מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

"הוראת השואה – קונפליקט אימתני בין חיוב החיים לקללתם"

דברי אבא קובנר ביום עיון במשכן הכנסת ביוזמת ועדת החינוך והתרבות, 23.3.1981
23/03/1981

מציק לי הזמן שעבר. אותו הזמן שאת ריחו, טעמו, מוראותיו ותחושותיו אנחנו מבקשים, לכאורה, לאתר. ואין אנו שמים לב, שבעצם, אנו ממלטים עצמנו מלעשות את זה. 

מציק לי זמן העתיד. מה ילמדו ילדי ישראל בעוד שלוש מאות או חמש מאות שנים? מציק לי שאנו מחייכים כאשר אומרים – בעוד שלוש מאות, חמש מאות שנה. בלעדי אמונה זו אין טעם לנושא הזה. לא מעניין אותי הזמן העכשווי. הוא חשוב רק אם אנו מאמינים, שבעוד חמש מאות שנים ילמדו ילדי ישראל את נושא השואה, כמו את בעיות העם היהודי. אם לא כן – אין כל משמעות לזמן. 

מציק לי, שאין בנו עדיין הכוח למסור בעוצמה, בכוח פנימי, לדורות הבאים, את מה שעוזר לי להיות יהודי... 

אני מלא הוקרה לכנסת, שסוף סוף קיבלה את החוק הכולל את זכר יום השואה והגבורה בין מטרות החינוך הממלכתי, אך חוששני שמא הסכנה הרובצת לפתחה של הוראת השואה היא זו הרובצת לפתחו של היום הזה: שהשמש העזה שבחוץ תמסמס את כל מה שעשינו כאן. הוראה היא מה שאנו זוכרים אחרי ששכחנו כל מה שלמדנו. מה ששמענו במשכן הכנסת על הוראת השואה היו דברי יהודים חיים. האימה לא היתה כאן והכיליון לא היה כאן. הבעיה היא – מה עושים בזה. קודם כל צריך להבין. חוששני שאיננו מדברים על אותו הדבר.  

 

* 

איך מוסרים את טעמו, תחושותיו וריחותיו של הזמן ההוא? כולם רצו לא להיות אידיאולוגיים, לא להטיף, לא להסביר. חוששני, שכולם נכשלו בזה. הוראת השואה היא קודם-כל מעשה של חשבון נפש עם עצמנו ועם העולם, חשבון מַתמיד. בחשבון נפש כזה לא באות התשובות לפני השאלות. לשם כך דרושים לא רק ידיעה, בוודאי שלא רק קליטה קוגניטיבית. דרושים לכך לא רק השכלה היסטורית ספציפית או רחבה, ולא רק תכנית דידקטית. קודם-כל דרושה לכך מידה של אומץ לב. אומץ לב נדרש כאן לאו דוקא כדי לארוז בעטיפה דידקטית ממתנת את האימה והכשלון, אלא בראש ובראשונה כדי לעמוד בקונפליקט האימתני שבין חיוב החיים וקללתם. 

עם פתיחת הדלת הראשונה, בבואך פנימה, אל הזמן הזה שאותו אתה רוצה ללמד, אתה רוצה לשחזר במשהו את תמונת החיים. ואז אתה עומד נוכח אימת החיים וקללתם. זה – מעבר לכל אידיאולוגיה. ציונית. אנטי-ציונית. או אחרת.  

הרבה דברים עשינו לשם סיפוק חובת ההנצחה. הרבה מקומות העלו בטון של אנדרטאות. הרבה מדפים מולאו ספרים. 

אילו השכלנו להכניס לבית הנכות שלנו אותו דבר שעשו, כאשר הכניסו את המטר למוזיאון הלובר ואמרו, שמאותו רגע יהיה הדבר הזה אמת-מידה לכל מידותינו. אילו השכלנו, ועוד לא מאוחר, להכניס תמונה של מימד העומק והעובדות גם יחד ולומר: זאת התעודה, שמכאן ואילך לא תהיה אמת-מידה לאהבה, לשנאה, לנאמנות, אלא זאת, הרי שהיינו עושים את המעשה הנבון ביותר של בני דור אושוויץ. 

אולי אביא כאן דוגמה, ממעשה שקרה, שאני נוהג להביא בהזדמנויות שונות: באחד מימי חודש אדר, חודש שיהודים מצווים בו לשמוח, הסתתרו שלוש משפחות במסתור, באחת מערי פולין. זה אירע ערב אקציה, שלא היה ברור מה יהיה היקפה ומי יהיו מוסעיה. היהודים הסתתרו בחדר אחד של בית, שהיה מוסתר על ידי קיר וארון כניסה. והם באו, קרוב לחדר, ועלו במדרגות. בחדר נשמעו נקישות הקתות והמגפיים. ובמסתור החל לבכות תינוק. למזלם של הנצורים חלפו הציידים על פני הבית. אבל האקציה נמשכה שלוש יממות. ואז, במסתור הזה, היה ליל שימורים, עם דיונים והצבעה – לחנוק את התינוק או לא לחנוק. האם, בגבורה נואשת, לא נתנה. אבל התינוק בכה. ומי שהוטל עליו לחנוק – התעלף. האם – גם היא התעלפה. 

וברגע שעמדו הגרמנים בקומה השניה של אותו בית פרצה סבתו של אותו תינוק את דלת הכניסה של הארון. הנצורים סגרו עליה את הקיר והיא יצאה בבכי ובצעקות היסטריות כדי להטעות את הציידים. והם לקחו אותה. ואז, באותו מסתור, החל דיון אחר, נוראי, נוקב ונשגב. זה קרה. זה מעבר לכל הכללות. 

 

* 

וכשפותחים את דלת המסתור הזה, האם אתה נמצא בהיסטוריה, בספרות, בחינוך לאזרחות, ביהדות? איפה אתה נמצא? אפשר להימלט מחדר זה? אפשר ללמד אהבת אם ולא להשתמש במטר הזה? אפשר להתייחס לאהבה, התמסרות וקורבן? הזמן שלי, שנשאר שם, הוא זמנם של החיים. אין חיים יותר מבלעדי הגיטו. זה מימד חדש של החיים ולא של המוות, ועל דורנו הוטל ללמוד אותו. זה המתח. זה הקונפליקט. זה קרה על אדמת בני האדם. 

השאלה היא: מי יעשה זאת? מי יעביר את הדבר הזה לדורות הבאים? אני חושב שאי אפשר לעשות זאת. אני יותר סקפטי לגבי האפשרות לקיים את האימרה: “דור לדור יביע אומר". איך מעבירים נסיון, לא אמונה, מדור לדור? 

אף על פי כן, אין אנו פטורים מלעשות זאת. וכל כשלון שייעשה לא יהיה כגודל השואה או כגודל שכחתה. אבל ברור לי שזאת לא עושה תכנית לימודים. תכנית היא מיתווה. זאת עושים, קודם כל, בני אדם שיש בהם אומץ לב להושיט יד לגחלים. זה לא עניינו של הדור שידע את זה. לא נצליח בכך. אם לא נצליח להעביר זאת בדרך של אותה תעודה, שבה מתמקדת ההיסטוריה, הספרות, והחוויה, שעוברת את הקוגניטיביות, אל הדורות הבאים. 

 

* 

אני יודע מה חיזק אותי בגיטו בימים הקשים. אפשר היה – אם עושים זאת בהרבה אמונה ורחמים – בלי אידיאליזציה. הרבה רחמים דרושים פה. תעודה שבכתב, שנמסרת מדור לדור, מחייבת התמודדות. בוודאי שצריך לדעת כרונולוגיה, אבל אחרי הכל – זה הטפל. איך מוסרים זיע של פנים, רטט של אדם אחד? איך עושים קלוז-אפ על אימה של זוג עיניים, על אהבה או מסירות, על אותו בחורון בקובנה, שנתן את מעט השלג שבידו לאישה הרה, מתעלפת, במקום לאחיו? אני חוזר אל המטר, אל אמת המידה, ומנסה לתאר דבר שיש בו מן התנועה האנושית שאירעה בין חומות הגיטו. ואז, אולי עשינו משהו, המחנכים היהודים, אם נצליח. 

 

* 

לי ברור שבעיית היסוד בעוד חמש מאות או אלף שנים תהיה אותה בעיה כמו שלי היום. ביצור התרבות היהודית הוא בעיית היסוד שנתמודד איתה כל עוד נהיה עם יהודי. מה לעשות? האימה והכליון הם חלק בלתי נפרד מתרבותנו. שימו לב: כל אימת שעלה דור חזק, או היתה שעת התנסות גדולה, מי היו אדוני חלומותיו? יוסף חיים ברנר, הנוקב עד תהום, היה המורה של דור נועז. רק הנועזים אינם פוחדים לראות תהומות. אנחנו שוכחים שמורנו הגדול היה הצער, הסבל. אם רוצים לבצר תרבות, מבצרים אותה מן התשתית. 

בכל לבי אני מצטרף לאלה המזהירים שלא לעשות את נושא השואה קרדום לחפור בו, גם אם החפירה חשובה, וגם אם ברגע העכשווי הדבר החשוב ביותר הוא לבצר את המדינה ולהיאבק בירידה. אם נשתמש בשואה כאמצעי, הרי שהאכזבה מכך שלא יתן פרי, תהיה נוראה. הוראת נושא השואה היא מטרה לשמה. אך אוי לו ללימוד זה, אם ייעשה ללא חיבוט נפשי. 

בחורבן הגדול ביותר שקרה בהיסטוריה לעם היהודי נאמר: מפני חטאינו גלינו מארצנו. תרבות מתחילה מן האשמה, מן היכולת להתמודד עם אשמה. ואין אשמת הקורבנות כעולם הרוצחים. אולי זה הדבר המייחד את עולם הקורבנות, שאנו מבצרים את עתידנו מתוך חיבוט קשה של אשמה קשה. כדי שאחת מתכונות היסוד של היהודי, של התרבות היהודית, לא תתבטל, בא פרק קשה-אימתני זה ואינו מרפה מאיתנו, ולא ירפה. כל שעלינו לעשות הוא, לנסות להתחיל בזה גם מבלי לדעת בדיוק כיצד הוא ייעשה. אבל עלינו לדעת בפני מי: בפני תלמידים יהודים, שהעם-ארצות והבערות מאיימת לפתחם. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial