מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין ב'

אהרון וייס, לדרכם של היודנראטים בדרום-מזרח פולין 

מתוך ילקוט מורשת, חוברת ט"ו, נובמבר 1972 

 

ה"חרם" כאמצעי בפעולה הציבורית 

ביצוע הוראות הגרמנים על ידי היודנראט נתקל לא פעם בקשיים גדולים. היודנראטים, שלא היו מקובלים על האוכלוסיה היהודית וביססו את מעמדם ואת פעילותם על תמיכה גרמנית בלעדית, לא יכלו לצפות לשיתוף-פעולה ולהיענות מצד הקהילה היהודית. אולם גם היודנראטים, ששמרו על הקשר עם הקהילה וניסו לפעול תוך הישענות על הציבור היהודי ועל בסיס של הבנה, לא יכלו להשתמש לתמיד בשיטות המקובלות. הסברים, מגעים אישיים וגם התחשבות במצבם האובייקטיבי של האנשים לא הועילו בכל מקרה. לאור מצב זה התעורר הצורך להפעיל שיטה שמקורה במסורת היהודית (היא אינה יונקת ממקורות זרים ואינה מוכתמת בכתם של שיתוף-פעולה עם הגרמנים), שיטה שתהא בה סמכות מספקת, אשר תוכל לחייב את בני הקהילה היהודית. כאן פונים המנהיגים אל ה"חרם" שעל הפעלתו שומעים במספר מקומות. 

בויסוצק: בדומה למקומות אחרים, הטילו הגרמנים קונטריבוציה על היהודים. הם נדרשו לאסוף כמות גדולה של זהב. בעקבות גזירה זו "התאספו ראשי הקהילה בביתו של אשר חיים לטכס עצה איך לאסוף את הזהב. היו נוכחים באסיפה זו – אשר חיים, הרב אבלסון, סנדר קפטן, אהרן חזנצ'וק ואחרים. באסיפה זו הוכרז 'חרם' על כל יהודי בעיירה שלא יכניס את רכושו לפי פקודת הגרמנים. הצרה היתה בכך, שהיו יהודים כי אף אם רצו לא יכלו למסור את רכושם באשר היה מוסתר במקומות כאלה שבתנאי הגיטו אי אפשר היה להגיע אליהם... מעמד ה'חרם' היה מדכא. תקעו בשופרות, הדליקו נרות והשביעו את כל היהודים למסור את כל הרכוש. הנוכחים געו בבכי, אחרי זה אספו כאחד קילוגרם זהב שנמסר לגרמנים"77. 

רפאלובקה: גם כאן הטילו הגרמנים מס כבד מאד. "בפגישה שנתקיימה בבית הרב פסמניק יחד עם חשובי העדה וחברי המועצה היהודית הוחלט להכריז חרם על הציבור. על כל יהודי יהיה איפוא להתוודות ולגלות את רכושו. אל בית הכנסת הוזמנה כל האוכלוסיה היהודית. כאן עמדו ראשי הקהל על המצב וחומרתו. רבים ביקשו שלא להביא את העיירה בנסיון כזה של הטלת חרם, אולם לא היתה ברירה. בשקט שנשתלט הודלקו הנרות השחורים, ארון הקודש נפתח והרב לבוש בקיטל הלבן ועטוף בטלית כשקולו רועד מדמעות ועמו פורצים בבכי גדול כל הנאספים. עתה החלה עריכת הרשימה – פירוט רכושו של כל אחד"78. 

אין לדעת האם השימוש ב"חרם" קיבל ממדים נרחבים, אבל גם שתי הדוגמאות הנ"ל יש בהן כדי להצביע על הדרכים בהן השתמשה המנהיגות היהודית כדי למצוא פתרון לבעיות, שהעסיקו את הציבור היהודי. כאמור, חשובה כאן העובדה, שמפעילים שיטות יהודיות פנימיות כדי להתגבר על הקשיים.  

 

מדיניות היודנראטים כלפי השלטונות הגרמניים 

הפרדנו בין פעילותם של היודנראטים לסיפוק הצרכים הפנימיים של האוכלוסיה היהודית לבין המדיניות כלפי הגרמנים. אך זו למעשה הפרדה מלאכותית, משום שארגון החיים הפנימיים הושפע השפעה מכרעת מן הלחץ החיצוני. מבחינה מתודית ההבחנה היא בין המאמצים להסדרת החיים הפנימיים לפעילות שחודה מופנה כלפי הגרמנים. 

בהערכת מדיניות היודנראטים ישנם שני אספקטים: 

א.      בדיקת הדברים כפי שהם נראו והובנו על ידי האנשים באותה תקופה בה הם חיו ופעלו; 

ב.      הערכת מדיניות היודנראטים בתקופה מאוחרת יותר, תוך ראייה רטרוספקטיבית של כל התמונה. 

בפרק זה יבדק האספקט הראשון של הבעיה. קשה להצביע על טקטיקה אחידה בפעולות היודנראטים, אולם ניתן למיין אותן לקבוצות בעלות צביון דומה. 

גם בשאלת האסטרטגיה כלפי הגרמנים נחלקות ההשקפות. רבים הוכיחו שמטרתם העיקרית היא הצלת העדה והמאבק על חייו של כל פרט ופרט.  

בקצה השני של אותה קשת רחבה של טיפוסי היודנראטים ניצבים האנשים, אשר העדיפו את האינטרס הפרטי על זה הציבורי, והיו מוכנים לשרת את הגרמנים ללא כל נסיון להשתחרר מתלות זו. כאן עדים אנו לגילויים מזעזעים ומצערים. 

אולם המציאות הקודרת של הימים ההם העלתה תופעות נוספות לפיהן ניסו להציל חלקים של האוכלוסיה היהודית תוך השלמה עם אובדן חלקים אחרים. 

המטרות השונות במדיניות היודנראטים מכתיבות את שיטות העבודה, את הטקטיקה. אולם לא רק המטרות קובעות את דרך הפעולה. כאן משפיעים גורמים נוספים: 

א.      התנאים האובייקטיביים – בעלי ציביון לוקאלי. נזכיר מספר אפשרויות: יחסם של השלטונות המקומיים, ניגודים בין הרשויות השונות, חיוניותה של האוכלוסיה היהודית מבחינה כלכלית, ניצול הניגודים הלאומיים ( בעיקר בין פולנים לאוקראינים) ותנאים גיאוגרפיים (דבר זה בלט במקומות-ישוב קטנים ומרוחקים ממרכזי השלטון הגרמני. 

ב.      נסיון העבר בפעילות הציבורית: היהודים מנסים להפעיל שיטות שרכשו בפעילות הציבורית בעבר במצבים דומים או כמעט דומים. למנהיגים יהודיים נסיון היסטורי ומעשי עשיר. הזעזועים שעברו על איזור זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, המאבק המר על קיום הוגן ולהבטחת זכויות האזרח בפולין העמצאית ונסיון קצר אך רב-חשיבות בשנות השלטון הסובייטי 1939-1941 - כל אלה הטביעו את חותמם על שיטות הפעולה של המנהיגות היהודית. 

ג.       הגזירות הנאציות, המעברים החדים במדיניות ההשמדה (במיוחד באיזור זה) חייבו את היודנראטים ואת כלל הציבור להגיב במהירות ותוך הסתגלות למצבים חדשים. לאחר שהשיטות הישנות והמקובלות לא תאמו יותר את חומרת המצב ולא היה בכוחן להעביר את הגזירות או אפילו לדחותן – אז הופיעו תגובות אחרות: נסיונות הצלה נואשים, תחבולות למיניהן ועמידה גאה עד הסוף או – אדישות, השלמה עם הגורל, כניעה וניוון מוסרי. 

 

המאבק להצלת הכלל והפרט 

ממקומות רבים מגיעות אלינו עדויות על המאמצים מצד אנשי היודנראט לעשות לביטול הגזירות. לעתים לא עלה בידם להשיג שום תוצאות ולא פעם היו התוצאות חלקיות. באופן כללי ניתן לומר, שכל ההישגים היו זמניים, משום שיד הרוצחים השיגה את הניצולים מאוחר יותר. אולם המאבק עצמו להצלת כל נפש מישראל יש לו חשיבות היסטורית-לאומית ממדרגה ראשונה. 

אוזיראן: הגרמנים דרשו משלוח של שבעים בחורים למחנה העבודה בסטופקי. בשידולו של היודנראט הופחת המספר לשלושים וחמישה. אחר כך הוקם ועד ביוזמת היודנראט בו נטלו חלק משפחות הנשלחים ומטרתו היתה להבטיח קשר עם מחנה זה שליד טארנופול. לאחר זמן-מה התחילה פעולה לפדיון הנמצאים במחנה. לגבי אחדים הדבר הצליח, אולם אחר כך שוב נתפסו למחנות שונים בסביבה79. 

מאמץ משותף להצלת שרידי הקהילות נעשה באיזור אוסטראה, זדוֹלבּוּנוֹב ומיזוץ'. "לפי הסכם חשאי נתוועדו בזדולבונוב היודנראטים של זדולבונוב ומיזוץ', כדי לטכס עצה ביחד ולראות מה ניתן עוד לעשות להצלת קומץ היהודים. בעיקר תלו תקוות בחורף המתקרב, וכל המאמץ היה מכוון לדחיית הפורענות בכל מחיר לחודשים מיספר בלבד, כי כידוע לא בוצעו שום 'אקציות' בחודשי החורף. בראש הפעולה עמד ה' שלייפשטיין, ראש היודנראט בזדולבונוב, שהתקשר עם ה' גרעבע, המהנדס הגרמני של חברת הבניין 'יונג' שהתפרסם בימים ההם בעזרתו שהושיט ליהודים במחוזו. גרעבע הבטיח להשתדל לפני השלטונות הגרמניים ולקנות מהם בסכום גדול 'מכתב ברזל' ליהודי המחוז. על סמך חברת הבניין, שפעלה בסביבה, ביקש להכריז על המחוז כולו כעל שטח מוגן, שאין להשמיד בו יהודים הדרושים ככוח עבודה חיוני. נעשו הצעדים הראשונים על ידי מתווכים שונים, נקשרו הקשרים עם הגורמים האחראים של ה-ס.ס. היודנראטים התפזרו למקומותיהם וניגשו לאיסוף הכספים הדרושים"80. 

בוברקה – היודנראט הצליח להחליף את החולים ממחנה "קארעוויטש" בבריאים ומסוגלים לעבודה. יש להניח שהאנשים אשר נאלצו למלא את מקומם נמצאו במצב קשה, אך היה זה מעשה שהציל את החולים81. 

בלאחווא נצטווה היודנראט למסור מאה אנשים. יושב ראש היודנראט, דוב לופאטין, סירב בתוקף. דבר זה הסתיים בפגיעות גופניות בנ"ל, אך בשלב זה לא נמסר ולא נהרג איש. אפיזודה זו הינה רק חלק במסכת גדולה של פעולות להצלת הקהילה במקום82. בולטת כאן העובדה שהמנהיגות המקומית לא היתה מוכנה לוותר על העקרון לפיו אין מוסרים נפש מישראל. 

סטולין: בעיר זו הפכו בנות ישראל קורבן להתקפותיו של אוקראיני ממנהיגי המקום. יושב ראש היודנראט, ברגנר, ניצל את קשריו האישיים עם המפקד הגרמני במקום והצליח להביא להוצאתו להורג של צורר זה83. 

בסטאניסלאבוב: ביקשו הגרמנים את רשימת היהודים הנצרכים הנהנים מעזרת סעד, וברור היה שהם יישלחו למחנות המוות. אחרי התייעצויות הוחלט להגיש רשימה פיקטיבית. במשך הלילה סודרה רשימה חדשה של אנשים שכבר לא היו בחיים84 (ההדגשה שלי – א.ו.). 

פשמישל: "כשהתחילה האקציה ביולי 1942 דרש המושל הצבאי של העיר, שהיהודים אשר עבדו בוורמאכט לא יגורשו על אף חוסר החותמות מהגסטאפו. היא לא נענתה לדרישה זו ואז תפס הוורמאכט את הגשרים המחברים את שני חלקי העיר ולא הירשו לגסטאפו לעבור עליו, ואף איימו שלא ירשו לעבור למשלוח הרכבת. סוף סוף, אחרי שיחות טלפוניות עם קראקוב, נענתה הגסטאפו לדרישת הוורמאכט"85. בעיצומה של אקציה זו, באותו יום, נקראו לגסטאפו ראש היודנראט דוקטור דולדיג ועוזרו מר רכטר – ושם נהרגו ונקברו86. 

נראה שהקשר בין שתי הפרשיות הללו בולט לעין. יתכן כי רצח ראש היודנראט בא להוכיח את שליטתה של הגסטאפו בתחום הנוגע ליהודים. אך לא מן הנמנע שבמתיחות שבין הוורמאכט לגסטאפו, אותה תיארנו לעיל, היה לאנשי היודנראט חלק. נעשה אולי נסיון מצד היהודים לנצל את הניגודים החולפים בין שתי הרשויות הגרמניות לשם הצלת מספר ניכר של יהודים. הנחה זו מקבלת אישור בעדות נוספת לפיה היו לדוקטור דולדיג קשרים עם הוורמאכט הגרמני כבר מראשית תקופת הכיבוש87. 

טלוסטה: בעיר זו בלט הנסיון לנצל את השיקולים הכלכליים של הגרמנים כדי להגביר את חשיבותה של הפעילות היהודית בתחום זה. באיזור שבקרבת העיר היו חוות בהן ניסו לגדל צמח מיוחד במינו ממנו ציפו להפיק גומי. יחס ההנהלה הגרמנית של החברה אל היהודים היה טוב יחסית. החברה, "ג.ג. קאוטשוק", הביאה גם עובדים נוספים ממקומות אחרים. על רקע זה של העסקת היהודים הורגשה מתיחות בין הגסטאפו לבין הנהלת המפעל. הניסוי עצמו להפיק גומי לא עלה יפה, אך כל עוד הוא נמשך הועסקו שם היהודים88. ביוני 1943 ניצל היודנראט את הקשרים עם מנהל החוות, הגרמני פאטי, ולשם הועברו כאלף יהודים89. וכאן אומנם ניצלו כמה מאות יהודים עם הופעתם של הרוסים בראשית 1944. בטלוסטה גילה היודנראט גם פעילות קדחתנית לשיחרור יהודים שנאסרו ב"עוונות" שונים ועשה זאת בדרך של שתדלנות ושוחד90. 

קוסוב: עוד בתקופת שלטונם של ההונגרים באיזור עשתה המנהיגות היהודית המקומית לשיחרורם של העצורים תמורת תשלום91. מאוחר יותר ניסו חברי היודנראט לדחות את הגזירה בדבר הכניסה לגיטו92. 

בערב פסח, כאשר הגרמנים גילו שאופים מצות ותפסו את היהודים העוסקים במלאכה זו, פנו הנפגעים ליודנראט בתקווה שניתן להצילם. היודנראט התערב והצליח לשחררם93. כן מצליחים אנשי היודנראט להציל חמישה יהודים שנתפסו בעת "שחיטה שחורה"94, פרשה מסוג זה היתה כרוכה במוות בטוח. 

מכל המתרחש בעיר זו ניתן להסיק כי בני הקהילה היהודית רואים ביודנראט מוסד שמסור לענייני הציבור, מוכן להפעיל את השפעתו ולעתים אף מצליח. עדיין נשארת פתוחה השאלה האם ההצלחות הן שלמות, אולם זו שאלה כללית ואינה מתייחסת לעיר זו. 

בוסק: מתוך התיאורים הבאים ניתן לעמוד על מגמותיו ועל כיון פעילותו של היודנראט בעיר זו. 

"בזכרוני נשתמרו מספר עובדות על דבר מסירותו ונאמנותו של היודנראט לשלימותה של הקהילה ושל האוכלוסיה היהודית ואנסה לתארן: ...עיקר עבודתו של לייבלה ועוזריו היתה לעמוד על המשמר בכבישים ולארוב ל'אורחים'. האלחוט שלו פעל כראוי ובן-רגע התפשטה הידיעה: 'גסטאפו ישנו' ואחר כך באה פקודה 'אף איש ברחוב!' רחובות הרובע היהודי התרוקנו ולא נראתה בהם נפש חיה. הפקודה הגיעה וחדרה עד לבתים המרוחקים ביותר בפרברי העיירה (הגיטו עדיין לא היה)95. 

בבוקר עבות אחד הופיעה קבוצה של קלגסים כדי לחטוף חמישים גברים למחנה עבודה, הווה אומר: מחנות המוות. מנהל הארבייטסאמט ה' האלפר הודיע לראש הקלגסים כי אין בעיר מחוסרי עבודה וכי כולם עובדים. קצין הגסטאפו השיב: הוא יעבור עם אנשיו ברחובות העיר ובמקרה ויתפוס יהודי אחד ברחוב יומת מיד, ומנהל הארבייטסאמט ואנשי היודנראט יישלחו למחנות העבודה. מן הסתם לא ידע קלגס הגסטאפו ולא הכיר את לייבלה וארגונו. ברחוב לא נמצא ולא נתפס אף יהודי וקבוצת הקלגסים עזבה את העיר בבושת פנים ובידיים ריקות וללא כל שלל חי. 

קרה גם מקרה הרבה יותר חמור. מן המיפקדה דרשו מאות אחדות של צעירים. האובמן היה במצב מאד לא נוח, וכמעט תקף אותו יאוש, אם כי במשפחתו ובין קרוביו לא היו בחורים צעירים, והוא התבטא: 'אתאבד אם אהיה נאלץ למסור להם בחור אחד'. העניין הגיע לבירור בלבוב ותמורת כסף רב ותכשיטים רבי-ערך בוטלה הגזירה. כל הבחורים נשארו בבית"96. 

במקרה נוסף עשה היודנראט לשיחרורה של קבוצת בחורים אשר נתפסו ועמדו להישלח למחנה. היודנראט נקט צעדים מתאימים והשתמשו בכל האמצעים האפשריים להחזרת עובדי הכפייה לביתם. "אחרי מאמצים בלתי פוסקים ותמורת כופר-נפש הוחזרו הבחורים הביתה"97. 

ועוד פרט לשם השלמת תיאור אופיו ודרך עבודתו של היודנראט: "...כבר הזכרתי, שאינטליגנציה עובדת כמעט ולא נותרה בעיירה, על כל פנים מועטת. ובאלה המעטים התעללו האוקראינים ושלחום לעבודה הבזויה ביותר. מן הרגע שהיודנראט קיבל את השליטה על האוכלוסיה היהודית ונכנס לתפקידו, מנע התאכזרות באנשים הללו, שמר על יחידי הסגולה בעלי ההשכלה אשר הוכוונו לעבודות קלות, בלתי משפילות כבודו של האדם"98. 

אם נחשוף את הגרעין העובדתי מתוך התיאור הנ"ל עולה לפנינו תמונה לפיה נעשו כאן מאמצים משותפים מצד הקהילה והיודנראט לפתח שיטות שמגמתן העיקרית – הצלת הכלל והפרט. היהודים במקום ראו ביודנראט מוסד שלהם. קיבלו את מרותו והזדהו עימו. ועל פעילות דומה תוך שימוש באמצעים שונים ומגוונים שומעים אנו ממקומות נוספים: 

לוצק: היודנראט ניסה להציל ממוות כל מי שניתן תוך מתן שוחד למשטרה הגרמנית99. 

קמין קושירסקי: היודנראט נדרש לספק יהודים צעירים ל"עבודה", במקום "מרוחק" מהעיר. חברי היודנראט "מתרוצצים לבטל את הגזירה, אוספים זהב וכסף. הגזירה בוטלה"100. 

קוריץ: כידוע, הוציאו השלטונות הנאציים הוראות להבטחת פיקוח מלא על האוכלוסיה היהודית. מדי פעם היתה הופכת קבוצה מסויימת לאובייקט של רדיפות שפירושן השמדה. בעיר זו הופיעו פליטים יהודיים מן השטח הרוסי (בשל קירבתה של עיר זו אל הגבול הרוסי מלפני 1939) והיו צפויים לדרישת הסגרה. בעזרת היודנראט המקומי פעלו יהודי המקום להכללת הפליטים ברשימות ובכך הפכו אותם ל"חוקיים"101. 

ראטנה: במקרה מסוים דרשו הגרמנים מן היודנראט שבעה בני-ערובה. ר' דוד אהרון שפירא, יושב ראש היודנראט, סירב והגרמנים תפסו בעצמם שבעה אנשים. הם שוחררו הודות להתערבות היודנראט102. 

על מאמצים להושטת עזרה ליהודים שנמלטו מרכבות לבלז'ץ נמסר מעיר ז'ולקיב103. 

אין הסקירה הנ"ל ממצה את כל התופעות מסוג זה באיזור בו עוסקת העבודה, אך מתוך הדוגמאות המובאות מסתמנות המטרות בפעילות היודנראט והמשותף להן הוא: להציל מה שניתן להציל, לדחות כל גזירה חדשה על הכלל ועל היחיד – כאשר השיטות הן שוחד, שתדלנות, ניצול כל פירצה במחנה הצורר תוך הפעלת תושיה, קשרים אישיים ולא פעם תוך הקרבה עצמית. 

אשר לשיטות – השתמשה המנהיגות היהודית באמצעים "קונבנציונליים" שהיו רווחים בעבר, לפני הכיבוש הגרמני. הפעילות הציבורית, המבוססת בדרך כלל על תקדימים ועל נסיון העבר והסתגלות למצבים חדשים, קיצוניים, אינה מדביקה את קצב השינויים. כאן אסור לשכוח שהגרמנים לא יצרו אקלים "נוח" לפעילות היהודית הציבורית – כל מטרתם היתה לשבור, לשתק ולמנוע כל התארגנות שעשויה היתה להקשות על ביצוע תוכניותיהם. 

ולכן לא היה מקום לצפות לתגובות המוניות מצד היהודים, אשר היו תואמות יותר את חומרת המצב בו היתה נתונה הקהילה היהודית. ואומנם הפעילות והאמצעים אותם תיארנו לעיל הופיעו בשלבים "מתונים" יותר של תהליך ההשמדה, כאשר היו אשליות לגבי המדיניות הגרמנית.  

עם זאת כבר בתקופה זאת מתגבשות צורות ארגון חדשות, נעשים נסיונות הערמה, שהם תואמים כבר את המצב החדש. כבר בשלב זה ישנם גילויים של עמידה גאה וראשית המרי, אך הבעיות החריפו עם הגברת תהליך ההשמדה. 

אכן חוזרת ומופיעה השאלה – מה הטעם בכל המאמצים הללו מצד העסקנים היהודים אם התוצאות היו כה אפסיות לנוכח ממדי ההשמדה. נשמעות הצעות לפיהן כדאי היה להפנות את הפעילות לאפיק של התנגדות אקטיבית. בהתייחסי לשאלות נוקבות אלה, ברצוני להביא את הערכתו של אחד מניצולי השואה: "וואס האט מען דערפון, פרעגט מען נאך, אויב סיי ווי סיי זענען מיר כמעט אלע אומגעקומען? אויב מען האט מיט עפעס וואס די אומגליקליכע געבראכט דערלייכטערונג, אזוי לאנג ווי זיי האבן געלעבט, איז עס אויך כדאי געווען" (מה מרוויחים בכך, שואלים עדיין, אם בין כה וכה נספינו כמעט כולנו? אם במשהו הביאו הקלה לאומללים, כל זמן שהיו בחיים, היה גם זה כדאי)104. כנראה, היתה זו אחת המוטיבציות החשובות בפעילות הציבורית היהודית בתקופת הנאצים.  

 

האמונה בדבר מילוי קפדני של הוראות הגרמנים כתנאי להבטחת הקיום 

והשלכת ההשקפות הללו על פעילות היודנראט 

במקומות רבים רווחה האמונה, כי על ידי מילוי קפדני של הוראות הגרמנים מטעם היודנראט ומצד האוכלוסיה, ניתן יהיה להינצל מהחרפת המצב ומפגיעות נוספות. במיוחד השתדלו העסקנים היהודים לשוות לבני קהילתם ציביון של "אלמנטים יצרניים". 

הגרמנים עודדו את ההשקפות הללו משני טעמים: 

א.      הם היו מעוניינים בניצול המלא של הפוטנציאל היהודי בתחום הכלכלה – לפני השמדתם; 

ב.      עם התגברות תהליך ההשמדה הפעילו הגרמנים את תכסיס ההפרדה בין יהודים "מועילים" ו"בלתי מועילים" לשם הגברת הפילוג וכדי למנוע התנגדות אפשרית. 

אולם כאשר אנו עוסקים בבדיקת הבעיות מנקודת-ראות יהודית-פנימית, הרי אסור להתעלם מן העובדה, שיהודים רבים האמינו בכך, שהעבודה היהודית מהווה גורם חשוב בשיקוליהם של הגרמנים. לאור הנחה זו הפכה העבודה היהודית לנקודה חשובה בגיבוש המדיניות כלפי הגרמנים. 

 

נסקור בקצרה את המצב בשאלה זו במספר מקומות באזורנו: 

בוצ'אץ' – היודנראט השתדל להשיג אישור מצד הגסטאפו להקמת מחנה עבודה במקום. דבר זה היה צריך למנוע את העברתם לגיטו צ'ורטקוב. "הם קיוו, שאם יעסיקו אותם בעבודה פרודוקטיבית, יינצלו מהאקציה"105. 

בבורשצ'וב – "לא הרגיש היודנראט תקופה ארוכה שמדיניותם של הגרמנים היא השמדה. כאשר הגרמנים דרשו אנשים לעבודה, ראו בזה סימן טוב, שהיהודים הם אלמנט חשוב. בהתאם למדיניות הזאת התחיל היודנראט לארגן בתי-מלאכה, שם הועסקו בעלי-מלאכה ותלמידים ששימשו כשוליות"106. 

דרוֹהוֹבּיץ' – "כדי לעצור את תהליך ההשמדה של דורהוביץ', הגה היודנראט את הרעיון לארגן בעלי-מקצוע צעירים בקבוצות ולייסד בית-מלאכה שתוצרתו תהיה מיועדת, כמובן, לתצרוכת הגרמנים. דוקטור רוהרברג – סגן יושב ראש היודנראט, הצליח לרכוש לרעיון זה את הסכמת ראש העיר של דרוהוביץ', דוקטור קוסטז'מסקי, אשר הכניס בעניין זה אינטרפלאציה אישית משלו לשלטונות הגרמניים"107. ההנהלה ההיהודית של בתי המלאכה עשתה הכל כדי להאריך את קיומם של מקומות עבודה אלה, אך שלטונות ה-ס.ס. עשו הכל כדי לחסלם108. עם בריחתו של דוקטור רוהרברג מהגיטו ניטלה מהם חסינותם. 

טארנופול – בראשית שנת 1942 הוקמו בגיטו ביוזמת היודנראט בתי-מלאכה לנגרות, סנדלרות, קונפקציה ועוד, והיודנראט סיפק גם חומרי-גלם. "רבים האמינו שהודות לפעילות הזאת יצליחו להציל משהו. זה אולי מסביר את ההתנהגות הגסה של אנשי היודנראט"109. הערה אחרונה זו מצביעה על הדילמה סביב הנושא בו אנו עוסקים. הערכה כללית בנקודה זו אביא בסוף הפרק. 

סוקולי – השקפה דומה בולטת בדבריו של רב העיר סוקולי, שהיה חבר-כבוד ביודנראט, ודיבר באוזני החייבים בעבודות-כפייה: "רק באמצעות העבודה ניתן להציל את חיינו, לכן עלינו לקבל את העול, על המשתמטים מהעבודה יש להטיל קנסות"110. 

במיזוץ – האמינו לגרמנים "שאמרו והבטיחו להם, כי מיזוץ תישאר על כנה בזכות המילוי המדוייק של פקודות הגרמנים"111. 

קולומיאה – בפעילות של יושב ראש היודנראט, מוטקה (מרדכי) הורוביץ, בולטת התפיסה בדבר מלוי קפדני של הוראות הגרמנים. בגלל העניין המיוחד שיש לנו בפעילותו של הנ"ל, יוקדש לכך מקום מיוחד באחד הפרקים הבאים. אולם גם בקרב חברים אחרים של היודנראט רווחו דיעות דומות. קופל גודיג, חבר בולט בתנועה ציונית סוציאליסטית לפני המלחמה, עסקן פוליטי חשוב בעיר, צורף ליודנראט והיה אחראי על לשכת העבודה היהודית. הוא האמין שהנוער יינצל רק באמצעות העבודה ולכן אסור להשתמט112. 

אולם הנושא בו עסקנו בפרק זה יש בו נקודה מסוכנת במסגרת הפעילות הציבורית היהודית בתקופה הנאצית. מנהיגים רבים, גם כאשר קיבלו את העיקרון של מילוי קפדני של כל הוראות הגרמנים כתנאי להבטחת הקיום היהודי, היו מוכנים להסתגל לתפיסה זו של הפיכת היהודים לאלמנט יצרני כל עוד הדבר אינו פוגע בקיומה של הקהילה היהודית. המושג "פגיעה" הוא, כמובן, יחסי. אחדים לא היו מוכנים לתת יד אפילו לשדידת הרכוש היהודי, והסתייגו אף מלשתף-פעולה בשאלות עבודות-כפייה. לגבי אחרים – שני התחומים הללו היו בתחום המותר, כאשר הערך העליון למענו היו מוכנים להקריב הכל היה – הצלת חיי אנוש. 

אך במצבים מסויימים נקלעו אנשי היודנראט לסתירה, שמקורה בהסתגלות למדיניות הגרמנית. אם מקבלים בכנות את הקו של מילוי הגזירות הגרמניות במלואן או כמעט במלואן, הרי נכנסים בקונפליקט עם הקהילה היהודית, משום שגיוס לעבודות-כפייה והחרמת רכוש לשם העברתו לגרמנים עוררו התנגדות מצד התושבים. כל נסיון להוכיח עקיבות בשאלה זו מצד היודנראט אילץ אותם להפעיל סנקציות נגד בני קהילתם שלא השלימו עם מדיניות זו. הדוגמה של הרב מסוקולי (ראה לעיל) הינה רק אחת מני רבות. כאן אנו נמצאים על גבול התהום. ביודנראטים מסויימים עברו את "הגבול" ומתוך כך שקיבלו את ההשקפה הגרמנית בדבר אלמנטים יצרניים, הם גם התחילו להשלים עם העובדה, שאין מקום לאלמנטים יהודיים בלתי פרודוקטיביים. לעתים הוסברה מדיניות קיצונית זו של היודנראטים בנימוק של ויתור על שכבות מסויימת לשם הצלתם של אחרים – אך הבעיה בכל זאת עומדת בכל חריפותה. 

 

בעיית "גבול המותר" בשאלת שיתוף-פעולה עם הגרמנים 

השאלה האם לשתף-פעולה עם הגרמנים או מה צריך להיות אופיו של שיתוף זה העסיקה עסקנים ציבוריים רבים מיד עם כיבוש האיזור על ידי צבאות היטלר. 

ניתן למיין את התגובות לשלושה סוגים: 

א.      רבים עשו הכל כדי לא להיכנס ליודנראט מתוך הערכה שפעילות במוסד זה כרוכה באחריות כבדה; 

ב.      במקרים לא מעטים ההשתתפות ביודנראט נכפתה על האנשים. כאן יש להבחין בין הלחץ הגרמני לבין הלחץ היהודי, שהיה בעיקרו מוסרי; 

ג.       לא חסרו גם הערכות שהפעילות ביודנראט הינה בגדר של שליחות ציבורית לטובת הציבור היהודי. 

לעתים היחס אל היודנראט נקבע לא בשלבים הראשונים לקיומו אלא מאוחר יותר, כאשר יותר ויותר ברור היה אופיה האמיתי של המדיניות הגרמנית. 

 

יחסם של עסקנים יהודיים אל היודנראט בשלבי התהוותו 

מנהיגים יהודיים רבים היו מודעים לגבי הקשים הצפויים במסגרת היודנראט, ולכן העדיפו לא להשתלב בפעילות הציבורית. אחרים הגיעו למסקנות שונות מאלו. 

אוזיראן – לא אחת הצטרפו מרצונם ואף שילמו סכומים נכבדים בעד פרישה או צירוף; מי מתוך שאיפה להקלת עול הגזירות או מתוך תקוות-שווא להצלת עצמם וחלק ממשפחותיהם113. 

כל עוד העניינים נשאו אופי של הגשת סיוע, כמו ביחס לשיירות הפליטים מהונגריה, לשם שיחה עם פקיד אוקראיני זה או אחר תוך ניצול יחסי ההיכרות, עוד נמצאו קופצים מתנדבים לפעולה מעין זאת. כאשר התפקידים שהוטלו על היודנראט קיבלו אופי שונה נתגלו גישות אחרות. 

התחיל הוויכוח על עצם ההשתתפות במוסד זה. עם ריבוי הגזירות והדרישות התכופות מצד השלטונות הגרמניים החלו רוב העוסקים בצורכי-ציבור אלה להשתמט ולהתחמק114. 

בורשטיין – יושב הראש הראשון של היודנראט בעיר זו, דוקטור פיליפ שומר, מציין, שקיבל את התפקיד מאונס וחיפש אפשרות להשתמט מתפקיד זה. אחרי תקופה קצרה ברח והסתתר115. 

טלוסטה – שלושה אנשים שמונו ליודנראט המקומי ביקשו מיהודי בעל-השפעה אצל הגרמנים (ה"מתווך" פלשר מסטאניסלבוב), לשחררם מאחריות זו. "הוא הסכים לשחרר רק אותי ואת יוריסט. את פֶל סירב לשחרר מפני שהיתה לו השפעה מרובה בעיר"116. 

טארנופול – בעיר זו נרצחו אנשי האינטליגנציה היהודית כבר בראשית חודש יולי 1941. מורה ידוע בעיר, בשם גוטפריד, נדרש להרכיב ועד של לפחות שישים איש מבין האינטליגנציה. שישים ושלושה איש לפי רשימתו של הנ"ל התייצבו, אולם אחרי עינויים הוצאו כולם להורג. אחרי מעשה זה הוחל בהקמת יודנראט חדש ורבים ניסו להתחמק מלקבל עול זה117. 

סוקולי – הרכבת היודנראט נתקלה בקשיים. אנשים לא רצו להשתלב במסגרת הזאת מרצונם החופשי. ההנמקה היתה: האחריות כבדה מדי118. 

סקאלאט – הגרמנים פנו ליעקב פרלמוטר שיקבל על עצמו את התפקיד להקים יודנראט. פרלמוטר סירב119. גם אחרים מבין האינטליגנציה המקומית לא רצו לקבל על עצמם תפקיד זה. אחרי מיספר ימים של התרוצצות קיבל מאיר גירלֶר את ראשות היודנראט. אדם זה הפך לאובייקט של ביקורת קטלנית על פעילותו כיושב ראש היודנראט. 

קולומיאה – לפי מקור אחד הוצע תפקיד יושב ראש היודנראט לחיים רינגלבלום – קרובו של ההיסטוריון הנודע עמנואל רינגלבלום. חיים רינגלבלום היה יושב ראש ההסתדרות "התאחדות" וחבר מועצת העירייה בתקופת פולין. הוא סירב בטיעון שאינו רוצה לשתף-פעולה עם הנאצים120. לפי עדות אחרת הצטרף חיים רינגלבלום ליודנראט אם כי יחסו אל הגרמנים היה שלילי ביותר: "בנוגע ליודנראט, נתן לשכנעו בכך שהשתתפותו היא הכרחית, אף שיחסו לגרמנים היה שלילי בהחלט"121 (תרגום מפולנית). 

 

בפרק זה רוכזו מקרים של הסתייגות מכניסה ליודנראט, אך זה רק צד אחד של הבעיה. אישי-ציבור חשובים נכנסו לעול הפעילות ביודנראט דווקא מתוך תחושת האחריות122. על פי התאורים הנ"ל ניתן להסיק שלא מעטים הועמדו בפני הכרעה מצפונית כבר בתקופה הראשונה לכניסת הגרמנים לאיזור. ההנמקות היו שונות ויש להניח שלא תמיד אפשר היה לגלות את הנימוק האמיתי, ולכן הועלו תירוצים מתירוצים שונים. הנסיונות הראשונים והמרים במקומות שונים הוכיחו שאנשי היודנראט הפכו לקורבנות כבר בשלבים המוקדמים של תהליך ההשמדה. אולם גם אם המשיכו לחיות ולפעול, הרי המגע הישיר עם הגרמנים היה כרוך בסבל פיזי ונפשי בל יתואר. מנהיגים רבים היו מוכנים לעמוד בכל הקשיים הנובעים מתוך הקשר עם הגרמנים, אך לא רצו ולא יכלו לשאת בתפקיד שהיה כרוך בפגיעה באוכלוסיה היהודית. 

כאן יש להיזהר מהסקת מסקנה אחרת לפיה כל אלה שכן הסכימו להיות ביודנראט ופעלו בו זמן ממושך יותר – השלימו עם פגיעות בקהילה היהודית. 

אולם, כאמור, הבעיה של שיתוף-פעולה עם הנאצים במסגרת היודנראט החריפה עוד יותר בשלבים מתקדמים של ביצוע "הפתרון הסופי". 

 

שיתוף-פעולה – עד היכן? 

זעזועים קשים עברו על האוכלוסיה היהודית במזרח פולין בקיץ 1941. הישוב היהודי למוד הנסיון והסבל נפגע אך לא נשבר. נעשו מאמצים להתאושש, וגם הגרמנים עודדו אשליות של "נורמליזציה". אולם תוך זמן קצר הונחתו מכות חדשות על הקהילות היהודיות, והוצאו גזירות שחייבו מתן תשובה ברורה וחד-משמעית. על רקע זה התעורר ויכוח גורלי בדבר מדיניות היודנראט ובמקומות שונים ניתנו תשובות שונות. כאן נתגבשו מספר דפוסי התנהגות123: 

א.      הסתייגות משיתוף-פעולה אפילו בתחום של גזירות כלכליות-חומריות. 

ב.      נכונות ללכת עד קצה הגבול כל עוד דובר בשוד הרכוש ולחץ חומרי, אך התנגדות מוחלטת כאשר נדרשו למסור אנשים. 

ג.       השלמה עם פגיעות בחלקים מסויימים של האוכלוסיה תוך תקווה (או אשליה) להציל חלקים אחרים של הקהילה היהודית. 

ד.      שיתוף-פעולה מלא עם הגרמנים תוך שמירה על האינטרס האישי והתעלמות משיקולים ציבוריים. 

יצויין שלא תמיד הדברים נחתכו באופן ברור לפי הקריטריונים הללו. הדיעות לא היו פסקניות, סופיות ומוחלטות. היו מצבי ביניים, כאן ננסה להביא דוגמאות לכל אחד מן המצבים המוגדרים לעיל. 

 

מתוך הוויכוח על ממדי שיתוף הפעולה 

בפרק הקודם תיארנו את המצב הקשה בו היו נתונים הקהילה ומנהיגיה. על רקע זה פורץ במסגרות ציבוריות ויכוח נוקב על אופיו של המגע עם הגרמנים, על היקפו של שיתוף הפעולה ועל הגבולות בשיתוף פעולה זה. כידוע, הנושאים עליהם התנהל הויכוח היו גורליים לחיי הפרט, המשפחה, הקהילה והעם, וההכרעות חייבו רגישות מוסרית גבוהה. 

בעיר בורשטיין – לאחר שהקהילה ואנשי היודנראט עמדו בכל הגזירות הכלכליות, הגיע השלב הקריטי של דרישה למסור אנשים. מינע טוביאס, יושב הראש השני של היודנראט, פעיל ותיק בחיים ציבוריים לפני המלחמה, סירב לשתף-פעולה עם הגרמנים, לאחר שגילה את כוונותיהם האמיתיות. כאשר הגרמנים דרשו למסור מאתיים וחמישים יהודים, כינס מינע טוביאס את האנשים בבית הכנסת ואמר את הדברים הבאים (תורגמו מיידיש): "עד עתה הייתי מוכן לקחת מכם רק את הרכוש, אבל כעת, כאשר דורשים חיים יהודיים, אינני רוצה יותר לחיות. אמסור עצמי לידי הגרמנים ושיהרגו אותי; אני חשבתי שתמורת הנכסים אוכל לפדות את חייכם"124. 

דבריו של טוביאס משקפים את גישתם של מנהיגים רבים אשר היו מוכנים לכל קורבן כלכלי כדי להציל את הקהילה. גם מאמץ זה גרם להם קשיים ולא תמיד הובן על ידי הציבור היהודי, אך היו מוכנים להסתכן בביקורת מתוך האמונה, שהדבר יביא להעברת הגזירות. אולם הפגיעות הכלכליות היו הגבול האחרון לו היו מוכנים להסכים. 

ביודנראט בעיר בוריסלאב התנהל ויכוח האם למסור לגרמנים רשימה שמית של קורבנות לקראת האקציה בקיץ 1942. התנגד לכך המהנדס אלסנר, שהיה מן הקורבנות הראשונים באקציה זו125. 

בדרוהוביץ' התנהל ויכוח בין חברי היודנראט כיצד יש לנהוג ביחס למנהיגות דתית. "היודנראט עושה כדי להציל את האינטליגנציה, אך מפקיר את היהודים הדתיים", "חרדים נשלחים לאש הראשונה", ובהמשך: "העולם לא יסלח לנו אם לא נציל גם דתיים"126. 

מתוך העדות הנ"ל בולטות מספר נקודות: ההתרשמות היא, שאנשי היודנראט האמינו, כי ניתן להציל חלקים של האוכלוסיה היהודית. הם גם פעלו מתוך ההכרה לפיה יצטרכו לשאת באחריות למעשיהם בפני העם והעולם. הרגישות הזאת אופיינית גם ליודנראטים אחרים. 

בטלוסטה נדרש היודנראט למסור עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה היהודית לידי הגסטאפו. לא כולם מבין חברי היודנראט הסכימו לדרישה זו. אין בידינו פרטים על אופיו של הויכוח, אך ידוע שבסופו של דבר הוחלט למסור את היהודים הנדרשים127. 

בלוצק צריך היה היודנראט להכריע האם למסור לגרמנים חמישים קומוניסטים. כנראה, הובטח ליהודים שעם ביצוע ההוראה תימנע האקציה בעיר. לא ידוע מה היו תוצאות הויכוח, אבל מוסרים על קיום חילוקי-דיעות. קבוצה אחת התנגדה למסירת האנשים ודיברה על הצורך בארגון התנגדות (ההדגשה שלי – א.ו.). לקבוצה זו השתייכו דוקטור קארטשמעני (יושב ראש היודנראט) וסאשא פינטשוק128. 

סטאניסלאבוב – באוגוסט 1941 "הוזמנו" בעלי מקצועות חופשיים להתייצב בגסטאפו. בעקבות ההודעה התפתח דיון סוער ביודנראט. השאלה היתה: האם ללכת או לא. "דוקטור בלומנפלד הציע שילכו רק המבוגרים – את הצעירים נציל וידעו מה עליהם לעשות"129. 

הצעתו נדחתה. מתוך אלף בני האינטליגנציה חזרו רק עשרים וחמישה. 

סקאלאט – ביקורת קשה מושמעת נגד יושב ראש היודנראט במקום ונגד מספר חברים נוספים במוסד זה. לפי תיאורו של אברהם וייסבארד130 השתתפו אנשי היודנראט והמשטרה היהודית בהוצאת זקנים וחולים ומסרו אותם בידי הגרמנים. בעקבות פעולה זו התעורר ביודנראט הויכוח האם יש לשתף-פעולה עם הגרמנים בעניין מסירת היהודים או "מען זאל איבערלאזן דעם גאנג פון די געשעענישן דעם גורל אליין" (להניח את מהלך המאורעות לידי הגורל עצמו)131. 

שלושה חברי היודנראט: דוקטור קראן, דוקטור ברקוביץ' ויעקב שארף התנגדו למסירת היהודים בידי הגרמנים. קבוצת אנשים זו התנגדה לשימוש באותן השיטות שהופעלו באקציה הקודמת. הם דרשו לאפשר ואף לעודד את היהודים שיסתתרו וימלטו "ווי די אויגן טראגן" (לאשר ישאום עיניהם)132. 

לייזר שיינברג הציג עמדה מנוגדת לזו וטען שעל היודנראט למסור מכסות יהודים כדי להבטיח שלום אנשי היודנראט ומשפחותיהם. הוא בעצמו התחייב לתפוס אלף איש. אחרי ויכוח סוער קיבל הרוב את ההצעה האחרונה. 

הספר כולו עומד בסימן של ביקורת קטלנית על היודנראט. באקציה הנקראת "האקציה הפראית" התנהג יושב ראש היודנראט בצורה מחפירה. בשלב זה נשארו עדיין כל חברי היודנראט ומשפחותיהם והם ניסו להצדיק עצמם בטענה ש"אם הגרמנים השאירו אותם בחיים, סימן שיש עוד סיכוי כלשהו להמשך קיומם של הנותרים"133. 

פשמישל – כאשר הגרמנים העלו דרישה למסירת אלף אנשים למחנה יאנובסקי כתנאי לאי-פגיעה ביתר התושבים, החלה תסיסה. העניין הובא בפני אסיפה פומבית ושם נתקבלה הדרישה134. הוחלט להקים ועדה שתרכיב את הרשימה. 

המועמדים נקבעו על פי רשימת משרד העבודה. לא הקפידו במיוחד על הגיל ועל מצב הבריאות, אבל השתדלו להכריע תוך התחשבות מסויימת, כגון: בן יחיד במשפחה, צעיר חולה במחלה שעבודה קשה עלולה לסכן את בריאותו. "לפי השמועות, שאי-אפשר לקבוע היום את מהימנותן, בחרה הועדה בתוספת של מאתיים איש, בכדי שאפשר יהיה לפי הצורך להוציא אנשים. נפוצו שמועות על מעשי שוחד והפליה לרעת אלה שידם לא השיגה לשלם"135. 

קולומיאה – על הקשיים בהערכת דמותו ופעילותו של יושב ראש היודנראט בעיר זו נעמוד במקום אחר. אך כאן יש מקום להצביע על תפיסתו של מ. הורוביץ בשאלת אופיו של שיתוף הפעולה עם הגרמנים וממדיו. יתכן שעמדה זו מסבירה גם את התנהגותו של איש זה. סיסמתו של הורוביץ היתה "מען דארף געבן די דייטשן אזויפיל ביזוואנען זיי וועלן האבן גענוג אויסצוברעכן" (צריך לתת לגרמנים במידה כזו עד שיהיה להם להקיא)136. בהתאם להשקפה הזו הגביר הורוביץ את הלחץ על היהודים וביד קשה הוציא מהם את רכושם. 

על רקע זה נתגלו ניגודים חריפים בינו לבין אחדים מבין חברי היודנראט. בראש  

ה-Beschaffungsamt של היודנראט עמד הרש ביטר (יושב ראש ההסתדרות הציונית בעיר לפני המלחמה) והוא היה אחראי לסיפוק דברים שונים לגרמנים. כאשר במשפחה אחת נתקלו בסירוב למסור חפצים, בטענה שנתנו כבר הרבה, ציווה הורוביץ לרוקן את הדירה לגמרי. הורוביץ הוסיף: "אם הכינו חמין לשבת יש לקחת גם את החמין"137 (המקרה קרה ביום שישי). במחאה על מעשה זה של הורוביץ, התפטר ביטר מן היודנראט, נלקח באקציה הראשונה ונרצח. 

הדים מן הויכוח על ממדי שיתוף הפעולה מבליטים את הסתירות לתוכן נקלעו אנשי היודנראט. הטענה העשויה להישמע, שמוטב היה כלל לא להיכנס ליודנראט – כי מי שמוכר את נפשו לשטן אין לו אפשרות של נסיגה – אינה לוקחת בחשבון את המציאות של אותם הימים. גם אם יחידים נמנעו להיכנס למסגרות המוקמות על ידי הגרמנים, הרי האקלים הציבורי והתנאים הפסיכולוגיים לא היו בשלים להסתייגות מוחלטת או למרי אזרחי על ידי ניתוק כל מגע עם השלטון הגרמני. רבים וטובים לא ידעו לאן מוליכה הדרך. אולם כאשר הגיעו לפרשת דרכים ידעו רבים לומר – לא! – ואחרים הידרדרו אל עברי פי פחת. 

 

גילויים של שיתוף-פעולה עם הגרמנים ובעיית הערכתם 

אין זה קל לקבוע באיזו מידה יודנראט זה או אחר שיתף פעולה עם הגרמנים במובן השלילי של מושג זה. הדברים הם יחסיים מאד. בשאלה זו אין הערכות זהות בין בני אותה תקופה ובין אנשי אותו מקום. אותן התופעות זכו לעתים להערכות שונות, וההבדלים בגישות לא פעם מנוגדות באופן קיצוני. 

מקורן של הערכות שונות, בין היתר, באי-בהירות לגבי המושג: שיתוף-פעולה. אין להשתמש במושג קולאבוראציה משום שמושג זה מניח מראש שהיתה כאן שותפות מסויימת. מצבם הפורמלי והמעשי של היהודים בזמן הכיבוש הנאצי אינו מאפשר לדבר על שיתוף. היו שולטים ונשלטים, היו רוצחים ונרצחים. 

אולם לעתים בלטה התעלמות של היודנראטים מן הצרכים החיוניים של הקהילה, היו מקרים של העדפת האינטרס האישי וניצול לרעה של הסמכויות, שהוענקו להם על ידי הגרמנים. כל הגילויים האלה עשויים להתפרש כשיתוף פעולה. גם כאן ישנם מצבים שהם עדיין בגדר של ויכוח. אך לצידם ישנן תופעות חריגות באופן קיצוני, אשר שום שיקול אינו יכול להביא להצדקת מעשים מסוג זה וגם לא להבנתם. אין בכוונתו של פרק זה להגיע למסקנות בתחום הערכה מוסרית, אך יש מקום להבלטת הפרובלמטיקה סביב הערכת תפקידם של היודנראטים. 

כן יש להוסיף את בעיית התיעוד. החומר שבידינו אין בו כדי לשחזר את המצב במלואו. יתכן מאד שנעלמים מאיתנו דברים שהיו מחזקים את ההערכות השליליות לגבי יודנראטים מסויימים, אך יתכן גם יתכן שהיינו מקבלים אינפורמציה שהיה באפשרותה לאזן את התמונה. אכן יש לקחת בחשבון את המגבלות הנובעות מכך. 

 

בוברקא – יצחק פוקס כותב138: "אך ההשפלה הגדולה ביותר ואת היאוש העמוק ביותר הביאו הגרמנים על היהודים בעזרתן של מועצות היהודים ושל המשטרה היהודית. מתוך תקווה נכזבה להציל את חייהם ואת חיי קרוביהם סייעו כמעט כל החברים של המועצה באורח פעיל – פרט ליוצאים מן הכלל מעטים – לדכא ולהשמיד את האוכלוסיה היהודית". 

אכן האשמות כבדות מועלות נגד חברי היודנראט, אך בהמשך כותב אותו המחבר: "בתקופה ראשונה ארגן היודנראט מטבח בשביל עניים ומעוטי-יכולת... זמן קצר עד פעולת החיסול הראשונה בקיץ 1942 היה קיים בית ספר יסודי לילדי ישראל, תחילה בקלויז מצ'ורטוקב ואחר כך בקלויז מבלז. אייזיק פוקס היה מנהל בית הספר. בין המורים היה מוטיל לרר"139. 

יצויין, שמקרה זה של ייסוד בית ספר הוא אחד הבודדים בכל השטח בו עוסקת עבודה זו. אולם לא עצם הקמת בית ספר יש לו חשיבות במסגרת פרק זה, אחא עובדות אחרות העולות מהתיאור הנ"ל: שמו של אייזיק פוקס, שהוגדר כמנהל בית הספר, מופיע ברשימת חברי המשטרה היהודית140 ומוטיל לרר, ששימש מורה במוסד זה, היה חבר היודנראט141. אין הצירוף הזה בא לסתור את ההערכות הקודמות בדבר התנהגותם השלילית של חברי היודנראט, אך יש בו כדי להוכיח כי גם במקרה זה אי אפשר לדבר על ניתוק מוחלט בין האוכלוסיה היהודית והיודנראט ועל התכחשות קיצונית לאינטרס הציבורי. 

שונות ואף מנוגדות הן ההערכות לגבי היודנראט בעיר בוצ'אץ'. ביקורת קטלנית וכאב עמוק עולים ממכתבו של דוקטור אברהם חלפן142: "...גזירות חדשות לבקרים, 'המועצה היהודית' השגיחה על הוצאתן לפועל והמשטרה היהודית הוציאה אותן לפועל. אם מישהו מהם חי ויבוא אליכם ראויים הם ל'יחס מיוחד' [המרכאות במקור]. היודנראט שלח את אלה, שלא היה לאל ידם לשלם כסף לפדיון למחנות המוות, והמשטרה היהודית צדה והיכתה את המסרבים, כי היודנראט הכיר רק דולרים וזהב... היהודים לא ידעו מי אכזרי יותר: היודנראט או הגסטאפו". על יושב הראש השני של היודנראט יודעים לספר כי "בעת האקציות היה מסתובב עם גרזן ביד והיה מגלה את המחבואים"143. 

ולעומת הערכות אלה כותב בן אותה עיר ברוח אחרת: "הרבה הישגים וזכויות יש לזקוף לזכותו של היודנראט בתקופת הכיבוש הראשונה, בייחוד בסידור העזרה ההדדית. בקיץ 1941 הוצפה בוצ'אץ' אלפי יהודים מגורשים מרוסיה פודקארפאצקה. רובם עניים מרודים, בעלי משפחות גדולות ומטופלים בילדים... יש לציין את העזרה הרבה שתושבי העיר, באמצעות היודנראט הגישו לפליטים"144. 

סיבות שונות יכולות להביא להערכות מנוגדות כאלה, אך בעיר זו נעוץ הדבר בהעדר הבחנה מספקת בין שלבים שונים בקיומו של היודנראט. בתקופה הראשונה עמד בראש היודנראט מנדל רייך, ראש ועד הקהילה מלפני המלחמה והוא זכה להערכה חיובית ביותר בתקופת כהונתו. המצב נשתנה עם העמדתו של ברוך קרמר בראש היודנראט145. 

דרוהיצ'ין – כאן נשמעה ביקורת על אנשי היודנראט, שהתעשרו על חשבון התושבים והגנו על משפחותיהם146. כנראה, קיבל שיתוף הפעולה עם השלטונות הגרמניים אופי קיצוני וזאת ניתן ללמוד משתי עובדות:  

א.      בעיר מתארגן ועד במקביל ליודנראט; הוא נושא אופי אופוזיציוני ליודנראט עצמו147. 

ב.      נעשה נסיון להתנקש באנשי היודנראט אשר הסגירו את קרובי המשפחה (של המתנקשים)148. לגרמנים נודע הדבר, והם ציוו על היודנראט לתלות את הצעירים. המשטרה היהודית ביצעה את הגזירה ותלתה אותם149. 

עם זאת נמצאת עדות אחרת הרואה את הדברים באור שונה. רחל קראוועץ כותבת150: "אני דוחה בהחלט את ההאשמות, לא הכל נכון". היא מספרת כיצד האנשים לא רצו לקבל את האחריות ביודנראט, אבל "לבסוף היה נאלץ להיכנע לדעת הקהל". 

האשטש – על המתרחש בעיר זו בתקופת השואה כותב פרץ גולדשטיין ביומנו. קטעים מתוך היומן פורסמו בספר "יזכור" של העיר האשטש. לפי תיאוריו של איש זה "ראה הציבור היהודי בעיירה ביודנראט נוגשים מטעם השלטונות בלי שים לב לעובדה שלאנשים האלה לא היה מנוס מגורלם והיו אומללים מאד במילוי תפקידם"151. 

פרץ גולדשטיין מפרט את טענותיו: "לעתים עשו העוזרים את מלאכתם אף בחריצות יתר, היינו לפנים משורת הדין, אספו אנשים יותר מכפי שנצטוו וכן סירסו פקודות אחרות..."152 "הנהלת הועד שוכנה בביתו של זלמן זלצמן ולא פעם נזדמן לתושבי המקום לראות את 'פרנסי הקהל' [המרכאות במקור] כשהם מסובים עם נציגי השלטון ושותים 'לחיים' "153.  

באותו "ספר יזכור" מוצאים אנו הסתייגות מהערכות שליליות אלה. לפרקים מתוך יומנו של פרץ גולדשטין קודמת הערה של המלביה"ד ושם נאמר: "לפי מיטב חקירתנו שעשינו בחומר הנדון, באנו לידי מסקנה, שחברי המועצה בהאשטש תוארו על ידי גולדשטיין בצבעים שחורים שלא כראוי להם. גישתו לעניין מועצת היהודים לא היתה מוצדקת משום בחינה, לאור כל העובדות שנתגלו לנו לאחר חקירת החומר. פרץ היה רשאי, כמובן, למתוח ביקורת מלאה על גישתם לעבודה, על אופן ביצוען של פקודות השלטונות, אולם לעשות את ה'פרנסים' מאונס שעיר לעזאזל בעד כל האסונות והגזירות שניתכו על ראשם של יהודי האשטש, זאת היתה טעות אומללה מצידו"154. 

אולם נוסף על ההערכה המסוייגת הנ"ל נתקלים גם בסניגוריה נלהבת על חברי היודנראט: "האשטש היהודית היתה דוגמה ומופת לאחדות ולמסירות בימים קשים וטרופים אלה. לא היה בהאשטש שום מקרה, אפילו לא יהודי אחד, שיפול עליו חשד כלשהו, בדבר שיתוף פעולה עם הגרמנים. חברי הקהילה הגנו במסירות נפש על ענייני הכלל"155. 

העדויות הנ"ל על המתרחש בעיר האשטש מבליטות את הפרובלמטיקה סביב בעיות הערכה של פעילות היודנראט. כמקובל מהווה יומנו של פרץ גולדשטיין מקור היסטורי מהימן. ההערות של המלביה"ד והעדות המאוחרות חסרות אותו יסוד של מקוריות. אולם עם זאת נשאלת השאלה האם לא ניתן להצביע על מגבלותיו של מקור היסטורי כיומן, ולעומת זאת אולי הערכות מאוחרות יותר רואות את התמונה בהיקף גדול יותר ובאורח שלם יותר – ומכאן הן עשויות לתרום להבהרת הבעיה. בקטעים מיומנו של פרץ גולדשטיין שהובאו לעיל מזכיר הוא לגנאי, ללא כל נסיון לחדור לעומקה של הבעיה, כי חברי היודנראט "שתו לחיים" עם הגרמנים. ידוע לנו ממקומות אחרים156 שהיתה זו אחת השיטות לשחד ולהשפיע על הגרמנים. 

אינני יודע באיזו מידה הדוגמאות הנ"ל קירבו אותנו לגילוי האמת בעיר זו, אך יש בהן כדי להצביע על הקשיים בהסקת המסקנות. הדרך למיצוי מלא יותר של השאלה היא – איסוף עדויות נוספות, אם ניתן הדבר. 

טארנופול – בעיר זו חלו שינויים בראשות היודנראט. דוקטור יעקב ליפע ודוקטור ג. פישר הורחקו ובמקומם הועמדו בראש היודנראט דוקטור קארל פוחורילס "אשר ביצע בנאמנות את הוראות הגרמנים..."157 "האנשים החדשים ביודנראט עם דוקטור פוחורילס בראש לא השתדלו להסוות את התנהגותם בטעמים אידיאולוגיים. הפכו לכלי-שרת בידי הגרמנים וניסו להציל רק את עצמם"158. 

התנהגות זו של אחדים מבין חברי היודנראט בלטה בסיטואציה אשר חייבה גילוי עליון של אחריות ציבורית. "עם קבלת ההוראה בדבר מסירת שש מאות חולים, זקנים נכים ומקרי-סעד ניסו מספר חברי היודנראט להתחמק מאחריות זו, אולם יושב הראש הפעיל לחץ על המהססים"159. 

מיזוץ' – במכתבו של יהודה ברונשטיין אנו קוראים160: "עלי שוב לציין, כי אצלנו לא האשימו את היודנראט בניצול עמדתם לטובת עצמם ויכול אני להעיד כי הכל מה שנעשה על ידם, נעשה בכרוח המציאות המרה והיה בלתי נמנע". ובהמשך נאמר: "עלי להאשימם רק בדבר אחד, בתמימות נפשעת על אמון בגרמנים, בראותם איך משמידים קהילה אחרי קהילה מבלי להשאיר שריד ופליט, עדיין האמינו לגרמנים שאמרו והבטיחו להם, כי מיזוץ' תישאר על כנה בזכות המילוי המדוייק של פקודות הגרמנים". 

עדות זו מעניינת, משום שהכותב בא בטענות כלפי היודנראט לא על דברים שעשו אלא על דברים שלא עשו. אין כאן האשמות בדבר שיתוף פעולה, אך עולה מתוך המשפטים הללו ביקורת על מחדלים של ההנהגה המקומית בארגון הקהילה להתגוננות פעילה יותר. יהודה ברונשטיין משתמש במושג "תמימות נפשעת" ללא ספק היתה בהתנהגותם של אנשי היודנראט מידה לא מעטה של תמימות, אך האם הם ידעו שנמצאים גם על סף הפשע? בבדיקת הבעיות הללו לא נוכל להתעלם משאלת ההבנה והידיעה של המצב לאשורו על ידי אנשי היודנראט. 

סאמבור – שונה היה המצב בעיר זו. כך מסתבר מעדותה של דוקטור אירנה גלנץ161. היה זה בחודש יוני 1943. שרידי הקהילה היהודית נאבקו על קיומם. כל רגע ציפו לאקציה חדשה. והנה הוזמנו אנשי היודנראט לגסטאפו והכל מחכים למה שבפיהם. עם שובו, כינס סגן יושב ראש היודנראט זאוסמר את תושבי הגיטו לאסיפה פומבית והודיע שהגרמנים הבטיחו לנו (תורגם מהמקור הפולני)*: "שקבוצת האנשים הנמצאים בגיטו תישאר בחיים ותעבוד למען הגרמנים, 'לא רק שכם אחד אלא גם לב אחד' "[המרכאות במקור]162. 

לפי עדותה של דוקטור גלנץ התברר, שבשעה זו שזאוסמר נאם לפני בני הקהילה, הוציאו חברי היודנראט את משפחותיהם אל מחוץ לגיטו. באותו לילה פרצה האקציה. 

אם נכונים הם הדברים כפי שתוארו לעיל, הרי אי אפשר לדבר על "תמימות" אלא על הטעיה מכוונת. אין גם לשכוח שהדברים קרו ביוני 1943, ובשלב זה של תהליך ההשמדה לא היה 

_________________ 

* Ze grupa ludzi znajdujacych sie w gettcie zostanie przy zyciu I bedzie pracowala dla niemcow "nie tylko ramieniu, ale serce przy sercu". 

מקום לאשליות. 

צ'ורטקוב – ראש היודנראט הראשון, דוקטור קרוה, נרצח גבר ב-12.10.41 163. בתקופת כהונתנו הקצרה זכה להערכה חיובית על נאמנותו ועל מסירותו לקהילה. לא כן היחס אל ממלא מקומו, עורך דין אבנר. 

"מאחר שהיודנראט חויב למלא בדייקנות נמרצת את כל פקודות הגרמנים – זה בלבד שימש עילה מספקת שהיהודים יתייחסו בחוסר אמון, ולאחר מכן באיבה גלויה, למוסד ולחבר אנשיו. אנשי היודנראט רוקנו את האוכלוסיה היהודית מכל רכושה, כדי למלא את דרישת הנאצים"164. 

יצויין שהאשמות מסוג זה מועלות נגד חברי היודנראט גם במקומות אחרים, אך בקשר להערכות סביב הוצאת הרכוש היהודי על ידי אנשי היודנראט חלוקות הדעות. אולם בני צ'ורטקוב יודעים לספר דברים הרבה יותר חמורים: "הם מעולם לא ניסו להשתמש באמצעים הגדולים שעברו דרך ידיהם כדי לעשות משהו להקלת תנאי קיומם של יהודי צ'ורטקוב. היודנראט השתמש באמצעים ברוטליים ועזר גם בחטיפת היהודים. הם השתתפו במשלוח היהודים למחנות העבודה-השמדה. כן עשו זאת לגבי יהודי הסביבה. דוקטור אבנר ניהל את פעולתו הבוגדנית ללא שמץ של רחמנות... והיישוב היהודי היה חדור זעם אין-אונים עליו. כל אנשי היודנראט התעשרו על חשבון האוכלוסיה היהודית שנידונה לכליה. איש מיהודי העיר לא בא איתם במגע והמוני היהודים התרחקו מהם כממצורעים. אולם למעשה עשו אנשי היודנראט הכל כדי להתרחק מכלל היהודים בהאמינם שעל ידי כך יעלה בידם להקים חיץ בין אלה שגורלם נחתך למוות וביניהם העלולים להצליח ולמלט את נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם"165. 

נעיר רק, שלא נמצאה אף לא עדות אחת בה ייעשה נסיון לראות את פעילותו באור אחר. גם עברו הציבורי העשיר של דוקטור אבנר166 לא עמד לו. 

קולומיאה – אחת הדמויות שלגביה נתקבלו הערכות מנוגדות באורח קיצוני היתה דמותו של יושב ראש היודנראט בקולומיאה – מרדכי (מוטקה) הורוביץ. לפי מספר עדויות167 עמד הורוביץ בגאווה על משמרתו כיושב ראש היודנראט עד סופו הטרגי. כותב אליעזר אונגר: "בשנים-עשר באוקטובר 1941 נתפסו כאלפיים יהודים על ידי הגסטאפו וביניהם גם אשתו. יעצוהו ידידיו שילך לראש הגסטאפו לבקש את אשתו, אולם הוא סירב באומרו 'אם אי אפשר לי להתיר יהודים אחרים, איני רוצה להיות יוצא מן הכלל ולהתיר את אשתי' [המרכאות במקור] – אשתו לא חזרה עוד"168. 

גם אחרים כתבו ברוח זו, וציינו את דאגתו ומסירותו של הורוביץ ושל אחותו לקהילה ומוסדותיה בתקופת פעילותו. 

נציג היודנראט שטיפל בבעיות הבריאות היה דוקטור צייגר, אולם... 

"בהרבה נדיבות והקרבה טיפל בה מוטק הורוביץ יושב ראש היודנראט, לפי דעתי אחת הדמויות היפות ביותר ויחד עם זאת הטרגיות ביותר בגיטו וכן אחותו מאריה"169. 

הורוביץ ואחותו עזרו לבית החולים והשתדלו לספק את כל הצרכים170. אולם ישנם וישנם גם תיאורים אחרים. אנשי העיר הסמוכה לקולומיאה ניסו לעזור לבני קהילתם אשר הוגלו והועברו לקולומיאה. כאשר גילו בני קוסוב דאגה לגורל הזקנים, החולים והילדים – אמר הורוביץ, כי לא כדאי להתעניין כלל וכלל ב"פסולת הזאת"171. 

גם מעיר קוטי מספרים על הורוביץ שהיה "עריץ וניצל לרעה את סמכויותיו"172. 

נראה לי, כי בזכות עדותו של יעקב היגר173 ניתן להסביר את הסתירות בהתנהגותו ובפעילותו של הורוביץ. אקדיש לעדות זו מקום נרחב, משום שיש בה נסיון להעריך את דמותו של הורוביץ. גם אם "פרשת הורוביץ" אינה דומה בדיוק להתנהגותם של מנהיגים אחרים באיזור בו אנו עוסקים, הרי יש ודאי בפעילותם של חברי יודנראטים אחרים מצבים ואלמנטים דומים ויש בהם בכל זאת משהו "טיפוסי". 

מוצאו של הורוביץ מאחת המשפחות האצילות ביותר בקולומיאה. היה זה אדם אציל-נפש, בעל בית חרושת גדול, והעסיק עניים רבים במפעלו. אחותו עסקה בפעולות סעד בבית החרושת, והורוביץ עצמו גילה תמיד יחס טוב אל הפועלים ואל הסובבים אותו. כן היה בעל השפעה בחוגים נוצריים174. 

מכאן ברור שאנשים אשר עבדו לפני המלחמה בארגונים פוליטיים וציבוריים שונים, בשעה שהתעוררה הבעיה של הרכבת היודנראט, סברו כי יש להפקיד את גורל היהודים דווקא בידיו (של הורוביץ), ורק הוא יצליח למלא תפקיד זה לטובת היהודים175. 

והנה "אותו מוטקה הורוביץ, אדם יקר, עם כל התכונות החיוביות – הפך לחיה טורפת176. מדוע? האם בגלל זה שחשב כי רק בדרך זו ניתן להציל את היהודים? יתכן. הוא היה אומר – תנו הכל אך הישארו בחיים – הביקורים שלו אצל הגסטאפו בתוקף תפקידו הוציאו אותו משיווי המשקל הנפשי" – כך מתאר ומעריך אותו יעקב היגר. מתוך עדותו של הנ"ל משתמע שיש ליחס את השינוי של הורוביץ למשבר נפשי עמוק אשר פקד אותו. ובהמשך אנו שומעים: "בעצמו (הורוביץ) התחיל להכות יהודים בגלל סירוב למסור את רכושם. הוא היה אוסר אותם בבית הסוהר של היודנראט. הורוביץ היה מסוגל להכות יהודי ברחוב בגלל זה שלא אמר לו 'גוטן מורגן, הער יודנראט' (בוקר טוב, אדון יודנראט)177. קשה להסביר את התנהגותו בפרשת תפיסת אשתו על ידי אנשי הגסטאפו בראש השנה ב-1941. "אז תפסו גם את אחותי הבכירה, חברת אחותו של הורוביץ, אותה הכיר אישית. התחננתי בפניו, כי ינסה לשחררה ואז ניתן היה עוד להציל אחדים מבין האסירים. הוא (הורוביץ) נתן לי בעיטה וצעק: 'דוממר קרל, אינני הולך להוציא את אשתי, האם אלך לשחרר את אחותך?' " 

"באותם הימים תקף אותו טירוף. הוא בכה, צחק, התפלל והשתולל בבניין היודנראט" – 

"בשבת אחת בפברואר 1942 הכריז שיש בדעתו לתרגם לגרמנית פרקי תהילים ולמסור אותם במתנה ל-Leideritz (המפקד הגרמני במקום – א.ו.). הוא ציווה להביא יהודים אשר היו בקיאים במלאכת התרגום והעבודה עצמה התנהלה אצלו בחדר... בהזדמנות אחרת הזמין אליו יהודים דתיים בשבת והכריח אותם להגיע אל המקום במרכבה"178. 

את הורוביץ העסיקה השאלה כיצד יתייחסו אליו אם יישאר בחיים. הוא הרגיש כי רובצת עליו אחריות כבדה ופנה אל העד ואמר: "הינך סבור שאשאר בחיים אחרי המלחמה ותוכל לערוך חשבון איתי"179. 

הורוביץ ניסה להרעיל את עצמו בחודש אוקטובר 1942, אך הגרמנים הצילו אותו. בפעם השניה שלח יד בנפשו בחודש נובמבר אותה שנה ואז התאבד יחד עם אחותו. 

העד מסיים: "בעיניי היה הורוביץ דמות טרגית. הוא רצה לעזור ליהודים, אבל לפי הבנתו שלו"180. 

למרות שפרק מיוחד בעבודתי עוסק בעניין ההתאבדויות, החלטתי להתעכב על מקרהו של הורוביץ כאן. נראה לי כי פרשה זו עשויה לזרוק אור ולתרום להבנה (ולא להצדקה) של בעיות רבות בנושא שיתוף פעולה עם הגרמנים ובשאלת הערכה. 

רובנה – היודנראט היה מורכב מאלמנטים שונים. בולטת השתתפותם של מנהל הגימנסיה "אושוויאטה" ("Oswiata") ועוד מספר מורים. כן השתתף בו חיים רוזנר – ציר הסיים הפולני לשעבר. ההערכות על היודנראט הן חלוקות. "אין ללמד עליו זכות – קשה גם להטיל בו אשמות"181. עם זאת במקום אחר מועלות נגדו טענות רציניות – "הוא ידע על האקציה הראשונה, אבל החריש, חילק תעודות העבודה בין קרובים וידידים"182. אחרים מציינים את מצבה הקשה של המועצה היהודית: "טענות נגדה לא חסרו, והחשדות כלפי חבריה גברו ועצמו, אם גם לא תמיד היה להם יסוד ואף על פי כן לא יסולח לאלה מחבריה שלא עמדו על הגובה מבחינה מוסרית"183. 

אין הדוגמאות שהובאו בפרק זה ממצות את כל הבעיות הכרוכות בגילויי "שיתוף-פעולה" באיזור, אך יש בהן חתך מייצג מצבים טיפוסיים. קשה לקבוע קריטריונים ברורים להערכת פעולות היודנראטים גם בשל היחסיות שבדבר וגם בגלל היעדר עדויות מספיקות. 

עם זאת, למרות הקשיים הכרוכים בסיכום התופעות הנ"ל במיספרים, נעשה נסיון בתחום זה הדן ב"בעיות הרציפות האישית והעניינית בין ועדי הקהילות והיודנראטים"184.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial