מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אליהו שטרן, הקשרים בין המשלחת בקושטא ליהדות פולין - ב'

מתוך: ילקוט מורשת ל"ט, מאי 1985 

 

הצלה באמצעות דרכונים

האיזכור המרובה של דרכונים ו"ניירות" בהתכתבות עם המשלחת בקושטא קשור בנסיונות של גורמים יהודיים בשווייץ, ובעיקר של המשלחת מטעם האירגונים הציוניים, להציל חיי אדם על ידי המצאת דרכונים דרום-אמריקניים. רווחו אז שמועות על כוונת הנאצים להחליף יהודים, שיכלו להוכיח שהם אזרחי ארץ ישראל או לפחות בעלי רשיונות עליה, באזרחים גרמניים שנמצאו בארצות שלחמו בגרמניה. תוכנית זו, שאמנם יצאה לפועל בהיקף מצומצם, מכונה בהתכתבות בתור "חילוף".  

בתחילת פברואר 1943 הודיעה המשלחת בשווייץ למשלחת בקושטא16 שחברים מבנדין שולחים נתונים אישיים; ואלה כללו: שם אישי ושם משפחה, שמות ההורים, תאריך הלידה ותצלום – כדי להתקין בעזרתם דרכון של ארץ דרום אמריקנית או מסמכים לחילופי-אוכלוסין. לפי הידיעות שהיו אז בידי המשלחת בשווייץ, העניקו הדרכונים הנ"ל יתרונות רבים לבעליהם, כיוון שאלה הוכנסו למחנות עצירים לאזרחי חו"ל. "מצבם היה די טוב" ואפשר היה לשלוח להם עזרה. בתור מגבלה נחשבה העובדה שצעירים מתחת לגיל עשרים וארבע לא יכלו לקבל דרכון כנ"ל. כיוון שקצב המצאת הדרכונים לא ענה על הציפיות, ובשל תהליך, לרוב לא בהתאם לחוק, שלא היה קל, ביקשו החברים בפולין לשלוח להם העתקים מצולמים של רשיונות עליה, שכאילו כבר הובטחו להם, בתקווה שמסמכים אלה ישחררו אותם "מגירוש ומסכנת מוות". העתקים מצולמים כאלה אי אפשר היה להשיג בגלל סירובה של הממשלה הבריטית להעניק רשיונות עליה. באפריל 1943 דיווחה המשלחת בשווייץ על קושי חדש בהתקנת הדרכונים: דורשיהם "שכחו לצרף תמונותיהם או לא יכלו לעשות זאת". ואמנם נהגה הצנזורה הגרמנית להחרים את התצלומים שנשלחו בדואר לחו"ל. 

למרות זאת הפציר וניה פומרנץ במכתביו אל חברי "דרור" והשומר הצעיר בפולין לשלוח לו את תצלומיהם ולהזכיר לו את ימי הולדתם. בעת ובעונה אחת פנה וניה בקריאה נרגשת אל מזכירות הקיבוץ המאוחד להתחיל מיד ברחבי התנועה בארץ באיסוף של "תמונות של בני משפחתנו... הניחו כל מלאכה ועשו זאת!"17 

בערך עד למאי 1943 נודעה חשיבות לא רק לדרכונים של אחת ממדינות דרום אמריקה, אלא אף לאישור של צירות של אותה מדינה, בדרך כלל בשווייץ, לפיו האדם שמדובר בו הוא אזרח של אותה מדינה ודרכונו נמצא בהכנה18. בהסתמך על נוהג זה קיוו חברי המשלחת בקושטא במחצית מאי 1943 להינתק מהתלות במשלחת בשווייץ או להשלים את היקף פעולתה על ידי רכישת אישורים כנ"ל מהצירות של פאראגווי בקושטא. אין ידיעות על מידת הצלחתה של יוזמה זו שכנראה איחרה את המועד.  

לפי כל העדויות שבידינו הפקידו מקבלי הדרכונים את דרכוניהם במשטרה, קיבלו אישור על היותם אזרחי חו"ל והמתינו להישלח למחנה מעצר, תוך תקווה לשהות בו בתנאים נוחים יחסית עד סיום המלחמה או להישלח לחו"ל. מעשה זה, של מה שכונה אז בקרב תנועות הנוער בפולין "הצלה אישית", נגד את אחריותן כלפי מצבם וגורלם של המוני היהודים ובראש וראשונה את ההכנות להתגוננות מזויינת. ההשתדלות של המשלחת בקושטא להשיג דרכונים עבור ראשי התנועה בפולין הודרכה על ידי שיקול אחר: ליצור להם, בעזרת המסמכים הנ"ל, אפשרות של "קיום ופעולה"19. קשה לדעת על מה הסתמכו ציפיות והערכות אלו, שכנראה היה להן יסוד כלשהו במציאות. ברוח זו פירשה המשלחת בקושטא מכתב בלשון סתרים, שכתבה פרומקה, והסיקה ממנו שצביה ביקשה מפרומקה לא להסכים לחליפין אלא להציל את עצמה על ידי דרכון שיאפשר לה להישאר על עמדתה. ההשתדלות להיכלל בהסדר חליפין אכן חייבה להירשם במשטרה ולהישלח למחנה לאזרחי חו"ל, ואילו העצה לפרומקה להישאר על עמדתה התכוונה לפעולה בקרב התנועה ולהכנות להתנגדות מזויינת. אולי היבט זה נלווה למאמצים להשיג דרכון גם עבור צביה. 

הד לתקוות מסוג זה שנקשרו לדרכון של מדינה זרה ניתן לגלות בדיווח מ-5.5.43 של אחד מפעילי ההצלה בסלובקיה, משה דקס, שקיים קשר שוטף עם פולין, אל המשלחת בקושטא: "אתמול קיבלנו ידיעה מפולין שאם יש למישהו נתינות הונגרית או נתינות אחרת בלתי-גרמנית או של ארצות אשר אין משם גירוש או לא היה – אז האנשים והנשים האלה אינם מוכרחים לגור בגיטו" ומשוחררים מאימת הגירושים ואף נהנים מחופש תנועה מסויים. הכוונה היתה כנראה לדרכונים של מדינות שהיו בעלות בריתה של גרמניה. לא מהנמנע שציפיות דומות נקשרו גם לדרכונים של מדינות דרום אמריקה. 

הדו-משמעות שנלוותה לעניין הדרכונים נמשכה גם בחודשים הבאים, עד לימי הכליון של שרידי התנועות. בלדר שנשלח ביולי 1943 להבריח את פרומקה מפולין להונגריה סיפר לשולחיו, כלשון הדיווח של שמואל שפרינגמרן, איש הקשר בין הונגריה לקושטא ובין הונגריה לפולין, שגבה עדות זו מפי השליח: "נוצר שם (בבנדין) גיטו... שהוא מסובב בחוטי תיל; היחידה שיכולה לזוז ממקומה היא פרומקה, מפני שיש לה דַרכָּיה של דרום אריה (מדינה דרום אמריקנית – א"ש). הוא בתור נוצרי נתמלא הערצה לפרומקה. למשל הציע לה, שיביא אותה הנה, והיא סרבה לזה מפני שלא תעשה את זה מפני שהיא היחידה שיכולה לזוז ולכן גם לעזור לחבריה"20. הסיפור מבליט את הדו-משמעות של הדרכון הזר, שלא זו בלבד שלא נועד להצלה אישית, אלא בפירוש מנע אותה. החשש שהדרכונים מסכנים את מקבליהם התעורר כבר במחצית מאי 1943, כשפליט מפולין דיווח שהגרמנים חושדים במקבלי הדרכונים משווייץ שהם מרגלים. אף על פי כן נמשך הייצור של מסמכים אלה.  

עיכוב זמני חל במחצית יוני, כשמתקין הדרכונים (ובלשון הסתרים של המברק: הרופא שלהן) יצא לחופשה21, ביטוי שיש להבינו כפשוטו או כלשון נקיה להסתתרות או למאסר. המשלחת בשווייץ התגברה על עיכוב זה וקבעה ב-8 ביולי 1943 ש"מספר גדול של חברינו אישר את קבלת הדרכיות". אולם עובדה זו, יותר משעודדה, הדאיגה ואף הבעיתה, כיוון שבמכתב שיצא מבנדין ב-27.6.43 התפרש ככולל "רמז לאסון אשר יתכן ונגרם על ידי הדרכיות". ואמנם התכוון המכתב לשילוחם לאושוויץ של שלושים וארבעה בעלי הדרכונים הזרים, וביניהם יושב ראש היודנראט מֶרין. 

ידיעות אלה הניעו את המשלחת בשווייץ לעכב את משלוח הדרכיות עד להבהרת תועלתן או ניזקן, אף שמפולין המשיכו להגיע תביעות לדרכונים. המשלחת בקושטא ניסתה גם היא להשיג חוות-דעת של החברים בפולין אם רצוי להם משלוח הדרכונים. 

מסתבר שהתועלת מן הדרכונים של מדינות דרום אמריקה לא היתה אחידה במחוזות פולין השונים. בעוד שבמחוז שלזיה, שסופח לרייך, כבר לא היה ספק שהם מביאים לידי הסגרה למרצחים, רווחו בגנרל גוברנמן תקוות להינצל באמצעותם. ציפיות אלו טופחו על ידי הגרמנים, שששו לראות איך מלאכתם נעשית בידי היהודים עצמם. ביולי 1943 הובאו למחנות המעצר, על סמך הדרכונים שסופקו על ידי המשלחת שבשווייץ, אלף ומאתיים יהודים מורשה, שמונים מבוכניה וכמאה ועשרים מקראקוב. יהודים אלה נטשו את מקומות המחבוא, שאולי יכלו להתמיד בהם עד סוף המלחמה. 

בסוף יולי הגיע נתן שואלב למסקנה22, שיש להפסיק את הספקת הדרכונים הן לבנדין ומחוזה והן לגנרל גוברנמן; והוא השיג זאת, בין היתר, ממכתב של אליעזר גלר בשמה של צביה שאין הם רוצים בדרכון ומרמזים ש"דרכה חולה". 

אף שהיו חברים שהמשיכו לשלוח תצלומים ודרישות שלום ל"דרכה", טען שואלב שאלה מבין מקבלי הדרכונים שלא הובאו למחנות מעצר לאזרחי חו"ל עד ליוני 1943, גורשו ונרצחו; החשש והרתיעה בפני דרכונים אלה גברו לאחר שצירי המדינות, שבשמן "סופקו" דרכונים אלה, סירבו לאשר את תוקפם והשלטונות הגרמניים בפולין סירבו להעביר את מקבלי הדרכונים הנ"ל למחנות לאזרחי חו"ל. דבר זה נאמר במפורש במכתב מבנדין שנשלח על ידי שליח, ונרמז במכתב שנשלח בדואר, בלשון: "מונעים מדַרכָּה להיפגש עם מחנדסקי"; ואכן, במכתבם מ-17.7.43 שכפי שצויין לעיל נפל לידי הביון הגרמני, תבעו ראשי הארגונים הציוניים בבנדין להתעכב אצל השלטונות של המדינות שבשמן הוצאו דרכונים אלה. 

על אף הכשלונות והאסונות שגרמו הדרכונים המשיכו גורמים במשלחת בשווייץ לייצר מסמכים אלה, אולם לשטחי כיבוש אחרים מאשר פולין. דבר זה לא נעלם מעיניו של השלטון בשווייץ וזה פקד, ב-1.9.43, אולי בלחץ ממשלות דרום אמריקה שסובכו בעניין הדרכונים, להעמיד לחקירה את דוקטור זילברשטיין ולבדוק את החומר המשרדי שברשותו. אין ידיעות אם התקנת הדרכונים נמשכה לאחר חקירה זו. במארס 1944 דיווח דוקטור זילברשטיין לארץ ישראל שלפי דרישת ממשלת שווייץ הופסקה הכנת הדרכונים ושזו תחודש רק כשתבוא ההכרה מצד הממשלות הנוגעות בדבר. 

 

סיוע מצד פולנים 

המועמדים הטבעיים לקיים את הקשר עם פולין דרך הונגריה היו פולנים שהתגוררו בארץ זו עוד מלפני המלחמה או שנמלטו אליה בעקבות המלחמה. שליחים מביניהם יכלו בקלות יחסית למצוא מחסה וסיוע אצל קרובי משפחתם ומכריהם. ואמנם קויים מעבר חשאי מתמיד דרך הגבול שבין שתי הארצות והמשלחת שבקושטא הציעה לנציגי הארגונים הציוניים בבודפשט להיעזר בו23. פעילי ההצלה בהונגריה כבר ניסו דרך זו ולמדו מנסיונם שאין לתלות בה תקוות, כיוון שהפולנים בהונגריה הם אנטישמים "עד האיש האחרון" והיו מסייעים אך ורק "בהתחשב בנתונים הבינלאומיים", כלומר: כדי לשפר בעיני בנות הברית את תדמיתה של ממשלתם הגולה. ראשי הציונים בהונגריה החליטו לכן ש"אין למסור את גורל אחיהם ואת גורלם בידי הפולנים". ואמנם לא היה כל בטחון שלא תהיינה הסגרות לידי הגרמנים. למרות הסתייגויות אלו שלחו הפעילים הציונים בידי פולני מהונגריה מאתיים דולרים לפי כתובת של יהודי בקראקוב. על סכום זה לא נתקבל כל אישור והיה מקום לחשש שהשליח נטל את הכסף לעצמו. 

על אף אי האמון כלפי הפולנים וכלפי כוונותיהם נזקקה המשלחת בקושטא ביוני 1943 לסיועה של המחתרת הפולנית, באמצעות נציגיה בתורכיה, בהעברת סכום מסוים, קטן יחסית, של מה שנועד לעזרת יהודי פולין. כעבור שלושה חודשים, במחצית ספטמבר 1943, עדיין לא הגיע לידי המשלחת אישור על קבלת המשלוח הזה. אף על פי כן מסרה שוב המשלחת, ב-18.9.43, לידי הפולנים אלפיים וחמש מאות לירות ארצישראליות "רק כדי לא להחמיץ הזדמנות שהם הציעו". אין בידינו פרטים או נתונים על החלוקה המתוכננת של כסף זה: אם הוא נמסר ישירות לנמען יהודי או לאיש אמונים של הממשלה הגולה שקיים קשר עם יהודים. מכל מקום אין כל סימן לכך שאנשי אמונים פולניים כנ"ל מילאו תפקיד כלשהו בפועלה של המשלחת בקושטא, להוציא העברת שדרים של הוועד היהודי הלאומי בפולין למוסדות היהודיים בלונדון, ובאמצעותם לקושטא, וגם זה בהיקף מצומצם מאד. כשהועלתה הצעה, כנראה של הנהגת היישוב בארץ או של הנציגות של יהודי פולין ליד הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, להעביר את העזרה הכספית באמצעות המחתרת הפולנית, דחתה המשלחת בקושטא באוקטובר 1943 רעיון זה מכל וכל, בנימוק שיש חשיבות מיוחדת לכך "ששליחינו, המעבירים את המכתבים ואת העזרה, יוכיחו ליהודים... כי מאת היישוב בארץ נשלחו". נימוק נוסף, מכריע במשקלו, היה ש"אין להניח אף רגע, שהפולנים או מישהו מהמחתרת שלהם, יחתור לחפש אפשרות לחדור למחנה עבודה, בו נמצאים רק יהודים"24. ואמנם, להוציא המסתתרים בין הגויים, היתה שארית הפליטה של יהודי פולין באוקטובר 1943 כלואה ברובה המכריע במחנות לסוגיהם.  

את עזרתה של הממשלה הגולה ושל שלוחותיה בפולין בהעברת שדרים העריכה המשלחת בקושטא על ידי ציון העובדה כי הפולנים "נתנו מעט מאד להשתמש בצינורות שלהם" אף שאפשרויותיהם בתחום זה היו נרחבות. בדחותה את ההצעה להשתדל שהמחתרת הפולנית תעביר עסף לשרידי היהודים בפולין, ביקשה המשלחת שבקושטא להשיג אצל הממשלה הפולנית מילוי של שתי תביעות עיקריות: 

1.      "שהפולנים ימסרו לנו כתובת (לא ראשונית) בורשה או במקום אחר, אשר יש לאנשינו קשר איתה" על מנת שבאמצעותה תוכל המשלחת לגלות יהודים מסתתרים או כלואים, ואולי גם להפנות נרדפים, אם תגלה אותם, למקום בו יוכלו למצוא מחבוא. 

2.      "שייוודעו הפולנים, דרך השידור שלהם, את הכתובת שלנו בפולין", וזה נוכח העובדה שבידי המשלחת כמעט ולא נותרה אף כתובת מהימנה בפולין. מנסיונה ידעה המשלחת כי גם לדרישות אלה – "הפולנים לא יסכימו בנקל", ואכן היענותם התבטאה בהעברת שדר של המסתתרים בורשה ובו ביקשה להודיע להם כתובות בהונגריה ובסלובקיה, כדי שבעזרתם של פעילי ההצלה בארצות אלו יוכלו להימלט מפולין. 

זהו סיכומה של המשלחת בקושטא לעזרתם של הממשלה הפולנית ושל הארגונים שסרו למרותה – ליהודי פולין. 

 

קשר באמצעות בלדרים 

מאז תחילת 1943 נעזרה המשלחת בקושטא בסוכנים-בלדרים, שנעו דרך קבע בין תורכיה, הונגריה וסלובקיה. בלדרים אלה העבירו מכתבים בין קושטא לבין ועד ההצלה בבודפשט ובברטיסלבה והבריחו שטרי כסף, ולעתים מטילי זהב, שנשלחו מארץ ישראל לקושטא ונועדו למימון פעילות ועדי ההצלה ולעזרה ליהודי פולין. אחת ממשימותיהם הראשיות היתה חדירה לפולין על מנת למסור כסף ומכתבים לפי כתובות מוגדרות, ולהביא בחזרה אישורים ומכתבים. המשימה היתה כרוכה בסכנות מרובות וחייבה תושיה ואומץ לב. 

בלדרים אלה הועסקו באמצעות הפעילים בבודפשט25. כמעט כולם היו קשורים עם זרועות שונות של הריגול ההונגרי או הגרמני. רובם עסקו בהברחה והיו בעלי עבר פלילי. משירותם ליהודים הם הפיקו רווחים גדולים. הממונים עליהם בשירותי הריגול הושפעו, כנראה, מהשיקול הפוליטי של חיפוש קשר עם מדינות הברית אם – וכאשר – תובס גרמניה. 

לראשונה שיגרה המשלחת שבקושטא בלדר לפולין במחצית מארס 1943 ובתקווה להצלחתו המצופה ראתה בו "דבר בעל ערך היסטורי"26. המכתב, בשפה העברית, הופנה אל "המשפחה החלוצית והציונית באשר היא שם". מחבריו דנו באשמה המוטלת על היישוב בארץ ישראל ועל העם היהודי על אשר זנחו את יהודי פולין. מקבלי האיגרת נתבקשו להעביר באמצעות השליח את הידוע להם על אנשי התנועות ולהעביר תצלומים ונתונים אישיים להכנת דרכונים. הממשלה הבטיחה עזרה כספית מהקרנות שאסף היישוב והמליצה להימלט להונגריה, מקום ממנו היה סיכוי לעלות לארץ. הידיעות על הארץ ועל המאמץ המלחמתי של היישוב נמסרו בלשון סתרים: "דו-רבבתי (עשרים אלף איש) נפגשו עם גיוסה – ולה גם בנות יפות" – והכוונה לגיוס לצבא הבריטי ולפלמ"ח – ונועדו לעודד את הרוח. מכתב זה היווה דגם לאיגרות שנמסרו לשליחים לאחר מכן. 

שליח זה, לאחר שלא הגיע ליעדו, הסביר את כשלונו ב"מגיפת טיפוס אשר פשטה (בפולין) והכריחה את האשכנזים (הגרמנים) להכריז על הסגר חמור". הסגר זה חל, כמובן, על הגיטאות ובראש וראשונה על גיטו ורשה. לכן ביקשה המשלחת מיוסף קורניאנסקי, שיצא מפולין לסלובקיה בשנת 1941 וקיים קשר מכתבים עם חברים בפולין, כתובת בדוקה ומהימנה בורשה מחוץ לגיטו שהבלדר יוכל להגיע אליה. 

בשל ההגליות והרציחות ההמוניות התקשו הבלדרים למצוא את הנמענים, והמשלחת הורתה לשליחה הבא, שיצא מקושטא ב-16 במאי 1943, למסור את הכסף ליודנראט המקומי, אם לא ימצא את הנמענים. המשלחת לא היתה מודעת, כנראה, במידה מספקת לסיכון שבקבלת מכבתים וכסף מחו"ל שאיים על היודנראט. ואמנם שליח לבנדין, ביולי 1943, לא מצא דרך אחרת אלא לפנות ליודנראט. השליח במחצית מאי 1943 לא הסכים לקחת איתו מכתבים בשפה אחרת מאשר בגרמנית והגביל את אלה ל"עשר שורות לכל עיר". קורות מסעו לבנדין, כפי שתוארו על ידו בפני המשלחת27, באות ללמד גם על המסעות האחרים. לאחר התגברו על מעצורים מרובים "הופיע המכשול העיקרי: כיצד להיפגש עם החבר שלנו בבנדין, אשר צריך לקבל את האמצעים ואת המכתב. אנשי הגסטאפו דוקרים בעיניהם בכל פינה וכניסתו של נוצרי חדש לאיזור היהודי מעוררת מיד חשד... ובהיכנסו מתחיל פרק חדש: כיצד לרכוש את אמונו של החבר או החברה אשר צריכים לקבל את החבילה, איך לפייסו שירצה לקחת את החבילה ביד? כל צעד בלתי מחושב מצד שניהם מאיים במוות במקום. האיש פגש בבנדין את הרשל שפרינגר. זה האחרון קיבל את החבילה. כעבור ארבע שעות הביאו לו שני חברים מכתב. הוא לקח את המכתב ויצא בדרכו לסוסנוביץ. אולם בדרך נפל דבר: נערך חיפוש. בעורמה הצליח להשתמט ולהשמיד את המכתב. כמובן שגם הקבלה הושמדה. האיש כמובן אינו רוצה לקבל מאיתנו את הסכום שהוא מסר עד אשר לא יביא לנו את הקבלה. אולם הוא הביא לנו את כרטיס הטראם (החשמלית) מבנדין לסוסנוביץ ולקאטוביץ". תצלומו של כרטיס זה ושל כרטיס ביקור בקזינו בקאטוביץ אמנם מצוי באוגדן הפולני, כשם שמצויים בו כרטיסי חשמלית שהביאו שליחים אחרים, עם חשבונות של בתי מלון וכרטיסי קולוע, שאמורים היו להעיד שהבלדרים אכן שהו במקומות אליהם נשלחו. 

בימי מאי ויוני 1943 נרעשו היישוב בארץ ישראל ומשלחלתו בקושטא לשמע הידיעות שהגיעו, בעיקר באמצעות השידור החשאי הפולני מורשה ללונדון, על המרד בגיטו ורשה ועל ההכחדה ההמונית של יהודי פולין. לרשות המשלחת בקושטא הועמדו אמצעים כספיים ניכרים, אך היא לא יכלה להיעזר בהם בגלל הניתוק מפולין והיעדר כתובות מהימנות בה. "מה טרגי הדבר", כתבה המשלחת ב-24.6.43 אל הפעילים הציוניים בהונגריה, "שכאשר היישוב בארץ מגייס את שארית יכולתו הכספית לעזרת האחים אצל צביה – אין לנו הדרהים להמציא את העזרה". המשלחת שידלה מחדש את העסקנים בבודפשט להניע את הפולנים לעזור ליהודים. השתדלות זו, כמו קודמותיה, לא הניבה כל תוצאות. אולם, בסוף יוני ובתחילת יולי 1943, הצליח בלדר להגיע לבנדין ולקראקוב, למסור כסף ומכתבים ולהביא אישורים ומכתבי תשובה. בהם, ובעיקר באלה מבנדין, ראתה המשלחת "תעודה אותנטית ואישור טרגי לידיעות". בדרכו לפולין נאסר הבלדר והצליח להשתחרר28. האיש שוטט בבנדין במשך יומיים מבלי למצוא את אלה שאותם חיפש ולבסוף פנה ליודנראט ובאמצעותו ניפגש עם ראשי תנועות הנוער. שעתו דחקה והוא האיץ במקבלי האיגרת להשיב עליה בחיפזון. 

התאריך של האיגרת ושל האישור על קבלת הכסף הוא 17.7.43. היא חוברה ביידיש על ידי פרומקה, תורגמה לגרמנית על ידי חלוץ מפליטי גרמניה, כתובה בכתב יד צפוף על פני שלושה גליונות וחתמו עליה חמישה נציגי תנועות הנוער הציוניות בבנדין. האיגרת נתקבלה בקושטא ב-3.8.43. "לאחר ציפיה ממושכת," פותחת האיגרת, "קיבלנו היום, בשמחה עצומה, את שליחכם ואת מכתבכם... שליחכם איחר לבוא. במשך שנים חלמנו למצוא הזדמנות לספר לכם על חיינו ועל מאבקנו". 

האיגרת סקרה את פועלן של התנועות החלוציות, עד להתגוננות המזויינת, ואת שלבי הכחדתה של יהדות פולין. על כך דיווחה פרומקה בתור עדת-ראיה מביקוריה במחוזות השונים של פולין. כן תבעה האיגרת עשיית מאמצים להציל את אלה שנותרו בחים, אף שהחותמים עליה היו מודעים לכך שגזר-דינם נחתם: "כשתקבלו מכתב זה, לא יישאר איש מאיתנו בחיים" – נבואה שהתגשמה לגבי שלושה או ארבעה מחמשת החותמים, וביניהם פרומקה פלוטניצקה, שסירבה להינצל באמצעותו של השליח. יד המרצחים אכן קיפדה את חייהם אור ל-3 באוגוסט 1943, הוא היום בו נתקבלה האיגרת בקושטא. החמישי – הרשל שפרינגר – נשאר בחיים עוד ימים מעטים. 

המשלחת בקושטא הזדעזעה למקרא האיגרת עד כדי קושי "לחזור לשיווי המשקל הרוחני והפיזי". אולם הכורח לחזור למילוי החובה הניע אותם, ב-8.8.43, לשגר בדואר מכתב בנוסח השיגרתי לפי כתובתה של פרומקה, ובו אישור על הבשורות שהביא "שלח" (השליח). לפעילי ההצלה בהונגריה דיווחו חברי המשלחת שהם "מאושרים כי הצליחו להגיע לשם" (לפולין). הם ייחסו חשיבות רבה לעובדה שדבר ארץ ישראל הגיע, כנראה לראשונה, באופן בלתי-אמצעי לחברים בפולין. 

בשבועות הבאים איכזבו מסעות השליחים הנוספים. באוקטובר 1943 חלו תקלות רבות ואסונות בפעילות הבלדרים. מבין שבעה שיצאו לפולין בין ה-15 בספטמבר ל-1 בנובמבר חזרו רק חמישה. ביחס לנעדרים היתה ודאות שאחד מהם נהרג ואחד נתפס29. כשלון השליחים וההאטה בפעילותם, עד כדי הפסקתה, בנוסף להיעדר כתובות בפולין, הילכו דיכאון על המשלחת. אולם אז, בתחילת ינואר 1944, זכו המשלחת ועוזריה בהצלחה כאשר שליח שנשלח מסלובקיה לורשה מסר מכתב ליצחק צוקרמן ולצביה לובטקין וקיבל מהם איגרת תשובה, בעברית, בחתימת ידם. המשאלה לקבל אות-חיים מראשי התנועה וההתגוננות אכן נתגשמה. המשפט הפותח היה בזו הלשון: "היננו נרגשים מדאגתכם לקיומנו". החותמים סירבו להיענות להצעתו של השליח להבריחם מפולין: "עסוקים אנו פה בעבודת ההצלה וההגנה (על) אלפי יהודים... אולי יבוא יום ונתראה". יצחק וצביה ביקשו 

ממפעילי השליח לעזור להם בהקמת מנגנון להברחת יהודים מפולין: "כולנו רוצים לחיות, אם כבר חיינו עד עתה. זכרו, בעבודתכם תלוי גורל שארית ישראל על אדמת פולין". 

האיגרת מורשה עוררה תקוות בקרב המשלחת שהקשר עם ראשי התנועה המסתתרים בורשה, והוא למעשה החוט היחיד שחיבר ביניהם לבין העולם היהודי בנוסף למברקים באמצעות השידור הפולני, יתמיד ואף יתהדק; אולם השתלשלות העניינים לא אימתה את הציפיות. בסוף מאי ובתחילת יוני 1944 ניתק למעשה הקשר בין המשלחת בקושטא לבין השליחים מהונגריה30, לאחר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים על ארץ זו. עדיין נותר צל של תקווה להתקשר עם פולין באמצעות פעילי ההצלה בסלובקיה. אולם השתלשלות העניינים בארצות אלו סתמה את הפרצות האחרונות בחומת ההסגר, וכלשון המשלחת במכתבה אל פעילי ההצלה בסלובקיה: הניתוק המוחלט סגר בפנינו לגמרי את הגישה לצביה, אם כי שמענו כמעט כאגדה כי עוד מסתננים אליכם אחדים משם. 

 

היבטים בפעולת ההצלה 

מאז ראשית פעילותה כללה המשלחת בקושטא בתחום תפקידיה מאמצים לשם הצלה מפולין באמצעות הברחה. כדוגמה שימש נסיונם המוצלח של יחידים, בעיקר של יוסף קורניאנסקי, להימלט לסלובקיה. סלובקיה אכן שימשה כארץ מקלט, לא רק בגלל קירבתה הגיאוגרפית לפולין אלא גם בזכות מאמצי הסיוע וההצלה שיהודי ארץ זו, על אף מצוקותיהם וסכנת הגירוש שריחפה מעל לראשיהם, פיתחו למען יהודי פולין31. שוגרו בלדרים, כנראה ממחצית 1942, ובאמצעותם כסף למזון ותרופות. הנסיון והקשרים שנרכשו בדרך זו סייעו לנסיונות להבריח יהודים. הדבר היה כרוך בהוצאות מרובות ואת האמצעים לכך, או את עיקרם, סיפקה המשלחת שבקושטא. בסוף מארס או בתחילת אפריל 1943 שיגרו פעילי ההצלה בברטיסלבה שני שליחים לבנדין על מנת להבריח משם ניצולים. פעילי הצלה ראו בפעולה זו, בהתחשב בקשיים ובסכנותיה, מוצא למעטים בלבד בעלי כושר גופני מעולה, ועם זאת המליצו לקיים נתיב הצלה זה, למרות סכנת המוות הכרוכה בו, "כיוון שהשהיה בפולין פירושה ממילא, במוקדם או במאוחר, כליון". 

המחיר הגבוה שדרשו המבריחים בעד כל ניצול היווה גם הוא מגבלה כבדת משקל. ואכן הבלדר שנשלח בינואר 1944 להבריח את צביה ואת יצחק תבע מאה דולר בזהב בעד כל ניצול נוסף, סכום שהיה שווה ערך לכשישים וחמישה אלף זלוטי. 

בשלב מוקדם של ההצלה על ידי הברחה לסלובקיה התנדב אהרון רוזנפלד, חבר השומר הצעיר פליט מפולין, לחזור לפולין כדי למלט משם את חבריו. פעילי ההצלה בסלובקיה מנעו זאת בעדו בנימוק שהסתכנותו, שספק אם תוכל להועיל למישהו, תגרום בוודאות למותו, גורל שאכן פקד בסוף 1943 את חיים טננוורצל, חבר הנוער הציוני ומציל חבריו מפולין. 

מספר הנמלטים לסלובקיה עד מחצית יוני 1943 נאמד בכמאה וחמישים איש22, שרובם, כנראה, עברו את הגבול בלי עזרת הבלדרים מסלובקיה. בלדרים אלה קיבלו הוראות את מי להביא, כשהכוונה היתה בעיקר לראשי תנועות הנוער והאירגונים הציוניים. למעשה לא הצליחו הבלדרים להבריח, עד מחצית יוני 1943, "אף איש אחד ממשפחת החלוצים בפרט וציונים בכלל מחוץ לאליעזר אוּנגֶר"; יתר על כן, למרבה התיסכול והאכזבה נמנה חלק גדול מהניצולים, ואולי רובם, עם "סוג אנושי אשר הם אונטרוולט" (אנשי העולם התחתון) ואף היו ביניהם אנשי המשטרה היהודית הידועה לשימצה, שקנו את חייהם במחיר הסגרת יהודים לצורר. יסודות אלה גרמו קשיים עצומים הן בסלובקיה והן בהונגריה.  

על אף הקשיים והאכזבות לא הרפו הפעילים בסלובקיה ממאמצי ההצלה ומהדאגה לפליטים שהגיעו לסלובקיה. מספר הנמלטים גדל והגיע ביולי 1943 לכדי מאתיים וארבעים איש; ועד אוקטובר אותה שנה נמלטו כאלף ומאתיים מבוגרים וכתשעים ילדים. ביניהם היו שלושים ושמונה חברי תנועות הנוער מבנדין ומסביבתה. כארבעים נמצאו אז בדרך וכמאה וחמישים הסתתרו. רק מעטים מבין אלו האחרונים ניצלו. תוצאות אלו דירבנו את הפעילים בסלובקיה להגברת מאמציהם. 

מאז שנודע על ההשמדה ההמונית, ובפרט לאחר דיכוי המרד בגיטו ורשה והמאורעות בבנדין, הדריך את מאמצי ההצלה גם שיקול להבריח את ראשי התנועה לארץ ישראל על מנת שיתארו ויעידו על כל אשר פקד את יהדות פולין33. אולם אישים אלה סירבו בדרך כלל לנצל את ההזדמנות להימלט, שהציעו להם הבלדרים. העסקן הציוני ליאון סלפטר מקראקוב לא הסכים לברוח מהמחנה בו היה כלוא, כיוון שהצלתו בדרך זו עלולה היתה לגרום למותם של עשרה בני-ערובה יהודים. בלדר שנשלח ביולי 1943 לבנדין כדי להבריח את פרומקה להונגריה הביא את תשובתה: "עִם יהודַי חייתי, איתם גם אמות". בלדר שנפגש בורשה בינואר 1944 עם צביה ויצחק צוקרמן מסר לשולחיו בסלובקיה שאין הם מסכימים לצאת מפולין "עד אשר לא יסדרו את העניינים אשר תלויים בנפשם", כלומר: מסורים לאחריותם. בנובמבר ובדצמבר 1943 סירבו אחרוני החברים של תנועות הנוער הציוניות בבנדין ובסוסנוביץ לנטוש את מחבואם או לוותר על מקומות העבודה בהם נקלטו בתוקף מסמכים "אריים" שהיו בידיהם ולצאת, בהדרכתו של שליח, לסלובקיה. "אין סוף לכאבנו למשמע הידיעה על החברים בבנדסבורג (בנדין – א"ש) והסביבה אשר החליטו לא לעזוב", כתבה המשלחת שבקושטא, ב-20.12.43, אל פעילי ההצלה בסלובקיה. "במידה שתוכלו תתבעו ותפקדו (ההדגשה במקור – א"ש) שילכו משם. הארץ והתנועה תובעים זאת לא כהצלה אישית אלא כנכס לעמנו ולתנועתנו". נושא "ההצלה האישית" נשקל בדיוני תנועות הנוער בימי ההכרעה בין ההשתפות בהכנות למאבק וללחימה לבין העדפת הצלת חברים על ידי העברתם לחו"ל. "הצלה אישית" נחשבה אז כסותרת את המאבק. 

 הפניות לא השפיעו וכן שידוליו של חיים טגנוורצל, מניצולי בנדין שחזר לפולין על מנת להבריח משם את חבריו ובדרך זו הציל עשרות יהודים, היו ללא הועיל34. הוא עצמו ניספה בשליחות זו, בלוותו חברה לרכבת. לאחר מותו שלחו הפעילים בסלובקיה בלדר לבנדין וזה חזר בגפו. בשבוע האחרון של דצמבר העבירה המשלחת שבקושטא דרך סלובקיה, פניה בכתב חזרה על כך שהכוונה היא לא להצילם אישית, אלא "כנכס לעם ולתנועה, למען ימסרו לנו לפחות את כל אשר עבר עליהם ואת אשר הם נושאים איתם מתחילת ימי האבדון". פניה זו השתמרה באוגדן הסלובקי בבית לוחמי הגיטאות. הקריאה הדומה, שהופנתה לחברות בורשה ב-15.1.44, מצויה באוגדן הפולני. ב-19 בינואר 1944 דיווחה המשלחת שבקושטא לשווייץ, כי "במרוץ שני השבועות הגיעו חברים רבים אל צבי (פלדי, סלובקיה – א"ש) ומשם נסעו אל יושקו (באומר, הונגריה – א"ש) וביניהם כעשרים מהשומר הצעיר ודרור, וביניהם חייקה קלינגר"35. בהגיעם לסלובקיה סיפרו הניצולים "שהם החליטו לבוא אך ורק לאחר שקיבלו הוראה מצביה". 

ב-2.8.43 כתב וניה פומרנץ לפעילי התנועות הציוניות בסלובקיה: אם ישנו קיבוץ יהודי, אשר נטל על עצמו שליחות יהודית גדולה זאת של הוצאת שלוחות לסעד ולעזרה, חיפוש אחרי החברים הקיימים עוד והצלת המעטים... הרי אתם קיבוץ יחיד זה, וזה אף על פי שמצבו הוא בכל יום על פי התהום". ואכן היו אז בסלובקיה כעשרים וחמישה אלף יהודים בלבד, מבין כתשעים אלף שהיו בתחומה בשנת 1940, וגם לאלה היה צפוי הגירוש לגיא ההריגה בפולין. באוקטובר 1943, לנוכח הריבוי במספר הנמלטים מפולין, כינה וניה פומרנץ, ללא שמץ של הגזמה, את מעשי ההצלה של יהודי סלובקיה כ"דבר שלא יימחה מזכרון האומה: בהיות החרב על צווארכם התמסרתם להציל אלף ומאתיים איש וכתשעים ילדים". 

שואת יהודי סלובקיה חסמה בפני יהודי פולין את נתיב ההצלה הצר. אמנם המשיכו הציונים בהונגריה לסייע לפליטי פולין, אולם תוצאותיו של מאמץ זה היו צנועות ביותר.  

 

הערות 

ההערות מתייחסות לארכיון המשלחת הארצישראלית בקושטא שבבית לוחמי הגיטאות. סימולו: Z/1063. במקרים אחרים צויין המקור הנוסף. 

1.      מכתב של נתן שואלב (בהמשך: שואלב), מ-19.11.1942, אל המשלחת בקושטא (בהמשך: המשלחת). מכתב של וניה פומרנץ (בהמשך: וניה), מ-12.11.1942, אל חיים פוזנר בשווייץ. מכתב של וניה פומרנץ, מ-13.12.1942, אל מזכירות הקיבוץ המאוחד: תיקי ועדת חו"ל בבית לוחמי הגיטאות (בהמשך: ועדת חו"ל). 

2.      מכתבים של וניה: מ-18.12.42 אל א. זילברשטיין בשווייץ, מ-4.1.43 אל ח. פוזנר, מ-29.12.42 אל שואלב. מכתב של שואלב, מ-19.11.42, אל צבי יחיאלי בקושטא. 

3.      שואלב, מ-13.1.43, למשלחת. וניה, מ-28.12.42, אל שואלב; מ-31.12.42, אל ועדת חו"ל. 

4.      וניה למזכירות הקיבוץ המאוחד (ר' בהערה 1). 

5.      מכתבים של וניה: מ-29.11.42 אל א. זילברשטיין; מ-4.12.42 אל שואלב;  

מ-10.5.43 אל עדינה סימון בשווייץ. מכתבים של שואלב אל וניה: מ-17.12.42, 30.12.42, 13.1.43, 20.1.43. 

6.      דוד ליוור, עיר המתים, תל-אביב תש"ו, עמ' 106, 111. 

7.      מברק של הייני בורנשטיין משווייץ, מ-14.5.43, אל וניה. 

8.      מכתב של דוד קוזלובסקי מ-13.4.43. 

9.      פקסימיליה: אהרן ברנדס, צבי ברנדס, תל אביב 1978, עמ' 119. 

10.  מכתב של שואלב מ-30.5.43. 

11.  המשלחת, ב-2.3.44, אל ועד העזרה בבודפשט. 

12.  גנזי יד ושם: JM2242/3233, K2331872-4. 

13.  שואלב, מ-25.2.43, למשלחת. 

14.  מברק משווייץ, מס' 110, 112, למשלחת. 

15.  מכתב מ-1.10.43. 

16.  מכתבים מהלשכה בשווייץ למשלחת מ-5.2.43 ומ-6.3.43. שואלב, מ-8.4.43 אל הועד הפועל של ההסתדרות. 

17.  מכתב מ-25.3.43 (ועד חו"ל). 

18.  ח. פוזנר, מ-21.4.43, למשלחת. המשלחת, מ-17.5.43, לשווייץ. 

19.  וניה, מ-6.4.43, למזכירות הקיבוץ המאוחד (ועדת חו"ל). המשלחת, מ-17.5.43, לשווייץ. 

20.  מכתב, מ-28.7.43, למשלחת. מכתב של משה דאקס מסלובקיה, מ-18.5.43, למשלחת. 

21.  ח. פוזנר למשלחת מ-20.6.43 ומ-29.7.43. שואלב, מ-8.7.43, למשלחת. המשלחת, מ-8.7.43, לסוכנות. א. זילברשטיין, מסוף מארס 1943, אל מ. ניישטאט. 

22.  שואלב למשלחת: 2.9.43, 5.9.43, 6.9.43. א. זילברשטיין (ר' הערה 21). מכתב מעדינה סימון, מיולי 1943, למשלחת. מכתבי פרומקה פלוטניצקה: 29.6.43, 1.7.43, 2.7.43. ראשי התנועות הציוניות בבנדין, מ-17.7.43, למשלחת. 

23.  המשלחת בקושטא, מ-24.6.43, לשווייץ. מ. שוייגר וש. שפרינגמן מהונגריה,  

מ-19.7.43, למשלחת. ש. שפרינגמן וא. שאיו מהונגריה, מ-4.6.43, למשלחת. המשלחת, מ-18.9.43, לסוכנות. 

24.  המשלחת, מ-23.10.43 אל ברל לוקר; ומ-25.2.44 לסוכנות. 

25.  על בלדרים אלה: יהודה באואר, "שליחותו של יואל בראנד", ילקוט מורשת, כ"ו, נובמבר 1978, עמ' 25-26, 33, 35; ובספרי זכרונות: יואל בראנד, בשליחות נידונים למוות, תל אביב תשי"ז, עמ' 27-32; אהוד אבריאל, פתחו שערים, תל אביב 1976, עמ' 122-132; י. נוימן, בצל המוות, תל אביב 1958, עמ' 149-150. 

26.  המשלחת, מ-12.3.43, אל הארגונים הציוניים בסלובקיה; מ-27.4.43, לשווייץ; מ-18.5.43 לועד הפועל של ההסדתרות. וניה, מ-30.4.43, לי. קורניאנסקי בסלובקיה. 

27.  המשלחת, מ-24.6.43, אל הפעילים בהונגריה; מ-13.6.43, לועד הפועל של ההסתדרות; מ-6.8.43 לסוכנות. 

28.  ש. פרינגרמן, מ-28.7.43, למשלחת. עיר המתים, עמ' 130-132. המשלחת,  

מ-3.8.43, לסוכנות; מ-4.8.43, לארגונים הציוניים בבודפשט; מ-13.8.43, אל עדינה סימון. 

29.  הארגונים הציוניים בבודפשט, מ-10.11.43, למשלחת. המשלחת, מ-6.12.43, אל י. קורניאנסקי בבודפשט. יצחקן צוקרמן וצביה, מ-6.1.44, למשלחת. 

30.  המשלחת, מ-14.5.43, לסוכנות; מ-21.7.44, לפעילי ההצלה בסלובקיה. 

31.  בצל המוות, עמ' 151. פעילי ההצלה בסלובקיה למשלחת, מ-7.3.43 ומ-7.4.43. המשלחת, מ-12.3.43, לפעילים בסלובקיה. גיזי פליישמן בסלובקיה, מ-11.4.43, אל מנחם בדר. יצחק וצביה (ר' הערה 29). מ. דאקס מסלובקיה, מ-5.5.43, למשלחת. 

32.  מ. דאקס, מ-25.6.43 ומ-12.7.43; ובמכתב למשלחת מינואר 1944 (אוגדן סלובקיה, מס' 160). וניה, מ-21.10.43, לפעילים בסלובקיה. גיזי פליישמן,  

מ-17.10.43, למשלחת. 

33.  וניה, מ-22.10.43, אל עדינה סימון; מ-5.8.43, למזכירות הקיבוץ המאוחד (ועדת חו"ל). מ. דאקס למשלחת, מ-13.7.43 ומ-5.1.44. אוסקר קרסניאנסקי בסלובקיה, מ-4.12.43, למשלחת. המשלחת, מ-20.12.43, לפעילים בסלובקיה. יעקב רוזנברג בסלובקיה, מ-3.1.44, למשלחת. 

34.  א. קרסניאנסקי (ר' הערה 33). המשלחת, מ-31.12.43, לסוכנות. 

35.  מ. דאקס, מ-5.1.44, למשלחת. וניה, מ-21.10.43, אל ראשי הארגונים בסלובקיה; מ-15.1.44 לשווייץ. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial