מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

דמות של הלוחם: אריה וילנר "יוּרֶק"

דמות של הלוחם: אריה וילנר "יוּרֶק", מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ח', מרץ 1968

 

להלן צרור של קטעי זכרונות ועדויות, שנרשמו על ידי אנשים שונים, ונושאם המשותף – דמותו ופועלו של אריה וילנר-יורק.

ריכזנו את הקטעים כדי לשחזר את נתיב החיים והמאבק של אחד מראשי הארגון הלוחם.

 

1.

לוּלֶק – כך כינינו אותו בבית. הכינוי דבק בו מילדות. בהיותו ילד קטן, לא ידע לבטא את שמו – ישראל. כאשר דלת כלשהי הייתה סגורה, נהג לאמץ את אצבעו הזעירה, ועל השאלה "מי שם?” היה משיב: “לולק". לעתים, היינו אנו האחיות, חוזרות על המשחק. ניסינו ללמד לבטא את שמו, אך לשוא. קשה היה לילד לבטא את השם בעל הצליל המסובך. לשמחת בני המשפחה הצעירים והעוזרת, התחילו גם ההורים לקרוא לו בצורה "המתוקנת" – לולק. שם זה היה מקובל במשפחה עד לרגעי חייו האחרונים. בתנועת השומר הצעיר קראוהו  א ר י ה. בתעודת הזהות המזוייפת שבצד הארי היה רשום ירז'י בורובסקי, וכינויו המחתרתי בעת המלחמה היה י וּ רֶ ק.

בשבילי הוא נשאר לולק. שם זה היה יקר לי ביותר, וכך אמשיך לכנותו בזכרונותי. לולק היה נער עקשן, בעל אופי יציב ואיתן, עם חוש אחריות מפותח. רגיש היה ומסוגר בפני זרים, אך לעומת זאת פתוח כלפי חברים וידידים ומסור ללא סייג.

בבית היינו שנינו, לא רק אח ואחות, אלא צמד ידידים בנפש. הבינונו זה את זו ברמז בלבד, והדמיון בינינו היה כה רב, עד כי רבים חשבונו לתאומים. דבר זה סיכן אותנו לא מעט בתקופה מאוחרת יותר, בצד הארי. היה לנו מזג דומה, ושטחי התעניינות אינטלקטואליים משותפים. גם גילינו רגישות באותם התחומים.

אף כי היו בינינו הבדלי גיל, לא הסתיר מפני את סודותיו. כאשר הצטרף להשומר הצעיר, סיפר לי מיד. הוא לא ידע כיצד יגיבו ההורים. הוא ידע היטב שמשפחות בורגניות לא ראו בעין יפה את חברות בניהם בתנועות בעלות גוון שמאלי. כמה מחבריו נאלצו להיאבק קשות נגד משפט-קדום של הוריהם, ולעתים, כדי למלא חובתם כלפי התנועה, נאלצו להסתלק מהבית. גם הורינו לא התלהבו תחילה מהעניין, אך לולק השכיל, כעבור זמן קצר, בנימוקים שקולים ומשכנעים, לרכוש את הבנתם. הוא הצליח אפילו להשיג את הסכמתם לקיום פגישות בביתנו. ואכן, פגישות רבות כאלה נתקיימו.

יתר על כן, הוא השפיע גם עלינו. אחותי הצעירה ביותר הצטרפה להשומר הצעיר. אני, שהייתי כבר אישה נשואה, פעלתי בחוג הידידים של התנועה.

...לאחר שסיים את בית הספר העברי הפרטי, התכונן לולק להמשיך בלימודיו, במסגרת בית ספר תיכון ממלכתי כללי. היה עליו לעבור בחינות-קונקורס, כי רק בדרך זו היה ליהודי סיכוי להתקבל לבית ספר תיכון ממלכתי. לולק עבר את המבחן בהצלחה, והיה מבין הראשונים. הוא היה תלמיד מצטיין, אך במרוצת הזמן החלה הפעילות בתנועה לגזול את מרבית זמנו והדבר נתן אותותיו בלימודים. הוא החל להזניח את השיעורים. באותו זמן, הפך בית הספר לזירה של התפרצויות אנטישמיות. סכינים וסמלים של ארגונים אנטישמיים ציינו את ה"גיבורים" שונאי ישראל, אף כי מנהלו של בית הספר היה אדם ליברלי, התקשה בריסון הנערים ומניעת התנפלויות על התלמידים היהודיים. לולק היה חוזר מבית הספר מדוכא מאד. מצד אחד, היה עליו לחץ התנועה, אשר לא החשיבה ביותר את הלימודים, ומצד שני האווירה בבית הספר והחובות הרבות שנטל על עצמו. והוא הכריע. בכיתה השביעית הפסיק את הלימודים. הוא החל להתכונן לבחינות הבגרות כתלמיד אקסטרני. הוא למד הרבה, עבד, אך לבחינות לא ניגש. עתה עשה הכנות אינטנסיביות לעלייה.

בשנת 1939 יצא להכשרה בעיר סלונים, במגמה לעלות יחד עם חבריו לארץ. המלחמה קטעה את כל תכניותיו. הוא הגיע לורשה ביומה השלישי של המלחמה, ונע עם "יציאת הגברים" לכיוון מזרח. לאחר כניעת פולין חזר. בראותו את אופי השלטון הנאצי מראשיתו – גמר אומר להסתלק. לורשה הגיעה הידיעה שגיסו נמצא בלבוב. החליט לולק ליטול את אחותו ואת ילדה, ולהוליכם ללבוב, שהייתה בידי הסובייטים. הוא שהה שם זמן קצר ומשם פנה לוילנה – מקום הריכוז החלוצי הגדול בימי המלחמה. זמן מה לא הגיעו ממנו כל ידיעות, ובינתיים, אנו בורשה הוטלנו למצב טרגי: אות קלון, שוד של רכוש יהודי, חטיפות לעבודה וכו'.

כעבור זמן מה נתחדש הקשר עם לולק. כתב שהוא מסיים קורס לגרפיקה, מתמחה בהכנת כרזות במשרד לתרבות ולהשכלה. הוא שלח לנו חבילת מזון בעלת ערך רב – שומן, נקניק (כשר – בשביל אבינו), סוכר ועוד. היו אלה דברים יקרי-מציאות.

פרצה המלחמה בין גרמניה וברית המועצות ומכתביו היו עתה פחות משמחים. הוא רמז על כוונתו לחזור לורשה... באחד הימים, בשובי הביתה מהעיר, מצאתי בבית את לולק ואיתו עוד שני חברים:  י ו ס ף   ק פ ל ן   ו מ ר ד כ י   א נ י ל ב י ץ' (יוסף לן בביתנו). הייתי מאושרת, ועם זאת חרדתי לגורלו. לולק לא נשאר זמן רב בבית. לאחר שבועות מספר עבר לקיבוץ השומר הצעיר ששכן אז ברחוב נאלבקי 23.

 

2.    (1937)

… התמורה בחיי הגדוד חלה באחד הערבים המאוחרים של הסתיו, על סף עונת החורף... כרגיל באותם ערבים היו החברים מתאספים בקן, בגדוד. מכורבלים היינו במעילים חמים, ומשוחחים איש עם רעהו באולם הגדול. חבורות היו מצטופפות ליד לוח המודעות של הנהגת הקן. השעה כבר שמונה וחצי בערב, ועדיין רבים חסרים. יש שמתרגזים על האיחור. לבסוף, מתחילים באסיפה. אין רוח-חיים. כרגיל, דנים בחוב הכספי הרובץ עלינו. אריה מספר, שנאלץ ללוות כסף מההנהגה, כדי לכסות את החוב. חייבים אנו לאסוף את הכסף החסר, כי הוא לא יוכל להישאר חייב כסף להנהגה. למחרת מתכנסים שוב, אך האסיפה מתבטלת. לא הכל הגיעו וכסף אין. המצב עורר בנו הרגשה לא טוב. כל אחד חשב על התנערות, אך חסר האיש שיזם את הליכוד, שיגרור אחריו את אלה המתאווים להבריא את חיי הגדוד. באחד הערבים, כאילו בדרך אגב, זרק אריה רעיון להקים חוג מצומצם של פעילים. הוא דיבר אל זאב, אביבה, נולה... עד מהרה נתארגנה קבוצה של שנים עשר-חמישה עשר חברים. עוד באותו ערב פנתה אלי נולה והציעה לי להצטרף. הסכמתי. הלכנו עם אריה לביתו והתכנסנו בחדרו. באותה פגישה, שהיה בה מעין טעם מחתרתי, שוחחנו על התפקידים הממשיים העומדים לפנינו בזמן הקרוב. דובר על מסיבת פעילים במחתרת. בכל הזדמנות נאותה, הפתענו את הגדוד על ידי מעשה כלשהו. מתפקידנו היה לנער את החברים מתרדמתם ולמשוך אותם לעבודה משותפת. שקלנו, כיצד להשפיע על הרבים, ואיך לפנות בקריאה לגדוד. אריה הציע, כי נכבה את האור בשעת אסיפת הגדוד ונפזר כרוזים, או נשים אותם בכיסי מעיליהם של החברים. נולה הציעה, כי נשיג דגלון שיהיה לנו סמל. כל אחד מאיתנו התרשם מהרעיונות המקוריים. יצאנו מהאסיפה אצל אריה, מלאי התלהבות, לקראת העבודה המצפה לנו. נבחר מבינינו מזכיר, שניהל פרוטוקולים וריכז את הפעולה. לפעמים, לפני יציאתנו לבית הספר או למקום העבודה, היינו מתכנסים בקן, ליד השער, ומשוחחים בחום על התכניות השוטפות. כבר בתחילת הפעולה של החוג המחשנו לעצמנו את הצורך, לנתח את הסיבות שגרמו לשפל שמצא את הגדוד ולהבהיר את התפקידים שנטלנו על עצמנו. ברור היה כי הצד החיצוני האירגוני של עיסוקינו אינו אלא פתח לעבודת נמלים יום-יומית שציפתה לנו.

 

3.

הרבה סיפרה לי על השומרים אירנה (אדמוביץ'), כאשר עדיין לא הכרתי אותם. היא קראה לפני מכתבים מידידיה בארץ ישראל. לנגד עיני נפתח עולם חדש – עולם של קבוצת אנשים, החותרת בעקביות ליחסי רעות כנים וצודקים. זה היה עוד בטרם פרצה המלחמה. אהדתי נתונה להם.

פרצה המלחמה. הנוער השומרי זרם מפולין לוילנה ואורגן קיבוץ במקום. ביקרתי אצל אירנה בקיבוצם, שברחוב מיצקביץ' – וזה היה מגעי הראשון איתם. בחנו זה את זה בקפידה. לאחר מכן, ביקרונו שלושה שומרים בקולוניה הוילנאית (*הכוונה למנזר בוילנה). מושגי על המארכסיזם היו קלושים ועל נושא זה התנהלה השיחה. על כן, לא בקלות יכולנו להגיע להבנה. נדרש זמן מה, כדי שאוכל ליישב את העולם הרעיוני שלי עם הדבר החדש לגמרי, שזימנו לי החיים.

והחיים נשאו עמם מאורעות, בגלים סוערים, חדשים לבקרים. המלחמה עם רוסיה. שומרים רבים הלכו עם הצבא האדום, אבל לא כולם. אימת ההיטלריזם הקיפה את כל הארץ. הקימו גטו.

"צריך להציל בני אדם – אמרה לי ידז'ה דודז'ץ – אני אביא לכם כמה שומרים. יש לכם תנאים טובים להסתרה".

הם באו עם "ניירות אריים". סייעו לנו בעבודה, בגן ובמשק. חוץ מזה, באו כמה נערות. התרחבו קירות הבית שלנו, בינינו הם חשו את עצמם בטוחים.

הם היו שקטים ונכנעים. וכאשר החל בנובמבר 1941 הגירוש ההמוני מהגטו, הגיעו עוד מספר אנשים, ועמם ילד קטן עם סבתו. אחדים מהם, יקיריהם אבדו והללו היו שקטים עוד יותר. הרבו להחריש, אך בעיניהם היה כאב.

בסתיו הגיע מורשה קשר, הניק גראבובסיק, ועמו הידיעה: גטו ורשה נערך להגנה. הגטו הורשאי אינו רוצה ללכת לשחיטה באופן פאסיבי, הגטו הורשאי אוגר נשק ומארגן נוער!

הייתה התעוררות בקרב הבחורים והנערות שלי! ילידי ורשה שביניהם, החליטו לחזור לעירם. הלכו בחורים וגם נערות. הוילנאים הלכו גם הם – לגטו שלהם. הם רצו לארגן בו תנועת התנגדות. “אם ניטל עלינו למות, מוטב שיהיה זה מוות של אנשים חופשיים ונשקם בידם!” מבע ההכנעה שבעיניהם חלף, ובמקומו הופיע ביטוי נחרץ וטרגי. נפרדתי מהם בלב קשה: ידעתי להיכן הם הולכים.

הם קראו לי אמא, וכך גם הרגשתי. שימח אותי בואו של כל איש ואיש. לבי דאב, שאין אני יכולה לקבץ רבים יותר. כיום הם חיים בזיכרוני. יתכן כי אחרוני אלה, אני אוהבת ביותר.

הנערות שלי:  ט א ו ב ה, האוהבת מאד את החיים, שלווה, נעימה; היה לה עם זאת האומץ להשליך רימון תחת אוטו גרמני, בהיותה בפרטיזנקה, ולמות מות גיבורים.  מ ר ג ל י ת, המבכה את ילדה ליד עבודתה במטבח.  ש ר ק ה  ק., אם עדינה ואוהבת, עמדה בגבורה בעת שאבד בעלה ונפרדה מהילד; חזרה לורשה ושם נעלמה.  ח ו מ ה, צעירה אמיצה, חרוצה ובעלת מרץ, תרמה, בשיווי המשקל הנפשי והתבונה שבה, להרגעת הסביבה.

ו י ט ק ה, המקשרת מהגטו, הניחה מוקשים על פסי הרכבת שבסביבה; הייתה קופצת אלינו לארוחת מנחה.

בליל האימים של האקציה בחודש נובמבר, באה אלינו הגברת ק. בוכיה, ומרטיטה. באקציה אבדו שלושים וחמש אלף נפש. היא ניצלה הודות לשליטה העצמית של כלתה. היא הייתה לנו כמו אם טובה, חרוצה ומאמינה. שעות רבות שוחחתי איתה – היא חיפשה ניחומים בזכרונות העבר. סיפרה על בניה. לעתים עינו אותה הספקות, היכול אלוהים להיות טוב, אם הוא משלים עם זוועות כאלה? היא הייתה איתנו עד ליום האחרון, עד שנאלצנו כולנו לעזוב את הביתן שלנו (זמנית, כתוצאה מהסיכון שהיה כרוך בפעולת הנזירות). היא אבדה בעת חיסול הגטו בשנת 1943.

הבאתי במזחלת את  ס ל ה  הקטנה, נכדתה של הגברת ק., היא הייתה בת ארבע ולא דיברה פולנית. אביה ציווה עליה לא לפתוח את פיה כל הדרך. היא נשמעה למצוות אביה, אבל גם אחר כך, בבית, בהיותה מבוהלת מאזהרת אביה לא פצתה פיה. פעם אחת הייתה מהומה בחצר. הקטנה שאלה בכובד ראש: “סבתא, האם צריך כבר ללכת לפונאר?” היא אבדה בפונאר, יחד עם סבתה.

מ י כ ש  מיכאל ק(ובנר) הסתירה אמא בעליית גג, ללא אור ואוויר, במשך שבועות רבים. הוא הגיע אלינו עם פרצופון ילדותי, חיוור כמו לחם הקודש. הוא עזר לנו בזמן הקציר והשתזף. שמחתי כאשר הבריא. מיכש המסכן לא זכה להגיע לשחרור. נפל באורח אכזרי בפרטיזנקה. אחיו אבא היה יד ימיני, נשא באחריות בלתי רגילה בכל החובות שנטל על עצמו במשקנו. הוא התחפש, לבש סינר, קשר לראשו מטפחת ונראה כאישה בעלת פנים חיוורות ואקזוטיות. הוא התייסר קשות כשאבד מישהו מקרוביו, אך נשא את סבלו בשתיקה. ודומה היה כי דועך הוא לנגד עינינו. התפללתי למענו. הוא הלך לגטו לארגן את תנועת ההתנגדות. הייתי פוגשת בו לפעמים. ביקש שנשיג לו נשק. זכורני, כיצד שמח עם קבלת הרימון הראשון: “קל יהיה יותר למות עם נשק ביד!” אמר.

י ש ר א ל  נ. היה נער בהיר מזג ושקט. עבד באיסוף גרגרי יער. הוא הלך ראשון לורשה – יצא לדרך עם שחר, כשתרמיל על גבו. הדרך הייתה מסוכנת ומראהו היה של "לא-ארי". חרדתי לו, אך האמנתי מאד שיגיע. את האמונה הזו רציתי לנסוך לתוכו, והוא הגיע! הוא סבל בגטו ורשה מדלות נוראה. כתב אלי גלויה לבבית, שאותה לא אשכח לעולם. ניספה בטרבלינקה.

את  א ר י ה   ו י ל נ ר  הבאתי בעצמי מהעיר לקולוניה. שיכנתי אותו אצל מכרים בקירבת מקום וננתי לו את השם יוּרק. לעתים קרובות היה בא אלינו בריצה לעת ערב. שוחחנו. נפגשנו אז שני עולמות נפרדים: עולם של ביטול הערכים החולפים, מול רציונליזם. אף על פי כן, מצאנו נקודות מפגש, נכון יותר, גשרים, כי כל אחד מאיתנו רצה להציץ לעומק ליבו של האחר. כיבדנו איש את רעהו. בשיחות שלנו ברחנו מההווה הנתעב אל עולם הרוחניות. מבחינה רוחנית היה "יורק" הקרוב לי ביותר. הוא הלך לורשה, לעבודה אחראית וקשה. סבל הרבה ונפל כגיבור. חיפשתי בין חורבות הגטו את המקום שבו נפל, שבו הוא נח. לעולם יישארו בזכרוני אלה שיצאו חיים, ויותר מהם – אלה שניספו.

בשטף האירועים של היום-יום פוקדים אותי זכרונות הרגעים ההם, כאשר המשחק התנהל על קלף גדול. אלה הזכרונות הנפלאים והיקרים לי ביותר. רגעים כאלה חיים רק פעם אחת.

 

 

4.

השנה שנת 1942. הייתה זאת משימה חשובה להקים קשר בין התנועה בורשה לבין התנועה בוילנה. עלי הוטל התפקיד, כי בהיותי פולניה, יכולתי לנוע ביתר קלות. אמרתי לנסוע באמתלה של חיפוש ילדים פולנים הפזורים בבתי יתומים. המאמצים להשיג דרכון נמשכו אחד עשר חודשים. כבר נואשנו מתקווה והתכוננתי לצאת לדרך ללא דרכון. בינתיים המצב בורשה הורע מיום ליום, אף כי טרם נודע אז על הגירושים הצפויים.

החיים בגטו התנהלו עדיין בתנאים של חופש. אסיפות הקן נערכו (זכורני אסיפת קן בהשתתפות שש מאות חברים) וכן גם סמינרים קבועים וכו'. עסקנו בהכנות לתערוכה על הנושא "ארץ-גטו", לקראת ה-1 במאי 1942.

את התערוכה אירגן אריה וילנר בעזרת קיבוץ גל-און (בנאלבקי). את החומר לתערוכה קיבלנו מהארץ, דרך שווייץ. התערוכה עתידה הייתה למלא מספר אולמות. היא דרשה עבודה רבה. למרות שכל המוצגים כבר היו מוכנים. אולם ה"אקציות" של אפריל עיכבו את התקנתה.

אז הכרתי את יורק וילנר. הוא היה אינטליגנט טיפוסי. בבואו מוילנה, נטל על עצמו את העבודה בקיבוץ. עבודתו במשך שלושה-ארבעה חודשים נתנה תוצאות גדולות. היא יצרה שותפות בקיבוץ, הקיבוץ היה ניגודו הגמור של הגטו. הרצפות הנקיות תמיד, הקישוטים על הקירות, השקט ואווירת האחווה, יצרו בצירופם, מעין נוה-חיים בגטו. כל זה הושג בזכותו של אריה, שהשגיח על הפרטים ולו גם הקטנים ביותר. הוא דאג לחולים, ערך טקסים ופעולות בערבים...

 

 

5.

יום אחד, בעת ששהינו הורי ואני בצד הארי (אני במסווה של ארית, עם ניירות מזוייפים והורי מסתתרים אצל משפחת ידידים פולנים), הודיע לי לולק, שיש בכוונתו להוציא את אחותנו הלינה מן הגטו. הוא מצא לה סידור זמני. באותו יום, היה זה יום ראשון בשבוע, עמד להיערך פגישה משפחתית אצל ההורים. לולק בא והודיע לי באיזו שעה עלי להופיע. מצב רוחו היה עכור למדי. הוא סיפר, כי אחותי מסרבת בכל תוקף להישאר בצד הארי. היא יראה. נדמה לה, כי כל אדם ברחוב מגלה בה את היהודיה. חסרה הייתה כוח שליטה להסוואת זהותה.

סיפורו השפיע קשות גם עלי. עדיין קיוויתי שבפגישה אצל ההורים, אצליח לשכנע אותה. בצהריים נתקיימה הפגישה. משפחת טרוינובסקי (המשפחה הפולנית שאצלה הסתתרו הורי) הייתה באותה עת בכנסיה והיינו חופשיים להיפגש. בראות אחותי את אמי, התרגשה וקשה היה להרגיעה. פני אמי שונו ללא-הכר. דבר זה חיזק בה דעתה, שעליה לחזור לגטו. ניסינו כולנו לשכנעה, התחננו שתישאר עמנו. לולק סיפר לה על ההשמדה הצפויה בגטו וכן כי כעבור ימים מספר יוציא גם את בעלה וימצא להם מקום מבטחים. הנימוקים לא הועילו ובעצבנות חזרה כל הזמן על טענתה: “אל תנסו לשכנע אותי, אני חשה כי אבודה הינני. עצבי לא יחזיקו מעמד. אני רואה את פניכם, כיצד שונו. אין לי 'מראה טוב' (וזה לא היה אמת) ולבעלי מראה 'שמי' מובהק. כאן היננו אבודים. עיזבונו לגורלנו. אם אתם רוצים בטובתי, הניחוני לחזור לגטו".

בכאב רב הקשיבו הורי לטענות אחותי. הם ידעו אל-נכון, כי חזרה אל הגטו משמעותה מוות ודאי... בני משפחת טרוינובסקי חזרו. היה עלינו לקצר בביקור. מר טרוינובסקי אמר, בראותו אותנו יחד: “הו! גטו קטן בביתי". פגישה של משפחה יהודית בת חמש נפשות, במקום אחד בצד הארי, הייתה באותם ימים תופעה נדירה מאד ולכן היה עלינו להחיש את הפרידה.

אני עמדתי לעזוב ראשונה. אחרי אמרו ללכת לולק ואחותי. היא נפלה על צווארי, נשקה לי בפני, נשקה את ידי, ומלמלה בלי סדר, כאחוזת קדחת, את המלים: “סלחי לי”. היא דיברה בלחש כמו בתפילה: “סלחי לי, על כל מעשה רע שעשיתי כלפייך אי פעם. אני יודעת שלעתים גרמתי לך סבל. לא רציתי בכך. האמיני לי, אני אוהבת אותך מאד, ורק עצבי היו בעוכרי. אל תנטרי לי טינה, אני מבקשת סליחה על הכל”. ושוב נשקה את ידי והשמיעה דברי פרידה. התרגשות ובכי עצור חנקו את גרוני. לא יכולתי להוציא מילה מפי. חשתי כיצד לופת אותי כאב פיזי. חיבקתיה ללא מילים. בלטיפותי ניסיתי לבטא את רגשותי. הייתה זו כעין פרידה מאדם גוסס. כולנו חשנו בכך.

תמונה אחרונה זו לא תמוש לעולם מזכרוני. חזרתי הביתה שבורה כליל. זמן רב לא יכולתי לחזור לעיסוקי הרגילים. באותו יום עצמו החזיר לולק את הלינה אל הגטו, לפי דרישתה. כעבור ימים מספר נשלחה יחד עם בעלה למחנה טרווניקי. שם חיו עוד חודשים מספר, עד לאקציה הרצחנית שנערכה בסתיו. הייתה שם, כפי שמסופר, התנגדות מזויינת, אך הגרמנים חיסלוה חיש מהר וירו בכולם.

לאחר הפגישה עם הלינה חלתה אמי קשה. צריך היה להבהיל רופא וכמובן, רופא צריך היה להיות “איש משלנו”. לולק הבטיח לעשות משהו, אך קצב עבודתו במחתרת לא הותיר לו זמן לעניין צדדי כלשהו. לבו של לולק דאב על כך מאד.

אחרי הפרשה עם אחותי, סח לי: “כל כך רציתי שתצילו כולכם את חייכם”. הערתי: “אנחנו וגם אתה!” הוא נענה ראשו בשלילה והצביע לכיוון הגטו: “שם מקומי, להילחם איתם עד הסוף".

קשה היה לי לשמוע פסק דין מוות שגזר על עצמו.  הוא ידע היטב כי מאד אהבתיו. לא יכולתי להבליג על רגשותי והחילותי להטיף ולשכנע, לדבר על תפקידיו בעתיד. הוא הפסיק את שטף דיבורי וביקש שלא נמשיך לדון בנושא הזה.

 

 

6.

אחרי ורשה בא תורן של ראדום, פיוטרקוב וערים אחרות. במשך כל תקופת הגירוש עומדת ההנהגה בקשר טלפוני עם הקיבוץ בצ'נסטוחוב ומודיעה על המצב. הטלפון הוא בבית החרושת של לנדאו, אביה של מרגלית מגדוד "הגליל”. ליד המכשיר ישבה, כרגיל, מרים היינסדורף ולפעמים גם מרדכי עצמו, שקראו לו בימים ההם “מאריאן”.

אריה וילנר נשלח אז מטעם ההנהגה לצ'נסטוחוב. הוא מסר בקיבוץ על הגירוש מורשה וכן על כל הנעשה בטרבלינקה. הוא העמיד בפני הקיבוץ את שאלת ההצלה וההגנה.

“התנועה – אמר אריה – איננה מתנגדת להצלה. כל מי שיש לו אפשרות כלשהי להציל את נפשו, יכול לעשות כן. התנועה תעזור בכל. אבל אין התנועה יכולה ואין היא גם רוצה להסתתר כשם שמסתתר יחיד פלוני-אלמוני. אין היא יכולה שלא לנקום את כבוד העם שחולל. אין היא יכולה שלא להשיב על רצח הזקנים והילדים בתאי הגזים ובמחנות ההשמדה. ברור לנו – הוא הוסיף – כי לא נוכל להחזיק מעמד זמן רב. ואולם, הפעולה הנגדית שלנו תהיה חזקה, חזקה מאד, חזקה יותר משהגרמנים מתארים לעצמם. ומוטב לנו למות בקרב, שיציל את כבודנו, מאשר ליפול אחד אחד בגירוש, במחנות או בכל מקום-סתר”.

כך דיבר אריה ודבריו השאירו רושם רב. קשה היה להתרגל למחשבה (עדיין לא היו אז גירושים בסביבות צ'נסטוחוב), שהתנועה הולכת ביודעין לקראת ארגון מרד, שבו יפלו כולם. בכל זאת, קיבלו הכל את דבריו והוחלט לגשת מיד לפעולה. אריה מסר את כל ההוראות המעשיות. ייסדנו – יחד עם ועדת הבוגרים של הקן בצ'נסטוחוב ועם הקיבוץ השני שהיו בו שתי פלוגות, אחת של “דרור” והשניה של “גורדוניה” - את סניף ההסתדרות היהודית הלוחמת בצ'נסטוחוב. באסיפה של באי-כוח הגופים האלה, החלטנו על פרטי החלוקה לפלוגות וכן על תכנית הפעולה של ההסתדרות, במקרה של גירוש. הוחלט לשלוח אש בשוק החדש ולפוצץ את מפעלי המתכת החשובים “ראקוב”, שעבדו בהם יהודים רבים. כבר היה בידנו חצי קילוגרם של דינמיט, שחבר אחד מקיבוצנו הוציא בגניבה מבית החרושת. כן הוחלט לשלוח אש בכל בית ברגע שיוצאו ממנו היהודים.

אריה הבטיח לשלוח כל פעם ידיעות ולהתקשר בלשון-סתר טלפונית. רצינו לנחש, מתי תתחיל הפעולה במחוז צ'נסטוחוב ולהתכונן לה כראוי. הדבר לא הצליח לדאבוננו, מכמה סיבות. ראשית, השיטה שנהגו בה הגרמנים בצ'נסטוחוב הייתה שונה מזו שבמקומות אחרים (אופייני הדבר שבכל מקום נהגו הגרמנים בשיטה חדשה שהפתיעה את היהודים); שנית – וזה היה העיקר – ההגנה שלנו, למרות שפעמה בה רוח קרב, היה לה למעשה אופי דפנסיבי. האות ניתן רק במקרה של גירוש, והיוזמה הייתה תמיד בידי פלוגות ההשמדה, שהיו בידיהן כל האפשרויות להפתיע ולסכל את כל תכניותינו...

...בדצמבר 1942 הגיע אריה שנית לצ'נסטוחוב, בשליחות המפקדה של ההסתדרות הלוחמת. אז אורגנה סופית ההגנה בגטו, לפי הדוגמה של הארגון הורשאי. נספחה אלינו גם קבוצת יהודית חברי פ.פ.ר. (המפלגה הקומוניסטית בפולין). למרות הדרישות של מפלגתם (שקראה את חבריה היהודים לצאת מהגיטאות והמחנות ולהצטרף לפלוגותיה), החליטו הללו להישאר בגטו ולהצטרף לארגון ההגנה. בידינו לא היו אז אלא שני אקדחים.

ב-3 בינואר 1943 ניסו הגרמנים לבצע גירוש פתאומי. הם אספו בשוק העיר את כל היהודים שלא יצאו לעבודה והודיעו, כי ייעשה מיון ויגורשו הזקנים והילדים. בין הנאספים היו שני חברי הארגון, מנדל ופאיה, שלא יצאו אותו יום לעבודה ובידם אקדח אחד. הם החליטו להתנגד בכוח.

בשעת המיון יצא מנדל מהשורה, ניגש אל המפקד של הז'נדרמים, לויטננט רוהן, וכיוון לראשו את האקדח. הכלי לא פעל. אז התנפל מנדל על הגרמני וניסה להוציא את הנשק מידו. בינתיים חשו לעזרת הגרמני הז'נדרמים שעמדו מקרוב. אחד הופל ארצה על ידי פאיה אך האחרים ירו בבחורים והרגו אותם. חברות הקיבוץ קראו אל היהודים הנאספים שיחושו לעזרת הבחורים, אך איש לא זז ממקומו. גם הגרמנים נדהמו, ואפילו כשהיו הבחורים מוטלים בשלג, לא זעו ממקומם והסתכלו על סביבותם בתמהון ופחד. אחרי כן התחילו לירות באוויר, כדי ליירא את הקהל ואחד רץ לטלפן ולהודיע למיפקדה של הגסטאפו בעיר על “מרד בגטו”. כעבור רגעים מספר הופיעו אוטומובילים רבים עם אנשי ס.ס., הקיפו את קהל היהודים (היו כשבע מאות איש), בחרו מתוכם עשרים וחמישה, העמידם בשורה והרגום בירייה. היהודים לא האמינו, עד הרגע האחרון, כי אמנם מתכוונים לירות בהם. כמאתיים זקנים וילדים הובלו לגירוש, והשאר הוכנסו בחזרה לגטו.

כאשר חזרו הפועלים מהעבודות, קלטו שמועות בעבר הארי של העיר על “מרד בגטו”, על “גרמנים הרוגים” וכו'. למאורע היה הד גדול, כי היה זה הנסיון הראשון של שימוש בנשק חם נגד הגרמנים. אך האווירה בגטו נשארה אדישה. אמנם הורגשה כעין הוקרה לשני הבחורים שהעיזו להרים את ידם, אך כל עידוד, בעל פה וכל שכן במעשה, לא בא.

 

7.

בזמן המלחמה היו לי קשרים הדוקים ביותר עם אריה וילנר. הכרתי את אריה עוד לפני המלחמה. בזמנו, ערכתי יחד עמו מחנה צופי. אריה עשה עלי רושם של נער מלא חיים ומרץ, בעל גאווה, שופע הומור ואהוב על כולם. אני כותב עליו, כפי שראיתי אותו בתקופה שלפני המלחמה. הוא היה מארגן טוב. במחנה זה נפגשה חבורה של סטודנטים צעירים ונוסף עליהם שומרים מגדוד ורשאי.

מאוחר יותר, כאמור, נפגשתי עם אריה בגטו. ראיתי אותו לפעמים, בתקופה שלפני הגירושים, לפני ייסוד הארגון היהודי הלוחם. לא ידעתי כלל שהוא היה חבר בארגון הלוחם מראשית קיומו. למעשה נתקלתי בו בעבודה, בימי האקציה הגדולה בורשה, ביולי 1942. נפגשנו ב”שופ” של לנדאו. שם היה יוסף קפלן, לשם היה מגיע גם אריה וילנר, אשר רוב הזמן עשה בצד הארי. שם הייתה גם טוסיה אלטמן. במקום הזה נערכו מיפגשים יום-יומיים. היה שם יוסף לברטובסקי ויוסף קפלן, והיה מזדמן אריה וילנר, אשר קיים את הקשר בשביל מפלגתנו (פ.פ.ר.) בגטו, ובשביל השומר הצעיר. הוא היה מביא הוראות בשבילנו כיצד ומה עלינו לעשות...

כמקשר, היה אריה יוצא אל מחוץ לגטו והיה חוזר ל”שופ” של לנדאו. גם טוסיה אלטמן הייתה מקשרת. הם קיימו מגע קבוע עם יוסף קפלן, אשר ריכז אז, כפי שחשתי, את כל הפעולה. הם מסרו דו”חות והיו קובעים את קו הפעולה. השתתף בדיונים גם חברנו יוסף לברטובסקי. בשלב מסויים נתקבלה הוראה, באמצעות אריה, שעלי לעבור לצד הארי, כדי למסור להנהגת המפלגה שלנו על המצב בגטו, ועל פעולות הארגון הלוחם.

יוסף קפלן קיבל על עצמו לעסוק בסידורי היציאה שלי. יצאתי כאחד מהקבוצה השומרית שהייתה הולכת אז לעבודות שדה בבית הקברות היהודי. בית הקברות היה אז מחוץ לגטו. כדי להגיע לשם, נחוץ היה רשיון מיוחד להצטרף אל הלוויה או אל אחת הפלוגות שעבדו בבית הקברות. השומרים גידלו שם ירקות ולהם הייתה זכות יציאה. הגעתי לבית הקברות הסמוך לרחוב מוקוטובסקה. לשם שלחו חברינו שבצד הארי איש שחיכה לי.

אריה היה הנציג הראשי בצד הארי. איני יודע כיצד התקשר הדבר עם "החלוץ", ששם נמצא אנטק, אשר כעבור זמן מה החליף את אריה. אריה היה הנציג המרכזי, לא במובן זה שהעביר, הוביל, הוליך וכו'. הוא היה שותף שווה במשא ומתן עם הארגונים ועם הנהגות המפלגות.

ערכו של אריה גדל אז בעיני. זכרתיו כנער צעיר וערני, והנה עמד לפני אדם מבוגר, בעל נסיון פוליטי רב, הפועל על רמה גבוהה ומחונן בתחושה דקה של המציאות המשתנה. לא קל היה אז להתמצא בגווני תנועות ההתנגדות שבצד הארי, שלא לדבר על הפלגים הימניים. היו פ.פ.ס. שמאל וימין, סינדיקאליטסים ועוד. כל פלג דיבר בפראזות השמאלניות שלו, ולעתים גם אפשר היה לעלות על "מוקשים”. דרושה הייתה תודעה פוליטית מפותחת, כדי להתמצא בכל הפלגים ולמצוא את הדרך אליהם. והיה זה אריה שרקם את הקשרים.

 

 

8.

...לאחר הגירוש הגדול, עלה בידי להקים סוף סוף מגע עם נציגי הקואורדינציה (*"הועד היהודי הלאומי" – שאיגד בתוכו הנציגות הפוליטית של מרבית הפלגים הפוליטיים ו"ועד התיאום" – שכלל גם את ה"בונד" היוו את "הקואורדינציה" של הכוחות הפוליטיים בגטו) ואנשי הארגון היהודי הלוחם. האיש שהשחיל את החוט והוליך אותי לכתובת הנכונה היה

ק א מ י נ ס ק י  (הוברט), עורך בטאון הממשלה במחתרת וידיד השומרים. באמצעותו הכרתי את יורק וילנר. יורק סיפר לי, כי זהו נסיונו השני להגיע לאנשי ז.ו.ז. (Z.W.Z) (** המחתרת הפולנית הרשמית, הזרוע הצבאית של ממשלת שיקורסקי). בפעם הראשונה קיים מיפגשים מספר עם אדם שהציג עצמו כבא-כוח של ז.ו.ז., הקשר נותק על ידי האיש שלנו. היה זה כנראה אדם מהמיפקדה האזורית הורשאית. אני מחיתי בפני המיפקדה על שניתקו את הקשר ללא הצדקה. יורק דיבר על זה בהתמרמרות רבה.

נוסף על יורק, נפגשתי גם עם אדולף ברמן ועם מיקולאי פיינר. אריה וילנר מסר לידי תצהירים ותבע נשק, הדרכה צבאית ושיתוף פעולה. בסוף ספטמבר נמסר החומר

ל ג ר ו ט (***גרוט רובצקי – באותו זמן מפקד ה-ז.ו.ז). גרוט הוציא פקודת-יום ב-6 בנובמבר 1943. לשון הפקודה הייתה: להכיר

ב-Z.O.B (הארגון היהודי הלוחם) כארגון פולני צבאי-למחצה. הפקודה הכילה גם הוראה מטעם הארגון והבטחה מעורפלת וזהירה של עזרה בנשק. הוקם בסיס להדרכה. בקורס עברו הכשרה כתריסר לוחמים. הבסיס פעל בעבר הארי של ורשה. יורק סיפר לי פעם בכעס, כי קצין בא שתוי לשיעור. הלכתי לקומאר (כרושצ'ל) והצגתי לפניו את העניין. זה היה אדם מאופק, שתקן אך רב-מעש. הוא הבטיח כי יסדר את העניין ללא כל דיחוי וביקש לאפשר לו פגישה עם נציגי היהודים...

כבר בשיחה הראשונה עמי הצהיר יורק, שאין הוא וחבריו שואפים להציל את חייהם הם. מטרתם היא להגיע למצב, בו יוכלו להילחם נגד הנאצים.

בדצמבר 1942 התקבל הנשק הראשון. היה זה מעשה-צחוק, כמובן. אני נזכר בשיחתי עם יורק. הוא טען שזוהי שערוריה. עשרה אקדחים. אחד מהם מקולקל וארבעה שנתקלקלו כעבור זמן קצר. אני הגבתי בחריפות בפני הממונים עלי, כי הייתי סניגור של עניין מסובך. גם הם ענו לי בחריפות: “ילמדו-נא היהודים שכל אקדח צריך 'להביא' אקדח נוסף. כך זה גם אצלנו... אחר כך הגיע המשלוח השני. איני זוכר אם היה זה לפני הפעולה בינואר.

היה אז מצב רוח מרומם. גם יורק וגם ברמן היו משולהבים. עם זאת, טען יורק כרגיל, כי זה מעט מדי. חמישים אקדחים – משלוח חגיגי. הנשק הועבר, דומני, בעגלה. היו שם גם חמישים או שמונים רימונים וכמאה קילוגרם (ואולי שמונים) של חומר נפץ. יורק, כדרכו, בבטחון ובהעזה, צעק, שנחוץ יותר וכל זה אין בו די. מסרתי אז ליורק גם הוראות להרכבת פצצות, חוברות להכשרה צבאית. אמרתי לו, כי שיטת הרכבת הפצצות היא סוד שלנו. ואכן עסקו בגטו בייצור פצצות לפי שיטה זו.

כאן בא הכשלון: המאסר של יורק. בדרך כלל הייתי נפגש איתו ברחוב. הוא היה גם מבקר בדירתי הפרטית. נפגשנו ביום המאסר, בדירתו ברחוב הוז'ה פינת אמיליה פלטר, בקומה ב'. היה זה בפברואר או במארס 1943. מסרתי לו בשם קומאר, כי יש לארגן במהירות נקודות-מגע, משום שלאחר מרד ינואר (* ההתקוממות הראשונה בגטו ורשה, בינואר 1943), אין לסמוך עוד על הכתובות הישנות. חדרו היה כמעט ריק. עמדו בו מיטה, ארון וכסא בודד.

כאשר נכנסתי לחדר, שאלתי מיד: “יורק, מה מונח מתחת למיטה? בשם אלוהים, האם אתה עוסק בקניית נשק, שחור? הרי אסור לך בתכלית האיסור! כנציג המחתרת, אינך צריך להסתכן בקשרים אלה". “ומה עלי לעשות – השיב בגילוי לב – האם אתם נותנים לנו נשק? היש לי דרך אחרת?” עניתי, שאם יש לו מגע עם המיפקדה שלנו, אין הוא רשאי לעסוק בקניות מהצד. שיעשה זאת מישהו אחר.

למחרת היום טלפנתי מאחת החנויות ליורק. לא נתקבלה תשובה ונודע לי כי הוא נאסר. ניגשתי לבית בשעות אחר הצהרים. הבית כולו היה מוקף על ידי נאצים במדים. העניין עשה רושם קשה על אנשינו. היו שטענו כי הסתבכנו והדבר עלול להמיט אסון עלינו ועל המחתרת כולה.

יורק היה דמות מקסימה – אהבתי הגדולה בימי המחתרת. שערו בהיר, עיניו בולטות מעט, מלא מרץ ונכון תמיד למסור את נפשו על העניין. היה זה אדם שלא ידע קושי מהו. מעולם לא האמין כי יינצל. את כל כוחותיו הנפשיים ריכז סביב המטרה, אשר לימדה כיצד למות. אצלנו כינו אותו בשם החיבה "האביר היהודי".

 

9.

את יורק הכרתי בוילנה. הגעתי לשם כשליח והוטל עלי ליצור מגע עם התנועה השומרית בגיטאות ורשה ווילנה. מסרתי דו"ח בהתייעצות שנכחו בה אדק (בוראקס), חייקה (גרוסמן) ואחרים. יורק לא היה. וידעה אותנו ידז'יה (דודז'ץ), אשר בהצביעה עליו אמרה: “זהו חביבה של אמא". המראה שלו היה אמנם ארי, אך בזמן התפילה בכנסיה שמתי לב כי חסר לו הנסיון בהעמדת פני "ארי". הוא היה כורע ברך ברגעים בלתי-נכונים ומבלבל את התפילות.

כאשר הוחלט כי על יורק לנסוע לורשה, נרכשה למענו חליפה מתאימה, כדי לא לעורר את תשומת לב הסביבה. לאחר בואו לורשה, היה יוצא לעתים מהגטו "לצד הארי", כדי להסדיר עניינים כספיים ולאסוף ידיעות. כעבור זמן מה נשלח ללודז' ולזגלמביה כדי לארגן קיבוצים.

 

הגיע זמן האקציה הראשונה. יורק נקרא בחזרה לגטו וקיבל את תפקיד המקשר עם "הצד הארי". הקשרים היו חלשים למדי. בשני הצדדים הורגש אי-אמון. בינתיים, בתיווכי, רכש יורק עשרים קילוגרם אשלגן-ציאני, עשרה קילוגרם חומר נפץ, סכינים קפיציות, אגרופנים וחמישים רימונים מדגם פולני.

התחילו לזרום על פי כתובתי משלוחים מסוגים שונים וכן כסף המיועד לגטו. הפכתי למעין "תיבת דואר". בינתיים התגורר אצלי גם יורק והוא החביא בחדרי חומרי הצתה ותאורה שונים, אשר לא הצליח להבריחם לגטו.

כאשר "התחמם" אצלי, עבר יורק לדירה אחרת, בצומת הרחובות וספולנה ופוזזנסקה. שם הוא נאסר. הדירה שבה התגורר נמצאה תחת השגחת הגסטאפו עוד בטרם התגורר בה יורק, והוא נפל ברשת באופן מקרי, במקום מישהו אחר. המצב היה רציני עד מאד, כי יורק הטמין בדירתו נשק, תכניות ורשימות שונות, שהכילו גם שמות של חברים. הגרמני סטר על פניו וצעק: “אתה תשיר כבר את הכל. ציפורים מסוגך כבר היו אצלנו".

יורק שכב כבול שלושה ימים בצינוק של בטון. את הידיעה על מאסרו קיבלתי למחרת היום ונאלצתי לנתק מיד את כל המגעים, כדי שהגסטאפו לא יעלה על עקבותינו. יורק שכב וידיו היו נפוחות. החלה החקירה. הם ראו בו "ארי". בתחילה ניסו להטיף לו, שהוא עדיין צעיר ויש לו סיכוי להציל את חייו. עליו רק לספר את האמת. יורק חתם את פיו. התחילו להכותו. בעת החקירה השניה הודה יורק שהוא יהודי ואז השתררה מבוכה. ושוב החלה חקירה מדוקדקת: כיצד יצא מהגטו, מניין השיג את הנשק. יורק ענה בהתמדה "איני קשור עם שום ארגון, כיוון שאיני מכיר בהם. אני נוקם את מות הורי. למטרה זו אני מחזיק את הנשק". שוב היכוהו התליינים והשיבוהו לחיים כל אימת שהיה מאבד את הכרתו. היו ארבעה בריונים שהרביצו בו באגרופיהם, בשוטים ובעזרת מכשירים מיוחדים, הפוגעים במקומות רגישים (הכוונה הייתה לגרום כאבים חזקים, אך לא לפגוע בגוף). בסוף איבד יורק את הכרתו כליל. כאשר חזרה אליו תחושת המציאות, שמע את דברי אחד התליינים: “כאילו אל הקיר!”... החזירו אותו שוב לתא ושם התכוון לתלות את עצמו, מתוך חשש שמא עלול הוא להישבר ולהסגיר את חבריו. קבוצת חברים שהייתה עמו בתא מנעה את המעשה. הוא הרעיב את עצמו ואת האוכל מסר לחבריו.

כעבור שבועיים וחצי נערכה סלקציה ויורק נשלח לפאוויאק (*בית סוהר ידוע בורשה). נעשתה הפרדה בין אלה שדינם נחרץ לבין אלה שציפו עדיין לפסק דין. יורק, שהיה מעוניין לדחוק את הקץ, הצטרף לאלה שנידונו. הסתבר, שלא הוצאו להורג כי אם הובלו לעבודה בחברה של מסילות ברזל.

באותו זמן שלטה מבוכה רבה בקבוצה שלנו. חששנו, שהגסטאפו יעלה על עקבותינו כתוצאה ממאסרו של יורק. טוסיה ואסטריד ניסו להוציא את יורק מהכלא. הן השקיעו סכומים גדולים אך נפלו קורבן לסחטנים. יום אחד קיבלתי מיורק פתק ורשום היה בו: “הניק, בכל זאת לא אבדתי והינני חי! בוא אלי עם כובע ועם אירנה. אספר לך הכל. הכתובת בידי השליח".

ברגע הראשון סבור הייתי כי נפלתי למלכודת הגסטאפו. גרסנו כי עלו על עקבותינו ובדרך זו רוצים להפילנו בפח. לכן העמדתי פנים כי איני מבין את משמעות הפתק. למרות חשש, החלטתי לבדוק את הדבר מקרוב. המחנה האמור נמצא מאחורי כיכר שמבק ברמברטוב. הייתה שם משרפת לבנים ישנה, שהפכו אותה לגטו וכלאו בו כחמש מאות יהודים. בדקתי בקפדנות את תנאי הסביבה והאפשרויות לבריחה. ניסיתי למצוא את יורק בזמן היציאה של הקבוצה לעבודה, ולא הצלחתי. החלטתי לצאת עם תכנית מוכנה מראש. למחרת, נכנסתי לביתן השומרים ושאלתי בבטחון רב, אם לא מצוי שם פולני או יהודי בשם ירז'י בורוצקי.

טענתי, שהוא התגורר אצלי במשך חודש ימים ולא שילם לי שכר-דירה. מצבי החומרי דחוק ואני רוצה לגבות את חובי המגיע המגיע לי. השומר ציווה עלי לחכות והתרחק. הייתי משוכנע, כי הלך לגסטאפו וכבר רציתי להסתלק, אולם הגרמנים עיכבו בעדי בטענה שהשומר יחזור מיד והעניין יסודר.

לאחר דקה הכניסו את יורק. רזה, פצוע ומוכה. אך פניו היו כרגיל. אך ראני ומיד נפל על צוואר. הדבר לא היה נוח ביותר. אחזתי בו ורמזתי לו על ידי סמינים שונים, תוך השמעת טרוניות: “הכיצד זה, גרת אצלי ולא שילמת את המגיע לי?” יורק לא תפס דבר: “איזה כסף?” ואני שוב בשלי: “אל תעמיד פני שוטה. אצטרך לפנות לגסטאפו!”

בינתיים בדקו הגרמנים את תעודותי ונדמה היה לי שכבר נפלתי בפח. יורק לא תפס את המצב והניח כי נאסרתי. היה עלי להבהיר לו בדרך כלשהי את העניין: “באתי לכאן באופן מיוחד כדי לקבל את הכסף. אני מוכרח להשיגו". סוף סוף נדמה לי שתפס. איימתי עליו שאחזור בערב כדי לקבל את כספי. הגרמנים נתנו לי ללכת, אך רשמו את כתובתי.

חזרתי בערב למחנה. חיכיתי ליוצאים בתקווה שאצליח להוציא בדרך כלשהי את יורק, אך הדבר לא עלה בידי. השעה היה שמונה ובשעה תשע התחיל העוצר. החלטתי להיכנס לגטו מכיוון פינת הביצה. במאמץ חציתי את הביצה, אך הגעתי אל הצריפים. הוצאתי את יורק שהיה חלש ובקושי התנועע. חמקנו אל מחוץ לשטח הגטו. נותרה עוד כרבע שעה עד התחלת העוצר. לדירתי כבר לא נספיק להגיע. לכן סרנו אל מכר, אשר באי-רצון נתן לנו מחסה עד לבוקר. בשעה חמש בבוקר חזרנו אלינו. ניסינו לרפא את יורק באמצעים ביתיים. הוא חזר מהר לאיתנו ובהומור סיפר על חוויות הימים האחרונים. חלפו עוד עשרה ימים. יורק רצה לחזור בכל מחיר אל הגטו, שם נחשב כאבוד. אירנה התקשרה עם מרדכי ויוסף וסיפרה להם על הצלתו של יורק. לשמחה לא היה קץ. אירגנו אוטו מיוחד והביאו בו את יורק אל הגטו...

 

10.

...הקשר שלנו עם הלוחמים בגטו היה יורק. צעיר בלונדי יפהפה, שקט, בעל שליטה עצמית, חכם, מוכן לכל דבר, מחייך תמיד. בפנים מאירות היה מעורר אהדה בלב כל אלה, שבאו עמו במגע. את השכלתו הצבאית קיבל בקורס קצינים מחתרתי. הצופים הותיקים והמבוגרים מצ'רניאקוב שיתפו עמו פעולה ושמרו עליו. את הקשרים ההדוקים ביותר קיים יורק עם הניק (להניק הייתה ביקתה ובה בשר ושומן חזיר). היו אלה ידידים בנפש עוד לפני המלחמה. לאחר חודשים רבים של עבודה מייגעת נאסר יורק בדירתו שבצד הארי. נמצאו אצלו אקדחים מספר, רימונים ואף הארכיון שהיה כתוב בשלוש שפות. הארכיון ניצל.

על הצלתו של יורק לא ניתן היה לדבר. יורק הטיח בפניהם של הבריונים האשמות בשם מיליוני היהודים באירופה. היכו אותו מכות נמרצות במשך שבועיים ימים. בתשעת הימים הראשונים ישב יורק בבנין הגסטאפו בשדרות שוכה. לאחר מכן הובא לבית הכלא בפאוויאק. יום-יום היו מובילים אותו לחקירות ועינויים. הבחורים שלנו מהגטו ומצ'רניאקוב היו כמטורפים. השיגו כסף, שיחדו אנשי גסטאפו, כדי להציל מפיהם דבר על מצב החקירה. חיכינו לנס שיתחולל ויורק ישוחרר, או למותו. הכספים נמצאו, אך לא נמצא הגרמני אשר יקבל על עצמו לשחרר "ציפור" כזאת בעבור שוחד. בהיותנו בשיא המתח והמאמצים להצילו, הופנה יורק, עם תום החקירה האחרונה, לאולם האסירים שנידונו כבר... כעבור יומיים הועבר, יחד עם חבריו-לגורל, למשרפת הלבנים בואור.

הצופים שלנו מצ'רניאקוב עקבו מאז, ביום ובלילה, אחרי הנעשה במשרפת הלבנים תוך ציפייה לשעת כושר. יורק כוון לעבודה פיזית, אך מאחר שהתעלף בלי הרף, נשלח כעבור יומיים לעבודה בבית חולים. אולם גם עבודה זו הייתה מעל לכוחותיו ושוב חזר כפציינט לחדר החולים. רק לכך ציפו בחורינו. בעזרת אמצעים ואנשים, שלא היו ידועים לי, הובילו את ידידם אל הגדר אשר הקיפה את המשרפה, ושלחוהו לחופש.

יורק נראה איום, ראשו מגולח, חבוש, ומגודל זקן. עלול היה בנקל לעורר חשד. דרך שדות וחולות וואוואר הוליכו אותו הניק וסטאשק לגוצלאוק. סחבו אותו עד לטראם, לקו של גוצלאווק. לאחר מסע מעייף במספר טראמים, הגיעו לצ'רניאקוב, לדירתו של הניק. קשה לתאר את גודל השמחה שאחזה בבני משפחתו של הניק למראהו של יורק המשוחרר. אשתו האמיצה של הניק נטלה לידיה את הטיפול בחולה ואמה סייעה בידיה. כדי להבטיח שקט ובטחון, עבר הניק עצמו לדירת חבר ושם קיבל את חבריו לעסקי המסחר והארגון. הביקור אצל יורק נאסר מטעמי בטחון. אנשי הגטו בצ'רניאקוב דנו בגורלו. צריך היה להאכילו במנות קצובות ובמומחיות. היהודים טענו כי ייטב לו באיזור היהודי. שם ימצא טיפול, תרופות, מזון טוב יותר ובטחון מלא כמעט. הניק התנגד לכך. ביקש להשאירו אצלו, והיה מוכן לערוב שלא יאונה לו כל רע. הוא, הניק עצמו, יעסוק בהבטחת המחבוא. בידי החלוצים עלה לשכנע כמה מאנשי צ'רניאקוב כי יש להוביל את יורק לגטו. רק הניק לא התנחם. הסביר, כעס, בסוף אף התחנן, שישאירו את יורק בידיו. יורק עצמון הכריע לחזור לגטו כדי לא לסכן ידיד, במקרה בלתי צפוי של מפולת.

 

11.

בקרוא הגרמנים את האנשים החוצה, יצאו האזרחים ועמהם מנהיגי הטשומפים (בעלי הבונקר) והסגירו את עצמם, ואילו מהלוחמים לא יצא איש. הגרמנים הכריזו שכל היוצא יילקח לעבודה, והמסרב – יירה בו במקום. חברינו התבצרו ליד המבואות וחיכו עם נשק ביד לכניסת הגרמנים. הללו חזרו והבטיחו שכל רע לא יאונה ליוצאים, אבל איש לא נואל לצאת. לבסוף התחילו להכניס גזים, והרעה כלתה אל פני מאה ועשרים הלוחמים.

הגרמנים לא דנום למיתה מהירה. הכניסו כמות גזים קטנה והפסיקו, כדי לדכא את הרוח בחנק איטי וממושך. אריה וילנר ראשון היה שקרא לכל הלוחמים: בואו, נתאבד ולא ניפול חיים בידי הגרמנים. החלה פרשה של התאבדויות. קולות ירייה בקעו כאן בפנים – לוחמים יהודים שלחו יד בנפשם. קרה, שאקדח לא פעל ובעליו, אומלל ונבוך, ביקש רחמים מחברו להמיתו, אבל איש לא ההין לשלוח יד בחברו. לוטק רטבלאט, אשר היה כאן עם אמו ובת דודתו – ירה ארבעה כדורים באומו ועדיין פרפרה פצועה וזבת דם. ברל ברודא, אשר ידו נפצעה לפני כמה ימים ולא יכול היה לאחוז באקדח, ביקש מחבריו שישימו קץ לחייו. מרדכי אנילביץ' בטח שהמים מפיגים את סכנת הגזים והציע לנסות בדרך זו. פתאום בא מישהו והודיע שנתגלה מוצא סמוי מעין הגרמנים. אבל רק מועטים יצאו מבעד לפתח הזה, והנותרים נחנקו לאט".

"כך גוועה תפארת הגבורה של ורשה היהודית הלוחמת, הנאבקת. מאה לוחמים יהודים מצאו פה את מותם, ובתוכם מרדכי אנילביץ', האהוב על הלוחמים, המפקד אמיץ הלב, יפה התואר, שגם בשעות האימה ריחפה בת-שחוק על שפתיו".

 

 

הערות:

 

1.                 ג ו ט ה   ו י ל נ ר (אחותו של אריה), קטע מזכרונותיה – המקור בארכיון "מורשת".

2.                 א ב ר ה ם   א ד י ב, קטע מיומן. המקור בארכיון "מורשת".

3.                 א נ נ ה   ב ו ר ק ו ב ס ק ה, אם מנזר, מחסידי אומות העולם. לפי פרק זכרונות

          שראה אור בפולנית בירחון "מוסטי", ורשה, 19.4.1948 והועתק בספר "Ten jest z  

          ojezyzny mojej” בעריכת ולדיסלב ברטושבסקי וזופיה לוינובנה, קראקוב 1966.

4.                 א י ר נ ה   א ד מ ו ב י ץ, קטע מתוך המאמר בפולנית, ירחון "מוסטי", ורשה

          19.4.1948. הועתק בספר "Ten jest z ojezyzny mojej” כנ"ל.

5.                 ג ו ט ה   ו י ל נ ר,  קטע מיומן, כנ"ל.

6.                 קטע מתוך הספר של א ד ם  "גיטאות ורשה – צ'נסטוחוב", בהוצאת ספרית פועלים,

          1945.

7.                 א ד ו ל ף   ב ו ל ק ו ב י א ק (בולק), קטעים מתוך עדות (פולנית), שבארכיון

          "מורשת".

8.                 קטע מתוך עדותו של  ה נ ר י ק   ו ו ל י נ ס ק י (ואצלאב), שבארכיון "מורשת".

9.                 ה נ ר י ק   ג ר א ב ו ב ס ק י, פרק זכרונות שפורסם בירחון "מוסטי", ורשה,

          19.4.1948, והועתק בספר "Ten jest z ojezyzny mojej, כנ"ל.

10.             צ ב י ה   ל ו ב ט ק י ן, מתוך "ספר מלחמות הגיטאות", הוצאת הקיבוץ המאוחד עמ'

          197.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial