מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

"חמישים וחמש שנים עם אבא"

שלום חולבסקי, דברים שנאמרו ב-26.11.1987 בערב זכרון לאבא קובנר, שנערך בתיאטרון הקאמרי בתל אביב

אבא הסתלק - 

ולקח חלק חשוב של חיֵי הקרובים לו, רעיו וידידיו הרבים, וחלקי מחיַי – איתו. 

נוכחותו תלך ותגבר עם הזמן בתוכנו. 

נמשיך להגות ולחיות בעולמו הרוחני של אבא. 

פגשתי את אבא לראשונה לפני חמישים וחמש שנה בוילנה. עיר זו, שלא היתה גדולה באוכלוסיה שלה, היתה בה חוויה יהודית, נפשית ואינטלקטואלית אינטנסיבית מאד. 

אבא – נער בעל עיניים גדולות וחכמות, לבן-פנים ובלורית תלתלים היה תלמיד הגימנסיה העברית "תרבות" על שם אפשטיין, הקים בין כתליה ארגון נוער עצמאי "ירדניה", הלך לנוע על העצים חיפש תנועה להצטרף אליה – ו"נלכד באִשו של השומר הצעיר", כביטויו, על הגבעה בקרופניצ'ה 9, בגדוד "המפלס". 

אני, שהייתי מבוגר ממנו, באתי מה"פרובינציה", למדתי בסימנר למורים "תרבות" על שם כַּהַנשטם וגם – מדריך בתנועה. 

אבא, המופנם קמעה, הרשים כבר אז בהופעתו הרצינית, המאופקת, ובכשרונותיו הבולטים. 

נפגשנו פגישות חטופות – ולעתים פחות חטופות – בקן, בספריית סטראשון הנודעת ובמושבות הקיץ. 

בספריית סטראשון, שעמדה מול בית הכנסת של הגאון ר' אליהו (הגר"א), שירת את בני נוער שוחרי הספר, באהבה ובחיוך אבהי וסלחני חייקל לוּנסקי, תלמיד-חכם ובר-לבב. 

לימים נודע לי שבגיטו היה מחביא את הספרים במחבואים ובמרתפים – והוא בין הנספים. 

בקיץ 1934 – ואני על סף גמר לימודי – הוזמנתי למושבת מנהלים של גדוד "המפלס" בקירבת קוֹבּילניק (עיירת הולדתו של המשורר היידי משה קולבאק), על גדות אגם הנארוץ', שנודע אחר כך ב"פרטיזנקה" הפעילה שבסביבתו, להרצות על הספר החדש שהופיע זה-עתה בורשה – ו"בסט סלר" בתנועה - “אנשי המחרת" של מאקס אדלר. לאחר שיחתי עם החניכים הוליך אותי אבא אל האוהל הצופי שלו כדי להראות לי את ספר החיים של הקבוצה – פנקס עב-כרס ובו רשימות רבות משלו.  

זכורה לי פגישה אחת בקיץ 1934. פגשתי את אבא ברחוב, בוילנה. הוא עצר בעדי, ניגש במבט מבוייש ועצוב ואמר: “אני רוצה להקריא לך שיר". נעמדנו שנינו, שעונים לכותלו של בית, ואבא הקריא לי שיר, על מות אביו, שנפטר זה מקרוב. הוא קרא בהטעמה וברגש – בעברית עשירה, דשנה, והבתים מלאים, כבדים ומחורזים, בדומה לפואמות של יל"ג. 

שיר זה אבד. לאחר שנים רבות כתב שיר שני: “הייתי נער ואבי מת". 

לאחר עוזבי את וילנה, עם סיום לימודי, הגיעו אלי ידיעות על פעילותו ולימודיו של אבא בסמינר ובבית הספר לציור – והוא ראש קן השומר הצעיר בעיר, שבו החל להנץ כושר המנהיגות שלו. את חניכיו חינך ברוחו הוא – באווירה של רעות ונאמנות אישית ואידיאית. 

 

על אווירה זו התעכב אבא באחת מהתבטאויותיו: 

"בימים שלפני הפורענות נדמה היה לכולנו שכוחן ועוצמתן של תנועות הנוער החלוציות הוא במשנתן הרעיונית, בבשורה האידיאולוגית של כל תנועה ותנועה. אך רק בפרספקטיבה של זמן ואסונות יכולים אנו להעריך את הפן האחר, ושמא העיקרי, שהיה בבית הגידול הרוחני של הנוער החלוצי – זה החום של הקשרים האורגניים שבין האנשים. היה זה סגנון-חיים ונוכחות נפשית שעמדו בנסיון שאין חמור ממנו". 

ובימי השואה – רחוקים אנו גיאוגרפית: אבא בוילנה ואני בעירי בבילורוסיה, אך קרובים יותר מאשר אי-פעם ביוגרפית: גיטו-מחתרת-מרד-יערות הפרטיזנים. 

ב-19 באפריל 1948, מול האנדרטה של מורדי הגיטו בורשה שזה עתה הוסר לוטה, נפגשנו לראשונה לאחר המלחמה חבוקים ודומעים. אבא הגיש לי את ספרו "עד לא אור" בהקדשה: “עם נס הפגישה". ובערבו של אותו יום נתכנסנו, כמה מחברי המשלחות, בפוֹאָיֶה של בית המלון – היחיד שעמד על תלו בורשה החרבה – ליד השולחן העגול, שעליו בקבוקים וכוסות, ולידו ישובים אברהם שלונסקי, אבא קובנר ואיציק מנגר אומר דברים – כולו קודח ומרטיט בלשונו על שפת יידיש שנרצחה יחד עם המוני בית ישראל בתעלות ובכבשנים. 

 

ומאז – כארבעים שנה – על אדמה זרועה זו היינו בחבורה אחת בכל, בכל מה שאיחד אותנו – כשאבא הוא בראשה. 

ארבעים שנה – ומהן כשלושים ב"מורשת" – בית העדות על שם מרדכי אנילביץ', כשאבא הוא לבו של בית העדות, בהשראתו, בסמכותו הרוחנית והמצפונית. 

 

בשיחות ארוכות וחטופות – כשאבא מאזין, לומד את הדברים לעומקם, מפתיע תמיד במקוריותו, בשאלותיו הנועזות ובדמיונו היוצר – נוצר קוד משותף בינינו, של שפת הנפש. ידענו איש את נפש רעהו גם ללא שיח, כשדבָרו בין בשיחה, בשיר או בנאום – מהדהדים, ומוסיפים לחיות בנפשנו. 

אבא היה קודם כל האיש שהרים את נס המרד בגיטו – וכי כזה ייקבע מקומו בתולדותיו של העם. אך הוא היה ביסודו, בתשתית נשמתו – משורר נפלא, סופר הוגה, אמן (ויותר מכל מה שאמרתי) – וכל זה בכלים שלובים, כשהאחד שבו מפרה את השני. נפש גדולה וסוערת. חזון וריאליזם מפוכח חברו בו יחד. כשרונות מגוונים, בעל הומור שנון, אוהב חיים, ידיד נאמן מאד לידידיו הרבים וחבר מסור לחברי ביתו, קיבוצו עין החורש, בו היה מעורה מאד בהוויה ובתרבות. ועל כל אלה סוככת אישיות חמה, רגישה ומקסימה. 

המצפון והאינטואיציה היוו את מקור השראתו. הוא היה קשוב לקולות הפנים שבו – והם שהנחו אותו. 

 

את ה"קרֶדוֹ", ואולי אף את תוואי-חייו העלה אבא בשירו "אדם בַּליל", שפורסם ב"ממעמקים" – בטאון התנועה השומרית במחתרת, בימי הסובייטים, ב-1940: 

 

מָרִיתִי בְּמֹשֶה הַדָּגוּל, שֶנִתֵּץ לוֹחוֹתָיו לַסְלָעִים 

בְּעִתּוֹת צָרָה וְחָרוֹן -  

אִם תִּתְקוֹף נִשְמָתִי צִינַת חֲשָשִים, 

אֲנִי אֶת לוּחוֹת אֲמִיתוֹתַי לְחָזִי אֲהַדֵּק עוֹד יוֹתֵר 

וּבֶאֱיַל אֲבִיבִי אֲפַלֵּס נְתִיבִים. 

כִּי קְרָב אָסַרְתִּי עִם פְּרָאוּת, עִם לֵיל, 

עִם עַבְדֵי מֹלֶךְ וּבַעַל - 

 

אֲנִיחֵם מְנוֹעָרִים מֵאֲבַק דְּרָכִים וָסֶחִי - - - 

וְעִם שֶמֶש שֶיָּהֵל בְּקִרְבִּי 

אֲנִי אַעַל, עוֹד אַעַל, עוֹד אַעַל... 

 

במבוכה הנוראה אשר לפתה את יהודי וילנה ברצח המוני בית ישראל (ארבעים ושלושה אלף משישים אלף היהודים בוילנה הוצאו להורג תוך חודשים ספורים) – חש אבא שאין המדובר פה בפוגרום של היידמאקים ובפרעות של קוזאקים. ובאנטנות המחודדות שלו הוא קם וזעק: יש כאן הכחדה טוטאלית של עם ישראל. ואני מצטט מדברי אבא במועצת התנועה באותם ימים: 

"עוד קשה לי להסביר על שום מה שותתת דם וילנה ולעומתה רוגעת ביאליסטוק... דבר אחד ברור לי: וילנה אינה וילנה בלבד... פונאר אינה אפיזודה... זוהי שיטה מושלמת... 

כלום קיימת אפשרות של הצלה?... ליחידים, לעשות ומאות – שמא. לעם, למיליוני יהודים בעול הכיבוש הגרמני – אין הצלה. 

האם יש מוצא? כן. מוצא קיים: מרד והתגוננות מזוינת". 

ובאחד בינואר 1942 אבא מכנס בני נוער חלוצי ובפני מאה וחמישים זוגות עיניים דומעות במעון האפל של התמחוי העממי בסטראשון 2 הוא קורא את כרוז המרד: “מוטב ליפול כלוחמים, כבני-חורין, מאשר לחיות בחסד מרצחים... התקוממו, התקוממו עד נשימת אפכם האחרונה". 

ביסוד נשמתו של אבא היה טבוע עמוק ערך הכבוד לאדם, שהיה בבחינת קדושה, קדושה אנושית שעליה יש למסור את הנפש. ואין קדושה בלי מסירות נפש, ואין גם טעם לחיים אם אין בהם דברים שכדאי למסור את הנפש עליהם. 

ובתוך ההשפלה הנוראה שהונחתה על האדם היהודי בגיטו נפגעה עמוקות תחושת הכבוד הזאת לאדם. ויש לציין שבתוך ההשפלה שמרנו על עצמנו מכל משמר, על חירותנו ותחושת כבודנו. וזה גם שאיפשר לנו לשאול את השאלות הראשוניות והפשוטות שיהודים רבים מאד כבר לא העזו לשאול גם כשהתשובות לא היו אלו המבוקשות על ידי הציבור. ומול הציבור היהודי בגיטו, ברגעי משבר – שפחות ופחות היה ציבור, ויותר ויותר היה המון – הלכה והתעצמה בלבו של אבא האמונה, שרק מיעוט אידיאי לוחם בכוחו לעשות מעשה גדול. וכך פעל בהקמת המחתרת, ה-פ.פ.או.  בגיטו וכמפקד חטיבת פרטיזנים יהודית ביער. 

ועל אדמת לובלין, בטרם נסתיימה המלחמה, קורא אבא בעוצמה מרתקת: “לא להשאיר יהודים בבית הקברות האירופי... יש לנקום בנאצים המהלכים חיים על פני האדמה". והוא אמר ועשה. 

ובמיפגש ההיסטורי עם הבריגדה היהודית בטרוויזיו, על גבול יוגוסלביה-איטליה, דיבר אבא על “הכור בו נלוֹשה בבוץ ובדם... מהותנו הרוחנית. כל אחד מאיתנו חשב שהוא האחרון... אלא הנה נפגשנו... ואז התברר לנו שאסור לנו לבוא אל העולם כיחידים... ובלבנו מפרפרת שאלה: 'האם תבוא מהחורבן יתר עוצמה?' “ 

והוא משיב: “המעט התלוי בנו הוא להפוך את הטרגדיה היהודית מים של דמעות לכוח בעל עוצמה מהפכנית, הצלה, נדידת עם”... 

ועל אדמת ארץ ישראל במודיעין ב-1945 החל אבא בחשבון הנפש הלאומי – חשבון שלא הפסיק אף רגע מלעשותו עד נשימתו האחרונה – חשבון אכזרי אך כן “על העם שהלך” כפי שהלך. והוסיף מיד: “אבל עוול נעשה לקורבנות ישראל האלמים, עוול לטוהר שמם, אם לא יוגד לפחות פה: כולם הלכו כך... בחשבון זה בין ישראל לגויים – זכר פאסיביות של מיליוני טבוחינו אל יהיו לנו לחרפה – ואין בזה משום נחמה”. אבא דיבר על חדלון החיים, “איך רצחו את נפש העם בטרם רצחו את גופו”, על “אמנות הרצח” של “בני ציביליזציה מודרנית” “שרצחו אחרת”. ערך חשבון עם ההנהגות בגיטאות, עמד על האשליה ומה שהיא עשתה לעם “כאשר באוטובוס של היהודים שהיטלר הבטיח להשאיר מכל העם היהודי – היהודי בגיטו חשב: מדוע הוא לא יהיה הנוסע באוטובוס זה?” ועל רקע זה והקמת כוח יהודי לוחם בגיטו “לא לשם הצלה”, אלא קודם כל “על כבוד ישראל” והוא סיפר אז במודיעין את הסיפור הזה: 

“חי איתנו כמעט עד הסוף הקברן של ירושלים-דליטא, זלמן-בֶּר שמו. גם בימי הגיטו היה עושה בבית הקברות הישן, אם כי לבית קברות זה לא הובאו אז כבר יהודים. והנה מה שסיפר הישיש: בוקר אחד והוא מהלך בין הקברות ושומע אנחות בוקעות מקבר שעמד פתוח. שאל: 'מי פה?' וקול ענה: 'אישה יהודיה'. 'מאין?' 'ברחתי מפונאר, מהשחיטה. רצתי כל הלילה עד שנפלתי לתוך קבר זה ומצאתי בו מחסה. אני פצועה'. הקברן רץ להביא מים. כששב שמע פתאום אנקת גסיסה ובו-ברגע צריחת תינוק. הרה היתה האישה ותלד. 

אמרתי: בכל הדרך ליוונו קברים והקברים תמיד אחרינו. תמיד אחרינו. גם פה הם מלווים אותי כבלהות-עד ונדמה לך לרגעים שהם לפניך, לפנינו. אבל ברגע זה, כשאני עומד כאן, בתוך עם כזה, חש אני את הצריחה. נדמה לי שאני קולט את קול הנולד בקבר”. 

 

פעמים אין-ספור זכרתי וסיפרתי סיפור זה ופעמים אחדות הזכרתיו לאבא עצמו – וסיפור זה הוא מלוא מיצויו של הקשר בין השואה לבין מדינת ישראל. 

ב”דף הקרבי” שכתב אבא במלחמת השחרור בחטיבת גבעתי – היה הד קולו של הנולד בקבר. 

מה שעבר על אבא ועל דורו בוורידי נפשו, בשירתו. באחד משיריו הוא אומר: ...”ארורה אהבתכם / אם תנפצו את החלון היחיד / שבעדו משקיפים מֵתַי על החיים”. בשורות אלה טמונה נפש הדור. 

באחד ממכתבי אל אבא כתבתי: “קיים רובד גדול בארץ המצפה למלתך. המלה השירית שלך המתגבשת במקווה הדמעות יוצאת לעולם דמומה, גאה, טובלת באור עצוב אך בוהק, שונה מכולן, חמה ומבשרת... תבורך ותוסיף לחיות את עולמך, כפי שאתה חי אותו... שמת את האצבע בנקודת המוקד, והיא, כידוע, תמיד – מוקדו של הכאב”. 

עולם השירה של אבא – הוא אבא כל-כולו. אך הוא היה משורר גם בפרוזה שלו, בנאומיו – וכאן סוד הקסם של יצירתו ה”לא שירית”. 

הוא, שהיה אמן המילה, ידע היטב את מוגבלותה וחולשתה נוכח עולם יהודי שחרב. 

ורק הסמלים, הכנפיים של המילה השירית, היה בהם לתת ביטוי-מה לעולמו הפנימי במרוסק, במגומגם, שניתן לתת במילות-שיר. ואת אשר היה השיר בשבילו אמר בשירו: 

 

 כאשר אלך 

 אלך. לא אקח 

 דבר איתי 

במסעות הכוכב שלישי 

 רק שיר שלא 

 פורסם ואותָך. 

 

והיו בו מלוא התום (שבלעדיו אין שירה) ומלוא המפוכחות, השנינות והאירוניה (שבלעדיהן גם אין שירה).  

ואין שיעור למה שהעניק לי אישית. בלילות וימים, כשאתה מתהפך ומתהלך במצוקה נפשית-רוחנית שאינה מרפה, נוגסת ונוקבת ומחפש לה ביטוי – בא אבא במאמר, בתגובה, בנאום ובשיר ונותן ביטוי למצוקה נוראה זו – ביטוי שמעל לציפיות. האם יש מתת גדולה מזה? 

 

אבא היה בין המעטים-מאד-מאד, ויותר נכון להגיד: אני פשוט אינני יודע מי עוד התמודד באומץ כזה ובכאב כזה, ומתצפית כזו עם המאזן הכללי של השואה והמרד בהיסטוריה היהודית והחברה האנושית ועם בעיות הקיום והרוח של העם לאחריה. 

אבא דיבר על הקולות הנשמעים בדממת הליל, והנה שורה אחת משירו: 

“הוי למה אתם רעי שותים / אם הדממה אינה שותקת”. 

והקולות היו אומרים: “הנה ציווינו לכם את מיתותינו” - תן להן משמעות. ואין לתת משמעות למיתותינו ללא הזכרון. 

אבא הקדיש את רוב שנותיו בארץ, פרט ליצירתו הספרותית הגדולה, לתרבות הזכרון, שגם כל יצירתו כלולה בה. ומכאן: המוזיאון ביד מרדכי; “מורשת” - בית העדות על שם מרדכי אנילביץ'; הוצאת הספרים “מורשת”; “ילקוט מורשת”; “חוג מורשת”; “בית התפוצות”; תכנית ל”בית התנועה השומרית” שעדיין לא מומשה; תכנית ל”בית מורשת” בגבעת חביבה, שעומדת להתממש; תכנית חדשה לבית התפוצות “מהאמנסיפציה עד ימינו”, שתתממש. כל זה הגה, תכנן עד לפרט האחרון ולקח חבל ר א ש י  בביצוע. 

אבא האמין בחינוך. הוא היה מפוכח למדי שלא לראות את חולשותיו, ואולי את מלוא חולשותיו, ולא נתן אשראי ל”כל יכול” שבו – אבל הוא האמין שזהו המפלט האחרון – מפלט התקווה שלנו; ומכאן נגזרו הרבה מעשים שעשה. 

כל הגות שהגה, וכל מעשה שעשה, זרמו דרך עורקי נפשו – כשהוא כל-כולו קודח בכור הלהבות והאפר שבנפשו. 

אבא גם עקב בעניין רב אחר המחקר ההיסטורי על השואה. תוך שהוא מברך על ריבוי המחקרים הוא הזהיר אזהרה חמורה על כיוונם. הוא הביע חששו המלא מפני “המחוז הבהיר”, כפי שהוא קרא לו, המסתמן במחקרים, שבו “הכל מסתדר במונחים מקובלים, דבר דבור על אופניו, השֶמָא נעשה בָּרי והאימה אף היא ניתנת למדידה ושקילה... מי שסבור שהוא מסוגל הודות למידע שצבר להגיע להכרת כל האמת אודות השואה, לתפוס-כמו את משמעות ההוויה במעגלי המפולת והכליה ולהציע פתרון לחידה של מניעי אנוש בחדלונו ובהישרדותו – ספק אם הוא מבין שהשואה היא שואה... חוששני כי היומרה להגדיר במונחים מקובלים את תולדות העווית הנוראה של הקיום האנושי בין חדלון לקיום הוא מעשה חסר תקווה. יתרה מזו, מחירה... עלולה להיות  ה ת ק ו ו ה  עצמה”. 

אולם את חשבון הנפש של כולנו ועם כולנו עושה אבא בשירו המרטיט, רווי העצב, בגרות ופיכחון: 

 

אוֹ-אָז אֶפְשָר נֵדַע בְּיוֹדְעִים 

לָחֹן וְלִסְלוֹחַ 

לְכָל חֲלוֹמוֹתֵינוּ, לְכָל הָעוֹלָם 

לְהוֹצִיא אֶת עַצְמֵנוּ 

וְאוֹתְךָ, אֱלֹהַי. 

בְּסוֹפוֹ שֶל דָבָר 

כּוּלָנוּ נוּצָחְנוּ. 

הַמֵת. וְהָחַי. 

 

אולם לא נהיה שלמים עם עצמנו אם לא נעלה בערב המוקדש לזכרו את חרדתו העמוקה של אבא – ובכאב אישי שלא מצאתי דומה לו אצל זולתו – לשאלת דמותנו הרוחנית בעתיד ולהציבה כאתגר בפנינו ובפני הדורות. 

אבא האמין. והוא היה מאמין גדול – קודם-כל באמונה. הרושם המצטבר משיחות, לעתים חטופות, ולעתים מעומקן של דממות, הוא שאבא היה נתון בשבר נפשי כאשר חש שהאמונה במשהו ערכי הולכת ומתמסמסת – והיו לו כלים נפשיים-סיסמוגרפיים מעולים – אז היה נתקף בחרדה ובאמונה שיש להילחם על האמונה. היה נזעק. אבא האמין בעם היהודי – שלו היתה נתונה כל חרדתו – לגורלו, לקיומו הפיסי ולרוחו. מעולם לא נתפס ואף הסתייג קשה מאמירות “נצח ישראל לא ישקר”, “ובא לציון גואל”, שבהן היו מנהיגים מסיימים דרשותיהם. 

אבא האמין בכל רמ”ח אבריו שהעם היהודי אינו רק קיבוץ של בני אדם, אלא מהות אנושית ערכית מאד בעלת ייחודים, בגלל כל נסיבות גורלו, יסוריו, תקוותיו ומהלכו בהיסטוריה האנושית, שתרומתה עצומה לאנושי שבאנושות – וכדי לקיים את האנושי דרוש לעתים מאמץ על-אנושי – ואותה חייבים אנו לרשת ולהורישה. 

הוא יצא חוצץ נגד “עם הארצות” השולטת בכיפה לגבי מורשתנו – מחד, ומאידך נקעה נפשו מאלה שהם ידענים לכאורה, אך מרוקנים את היהדות מתכניה האמיתיים – מערכיה האנושיים. 

מה לעשות כדי שמהות יהודית-אנושית זו תישרד – לכך היתה נתונה דאגתו העמוקה שנים רבות. ולכך מצטרף הקול הקורא האחרון שלו, ממיטת הדווי, בשם “העם המסרב להישמד” על מזימותיו של האפיפיור בנושא העם היהודי, השואה והנצרות. יש בקול קורא זה הרבה ממשקלו של כרוז המרד בגיטו. 

אבא רואה ביהדות התהוות של התממשות. וזוהי גדולת הנפש שבו, שמול היאוש הרב שחזו עיניו – הוא אומר: תקווה כי “מי שמחפש את היאוש – ימצא את היאוש, ולמאמינים – תקווה” והיהדות נושמת תקווה. “אם תרצו יש לנו אגדה”. 

אבא סיים את חייו בגבורה, בחולי הנורא, כשלבו ער לכל רחש מסביב ובעיקר לוויטקה, למיכאל ושלומית ונכדיו. 

טרפו את קולו – קולו שהיה קשת צבעים וצלילים. כל מי שראה את אבא באלם שלו, אך במלוא סערת נפשו – היה עד לטרגדיה אנושית של מאבק הרוח נגד מוראות הטבע. 

עם כל היותו מושרש בתנועתו – זכה אבא להוקרה רבה והערצה בכל המחנות בעם. אבא שייך לעם היהודי כולו. 

כינור מופלא שהתנגנה בו שירת הייחוד של יאוש ותקווה ממעמקי הנשמה היהודית, וכל ניגון – בעוצמה שכזו ובכאב אישי שכזה. ובפגוע בו הברק – צלילי הכינור ימשיכו להתנגן בנו ובחלל עולמנו. 

אשרינו שזכינו לחיות איתו ובמחיצתו – אבא הותיר ניצוצות מן האור הגנוז שאינו אובד לעולם. ידידיו וחבריו ורבים-רבים בארץ הזאת ומחוצה לה נושאים איתם ניצוץ מאורו הגנוז – של אבא העומד על הגשר הצר בין חדלון לקיום, על הגשר הצר בין יאוש לתקווה, בין מורשת העבר אל תקווה בעתיד – העתיד בו האמין במלוא ישותו. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial