מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ש' שטרן, זכרונות של יושב ראש המועצה היהודית בהונגריה

מתוך: ילקוט מורשת ט"ז, אפריל 1973 

 

(א) 

זכרונותיו של שמואל שטרן – יושב ראש המועצה היהודית בהונגריה – מתארים את התקופה שלאחר כיבוש ארץ זו בידי הנאצים. הזכרונות האלה נתחברו בדצמבר 1945 ונראה כי שמואל שטרן הכתיב אותם. התרגום העברי הוכן על-סמך עותק שהועמד לרשותנו באדיבותו של דוקטור קרמיש, מנהל ארכיון "יד ושם". 

שמואל שטרן נולד בשנת 1874 בכפר נמשסאלוק (Nemesszalok) בהונגריה המערבית (משפחתו, כנראה, ממוצא גרמני-יהודי; היא היגרה להונגריה במאה ה-17). למן צעירותו פעל שטרן בתחומים כלכליים: הוא ריכז ושיווק את התוצרת החקלאית של כמה מחוזות בהונגריה המערבית, עד אשר צמח מפעלו והקיף את כל המדינה ושטרן היה לנשיא חברת המזון המגיארית שנהנתה מעמדת מונופולין כמעט, ביצוא תוצרתה החקלאית של הונגריה. כנשיא החברה הוא נבחר בגיל צעיר יחסית לכהונתו הבאה: חבר מועצת המנהלים של הבנק המגיארי הגדול ביותר. בעת מלחמת העולם הראשונה ביצעה חברתו של שטרן את המוטל עליה באספקת תוצרת חקלאית, עד כי הקיסר פרנץ-יוזף השני, זמן-מה לפני מותו, מינה אותו (ב-1916) לתפקיד הייצוגי של "יועץ החצר" – Udvari tanacsos, Hofrat – (יצויין, כי רק יהודים מעטים קיבלו את המינוי הזה!). בתוקף עסקיו המצליחים היה שטרן לאחד מאנשי הצמרת הכלכלית המגיארית כשהוא מיודד עם בתי אצולה חשובים ומקורב לשורה של מדינאים מן השואה הראשונה. 

לאחר 1920, בה קיפחה הונגריה (בהסכם השלום של טריאנון) כשני שלישים משטחה "ההיסטורי", נאלצו קברניטי משקה לארגנו מחדש. שטרן לקח בכל חבל פעיל. זה מכבר ליגלגו עליו שונאי-ישראל על שהוא מכהן כביכול כ"מלך החלב והביצים"; עתה הקים שורת בתי קירור ובתי מטבחיים, הכל למען הגברת היצוא החקלאי המגיארי. שטרן היה מכל הבחינות הסמל ליהודי ההונגרי המצליח. אין פלא, איפוא, כי במחצית שנות העשרים, עת גילה התעניינות בחיי קהילת יהודי פֶּשט (הקהילה היהודית הגדולה ביותר בהונגריה באותה עת), נתקבל על ידי הנהגתה בזרועות פתוחות. ב-1929 נבחר כנשיא קהילת הקודש פשט (P.I.H.).  

תחת נשיאותו המשיכה הקהילה הזאת לדגול בקו של ההתבוללות המגיארית; זאת חרף העובדה, שהמוני היהודים כבר לא נהנו, מאז נחקקו חוקי ה"נומרוס קלאוזוס" של 1920, מזכויות מדיניות שוות עם בני עם הרוב. האווירה הציבורית של ראשית כהונתו הממושכת של שטרן היתה שקטה יחסית. תחת ראש הממשלה, הרוזן בטלן (Bethlen) לא היה אִיוּם ישיר על הקיום היהודי. מחבר הזכרונות היה מקורב גם מדינית להשקפותיו של ראש הממשלה ובכל מאודו ניסה לעשות נפשות – במגעיו עם העולם היהודי – למשימה המרכזית של מדיניות החוץ המגיארית: תיקון המעוות בטריאנון. 

כאישיות בכירה הקיף עצמו שטרן באישים שהיו מקורבים לו בדעותיהם כבמוצאם המעמדי: הנהגת הקהילה הגדולה ביותר של יהדות הונגריה היתה בידי קומץ יועצים ממשלתיים, עורכי דין מבריקים, בעלי עיתונים, סוחרים-סיטונאים וכיו"ב, וזאת בתקופה כאשר המוני היהודים לא היו אלא סוחרים זעירים, פקידים ובעלי מקצועות חופשיים שסבלו מן הלחץ המתעצם של מדיניות "נוצרית-מגיארית" שאחת היתה תעודתה: לדחוק את רגליהם. 

שטרן כראש הקהילה התנכר לכל השקפה יהודית-לאומית; הקרן הקיימת לא זכתה לתמיכה כלשהי מידי ההנהגה הזאת, אשר לא היססה לשחד, מן הקרנות הסודיות שלה, את זרזירי-העט שונאי-ישראל. עם זאת בוצעו מפעלים יהודיים יצוגיים: נחנך בית התרבות על שם גולדמארק; בסמוך לבית הכנסת המרכזי של הבירה הוקם בית כנסת חדש שהוקדש לזכר חללי יהודי בודפשט במלחמת העולם הראשונה. כן בנתה הקהילה, בראשית שנות השלושים, בית ספר תיכון מן המפוארים והחדישים ביותר של הבירה. שמואל שטרן נראה כצועד מחיל אל חיל: ב-1932 נבחר לנשיאות מחוז הקהילות היהודיות וזמן מועט לאחר מכן היה ליושב ראש "הנציגות הארצית של הישראלים המגיאריים" – ארגון הגג של יהדות הונגריה. 

כל הבנין האדיר הזה החל מתמוטט ב-1938. הפרלמנט ההונגרי אישר חוק אנטי-יהודי ראשון ואחריו שני. קיומם של מאות אלפי יהודים נעשה לא בטוח, תלוי על בלימה. שטרן ועמיתיו הפעילו אומנם את קשריהם. אולם, עמיתיהם מאתמול – בעלי האחוזות, האצולה, המדינאים השמרנים – ביכרו לשאת חן בעיני גרמניה, שכנתה החדשה של הונגריה אחר סיפוחה של אוסטריה. הם רצו לפצות את המוני ההונגרים הרעבים לקרקע ולמקום עבודה על ידי הפקעת הרכוש היהודי. 

ההנהגה היהודית, ושמואל שטרן בראשה, היתה חניכת האסכולה הליברלית של התקופה הקודמת. היא ניצבה, אם גם לא בלי מעש, זרה ומנותקת מול הסערה המתקרבת. עם סיפוח שטחים משכנותיה, גדל מספר יהודי הונגריה. האחדות ביניהם ספק אם היתה קיימת. היהדות היתה מפוצלת לשלושה ארגונים ארציים ועשיריה לא מיהרו לסייע לעניים ולשכבות המתרוששות. זאת אף זאת: רבים בצמרת האינטלקטואלית היהודית, עליה היתה גאוות היהדות הזאת, מיהרו להשליך מאחורי גוום את דתם, כדי לנסות להציל את עצמם והם השתמדו באלפיהם. אותה שעה הותקפה היהדות בכל אמצעי התמסורת והנשיא שטרן הוזכר מדי יום ביומו בעיתונות השיטנה. שונאי ישראל ניצלו בתעמולתם את היותו בעל רכוש ובעל קשרים. על עושרו של שטרן נאמר שהוא בא מזיעת עמל העשוקים המגיארים, וקשריו תוארו כמזהמים את נפשה של האומה... 

ככל שגברה ההשמדה בארצות הסמוכות להונגריה, גבר קצב התחיקה האנטי-יהודית גם בה; ב-1941 היתה לשון החוק גזענית. אותה שנה הובלו כמה אלפי יהודים מהונגריה אל המזרח. אין ספק כי הנציגות היהודית הארצית, ונשיאה שמואל שטרן, השתדלה במשרדי הממשלה למען המגורשים, אף פניהם הושבו ריקם. נרמז להם, כי מרחיקים רק את היהודים שלא גילו נאמנות לאומה המגיארית... (ואומנם הפגיעות הפיזיות הראשונות היו מנת חלקם של אותם היהודים שהיו תושבי האזורים שנקרעו מעל הונגריהב-1918). אחר זמן קצר הוחל בגיוס בני שנתונים רבים של יהודי הונגריה אל פלוגות הכפייה הצבאיות בחזית המזרח. אנשי הפלוגות הללו הועסקו במיקוש, בעבודות שירותים וכיו"ב. הם היו תחת פיקודם של קצינים סדיסטיים מן הצבא המגיארי הסדיר, שנאמר להם מפורשות, כי יוכלו לשוב למולדת רק לאחר השמדת היהודים... 

שטרן הצליח לשמור על קשרים אישיים עם השלטונות ההונגריים הבכירים. הדבר בלט כשקאלאי (Kallay) היה לראש הממשלה ב-1942. לאמיתו של דבר חל מיפנה בהשקפת העוצר וראש ממשלתו רק לאחר המפלות הגרמניות בצפון-אפריקה ובסטלינגרד. התברר להם, כי הנאצים אמורים להפסיד במלחמה; ובמקרה כזה ייחרץ גם גורלה של הונגריה, בעלת-בריתה של גרמניה הנאצית. מאמצי ממשלת קאלאי, בעיקר משך המחצית השניה של שנת 1943, לשמור על עצמאות הונגריה ולהחזיקה כאי בים הנאצי, לא נעלמו מעיניו של שטרן. חלה הפוגת-מה ברדיפת היהודים, מתוך חישוב מפוכח, כי ביום הדין יילקח בחשבון יחסה של הונגריה אליהם. ידוע ששטרן קיים פגישות עם פקידים רמי-דרג במשרד החוץ ההונגרי שביקשו לגייס את עצתו ואת תמיכתו בעתיד. יתר על כן: שטרן יזם מגעים לא רק עם חוגי השלטון, דבר חריג לגבי אופן מחשבתו ופעילותו משך עשרות בשנים. בראשית 1944 היו פגישות בין ההנהגה היהודית לבין ראשי מפלגות אופוזיציוניות: מפלגת "האיכרים הזעירים" והס"ד. הכל היו אופטימיים ותמימי-דעים: יש לעשות הכל על מנת לסייע בידי הורטי וקאלאי להחזיק את הונגריה מחוץ למערבולת הישירה של המלחמה. 

אנו מביאים את תרגום זכרונותיו של שמואל שטרן כלשונם. ברור לנו, שהוא העלים פרטים שלא היו נוחים לגביו. לדוגמה: אין הוא מזכיר כלל את נסיון ההתקוממות הרציני נגדו ב-10 ביוני 1944, כאשר אלפי יהודים תבעו ממנו ומן המועצה מעשים ופעילות נגד השילוחים. הערצתו את העוצר מורגשת היטב בחיבור (חמישה שבועות לאחר חתימת זכרונותיו חיבר שטרן עדות עבור בית הדין הבינלאומי בנירנברג, כדי לחלץ את העצור הורטי שהיה מוחזק בכלא כחשוד בפשעי מלחמה...). 

עד כמה שידוע לנו, זהו הפירסום השלם הראשון של הזכרונות. כמה עשרות שורות אומנם פורסמו בספרי מחקר, אך בשלמותם לא פורסמו הזכרונות עד עתה. כשנתיים אחר חיבור הזכרונות נפטר שמואל שטרן. 

                                                                                                צבי ארן 

 

 

לאחר שיחרורנו החלטתי לתת מיד תשובה מוסמכת לשאלות ללא-ספור שהתעוררו מעצמן. כיצד הוקמה המועצה היהודית? מדוע הוכרחנו לקבל החברוּת בה? מה הם האירועים הגלויים, אך בעיקר אלה שאירעו מאחורי הקלעים, ביחס ליהודים בין ה-19 במארס 1945 1 

והשיחרור? מה עשו חברי המועצה היהודית, ומה יכלו בכלל לעשות למען אחינו לאמונה היהודית? מיספר עצום של שאלות מצפה לתיאור והייתי מבקש להגיש את תשובותי בהזדמנות הראשונה, אשר בה, הודות לה', מאה עשרים אלף-מאה חמישים אלף אחים יהודים, שרידי יהדות הונגריה, הורשו לחיות כדי לראות את השיחרור. 

עם זאת נמנעתי מלנהוג בדרך זו: סברתי כי מה שאין לעשות הוא להקדים את הליכי ההצטדקות. אלה שאינם מכירים את המניעים האמיתיים של האירועים (אופי העניינים מנע זאת בדרך הטבע מן הציבור הרחב) התייחסו באופן שטחי, וכתוצאה מכך ללא-צדק, אל המתים ואל החיים. הם עשויים היו לראות נסיון של השפעה מצידי, אם הייתי מדבר, שעה שאחרים שותקים. גם זה היה דבר שצריך היה למנוע. הייתי צריך לשתוק אודות דברים כה רבים ומשך זמן כה רב, ושעה שעשיתי כן נאלצתי לשאת כה הרבה דברי ביקורת לא אובייקטיבית ומשוללת יסודות, עד אשר אזלה משמעתי העצמית ואיני יכול לשתוק עוד. ברם, עתה הינני סבור כי הגיעה העת לדין וחשבון ציבורי, לגלות הכל שאי אפשר היה לדון בו בגלוי בעולם הגרמני וההונגרי-הפאשיסטי, ולהגיש תשובות ישירות לכל שאלה מתקבלת על הדעת. 

בעידן של סכנת מוות (וזה היה המצב בו יהדות הונגריה כולה היתה שרויה משך עשרת החודשים הקריטיים) בהחלט טבעי כי האנשים יתעצבנו, כי מכוח אימתו הבלתי-פוסקת של המוות, הצער משום ההשפלה, יכולתם לשפוט ברורות את מנהיגיהם תאבד להם. נמצאו אנשים שהוכיחו שהם מסוגלים לרשום את כל הרע שפקד את היהודים – ואוי, הוא היה רב מאד – במידה מסויימת לרעת המועצה. משום שהיא לא מנעה דבר זה או אחר מלקרות, הם דיברו עליה כאילו היא מסוגלת למנוע הכל. אחרים הצביעו על ההתפטרות שלה, צעד אשר בדמיונם נועד כאילו למנוע את ההתפתחות, כפי שהיה קורה במקרה של משבר ממשלתי בימים כתיקנם. הינני סבור כי אין טעם להאריך על תפיסות מוטעות כאלה, לבחון מצב נתון באמצעים מזוייפים מן היסוד. מדי פעם התדרדרה הביקורת והפכה לאישום, ולאחר השיחרור עסוקים היו האנשים בניתוח רציני אם היתה כאן אפשרות של שיתוף-פעולה. זה נראה לי כאילו מאשימים אדם הצפוי להוצאה להורג שהוא שיתף-פעולה עם התליין. מה שברור הוא כי יהדות הונגריה כולה נידונה להשמדה. כמו-כן אמת באותה מידה כי הגסטאפו הגרמני וכל עוזריו נטלו תפקיד המוציא להורג... אם-כן, נחוץ מעל הכל לפזר את הערפל כולו. יש לעשות זאת לאור היום, כל שהכל, יהודים ולא-יהודים, יוכלו לשפוט בעצמם, ללא דעות קדומות2. נבחן עכשיו את כל השאלות הטעונות הבהרה.  

 

כיצד הוקם מה שכונה המועצה היהודית? 

ב-19 במארס 1944, באותו יום א' הנורא, כאשר יחידות-מחץ גרמניות, יחידות ס.ס. והגסטאפו השתלטו על בודפשט מבלי לירות יריה אחת3, ביקרו בדירתי אנשי הגסטאפו כבר בשעות הבוקר. לא הייתי בבית. אחר הצהרים הופיעו קצינים גרמנים במעון הקהילה היהודית4. מאחר והם באו אחרי שעות המשרד, היחידי שהם מצאו במקום היה מר לאסלוֹ בּאנוֹצי5, שקיים איזו הרצאה. באמצעותו מסרו הוראה לראשי הקהילה כי למחרת, בשעה עשר לפני הצהרים, שעה שהם ישובו, כולם חייבים להיות נוכחים במקום. הטלפון העביר את הבשורה ברחבי הבירה המשותקת ובו בערב התאספו המנהיגים להתייעצות בביתו של דוקטור הוּגוֹ צֶ'רגֶה6. הדבר הראשון שעלה בדעתנו7 היה להודיע לרשות הממונה עלינו, משרד החינוך8, על הופעתם המהירה של הגרמנים ועל הוראותיהם; אנו מצידנו ביקשנו הנחיות והדרכה. כתשובה לקריאתנו הטלפונית, נאמר לנו להתקשר עם משרד הפנים. כאן הודיע לנו מזכיר המדינה טוֹמצ'אני, כי למחרת בבוקר נקבל הנחיות מטעם מיפקדת המשטרה, כיצד על היהודים להתנהג עם הגרמנים. למחרת הורה סגן המפקד קצרות: עלינו לנהוג בכל העניינים כפי שנצטווה על ידי הגרמנים. הפור נפל: יהודים בעלי נתינות הונגרית היו לשבט או לחסד בידי שלטונות הכיבוש הגרמניים. ומצב זה, של היותנו סגורים לשבט שלהם, מכוּנה בידי ההחשדה חובקת זרועות-עולם – שיתוף-פעולה. 

בשעה האמורה הופיעה קבוצה של קציני ס.ס. בבניין שברחוב שיפּ9; הם היו, כפי שנודע לנו מאוחר יותר, מפקדי המחלקה היהודית, הנודעת לשימצה, של הגסטאפו10. הייתי הראשון שביקשו לראותו. אנשיהם ביקשו להדגיש ביקורם על ידי תת-מקלעים מוכנים לירי11. מנהיגי הקהילה שנאספו נתבשרו כי מכוח הסכם עם הממשלה ההונגרית רק הקצינים הגרמנים הוסמכו לטפל בענייני היהודים. נאסר עלינו לקבל הוראות מאחרים; כל מגע שעשוי להיווצר עם הרשויות ההונגריות חייב להיעשות דרכם ותלוי בהסכמתם המוקדמת. אנשים אשר יהססו לבצע את הוראותיהם, או אלה שינסו להטעות אותם, יומתו כחבלנים. אם היהדות תנהג בהתאם להנחיותיהם, לא תהיינה כלל בעיות. במישור השאלה היהודית – כך הם טענו – תהיינה הגבלות מסויימות; אולם החיים ובטחון הרכוש מובטחים. גירושים לא יהיו. מותר להמשיך בפעילות המוסדות היהודיים, לאמיתו של דבר עליהם להמשיך, לא צריכה להיות הפסקה בסדר השירותים הדתיים. כל הדברים האלה נאמרו בצורה המפגיעה ביותר; הכוונה הברורה היתה ליצור רושם של אמינות ורצון טוב. הקצינים לא הסתירו רצונם כי יש למנוע פאניקה בשורות היהודים. כדי להשיג זאת הם כינסו פגישה, בתיווכנו, שאמורה היתה להתכנס ב-25 במארס, באולם הגדול של בניין הקהילה, אשר בה חייבים להשתתף מנהיגי כל הארגונים והמוסדות היהודיים. מתוך רשימות שהיה עלינו למסור לידיהם בדקו הגרמנים אם הכל נוכחים, ולאחר מכן חזרו על כל השקרים שהשמיעום לפנינו, הפעם לפני ציבור גדול יותר. מגישתם נוכחנו לדעת כי הם ידעו הכל בצורה יסודית. הם הדגישו פעם נוספת כי לא יהיו גירושים. בהזדמנות הזאת הם פקדו על הקמת המוסד העליון של יהדות הונגריה, המועצה היהודית12; ראשה היה צריך להיות יושב ראש הקהילה היהודית של פֶּשט13, כלומר אני עצמי; חבריה: דוקטור אֶרנה פֶּטה14 ודוקטור ארנה בֶּדה15, סגנים ליושב ראש, ודוקטור קארוֹלי וילהֶלם16, מנהל הקהילה היהודית של פשט; מטעם האורתודוכסיה היהודית: שמואל כהן-פרנקל17, יושב ראש הלשכה האורתודוכסית ופילוֹפּ פרוֹיגידר18, יושב ראש הקהילה האורתודוכסית; כנציג הציונות דוקטור ניסן כהאן19; ודוקטור שמואל צ'וֹבּאדי20, יושב ראש הקהילה היהודית של בּוּדָה. המועצה היהודית הינה הגוף המייצג של היהדות, היא אמורה לקבל את כל ההנחיות הגרמניות ועליה למלא את כל התביעות של הגרמים.  

ההופעה המזוייפת, המעמידה פנים של רצון טוב, הבוגדנית, הופעת הבכורה של הגסטאפו לא הטעתה אותי, ואני מניח, גם לא את האחרים; ידעתי את אשר עוללו בכל הארצות האירופיות הכבושות בידי הגרמנים21, ידעתי כי מעשיהם יהיו לסידרה ארוכה ונמשכת של רציחות ומעשי-שוד. כאן כבר בימים הראשונים התחילו המאסרים ההמוניים, בעיקר בתחנות הרכבת, מקום שם נוסעים שלא חשדו במאום נאסרו בתואנה שהם מבקשים לברוח. זה כבר נגד בצורה ברורה את הצהרותיהם הבוגדניות. שמעתי די על שיטותיה של המחלקה הנודעת-לשימצה של הגסטאפו22 כדי לדעת שהם תמיד התחמקו מסנסציות, לא אהבו לגרום לפאניקה ולמורא. הם פעלו מבלי להקים רעש, בקור-רוח ובסודיות עמוקה, כך שהקורבנות לא ידעו על המזימות, היו משוללי מושג על מה שתיד להתרחש עמהם, אפילו בשעה בה נעו הקרונות עמהם אל המוות. ידעתי את נוהגיהם, מעשיהם ופירסומם מטיל האימה, ברם קיבלתי את ראשות המועצה. האחרים, שידעו כל מה שאני ידעתי, הצטרפו למועצה כחבריה. 

 

מדוע קיבלנו את החברות במועצה? 

אפשר לעצב תשובה לשאלה הזאת כך: האסיר, הנתון לחסדי הסוהר, אינו שרוי במצב בו מסוגל הוא להתנגד כאשר הוא מושלך לתא זה או אחר. אך זה לא היה השיקול היחידי שהנחה אותי או, להבדיל, את חברי המועצה שמונו שמית על ידי הגרמנים23. שש עשרה שנים עמדתי בראש הקהילה של פשט; היתה זו תקופה מלאת קשיים ומאבקים מרים. מתי והיכן היה על היהדות לחיות בעידן כה טרגי? וה-19 במארס עוד רמז אפילות על חודשים דרמטיים נוספים. בעיני היתה זאת בריחה פחדנית, לא-גברית ולא-ניתנת-לצידוק ואנוכית, אם הייתי בורח לי והייתי עוזב את אחי לאמונה בו ברגע כאשר הם אכן זקוקים נואשות להיות מונהגים, כאשר אנשים אשר להם הנסיון והקשרים24, המוכנים להקרבה, עשויים להיות יעילים במידה מסויימת. מה היתה יהדות חוץ לארץ חושבת עלי, אם הייתי מבקש מוצא מסויים כדי להתחמק מחובתי? נדמה לי כי שאר חברי המועצה הממונים הונעו על ידי שיקולים דומים; האנשים האלה שירתו את הקהילה היהודית זה זמן רב. ברור היה לי כי מתקיימת תחרות עם הזמן. אפשר היה לצפות כי המלחמה תסתיים תוך חודשים במפלתה המלאה של גרמניה. ברם חישבתי כי אפילו חודשים מעטים אלה עשויים להיות זמן ממושך מאד לבריחה, כך שבינתיים נזדקק לעזרה ממקור אחר. חשבתי גם על האפשרות להשיג את סיועו של העוצר הוֹרטי25 להצלת היהודים, של אותו האיש אשר הכרתיו זה שני עשורים, איש אשר תקפתיו בתביעות בעניינים יהודיים כל אימת שזה היה נחוץ. ידעתי, כפי שהיה עלי לדעת, כי במצב של היעדר-יכולת קיצוני רק העוצר מסוגל לסייע בתוך הארץ, ושום עזרה לא עשויה לבוא מבחוץ. אבל עוד היה עלי לחשוב כי אכן ייעשה משהו מבחוץ כאשר בהמשך הזמן יהיה לנו פחות ופחות פנאי וביחס הפוך הסכנה אך תתעצם. צפיתי מראש את כל האפשרויות, אך ריכזתי את כל מחשבותי על הצורך הזועק להשהות באמצעות צעדים טקטיים את הסכנה העליונה, את השמדת יהדות הונגריה בשלמותה. עבור אדם בר בימים כמוני26, שהזמן כבר פגע בבריאותו, היה לי בוודאי קל יותר לפרוש ולא ליטול את התפקיד הכבד של המועצה על שכמי. אולם הלא דווקא הפרישה היום יכלה להיראות כאי-התחשבות? כך סברו רוב חברי  המועצה. אין ספק, יכול הייתי ללכת לשווייץ. היתה לי אפשרות, אבל לא הלכתי. לו כן הלכתי, כי אזה הייתי עושה זאת למעני ולמען משפחתי; ברם, לא הלכתי וזה היה למען יהדות הונגריה כולה. היו כמה חברי המועצה שעזבו את מקומם27, אולם היו גם כאלה שלא ניצלו את האפשרויות שהוצעו להם, רק כדי להיות לעזר לקהל. אין זה טוב לעדר להחליף את הרועה המנוסה במחוסר-נסיון בעיצומה של הסערה. זו היתה הסיבה בגללה נטלנו את חברוּת המועצה, שפירושה לא היה יתרונות מובטחים בקלות, אלא משרה רצופה קשיים, הקרבות וסכנות. באותו הזמן לא יכולנו שלא לשמוע קולות, כי בעבור היתרונות "היננו דבקים" בחברות הזאת; כי ברצוננו היה להציל את עורנו, כדי לזכות באישורים מטעם הגסטאפו. יסתבר בברור מן הרשימות הללו איזה "יתרונות" צמחו מהיותנו חיית הציד הראשונה, שהגרמנים רדפו אותנו, כך שנאלצנו להסתתר. אולם תחילה נדון באישורי הגסטאפו האלה. 

כולנו זוכרים את הגבלת חופש התנועה שלנו. ללא ספק היה עלינו לדאוג, כי אנחנו עצמנו, פקידינו וכיו"ב, יקבלו אישורים שיאפשרו להם לנוע יותר28. העבודה שהיה עלינו לעשותה היתה מרובה עד מאד, משעות הבוקר המוקדמות היה עלינו לעמול עד לשעות הערב המאוחרות; היה עלינו להנהיג אפילו תורנות לילה. תביעותינו הבלתי-פוסקות הסתכמו בהשגת כמאתיים וחמישים אישורים כאלה ולשווא השתדלתי להעלות מיספר זה עד לאלף-אלף וחמש מאות. ראיתי כי עלינו להוסיף לסגל הרגיל פקידים עוזרים מתנדבים רבים, רק כדי לגבור על המשימות שגדלו, אך השיבו בשלילה על כל תביעותי בנידון. לבד מחופש התנועה לא סיפקו אישורי הגסטאפו כל הגנה שהיא. למרות אישוריהם גורשו דוקטור דֶז'ה קיש29 ודוקטור הוגו צ'רגה, דוקטור יאנוש גאבּוֹר30 נעצר ודוקטור שמואל סֶמֶרֶה31 הוחזק משך זמן רב בכלא של מחוז פשט. מכל מקום, האישורים הוחזרו מדי פעם בפעם, היה צורך לשלוח אותם להר השוואבּים32 (גבעה ליד בודפשט, מקום מושב הגסטאפו), נתנו בחזרה, הוחזרו שוב, הוחלפו באחרים. קבוצה זו או אחרת של הגרמנים עשתה כסף בדרך זו. נוסף לאישורים שלנו היו כאלה למכירה בכמויות רבות ובמחירים גבוהים אצל הגסטאפו של הר השוואבים; אבל כמה ימים אחר הוצאתם-רכישתם הוכרז על פקיעת תוקפם של האישורים, כך שהיה צורך לרכוש חדשים, תמורת כסף חדש. בהזדמנות אחת היה צבעם כחול; אחר, לבן עם צלב אדום. האישורים המעטים שהוצאו למועצה עמדו מול לחץ: לגרמנים היו רשימות שמיות מלאות עם מענים מדוייקים, ומאוחר יותר נתנו לנו להרגיש כי הגירושים הגדולים של יהדות בודפשט תחילתם בגירוש כל האנשים המופיעים ברשימה הזאת. כאשר נקבע תאריך הגירוש הם ביקשו אותנו לתת להם רשימת מדוייקת של אלה שבבעלותם היו אישורים33. לא היתה זו שגיאה שלי, או שלנו, כי הגרמנים חדלו להוציא יותר מהם; אך כל היתרונות שנזקפו על חשבון אלה שקיבלו את האישורים שבתוקף, הסתכמו בכך שיכולנו להופיע ברחוב בשעה מוקדמת יותר מן האחרים, יכולנו להגיע למקומות עבודתנו, ולאחר עמלו של היום יכולנו לשוב הביתה בשעה מאוחרת יותר. איש לא הפיק יתרונות גדולים יותר מאישורי הגסטאפו34. 

 

כנופיית סטוֹיָאִי35 ומחנות הריכוז 

בקושי הוקמה ממשלת סטויאי כאשר כבר החלטנו להתקשר עמה36. לרוע המזל מאמצינו היו לשווא: לא מצאנו שום גישה. יוצא מן הכלל היחיד היה שר המלחמה37; כאן טיפלו בענייני עובדי פלוגות הכפייה אותם הפקידים כמקודם; הם היטו ברצון אוזן לתביעותינו ולתלונותינו, ועזרו כאשר יכלו38. כל שאר הדלתות נשארו סגורות בפנינו. ברם היו לנו המון תביעות ותלונות.  

הגסטאפו מקים את מחנות הריכוז הנודעים לשימצה שלו בזה אחר זה. המחנות של בּאצ'טוֹפוָֹיה, נאגיקאניז'ה, קישטרצ'ה, שארוואר, המדרשה לרבנים בבודפשט39 (ברחוב רוק סילארד) והכלא של מחוז פשט40 נתמלאו במהירות בבני אדם אשר נאסרו ללא סיבה סבירה. צו הוצא ולפי יהודים לא מורשים לנסוע, אך הוא לא פורסם ברבים; איש אינו יודע עליו זולת המשטרה ההונגרית והגרמנית. כך אירע כי הגסטאפו, שפעל יד ביד עם המשטרה ההונגרית והבולשת, אוסף ומוריד כל יהודי מקווי רכבת מסויימים, בדרכו ממקום מגוריו בפרברי בודפשט או בשובו אליו, או כאלה שנמצאו בקירבת תחנת הרכבת; אולם דבר דומה קורה למנהלים היהודיים ולאנשי "השמאל" המדיני, ולאלה שהשתמשו בטלפון ציבורי מבלי לדעת כי השימוש אסור עליהם. אך באותה תקופה לא היה צורך כלל בצו, היו ימים בהם ברובעים מסויימים נאסרו האנשים ברחובות, רק היהודים, כמובן. השקענו את כל כוחנו כדי להפסיק את המאסרים האלה. התערבותנו הצליחה להביא לשיחרור אלה שנאסרו בתאי הטלפון. מלבד זאת אנשים רבים נלקחו מדירותיהם. כאשר מישהו נלקח ממעונו, בדרך כלל לוקחים את המשפחה, אפילו את כל האנשים הנוכחים. כל קציני הגסטאפו החרימו דירות יהודיות ועל הדיירים היהודיים הוטל לפנותן אחר הודעה מראש של מחצית השעה. מיותר לציין כי היו צריכים להשאיר את כל המטלטלין ומעולם לא התראו עמהם עוד. כל מי שהתנגד להליכים אלה, נאסר מיד עם כל בני המשפחה41. 

מדי יום ביומו הלכנו להר השוואבים, בלא התחשבות בבטחוננו האישי, ומשום סירוב השלטונות ההונגריים, לחצנו והתחננו לפני הגרמנים כי ישחררו את החפים מפשע, לפחות את האמהות והילדים. למעט מקרים בודדים, התשובות שניתנו היו מתחמקות ובעלות אופי של משיכת הזמן. 

תוך כך מופיעים אצלנו קצינים גרמנים מן ה-ס.ס. ומגישים כל מיני תביעות; לעולם אינם שוכחים להביא עמהם אנשים המחזיקים בתת-מקלעים מוכנים לירי42. באחד החגים הם תקפו את מרכז הקהילה ברחוב שיפ בארבע וחצי אצר הצהרים, וקצין ציווה עלינו בצעקה רמה לשלוח שלוש מאות מזרונים ושש מאות שמיכות למלון "רויאל"43 תוך תשעים דקות; וכאשר השיבונו כי איננו מסוגלים לעשות כפי שרצה, הוא צרח כמשוגע כי עשר דקות מספיקות כדי להוציא להורג עשרת אלפים יהודים, תשעים דקות חייבות, איפוא, להספיק למלא את מבוקשו. יחד עם זאת – הוא הדגיש זאת – יהא עלינו ללמוד כי שום דבר אינו בלתי-אפשרי. לאחר מכן גזלו את המזרנים והשמיכות מתחת ומעל החולים, הרופאים והאחיות בבתי החולים שלנו44. אולם תביעותיהם באו מדי יום ונושאן חפצים מכל הסוגים. מכוסות ליין תוסס, עד למכונות כתיבה, מטאטאים, מפות שולחן וסירים, הם רצו לקבל כל דבר העולה על רוחם, המתקבל על הדעת או לא. לעתים הובאה הבקשה לפני, אישית, אבל מעולם לא בלעדי הצגת כלי-נשק. בהזדמנות אחת נתבקשנו להמציא ציורים של ואטוֹ45, שום אמן אחר: הכינו דירה עבור אחד הקצינים הבכירים... אך כל הצווים שלהם נתמכו באיום שלהם, כי במקרה של אי-ביצוע, אני, או אפילו המועצה היהודית בשלמותה, נילקח.  

בינתיים ממנה שר הפנים אַנדוֹר יארוֹש46 את לאסלו אֶנדרֶה47 ולאסלו בּאקי48 למזכירי המדינה במשרדו, כדי שיטפלו בשאלה היהודית יד ביד עם הגסטאפו. כן הופיעו על הבמה הז'נדרמים של באקי, בכובעים מקושטים בנוצות תרנגול, שבאכזריותם הם התעלו אפילו על אנשי הגסטאפו האפלים ביותר. בזו אחר זו הוצאו הוראות השלילה הנוראות ביותר: מקלטי רדיו וטלפונים נשללו מן היהודים49, עזיבת מקום המגורים אסורה עליהם, אסור לנסוע ברכבות או באוניות50, אסור להעסיק נוצרים51, חנויותיהם נסגרו52, הפקידים היהודים מפוטרים, לא נותנים ליהודים להשתכר לקיומם. למן ה-5 באפריל היה עליהם לשאת כוכב (טלאי) צהוב מבד נתון ובגודל תקין53. הוקמו כנופיות בלשים אך ורק למען המטרה להתקיף את העיר ואת המחוזות54, ואי-תקינות זעירה ביותר של הטלאי, או כיסויו המקרי, הספיקו כדי להשליך את הפושע לתוך מחנה הריכוז.  

באשר לגסטאפו, הוא פעל ללא הרף ובשקידה, עסק במאסר אנשים עם ובלי סיוע מטעם המשטרה המדינית של פטר הַיין55. מלבד המאסרים ברחובות, נאסר מיספר עצום של יהודים במעונותיהם. לא ניתן להם אפילו זמן כדי לקחת עמהם חפצים נחוצים.  

 

אדולף אייכמן 

המחלקה היהודית של הגסטאפו שכנה במלון "מַזֶ'סטיק"56 על הר השוואבים. ראשה היה אייכמן, האיש הנודע ביותר לשימצה, בעל הידיים המגואלות ביותר בדם המוסד הזה, אם בכלל מותר לכנותו אדם, את היצור הזה שהיה משולל לחלוטין מוסר ורגשות אנושיים. תפקידו היה "לפתור" את העניינים היהודיים בארצות שהיו תחת העקב הגרמני. הוא היה המבצע העליון של המאסרים, הגירושים, הרציחות ומעשי השוד. האיש הזה – אייכמן, איני יודע אם זה שמו האמיתי או המושאל, התיימר כי נולד בארץ ישראל. דבר זה, כמובן, לא ניתן להוכחה; עובדה שהוא ידע עברית57, התמצא בהיסטוריה היהודית ובספרות על היהדות, הכיר את הייחוד של אמונתנו וגם של עבודת הקודש. הידע היסודי שלו, בלא ספק, שנלווה ליצרים סדיסטיים של רוצח, עשוהו מתאים להיות ממונה לתפקידו הדוחה. הוא היה פושע מלידה, אשר כאבם של אחרים גרם לו תענוג. ברגעי כנות כינה את עצמו כלב-דם ובכך הצביע על הגוון השליט של טבעו. חלשים, משוללי יכולת עד אין קץ היה עלינו לאסור מלחמה על המפלצת הזאת, כדי למנוע גירושים. 

 

הרשימות 

הגסטאפו חילק את מלון "מז'סטיק" עם המחלקה היהודית של המשטרה המדינית58 משל פטר היין, בפיקודו של לאסלוֹ קוֹלטאי59, ממוצא שוואבי. הם היו עסוקים ביותר... כאשר קמנו בצורה קיצונית נגד המאסרים היו אלה הגרמנים עצמם שסיפרו לנו כי בשום ארץ לא נתקלו בכמות כזאת של הלשנות, כבהונגריה. במרוצת הימים הראשונים הם קיבלו שלושים וחמש אלף מהן. הרשימות של ה"פוֹלקסבּוּנד"61, של הלשכות61, של הארגונים הימניים ושל נציגויות המקצועות סיפקו עבודה רבה. הבלשים כבר אינם מספיקים לשים ידיים על כל מי שעומד בדרכו של מישהו אחר. כך היה שקולטאי הורה למועצה לגרום לכך כי כל אלה שהופיעו ברשימה שנמסרה על ידו, יתייצבו בבית המעצר שברחוב רוק סילארד. 

היה עלינו להתמודד בדילמה קשה. אחינו המסכנים, או בני משפחותיהם, עשויים להניח כי המועצה נתנה ידה למעצרים. אולם אם נסרב לבצע את ההוראה, החטיפות הלא-צפויות תימשכנה כעד כה, היהודים יילקחו בלא כל הכנה. אם נטיל על עצמנו את הקריאות יהיה לפחות, יום אחד לפני מועד ההתייצבות במחנה ברחוב רוק סילארד, זמן לברוח או להסתתר62. אבל אפילו אלה שלא יתכוונו לכך, לכל הפחות תהיה בידיהם הזדמנות להשיג ציוד מה, דבר אשר יעשה את מצבם הרע נסבל יותר. הודעה מראש עשויה לאפשר לאחדים להיכנס לבית חולים או להשיג תעודה מטעם איזה קצין רפואי. כך שלא היו לנו כל ספקות כי מוטב לנו לקבל את ביקורת אחינו אודות תפקידנו כדוורים ומוטב ליטול על עצמנו חלוקת ההזמנות להתייצבות ודווקא למען טובת אחינו. נוסח ההזמנות הראה כי הן מבוססות על הוראת סמכות גבוהה יותר63, כן צויינו החפצים שיש לקחתם. כך ידעו הכל במה העניין, ויכלו להחליט מה לעשות: להיעלם או להתייצב? יהודים רבים לא התייצבו, שלחו במקומם תעודה רפואית, או הלכו לאחד מבתי החולים לעתים אפילו התכוננו לניתוחים כירורגיים, להם ציפו זמן רב – ובכך התחמק מן המוות. אחרים ברחו, פשוטו כמשמעו, וחיו עם ניירות מזוייפים. אך הרוב המכריע אכן התייצב ברחוב רוק סילארד.  

מכל מקום היה זה נכון להתעלם מכל זווית האהדה; אם רק יהודי בודד הצליח להתחמק מן המעצר, הודות לזמן שהיה לו לברוח, הרי צדקנו. אחר רשימת העתונאים, קיבלנו את זו של עורכי הדין, שהוכנה על ידי "הברית הלאומית של עורכי הדין המגיאריים" ונמסרה לקולטאי. הגשנו מחאות למשרד המשפטים וללשכת עורכי הדין, אך הכל היה לשווא, שתי רשימות נוספות של עורכי דין באו מיד לאחר מכן. 

המדרשה לרבנות ברחוב רוק סילארד, שמשתמשים בה כבמחנה ריכוז נוסף מלאה כל הזמן. מכאן מזינים את המחנות בהוֹרטיליגטֶ64 ובצֶ'פֶּל65; קבוצות אחדות הועברו גם לקישטרצ'ה. עלינו לדאוג להזנה ולאספקה של המחנות האלה. עלינו להשיג מצרכי מזון. כושר הקיבול של המטבחים גדל בהתמדה ומדי יום ביומו עלינו להשיג גם אמצעי תחבורה. מדי יום נשלח מזון לכל מקום; תמיד היה לנו כסף למיבצע האדיר, למרות העובדה כי כל המקורות של הכנסותינו התייבשו. כמו השמן של הפך האגדי, מעולם לא נגמר כספנו; בכל הזמנים הצלחנו להשיג את הסכומים האדירים של הכסף המזומן לצורך האספקה לקורבנות שנחטפו מתוכנו. 

 

גיטאות במחוזות 

במחצית אפריל סופקו לנו הידיעות הראשונות על התייעצות בה השתתפו השלטונות המדיניים והצבאיים משני הצדדים, הגרמני וההונגרי, ואשר בה נעזרו במומחי הרכבות66. הנושא היה השימוש בכמות גדולה של קרונות למען איזו מטרה לא ידועה. מסלובקיה ומסרביה הסתנן אלינו מידע כי נשאבים בהן קרונות מן המאגר לשימוש מיידי בהונגריה. זאת היתה ההזדמנות הראשונה שסכנת הגירושים קרמה עור וגידים נוכח עינינו. עד כה כאשר דנו בגירושים על פי דוגמאות מחו"ל, ביססנו את תקוותינו על המחסור בקרונות, אשר אכן הטריד זה מכבר את מפקדי הצבא הגרמני וההונגרי, ובטוחים היינו שהמחסור ימנע את גירושה של יהדות הונגריה. לא רק אנחנו, כל הקהילה השתעשעה בתקווה זאת, על בסיס הדברים שצויינו כאן. כאשר המידע על ההתייעצות הנ"ל הגיע אלינו, מצאנו דרכים ואמצעים להביא לידיעת הממשלה את חששותינו; ברם הממשלה פתרה את הבעיה בהגדירה את פחדינו כ"תעמולת-זוועות יהודית וחלומות בהקיץ". 

תוך כך הוחל במחוזות התהליך האיום של ריכוז היהודים ב"מגורי כפייה"67: ימי הביניים קמו לתחיה והגיטאות הראשונים הוקמו. ממקומות קטנים נאספו היהודים לבתי חרושת ללבנים, או לרובעי הצוענים ושאר יסודות חלכאים בערים הגדולות יותר. אך "מגורי כפייה" נמצאו גם בשדות פתוחים, אליהם הובלו אחינו, עם נשים וילדים, כאשר הם נושאים את כל מטלטליהם שיכלו לקחת בידיהם או להעמיס על גבם. בדרך כלל הוקף הגיטו חומת קרשים, גם החלונות שנשקפו לרחובות נאטמו בקרשים. טלפון, חשמל וגז נותקו. היהודים מנותקים מן העולם החיצוני כמעט באופן הרמטי. המזון אותו קיבלו פעם ביום, הוא מין נוזל חם ללא שומן וטעם, המכוּנה מרק. 

הניחו כי הריכוז בגיטאות נועד להשמיד באמצעות המזון הירוד, היעדר רופאים ותרופות, כמה שניתן יותר חיים. כמו כן נצטוו היהודים להעמיד את מגוריהם שנתפנו, לרשות השודדים. המטרה העליונה, שעלתה על כל השאר, היתה לפשט את התהליכים האפשריים שהיצורים האומללים האלה, המעונים עד מוות, יידחסו לתוך קרונות הרכבת ויגורשו. המטרה הזאת, אותה ביקשו להשיג מעל הכל, נעשתה ברורה מאוחר יותר.  

כאשר שמענו על הגיטאות הראשונים, התקוממנו נגדם. העלינו את כל הנימוקים המתקבלים כדי להשיג שינוי האמצעים והקמת גיטאות נוספים. כאשר השתדלויותינו היו ללא הועיל, ביקשנו רשות לעזור לאחינו שבמחוזות, לשלוח להם מזון, תרופות, שמיכות. ההונגרים כגרמנים, דחו את בקשותינו, למרות הסתמכותנו על העובדה כי המועצה שלנו הוסמכה להיות פעילה בכל הארץ, ולפיכך זאת חובתנו הפשוטה להיות לעזר. לא נטו אפילו לפתוח במשא ומתן וסירבו לתת לנציגינו אישורי נסיעה. רק הודות לרצון טוב ואומץ לב של נוצרים הצלחנו להבריח מעט כסף לגיטאות אחדים. אך גם זה היה יותר ויותר מסובך, ואוי לאותו הנוצרי שנתפס על ידי ז'נדרם בשעת המעשה: הוא הוכה עד קרוב למוות. 

בכל המקומות, רשמיים ואחרים, השמענו את המידע שקיבלנו מן המחוזות; התלוננו על הדיור, האספקה והטיפול. לבסוף לא יכלו יותר להתנכר לתביעותינו, והבטיחו כי יבררו את התלונות. 

עובדה היא כי לאסלו אנדרה עזב את בודפשט לבדוק את הגיטאות של המחוזות. עניינו העיקרי היה, כנראה, ליהנות מעבודתו ולדאוג כי הוראותיו האכזריות תבוצענה במלואן68. כאשר שב במאי הוא הצהיר בציניות האופיינית לו, כי הכל בסדר, כי לגיטאות המחוזות ממש אופי של בתי-הבראה!69 

אייכמן נלווה אליו בסיורו במחוזות וכאשר חזר ביקרנו אצלו כדי להתלונן על הטיפול לו זוכים אחינו לאמונה, הצבענו על הזוועות של גיטאות המחוזות, וביקשנוהו בשם האנושיות לשפר את התנאים האלה. אייכמן השיב כי אף לא מילה אחת של אמת מצויה במידע שלנו, הוא יודע את המצב לאשורו, שכן הלא רק עכשיו חזר מביקור בגיטאות המחוזות, מקום שם שיכון היהודים אינו רע יותר משל החיילים הגרמנים בעת התמרונים; האוויר הצח רק ייטיב ליהודים. 

באשר לגבי לאסלו אנדרה, מעולם לא הצלחתי למצוא גישה אליו. הכל שהשגתי בנידון היה לפגוש את מזכירו הפרטי, את הממונה על הנפה טַקָץ'70, איש רע לפחות כמו לאסלו אנדרה. פנינו גם לטקץ' והזכרנו להם את הבטחותיהם, כי הבעיה תיפתר בצורה אנושית. תשובת טקץ' היתה כי היהודים זוכים למגיע להם, אבל הזוועות המתפרסמות על הגיטאות אינן נכונות, ואם המועצה תתעקש בהאשמותיה, הוא נכון לטפל בחבריה כאילו היו מפיצי שמועות שווא.  

 

מתחיל הגירוש מן המחוזות 

במחצית מאי הגיעו אלינו הידיעות הטרגיות על שילוחו של הגיטו בקאשה71. שוב יצאנו לפגוש בפקידים, כמה שניתן היה. מרשות הונגרית או גרמנית אחת רצנו לשניה; הם פשוט שיקרו לנו: אין גירושים. ניתן לנו להבין כי ככל שהצבא הרוסי מתקרב למחוזות הגבול, יש להפוך אותך לאיזורי המיבצעים הצבאיים, אשר מהם יש להרחיק את היסודות הלא-אמינים – את היהודים; אך הם נשארים במדינה, וכל החדשות על גירושם כביכול, הן עיוותים בעלי כוונות רעות, ותעמולה של שמועות-שווא. 

רשת זו של שקרים לא הטעתה אותנו. נוכחנו לדעת כי שום צורה של אהדה או עזרה אינה צפויה מצד הגרמנים. אחר כך ניסינו לעורר את המצפון הרדום של מנהיגי הונגריה. חיברנו תזכיר שהוגש לפני העוצר, בו תואר בדייקנות מה שקרה במחוזות והדרך בה מבצעים את הגירושים. שר הפנים יארוש הכחיש פשוטו כמשמעו לפני העוצר את כל שכתבנו, בציינו, כי קריאתנו הנואשת אינה אלא תעמולת הזוועה הפחדנית, שהיהודים רגילים לעסוק בה. באשר לגבי מר הורי, הוא – לפי שעה – למרות הכל ביכר להאמין להצהרות שריו האחראים מאשר לנתונים שלנו. ההכחשה, אגב, היתה הביטוי המקובל של הגישה ההונגרית הרשמית. השרים מעולם לא ידעו מה קורה, ושר האוצר "ההונגרי הגזעי" רֶמֶנִי-שְנֶלֶר72, המתיק סוד באוזני הדוקטור ארנה פטה, שביקר אצלו מטעם המועצה, כי שאלת הגירושים לא עומדת על הפרק, כי העניין לא הובא עדיין לפני מועצת הממשלה. כמובן, לא חשבנו להניח את העניין ועשינו כל אשר בכוחנו כדי להסבירו ולשכנע בצדקתנו את דעת הקהל ההונגרית ואת הצירויות הזרות. 

 

קריאות הסכנה שלנו 

ביקשנו סיוע ממנהיגי הכנסיה. מדו"חות הכמורה שבמחוזות הם כבר ידעו על המתרחש, ומשום כך ידעו אל-נכון כי הזוועות בשום פנים ואופן אינן המצאות יהודיות. התקשרנו עם הבישוף של גיוֹר73, התחננו לפניו וביקשנוהו כי יאמר מילה לטובתנו וידאג כי הזוועות תיפסקנה. היה עלינו לפעול בצורה חשאית. מרכזות הטלפונים היו כבושות בידי הגרמנים, שהתקינו שם מכשירים לצותת לשיחותינו, כך שהיה עלינו לנהוג בזהירות המירבית. הגרמנים היו משוחררים מכל רגשות: אלה שניקרו להם בדרכם ובלמו אותם, חוסלו ללא נקיפות מצפון. 

הכנסית הקתולית74 פותחת במאבק נגד רדיפות היהודים, כנסיות אחרות הולכות בעקבותיה. לצערנו היה זה מאוחר מדי וכתוצאה מכך הוכתר במעט מאד הצלחה. הארכיבישוף מינה סוכן מיוחד – את הנזיר הישועי יאנוֹשי75 כדי לנהל ולארגן את המאבק נגד הרדיפות.  

ניסינו להפעיל כמה קשרים באמצעות הצירויות הזרות כדי להפעיל את דעת הקהל שבחו"ל שתלחץ על השליטים בהונגריה כדי שימנעו את ההשמדה הנוראה76. התקשרנו למען המטרה הזאת עם הצירויות של שוודיה ושווייץ, ולפי מידע אשר סופק על ידינו הגיעו ידיעו מדוייקות לידי העיתונות הנייטרלית ודרכה לדעת הקהל של הארצות הזרות77. הציר דניאלסון78 והמזכיר פֶּר אַנגֶר80 מן הצירות השוודית והקונסול השוויצרי לוּץ79 עשו שימוש שוטף במידע שהועמד לרשותם על ידינו.  

 

שש רכבות מדי יום ביומו 

שורות ארוכות של מגורשים מן המחוזות המזרחיים של הונגריה נעו במהירות מערבה. מגיעות חדשות על הזוועות המרתיעות ביותר. הודות להצהרות מאוחרות יותר של אייכמן נודע כי הגסטאפו, ששיתף פעולה עם גנרל ה-ס.ס. וינקֶלמַן81 (יחד עם וֶזֶנמאיֶר82, השליט האמיתי של הונגריה), רצו לשגר ארבע רכבות ביממה. נציג הממשלה ההונגרית והמנהל הראשי של חיסול היהודים, לאסלו אנדרה, רצה שמונה רכבות מדי יום ביומו. אולם הצבא הגרמני לא יכול היה לוותר על מיספר כזה של קרונות וקטרים וכך הושג הסכם בדבר שש רכבות ביממה. בעת ההיא שרר מחסור כזה בכוח אדם בצבא הגרמני כי לביצוע הגירושים לא עמדו לרשותו של ויסליצֶני83 אלא מאה וחמישים איש. הם לא היו מספיקים, בשום פנים ואופן, לבצע את הגירושים בקצב רצחני כזה. אך מזכיר המדינה לאסלו באקי רצה והשתוקק לעזור לגרמנים, ובעזרתו של לויטננט קולונל פֶרֶנְצִי84, שעמד בראשם, העמיד לרשות המגרשים כשלושת אלפים-ארבעת אלפים ז'נדרמים הונגריים עם נוצות תרנגול85. בתוך הכוח הזה היו סרן הז'נדרמריה זֶלדי86, הנודע לשימצה בשל זוועותיו בשפך הדמים באוּיבידֶק87, ויחידתו, שאומנה במתכונת ה-ס.ס. 

 

הז'נדרמים מתחילים בעבודה 

כל הידיעות הצביעו על העובדה כי הגירושים בוצעו באותה הצורה בכל הגיטאות. בין היהודים שרוכזו ונדחסו לתוך הגיטו מופיעים (כשבועיים לפני הגירוש. – הערת המהדיר) בלשים של הז'נדרמריה, לבושים אזרחית, ואוספים את אלה שידעו עליהם כי הם אמידים, זה אחר זה. הקורבנות הנבחרים האלה – שהיה עליהם להסגיר את כספם ואת תכשיטיהם בתאריך מוקדם יותר88 – עוברים עינויים כדי שיגלו את רכושם שהוסתר. שום צורה של אלימות, שום שיטה של עינוי לא נחסך כדי להאיצם לדבר. מכים נשים נוכח עיני בעליהן. כאשר גם זה ללא הועיל, מענים ילדים נוכח פני הוריהם. האמצעים האהודים על הז'נדרמים ההונגריים כדי לעודד את המסכנים לדבר "כך או אחרת" הם: כבילה, אלת גומי, מיתקנים חשמליים, מכות מקלות על כפות הרגליים והידיים, סטירות לחי, עקירת ציפורניים, בעיטות. כאשר סיימו הבלשים מלאכתם, הופיעו אנשי ה-ס.ס. ויסליצני והיחידה המיוחדת של זלדי. הם מקיפים את הגיטו, תרים בעיני ברדלס, תת-מקלעים טעונים בידיהם, עד אשר מגיעות הרכבות. לאחר מכן הם מאיצים באנשים האומללים בקתות הרובים ובשוטים בדרכם אל התחנה. תחילה נעשה הדבר הזה בשעות הקטנות, כי היו רגישים ורצו להימנע מלעורר סנסציה; מאוחר יותר, כאשר היה צורך להחיש את הקצב, לא דאגו לשום דבר; הקורבנות גורשו בחוצות הערים באור יום מלא. נוצרים טובי לב, בראותם זאת, לעתים קרובות מאד לא יכלו שלא לפרוץ בבכי, אך היה עליהם להסתיר את דמעותיהם, פן ישים אחד הז'נדרמים לב לרחמיהם, ויסתער עליהם בקת רובהו ובלשון גסה. שמענו על מקרים כאשר נשות איכרים טובות לב ניסו להבריח מזון לידי היצורים המסכנים שנדחסו לתוך הקרון; אחד הז'נדרמים תפס אותה, את האישה הטובה, והשליך אותה לאותו הקרון שלאחר מכן, כשהוא חתום כהלכה, המשיך בדרכו עם קורבן נוסף. 

כל קרון – תלוי במיספר המגורשים והקרונות – הכיל משישים עד שמונים איש, גברים ונשים, ילדים, בריאים ואנשים חולים, זקנים וצעירים, הכל ביחד. בחום הלוהט של הקיץ, בקרונות בקר חתומים, ועם שני דליים, התחילו את מסעם שנמשך ימים אחדים, דרך קאשה לאושוויץ89, לתחנה הסופית. 

 

 רשיונות נסיעה 

לשווא התלוננו בשם האנושיות נגד הזוועות שפקדו את יהודי המחוזות של הונגריה90. המונים עצומים כאלה הובלו לבתי חרושת ללבנים, עד שלא נמצא להם אפילו מקום לישיבה. או הם הובלו לשדות פתוחים, שהוקפו בגדרות תייל. הכל צופפו יחדיו, גם אם אולצו לעמוד בשמש השורפנית, צמודים זה לזה, בלי מים לשתיה או לרחיצה. האספקה שלהם, מרבית חבילותיהם הקטנות, נשדדו. איש לא דאג לחולים, לזקנים; לא נמצאו רופאים91 ותרופות. בני אדם רבים בשומעם על האירועים האלה, לא היו מסוגלים להאמין בהם. ולא רק שלא זכינו לעזרה משום מקום, אפילו לא השכלנו להקטין את הסבל כהוא-זה בשום צורה. 

יהדות המחוזות היו לה רק שתי דרכי בריחה: להסתתר או לברוח לבודפשט92. הברירה הראשונה היתה קשה לביצוע במחוז, מקום שם הכל מכירים זה את זה, מקום שם תמיד היה צריך לצפות לבגידה מצד איזה ברנש בעל רצון רע. אנשי משטרת המחוזות, לבד מזאת, חשדו בכל זר שהופיע, שהוא יהודי מוסווה. אל הבירה, מאידך, ניתן להגיע לאחר ביקורות מתמידות שנערכו ברכבות ומעבר דרך הפיקוח שהוטל על התחנות. נסיעה נתאפשרה רק על בסיס רשיונות נסיעה אם המדובר היה ביהודים, ולאמיתו של דבר רשיונות כאלה לא ניתנו. בנצלה את המצב הרה השואה של ההליכים המשפטיים ואת אי-ידיעת התקנות שהיו בתוקף מטעם הרשויות, מצאה המועצה היהודית לנחוץ – אם-כי זה היה מסוכן – להוציא בתחום שלה אלפים רבים של רשיונות נסיעה עבור אנשי המחוזות. הודות ל"מסמכים" אלה, שהיו משוללים אפילו בסיס משפטי מזערי, אכן הצליח מיספר רב של יהודים להגיע לבודפשט93. גידול זה של היהודים ההונגריים בעלי "רשיונות" הנסיעה, כמובן, דקר עד מהרה את עיני הגסטאפו וגם של המשטרה ההונגרית. חקירה נפתחה נגדנו; הצבענו על כוונותינו הטובות, אולם רק בקשיים גדולים ביותר הצלחנו לטשטש את העניין. מיותר לציין כי יותר לא הוצאנו "רשיונות נסיעה".  

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial