מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

גיזי פליישמן כלוחמת ומצילה במלחמת העולם השניה

1/06/1971
גיזי פליישמן כלוחמת ומצילה במלחמת העולם השניה (הגדל)

ברטיסלבה (פרשבורג), עיר מולדתה של גיזי פליישמן, היא בירתה של סלובקיה מאז 1919. העיר שוכנת על גדות הדנובה. מעליה מזדקרים היכל ההכתרה של מלכי הונגריה, כנסיות, בתי כנסת עתיקים מפוארים ובנייני תעשיה רבגונית.

מאז המאה העשירית חיו יהודי ברטיסלבה כבני-חסות ופרנסתם היתה על עסקי ממון, מלאכה, מסחר וגידול כרמים. הם גורשו מן העיר בשנת 1360, חזרו אליה כעבור שנים ושוב התנסו בנגישות, עד לגירושם ב-1526. במשך כמאתיים שנה לא היו יהודים בברטיסלבה, עד שניתנה הרשות לקומץ יהודים להתיישב בה, וביניהם שמעון, אביו-זקנו של המשורר היינריך היינה, ב-1669. בשנת 1927 נמצאו כאחד עשר אלף יהודים בתוך אוכלוסיה בת מאה עשרים ושלושה אלף איש. היהודים התיישבו בסמוך למצודה, והעליה אליה כונתה בשם "רחוב היהודים", אולם גם הרחובות הסמוכים היו רחובות יהודיים. 

התנאים להתחלת פעילותה הציבורית של גיזי פליישמן נוצרו בעת שמארגיט מכנר הגיעה לסלובקיה. יוליה ואיזידור קנפפלמכר קיימו אז (1925) התייעצות ראשונה כדי להניח שם יסוד לויצ"ו. הזוג קנפפלמכר הפך את ביתו לבית-ועד ושם נוצר המרכז של ויצ"ו בסלובקיה.  

בהתייעצות זו השתתף חוג קטן של אנשים: בני הזוג קנפפלמכר, מרים נוימן, גיזי פליישמן ואולי שתים-שלוש נשים נוספות מהחוגים הציוניים. ההתייעצות הביאה לכך שתוך שנים מספר צמחה ועלתה בסלובקיה תנועת נשים רחבה. הנשיאה הראשונה, יוליה קנפפלמכר, הודות למעמדה האישי ומירצה הרב, הצליחה לגבור על קשיי ההתחלה ולהביא לביסוסו של הארגון. בסתיו 1944 חלקה גורלה עם גיזי פליישמן בתאי הגזים באושוויץ. 

לאחר שיוליה התפטרה, נטלה גיזי פליישמן לידיה את ניהול הארגון. בתחום זה התבלטה אישיותה ונתגלו כשרונותיה הארגוניים והמינהליים. עודנה בחזקת תלמידה הנאבקת עם החומר וכבר היא מצמיחה כנפיים. היא החלה לנהל משא ומתן עם אישים, קיימה מגעים והוכיחה כוח שכנוע. בזכות קסמה האישי עלה ביד לרכז סביבה חוג נשים, שהיה מעין חוג של שותפות נאמנות. ערי השדה ועיר הבירה נפתחות בפני פעולת ויצ"ו, והארגון הופך לגורם בעל משקל בדרכם של יהודי סלובקיה בין שתי מלחמות עולם. עד כה, השליטה על פעולות הנשים היתה נתונה בידי אגודות הנשים לצרכי סעד מטעם האורתודוכסיה והפלג הניאולוגי, ששמרו על "עמדותיהם" בשבע עיניים. אלה יצאו בסערה נגד "הפולש" אשר כאילו נטל מהעניים המקומיים את ממונם למען "מטרות הרפתקניות שאינן נתונות לביקורת, בארץ רחוקה ופראית"1. במשך הזמן הצליחה גיזי פליישמן ליצור קשר כמעט עם כל ארגוני הנשים היהודיות, והתייצבה יחד עם חנה שטיינר, מרי שמולקה, דמויות אוניברסליות של ארגוני הנשים בצ'כוסלובקיה, בשורה ראשונה של הפעילות. ויצ"ו לא הסתפקה בפעולה המצומצמת של סעד ותמיכה במפעלים ברחבי הארץ אלא היתה גם חלוצת הרעיון הלאומי בקרב המבוגרים ונטלה חלק בהכשרתם של מורים, הקימה הכשרות (בעיקר אלה של השומר הצעיר, שהיתה התנועה הגדולה ביותר בצ'כוסלובקיה) לקראת עלייתם ארצה. 

התמורה שחלה עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, נגעה מיד לנעשה בקרב היהודים ואף השתקפה בפעולתה של גיזי פליישמן. נוצרה בעיה שלא נודעה קודם לכן – הצורך לטפל במהגרים ופליטים על ידי קליטתם ושילובם באופן מינהלי ויצרני. כאן מצאה לעצמה גיזי שדה-פעולה חדש. כאן בלטו לא רק כשרונותיה הארגוניים הדינמיים אלא אף כשרונה בניהול משא ומתן עם המוסדות השונים למען הבטחת תנאים נסבלים לנזקקים, שהציפו את צ'כוסלובקיה הקטנה והשלווה.  

אמנם, הגל הראשון של הנמלטים מגרמניה הנאצית עורר עצבנות בקרב יהודי צ'כוסלובקיה, אך לא הביאם לידי הכרה של תחושת הבאות. בדומה לתושבי הארצות השכנות אליהן טרם הגיעה הסערה, לא האמינו גם פה שהרעה עלולה לצאת את גבולות גרמניה. הפליטים עצמם סברו שהינם קורבנות של רע חולף ועתידים הם לחזור עד מהרה לבתיהם.  

עם ההתגברות ההדרגתית של השנאה ליהודים בצ'כוסלובקיה נעור אי-שקט בקרב היהודים שם, אך לא הביאם לכך שיבינו את המצב לאשורו. הדבר רק הדריך את מנוחתם ודרש מעשה מיידי. 

ויצ"ו פתחה בשורה של קורסים מקצועיים למען הכשר נשים במקצועות חדשים. בתחילה זכו קורסים אלה להצלחה רבה, אך לאחר מכן חלה מעין רגיעה זמנית במצב והחלה נשירה רבתי מהקורסים. באותו זמן החלה גם פעולתו של הג'וינט, שחשיבותו עלתה עם הצורך באמצעים לפעולות-סיוע של נשי צ'כוסלובקיה. גיזי פליישמן שוגרה אל ועד הפעולה של הג'וינט בפראג כיוון שכבר אז רוכזו בידיה כל החוטים של העבודה הסוציאלית, שגברה בה השפעת הציונים. 

בעת שהותה בפראג הגיעה לשליטה גוברת והולכת בעניינים. באותו זמן יצרה קשרים עם מנהלת הג'וינט באירופה, דוקטור שווארץ. קשר זה עתיד היה לסייע לה רבות בשנות המשבר של המלחמה. אולם גם פעולתה הציונית הלכה והסתעפה במהירות עם התגברות התהפוכות החיצוניות. 

ביוני 1938 זרמו פליטים רבים-מספור מאוסטריה לתחומי צ'כוסלובקיה. משמרות הגבול תוגברו. קבוצה של שבעים יהודים מבורגלנד, שהוכנסו על ידי אנשי ס.ס. לתוך סירה, נסחפו עם זרם הדנובה. אנשי ההיצע"ם הצילו אותם – מריה שמולקה, גיזי פליישמן ושלמה ליפסקי-תמיר, שעבד במקום מטעם "עליית הנוער" וארגן עלייתם של ילדים לארץ.  

שלמה תמיר, בספרו "פרקי שליחות", כותב על פרשה זו. היטלר פלש לאוסטריה, כבש את וינה ואיים על צ'כוסלובקיה... באחד הימים סיפרה לו גברת שמולקה ז"ל (אחת המנהיגות הדגולות של ויצ"ו שהיתה פעילה בהיצע"ם – מוסד שדאג לפליטים יהודיים, ליהודי קארפטורוס, לחלוצים בהכשרות ולמפעל העלייה של "החלוץ" ו"העובד") שמעבר לגבול ההונגרי, על נהר הדנובה, עומדת סירה קטנה ובה כלואים זה חודשים מספר כמה עשרות יהודים. הסירה קשורה לחוף, ובינה לבין החוץ נטוי גשר-עץ קטן ועליו ניצבים יומם ולילה זקיפים הונגריים. 

"...את היהודים הללו הוציאו הנאצים מבתיהם, בעיירה אחת בבורגלנד (אוסטריה) בליל הסדר. הם לא הורשו לקחת איתם כל חפצים. הובילום לאי קטן בשם 'נימאנדסלנד', כלומר – אינו שייך לשום מדינה. שלוש ארצות גבלו עם אי זה: אוסטריה, הונגריה וצ'כוסלובקיה. הגרמנים רצו להעביר את היהודים אל מעבר לגבול אולם גם צ'כוסלובקיה וגם הונגריה סירבו לקבלם. הם טענו שאם יקבלו את אלה יעבירו אליהם הגרמנים את כל יהודי גרמניה ואוסטריה. הגרמנים השליכו אותם איפוא אל אי זה שבלב הדנובה, נשים, זקנים וטף, ללא כסות, ללא צורכי מזון ומים. כשנודע הדבר ליהודי אוסטריה והונגריה החלו להרעיש עולמות. דרשו מהשלטונות להכניס את הגולים לתחומי ארצותיהם, והיהודים יהיו מוכנים לפרנסם, אולם כל זאת ללא הועיל. יהודי ברטיסלבה הסמוכים לחוף, שכרו סירה אצל חברה צרפתית. סירה זו היתה סירת-גרר, שמשכה אחריה כמה סירות שהובילו חול כביכול. על הסיפון היה פתח, דרכו הכניסו פנימה את היהודים ששכבו על קרקעית הסירה בצפיפות רבה. הממשלה ההונגרית נעתרה לבקשות הקהילה היהודית והתירה לקשור את הסירה אל חוף הדנובה אך לא נתנה היתר לעזוב אותה. היהודים נאלצו לשהות בבטן הסירה במשך שבועות וחודשים... 

לאחר שנודע הדבר הצליחה מריה שמולקה להשיג רשיון-ביקור מהשלטונות ההונגריים ואנו ערכנו אצלם ביקור. אלינו הצטרפה גיזי פליישמן, ממנהיגות ויצ"ו בברטיסלבה..." בהמשך מספר שלמה תמיר על המאמצים הרבים שנעשו עד שהממשלה המנדטורית בארץ ישראל ניאותה לאשר סרטיפיקטים ליהודים אלה, שעלו לאחר מכן ארצה וברבות הימים הפכו כאן לאזרחים מועילים. 

בראש האו"ז (המרכז היהודי) הועמד זקן מועצת היהודים. ליוויה רוטקירכן, בספרה "חורבן יהדות סלובקיה" מוסרת: "...בנשיאות או"ז וכן בשאר התפקידים רבי האחריות, כיהנו עסקנים של ארגונים יהודיים וציוניים. מיבנה המוסד ואופיו בעת היווסדו היו של ארגון 'פילנטרופי', ובין מחלקותיו היו מחלקה לעזרה סוציאלית, מחלקת הגירה בה נכללו המשרד הארץ-ישראלי ו'היצע"ם', בראשותה של גיזי פליישמן, ומחלקה להכשרה מקצועית. את מחלקת ההכשרה ניהל דוקטור אוסקר נוימן, לשעבר יושב ראש ההסתדרות הציונית בסלובקיה". 

ב-14.3.1939 הוכרזה עצמאות המדינה הסלובקית והנאצים נכנסו לארצות עתירות ההיסטוריה – בוהמיה, מוראביה ושלזיה. אט-אט הורד מסך הברזל על הגבול המפריד בין ארצות אלה לבין סלובקיה. פליטים יהודיים הסתננו לסלובקיה מהשטחים שהפכו לשטח כיבוש נאצי ומשם ביקשו להמשיך דרכם להונגריה, ואם יינתן להם – אל העולם הרחב. 

מרכזי ויצ"ו וארגונים אחרים, שהיו קודם לכן בפראג, נאלצו עתה להעתיק מקומם לברטיסלבה. המרכזים החדשים הללו הקימו, בשלבי התארגנותם, מגע עם מוסדות ההגירה בחו"ל והפעילו חסותם על הפליטים שזרמו ללא-הרף. 

בחודש מרץ הצטרפה גיזי פליישמן אל דוקטור אוסקר נוימן, נשיא ההסתדרות הציונית בסלובקיה, בנסיעתו ללונדון ולפריז. בנסיעה זו ביקשה גיזי לבדוק אפשרויות של הגירה מזורזת. היא נפגה עם אישים שהיו פעילים בתחום ההגריה ועסקה בהקמת ארגון למהגרים, שהגיעו כבר ללונדון. כדי ליצור קרן-עזרה בעלת ממדים רחבים כונסה קבוצה נבחרת של מנהיגים יהודיים ויוצאי צ'כוסלובקיה, בבית של הגברת רבקה זיו. באותו מעמד דיווחו גיזי פליישמן ודוקטור אוסקר נוימן על מצב יהודי סלובקיה. ידידיה של גיזי הציעו לה בביקורה זה שלא תחזור לסלובקיה ותישאר באנגליה. היא הודתה להם אך סירבה לקבל את הצעתם. היא ראתה עצמה כשליחה של אלה שביקשו סיוע ודרכי הצלה. לאחר שהתייאשה מהמוסדות הכלכליים ביקרה באורח אישי בצירויות השונות, וביקשה ביוזמתה-היא להשיג רשיונות-כניסה למדינות-מקלט. אולם כל מאמציה לא נשאו פרי. העולם היה סגור על בריח ואטום בפני המבקשים להימלט מארצות הדליקה. אכזבה ויאוש החלו מתגנבים ללבה ובהרגשת חוסר-אונים חזרה לסלובקיה, שהיתה כבר נתונה בזרועות הברזל של הנאציזם. 

גיזי לא מצאה לעצמה מנוח. עוד בקיץ 1939 היא נוסעת לוועידת הג'וינט בפריז. היא הופכת לאשת-אמונים של הג'וינט בסלובקיה. 

בעת שהותה בפריז פורצת מלחמת העולם השניה. גיזי חוזרת מפריז, תוך עקיפה של מחצית אירופה, ולאחר קשיים ומאמצים רבים עולה בידיה לחזור אל מלכודת העכברים המצפה לה. היא אינה עוזבת עוד את ארצה, להוציא את בודפשט השכנה. בפריז היא מצליחה להרחיב את הקשרים ולהשיג תקציבים המאפשרים לה לזרז את הפעולות בסלובקיה.  

בשנת 1940 נבחרה גיזי פליישמן לוועד הפועל של ההנהלה הציונית בסלובקיה. בסלובקיה נראו אילו סיכויים מינימליים לקיומם של יהודים, למרות ההתקפות הרצופות מצד העתונות, שהיתה נתונה להשפעה נאצית. כמו בן-לילה, בסוף 1940, כאילו נמחקו חיי הציבור היהודי. על פי הוראת הרשות פוזרו כל הארגונים והמוסדות היהודיים, נסגרו ונחתמו על ידי הפקידות. הדבר עורר בהלה כיוון שמוסדות הסעד שימשו כתובת לרבים ועתה נתבטלה כתובת זו במחי-יד אחת. שוב היה צריך לפעול באורח מאולתר כדי למצוא תשובה לבעיות במצב החדש שנוצר. הועד הציוני החליט לרדת למחתרת. השלטונות ניגשו להקים מוסד יהודי מרכזי, שעליו יוטלו כל התפקידים אותם מילאו קודם לכן המוסדות שפוזרו, אך שוב לא באורח עצמאי כי אם תחת פיקוח ולפי הוראות השלטונות הפאשיסטיים והאנטישמיים. הועד הפועל התכנס לשם התייעצות ודיון בבעיה האם רשאית ההנהגה הציונית לקחת חלק במוסד החדש, אם בהנהלה ואם בתור עובדים. הדיעות היו מנוגדות באופן חריף. גיזי פליישמן תמכה בהצעה להשתתף בתוך מוסד זה וניסתה לשכנע בכל אמצעי השכנוע שעמדו לרשותה. היא סברה שצריך לעשות את הכל בכדי להציל כל עוד ניתן להציל. במרכז זה, שהועמד תחת הנהגתו של נציג האורתודוכסיה הקיצונית, נעשה נסיון להחרים את הציונים. גיזי הופקדה על תחום העזרה הסוציאלית, שאף הוא היה נתון להנהגתו של איש האורתודוכסיה. היא היתה, באורח רשמי, מנהלת של תת-מחלקה להגירה. 

למעשה, בכל מקום בו ניצבה גיזי פליישמן הפכה עד מהרה למרכז של העשייה. בזכותה גם מחלקה מישנית לכאורה הפכה לחשובה וקובעת. גיזי לא הרפתה ממטרתה העיקרית – להוציא אנשים אל המרחב החופשי. בבודפשט שאיתה עדיין קיים היה קשר, נמצאה קונסוליה אמריקאית. מאחר ובעלי רשיונות ההגירה חייבים היו להתייצב אישית בקונסוליה האמריקאית, אירגנה גיזי קו אוטובוסים מברטיסלבה לבודפשט, דבר שהיה מורכב וכרוך בקשיים רבים כי מדובר היה בקשר תחבורתי בין-מדינתי.  

על ראשי היהודים ירדו הגבלות לאין-ספור. בנוסף לצווים הרשמיים רבו ההתנפלויות ברחוב. אחד הקורבנות להתקפות זדוניות אלה היה אחיה הצעיר והאהוב של גיזי פליישמן, דוקטור גוסטב פישר, שהוכה למוות על מדרגות ביתו, במרכז ברטיסלבה. הדבר אירע בחודש בו פרצה המלחמה, ספטמבר 1939. בעקבו מות בעלה לקתה אשתו בנפשה וזמן קצר לאחר המקרה התאבדה בקופצה מעל קומה גבוהה של אחד הבתים בברטיסלבה. מקרים אלה היו ראשונים בשורת אירועים גורליים של יהודי ברטיסלבה ורישומם היה רב ביותר. 

את שתי בנותיה העלתה גיזי פליישמן ארצה בסוף שנת 1939. 

במרוצת שנות המלחמה נפטר גם בעלה. היא נשארה גלמודה, ולידה אם זקנה וידועת-חולי. הגברת הזקנה שמרה על כוחותיה הרוחניים וגיזי נהגה להתייעץ איתה בכל השאלות החשובות של פעילותה. האם, - יטי פישר, ידעה לשמור מוצא פיה בעת שהגסטאפו הסלובקי אסרה אותה וניסתה להציל מפיה דברים על מעשיה וקשריה של בתה. 

אל מול המשבר הלכה החגורה ונתהדקה. אלה שהיו בפנים לא תמיד חשו בכך; העבודה העסיקה אותם במידה כזו שלא איפשרה להם לשאת עין מסביב ולראות את מיכלול המאורעות. מטרת השלטונות הפאשיסטיים הסלובקיים היתה לבודד את היהודים מהעולם ה"ארי" הסובב אותם, להורסם מבחינה כלכלית ולהשפילם אנושית, וזאת כדי לאלצם להגר מרצון. 

בשלב זה דרושה היתה עזרה פסיכולוגית-נפשית ואף עזרה מוחשית-פיננסית. 

אביב 1941 הביא בעקבותיו תמורות בעבודת המרכז היהודי והביא לסכנות חדשות. זקן היהודים הראשון, היינריך שווארץ, הנציג המנוסה של האורתודוכסיה, שניסה לסרב לקבל את תפקידיו מלמעלה ומלאם לפי רצונם של הפאשיסטים, פוטר לפתע. ארבה סכנה לכל הפקידות שחיבלה ככל יכולתה בהוראות שנתקבלו. 

במקום שווארץ מונה אדם שהיה נתון, יותר מקודמו, להשפעת השלטונות והיה צורך להפעיל תחבולות שונות כדי לבלום את השפעתו ולמצוא דרכים עצמאיות מעל לראשו. 

בדרך זו התלכדה קבוצה קטנה של אנשים שפעלו במחתרת ומאחורי הקלעים והיו מוכנים לכל מעשה. גיזי פליישמן היתה בין הראשונים שנטלו חלק בהתייעצויות של קבוצה זו. לשכתה באדלגסה 6 הפכה למקום מיפגשים אלה. הסכנות והצרכים שגברו והלכו אילצו את גיזי לעשות עבודה אינטנסיבית יותר. בחוג התרכזה העבודה למשך שנתיים-שלוש הבאות. היה זה מרכז העצבים של קולקטיב, שניהל את המאבק ופעולת ההצלה של יהודי סלובקיה. 

בסוף 1941 נעקרו יהודי סלובקיה ממקומותיהם ורוכזו בערי השדה. אנשים אלה נועדו להישלח בסופו של דבר לפולין. 

ההשתדלויות הפוליטיות של מנהיגי יהדות סלובקיה בפרוס השואה היו נמרצות אך לא נשאו כל פרי. בהלה אחזה ביהודי סלובקיה. קודם כל נידונו לגירוש הצעירים – בנים ובנות בגיל שש עשרה. המעבר להונגריה היה חסום כבר וחציית הגבול קשה. למרות זאת הצליחו להעביר מספר של צעירים לתוך הונגריה. וכבר היו נתונים במירוץ עם הזמן בתוככי השואה. המשלוח הראשון של בנות צעירות יצא אל הבלתי-ידוע, ובעקבותיו נפערו פצעים ראשונים אצל המשפחות היהודיות הנותרות. 

מלשכתה של גיזי פליישמן יצאו קריאות ס.או.ס. שהופנו לשוויץ. במשרדה נפגשה עתה "קבוצת העבודה" כל יום ולפעמים אף פגישות מספר ביום, לשם התייעצויות ותיכנון הצעדים הבאים. כאן התרכזו כל הידיעות ומכאן נפרשו וניטוו חוטי הפעולה. כאן חילקו את התפקידים ואת העבודה על כל פרטיה. כאן נמסר על המצב של מדיניות הפנים והחוץ, וכל חבר מסר דו"ח על עבודתו. בקצרה, כאן מילאו בצורה ראויה למופת לא רק שפע של פעולה ועזרה סוציאלית אלא גם יזמו פעולות דיפלומטיות. מכאן נשלחו דו"חות סודיים באורח קבוע לשוויץ, להונגריה ומאוחר יותר, דרך קושטא לארץ ישראל. בתור אישה יחידה בחוג זה טבעי היה שגיזי הפכה המרכז, אולם בכך לא סגי. היא הפכה למצפון המזכיר, התובע, המניע. במקום בו דיעות הגברים היו מנוגדות באופן קיצוני שם התערבה, פייסה ותיווכה. יחד עם זאת לא ניכר מעמדה כאישה דווקא. היא היתה חברה, לוחמת ושותפה ולדעתה היה משקל רב. כיבדו אותה והוקירוה. 

משלוח אחר משלוח יצאו לגורלם האפל והבלתי-ידוע. לאחר משלוחי הנוער הכינו עתה מטעני אדם חדשים. לכידת אנשים חוזרת עירערה תמיד מחדש את קצב החיים של חברה, הגוססת באורח מהיר. חוסר הנחמה והיאוש גברו. האם מותר שכל זה יימשך? כמה זמן נותר עד שהיהודי האחרון יועבר מן הארץ? המאבק נגד הגירוש חייב היה להתחיל. כך החליטה זה מכבר קבוצה קטנה שהיתה מלוכדת סביב לגיזי פליישמן. ביוזמתו של אחד מאנשי הקבוצה, האדריכל אנדריאס שטינר, הצליחו לארגן מחנות עבודה בארץ גופא ולהציל בכך מספר אנשים, בעלי מלאכה בעיקר, מפני השילוח. אולם המשלוחים של עשרות אלפים נמשכו – עוד מעט ויגיעו לשישים אלף! שני-שלישים של יהדות סלובקיה נמצאו כבר מחוץ לגבולות הארץ. 

הקבוצה החליטה לשחד מוסדות סלובקיים קובעים ביותר כדי להגיע למניעת משלוחים נוספים, אולם כל ההצלחות המשוערות מצד מוסדות אלה בוטלו על ידי אישיות אחת – דיטר פרייהר פון-ויסליצ'ני, ס.ס. האופטשטורמפיהרר, היועץ הגרמני בהא הידיעה לשאלת היהודים מטעם המדינה הסלובקית העצמאית. בידיו היה נתון למעשה גורלם של היהודים הסלובקיים, ושישים אלף מהם כבר הביא לגירוש. הקבוצה תיכננה איפוא לרכוש את האיש על ידי שוחד. התוכנית עובדה לכל פרטיה. גיזי פליישמן קיבלה על עצמה את התפקיד לנהל את ההתכתבות הבלתי-ליגלית עם ה"ג'וינט" דרך שוויץ ולגייס אמצעים למטרה זו. התוכנית עלתה יפה והגירושים נפסקו לפי שעה. בכל זאת צריך היה להמשיך להיאבק, בראש ובראשונה נגד הסלובקים, מאחר וביניהם נמצאו כוחות רדיקליים בלתי-מתפשרים, שרצו בכל מחיר להיפטר מן היהודים. שוב היה צורך לגייס אמצעים כספיים, שביצועו היה מלאכת-מחשבת של עבודה דיפלומטית. 

לאחר שהגיעו הידיעות הראשונות על מצבם האיום של המגורשים לפולין, החל לפעול שירות השליחים בשם הקבוצה. גיזי החלה לארגן, לאחר שנתקבלה הסכמה תחת לחץ של ויסליצ'ני והמוסדות הסלובקיים, איסוף לבנים ובגדים למגורשים ולבסוף הצליחו גם להשיג קשרי-דואר מדי פעם באמצעות ויסליצ'ני. גם עבודה זו נוספה לבסוף למחלקתה של גיזי במרכז היהודי. 

הקרח נשבר! הצליחו לרכוש את היועץ הגרמני. אולם כאן עמדו בדרכם סלובקים מסויימים שהיו בעמדות גבוהות ולא הסכימו. הם הוליכו שולל את דעת הקהל הסלובקית שהיהודים, טוב להם ב"מולדת החדשה", שלא יאונה להם כל רע, ומי שרוצה לעבוד – יוכל להתקיים בכבוד מעבודתו. ודווקא באותו זמן הגיעה הידיעה המזעזעת הראשונה, בדרך בלתי-ליגלית, על שואת החיסול בפולין. הידיעה השפיעה על הקבוצה כברק. מיד ניגשים לפקוח עין על המצב החדש שנוצר ומגיעים עד לנשיא-הכומר. על גיזי הוטל למסור את המידע לחבר הכמורה הסלובקית הגבוהה. אולם מצוי אויב בצד הסלובקי והוא רשע וערמומי ומושך בחוטים מאחורי הפרגוד, והוא מעוניין בגירוש לאלתר. זהו היועץ המיניסטריאלי דוקטור קוסו. צריך היה אם כן לנסות לרכוש גם אויב זה על ידי שוחד. אולם הוא עצמו עמד מעל לקשרים אישיים והיה צורך להגיע אליו באמצעות אשתו. ושוב, הדבר נופל על גיזי, תפקיד "עדין" ביותר ובלתי שגרתי, בעיקר לאישה כמו גיזי הרגילה לעבוד ללא-ליאות, להיאבק, ללחום, להשקיע כל מה שיש לה, אבל להשתמש בשוחד? דרך זו זרה לה. בסופו של דבר השתלטה גם על תפקיד זה, אשר במרוצת הזמן גרם לאסונה. נסיונה הראשון הצליח – גברת היועץ המיניסטריאלי לוקחת – ולא מעט! 

השואה בפולין צועדת בקצב מהיר קדימה! הידיעות המגיעות משם הן איומות. שוב מתחילה הקבוצה בפעולה. יש צורך לנסות להציל מה שניתן להצלה. ראשית, צריך היה לשחרר אנשים מהגיטאות והמחנות הפולניים שהיו סמוכים ביותר לגבול הסלובקי, להעבירם אל מעבר לגבול, אל תוך סלובקיה ומכאן להונגריה. זהו שטח פעולה חדש, ענק גם עבור גיזי. לחו"ל נשלחות קריאות ס.או.ס. למען גיוס כספים נוספים. הולך וניבנה מנגנון עזרה מיוחד. למסייעים ניתנות הוראות: קודם כל יש להציל ילדים, יעלה כמה שיעלה! מאות ילדים ומאות מבוגרים מועברים אל מעבר לגבולות. הגסטאפו נעשית רגישה לעניין. היא מתחקה אחרי העקבות והעניין עומד בפני התפוצצות. שוב ושוב מצליחים לטשטש את העקבות. העוסקים במלאכה נתונים בסכנת חיים מתמדת. העבודה אינה נפסקת אף לרגע. גיזי מדרבנת את אנשיה, מסתכסכת עם הסוכנים הרוצים להרוויח עוד ועוד ממלאכת הצלה זו, וגיזי חיה כבקדחת. כל הצלה של ילד הופכת ממש לחג. 

אולם האמצעים העומדים לרשות יהדות סלובקיה אינם מספיקים עוד, ואלה מחו"ל אינם מגיעים באופן מסודר ומתמיד. כאן בונה גיזי תוכנית, לפנות אל יהדות הונגריה השכנה, הנמצאת עדיין במצב חומרי טוב למדי ואף מבחינה פוליטית עדיין היא במצב של שלווה. היא נוסעת לבודפשט כדי לפתוח במגבית בקרב יהודי הונגריה. עורכים לה שם קבלת פנים מפוארת מטעם החוגים הגבוהים של יהדות הונגריה. היא מקבלת הבטחות מרחיקות לכת. היא עורכת נסיעה שניה להונגריה אך הפעם אינה זוכה לאותה קבלת פנים ואף אינה מצליחה לקדם את הדברים. העניין הופך לאכזבה גדולה. אף על פי כן מצליחה היא ליצור קשרים עם מוסדות כנסייתיים גבוהים וניתנת הבטחה לדווח על מצב יהודי פולין וסלובקיה למוסדות הכמורה הגבוהים ביותר וליהדות חו"ל. את נסיעתה של גיזי אפשר היה לערוך רק בידיעת המוסדות הרשמיים והיתה מלווה בסכנות רבות. אין ספק שהגסטאפו פקחה עין על צעדיה של גיזי בבודפשט. 

אולם עתה, לאחר שהצליחו להפסיק את הגירושים בסלובקיה והגיעו הדו"חים האיומים על שואת החיסול בפולין, שוב החלה הקבוצה לעסוק בתוכנית חדשה ונועזת יותר – להציע להפסיק את הגירושים האירופיים תמורת מטבע זר או סחורות שיישלחו על ידי יהדות חו"ל, וזאת בתיווכו של ויסליצ'ני אל המוסדות הגרמניים העליונים. אחד התנאים במשא ומתן זה הוא, בנוסף להפסקת החיסול, גם אפשרות של משלוח חבילות דואר ותרופות, תחת ביקורת "הצלב האדום", למחנות והגיטאות ולהרשות הגירה ילדים. ויסליצ'ני קיבל את השליחות ומיד טס לברלין. הוא חזר משם עם תשובה חיובית. עתה המתינו להצעות ממשיות – על גובה הסכומים. בהזדמנות זו נתקבלה גיזי פליישמן לראשונה אצל ויסליצ'ני. מיד אחר כך יוצאות דחופות קריאות העזרה הנשלחות על ידי גיזי אל העולם כולו. כיהודיה יחידה היא מקבלת מהגסטאפו רשיון לנהל שיחות טלפוניות עם שוויץ. היא פועלת כבחלום. היא מאמינה במימוש התוכנית ומצפה לתשובה מחו"ל. אך התשובה המיוחלת אינה מגיעה.  

ושוב הפתעה. כמה צעירים סלובקים הצליחו להימלט בנסיבות פנטסטיות ממחנה ההשמדה אושוויץ ולחזור לסלובקיה. הם הביאו עמם את הידיעות המהימנות הראשונות מהאימה הגדולה. העולם עדיין אינו יודע מה קורה מאחורי גדרות הפלדה המחושמלות. עתה הגיע הזמן לפקוח עיניים. מיד מכינים פרוטוקול מקיף, הנשלח בדרכים מחתרתיות אל העולם הגדול. בחוג הקטן הכל יודעים מה צפוי להם אם יימשך הגירוש. אך הם מתחייבים להחריש. וכי למה לגרום סבל מיותר לנשארים? 

אנשי הקבוצה שוב עוסקים בתוכנית הצלה, גדולה יותר בהיקפה. הם מתכוונים להביא אלף ילדים לידי עליה לארץ ישראל. הם מצליחים להשיג את הסכמתו של ויסליצ'ני ובהתחלה אף הסכמת הצד הסלובקי. היועץ המיניסטריאלי קוסו עצמו נתן הסכמתו. בעת שמגיעים לממש את התוכנית צצים קשיים מהצד הסלובקי. שוב חייבת גיזי להיכנס לפעולה ולהתקבל אצל גברת היועץ המשפטי ולשטח בפניה תחינה על הילדים היהודיים ב"דרך דיפלומטית". היא באה ומנצחת גם הפעם. אולם ביקורה זה היה הרה-אסון והביא בעקבותיו צרות שלא שיערון מראש. מכאן צומח עסק-ביש מדיני בדרג גבוה, שהוא עתיד להביא למעצרה של גיזי בידי הגסטאפו הגרמנית והסלובקית למשך חודשים רבים ויסורים נפשיים וגופניים. הפעם גיזי נוקטת צעדים בלתי-זהירים ואינה מתייעצת עם חבריה. הגברת "יועץ המיניסטריאלי" מתכוננת לנסוע לשוויץ, שם מונחים על שמה בבנק כספים, והיא מבקשת מגיזי איגרת אל איש הקשר של הקבוצה ואף המלצה. גיזי מוסרת לידיה את האיגרת המבוקשת אותה תופרת הגברת בתוך פרוותה, אולם התופרת המבצעת את הפעולה מגלה לגסטאפו את הדבר. כאשר מגיעה הגברת לגבול השוויצרי היא נעצרת מיד עם צאתה מהרכבת ומוחזרת לסלובקיה. כאן מוציאים מתוך פרוותה את האיגרת החבויה והיא מודה מהו מקורה של האיגרת. הסלובקים מנסים לשמור את הדבר בסוד, אולם העסק מתפוצץ והפך לעסק-של-ביש: בעלה של גברת זו הינו פקיד מדינה מוכר, רם-מעלה וידוע כאנטישמי מובהק – ואילו אשתו – ידידתה של יהודיה שעוזרת לה להגניב רכושה לשוויץ! השערוריה נפוצה בכל רחבי המדינה. 

הגסטאפו חושדת במעשי ריגול. ביום בהיר אחד, כאשר עסק הביש כאילו נשכח כבר, ללא כל אזהרה, כפושעת פלילית, נלקחת גיזי ומובאת לתוך תא בידוד תוך ביטול כל הזכויות המוענקות בדרך כלל לאסירים פוליטיים, ודבר מאסרה נשמר בסוד. עוברים עליה ימים קשים בבית הכלא, ללא גביית עדות, מבלי שהיא עצמה תדע על מה ולמה נאסרה. היא שכחה זה מכבר את עניין עסק הביש. וכי מי יכול היה להעלות על דעתו שדבר כה פעוט, פיסת נייר זעירה, תגרום לשערוריה. האדון היועץ המיניסטריאלי הודח והועמד בצל, ועל גיזי נגזר – ארבעה חודשי נדידה דרך בתי הכלא של הגסטאפו הסלובקית, בית הסוהר הפיננסי, צריף העצורים של מחנה העבודה בנובאקי ובסופו של דבר היא מגיעה למוסד עונשין באילבה שפירושו שהייה בתא בידוד. גיזי מחזיקה מעמד חרף כל מה שעובר עליה, בתוך עסק הביש המערער עצבים, המאיים על היהודים שנשארו בסלובקיה. בתוך גביית העדות היא אינה מוסרת את הגברת קוסו. היא אינה מספרת דבר על השוחד שניתן לה, דבר שיכול היה לעלות לו, לאדון היועץ המיניסטריאלי בקורבן גדול יותר מאשר העמדתו בצל. היא מצליחה להחזיק מעמד בצורה יוצאת מן הכלל גם בעת גביית העדויות אצל הגסטאפו הגרמנית. 

בבית כלאה מצליחה גיזי ליצור שוב קשר בלתי-חוקי, לאחר שעברה כבר את הימים החמורים הראשונים, והקשר שוב אינו ניתק עד לשיחרורה. אולם מי יכול להבין כמה יסורים ומריטת עצבים נגרמים לה, בתוך תא הבידוד, לה, אשר כל היקף עבודתה נידון לעשייה של לא-כלום. כמה מחשבות חולפות במוחה. הידיעה כמה סכנות אורבות לכלל הציבור היהודי בחוץ, שעה שכל רגע דורש השקעת הכל. בקרב הקבוצה היה תיאום כה רבה בעבודת צוות, מאחר וכמעט כל אחד מהם היה כבר "בפנים" ולכן עשו הכל למען הכל. הקשר עם גיזי התקיים כאילו היתה חופשיה. נמסר לה על כל המתרחש בחוץ, התייעצו איתה והפעולה נמשכה במהלך גבוה, כאילו היתה ביניהם. אבל כל אחד חש בחלל שהשאירה מאחוריה. על כל אחד מהם היתה מוטלת עבודה רבה ועתה צריך היה להתחלק גם עם תפקידיה שלה, מה גם שחסרונה הורגש היטב. את ההתכתבות הבלתי-ליגלית עם חו"ל בהעדרה ניהל דוקטור אוסקר נוימן (ירמיהו)... לכל אחד מהחברים היתה "אי-חוקיות" משלו ולכן ציפו הכל בקוצר-רוח לשיחרורה. בסופו של עניין הצליחו להשיג רשיון-ביקור אצל גיזי. בעת הביקור הסתבר כי חרף כל הקשיים של הימצאות בתא הבידוד, ועל אף שמחלה ישנה שבה ופקדה אותה, לא נשברה ברוחה, מוחה נשאר צלול כבעבר. היא לא מסרה כל ידיעות לאויב למרות שלכך נדרש אומץ-לב גברי. מאסרה נמשך למעלה מארבעה חודשים, ונעשו נסיונות בלתי-נלאים למען שיחרורה. בעודה נתונה במאסר החליטו ידידיה לשכנע אותה שתעזוב את סלובקיה ותיסע דרך הונגריה אל בנותיה, כי בלאו-הכי תועמד תחת פיקוחה של הגסטאפו ושוב לא תהיה מסוגלת לכל פעולה של ממש אלא אם תעמיד עצמה ואת חבריה בסכנת מוות. הכל הוכשר למען מטרה זו, אך ביום השלישי לאחר שיחרורה שוב ישבה גיזי פליישמן אצל שולחן הכתיבה שלה ברחוב אדלגסה 6, כאילו לא קרה דבר, וגיזי לא נענתה גם לשידוליו של הטוב בידידיה – לנטוש את מקומה. היא החליטה ויהי-מה להישאר; וכולם, ובחלקם גברים גדולים וחזקים, עמדו חסרי-אונים מול כוח-רצונה העז של אישה קטנה ובעלת מרץ זו. 

העבודה הלכה ונמשכה. באמצעות מלחמת המגן השיטתית, המחושבת, רבת ההיקפים, הצליחו אט-אט ליצור אווירת-אמון בקרב השריד הקטן של היהודים אותם הצילו. הדברים הגיעו לידי כך שהחלה אפילו הגירה בחזרה של פליטים מהונגריה כאשר שם החלו להתקשר ענני-סערה. אלפי יהודים ברחו לשם לפני ובתוך הגירוש. רבים ניסו עתה לחזר למקום מגוריהם הקודם. הסערה פרצה מהר יותר מכפי שציפו לכך יהודי הונגריה, שלא למדו דבר מהשואה של סלובקיה שכנתם. חצי מיליון יהודים הונגריים טולטלו מעבר לשטחי המזרח של סלובקיה, במשלוחי-חיסול עצומים – ישר לאושוויץ. ובבודפשט החלו עתה להתנהל פרשיות איומות, שוב ליהודים הסלובקיים שנותרו לפליטה ושהעבירו לשם את ילדיהם כדי להבטיחם, בו בזמן שהם עצמם הסתתרו אי-שם בסלובקיה או הצילו עצמם במקום אחר כלשהו. ועתה מובלים ילדיהם מבודפשט בגירוש לאושוויץ. גיזי פליישמן שוב נעשתה פעילה והניעה הכל כדי להציל מה שנותר עוד להצלה. ואך בכך הצלחתה מועטת. 

המצב בסלובקיה עצמה מחריף עתה יען כי פעולות הפרטיזנים בשטחים המזרחיים של המדינה נעשות תוקפניות יותר ויותר ובסביבת באנסקה ביסטריצה מכוננים ממשלת-נגד צ'כוסלובקית. שטח שליטתם של הפרטיזנים מגיע עד ללב-לבה של סלובקיה והמתיחות הולכת וגוברת. 

ביום בהיר אחד מגיע מבודפשט לברטיסלבה דוקטור קאסטנר כדי להיפגש עם אנשי ה"קבוצה". עתה מתנהלים גם שם תהליכי משא ומתן עם הגרמנים בעניין הצלת משלוחי הגירוש, והשיחות מתנהלות על בסיס של מסירת סחורות ומביאות לתוצאות-מה. 

לאחר שה"קבוצה" קבעה עמדה חיובית בעניין המשא ומתן והחלה בפעולות עזרה לאחים בהונגריה, הקימה גיזי ועדה כלכלית המורכבת מאישים שתפסו בעבר עמדות מפתח בחיי הכלכלה של סלובקיה ועדיין יש בידיהם קשרים מסויימים. ה"קבוצה" נטלה על עצמה את המשימה לגייס את הסחורות המבוקשות על ידי הגרמנים ושניתן עדיין לרכזן. מנסים לכלול בעיסקה זו גם את היהודים שנותרו לפליטה בסלובקיה ולהגן עליהם מפני הסכנות המאיימות עליהם. הקבוצה פעלה באינטנסיביות כיוון שבעוד ימים מיספר עמד דוקטור קאסטנר, בלוויית שותפו למשא ומתן, הגרמני גרמסון, לחזור על מנת לזרז את המשא ומתן. 

המרד הצבאי בסלובקיה פרץ וחלק גדול מאנשי הקצונה וממחנות הצבא הצטרפו אל הפרטיזנים. לכן, "לשם הגנת המדינה הסלובקית העצמאית והסלובקים הלאומיים העצמאיים", נכנסו הדיביזיות של הוואפן-ס.ס. הגרמנים לתוך סלובקיה באורח רשמי, בהתאם להזעקתם על ידי נשיא המדינה הסלובקית. המצב במדינה היה מאד מתוח. היועץ הגרמני ויסליצ'ני נעדר מן המקום כי באותו זמן עסק בעניין הגירוש מהונגריה, ולכן לא היה באותו זמן כל קשר עם מוסד גרמני כלשהו. 

אחת מפעולותיהם הראשונות של הגסטאפו וה-ס.ד. מעורר האימה (שירותי הבטחון של הוואפן-ס.ס.) היה לרכז את כל היהודים שניצלו עד כה ונשארו בארץ כתוצאה מפעולות הקבוצה, במחנה העבודה היהודי הקודם  ס ר ד ,  ולהפוך את המקום בן-לילה למחנה ריכוז גרמני... 

כשאך החלה ההתפתחות החדשה המסוכנת, הגיע משטח הפרטיזנים שליח מיוחד עליו הוטל להעביר את גיזי פליישמן למקום מיבטחים. שוב לחצו עליה ידידיה של גיזי שתנצל את ההזדמנות האחרונה שניתנת לה כדי להציל נפשה, אולם היא שוב סירבה ללכת, בנמקה זאת במלים אלה: "אינני הולכת. אני נשארת איתכם. יחד איתכם לחמתי וגורלכם יהא גורלי", ושום כוח בעולם לא יכול היה להזיזה מדעתה. 

התפקיד העיקרי שמוטל היה עתה על ה"קבוצה" הוא למצוא קשר אל המוסד הגרמני החדש בידיו נתון היה הפתרון לשאלת היהודים. היה זה מרכז הרוצחים מטעם שירות הבטחון. למרות המצב הקשה והמסובך טרם ויתרה ה"קבוצה" על מאבקה. היה צורך אם כן להתקשר עם ה-ס.ס. האופטשטורמפיהרר גרמסון שהגיע מבודפשט יחד עם דוקטור קאסטנר ועמו ניהל משא ומתן על משלוח הסחורות. הוא נאות להתקשר עם המוסד הנ"ל ולהציג את גיזי פליישמן ואיש נוסף מתוך ה"קבוצה" כצד במשא ומתן. גיזי נחלצה לתפקיד זה מתוך הערכת-יתר של כוחותיה, תפקיד שאף גברים בעלי עצבים חזקים ביותר לא היו יכולים לעמוד בו. היא עדיין היתה משוכנעת שתוכל לבוא בדברים עם חית הטרף – האופטשטורמפיהרר ברונר שנכנס לסלובקיה כמנהל הרשמי של "עניין היהודים" בכוונה להפוך את מחנה הריכוז  ס ר ד  

למחנה עבודה, בו בזמן שאנשים בעלי נסיון פוליטי הוכיחו בעליל שאיש זה מתכוון לדבר אחר לגמרי.  

נודע כי אצל ברונר נתקבלה הוראה לשלח תוך ארבעה-עשר יום את כל יהודי פרשבורג למחנה הריכוז  ס ר ד.  ברונר הוא האחראי לתיכנון ולביצוע. וכי איזה יהודי ילך מרצונו הוא למחנה ריכוז גרמני? 

אבל דווקא במצב מייאש זה נסתמנו עוד סיכויים להצלה – מקום מחבוא, בונקר... למעלה מאלף יהודים בילו את כל הנוראות והצילו נפשותיהם כשהם נתונים בתוך מחבואים אלה במשך כשבעה חודשים, עד כניסת הסובייטים. הדבר חייב אותם להיעלם מעל פני השטח ולא להיראות שוב. אך גיזי פליישמן מסרבת בכל תוקף להיכנס לבונקר ולהפסיק את פעילותה. לפי דעתה עדיין ניתן לנצל אמצעי הצלה לטובת הכלל. אולם – במצב זה, רצונה הבלתי-נלאה לעזור הביא לעירפול הכרתה הצלולה בדרך כלל וטעתה בהערכת המצב. 

המועד של ארבעה-עשר יום היה מלכודת בלבד וכל המשא ומתן שניהל ברונר נועד ליצור אצל היהודים את ההרגשה שעדיין נותר להם זמן עד לסגירת המלכודת. 

כשחלפו ארבעה עשר הימים, בלילה של ה-28.9.1944, שמו כוחות גדולים של גייסות  

ה-ס.ס. מצור על עיר הבירה וכל היהודים, שלא נמצאו אותו זמן במחבואים, הוצאו ממיטותיהם. אלף ושמונה מאות איש נחטפו באותו לילה והובאו אל האולמות של המרכז היהודי. ביניהם כמעט כל חברי ה"קבוצה", כולל את גיזי פליישמן. למחרת בבוקר הובל כל הטרנספורט למחנה ה-ק.צ. ב ס ר ד  וב-30.9.1944 יצאה רכבת הגירוש הראשונה בדרך לאושוויץ. 

גל שני של גירושים גרף עמו חמישה עשר אלף יהודים שגורשו דרך ה-ק.צ.  ס ר ד  על ידי ברונר לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים. 

את גיזי פליישמן השאירו בפרשבורג; עמה גם דוקטור קובאץ'. הוטל עליה, בבית שברחוב אדלגסה 6 שהפך לשמש בית כלא של הגסטאפו, לדאוג לקיומם של העצירים באמצעים שעדיין נותרו מהפעולה הבלתי-ליגלית של ה"קבוצה". עתה שוב יכולה היתה לישון בביתה שברחוב הקלאריסים 9 שנמצא בחלק שהוקצב בשעתו ליהודים ובסביבת הרחוב היהודי. יחד עם זאת נמצאה תחת ביקורת חמורה בכל אשר פנתה. למרות זאת הצליחה לבוא בקשרים בלתי-ליגליים עם חברי ה"קבוצה" שעדיין נשארו ב ס ר ד.  וכך נודע לה שמשם מובלים המשלוחים למחנות ההשמדה. 

כעבור שלושה שבועות, בערך ב-20.10.1944, פגעה כברק השמועה: "ברגע זה הובאה גיזי פליישמן יחד עם 'חבילות' אל המחנה ועתה היא נמצאת אצל ברונר לשם מתן עדות". 

בלילה חשוך אחד התגנב דוקטור א.נ. אל צריך מחנה הריכוז בו נמצאה גיזי, בסיועו של שירות המשמר היהודי, ומפיה נודעו לה פרטי מאסרה. ברור היה לה שבמוקדם או במאוחר תובל אל המחנה כשאר היהודים. אבל היא, מתוך רגש חובה עמוק, עשתה מעשה בלתי-זהיר. אחד משותפיה שלח אליה ממחבואו מכתב בו ביקש ממנה מידע על הנעשה. היא לא שקלה את מעשיה וישבה לענות לו בו בזמן שבחדר הסמוך נמצא אותה שעה איש הגסטאפו העוקב אחריה. את מכתבה פתחה במלים: "לצערי נמצאת אני ממש בתוך לועו של הארי..." ואז נכנס איש הגסטאפו לחדר, חטף את המכתב ומיד דיווח על כך לברונר. הלה נתן הוראה לאסור אותה ולהעבירה ל ס ר ד.  בעת שגבה ממנה עדות הציע לה ברונר שאם תיאות לגלות לו את מקום-מחבואם של יהודי פרשבורג, היא תישאר במחנה. גיזי יכולה היתה למסור שמות בדויים כדי להרוויח זמן, אבל גיזי – האישה הגאה והאצילה, חדורת ההכרה היהודית, לא הסכימה להתכחש לעברה ולמפעל-חייה, גם אם יעלה לה הדבר בחייה. היא השיבה בלאו מוחלט.  

יום אוקטובר אחד, אפור, סגרירי וקודר. בעברה האחד של חצר המחנה, בחזיתו של צריף מחנה הריכוז, העמידו במצב הכן שורות אנשים בנות כמה טורים כשהם מוכנים להישלח בכל רגע. חית הטרף ברונר ניצח על הנעשה כרגיל כשבידו המקל הנודע. התמונה היתה מזעזעת – פקעת-אנוש אומללה של אנשים עמוסי-חבילות ומסביבם רוצחים חמושים בכלי-זין. סמוך לקיר הצריף, עם תרמיל ובו חפצים אישיים מועטים, עומדת האישה הקטנה ומביטה בעיניים גדולות, אילמות, מלאות-יגון, אל מרחק בלתי-ידוע... נשמעות פקודות קצרות, קצובות, והשיירה מתחילה לנוע... בצעדים מהירים מצטרפת גיזי פליישמן אל אותם אנשים למענם חיתה ולחמה ואיתם תעשה דרכה האחרונה, והיא היחידה מביניהם היודעת לאן מוליכה דרך זו... 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה 

  1. נוימן, דוקטור ירמיהו, "גיזי פליישמן, דיוקנה של לוחמת אחת" (כתב-יד), 30 עמ'. 
  2. נוימן, דוקטור אוסקר (ירמיהו), "בצל המוות (המערכה להצלת יהודי סלובקיה)", הוצאת נוימן, 1958. 
  3. האנציקלופדיה העברית, כרך תשיעי, חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים, תשי"ח, ערך "ברטיסלבה", ע' 682-686, מאת ש.ה.ו. (שמואל הכהן ויינגרטן). 

3א. וינגרטן, שמואל הכהן, "תולדות יהודי ברטיסלבה (פרשבורג)", הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ך    

            (בסידרת "ערים ואמהות בישראל") 184 עמ' (ר' ע' 177-182. "בימי השואה"). 

  1. ליימדרפר, דוקטור ד. ,"מורי הראשון / מספר זכרוני", וינה, 1909, "שבועון אוסטרי". 
  2. רוטקירכן, ליוויה, "סלובקיה 1, 1848-1918"; מתוך "יהודי צ'כוסלובקיה", הוצאת "החברה היהודית לפירסום", פילדלפיה, 1968.  
  3. "העתון היהודי", 10.6.1938, העורך: דוקטור אוסקר נוימן (מיום 1.6.1938 – עד מחצית דצמבר 1939, אז הופיע "הדרך" שוב). 
  4. "העתון היהודי", 18.8.1938, "הצלת יהודי בורגנלאנד", מאת יעקב אדלשטיין. 
  5. שלמה תמיר (ליפסקי), "פרקי שליחות", הוצאת "תרבות וחינוך", ע' 244, 1967 (63-65). 
  6. רוטקירכן, ליוויה, "חורבן יהדות סלובקיה / תיאור היסטורי בתעודות", הוצאת "יד ושם", ירושלים, תשכ"א. 
  7. נוימן, ירמיהו, "ספר על חורבן יהדות סלובקיה", הוצאת "יד ושם", ירושלים, תשכ"ג. 
  8. "חביבה" הוצאת: ההסתדרות הציונית המרכזית בצס"ר, "השומר הצעיר" והקרן הקיימת לישראל. ההכנסות של ספר זה מוקדשות להרשמת חביבה רייק ב"ספר הזהב" של הקרן הקיימת לישראל. המחבר: דוד גולדשטיין. שנת ההוצאה: 1947. הדפוס: ה. בוסה, פראהא 7. הממונה הלאומי: אברי בורגר (בסלובקית). 163 עמודים. 
  9. ניר, עקיבא, "שבילים במעגל האש (במרד הסלובקי)", צייר שרגא ווייל, הוצאת "מורשת", בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספרית פועלים, ערך מרדכי אמיתי, דפוס השומר הצעיר, מרחביה, 189 עמודים, 1967. 
  10. "מענית בת 25", מענית, ערב ראש השנה תשכ"ח. 
  11. "העתון היהודי", שנתון שני, ברטיסלבה, 13.9.1939, מספר 35, המו"ל אוגן וינטרשטיין, אחראי למערכת דוקטור אוטו לבל. "לזכרו של דוקטור גיזה פישר" – א.נ.; ידיעות מ"היצ"ם"; מודעות-אבל על דוקטור גיזה פישר. 
  12. "כאם חשה להציל / שליחותה של חביבה רייק", הוצאת המחלקה לתרבות של הקיבוץ הארצי "השומר הצעיר" וספרית פועלים, תשכ"ה, ערך דניאל בן-נחום, עריכה גרפית יחזקאל קמחי. 
  13. "מדמויות הגבורה והעמידה", יד ושם, רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ירושלים, הר הזיכרון, 16 ע' (תמונות עם הסבר עליהן). 
  14. "השואה של יהודי סלובקיה / צילומים ומסמכים", ערכו – דוקומנטציה: דוקטור בדריך שטיינר; הכנה גרפית ועטיפה: לב האס, צייר אקדמאי; הקדמה וטקסט: שטפאן אנגל; הוצאה: המפעל לדוקומנטציה על יד האיגוד המרכזי של הקהילות הדתיות בסלובקיה, ברטיסלבה; ברטיסלבה, מרץ 1949.  
  15. נוימן, דוקטור אוסקר, "גיזי פליישמן (שנתיים להירצחה)", "דבר הפועלת", ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, מועצת הפועלות, שנה י"ב (ו'). מספר 12 (ח' טבת תש"ז, 31.12.1946), ע' 204. 
  16. וישניצר דן, עדות בעל פה ובכתב מיום 26.10.1969 אל המחבר ח.כ. 

דן וישניצר מיוצאי צפון-בוהמיה, מ"תכלת-לבן", מצליח באופן מדוייק למסור את עלילתו הקשורה למחנה סוסנוביץ. הוא בעצמו עם כתיבת הנ"ל חבר מושב העובדים "כפר אביגדור" בדרום, שלושה קילומטר דרומית-מזרחית לבאר-טוביה, בצד הכביש הראשי. המושב נוסד באוגוסט 1949 על ידי חיילים משוחררים ממלחמת העולם השניה. דן וישניצר עצמו כיהן ומכהן במוסדות ציבוריים רבים. 

20-32. ממכתביה של גיזי פליישמן אל בנותיה אליס (ליצי) ויהודית (יוצי); על טופסי "הוועד הבין-לאומי של  הצלב האדום" (הסלובקי) בברטיסלבה, מ-30.10.1941 ועד 12.7.1944 (התאריכים בחלקם עם המשלוח ובחלקם עם הגיעם של המכתבים); כן מכתבים, שרובם נשלחו במחתרת דרך קושטא (שם היה במלחמת העולם השניה משרד של הסוכנות היהודית, החלון היחידי הפתוח פחות או יותר לגולה בזמן השואה), החל מ-15.3.1942 ועד 11.5.1944. 

33. חרמש חיים, "אל אחים בסלובקיה"; ממכתבי השליחים; מתוך יומנו ומכתביו של רפי רייס. 

      עמודים 75-94 בפרק "בסלובקיה", מתוך החוברת "הצנחנים מארץ ישראל / באירופה הכבושה  במלחמת העולם השניה"; משרד החינוך והתרבות / המרכז לטיפוח התודעה היהודית; ערך: י. פרישמן; ליקט: יצחק פרי; המרכז לתרבות ולחינוך. "תרבות וחינוך", תל-אביב, חשון תש"ל, 1969. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial