת המסע החלה מתקרית לכאורה שולית. תיאטרון ממלכתי פולני הציג את המחזה "אבות" (“Dziady”) מאת המשורר הפולני הגדול ביותר בכל הזמנים, אדם מיצקביץ'

(Mickiewicz). מחזה זה הוא קשה לעיכול לקהל תיאטרוני ממוצע. במאבק שבין כוחות הרע והטוב מגלמת רוסיה הצארית במחזה את מהות הרע. וכאשר הוצג המחזה בורשה בראשית שנת 1968, התלהב הקהל ומחא כפיים כל אימת שהוזכרו רוסיה ורוסים בקונוטציה שלילית. הקהל, או חלקו, ביקש להביע בדרך זאת את רחשי ליבו האמיתיים כלפי רוסיה הסובייטית. יש, כנראה, סימנים לדבר שקהל הצופים גורה במתכוון על ידי פרובוקטורים של המשטרה החשאית113. כך או אחרת, הצנזורה החליטה להוריד את ההצגה. האיסור עורר תגובות זעם והמוחים היו בעיקר סטודנטים, סופרים ואנשי אינטליגנציה. אסיפה גדולה באוניברסיטה של ורשה, שתבעה לבטל את הצנזורה בתחומי תרבות, גררה התערבות של המשטרה, ובכך נפתח נחשול של הפגנות, הכרזות ומחאות סטודנטים בארץ כולה. אין לדעת מה היה בדיוק מספר הסטודנטים שנאסרו על ידי המשטרה. לפי נתונים רשמיים הגיע מספר העצורים לאלפים. מיד עם פתיחת התקפת המשטרה, החלו להופיע בעתונים, ברדיו ובאסיפות עובדים שמות של סטודנטים שהוצגו כמארגני המהומות. היו אלה רובם ככולם שמות של יהודים, בנים של עסקנים בעמדות במנגנון הממלכתי או המפלגתי וכן בנים של יהודים הפעילים בסקטור היהודי. התסיסה כולה הוצגה כמזימה רביזיוניסטית-ציונית, החותרת לפגוע בפולין הסוציאליסטית והמודרכת על ידי רשת הריגול הישראלית, האימפריאליזם האמריקני והרֶוואנז'יזם המערב גרמני. איש לא נתן דעתו על כך שבערים רבות בהן פרץ מרד באוניברסיטאות לא היו כלל סטודנטים יהודים. בין השמות שצוינו כמארגני המהומות היו אנשים ששהו באותה עת בחוץ לארץ או לא נמצאו כלל בזמן הארועים במקום בו כאילו ארגנו את ההתקוממות. רבים לא הבינו כלל מהי בעצם "ציונו" שבה הואשמו. כמחצית מכלל האוכלוסיה היוו כבר ילידי השנתונים שלאחר מלחמת העולם השניה או ילידי תקופת המלחמה. רבים מאלה לא הכירו כלל יהודים ועוד פחות הבינו מי הם אותם "בורגנים יהודים בעלי סטיות לאומניות והנאמנים לכוחות זרים". ברור הוא כי הרשימות של הנאשמים הוכנו מראש וכי גנרל מוצ'אר ועוזריו מסיעת הפרטיזנים, שחלשו על המשטרה החשאית ועל מיגזרים חשובים במנגנון המפלגתי, ביקשו להפוך את הפרשה הזאת למערכה בהתמודדות על השלטון. רבים פותו על ידי מוצ'אר ומקורביו בהבטחות על רכישת וקבלת משרות שהיו בידי יהודים שעתה כונו "רביזיוניסטים”.

לאמיתו של דבר לא התחילו התסיסה ואי השקט במארס 1968. כאמור, התהליך ביסודו צמח בעקבות האכזבות שהנחילו האשליות של אוקטובר ומנהיגותו של גומולקה. המנהיג החל לנהוג בעצבנות, הירבה לכוון את חיצי הביקורת נגד סופרים והוגים, כמו המשורר אנטוני סלונימסקי (Slonimski) והפילוסוף לֶשֶק קוֹלאקוֹבסקי (Kolakowski). במקום לשים לב לביקורת הוא ראה עצמו מוקף מזימות. כמזימה מסוכנת נצטיירו בעיניו תגובות הציבוריות הפולנית על מלחמת ששת הימים ביוני 1967. מבחינת האינטרסים הישירים של פולין היה הסכסוך הישראלי-ערבי עניין רחוק שאינו נוגע לה. אך פולין נאלצה להתיישר עם "הדמוקרטיות העממיות" האחרות לפי התכתיב של ברית המועצות. אך כבר בעבר היא הוכיחה יכולת להימנע מכל יוזמה עצמית מיותרת ולהתיישר לפי ההכרחי והמתחייב מתביעותיה של מוסקבה. מותר להניח כי יהודים רבים בפולין, שקרוביהם ומכריהם הניצולים מצאו מקלט ובית בישראל, נשמו לרווחה וקיבלו בגאווה את בשורת נצחונה של ישראל במערכה. עברו עליהם, כמו על יהודים בכל ארצות תבל, ימים ושבועות של חרדה וציפיה מתוחה מפני האסון שעלול להתחולל. ודאי הוא, שלא כל היהודים שמחו לנצחון ישראל. היו בהם כאלה שהתנגדותם לציונות וליהדות עזים היו ובלתי מתפשרים והמאורעות במזרח התיכון נחשבו בעיניהם למפלה פוליטית של המחנה עליו הם נמנים. נכון יהיה לומר, שסוג זה של יהודים השתייך לבעלי העמדות במסגרות הממלכתיות הכלליות ובמיגזר היהודי. לעומת זאת היו פולנים רבים, פשוטי עם ואנשי אינטליגנציה, שקיבלו את תוצאות המלחמה במזרח התיכון בהתלהבות רבה. התבוסה הערבית המוחצת נתפרשה על ידיהם ככשלון הנשק הסובייטי ותבוסת האסטרטגיה הפוליטית והצבאית של ברית המועצות. נמצאו גם שמחים על כך ש"יהודים שלנו", כלומר יהודים שחיו אי פעם על אדמת פולין, מלמדים לקח את בעלי בריתם של הסובייטים. מותר גם להניח כי לא אחד מבני פולין ראה בנצחון מעין יד הגורל שהביאה תשועה ליהודים למודי הסבל והאסונות. גומולקה ראה באותות השמחה-לאיד המגיעים לאוזניו, ביטוי של התמרדות והתחברות עם הצד העויין. התגובות הראשונות, עדיין מהוססות ומבוצעות בחשאי, פגעו בקצינים יהודים בשורות הצבא. מוצ'אר הריח לאן נושבת הרוח והניח כי בהזדמנות נאותה זו ניתן יהיה להניע מערכה אנטי-יהודית מקיפה והקרקע כשרה לכך.

בשנת 1968 השתלבו ההתרחשויות של חודש מארס בפולין עם המשבר הכללי שפקד את הגוש הסובייטי בשל המתח ההולך וגובר המתחולל בצ'כוסלובקיה בהשפעת תנועת ההתחדשות הרעיונית והפוליטית בהנהגתו של אלכסנדר דובצ'ק (Dubcek). טבעי הדבר, שגומולקה נתגלה כאחד המתנגדים הקשוחים לדובצ'ק ובשורת השינוי שהוא ייצג וביטא. זו הצטיירה בעיניו כמזימה של קושרים הנתמכת על ידי כוחות עוינים בינלאומיים. ב-19 במארס נאם גומולקה נאום פרוגרמטי שרבים ציפו לו. עד לנאום זה, בו הצהיר גומולקה את עמדתו, התנהל המסע נגד הסטודנטים, היהודים וחוגים מסוימים של שוחרי רפורמה ליברלית – כמיבצע של המשטרה והכוחות הפוליטיים, כשסיעת ה"פרטיזנים" במפלגה בראשות מוצ'אר מושכת בחוטים מאחורי הקלעים. דבריו של גומולקה עתידים היו לתת פומבי לעמדה הרשמית של הנהגת המפלגה. שתי אפשרויות עמדו בפני גומולקה: האחת – להתנער מהמיבצע של מוצ'אר ואנשיו, להוקיע בצורה חד משמעית את ההאשמות שהוטחו ואת שיטות הטיהורים ולהצהיר על קץ השיסוי התעמולתי והרדיפות. מותר להניח, כי נקיטת עמדה נמרצת ואמיצה כזו היתה יכולה להתפרש כתמיכה בקו ליברלי ועל ידי כך להגביר את התביעה הציבורית לשינוי. האפשרות השניה שעמדה בפני גומולקה – הוא יכול היה להצטרף למסע המנוהל על ידי חבורת ה"פרטיזנים" ולנסות להעניק לו גושפנקה רעיונית שתנוסח על ידי המנהיג ותבוקר על ידי צמרת המפלגה. גומולקה בחר בדרך השניה ומבחינה זו מהווה תאריך ה-19 במארס נקודת מפנה במסע האנטי-יהודי והאנטי-”רביזיוניסטי" כולו. לכאורה ביקש גומולקה למתן את הקו המשטרתי הגס והברוטלי נגד היהודים ואת ההפרזה שכאילו "אורבת סכנה מן הציונות לסוציאליזם בפולין"; אך הוא מצא לנכון לקשור את מושג היהדות ואת יהודי פולין למערכה הפוליטית הבין-גושית ולמאבקים בתוך פולין ובארצות השכנות. הוא חילק את היהודים בפולין לשלוש קטגוריות: סוג אחד, הם היהודים שמבחינה רעיונית ורגשית מזדהים וקשורים עם ישראל, והם נתנו לכך ביטוי בימי מלחמת ששת הימים עד כדי נכונות להילחם לצד ישראל. יהודים אלה הם "נאציונליסטים יהודים", ובמוקדם או במאוחר יעזבו את פולין. להגדרת הסוג השני של יהודים הזדקק גומולקה למובאה מרשימה של אנטוני סלונימסקי מלפני ארבעים וארבע שנים, בה הבהיר המשורר את מהות עולמו הרוחני הכלל-אנושי. אלה יהודים קוסמופוליטיים, שביסודם נעדרים זיקה לאומית הן לפולין והן למדינה יהודית, ובשל אטימותם ותלישותם הלאומית אין להעניק להם תפקידים המחייבים נאמנות לאומית. הסוג השלישי של יהודים, והוא הגדול שבהם, רואה בפולין את מולדתו היחידה והוא גם תרם הרבה לבניינה של פולין החדשה114.

לנאום זה של גומולקה קדמה התפרצות אחרת של המזכיר הכללי ביוני 1967, בכינוס של האיגודים המקצועיים, כתגובה נזעמת לתבוסה הערבית הישירה והסובייטית העקיפה במלחמת ששת הימים. הוא העניק ליהודים שהריעו לנצחונה של ישראל את הכינוי "גייס חמישי". נכון הדבר כי כינוי זה, המטיל על יהודים רבים תו של בגידה, נמחק מהנוסח הרשמי של הנאום שנמסר לפירסום. אך העומדים בראש המערכה האנטישמית, מחוגי ה"פרטיזנים" או מארגון "פאקס” הקתולי מתומכי המשטר שבראשו בולסלב פיאסצקי (Piasecki) שבשנים שקדמו למלחמת העולם השניה עמד בראש הפלג הפאשיסטי-הרדיקלי, ראו בדברי המנהיג רשות להכין מסע אנטי-יהודי מקיף והכשרת דעת הקהל לכך.

ואמנם לקראת סוף שנת 1967 התחיל סילוק היהודים ממשרות ומעמדות, תוך כדי החשדה בחוסר נאמנות. במארס 1968 נכנס המיבצע להילוך גבוה ואחרי נאומו של גומולקה הקיף הטיהור את הארץ כולה. למשך חודשים אחדים הוא הועלה לדרגת חובה לאומית דחופה וראשונית בכל מפעל, משרד ותא מפלגתי ברחבי המדינה. הנוסח של גומולקה, שנועד כאילו לבלום את חריפות ההתקפה, העמיד למעשה כל יהודי תחת שבט הביקורת וההחשדה. היהודים ככלל סווגו כקטיגוריה נפרדת, של אויבים פוטנציאליים ואנשים בלתי-נאמנים. שום יהודי לא יכול לעמוד במבחן הנאמנות אם לא יוכח בוודאות וייקבע שהוא נמנה על הקטיגוריה השלישית, להם העניק גומולקה הכשר. כמובן, שאנשי מוצ'אר והמסיתים האנטישמים לא היו מעוניינים כלל בבדיקת הנאמנות של היהודים, אלא לפי דרכם של אנטישמים מאז ומעולם גמרו אומר שההכרעה מיהו יהודי מזיק, או מיהו יהודי בכלל, נתונה בלעדית בידיהם.

המהלומה העיקרית ירדה בראש ובראשונה על ראשיהם של הקומוניסטים האדוקים הנאמנים לפי מושגיו של גומולקה. יהודי היה כל אחד שרצו להיפטר ממנו, ובראש וראשונה אלה שהמשטר היה מבחינתם “הדת היחידה בה האמינו”115. המערכה הקיפה ציבור רחב של אנשים, אלה הידועים בגישתם הביקורתית למשטר שהתבסס בימי גילגולו השני של גומולקה או המעיזים לתבוע את הרחבת החירויות במדינה. כפי שקורה לא פעם, הטיהור פגע בפולנים “מסוימים” בלבד וכמעט בכל היהודים. פולני אמיץ היה חשוד ובלתי רצוי בשל השקפתו והתמדתו בדרכו, ואילו יהודי נחשד וסולק בשל מוצאו.

למערכה גויסו כוחות רבים וכל האמצעים העומדים לרשות המנגנון הממלכתי. שורה של “מומחים” - קונקול, שידור, רושינק, ואליכנובסקי ואחרים – פתחו בהסברה, בקיטרוג ובהאשמות גלויות ונרמזות המכוונות נגד היהודים. הופיעו חוברות וספרים, נכתבו מאמרים ולנושא הוקדשו מדורים מיוחדים ברדיו ובטלוויזיה116. נבחרו מוקדים אחדים והם הותאמו לדרגות שונות של אינטליגנציה והשכלה של שומעים וקוראים. ישראל היא סוכנת האימפריאליזם העוסקת בריגול ובערעור מעמדן של ארצות סוציאליסטיות בשותפות עם ארצות הברית של אמריקה ומערב גרמניה, הממשיכה במסורת הנאציזם; משה דיין כלל אינו יהודי ישראלי אלא פושע נאצי נודע, וכיוצא באלה דברי הבל מרושעים שלא הפריעו כעבור זמן קצר לקדם התפייסות פוליטית ופתיחת שיתוף פעולה כלכלי בין פולין והרפובליקה הפדרלית הגרמנית. מוטיב אחר החוזר ללא הרף, אליו עוד נשוב בהמשך, אומר כי היהודים הם כפויי-טובה. כל יהודי ניצל מן השואה בזכות העזרה שקיבל מפולנים, ואילו אותם היהודים עצמם פוגעים בפולנים ובפולין.

האמת היא שהמסע האנטישמי שנוהל על ידי אלה שצוינו לעיל, למעשה לא הצליח לרכוש את לבות ההמונים. הפולנים למדו להתייחס בחשדנות ובהסתייגות לכל גל תעמולה ומסע התעוררות פוליטי שבא מלמעלה. באותם ימי התהלכה בפולין בדיחה פוליטית שאמרה, כי ההבדל בין האנטישמיות שלפני המלחמה והאנטישמיות הנוכחית הוא בזה שאז היא לא היתה בגדר חובה. ואמנם, האנטישמיות – או ביטויה למעשה: סילוק יהודים מעבודה, ממסגרות המפלגה, התרחקות מהם בחיי החברה – הוצאה אל הפועל על ידי אלה שביקשו להפיק ממנה תועלת פוליטית או אישית.

אין בידינו מספרים הקובעים כמה אנשים בכלל נפגעו בגל טיהור זה, או כמה מן הנפגעים היו יהודים. נכון יהיה להניח, כי בעצם לא היה יהודי כלשהו בפולין שלא נפגע. גם המעטים יחסית שלא סולקו מעמדותיהם, ללא ספק עברו עליהם ימים ולילות של חרדה מעיקה. ידוע על אינטלקטואלים ואנשי מדע נודעים שהודחו ונאצלו לעזוב את פולין – כגון: קולאקובסקי (לא יהודי), בּרוּס, בּאצ'קוֹ, באומן ואחרים. נמסר כי בין ינואר למארס 1968 סולקו מהמפלגה שמונת אלפים שלוש מאות חמישים ושמונה חברים117. בדרך כלל סילוק מהמפלגה קדם לטיהור מקיף, כשהשיא שלו – סילוק מהעבודה.

במוסדות ובתחומי מדע מסוימים הורגש מאד סילוק היהודים וה”רביזיוניסטים”, אשר יש וגרם לסגירת מחלקות או ירידה ברמה, הזהה עם נסיגה של עשרות שנים. כך אירע באוניברסיטאות ובמכונים, כמו המכון למחקר אטומי, במדיניות החוץ ועוד. הפגיעה הסיטונית ביהודים המשמשים בתפקידים אחראיים במוסדות חשובים היתה מלווה בהאשמות ספיציפיות. כך, למשל, טענו כי המכון לחקר הגרעין בזבז שנים על ניסויים עקרים שלכל היותר יכלו לסייע לישראל, ואילו עורכי האנציקלופדיה הפולנית הגדולה פגעו, כביכול מתוך מגמתיות יהודית, בעובדות היסטוריות. נאמר, למשל, כי עורכי האנציקלופדיה הדגישו במתכוון את סבל היהודים ואבידותיהם בתקופת הכיבוש הנאצי. הדברים הגיעו עד כדי כתיבה מחדש של הערך “מחנות ריכוז” והמנויים על האנציקלופדיה או רוכשיה נתבקשו לתלוש את הערך הישן, “המוטעה”, ולהדביק במקומו את החדש, “המתוקן”118.

המסע האנטישמי, שהוליך למאסרים המוניים והריסת מהלך החיים התקין של רבים, גרם טרגדיות אישיות רבות המזכירות את ההתרחשויות בגרמנית הנאצית בשנות השלושים. אנשים התאבדו, זוגות נפרדו ואף נרשם מקרה (ואולי מקרים) שאישה טענה כי בנה, למעשה, אינו יוצא חלציו של אביו היהודי. בחקירותיה ניסתה המשטרה לפתות סטודנטים וצעירים פולנים לשתף עמה פעולה על ידי רמיזה כי אין זה יאה לפולני אמיתי להתרועע עם יהודים ולהגן עליהם. אכסניות בהן נהגו יהודים להתכנס, כמו המועדון על שם בּאבּל – אחד המועדונים הרבים לנוער אינטלקטואלי שפעלו בורשה – הוקע כקן של קושרים ואויבי המדינה. די היה בקשר כלשהו של אדם עם המועדון כדי לראות בו חשוד ומועד לפגיעות119.

הטיהורים התנהלו לפי עקרונות גזעניים. החשודים מיהרו ללמוד כי במשרד הפנים היו זה מכבר מוכנות רשימות של אנשים ממוצא יהודי, אף על פי שבאורח רשמי לא היתה בפולין חובה למסור את דתו של אדם ולהגדיר את לאומיותו. יתירה מזו, בכרטיסיות שהוכנו בשקידה נכללו לא רק פרטים השייכים לעולמו האינטימי של הפרט, אלא הופיעו בהן גם פרטים על אנשים שמכבר לא היו יהודים ויכלו להיחשב ככאלה רק לפי העקרונות הגזעניים של הנאצים.

בכתב העת הפולני "קולטורה", היוצא לאור על ידי חוגי המהגרים בפאריס, הופיע פרק זכרונות המכונה "היציאה" וחתום, כנראה, בשם בדוי. האיש מספר כי שמו נכלל ברשימה של יהודים שהוגדרו כ"קושרים" ונידונו לסילוק ממקום עבודתם. “...תמיד הצליחו לדעת איכשהו", מספר האיש, “לא הסתרתי זאת, אך גם לא היה במה להתפאר. אבי פסק להיות חבר בקהילה הדתית היהודית לפני כחמישים שנה. בתקופה ההיא נשא צעד כזה אופי דתי. הוא עבר לקתוליות. גם אנוכי מיום לידתי, יותר נכון מיום טבילתי, הינני לפחות באורח פורמלי נוצרי קתולי. אמי היא ארית, אם להשתמש באותו מונח שבאורח בלתי צפוי זכה שוב לזכות קיום". בעל הרשימה ויתר על אזרחותו הפולנית, נאלץ לנסוע לכנסיה כפרית כדי למצוא את המסמך המלמד שאביו התנצר לפני כשני דורות, ואמנם הוכחה זו שימשה אישור בפולין של 1968, כי האיש הוא יהודי ומועמד לנסוע לארץ ישראל120.

בנוסף לספרי תעמולה ודברי שטנה גלויים הנמכרים בחנויות הופיעו בפולין גם "דברי הסברה" שסווגו כסודיים ונועדו לעסקני המפלגה. הוצאות מעין אלו סיפקו חומר לעלילות העוברות מפה לפה, להסתה שהושמעה בחוגים סגורים, והיא נועדה ליצור את האווירה הנאותה למעללי השלטונות. הכזבים והעלילות שהופצו בדרך זו היו חמורים כל כך שאף השלטונות, שהניעו את המערכה האנטי-יהודית, נרתעו מלהזדהות איתם בגלוי121. כמו כן הופצו בפולין באותם הימים ובאורח מיסתורי "הפרוטוקולים של זקני ציון". שתי חוברות "הסברה", שהופיעו בלודז', עוסקות בתולדות עם ישראל על רגל אחת; והיהודים וההיסטוריה היהודית מתוארים בהן כתופעה מהותית שלילית המטרידה את האנושות. לפי אחת החוברות לא הערבים תקפו את מדינת ישראל ערב ייסודה וביום הכרזתה (והמחבר "שוכח" לספר כי לברית המועצות ולגוש הקומוניסטי היה חלק נכבד בהחלטת האומות המאוחדות על הקמתה), אלא המדיניות של ישראל להתפשטות ולכיבוש שטחים הובילה למלחמה. יהודים בעולם כולו מתוארים כעתודה של מרגלים לטובת ישראל. מחבר אחת החוברות שואל: “האם בעולם הקפיטליסטי הגיע הזמן שנצפה ב'פרוטוקולים של זקני ציון' כאשר הגויים במו ידיהם ישימו, מתוך כניעה, ראשיהם בעול ויבקשום ליטול את השלטון עליהם?”122 בשצף-קצף מגיבים המחברים על האשמות היהודים שהפולנים הם אנטישמים והסגירו יהודים בתקופת הכיבוש הגרמני. חוזר הסיפור שכאילו המוני פולנים נרתמו להצלת יהודים וכי כל יהודי שניצל זה רק הודות לעזרה שהגישו פולנים. הכשרות הפולנית מוענקת ליהודי רק אם יוקיע את "המסע הציוני האנטי-פולני" או אם יצטרף למסע האנטישמי, יצדיקו ויאשרו.

בתקופה בה אנו עוסקים הופיעו גם חיבורים מחתרתיים בעלי אופי שונה, שהוצאו לאור על ידי מתנגדי המשטר ואף הוברחו למערב. באחת מתעודות אלו נאמר בין השאר: “הצהירו על היהודים כעל אשמים. אלה הם – הריעו בשופרות התעמולה – זוללים, מטְעי העולם, מענים, מדכאים והרסנים מבחינה לאומית. סיסמאות אלו נפלו  בחלקן על קרקע מתאימה. החלו רדיפות אופייניות לתקופה הפאשיסטית. זרקו, אם כן, יהודים מן העבודה, מהמפלגה, מדירות. הונהג בחשאי איסור ללמד את ילדיהם, הקלו על יציאתם לישראל, הטיחו בהם האשמות בציונות, רביזיוניזם, טרוצקיזם, קשרים עם הרפובליקה הגרמנית הפדרלית. האשימום, במילה אחת – בכל. חקרו במוצא האנשים החשודים לאחור עד לדור השלישי, ופשפשו אם לא מדובר ביהודי מסתתר. התוצאה ממסע רדיפות זה היא – שציבור בן עשרים אלף איש מבקש לצאת מפולין. לאן? הרוב, לאמיתו של דבר, אינו רוצה כלל לנסוע לישראל. מצפה להם גורל של נעים-ונדים בארצות אחרות. המגורשים השלימו עם גורלם שהונחל להם על ידי פולין כרע-במיעוטו. האם כתוצאה ממיבצע בזוי זה של דיכוי מיעוט לאומי, שבנס ניצל מהכיבוש הנאצי, אמור מצבנו להיות טוב יותר? האם עכשיו, לאחר שאין אצלנו יותר יהודים, מותר לנו לשאול מדוע רע לנו?”123

תעודה אחרת מביאה דברי סטודנטים בנימה סאטירית: “רוח רעה מרחפת על פני אירופה – רוח הציונות124. למאבק עמה ניצבים אנחנו – הנוער הפולני הלאומי והסוציאליסטי.את המצע שלנו יש לבחון בשני מישורים – ל א ו מ י ו ת   ו ס ו צ י א ל י ז ם, ובמקום המפגש של המישורים אנו מקבלים קו. וזה הקו שלנו – נאציונל-סוציאליסטי"125.

מן הדין להביא גם דברים שהביע איש ההלכה מצמרת המנהיגים האינטלקטואליים של פולין החדשה – אנדז'יי ורבלאן, שהוזכר לעיל. ורבלאן השמיע הרצאה שפורסמה לאחר מכן בכתב  תחת הכותרת (“Frzyczynek do genezy konfliktu”). למרות שההרצאה עוררה תגובות ביקורת רבות כלל המחבר את ההרצאה באוסף של מסות שכינס כספר126. המחבר קובע כי למרות "המחסום" שהוצב נגד הרביזיוניזם והטיהור שנערך בשנים 1956-1957, לא הצליחו לעקור לגמרי את הרביזיוניזם. בייחוד הצליח הרביזיוניזם לשמור על עמדותיו באוניברסיטאות ובמוסדות ללימוד בתחום החברתי-פוליטי. בין הרביזיוניסטים שהמחבר מציינם בשמותיהם, רובם ככולם יהודים. אך לא איש כורבלאן יסתפק ברמזים מוסווים. לאחר פתיחה ארוכה באה קביעה חד משמעית: “אולם בין רביזיוניסטים, עובדים מדעיים באוניברסיטה בורשה, וכן בין הסטודנטים המעורבים בפעילות עויינת מתוך עמדות רביזיוניסטיות, מילאה תפקיד רציני קבוצה גדולה של אנשים ממוצא יהודי"127. ורבלאן מפתח תיאוריה מדוע דווקא יהודים מגלים נטיה ל"רביזיוניזם" המזיק וההרסני. החשבון הוא ארוך. הוא חוזר לתקופה שבין המלחמות. כבר אז – קובע ורבלאן – היוו היהודים שיעור גבוה במפלגה הקומוניסטית הפולנית, מעל לאחוזם באוכלוסיה. פולני שפנה לקומוניזם, הגיע לכך מתוך מניעים סוציאליים; יהודים נדחפו לכך, לעתים, בשל האפליה הלאומית. אין להכחיש שבנקודה זו צודק ורבלאן. אולם כך נוצר אז המצב, בו היהודים שימשו כגורם אינטלקטואלי מדרבן ומכריע במפלגה. הסטיות, שמקורן היה ביהודים, הוליכו לפירוק המפלגה על ידי צו מגבוה ולעובדה שעם פרוץ המלחמה לא היתה קיימת מפלגה קומוניסטית פולנית. בתקופת המלחמה לא יכלו היהודים לפעול כמפלגה שהוקמה מחדש בפולין, אך הם התבססו בפלג שהתארגן בברית המועצות, והתכונות והנטיות היהודיות באו לאחר מכן לביטוי בפולין העממית. “כתוצאה", אומר ורבלאן בסיכום, “בעשור האחרון הופיעו בין חלק מהעסקנים וחברי המפלגה ממוצא יהודי תהליכים פוליטיים בולמים ורגרסיביים. נוצרה בקרב אנשים אלה סביבה הנוטה לתיסכול פוליטי, לניכור ולמרירות. נוצרה ביניהם אווירה המסייעת לרביזיוניזם וגישה אופוזיציונית כלפי המפלגה. התעצמה גם הסולידריות הקבוצתית הלאומית-ציונית, והיו אפילו מקרים של בגידה גלויה ומעבר לעמדות עוינות"128.

כך, איפוא, לא בלבד שהתרומה של יהודים רבים בכל רבדי המפלגה הקומוניסטית בימים ההם היא היתה מוחרמת ומחוץ לחוק, שנות הכלא והמאבק המחתרתי, לא נחשבת להם לזכות, אלא להיפך, יהודים היוו מאז ומתמיד יסוד זר, מפריע ומפורר את המפלגה. ויתירה מזו: חיבורו של ורבלאן מלמד כיצד ניתן לבסס תפיסה לאומנית וגזענית, לשבץ אותה בתהליכים היסטוריים ממושכים המקנים לה סממנים של מהות והתמדה, תוך שימוש בטרמינולוגיה מארקסיסטית ותשלום מס-שפתיים לתיאוריות סוציאליסטיות בינלאומיות.

גירוש יהודים מפולין, שבוצע על ידי מדינה המתיימרת להיות סוציאליסטית ובהסתמך על טיעונים בהם חוברה שנאת ישראל הישנה עם גילויי שנאה חדשים, כמובן לא הביא ארוכה לפולין. גם חבורת התככנים הפוליטיים שמסביב למוצ'אר ובהנהגתו לא השיגה את השלטון המבוקש. גומולקה עצמו לא הציל את מעמדו המתמוטט בדרך הנלוזה של הצטרפות למסע ההוקעה והרדיפות. פולין לא תיקנה את מצבה בשום תחום. היא איבדה במהלך המיבצע מאמינים רבים ונאמנים, החלישה את כוחה והגבירה את הציניות והאכזבה שבלאו-הכי כוחן היה רב. לכל היותר פתח הגירוש דרך לחבורה של קרייריסטים ונוכלים להשתלט על עמדות, מקומות עבודה, דירות. מבחינה זו דומים יורשים אלה לא במעט לאלה שירשו את היהודים ואת רכושם בימי השלטון הנאצי.

היהודים עצמם הפכו לציבור של פליטים, נע-ונד, מאוכזב ודואב על דרך חיים שהקדיש לאידיאולוגיה ולמדינה שהתנכלה לו והגלוהו לארצות נכר. נלקחה מהם הלאומיות והאזרחות, בלי שניתן להם פיצוי בעד שנות העבודה ואף לא הפנסיה שצברו במשך שנים. בעצם נלקח מהם הכל – אמונה, זהות, שייכות לאומית, מעמד בחברה ורכוש. ובמקום כל זה ניתן להם דרכון ישראלי, שרובם כלל לא חפצו בו. כנראה שגם אחרי שיעור היסטורי מאלף ומאכזב זה הם לא הפכו לציונים; אך גורלם הוא עדות מרה וחמורה המלמדת על פני העולם והדור.

 

הערות

  1. ד. ספארד, “יידישע קולטור-ארבעט אין פוילן", אנציקלופדיה של גלויות, כרך י"ב, ירושלים תשל"ג, עמ' 625.
  2. ראה: B.D. Weinryb, “Poland” in: The Jews in the Soviet Sattelites, p. 265
  3. ה. שנר במאמר בגליון היובל 1945-1947 של דאס נייע לעבן (ספטמבר 1947) מוסר כי חמישים וחמישה אחוזים מכל השבים מברית המועצות התיישבו בשלזיה תחתית.
  4. ראה: L. Shapiro, “Poland”, in: AJYB, v. 51, 1950
  5. טעטיקייט-באריכט פון צענטראל-קאמיטעט פון די יידן אין פוילן, כנ"ל, עמ' 10.
  6. ב. גאלדשטיין, פינף יאר אין ווארשעווער געטא, כנ"ל.
  7. ראה: J. Tuwim, “My, Zydzi-polscy...”, in: Piesn ujdzie calo..., Antolodia wierszy o Zydach pod okupacja niemiecka, opracowal... M. Borwzes, Warszawa 1947
  8. ראה מאמרו של י. ביאלוסטוצקי באנציקלופדיה של גלויות, כרך י"ב, כנ"ל.
  9. שפירו, כנ"ל, כרך 52, 1951.
  10. שם, שם.
  11. טעטיקייט-באריכט, כנ"ל, עמ' 10.
  12. ראה מאמר של י. ביאלוסטוצקי באנציקלופדיה של גלויות, כנ"ל. ל. שפירו מוסר כי בינואר 1959 היו אחד עשר קואופרטיבים יהודיים (בגדים, נעליים, כובעים, בדים, תוצרת עור) שהעסיקו שבע מאות עשרים ושלושה איש (ראה: שפירא, כנ"ל, כרך 61, 1960).
  13. טעטיקייט-באריכט, כנ"ל, עמ' 9.
  14. שם, שם.
  15. שם, עמ' 9-10.
  16. שפירו, כנ"ל, כרך 49, 1948.
  17. על מסגרת החיים היהודיים בשלזיה תחתית ראה בעבודות המחקר דלהלן: Szyja Bronsztejn. “Uwagi o ludnosci zydowskiej ma dolnym siasku w pierwiszych latach po wyszwoleniu”, BZIH, nr. 75, 1970; Sz. Bronsztejn, “Ludnosc zydowska na Dolnym sligsku”, BZIH, nr. 47-48, 50, 1963-1964

על התארגנות היהודים באיזור שצ'צ'ין ראה: Izrael Bialostocki, “Wojewodski Komitet Zydow polskich w szczecinie”, BZIH, nr, 71-72, 1969

  1. "דאס נייע לעבן", בטאון הועד המרכזי על כל גווניו יצא, כפי שנמסר, ב-1946 בעשרת אלפים עותקים (ראה: טעטיקייט-באריכט, כנ"ל, עמ' 14). בשנים הבאות הפך העתון כלי ביטוי לקומוניסטים ונקרא "פאלקסשטימע". לאחר הפיכת 1956 ושובו של גומולקה נהפך ה"פאלקסשטימע", בדצמבר 1956, מבטאון הקומוניסטים לעתונם של יהודי פולין.
  2. דאס נייע לעבן, גליון 5 (83), 16.1.1947
  3. ראה נוסח הנאום הסודי של חרושצ'וב מ-25 בפברואר 1956, בהוצאת שירות ההסברה האמריקני, תל אביב.
  4. שפירו, כנ"ל, כרך 52, 1951.

100 . דער ציוניזם – אן אגענטור פונעם אמעריקאנער אימפרעריאליזם, זאמלונג פון 

         ארטיקלען און דאקומענטן, יידיש בוך, ווארשע 1953.

101. מדובר על חבורת עסקנים שעמדה בראש ההתארגנות הקומוניסטית היהודית

        מראשית צעדיה אחריה המלחמה. אנשים אלה היו שותפים עם המפלגות

        והתנועות הציוניות ונתנו ידם לתמיכה בהקמת המדינה והמאבק הצבאי והמדיני 

        בשנים 1945-1949.

102. שם, עמ' 27.

103. שם, עמ' 35.

104. שם, עמ' 52.

105. פרטים על התמורה שהתחוללה עם שובו של גומולקה ראה:Franncois Fejto, A 

        History of the People's Democracies, Eastern Europe since Stalin

        (1977), pp. 100-111

106. בין השאר ראה: פאול לנדווי, האנטישמיות – נשק מדיני במדינות מזרח אירופה,

        תל אביב תשל"ג (להלן: לנדווי), עמ' 208.

107. ראה: Adam Schaff, Marksizm a jednostka ludska, Warszawa 1965

108. ראה: Nowe Drogi, Organ teorotyczny I polityczny Komitetu

        Centralnego PZPR, 12 (199), 1965, p. 71

109. שם, עמ' 81-82.

110. שם, עמ' 111.

111. שם, עמ' 153.

112. שם, עמ' 181.

113. לנדווי, כנ"ל, עמ' 9.

114. ראה קטעים רלוונטיים מנאומו של גומולקה: The Anti-Jewish Campaign in 

        Present-day Poland, London 1969, pp. 30-32

115. ראה: Jerzy Ros, Zydsi a walka zbrojna z okupantem hitlerowskim

        1939-1945x Antesymityzm I Prawo w Polsce, תל אביב (בשיכפול, בלי

         תאריך).

116. על הפירסומים הרבים ואופיים, ראה המאמר: אלכסנדר קלוגמן, “ספרות השטנה

        בפולין", ילקוט מורשת, חוברת י"ג, 1971, עמ' 147-163.

117. ראה: Adam acaiolkosz, “Gomulka's Political Suicide”, The Jewish

        Quarterly, No. 2-3 (58-59), London 1968

118. ראה הפרקים על פולין בספרו של לנדווי, כנ"ל, וכן מאמרו של קלוגמן, כנ"ל.

119. לנדווי, כנ"ל.

120. ראה: Kajetan Skarbek, “Wyjazd”, Kultura, Nr. 10/265, Paryz 1969

121. ראה למשל: Mgr. Wladyslaw Kwitkowski, Syjonizm jego geneza, charakter polityczny I antipolskie oblicze, Lodz 1968; Zbigniew Falinski, Wiktor Malski, Henryk Maciejewski, Polityka Partii, Rzadu I jego przeciewnicy, Lodz 1969, שני הפירסומים בהוצאת המפלגה הקומוניסטית בלודז'.

122. קוויטקובסקי, כנ"ל, עמ' 19-20.

123. ראה: Polskie Przedwiosnie, Dokumentow marcowych, t. II, Instytut

        Literacki, Paryz 1969, pp. 22-23

124. רמז ל"מאניפסט הקומוניסטי" של מארקס ואנגלס, הפותח במלים: “רוח רעה

        מרחפת מעל לאירופה – רוח הקומוניזם".

125. ראה: Dokumenty – Wydarzenia marcowe, Instytut Literacki Paryz

        1969, p. 125. שתי אסופות של תעודות שאינן מבליטות דווקא את האופי האנטי-  

        יהודי של המאורעות, והקטעים המובאים מובלעים בחומר עשיר שאופיו כללי.

126. ראה: Andrzej Werblan, Szkice I Polemiki, (Warszawa) 1970, pp.

        143-176

127. שם, עמ' 156.

128. שם, עמ' 174.     

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial