מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יהודה טובין, האחריות של המנהיגות היהודית בשואה

מתוך: ילקוט מורשת, 37, יוני 1984 

 

במאמרו "מנהיגות ואחריות", המתפרסם בילקוט מורשת זה עצמו (ושעל דבריו ועל הדברים שלי חלה האחריות – כמקובל בכתב-עת זה – על מחבריהם), מציע פרופסור גרשון ויילר פתרון לשאלת האחריות של המנהיגים היהודים בשואה, בעיה שאינה מפסיקה להעסיק יהודים ולא-יהודים שבוחנים אותה על היבטיה השונים. הכותרת של מאמרו אינה מבהירה שהמדובר הוא במנהיגים יהודים בשואה, אבל אין זה מקרה. הפתרון המוצע – שהמחבר רואה אותו כלא-מושלם אך "אין טוב ממנו" – מושתת על הנחת היסוד ש"דין המנהיגים בשואה כדין פוליטיקאים לכל דבר". הווה אומר, שמנהיגים יהודים ולא-יהודים בשואה כמוהם כמנהיגים ופוליטיקאים בזמנים ובתנאים רגילים בארצות שלא תחת השלטון הגרמני, ודין הראשונים כדין האחרונים. הפתרון המוצע לגבי האחריות של כל אלה הוא זה המקובל במדינות מתוקנות: “במדינות מתוקנות אין רגילים להעמיד מדינאים לדין ואם אלה נכשלים כי אז אין בוחרים בהם עוד או מעבירים אותם מתפקידיהם בדרך אחרת... יש ויש מקרים שבהם מופעל המשפט נגד מדינאים. אלה המקרים המוגדרים היטב במשפט הפלילי, כגון לקיחת שוחד, גניבה, שימוש לרעה בסמכויות ועוד. המקרים האלה מוגדרים בחוק כפשעים; ולכן חל איסורם, באופן טבעי, על הכל, כולל מדינאים. אולם מדינאי מואשם במשפט רק אם הוא עובר על חוק מפורש, ולצורך זה אמורים הדברים אף בחוק רטרואקטיבי". 

מהו סימן ההיכר המובהק והקובע בהקשר זה של "מדינה מתוקנת"? תשובת גרשון ויילר היא: “מתוקנותן זו המקפלת בתוכה את ההבחנה בין האחריות הציבורית-מוסרית לבין האחריות המשפטית (ההדגשה שלי – י.ט.). הפתרון המוצע אין בו התעלמות מהעובדה שהוא אינו בעל תוקף מוסרי, אלא שמומלץ בפנינו לאמצו חרף עובדה זו, וננהג כמו כל מדינה מתוקנת שבה מקובל גם למתוח עליו ביקורת וגם להשלים איתו. החיוב וההישג של השלמה זו הם בכך ש"אין לנו אמצעי יעיל יותר מן הדיון המשפטי", וכן אם ננהג כך "נחדל לייסר את עצמנו על דברים שאין להם תקנה ואין בצידם אלא שברון-לב". 

 

האסור והמותר ביחס להצלת נפשות. 

חרף המסקנה שבבואנו לדון באחריות המוטלת על המנהיגים היהודים בשואה ומעשיהם עלינו לאמץ את הדרך המשפטית, רואה גרשון ויילר צורך לעיין בהיבט המוסרי של סוגיית הצלת נפשות בשואה: “מה הם הדברים המותרים ומה הם הדברים האסורים בתנאים קיצונים אלה או אחרים?” (ההדגשה שלי – י.ט.). וכן: “ועתה אנו עוברים לדון בתקופתנו, ונשאל: האם בכלל היו מושגים ברורים כלשהם על האסור ועל המותר ביחס להצלת נפשות?” והמסקנה שלו היא ש"נוטים אנו לומר שחייב להיות גבול למותר. איה הגבול הזה?” 

התשובה שהוא נותן היא, שהגבול בין המותר והאסור נקבעת על ידי הכוונות. גרשון ויילר מאמץ את מסקנתו של הרמב"ם – כשמדובר במעשיו של המנהיג כדי להציל את חיי אחיו: אם כוונתו היתה להכשיל ולהרע – הוא חייב לתת את הדין לפני בית דין. אבל אין זה אלא מובן מאליו, והדבר הודגש בהלכה, שאם הכוונות הן להציל – ואפילו אין בטחון או אי-אפשר לדעת מראש אם נסיון ההצלה אכן יסתיים בהצלחה – החובה היא לנסות ולעשות את הנדרש. לא התוצאות קובעות, אלא הכוונות. זהו אחד ההיבטים שיוצר שוני בין מנהיג יהודי בשואה לבין מדינאי, מנהיג או פוליטיקאי במדינה מתוקנת: המדינאי יתן את הדין בפני בוחריו – אם כוונותיו הטובות לא עלו יפה והוא נחל כשלון; ואילו המנהיג היהודי בשואה – די לו אם כוונותיו היו טובות, וגם אם לא הצליח להשיג את שביקש להשיג הרי הוא עשה את שלו ונהג כנדרש. 

אבל מדובר כאן החיי בני-אדם ובזה ישנו פער משמעותי – והוא בבחינת שוני עצום שאין למעלה הימנו – בין מה שמהווה את התוכן ואת המשמעות של הכוונות של מנהיג או מדינאי במדינה מתוקנת לבין התוכן והמשמעות של הכוונות שהדריכו מנהיגים יהודים מסויימים בשנות השואה. במדינה מתוקנת קובע המנהיג את גורל בני עמו בתחום החיים והמוות רק במקרה אחד ויחיד הידוע לנו: בבואו להכריז על מלחמה או על פעולה צבאית. בין אם האירה ההצלחה את פניו ובין אם לא, בין אם התנגשות הדמים הנחילה נצחון או לא, לרוע המזל, הביאה תבוסה וכשלון – לא יואשם איש כי הוא קבע מי-ומי למוות. הגיוס לצבר מבוצע לפי חוקים שנקבעו על ידי המוסדות המוסמכים אשר העם מכיר בהם. לגבי המדינאי אפשר, ואף צריך, לבחון אם עצם היציאה למלחמה היתה לפי הכללים החוקיים ואם מהלכה היה בתיאום מלא עם מה שנקבע לי החוקים של מדינה מתוקנת. ואילו המנהיגות היהודית בשואה – זו שגרשון ויילר דן בה – לא החליטה על הכרזת מלחמה או על פעולות צבאיות, באמצעות הנשק נגד האויב או בעל בריתו. זה התרחש בגיטאות או בערים שבהם יהודים תקפו ואף הרגו גרמנים או משתפי פעולה איתם, אפילו הם יהודים. מחתרות יהודיות – או הנהגות של מורדי גיטאות – נושאות באחריות למעשים אלה. ביערות, בדרכים, ברכבות או במסילות הברזל ובכל יעד שהיה בעל ערך לגרמנים וניתן היה לתקפו תוך העזה ואומץ לב עילאי – מילאו פרטיזנים ולוחמים יהודים במסגרות שונות את המצווה להילחם באויב העם היהודי שקם להשמידו. הם ומפקידהם נושאים באותה אחריות עצמה בעד מימוש החלטותיהם. 

המבַצעים של "מעשים" אלה בארצות השונות באירופה הכבושה בידי הנאצים לא נקבעו באופן שרירותי על ידי מנהיגים יהודים שבמקרים אלה היו מפקדים או מנהיגים של אירגוני מחתרת או יחידות-לוחמה יהודיות. את המנהיגות היהודית הזאת, על כל צורותיה, אפשר לתבוע לדין על אשר החליטו על פעולות מזויינות ואף ביצעו אותן, בין אם השיגו בפעולות את מבוקשם ובין אם נכשלו. הרוצה בכך, מותר לו לתבוע לדין את המנהיגים היהודים האלה של שנות השואה על אשר באחריות עצמם ולמורת-רוחם של מנהיגי היהודים ביודנראטים שונים עשו הם כמיטב יכולתם כדי להתריע על סכנת ההשמדה הטוטלית ותוך מאמצים נואשים פעלו להחדרת המודעות הזאת בקרב המוני בית ישראל. אך אי אפשר לתבוע אותם לדין על אשר כאילו ערכו סלקציה בקרב היהודים וקבעו מי מהם יישלח לבצע פעולת לוחמה נגד הגרמנים ולמי לתת תפקיד שרב בו הסיכוי להימלט מההשמדה. כל אלה שלחמו תחת הנהגה זאת של יהודים התגייסו ולחמו עם נשק ביד בגרמנים מרצונם החופשי. 

במקומות בהם שלטו הנאצים היו יהודים, וביניהם גם מנהיגים (ובהזדמנות זו לא נדון בכך אם אכן ניתן לקרוא להם כך), אשר בהתנגדות היהודית הלוחמת ראו מעשה פשע או דומה לו; אך לאחר המלחמה לא נודע על מקרה כלשהו שבקשר אליו הורמה אצבע מאשימה נגד הלוחמים היהודים על מלחמתם בנאצים ובמשרתיהם, ואפילו לא על ביצוע פסקי-דין-מוות נגד משתפי פעולה יהודים. גם גרשון ויילר אינו דן בסוגיה זו. 

אך איש לא יוכל לבטל את העובדה שהיו-גם-היו יודנראטים, חברים ביודנראטים, או עוזריהם שפעלו בשמם, שבצורה זו או אחרת קבעו מי ומי מן היהודים שבגיטאות יימסר לידי הגרמנים – וזה בשלבים שכבר ידעו מה גורלם של הנשלחים, או לפחות כבר היה "חשש רציני" לאן נשלחים בני-עמם אלה. זה נעשה לא רק לאחר פירסום הכרוז הראשון של מחתרת תנועות הנוער החלוציות בוילנה בסוף 1941, בניסוחו של אבא קובנר – שקבע כי פני הנאצים הוא ל"פתרון הסופי" – אלא גם במקומות שונים, כשהכחשת הסכנה האמיתית היתה כבר בגדר העלמת האמת מהמוני היהודים שתחת סמכותם. היו גם היו אנשי משטרה יהודים, שלפי הוראות מנהיגי יודנראטים יהודים ביצעו מעשים אשר מוטב ולא נקבע את אופים בשמות תואר היאים להם. 

גרשון ויילר אינו משתט מלדון ב"תופעה" זו, וכך הוא אומר: “אולם אנו עוסקים באלה שאין בהם כוונות רעות ועם זאת מעשיהם אינם מוצלחים. יש דוגמה כזאת של מנהיגות שואתית מופלאה ועם זאת טרגית בדמותו של באראש, ראש גיטו ביאליסטוק. היה באיש ההוא כשרון בלתי-רגיל "להסתדר" עם הגרמנים, נכונות והעזה להקריב חלקים מתושבי הגיטו למען הישרדות רוב תושביו וחרף הכשלון הסופי של כל מעשיו קשה לפקפק בכך שכוונותיו היו להצלה...” (כל ההדגשות שלי – י.ט.). מנהיגים יהודים, עם או בלי מרכאות, נטלו לעצמם את הזכות, ואף ראו זאת כחובה, להחליט מי-ומי למוות ומי-ומי לסיכוי כלשהו של הישרדות. באיזו סמכות נעשה הדבר הזה אשר גרשון ויילר מעניק לו את המעמד של "נכונות והעזה להקריב חלקים וכו'”? השאלה אינה אם היו במעשים אלה כוונות זדון. נעלה מכל ספק שלבאראש – בניגוד מוחלט לגרמנים – לא היו כוונות להשמיד את היהודים. אבל מי הסמיך אותו, או את שכמותו, לבצע מעשים שלעתים קרובות ביותר קבעו חיי אדן, חייהם של תינוקות, ילדים, חולים זקנים, או גברים צעירים ובריאים, שהיו משוללים קשרים על מנת להשיג את ה"נייר" הדרוש במועד מסויים? האם ניתן להפריד את ה"מדיניות" הזאת מן המהות המוסרית שלה? ואנשי המשטרה היהודית, שפעלו על מנת לבצע את הסלקציה הזאת שערכו ראשי יודנראטים מסויימים, ותוך כך ביצעו מעשי זוועה באחיהם בני-עמם – הרי הם פעלו כשהכוונה היא לסייע להישרדות בחיים של חלק מתושבי הגיטו – האם הם נושאים באחריות למעשיהם אלה שיש להם מהות אנושית-מוסרית? מי יכול היה לקבוע בצורה סבירה שמדובר כאן בהצלת הרוב על חשבון חייו של המיעוט? ואפילו היה מדובר בהצלת הרוב – האם היה זה קריטריון נכון ועלינו לקדשו ולצרפו כהלכה מחייבת נוספת שתחייב את העם חס ושלום במצבים דומים בעתיד? 

אין אנו דנים כאן בכל מעשי היודנראטים, חבריהם ועוזריהם בגיטאות מסויימים. די לנו במה שהעלינו לעיל. אין זה מתקבל על הדעת שדינם של מנהיגים יהודים בשואה כדין מנהיגים, מדינאים או פוליטיקאים במדינות מתוקנות. איננו מכירים מקרה במדינה מתוקנת כלשהי אשר מנהיגיה – שנבחרו על ידי העם לפעול בשמו ובסמכותו – נטלו לעצמם סמכות מעין זו שהעלינו לעיל. מה שאנו מכנים "כוונות טובות" של בני אדם, ולא כל שכן של מנהיגים, בנסיבות רגילות של קיום אנושי – אינן זהות, ואף אסור לזהותן, עם מה שגרשון ויילר מכנה "כוונות טובות" במציאות של השואה. אין להשלים עם ההשקפה שמנהיג יהודי בשואה יועמד למשפט אך ורק לפי אבן הבוחן אם הוא גנב, לקח שוחד או ניצל לטובת עצמו או בני משפחתו, ידידיו ועוזריו את אשר איפשר לו מעמדו – מעמד שהעניק לו המשטר הנאצי, אשר הרבה יותר מאשר הוא ידע "להתהלך" איתו, ידע משטר זה לנצלו לביצוע מדיניותו השטנית. 

 

ההישרדות ואמת המידה המוסרית 

נעלה מכל ספק שהצו המוסרי שהיה מוטל על היהודים בשואה היה להישאר בחיים ולסייע בהצלת בני-עמם מידי הנאצים. אבל באומרנו זאת לא אמרנו את הכל. נשאלת השאלה: האם ההישרדות היתה בבחינת צו עלין בכל התנאים ובכל מחיר? בשום מקור יהודי לא מצאנו שמותר להישרד או להציל חיי יהודים אחרים על חשבון חייהם של יהודים אחרים. אין אנו יודעים אם מערכת משפט כלשהי קבעה הלכה חוקית בנידון או שמורשת לאומית או אנושית כלשהי פסקה בנידון במהלך ההיסטוריה. ספק רב אם היה מקרה נוסף בקורות העמים של ביצוע הלכה למעשה מדינית של השמדת עם שלם ולמבצעיה ניתן לממשה בממדים כפי שהצליחו הנאצים לבצע ב"פתרון הסופי". יתכן מאד כי המוני היהודים בשואה היו הראשונים בקורות האדם שמצאו עצמם בעימות האיום מכל אימה כמו זה שפקד אותם. אך גם עובדה זו אינה משחררת אותנו מן החובה לעיין בשאלה שהצגנו כאן. אמת נכון: במדינה מתוקנת קיימת הבחנה בין האחריות הציבורת-מוסרית לבין זו המשפטית. אין בה גם זהות מלאה בין החוק לבין הצדק והמוסר. אבל גם לא קיים בה ניתוק וניגוד בין החוק למוסר. משטרים אינם מושתתים על אדני השמירה על כבוד האדם, חירותו וזכויותיו. קיים בהם ניתוק בין החוק השולט לבין הצדק והמוסר כפי שגובשו בתרבות האנושית. גרמניה הנאצית היתה הדוגמה הבולטת ביותר למשטר בו שולטים למעשה הדיקטטורה, האלימות וכוח הזרוע, ההתעללות בכבודו של היצור האנושי ובזכויותיו, ההתעלמות מקדושת החיים, השגת יעדים ומטרות על ידי הקרבת חייהם של המוני בני אדם לטובתם של בני אדם אחרים. בבואנו לאבחן מה היתה השואה אי אפשר לנתק את אשר התרחש במהלכה גם בקרב הרוצחים והמשמידים וגם בקרב הנרצחים והמושמדים מן ההיבט של המוסר האנושי. המשטר הנאצי היה מושתת על מערכת חוקים ומשפטים שהיא הניגוד המוחלט למוסר האנושי ויונקת מתפיסה שלגבינו היא אנטי-מוסרית ומבטאת במיוחד את הגזענות והשקפת עולמה על כל היבטיה. החוק והמשפט,  כפי שגובשו במדינות מתוקנות עד למלחמת העולם השניה, ידם קצרה מלדון ולשפוט בפשעים שביצע המשטר הנאצי ונציגיו, באשר אלה חרגו מכל מה שהתרחש בחברה האנושית בכל מהלך ההיסטוריה שלה. נוצר הכורח להתקין חוקים רטרואקטיביים. גם חוקים אלה שנכנסו לתוקפם במשפטי נירנברג – גם אם לא קיימת זהות מלאה בינם לבין המוסר והצדק – הם פרי המאמץ להיות מושתתים על אלה, תוך הצגת מערכת משפטית-מוסרית שהיא היפוכה הגמור של זו הנאצית. 

הגישה הטוענת שהעם היהודי – הקורבן הראשי והייחודי של השואה – צריך לקבוע את אחריות מנהיגיו בשואה, תוך הינתקות מאמת-מידה מוסרית, לא רק שאינה סבירה ואף מדהימה, אלא היא פסולה מעיקרה והדעת – היונקת ממורשתנו הרוחנית והמוסרית – אינה סובלת אותה. העימות בין הנאצים והנאציזם לבין היהודים והיהדות הוא גם בתחומי המוסר, הצדק והשמירה על צלם אנוש. אין להעלות על הדעת שנישאר נאמנים לעצמנו כאשר בבואנו לדון במה שהתרחש בשואה גם בתוכנו, ולא רק בינינו לבין העם הגרמני, נתעלם מתפיסת יסודית זו. 

ההוויה הקיומית שנוצרה לגבי היהודים תחת שלטון הנאצים, החורגת מכל שידוע היה עד לשואה, העמידה את בני עמנו במבחנים שאכן איומים היו מכל אימה. מי שלא התנסה בכל אלה, למעשה אינו מסוגל, ולדעתנו אף אסור לו, לשים עצמו שופט לגביהם. אך בנידון זה קיים סייג אשר לפי מיטב הכרתנו אסור לנו להתעלם ממנו: יש להבחין בין הכרעות ומעשים של האיש היהודי בשואה בכל אשר עיצב וקבע את חייו שלו לבין כל מה שהיו לו השלכות קובעות גורל לגבי הזולת. הבחנה זו צריכה להדריכנו במיוחד בבואנו לדון במעשיהם של מנהיגים יהודים בשואה שנטלו לעצמם את הזכות להכריע לגבי חייהם של המוני בני-עמם. את האחריות למעשים אלה ודומים להם לא נוכל לקבוע מתוך הינתקות מהמוסר האנושי כפי שהוא התגבש במהלך קורותיהם של היהודים וביצירתם הרוחנית הכוללת. לשאלה שהוצגה על ידי גרשון ויילר – איה הגבול בין המותר והאסור ביחס להצלת נפשות? - תשובתנו היא, שגבול האסור הוא כאשר הצלת חייהם של יהודים תהיה במחיר חייהם של יהודים אחרים. המערכת שבאמצעותה עלינו לדון במותר ובאסור בהצלת נפשות היא לא רק משפטית, שחייבת בעיקר לקבוע עובדות, אלא היא חייבת להיות גם מוסרית או ציבורית-מוסרית. ההישרדות ושמירה על קדושת החיים הינם ללא ספק צו עליון ליהודים בשנות השואה – אבל לא בכל מחיר.  

בשום פנים ואופן אין אנו באים לקבוע כי כל היודנראטים וחבריהם "גילו נכונות והעזה להקריב חלקים של תושבי הגיטו" כדי לנסות להציל חלקים אחרים. לא מקובלת עלינו ההכללה בבואנו לעיין ולדון במעשיהם, הכרעותיהם ומדיניותם של היודנראטים בכל מקום שהם היו קיימים. אותה גישה עצמה מקובלת עלינו בנושא המשטרה היהודית. עובדה היא שקיימים היו גם יודנראטים ומשטרה יהודית אשר עמדו במבחנים החמורים ושמרו על אמות מידה שהן לפי מיטב המורשת המוסרית המקובלת על היהדות והיהודים. 

 

האחריות של מנהיגים יהודים ולא-יהודים בעולם החופשי 

מנהיגות יהודית בתקופת השואה שייצגה בצורה לגיטימית ומוסמכת את היהודים קיימת היתה במדינות שלא היו תחת השלטון הנאצי. מאז סיומה של מלחמת העולם השניה חוזרים ומעלים שאלות נוקבות בתחום אחריותה של מנהיגות זו בהקשר לשואה. השאלה הבולטת היא: האם עשתה המנהיגות היהודית בארץ ישראל, בארצות הברית, באנגליה ובארצות חופשיות אחרות את כל שניתן היה להיעשות למען הצלת בני עמנו שנמצאו תחת שלטונו של היטלר? אם נאמץ את גישתו של גרשון ויילר – הרי אנו פטורים ואפילו מנועים מלדון בסוגיה זו ובדומות לה. אם ה"כוונות" הן הקובעות, הרי – להוציא כת של "צעירי אגודת ישראל" ואולי גם חלקים של "אגודת ישראל" – אין מעלים על הדעת שלמנהיגות היהודית בה מדובר לא היו כל הכוונות הטובות להצלת בני עמן. אך אין די בקביעה זו – נשאלת שאלה נוקבת ומטרידה: מה היה תוכנן ומה היתה משמעותן של כוונות טובות אלה בתנאי קיומם של היהודים בעולם החופשי בשנות השואה? מבחינת החוק והמשפט, כנראה, עשו מנהיגים אלה את הניתן. אבל האם הם נקטו מדיניות המושתתת על חובה מוסרית המחייבת אותם לפעול, אם יש צורך בכך, אפילו בצעדים אשר אולי יזינו את האנטישמיות וכתוצאה עלולים להיגרם להם עצמם נזקים? ובמקרה של ארצות הברית, למשל, מה היה הגורם העליון שקבע את מעשיהם – טובתם של היהודים בארצות הברית או הצו המוסרי שמחייב כל מעשה או תגובה העשויים להביא הישגים, אפילו צנועים, בהצלת יהודים? 

שאלות חמורות מוצגות זה עשרות שנים לגבי מדיניותם ומעשיהם של מנהיגי הארצות שנלחמו נגד היטלר. אין מעלים על הדעת שרוזוולט או צ'רצ'יל רצו בהשמדת יהודים. אם ארצות הברית או בריטניה סירבו לקבל את כל אותם פליטים יהודים שהצליחו להימלט משלטון הנאצים – אי אפשר היה להעמיד למשפט את שליטיהן בשל כך, כי הם פעלו לפי החוקים שחוקקו ארצותיהם המתוקנות. גם "הספר הלבן" הבריטי היה בבחינת חוק, שממשלת בריטניה חייבת היתה לפעול על פיו. סירוב מעצמות הברית להפיץ את אושוויץ, כדי לשבש את פעולות ההשמדה, נומק בכוונות הטובות להשקיע את כל מאמץ המלחמה במיגור גרמניה הנאצית ככל המוקדם – ובכך לא יפלו עוד חיילים במלחמה המתמשכת וממילא ייפסקו הזוועות שמבצע משטרו של היטלר. אין להעלות על הדעת שביחס למנהיגות היהודים תיקבע האחריות שלא לפי אמת המידה המוסרית, ואילו לגבי המנהיגות הלא-יהודית במדינות השונות תיקבע אמת מידה שונה – האם נקטו מדיניות וביצעו מעשים מעבר לגישה המשפטית ומושתתים על ערכי המוסר האנושי.  

 

האמנם דמונולוגיה דהאידנא? 

עמדתנו העקרונית, שדין מנהיגים יהודים בתקופת השואה אינו כדין מדינאים ופוליטיקאים במדינות מתוקנות באותה תקופה, מושתתת בין היתר על מה שאירע ליהודים בשואה ושגרשון ויילר מנסחו, ובצדק, לאמור: “אתגרים שואתיים בלתי-מוכרים מנסיון קודם ונוראיים מכל הכתוב בספרים". נעלה מכל ספק, שמלים ספורות ומאופקות בניסוחן אלו מייצגות את הידוע גם לגרשון ויילר וגם לנו על מעשי הנאצים בשואה. לכן מעוררת פליאה העובדה שהמחבר של סיכום זה ראה צורך להעלות על הכתב ולפרסם גם את המשפט הבא: “ההתעסקות בשואה דומה שעוברת כיום כל גבול רציונלי ונעשית מעין דמונולוגיה דהאידנא". עד עצם היום הזה מקובל עלינו שהאנטישמים, לכל צורותיהם, הם אשר יצרו ביחס ליהודים את הדמות הדמונולוגית והדברים ידועים. אם גרשון ויילר סבור שהיחס שלנו כלפי הנאצים זהה ליחסם של נאצים שהביאו עלינו את השואה – רצוי היה שיבהיר ויוכיח את קביעתו זו. במאמרו מצויה רק הדגמה אחת: “לא נשכיל אם נהפוך את הרוצחים למפלצות". וזה אשר אומר אבן-שושן במילונו על התיבה מפלצת: “כינוי לדבר מכוער המעורר פחד בכיעורו". האמנם תיאור זה של מעשים בלתי ידועים מהעבר ושהם נוראים יותר מכל הכתוב בספרים הוא דמונולוגיה? ספק אם מי שמכיר את שמות התואר שנכבתו באותיות האל"ף-בי"ת שלנו שצורפו לנאצים – ולדרך ההשמדה שהמציאו לגבי שליש מעמנו – ינהג בהגינות בהסיקו את המסקנה שאנו היהודים נוהגים כלפי הרוצחים הנאצים ביצירת דמונולוגיה. בתיבה "הגינות" כוונתנו היא, במקרה זה לפחות, גם מהבחינה המשפטית המקובלת במדינות המתוקנות וגם מהבחינה המוסרית. 

 

שברון-לב והנחלת מורשת השואה 

אכן, לו ניתן היה לתבוע משר ההיסטוריה שינהג כלפי היהודים לפי מידת ההתחשבות המושתתת על ההומניזם, מותר היה לנו להעלות את הדרישה שיחסוך לנו שברון-לב וייסור עצמי. כבני העם היהודי לא זכינו, לצערנו, לעידן בו נוכל להיות בטוחים כי מה שקרה בשנות השואה הוא אך ורק נחלת העבר בלבד. החובה להנחיל את מורשת השואה אינה באה רק כדי לא לשכוח ולא לתת להשכיח את אשר גרמו בני אנוש לבני עמנו במחציתה של המאה העשרים. שנאת היהודים שרירה וקיימת וגם עתה כבעבר היא כגחלת לוחשת. על רקע אופי זה של האנושות דהאידנא ומצבה אין יודע מה ילד יום. 

חובה היא ואפילו כורח, גם תוך שברון-לב וייסור עצמנו, ללמוד ולחקור את אשר קרה "אז", ו"שם". גם אם הדברים לא יביאו תקנה לעבר – לא כן הוא לגבי ההווה והעתיד. היצור האנושי, ולא כל שכן זה היהודי, שימשיך להתקיים כל פני כדור הארץ כל עוד לא יהרוס אותו במו ידיו, חייב לאמץ לעצמו את המודעות המפוקחת שהוא מסוגל לעצב עצמו כגאון האדם המטפח את צלמו על כל הטוב והיפה המצוי בו; כמו גם שהוא יכול להפוך עצמו למפלצת שמעשי הזוועה שלה אינם מקובלים אפילו בקרב חיות השדה. מעשים אלה – שדוגמתם איננו מוצאים לא בציורי האדם הפרהיסטורי על קירות מערותיו, לא במגילות עתיקות וכל גבי כלי חרס ארכיאולוגיים ואף לא בספרים – מעידים לא רק על ניוונו של האדם הגרמני ובני בריתו במלחמת העולם השניה, אלא גם על ההתעללות שאין לה אח ודוגמה באדם היהודי, שאילצוהו להכריע הכרעות ולבצע מעשים שדוגמתם לא העלו בדמיונם אפילו אלה שניסו לתאר את הגיהנום. 

לקחים מכל העובדות המהוות את השואה, גם אם הם נרכשים תוך עינוי-עצמי ושברון-לב היכולים להעביר אדם על דעתו, חייבים ליהפך נכסי צאן ברזל של דורות העתיד. דור השואה מהווה חוליה בשרשרת הדורות, אחראי על הנחלת השואה לבניו ולצאצאיו הישירים ביותר, ולטפח את משאלתם של אלה להעבירם לבאים אחריהם ולאנושות כולה – לזכור ולהזהיר.  

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial