מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ריאיון עם יהושע ביכלר

ריאיון עם יהושע ביכלר (הגדל)

 

 

יהושע נולד ב-1 ינואר 1929 בעיר טופולצ'אני – TOPOLČANY צ'כוסלובקיה השייכת היום לסלובקיה.

היה לו אח בשם פאול שנפטר בשנת 1931 ואחות בשם רות (רותי) שנרצחה על-ידי נאצים בשנת 1944. באותה שנה גורשה המשפחה למחנה המוות אושוויץ. יהושע הוא היחידי מכל משפחתו ששרד. לרובינו – כפי שכולם כינו אותו – נותר על היד קעקוע שמספרו B-14564 והוא מסביר שזה מספר די גבוה. הוא היה ילד כשנכנס למחנה ויעדו היה לתאי הגזים, אבל כיוון שהוא נראה חזק החליטו לתת לו מספר, פירוש הדבר: אפשרות זמנית לחיות ולעבוד. בסופו של דבר, לאחר שעבר מחנות ועבודות כפייה, הוא ניצל כאשר ברח מצעדת המוות אל היער.

 

אביו היה מנהל במפעל תבואה גדול בשם PRODUCTIVA שעסק במסחר עם תוצרת חקלאית. אמו הייתה עקרת בית. לפני כן, עבדה באותו משרד של אביו ושם בעצם הכירו. הם היו במצב כלכלי טוב. היה זה בית דתי אם כי יותר חופשיים מאנשים אחרים בקהילה בה התגוררו, שהייתה אורתודוקסית-חרדית. רובינו למד בבית ספר דתי של "אגודת ישראל". בית הספר היה מוכר על-ידי משרד החינוך, למדו בו את כל המקצעות הנדרשים וכמה שעות ביום הקדישו ללימודי דת (גמרה, תלמוד, חומש ועוד). הכיתות היו מעורבות, בנים ובנות יחד, רק ישבו בספסלים נפרדים.

 

שלושת רבעי הקהילה, אומר רובינו, גורשו עוד בשנת 1942 להשמדה, משפחתו הייתה היחידה מהמשפחה הרחבה שנשארה במקום, אבל גם הם גורשו לאושוויץ בספטמבר 1944. כאמור, רובינו ניצל גם בזכות זה שהגיע מאוחר יחסית למחנה ועדיין היה בריא.

 

ב-18 בינואר 1945, עם תחילת פינוי מחנה ההשמדה אושוויץ, הוציאו הגרמנים את האסירים ל"צעדת מוות". רבים נורו ומתו. בהגיעם לעיירה לוסלאו LOSLAU במחוז שלזיה דרומית, העמיסו אותם על רכבת מסע ובשיא החורף יצאו למסע בן ארבעה ימים.

 

כאשר הגיעו למחנה בוכנוולד הכניסו אותו לצריף הילדים מספר 66.

 

ב- 10 באפריל 1945 שוב נשלח רובינו לצעדת מוות והצליח לברוח ליערות. שם מצאו אותו אמריקאים אשר לקחו אותו לבית-חולים בעיר יינה JENA בגרמניה. בבית החולים גילו שהוא סובל ממחלה הטיפוס והוא אושפז עד שהבריא והתאושש. לקראת סוף האשפוז הגיעו אליו אנשים מהג'וינט והציעו לו לנסוע לצרפת (רובינו מציין שהיה באותה הקבוצה עם אלי וויזל), אך הוא ביקש לנסוע הביתה. הוא היה משוכנע שאביו נותר בחיים, כיוון שראה אותו במחנה בירקנאו, אך כשהגיע לטופולצ'אני לא מצא אף אחד מבני המשפחה. הוא ניגש לבית הקהילה ושאל אם חזרו בני משפחה קרובים. הוא מצא אחות ושני אחים של האבא אשר אימצו אותו ודאגו לו.

 

בזמן המלחמה התיידד רובינו עם בחור שהיה איש "השומר הצעיר", כך שאחרי השואה הצטרף אף הוא לתנועה. בסוף דצמבר ותחילת ינואר 1946 עשו מחנה חורף והקימו "גדוד ע"ש חביבה רייק". החליטו לקרוא לנקודה שיקימו בארץ "להבות חביבה" כאשר ישבו סביב המדורה וראו את להבות האש עולות.

 

רובינו סיים תואר ראשון ותואר שני בהיסטוריה. כמו כן החל לעבוד על עבודת דוקטורט בנושא הס"ס, אך מפאת מחלה לא עלה בידו לסיימה.

 

הוא עבד ביד ושם וכעשרים שנה היה מנהל ארכיון מורשת בגבעת חביבה. בעצם כל חייו קשורים לגבעה, גם נישואיו לאסתר נערכו ליד מגדל המים במקום. הוא מספר שחיתן אותם רב מכרכור ואחת מהדודות שלו שבאה לחתונה טענה שהטקס נערך מהר מדי, לכן הרב חזר על הדברים.

 

לרובינו ולאשתו אסתר שתי בנות – רותי וענת, ובן - יוסי ויש להם 8 נכדים.

 

רובינו נסע פעמים רבות לחו"ל, והרצה בפני תלמידים על קורותיו בזמן השואה, הוא גם השתתף בכנסים מטעם מוסדות וארגונים.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial