מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מנחם בדר על פעולות ההצלה בקושטא

מתוך: פעולות ההצלה בקושטא 1940-1945 – מנחם בדר 

 

הרקע לשליחותי בקושטא היה מורכב מכמה מאורעות. הייתי בביקור פרטי בגרמניה כאשר היטלר עלה לשלטון. הייתי בברלין ביום בו נערכה שריפת הספרים שמחבריהם היו יהודים. הייתי אחרי כן מספר פעמים באירופה בנסיון לעזור להציל רכוש יהודי. הייתי בוינה בימי כיבושה על ידי הנאצים. נפגשתי עם משלחת של מוסד עיוורים יהודי, שביקשה להעלותם ארצה. אנשי המשלחת היו עיוורים. נשארו חרותים בזכרוני דברי אחד העיוורים שבא לחזק את בקשת מנהל המוסד. הוא אמר: "השלינו את עצמנו שגורלנו זהה לגורלם של כל הסומים בארץ הזאת – וטעינו". ועוד הוא אמר: "כעת אנו רואים כי נידונו לכליה, כעת אנו ראינו כי הדרך היחידה להצלתנו – היא לעלות לארץ ישראל".

הייתי גם בצ'כיה כאשר בנש הודח. הייתי בברלין ביום שעלה לאחר ליל הבדולח ועשה את חיי היהודים הפקר. הייתי בפראג כאשר הצבא הנאצי השתלט על צ'כוסלובקיה. הייתי בברטיסלבה ערב הקונגרס הציוני האחרון לפני פרוץ מלחמת העולם השניה וראיתי את תוצאות הפרעות שהיו יום קודם לכן. במרץ ובימים הראשונים של אפריל 1941 הייתי בבלגראד ובזאגרב כאשר מסך המוות התחיל לרדת גם על יהודי יוגוסלביה. 

 

באוגוסט 1942 החליט הקיבוץ הארצי על שליחותי לקושטא. ארבעה חודשים עברו עד שהשגתי היתר יציאה מהשלטון המנדטורי, שהיה עוין והתייחס כפי שהתייחס לפניות או המלצות של הסוכנות היהודית. הגעתי לקושטא ב-12 בינואר 1943. ידם של הגרמנים היתה אז על העליונה בכל החזיתות – וסיכויי נצחונם השפיעו על טורקיה ה"נייטרלית". באתי לקושטא לשתף את עצמי במאמצים להציל יהודים מהגיהנום הנאצי – והנה איש לא ידע מה יהיה גורלם של יהודי טורקיה. היו אלה ימי ה"ווארליק", מס הרכוש שהוטל לכאורה על כל התושבים וגבו אותו באכזריות אצל המיעוטים – ארמנים, יוונים – ובאכזריות יותר אצל היהודים, גם מאלה שדורות רבים כבר לא היו יהודים ומוצאם בעבר הרחוק היה כת חסידי שבתאי צבי שהתאסלמו בזמנו יחד איתו. חנויות יהודים נמכרו או הוחרמו, מטה לחמם  

נשבר – רבים נשלחו לעבודות כפיה, כאשר מחיר הגזל שנקבע לרכושם לא הספיק לתשלום המס. 

 

בקושטא מצאתי את ברלס ודוקטור גולדין, הנציגים הרשמיים והמוכרים של הסוכנות היהודית; את לדר – שליחו האישי של גרינבוים; את צבי יחיאלי מטעם המוסד "עליה ב' "; ואת וניה – שליחו של הקיבוץ המאוחד ובאופן בלתי רשמי גם של מפא"י. וניה, צבי ואני עם בואי – היינו אז השליחים הראשונים (הבלתי מוכרים) של ההסתדרות. אך בעצם קדם לנו מלך ניישטאט ז"ל, ששהה בקושטא כמה שבועות, והיה הראשון שהביא לארץ ולפני הועד הפועל של ההסתדרות ידיעות על שבר בגולה וטען כי קיימות אפשרויות של הצלה וקיימות הצעות לפדיון נפשות; אמת מרה היא – שלא האמינו לו. 

 

סמוך לבואי לקושטא הגיעה מהונגריה קבוצה שכללה חמישים ילדים ומספר מסויים של מלווים. ביניהם היו גם ילדים מפולין שהוברחו לבודפשט דרך סלובקיה. הם באו במסגרת חמשת אלפים הסרטיפיקטים שממשלת המנדט הסכימה להעניק להצלת ילדים מארצות הבלקן. מרבית הסרטיפיקטים לא נוצלו עד לאותו זמן, שכן נקבע תהליך מוזר וזוחל למימושם. היה צריך להשיג דרכון לכל ילד עולה בארץ מוצאו האמיתי או הפיקטיבי. דרכון זה הועבר לברן (שוויצריה) להטבעה בויזה בריטת ומשם הוא הוחזר לארץ מוצא הילדים על ידי בלדר רשמי. אם הדרכונים לא היו מוכנים באותו יום יחיד – פעם אחת בכל חודש בו יצא או חזר הבלדר – אבדה האפשרות לחודש או חודשיים להבאת הילדים לפי מכסה של חמישים ילדים לחודש, להם "נאותו" הטורקים לתת מעבר. כל נסיון להגדיל את מכסת הטורקים עלו בתוהו. לכל נסיון להשפיע על האנגלים לפשט את התהליך היה אותו הגורל – אף כי אחד מאנשי הנציגות האנגלית בקושטא, "מאיור ויטל", היה ידיד וניסה לעקוף את ההוראות. ראינו את אזלת ידנו להציל את הילדים. ראינו: אם הבריטים יפשטו את תהליך מתן הויזות והמכסה הטורקית לא תוגדל – עליית הילדים תיקח שנתיים. ואם הבריטים לא יפשטוהו – יידרש דור שלם של שנים להוציא את הילדים מהתופת. 

כעשרים יום בלבד לאחר בואי לקושטא נשלחתי לארץ להציג לפני הסוכנות ולפני הועד הפועל של ההסתדרות את חומרת המצב ולהביא לפניהם את הזעקה שעלתה מכל מכתב וגלויה שהגיעו אלינו. המלים "רחמים מהר" או "אנחנו גרים בשכנות המוות", שהיו שזורות בין מלים מרגיעות לכאורה – לא נתנו מנוח. הוטל עלי גם להציג את התביעה להקציב לנו אמצעים גדולים ואת הרשות לנסות אפשרויות ודרכים להצלה, עליהן רמזו לנו חברים במכתביהם. היתה אוזן קשובה לתביעה והפעם הוקצב למטרות עזרה והצלה סכום של מאה וחמישים אלף לירה שטרלינג – מחציתן ממקורות הסוכנות היהודית, ומחציתן ממקורות ההסתדרות והתנועה הקיבוצית. היה זה סכום גדול לעומת האפס, שעמד לרשותנו עד לאותו זמן, וסכום אפסי לעצור בו במקצת את האסון הדוהר. 

בשליחות דומה נשלחתי שלוש פעמים לארץ. מי שטען לאחר מכן שלא ידעו בארץ על הנעשה בגולה, מי שהאשים את הסוכנות ואת ההסתדרות – וגם אותנו, שלא גילינו את האמת על היקפי השואה, עשה זאת מסיבות פוליטיות ועשה זאת בזדון. מותר לי להגיד זאת, שכן מלבד כל הידיעות והמכתבים- אלפי מכתבים שהגיעו אלינו ושהעברנום מיד לארץ, מלבד העדות שמסרו הניצולים שעברו דרך קושטא בדרכים שנסללו על ידינו – אני עד, ועדים כל אלה ששמעו את דבריי בישיבות הועד הפועל הציוני ובישיבות הועד הפועל של ההסתדרות באסיפות פתוחות ובמסיבות סגורות לפני כל חוגי הישוב, בהם תיארתי את המצב כהוויתו ואת קול הזעקה העולה מפרטיו ומתחנן – הצילו! 

אינני בא לתבוע את כבודה של הקבוצה בקושטא ולא את כבודה של הסוכנות היהודית וועד ההצלה של הישוב, שהיינו משלחתה. הינני רוצה להוסיף לדברי וניה שפתחו את הדיון ולהדגיש את עיקרם. לא התחשבנו אף פעם בעובדה שהיננו נתינים של המנדט הבריטי. לא התחשבנו אף פעם בכך שפעולתנו בלתי-ליגלית. לא התחשבנו בחוקים שאסרו העברות כספים מהארץ לטורקיה ומשם לארצות האויב. לא התחשבנו בחוקים שאסרו את הקשר עם אלה שהיו בארצות האויב. לא התחשבנו כפי שהתחשבו ארגונים יהודיים מסויימים בארצות הברית עד לתקופה מסויימת – בהוראות והודעות הסטייט-דיפרטמנט, כי מכתבים ועזרה הנשלחים לארצות האויב מחזקים את האויב ועל כן הם אסורים. 

זאת הרי הסיבה שרק בשנת 1944 הופיע בקושטא נציגו של הג'וינט. זאת הסיבה שאת חלקו בתקציבי עזרה והצלה רשם הג'וינט בספריו כתקציב לסוכנות היהודית בסעיפים נייטרליים – כך שכל האחריות לסכום של מיליונים וחצי לירות שטרלינג שהועברו לקושטא והוצאו למשלוח עזרה לגולה ולמימון הדרכים והאוניות והסירות שקיימו את העליה הבלתי-ליגלית מארצות האויב, היתה עלינו ועל מוסדות הישוב. שני שליש ממיליון וחצי לירות שטרלינג אלה נתן הישוב. זהו סכם שקול כמעט לכל מה שהסוכנות היהודית קיבלה לפני מלחמת העולם השניה בשלוש-ארבע שנות תקציב מכל המגביות שנעשו למענה מיהדות אמריקה העשירה. 

בספטמבר 1944 צילמנו בקושטא את כל התעודות והמכתבים וגם את הקבלות על משלוחי העזרה והעברנו את החומר המקורי וגם את הצילומים לארץ. אני זוכר קבלה אחת שהיתה חתומה על ידי גיזי פליישמן ז"ל. הקבלה הזאת היתה מיוחדת במינה. היתה זאת בעצם רשימה של מאתיים יהודים מוברחים מפולין לסלובקיה, ובסוף הרשימה הזאת הוסיפה וחתמה גיזי פליישמן בכתב ידה: “הצלתם אופשרה על ידי הכסף שהעברתם". אילו היה מישהו מתיישב והיה עובר על כל אותן התעודות, על המכתבים ששלחנו – ולפעמים שלחנום אל הערפל, אל הבלתי ידוע – וכל המכתבים שקיבלנו, הוא לא היה מעריך את הפעולה רק לפי מספר הניצולים שעברו בתקופתנו את קושטא, הוא היה מעריך אותה גם לפי אלה שעזרנום להסתתר ולברוח, כפי שהגדיר זאת אחד הכותבים: “אנחנו, נמצאים במדורו השביעי של הגיהנום, האפשרות שנוצרה לברוח למדורו החמישי או אפילו השישי, מהווה כבר שלב להצלה". הוא היה מעריך את פעולתנו גם לפי ההוראות שהעברנו: להצטרף לפרטיזנים ולנקום באויב. הוא היה מעריך את פעולתנו גם לפי הבקשה שהעברנו: לשמור על הקיום הפיזי – עוד יום ועוד יום – שמא בינתיים צבאות בנות הברית יחסלו את הצורר. 

במשך השנים 1943-44 – ורק לתקופה זו מתייחסים דבריי – העלינו דרך קושטא שלושת אלפים ושש מאות ניצולים. במספר זה ובמה שאמרתי בפרק הקודם איננה מתמצית כל שליחותנו. הנה העובדה, שקשרנו קשרים עם הנונציוס רונקלי (שהסכים כבר בראשית שליחותי ובביקורי הראשון אצלו, להעביר תזכיר לאפיפיור) בדבר עזרה להציל את יהודי בולגריה. אני זוכר את הלילה, בו קראו את ברלס לטלפון. הוא היה מחוץ לעיר. ניגשתי לדבר במקומו. שמעתי קול: מטעינים לרכבת את יהודי וורנה, קסטנדיל, פלובדי. פתאום, באמצע הקראת שמות הערים, נדם הקול. נותק הקשר ולניסיונותי לחדש אותו ענה אלם המוות. 

אם ניצולו יהודי בולגריה האוטוכטונים ממחנות השמדה – זה קרה בהתערבותו של רונקלי, אותו הזעקנו מיד. הוא דיבר עוד אותו לילה עם המלך בוריס, שהבטיח והשיג מהגרמנים את ביטול צו הגירוש. את יהודי מקדוניה שסופחו לבולגריה כבר אי אפשר היה להציל, הם היו רכוש גרמני – כפי שהתבטא הממונה עליהם. 

גם שליחותו האומללה של יואל בראנד לא היתה יכולה להתחיל בלי תחנת הקשר שלנו בקושטא, אליה הוא הגיע ב-19 או ב-20 במאי 1944, יחד עם בנדי-גרוס. אינני צריך לחזור לפניכם על פרטי ההצעה שהביא. שמענו את דברי יואל, את תיאור האסון, את פרטי המשא ומתן, את המחיר שנתבע – את הבטחתו של אייכמן "לשים את היהודים במקרר למשך שבועיים, שכן זמן זה מספיק עד שהאינטרנציונל שלכם יחליט אם יש לו עניים בעסק". אגיד את האמת: בתגובה ראשונה היה רצון לקום ולצעוק: שקר וכזב. הצעת רמייה ונבלות. בוודאי משערים הגרמנים כי מעצמות הברית יתנגדו לעסקה זו – שהרי ידוע להם כמה לא אצו הללו לסייע בהוצאת היהודים מבולגריה ומרומניה. אך תגובה ראשונה זו נבלמה בלב טרם תפרוץ. כל אחד מאיתנו שאל את נפשו – איך יענה לאו ויטיל על מצפונו חיסולו של סיכוי זה, ואפילו הוא תרמית, ואפילו כוונות זדון הן ועשויות להוליך שולל. הרי אין ברירה, הרי ממילא נגזרה הכליה, וכאן אולי בכל זאת איזו שבולת הצלה!... 

שלחנו מיד את וניה לירושלים שיביא לפני המוסדות המוסמכים את ההצעה ואת בקשתנו לעשות למענה גם את העל-אנושי. 

אני מזכיר את הפרשה הזאת בגלל המשמיצים והמאשימים שקמו בישראל ובעולם לאחר שתיקתם או חוסר מעש מצדם בימי השואה וידו אבנים בסוכנות היהודית ובהסתדרות ושליחיהן בקושטא והביאו למשפט קסטנר ולאחר מכן גם לרצח קסטנר. והרי גם עתה מסעם זה נמשך. קראתי את המחזה של קיפהרד שהוצג על במות שונות וגם בטלוויזיה. חברים מסויימים של המשלחת בקושטא מופיעים בו על שמותיהם, כשהם משמיעים – כתגובה על תיאורו וזעקותיו של יואל בראנד – דברי שכנוע שהוא – בראנד – חייב להבין, שיש מלחמה ואסור לנו להפריע במהלכה ושהרי בכל מלחמה מביאים קורבנות. במחזה זה נאמר, שהיננו מסתירים לפניו את המברקים שבאו מקסטנר, שהיננו מאיצים בו לנסוע לארץ – שאני הייתי המאיץ הראשי לנסיעתו לארץ. והרי האמת היתה הפוכה, אנחנו החזקנו אותו בקושטא (ביום הוא ישב במאסר ובלילות הוצאנו אותו בעזרת הקשרים עם המשטרה למלון "פרה פלס"). גם כאשר בונדי-גרוס הסגיר את עצמו לאמריקנים וכאשר האנגלים ניסו לגרום שבראנד יגורש להונגריה, אנחנו החזקנו אותו בקושטא, מפני שהיתה תקווה, שאחרי כן התבדתה, כי משה שרתוק יבוא להיפגש עם יואל בראנד בקושטא. באותם הלילות, בהם הוא הוברח ממקום מעצרו למלון, אני ישבתי איתו וניסיתי לשכנע אותו ולהשפיע עליו, שיחזור לבודפשט מצוייד בהסכם שחתמנו עליו – ברלס ואני – על דעת עצמנו, לפיו אנו מתחייבים, במקום הציוד התחבורתי – משאיות וטראקים – שתבעו תמורת יהודים, להעביר להם קרונות עם מזון, גם אם ידענו בבירור שכל המזון הזה יגיע לידי הגרמנים בלבד ואפילו חלק קטן ממנו לא יועבר ליהודים. תבעתי שיחזור, שכן שליח כמוהו לא יכול להיעלם. הוא השיב לי לילה-לילה: “אתה דן אותי למיתה. אתה יודע, כי כאשר אגיע לסולנגרד (הגבול הטורקי-בולגרי) יעבירו אותי מיד למחנה השמדה או יחסלוני במקום". באשמורה השלישית של לילה אחד הוא הסכים בכל זאת לשוב, אבל למחרת בבוקר באה ההודעה, שיורשה לו לנסוע לירושלים ולמלא את שליחותו – וגם זו, שמשה שרתוק יחכה לו בחאלב. והנה קרה מה שקרה.  

את ההסכם על כסף ומשלוחי מזון העברנו לבודפשט – בימים שקדמו לנסיעתו של בראנד – לדוקטור קסטנר. טענו במכתב זה ובמברקים, שהצלחת שליחותו של בראנד תלויה במחווה של רצון טוב מצד הגרמנים. אלה הן תולדות אותה הרכבת שהובילה אלף שש מאות ושלושים יהודים לוינה במקום לאושוויץ, ושהגיע לאחר מכן לשוויצריה. גם ניצולים אלה מצטרפים למאזנה של קושטא. 

בשנה האחרונה הופיע ספרו של ארטור מוריס "כאשר ניספו שישה מיליון יהודים – כרוניקה של אדישות אמריקנית"*. בספר זה מוזכרת הפעולה בקושטא רק בהקשר עם מעשיו של שליחו המיוחד של רוזוולט להצלת פליטים, מה אירה הירשמן, שהגיע  לקושטא ב-4.2.1944. הוא היה בטוח שיצליח ויכתוב לעצמו דף בהיסטוריה. את עבודתנו לא החשיב הרבה, אולי משום שהיא היתה כרוכה במעשים בלתי חוקיים והיינו עוסקים בקטנות. לזכותו יש לומר, כי הוא ניסה הרבה: הוא פנה דרך נציג הצלב האדום אל הציר הרומני באנקרה; הוא גם נפגש איתו. הוא טיפל בהשגת אוניות גדולות להעברת יהודים – הוא טיפל בהשגת "מעבר בטוח". היה חלום של חכירת אוניות טורקיות גדולות, כגון "וואטמאן" ו"טארי". הוא השיג את הסכמת הטורקים לאוניה "טארי" מותנה בזה שתושג הסכמת גרמניה שצוללותיה בים השחור לא יטביעו אותה. הוא השיג הבטחה כזאת והתחילו להתקין את האוניה להסעת עולים... אך "טארי" לא יצאה לדרך. הטורקים הפסיקו בלחץ האנגלים לספק כרום לגרמנים. כתגובה ביטלו הגרמנים את הבטחתם. כך בוטלו במחי יד כל תכניותיו של הירשמן. הוא היה המום מן הידיעה, כן גם אנחנו. כאשר מסרנו להירשמן ששלחנו לקונסטנצה שתי אוניות בולגריות קטנות בלי רשיון טורקי מבלי להבטיחן מפני פגיעת הגרמנים – הוא נזדעדע. איחל לנו הצלחה, אך הוסיף, כי הוא לא היה נוטל על עצמו אחריות כזאת לחיי אנשים וילדים. ענינו לו: מוטב לסכנם בדרך לחיים מלעזבם ללא נסיון הצלה בדרך הבטוחה למוות. אוניות אלה שלנו, של ה              - כפי שקרא לנו בספרו ובדו"חים שהעביר לממונים עליו – אוניות אלה וכמה אוניות נוספות ששלחנו, ושאחת מהן נטבעה על ידי הגרמנים, הן אשר הביאו ניצולים. 

בימים אלה – בהם חיכינו לבואן של האוניות – היה אז איתנו גם קפלן ז"ל ודוקטור שווארץ מהג'וינט, קיבלתי מברק מדוקטור קסטנר, שביקש לדעת אם בהמשך להתכתבות שהיתה בינינו בעזרת בלדר של הצירות ההונגרית אסכים לבוא למשא ומתן. היססתי לתת תשובה חיובית, אך נתתי אותה למען העניין וגם בגלל דברי יואל בראנד שהדהדו באוזני - “אתה דן אותי למיתה", כאשר תבעתי ממנו לחזור לבודפשט. למחרת, כאשר חזרנו מתחנת הרכבת, שממנה יצאו לארץ שבע מאות וארבעים באי האוניה "קסבן", מבוגרים וילדים, פליטי פולין, הונגריה טרנסניסטריה, מצאתי שוב מברק במלון מאת קסטנר שהודיע לי, כי מחכים לבואי, וכמחווה של רצון טוב, אותו דרשנו, יעבירו רכבת עם אלף שש מאות וארבעים יהודים לוינה ומשם לשוויצריה, את הרכבת שכבר דיברתי עליה בהקשר אחר.  

הראתי את המברק לקפלן וברלס. הוחלט לא למהר עם התשובה ושנקיים דיון במשלחת בנוכחותו של דוקטור שווארץ. קיימנו את הישיבה בחדרו של דוקטור שווארץ ששכב חולה. לישיבה זו הגיעה הודעה מהשגרירות הגרמנית, שבידם ידיעה עבורי המחייבת פגישה. הציעו לי לבוא אל השגרירות. השיבותי שאני נתין בריטי ולכן אינני יכול לבקר בשגרירות. הסכמנו להיפגש בחנות הספרים הגרמנית. בפגישה זו נאמר לי שהגרמנים מוכנים לשלוח אווירון שיחכה לי מספר ימים עד שאוכל לסדר לי דרכון מתאים, שהרי בדרכון בריטי לא אוכל להגיע לוינה. 

חזרתי לישיבה ובישיבה הוחלט, שהיא רשאית רק לחוות דעה בעניין. החלטה יכולה ליפול בהנהלת הסוכנות בירושלים ובלונדון בלבד. שם הוחלט – לאחר פגישה עם הקבינט  

הבריטי – שאסור עלי לנסוע, שינסו להשתמש בהזמנה הזו כדי להפגיש את סלי מאיר – נתין שוויצרי – עם מי שצריך היה להיפגש איתי. תיאור הפגישה עם הקבינט הבריטי בלונדון ניתן בעדות הסוכנות היהודית במשפט אייכמן בירושלים. 

אני רוצה לסכם את דבריי, שארכו יותר זמן משהקצבתם לי. 

אילו היינו רק תחנת שידור ששידרה אל מרחבי האסון היהודי, כי ציון לא שכחה את אחיה ובניה וילדיה, אילו כל פעולתנו היתה רק השידור הזה שניסה להגיע אליהם, שניסה לקשור קשר איתם בכל האמצעים ובכל הדרכים – ומדי פעם גם הגיע אליהם – היה ערך לשליחותנו. אילו היינו רק המקלט שקלט את זעקותיהם "הצילו" ולרוב את דרישת שלום שלהם האחרונה – והעבירם לארץ – היה ערך לשליחותנו. אילו כל פעולתנו היתה רק הברחתנו כסף אליהם, כדי לעצור – לפי הגדרת הרב מסלובקיה – בדמים זהובים שלנו את זרם דמם שנשפך – הרי שקיימנו חלק משליחותנו. עיקר שליחותנו היה להציל רבים – ואותה לא מילאנו. הצלנו מעטים – וכל כן כה עצובה היתה שליחותנו.

 

Morse Arthur D. While six million died; a chronicle of american apathy, New York 1967 *

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial