מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מתוך הספר "יורק"

מתוך הספר "יורק" (הגדל)

היה חורף. סופת שלג השתוללה. עמדתי על הפלטפורמה הקדמית של החשמלית. לגרמנים בלבד! אפילו לפולנים אסורה היתה כאן הנסיעה. לא הכרטיסן, אלא הנהג החביא הפעם את תרמילי עם הסחורה המוברחת. באחת התחנות עמדו לעלות לחשמלית כמה גרמנים במדים. הבחנתי בהם. הנהג תפס אותי ודחפני אל מתחת למעילו הארוך, שהגיע עד לקרסוליו. ישבתי בין רגליו וחיכיתי שהגרמנים ירדו מהחשמלית. הם לא ירדו. החשמלית עברה בגיטו – החשמליות היו עוברות אז בגיטו מבלי להיעצר – והגרמנים עומדים כל הזמן על הפלטפורמה. חזרנו לשכונה ארית. הנהג חייב היה להעתיק את הפסים ולשם כך היה עליו לרדת מהחשמלית. אולם אז היו מגלים אותי. החשמלית נעמדה בהצטלבות רחובות וחסמה את המעבר לחשמליות אחרות. הגרמנים התעצבנו. אחד מהם ניגש לנהג ובפולנית רצוצה הצטרח: "בן-חם שכמותך! מדוע אינך זז?!" 

הגרמני תפס בידית וסובבה. החשמלית הזדעזעה, גלגליה חרקו צורמנית ובבת אחת נבלמה. הנוסעים ניטלטלו קדימה והגרמני התנגש בנהג. זעמו גבר. 

"חזיר פולני! זוז מיד, אחרת אני סוחב אותך לגסטאפו! אנו ממהרים!" 

אני חשבתי לי: עוד מעט יאחז בנהג, יטילו מתוך החשמלית ואחר כך ישלוף אקדח ו... זה הסוף. בו ברגע זז הנהג. עשה תנועה, כאילו רוצה הוא לקום מכסאו, עליו ישב. בליבי חשבתי כי אלה הם רגעי האחרונים. הנהג התרומם, התכופף קדימה ופתאום הצטעק: 

"היי... בחור! תפוס את המוט והסט את הפסים! היי, אתה!" 

שמעתי חריקת הפסים המוסטים, צריחת הידית המסתובבת ו... החשמלית עקרה ממקומה. כך הגעתי לתחנה הסופית. תקעתי לידו של הנהג חמישיה ונעלמתי בתוך מבוכי הסימטאות של הפרוור הורשאי. 

אבל על הנסיעה בחשמלית לא ויתרתי. היתה זאת הדרך הקצרה והנוחה ביותר. זמן רב הייתי נוסע לגיטו בדרך זו, כל עוד החשמליות היו עוברות בנסיעתן בתוך הגיטו. הכרטיסנים והנהגים הכירו אותי. כרטיסים לא הייתי קונה. הכרטיסן היה מקבל ממני חמישה זהובים, ונוסף להסתרת הסחורה היה משליך את חבילותיי החוצה, משנכנסה החשמלית לגיטו.  

מסוכן יותר היה ליד סוכת המשמר, בכניסה לגיטו וביציאה ממנו. החשמלית נעצרת. עולה ז'נדרם. מחפש יהודים וסחורות מוברחות. על יציאה מן הגיטו ללא רשיון – עונש מוות. על הברחה – מחנה ריכוז. הימור לא זול... לא זול... 

בחשמליות העוברות דרך הגיטו נסעו מדי פעם בפעם בלשים ופולקס-דויטשה. אלה תקעו עיניהם בכל אחד. היטו אוזן. הם ידעו פולנית. הכירו את מנהגי המקום. קשה היה להיזהר מפניהם. אלה היו תופסים יהודים בצד הארי ואחר כך סוחטים מהם כספים או שהוליכו אותם ישר לגסטאפו*. לא ידעת מיהו שכנך לספסל. מי עוקב אחריך. מי מטה לך אוזן. מי יטילך מהקרון כעבור דקה, ןימסור אותך לידי הז'נדרמריה. 

אני בחשמלית. מעיף מבט ומבחין בשלושה ז'נדרמים רכובים על אופנוע נוסעים אחרינו. אני מזנק החוצה. הכרטיסן מגיש לי את התרמיל וזה נוחת בכל כובדו על ראשי. איבדתי את שיווי המשקל. השתטחתי על המדרכה. כאב חד. פני זבים דם. אני קם ופותח במרוצה מטורפת, קופץ לתוך מרתף ומסתתר. ניצלתי. אבל שברתי שיניים. 

ועוד מאורע. באחד הימים עליתי עם הסחורה לחשמלית כמעט ריקה, שאמורה היתה לעבור דרך הגיטו. שכחתי שאותו יום חל אחד מחגי הנוצרים וכי מראה הסחורה בידי ביום זה עלול להחשידני. והנה התקרה החשמלית לשער הגיטו. ניגש אלי ז'נדרם ורוצה לקחתני איתו. בשער עומד גרמני נוסף ולידו שוטר פולני, וגם תחנת המשטרה איננה רחוקה. לפני השער האטה החשמלית את מהירותה. חמקתי והתחלתי לברוח. הז'נדרם אחרי. רצתי חזרה לאורך הרחוב כלודנה בכיוון תחנת מכבי האש והשוק "הלה מירובסקה". משראו הכבאים את הז'נדרם רץ אחרי, כשאני עמוס חבילות, חסמו לו את הדרך, כך שהצלחתי להתקדם מהר יותר. נכנסתי לתוך השוק, בכוונה להסתתר בין הדוכנים. מאחורי אחד הקירות ישבה קבוצת 

___________________________ 

* המשטרה החשאית הגרמנית 

פרחחים צעירים ושיחקה בכפתורים. משראו אותי רץ, החלו לרדוף אחרי. לכל צרה שלא תבוא, היו לי בכיסי מטבעות קטנים. הטלתי אותם אחד-אחד לעבר הפרחחים. הם נעצרו בריצתם. עמדו ללקט את המטבעות ואני ניסיתי בינתיים להתרחק מהם, והצלחתי לקפוץ לתוך חשמלית. בתחנה הראשונה עברתי לחשמלית אחרת. כך נמלטתי. איני מבין כיצד ומדוע, אבל שיחק לי המזל... 

ושוב חשמלית והגיטו. אני מכין עצמי לזינוק מהחשמלית. מעיף עין מסביב. מסדר את תרמילי הכבד. בידי שתי חבילות קטנות יותר. הכרטיסן מסמן לי בניע ראש. זינוק – ואני עובר בקפיצה מהכביש למדרכה ועולה... על שוטר כחול המפטרל בסביבה. במהירות הבזק אני קופץ הצידה. אבל הוא כבר הבחין בי, ודולק אחרי. מצבי בכי רע. אני עמוס חבילות והוא נע בחופשיות. אני משליך לרגליו אחת מחבילותיי ומזנק לתוך שער הבית הסמוך; ממנו לחצר וממנה לחצר שניה ומהשלישית לרחוב אחר. בכלל העוצר פתחו אנשי ורשה מעברים מבית לבית, כדי שיוכלו לנהל את ענייניהם גם בערבים. 

ניצלתי. אבל איבדתי חבילה. ללקוח אאלץ לשלם תמורתה מכספי שלי. ואכן שילמתי בעד הכל. ולא בכסף בלבד, אלא בסיכון חיים ובעצבים מרוטים. 

פעם אחת באתי מצידו של השוק "הלה מירובסקה". על כתפי העיק תרמיל גדוש. בידי שתי חבילות כבדות.  

באמצע רחוב אלקטורלנה הסמוך נמשכה חומת הגיטו. בצומת רחוב אורלה ואלקטורלנה נותרו הריסות בית. המשכו של רחוב אורלה היה בתוך הגיטו. שוטר כחול השגיח על החומה מצד הארי. כאן היתה נקודת מעבר לתוך הגיטו. עולם על תל החורבות וממנו על החומה. זינוק – ואתה כבר בתוך השכונה היהודית. רק צריך לשחד את השוטר. הוספתי לו חמישיה משלי. הוא משנה את כיוון סיורו. קפיצה – ואני בתוך הגיטו.  

רחוב אורלה. רחוב צר, קצר. בסך הכל מספר בתים רבי קומות, משני צדי הרחוב. הוא נמשך מהצד הארי ומתאחד עם המרחב של רחוב לשנו, הרחוב הראשי של "הגיטו הגדול"*. רחוב הומה, צעקני, ומגלה את הברק המזוייף של גיטו ורשה. 

ברחוב זה ניגש אלי מישהו שלא הכרתיו. דיבר אלי פולני רצוצה במבטא רוסי. לא הבינותי מה רצונו. הוא הניע ידיו והראה על משהו. הסתכלתי סביבי אובד עצות. אז צץ ועלה השני. אף הוא זר. אבל מדבר פולנית. 

"רואה אתה, בחורי? לפניך יהודי-למחצה וארי-למחצה. הגרמנים גירשו אותו לגיטו. הוא אינו מודה ביהדותו. אין לו אמון ביהודים. הביא איתו חפצים יקרי ערך. מוכר בזיל הזול. אבל אינו מוכן לסחור עם יהודים. מצפה לארים** המבריחים סחורות לגיטו ולהם הוא מוכר בפרוטות. 

פרצוף לך כשל פרחח פולני. לכן ניגש אליך. אם רוצה אתה – נשתתף בעיסקה. אתה תרוויח  

__________________ 

* גיטו ורשה היה מורכב משני חלקים: "הגיטו הגדול" – הצפוני, ו"הגיטו הקטן" – הדרומי. בין שני חלקי הגיטו הפריד רחוב כלודנה. את שני חלקי הגיטו חיבר גשר להולכי רגל. 

** בני הגזע הארי, לא-יהודים. 

ואף אני לא אפסיד. אני אתן לך כסף ואתה תקנה ממנו יהלום. אחר כך תמסור אותו לי ואני אשלם לך דמי תיווך". 

נכנסנו בשער. לחדר מדרגות. מתוך אריזת צמר גפן שלף המוכר את היהלום. מראה לי אותו מרחוק ולידי אינו מוסרו. דורש את הכסף. ומשאינו מקבלו פונה לרדת במדרגות. באותו רגע דוחף השני לידי מעטפה גדושה שטרות ואומר: 

"רוץ, רוץ אחריו. שלם לו והבא לי את היהלום". 

ואני, שטיפש הייתי, עשיתי כדבריו. הקונה מהרהר. מוסר לי את היהלום ומבקש שאגש לשען ברחוב לשנו, לוודא אם לא שילם יותר מדי ואם היהלום אינו מזוייף. 

"רוץ, וחזור מיד. השאר את התרמיל. אני אשמור עליו". 

רצתי. בידי היהלום. איני חושש. ערכו של היהלום עולה בהרבה על ערכו של התרמיל... לא מצאתי שען ברחוב לשנו. עברתי לצידו השני של הרחוב, רץ ומחפש. אין שען. עייף ומעוצבן חזרתי לרחוב אורלה. לפני הבית לא היו. בשער לא היו. בחדר המדרגות לא היו. אינם, נעלמו. רצתי מרחוב לרחוב. נדחפתי בין אנשים. שאלתי עוברים ושבים. לא ראו. ואז הבינותי שפשוט רימו אותי. התקלסו בי. עמדתי זועם ומיואש. איפה לחפש? אל מי לפנות? משזקפתי עיני ראיתי פתאום לפני את אחותי מארישיה, שבינתיים עברה לגור בורשה. היא נעמדה והתבוננה בי. שנינו מחפשים.  

עברו שעות הצהריים. כבר מתקרב הערב. לחזור הביתה איני יכול. לחלק את הסחורה איני יכול, מפני שהיא איננה. יאוש. חוזר אני לרחוב לשנו. כאן מקומם. לכאן עליהם לחזור. לא מצאתים. במקומם פגשתי מכר מאוטבוצק. מאיר ריבאק, סבל מהסבלים ההם, עוד מלפני המלחמה. גבר לענין. גברתן ידוע. אותה שעה קיבל סחורה שהבריחו מהצד הארי. שקי קמח. 

"תן יד, מהר...מהר...יש להעביר את הסחורה לעגלות. כל עוד שוטר כחול או גרמני לא השגיח!... עזור!" הוא קורא אלי, "יש למהר ולהתנדף!" 

אני רץ איתו ועוזר להעמיס את השקים מכיכר הבאנקים. מבניין משרד האוצר, שנשרף בעת ההפגזות על ורשה, נותרו מעברים תת-קרקעיים ומרתפים, שהוליכו לרחוב לשנו 5. בדרך זו הגיעו מצרכי המזון לשכונה היהודית. עד שהגענו לבית זה הספיק לשמוע מפי את כל הסיפור. הבטיח לעזור לי למוצאם ולקחת מהם את סחורתי. 

שוב חזרתי לפינת רחוב אורלה, בכדי לחפשם. כאב לי, לא כל כך בגלל הסחורה שגזלו  

ממני - לא פעם גזלו ממני, אבל תמיד בגלוי, בכוח – אלא בגלל שהצליחו להערים עלי, לרמות אותי, ובצורה נבזית כל כך. על כך לא יכולתי לעבור בשתיקה. נשבעתי בלבי לא לוותר להם. 

פגשתים לגמרי במקרה. לאחר כמה שבועות. התגנבתי מאחוריהם, משעברו לרחוב קרמליצקה, לבית מספר 2, ונכנסו למסעדה בקומת הקרקע, נכנסתי אחריהם. התיישבתי ליד שולחנם ופתחתי את פי: "תיכף ומיד - - התרמיל עם המזון!" 

הסתכלו בי תמהים, כביכול, מתאמצים להיזכר במשהו. לבסוף ענו לי בשקט: 

"את המזון אכלנו כבר מזמן, ולו היינו משאירים אותו בתרמיל היה מתקלקל מזמן". 

"אם כך – הכסף! תשלום עבור הסחורה!" 

תשובתם היתה כי כלל וכלל איני נראה כיהודי והם חשבו שעלו על איזה פולני שוטה מהצד הארי והערימו עליו. אמרו שלמחרת יביאו את הכסף. 

זמן מה הלכתי אליהם יום יום בתקווה לקבל את הכסף בעד הסחורה, אבל ללא תוצאות. משהייתי מופיע במסעדה – היו נעלמים דרך יציאה נסתרת. משחק זה בחתול ועכבר נמאס עלי והתלוננתי בפני ריבאק. יום אחד נכנסים שנינו למסעדה. אני בכניסה אחת וריבאק בשניה. הפעם לא יכלו להתנדף. וכבר מנחית ריבאק אגרופו על שולחנם וצלחות מנתרות לרצפה ומתנפצות. את אחד הברנשים אחז בגרונו ואת השני כיבד במתנת-יד הגונה והרימו מכסאו ו... 

"תיכף ומיד, מהר, ל'מלינה' שלכם!..." 

חדר חשוך, מדכא. ריחות של עורות וטחב. מחסן של פסולת. חבילות, ארנקים, תיקים, תרמילים, מזוודות. על אלו מהם מידבקות של בתי-מלון מחוץ-לארץ. מזכרות ממבצעיהם כגנבים. נתנו לי כמה תרמילים ישנים. מכרתים בשוק בצד הארי של ורשה. כך החזרתי לעצמי חלק מההפסד.  

ידידותי עם ריבאק זה סייעה לי גם בפעם אחרת, כאשר מבריחים פולנים גזלו ממני תרמיל ובו בשר. איומו של ריבאק כי כל עוד לא יפצו אותי בעד הסחורה הגזולה – הוא, ריבאק, לא יקבל מהם את סחורתם המוברחת הועילה. ואכן, עד מהרה החזירו לי החמסנים את הגזילה. 

ועוד מקרה מוזר. יום אחד באתי מאוטבוצק עם סחורה. איתי באה גם אחותי, שחזרה לורשה מביקור קצר אצל ההורים. במשך כל היום ניסינו להיכנס לגיטו, אך ללא הצלחה. היינו עמוסי סחורה ועייפים. שתי תרנוגלות היו קשורות בתוך מכנסי הרחבים. חגורת בד ובה נתחי בשר הקיפה את מותני וחבילות רבות היו בידינו. עייפים היינו ורעבים. עברנו כבר קילומטרים רבים, ניסינו להיכנס לגיטו מצדדים שונים, אך ללא הצלחה. נכנסה שעת העוצר. ניידות המשטרה התרוצצו. נשמעו יריות. היינו במצב ביש. אין כל אפשרות לזוז מהמקום. אנו כה קרובים למטרתנו. חומות הגיטו מולנו ולנו אין מקום בטוח ללון בו. 

עוד אנו מחפשים מוצא ממצב מביך זה והנה מופיע פולני, גוי, לא מוכר לנו כלל. הוא מסתכל בנו. אנו נבהלים... הוא סוקר אותנו: העייפות כתובה על פנינו. המעמסה כבדה. הוא מזמיננו לאחד הבתים. פותח לפנינו דירה ריקה. לפני זמן קצר גרו כאן יהודים. הגיטו צומצם ויושבי הבית, יחד עם עוד אלפי יהודים בבתים רבים, נאלצו לעזוב. את הרהיטים לא יכלו לקחת איתם לגיטו המצומצם ונאלצו להשאירם בדירה שנאלצו לפנות. הדירה מרווחת. בחדר אחד רהיטים נאים והדורים – ממש כאלה שרואים בסרטים. אין איש בדירה. על המיטות רק מזרונים. 

הפולני האלמוני אינו מרבה דברים. הוא אך מבקש מאיתנו שלא נשכח לסגור את הדלת בבוקר ומסתלק. 

איזה פלא פלאים! נוכל לישון על מיטה! אפשר לפרוק את הסחורה מכל הגוף. ממש גן-עדן! עם בוקר השכמנו קום ואכן הצלחנו להיכנס לגיטו בטרם הופיע מישהו ברחוב.  

באחד הימים נסעתי בחשמלית, כרגיל, במטרה לקפוץ ממנה אל תוך הגיטו. אלא שהשמירה באותו יום היתה קפדנית יותר מכרגיל, כך שלא הצלחתי לשחד לא את הכרטיסן ולא את השוטרים. 

כישצאה החשמלית מן הגיטו, דרך רחוב בוניפראטרסקה בכיוון לז'וליבוז', הורידו הגרמנים את כל הנוסעים מן החשמלית וערכו ביקורת קפדנית. 

את כל המצרכים שהיו ברשות הנוסעים החרימו הגרמנים, ואילו את בעלי הסחורה לקחו למאסר. אותי מסרו לידי המשטרה הפולנית, כדי שיעבירוני לבית הסוהר בגיטו, כי גילו שאני יהודי. בעודני מובל על ידי שני שוטרים, דרך הרחובות בוניפראטרסקה ופראנצישקאנסקה, ניסו סבלים יהודים לשחד את השוטרים כדי שיניחו לי להסתלק – אך ללא הועיל. הם טענו שנמסרתי לידיהם על ידי הגרמנים ואלה עלולים לשאול עלי. 

והנה, תוך שאנו עוברים ברחוב גדוש וסואן, נקרע שרוך נעלי. בלי כל מחשבה מראש, נעצרתי לקשור את הנעל. תוך כדי התכופפות ראיתי את גבם של השוטרים שהמשיכו להתקדם. בהברקת פתאום קפצתי לתוך בית סמוך, ומשם לרחוב שני. הייתי חופשי. 

למחרת נודע לי, כי חמישה מתוך הילדים שנעצרו איתי בחשמלית והובלו לבית הסוהר שבגיטו הוצאו להורג. 

אהה...אהה...נבזותם של בני אדם! עוד פעם נקלעתי למצוד. ז'נדרמים חסמו את הרחובות. בהלה. מנוסה. במהירות נדחקתי לתוך שער של חצר והסתתרתי באחד הבתים. את החבילות השארתי באחת הדירות, שבעליה פולנים. בעלת הבית הבטיחה לשמור עליהן. אולם כשבאתי לקבלן לא קיבלתי אלא מכות נאמנות, מכות וצעקות: 

"יהודי מזוהם! אתה חושב שמגיע לך משהו מאיתנו? אתה יכול להיות מרוצה שאין אנחנו מוסרים אותך לידי הגרמנים – אלה היו גומרים איתך מיד. שלא תעז לבוא עוד פעם לסביבה זו!" 

ניסיתי לשכנעם – אך לשווא. הסתלקתי משם ודמעות בעיני. אך הענין חרה לי היטב וגרם לי צער רב. האנשים האלה גנבו ממני סחורה. היום לא תהיה לי פרנסה. גם כסף לקנות סחורה ליום המחרת לא היה לי. ונוסף לכל זאת ספגתי מכות ואיומים. מדוע זה קרה לי? מה עשיתי להם? ומדוע לא רצו להחזיר לי את הפאה הנוכרית שבתרמילי? 

פאה זו היתה יקרה לי מאד. פעם היו לה לאמי שערות ארוכות, יפות, רכות. לאחר זמן קיצרה את שערותיה ועשתה מן פאה נוכרתי בלונדית, פאה יפה. השתמשתי בה לתחפושות, על מנת להוציא אנשים מהגיטו. והנה... הנה אף אותה גזלו ממני. גזלו את שערותיה של אמי...  

 

הפתיל בבונקר השתלהב פתאום. להבה חדה קפצה ועלתה ובבת אחת כבתה. זיגמונט* מילא מחדש את הפחית בשומן סוסים. לשון אש חדה התלקחה. הבזיקה. אבל לא פיזרה את האפלה. החשיכה רבצה אטומה, כבדה ומעיקה... 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial