מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

רוז'קה קורצ'ק, קובנר - המפתח להבנת דרכי חשיבתו ופועלו

 

דברים עם גילוי המצבה, עין החורש, 26.10.1987

 

מצאתי כתוב שאין בוכין על מת ואפילו הוא תלמיד חכם יותר משלושים יום. וזאת בהסתמך על הפסוק בספר דברים ל"ד – "ויבכו את משה שלושים יום" – שלושים יום ולא יותר. והנה עברו כבר שלושים יום ממותו של אבא. לא לבכות אותו באתי. לא לספוד לו. נדמה לי – שלמרות הכתוב, עדיין קשה לדבר או לחשוב על אבא, כעל מי שאיננו. בדרך המוזרה ביותר – אולי דווקא משום שקולו הממשי נדם כבר לפני שנה – דבריו ממשיכים להגיע בבהירות בעוצמה והוא משגר אותם למשפחתו, לקיבוצו ולחבריו – כאילו לשום אַ יִ ן אין שליטה עליו. עשרות רבות של דפים, מאות הפתקים בהם כתב ורשם דברי הגות ודברי ביקורת, על צרכי הגוף והנפש, תגובות על המתרחש והלצות מבריקות. דברים שהיו ידועים וכאלה שמתגלים רק כעת, וכל יום מביא משהו נוסף וחדש ומפתיע.


וכמעט שיש רצון לומר – שאותו החלל שנפער עם הסתלקותו של אבא – החלל הרוחני, האינטלקטואלי, הרגשי – אבא הוא זה, הממלא אותו בדברי הגותו, בשורותיו, בקולו ובשיריו – ומלבדו אין איש מסוגל לעשות זאת.

מה היה אבא קובנר לנו, לחבריו, לידידיו, לרעיו הלוחמים, לי אישית? ...אני מנסה ללקט מלים, משפטים שנאמרו ולאו דווקא בעצרות אלא בלחש, כמדבר איש אל רעהו או אדם אל עצמו. מישהו אמר בפשטות "התייתמנו" ולא הוסיף ולא פירט.

אנשים שזה עשרות בשנים לא ידעו אהבת אם וברכת אב ובגרו בלי לדעת את מקום קבורתם של הוריהם וגידלו את ילדיהם ללא סבים וסבתות – והם כבר עצמם סבים, פתאום עם הליכתו של אבא הרגישו עצמם מיותמים. בדרך פרדוקסלית אפפה אותם מחדש תחושת היתמות – שנשתכחה מזמן, שניסו להשכיחה, כי אבא כשמו כן הוא היה להם, ואליו היו באים בשעות שמחה ומצוקה. וכשהוא שיבח מעשיהם ופועלם – מעשיהם היו אף ראויים בעיניהם. הוא היה הכתובת ושימש סמכות מוסרית. ולכל אחד מהם הוא היה "האבא" שלו – רק שלו. ומישהו אחר אמר: "אני יודע שרק הודות לו הצלחתי להישאר בן-אדם, בימים האיומים ההם היתה זו רוחו ששמרה עלי ממרחקים לא לאבד צלם אנוש". והאיש הוא ניצול מחנה השמדה.

 

שמעתי את חניכיו משכבר הימים, שבאו לבקר את אבא בחוליו. גברים מגודלים וקשוחים, חיילי הצבא האדום לשעבר, למודי קרבות ומלחמות והם אמרו: "בכל אשר היינו, בכל אשר עשינו, אתה אבא, היית איתנו, לך היינו מוסרים דין וחשבון על מעשינו, בפניך היינו מתפארים בהצלחותינו, מצטערים על בדידותנו הרבה. היית לנו מדריך ומורה דרך – מצפון ומצפן – ואנו לא ידענו אפילו אם אתה הינך בין החיים או בין המתים". ורק אוסיף עוד זאת: אחת מחברותינו אמרה לי כך: "את יודעת, בכל האיום והנורא שפקד אותנו – ידעתי תמיד שנפלה בידי ז כ ו ת  ג ד ו ל ה - להיות בקרבתו של אבא, ללכת עמו ובעקבותיו".
ובזכות זו – באותה זכות עצמה – המטילה עלינו גם חובה – אני עומדת כאן ומנסה להעלות זיכרון אחד ולהביא את דבריו של אבא שנאמרו לפני הרבה שנים – והם בעיני המפתח להבנת דרכי חשיבתו ופועלו – כמעט עד הסוף.

היה חורף שנת 1941 בגיטו וילנה. יום רדף יום ולילה רדף לילה – ואיש לא ידע מה יביא עמו המחרת. מהגיטו כבר גורשו המוני אדם, איש עוד לא ידע לאן ומדוע. אנו, חברי השומר הצעיר, המרוכזים בדירה ברחוב סטראשון בכעין שיתוף, התכוננו לארח את חברינו שנמצאו בצד הארי, למועצה. המועצה הראשונה מאז הוקם הגיטו ועליה היה להחליט מה עלינו לעשות וכיצד לפעול לא כיחידים, אלא כ ת נ ו ע ה . את אווירת הימים ההם תיארתי בספר "להבות באפר", אותו כתבתי בשנת 1945 וממנו אצטט:

...אותו יום בו אמורה היתה להתכנס המועצה, השתרר אי-שקט בגיטו... פשטה שמועה שהגיטו מוקף. ריצות, צעקות, פחד... לאחר שעה קלה נשמעה הקריאה "הרגעו, בגיטו ב' נערכת אקציה!"

 

ואנו נמצאנו בגיטו א'. ובאווירה זאת של פחד ובהלה נתכנסנו. היינו כעשרים במספר. בספר כתוב שפתחנו בשירת "תחזקנה". בפעם הראשונה שמעתתי אז את אבא קובנר לדבר. הוא שפתח את המועצה. את שמו אמנם ידעתי מקודם. הוא התפרסם כראש הקן בוילנה, וסיפרו עליו שהוא החליט לשכנע את השלטונות הסובייטיים שאין הפעילות בקן השומר הצעיר נוגדת את עקרונות המשטר הקומוניסטי והלך למשרדי האֶן-קַה-ווֹּ-דֶה עם פטיציות. כפלא נינ הדבר שלא נעצר כבר אז. ואחר כך נקבע שכחבר של ההנהגה הראשית הצעירה עליו להישאר בוילנה גם בימי הכיבוש הגרמני, וכך ראיתיו ביום השני לפלישה בעיר המופצצת, ממנה כולם נסו בבהלה – יושב אצל שולחן הכתיבה בביתו, שקט ומרוכז. הוא אמר שזה עתה התווה את דרך הבריחה לחניכיו שבאו ליטול ממנו ברכת פרידה.
איני יודעת כיצד עבר אבא את ימי "החטיפות", את הגירוש לגיטו ומתי בדיוק הוא הגיע למנזר. אך הנה הוא כאן פותח את המועצה ופגישה זו, כה לא אישית, נהייתה בשבילי לאירוע המשמעותי ביותר בחיי.

לא עבר זמן רב מאותה המועצה ואבא חזר לגיטו כדי להקים בו את המחתרת הלוחמת. קודם לכן הוא כתב את הכרוז הקורא למרד וקרא אותו בפני הנוער החלוצי ב-1.1.1942. הוא פתח בזה פרק חדש לא רק בתולדות גיטו וילנה, אלא בקורות עם ישראל בדורות האחרונים. חיינו, שהתנהלו עד אז בצל המוות, קיבלו משמעות חדשה.
ולמרות זאת – נחרתו בזכרוני (ואפשר משום שרשמתי אותם אז) דווקא הקטעים האלה:
..."אלפי פנים יהודיות ממורקות היום בדמעות. כל פנים – אימה מהלכת, כל עין – יסורים שאין להם קץ. ואולם איני יודע אם לאבותינו בימי קישיניוב לא היתה אותה ארשת פנים עצמה. ושמא – פניהם של אבות אבותינו משנת תתנ"ו, ימי המגיפה השחורה, צפנו צער רב יותר מאלו של נכדיהם וניניהם בגיטאות ליטא ופולין. איני אומר זאת כדי לנחם. סבור אני שאין למוד יסורים בפלס. מבחינה סובייקטיבית יסוריו של אבי-זקני בימי חמליניצקי אולי היו לו היסורים המרים שבעולם. אך אובייקטיבית ניצבים אנו רק עתה בשערי הענות הגדולה ביותר של הכלל היהודי, זו הפעם הראשונה בקורות גלותנו.

...נושא רעיון המלחמה ביהודים בימינו הוא כוח שבלע עשרות מדינות והשתלט על יבשת אירופה. ואם מתכוון היטלר להכחידנו – עומדים אנחנו בפני השמדה, שלא היתה דוגמתה בקורותינו ואין ניחומים. לאבות אבותינו היה אלוהים, משיח. משיחנו הריאלי – הצבא האדום – אף הוא אינו ניחומים לנו, על אף אמונתי העמוקה שסופו לנצח... אך בשבילנו יתכן ויום נצחוננו יאחר לבוא. אף על פי כן מאמין אני באמונה שלמה שעמנו יוסיף ויחיה ויעבור את כור היסורים... אף לנחשול השחור יש גבולות משלו, ומן העבר ההוא של הגבול ישתיירו קיבוצים יהודים גדולים שמרכזם ארץ ישראל. ואלה עתידים להיות גרעין תחייתו המחודשת של העם. משם, מאותו מרכז, נשאב בטחוננו..."

 

אבא היה אז בן כ"ג שנים. אפשר והספיק כבר לפרסם שניים-שלושה שירים, חלם להיות צייר או פסל – אך בדברו אז לפני עדת הצעירים, באותו חדר צר ומחניק, היה הוא האיש שהתהלך כבן בית לאורכה ורוחבה של ההיסטוריה היהודית והיא שוב לא היתה זרה ורחוקה. בבת אחת גזירות ת"ח ות"ט, המגיפה השחורה, הפרעות ההם לא התרחשו לפני מאות בשנים. הם שייכים לנו, הם פרק בביוגרפיה האישית של כל אחד. ואין נ ת ק , קיימת רציפות. ההיסטוריה היהודית אינה מתחילה ואינה מסתיימת איתך, איתנו. ויש תקווה. תמיד, בכל הנסיבות יש תקווה להמשך.
כאשר עיינתי בדברים רחוקים אלה נזכרתי בנאומו של אבא במועצה אחרת, קרובה יותר, היא מועצת התרבות של הקיבוץ הארצי בדצמבר שנת 1981. גם אותה פתח. למעשה, איפיין את שתיהן רעיון מרכזי אחד. אותה תחושת השייכות, אותה המחוייבות כפרטים, כתנועה, כציבור – האחריות על משהו שהוא מעבר לחולף. כי תמיד, בכל הזמנים, אבא חי ופעל כפי שהגדיר את עצמו באחד משיריו האחרונים:

 

מַקְשִיב לַדְמָמָה בַּחֲדָרָיו.
יְהוּדִי עַד קְצוֹת
הָאֶצְבָּעוֹת אֵינוֹ יָכוֹל
בְּלִי מַשְמָעוּת
בְּלִי לִנְבֹּר אֶל
קְצֵה הָאֵלֶם
הַפִּתְאוֹמִי
אוּלַי יֵש
לְאִי-דִבּוּר גַם מָשְמָעוּת
מֵעֵבֶר לַגַשְמִי
שֶהוּא לֹא כָּל
הַקַיָם.

 

 


 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial