מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - א'

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - א' (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת כ"א, יוני 1976 

 

אלכסנדר דונט – הוא מחברו של הספר "ממלכת השואה" (אנגלית), שהופיע ב-1965 ועורר הדים רציניים בציבוריות האמריקנית. יליד ורשה (1905). לפני מלחמת העולם השניה הוציא לאור עתון יומי בפולנית. שנות השואה עברו עליו בגיטו ורשה, מיידאנק ודכאו. ב-1946 הגיע לארצות הברית עם אשתו, שגם היא היתה במחנות ריכוז, ובנם הקטן, שבימי המלחמה הוסתר בבית יתומים קתולי. 

אלכסנדר דונט ערך גם אנתולוגיה בלשון הרוסית על הנושא היהודי בשירה הרוסית, והוא משתתף קבוע בכתבי עת שונים בארצות הברית. 

ההרצאה המתפרסמת להלן היא פרק מתוך ספר הנמצא בכתובים. היא הוגשה במארס 1975 בכנס בניו יורק על הנושא "השואה – דור לאחריה", שאורגן ונוהל על יד המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, בתמיכת המגבית היהודית המאוחדת. 

 

השואה עומדת במרכז מאורעות דורנו, וגם – מבחינות רבות – במרכז ההיסטוריה היהודית כולה. נקודת המוקד של מאורע זה היא הדרישה לאלוהים. כל מי ששהה בגיטאות זוכר את תסמונת-האֵל ששררה שם. מבוקר עד ערב זעקנו לאות כי האלוהים עמנו. ממעמקי אסוננו, נוכח התליות וחדרי הגזים, לנוכח גילויי הרשע הבלתי-נתפסים קראנו: "אלוהים כל-יכול, אל רחום וחנון, אַייכּה?" חיפשנוהו ולא מצאנוהו. תמיד ליוותה אותנו התחושה המקוממת והמשפילה כי האל נעדר. חוויה זו היא בלתי נמחקת ובלתי נשכחת. 

לי אישית אין טענות לאלוהים. אני אחד מבין קומץ בעלי מזל שנשארו בחיים בדרך הארוכה מגיטו ורשה למיידאנק ועד דכאו. גם אשתי חזרה מדרך נדודיה: ורשה-מיידאנק-אושוויץ-ראוונסבריק. את בני – אז בן חמש שנים – הצילו ידידים גויים שבועיים לפני חיסולו הסופי של גיטו ורשה, ולאחר נדודים שקשה לתארם הוא נקלט בבית יתומים קתולי, שם גילינו אותו אחרי המלחמה.  

מאידך, אין לי הרגשה כאילו שוחדתי על ידי הצלה כזו בדרך נס, כפי שכמה מחברי הניצולים חשים מין חובה אישית להיות נאמנים ואסירי-תודה לאל שבחר בהם כדי להצילם. לפיכך אין מומנט אישי בטענותי נגד האלוהים והן אינן ממין טענותיו של איוב. אני מדבר כעד לפורענות שפקדה את עמי. 

כן אינני מתיימר להיות תיאולוג ומי שמצפה למסה תיאולוגית עלול להתאכזב. אצלי לא ימצא את הדפוסים הנצחיים הקבועים, עטופים בעגה המקצועית הבלתי-מובנת של השאמאן או המנדרין, המבקשים בשפע המלים להסתיר את חוסר משמעותן. אכזבה צפויה גם למי שמחכה למבול של הצהרות שיש בהן חילול השם ופגיעה בקדושה מפי אדם מאמין שאיבד את אמונתו. גם לא אשמיע את טענותיהם האתיאיסטיות השטחיות של הוגי הדעות ובעלי הדיאלקטיקה של המאות ה-18 וה-19. לא נחפש את כל הסתירות ואי ההתאמות בכתבי הקודש ולא נדבר על כך שדוֹגמוֹת הדת אינן מתיישבות עם המדע המודרני. אין זה ביכולתו של ההגיון להוכיח שישנו אלוהים או שאיננו; זהו עניין של אמונה ולפיכך שייך לתחום אחר לגמרי. ישנם אנשי מדע מפורסמים המאמינים באלוהים ואינם מקבלים את שענה לאפּלאס לנפוליאון כי הסברת היקום בדרך המדע איננה מחייבת הנחה שישנו אלוהים. הינני מתעלם כאן במכוון מבעיית האלוהים המתגלה בטבע ומהניגוד בין דת ומדע, נושא זה, עד כמה שהוא מקסים כשלעצמו, חורג מתחום מאמר זה. 

טענותי מבוססות על התקוממות מוסרית נגד העוול המוחלט, שאין להצדיקו בשום תירוץ, אשר נעשה לנו, ולא על שיקולים הנובעים מהתקדמות המדע בזמן האחרון. 

אחד הכופרים הגדולים, שעליו מספרת המסורת היהודית, היה התנא הגדול אלישע בן אבויה, רבו של רבי מאיר, במאה השניה לספירה. עליו מסופר בתלמוד (ברכות יז ע"א, חגיגה טו ע"ב, מגילה כז ע"א, קידושין נז ע"ב, סוטה מו ע"ב). הכל התרחקו ממנו, פרט לתלמידו רבי מאיר, אך לא הוטל עליו חרם והוא מוזכר תמיד בשם "אַחֵר". על כפירתו קיימים נוסחים ופירושים לרוב: יש שאמרו כי הוא נכשל בהשפעת הפילוסופיה היוונית שהכינה את הקרקע להחלשת אמונתו היהודית. אחרים מספרים שהתקוממות מוסרית ורגשית היא שגרמה להתרחקותו. הוא נכח בהוצאתו להורג של אחד מעשרת הרוגי מלכות בשעת רדיפות אדריאנוס אחרי מרד בר-כוכבא. כשראה כיצד התליין עקר את לשונו של רבי יהודה הנחתום בטרם הרגוֹ התערערה אמונתו בהשגחה העליונה ובשכר ועונש. בראותו שכלב חטף את הלשון העיר במרירות: "זו תורה וזו שכרה?" (ירושלמי, חגיגה טו ע"ב). בקידושין לט ע"ב מסופר אותו סיפור בנוסח אחר: "לישנא דחוצפית המתורגמן דהוה גריר ליה דבר אחר (ראה את לשונו של חוצפית המתורגמן נגררת על ידי חזיר). אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? – נפק חטא (יצא לתרבות רעה)". לפי נוסח אחר, הוא ראה במותו של נער צעיר בשעה שהיה מקיים אחת ממצוות התורה ובשמעו בקול אביו. הדבר זיעזע את אלישע. "אין שכר, לית דין ולית דיין". כך החלה כפירתו. ההתקוממות המוסרית גברה על כוחה של המסורת וסללה את הדרך לביקורת שכלית. 

בדברי על השלכות השואה על הדת אינני מתכוון לפתוח מחדש את הוויכוח בן אלפי השנים בין מאמינים ולא-מאמינים. תפקידי הוא מצומצם יותר. עדי ראיה וחוקרים משחזרים ומנציחים כיצד קרה מה שקרה, אני מבקש לחדור לשאלת המדוע. רוצה אני לדעת מדוע זה קרה? כיצד זה יכול היה לקרות? היכן היה האלוהים? מה הטעם – אם יש לכך בכלל טעם – לסבלנו הבלתי ניתן לתיאור?  

לפני שנים רבות יצאתי למסע של חיפוש אחר תשובה, מענה דתי לשואה. זהו דיווח ממסע  

חיפושים ארוך זה. 

ניסיתי למצוא תשובות ולהעריכן – תבואנה מאשר תבואנה. ביקשתי להבינן ובחנתי אותן בבחינה שנראתה לי הקובעת: כיצד הן עומדות כשאתה מסתכל בהן מראש ארובת המישרפה? זוהי בחינה חמורה, קשה; אך בלתי טועה, בלתי משוחדת וחסרת משוא-פנים. 

כדי להימנע מכל דו-משמעות סמנטית ופלפול עלי להסביר כי באומרי "אלוהים", אני מתכוון לדמות המקובלת, העממית, המסורתית של אלוהי המקרא, אל רחום וחנון, כל יכול, טוב ומיטיב (מלך, שופט, אב, רועה, מורה, רופא חולים וגואל), אלוהי אברהם, יצחק ויעקב, שבו מאמין היהודי המאמין ואליו הוא מתפלל. 

נוכחותו של האלוהים בהיסטוריה היא עמוד התווך של היהדות המסורתית. אלוהים אינו רק בורא העולם, הוא אף מנהלו ומכוון את מהלך המאורעות. הוא אלוהי הטבע ואלוהי ההיסטוריה. אין תימה שבימי השואה ואחריה לא חדלנו מלשאול: היכן האלוהים? שאלה זו הפכה לטראומה ולמועקה ואיננה נותנת מנוח לבני דורנו. 

"היכן האלוהים?" שואל אברהם יהושע השל בהאדם מחפש את האלוהים. "מדוע לא עצרת את הרכבות עמוסות היהודים שהובלו לטבח? כה קשה לגדל ילד, להזינו ולחנכו. למה עשית שכה קל יהיה להרוג?" 

ושואל המשורר אהרון צייטלין (בשירי השואה ושירי האמונה): 

איפה היית? איפה היית כאשר 

הגרמני השליכני אל תאי הגזים, 

שרפני בכבשניו 

הפכני לסבון 

לרחוץ בו את ידיו ידי קין. 

את האנושות עשו טריפה לעד 

ואת כל בריאתך כמחראה מסרחת. 

 

עקידת מרים 

בצורה שונה מוצגת אותה שאלה על ידי משורר גדול אחר, הירש לייוויק. בנאומו בפני הוועידה האידיאולוגית בירושלים ב-15.8.57 הוא סיפר את הסיפור הבא מימי ילדותו: 

למדנו עם הרבי את פרשת "וירא", את הפרק של עקידת יצחק.  

יצחק הולך עם אביו אל הר המוריה ושם נעקד יצחק על גב המזבח.  

(לבי זועק בקרבי מרוב רחמים על יצחק. אברהם מניף את המאכלת.  

לבי משותק מפחד). לפתע פתאום נשמע קולו של המלאך: "אברהם,  

אברהם, אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה! היה זה רק נסיון 

 על ידי האלוהים". (בנקודה זו פרצתי בבכי). 

"ולמה הינך בוכה כעת?" שואל הרבי, "יצחק לא נשחט". 

ואני מתוך דמעותי: "ומה היה קורה, רבי, אילו איחר המלאך להגיע?" 

אך הרבי מנחם אותי: "הירגע נא, המלאך אינו יכול לאחר". 

לייוויק מסיים את סיפורו בהערה: 

כולנו ראינו שישה מיליון יצחקים מונחים תחת מאכולות, תחת גרזנים,  

בלהבות ובתאי הגזים והם נהרגו, באמת. מלאך האלוהים איחר לבוא. 

 

הבה אספר לכם על קורבן אחר, לא עקידת יצחק אלא עקידת מרים. הדבר לא קרה על הר המוריה לפני ארבעת אלפים שנה, אלא בורשה, בירת פולין, ביום השלישי 8 בספטמבר 1942, כ"ו באלול ה'תש"ב. היה זה בשלב האחרון של הפוגרום הגדול בגיטו ורשה. אחרי שישה שבועות של ציד אדם, שילוחים ורציחות, הגיע הפוגרום לשיאו במה שכונה "הדוּד". שרידי הגיטו שנשארו בחיים אחרי הפוגרום רוכזו בשטח מרובע של כמה גושי בתים ושם נעשתה ה"סלקציה" הסופית, כשהכל צריכים לעבור דרך פתח "הדוּד". יום-יום צעדו הטורים הלוך וחזור כשהם מתרוקנים בהדרגה על ידי ההרג השיטתי בידי הנאצים. בעלים הופרדו מנשותיהם, הורים מילדיהם, אחים מאחיותיהם. הורים שנאחזו פתאום פאניקה נטשו את ילדיהם באמצע הרחוב. אחרים בחרו ללכת איתם לתאי המוות, אף על פי שניתנה חנינה זמנית לחייהם. 

כשהגיע תורם של היהודים עובדי האספקה הצבאית מספר II  לעבור על פני קצין –ה.ס.ס, נמצא אברהם המודרני (זה היה גם שמו האמיתי) בשורה אחת עם אשתו ברחוב וולינסקה. הם היו צעירים ובריאים, "יהודים מועילים", ומעברם בשלום נראה כמובטח. בתרמיל שעל שכמו נשא אברהם כמה בגדים, מעט אוכל ומטען חי – את בתו מרים, בת השנתיים, שהורדמה עמוק על ידי מנת גלולות שינה. הטור התקדם לאטו, כשקצין ה-ס.ס. בגדלותו קובע מי לחיים ומי למוות, ימינה או שמאלה. פתאום הופרע השקט המתוח על ידי צעקות תינוק, כמה שורות לפני אברהם. קצין ה-ס.ס. כמו קפא תחתיו ואלף איש ואישה עצרו את נשימתם. שוטר אוקראיני רץ ודקר בכידונו את התרמיל שממנו בקעו הקולות. תוך שניות היתה זו חבילה שותתת דם. "חזיר מזוהם שכמוך!" צעק קצין ה-ס.ס. בזעם, והצליף בשוט על פניו של הרמאי, שהעז לנסות ולהציל את ילדו. היה זה מעשה רחמנות שהאוקראיני ירה בו כדור. מעתה החלו השוטרים "לבדוק" את כל התרמילים בכידוניהם. 

רק שלוש שורות הפרידו בין אברהם ובין קצין ה-ס.ס. פני אברהם היו חיוורות כסיד, אך אשתו היתה חזקה ממנו – או שמא חלשה יותר – ולחשה לו: "הורד את התרמיל!" הוא עשה כן כמהופנט ומבלי לאבד את מקומו זז לקצה שורת הצועדים והניח את התרמיל בזהירות בקצה המדרכה. הדבר נעשה בן-רגע והוא חזר למקומו הראשון בעיניים בוהות. זו היתה עקידת מרים. בת שנתיים היתה מרים. 

ועתה שואל אני שאלה פשוטה, בלתי מתוחכמת: "היכן היה מלאך האלוהים? מדוע איחר לבוא? מדוע איחרו להגיע שישה מיליון מלאכים? ההיה זה מרד המלאכים או היה זה צו האלוהים? או שמא לא היו בכלל לא מלאכים ולא אלוהים? למה הירשה האלוהים שייווצר מצב שבו נעמד אב בפני ברירה כזו? למה הירשה האלוהים שתיווצר הברירה שעמדה בפני קורצ'אק?" 

בסימפוזיון על השואה ב-1967, הופתע המנחה, ראביי סטיבן שווארצשילד, כי היחידי שהסתער על השמים, "לא היה איש דת, לא פרופסור ואפילו לא ראביי (!)" הוא היה סתם סופר. אני אפילו סופר אינני. אני רק נשארתי בחיים. אינני שאמאן ולא מנדרין. רק סתם מי שנשאר בחיים. שאלותי אינן פילפול מתוחכם, אף לא מסך עשן והסתתרות מאחורי מלל חסר משמעות. שאלותי הן שאלות התם בהגדה, פשוטות ומוחלטות כימינה ושמאלה של איש  

ה-ס.ס. ואני דורש תשובות פשוטות וישרות. "הינני האיש, סבלתי, הייתי שם," כדי להשתמש בדבריו של וולט ויטמן. 

אותו ראביי שווארצשילד ציין תוך השתוממות: "פרט ליוצאים מן הכלל מעטים היתה נטייתם של הוגי-דת יהודים להתחמק כליל מהבעיה". וב"דער טאג – מארגן זשורנאל" מה-5 באוקטובר 1970, מאשר זאת העיתונאי גרשון יעקובסון: 

זה עשרים וחמש שנה שואלים בני-אדם את השאלה: היכן היה ה'  

כאשר הושמד שליש מהעם היהודי? והשאלה עדיין מטרידה יהודים  

רבים. אנשים דתיים רבים איבדו את אמונתם, כי לא יכלו להשלים עם  

המחשבה שבורא השמים והארץ יכול היה להרשות את רציחתם של  

שישה מיליון קדושים יהודים, בני-אדם ישרים וחפים מפשע. בחוגים  

רבים מתחמקים מהבעיה... 

השאלה: "היכן היה ה' " בימי השואה של מלחמת העולם השניה  

מחריפה כי עד היום לא מצאו הרבנים הגדולים ומנהיגי הדת לנחוץ  

לתת תשובה והסבר או להביע דעה כיצד יכלה ההשגחה העליונה  

להרשות את השמדתם של שישה מיליון יהודים. בנושא זה לא ראינו  

לא ספרים, לא מאמרים ולא תשובות. כשמעמידים לפניו את השאלה  

בא היהודי הדתי לרוב במבוכה ואין לאל ידו למצוא מענה הולם. 

לא מזמן נדרש הרבי מלובביץ לבעיה בצורה יסודית ודי גלויה. זוהי,  

לפי מיטב ידיעתי, בפעם הראשונה שהעניין נדון על ידי אישיות בעלת  

שיעור קומה כמוהו. 

ה' אמיתי הוא. ברי כי ה' צודק בכל דרכיו ומעשיו. זהו עקרון היסוד של  

האמונה ונאמר בצורה ברורה ומוחלטת פעמים רבות במקרא, במדרש וכו'.  

הבעיה ביסודה היא שאלה ישנה; שאלו אותה איוב ומשה וגם הנביא ירמיהו  

(צדיק ורע לו, רשע וטוב לו) והיא נדונה בתלמוד ובמדרשים פעמים אין ספור.  

 

אין אנחנו יודעים 

תשובה יסודית זו לגבי אושוויץ אולי איננה "לעניין" או "גלויה", אך היא ישרה ועקבית. מה משמעותה?  

א.      השואה היא מאורע בן-זמננו, אך הבעיה היא עתיקת ימים והיא נדונה יותר מפעם אחת בכתבי הקודש וגם ניתנה לה תשובה: "מפני מה יסבול הצדיק ודרך הרשע צלחה?" "מדוע אדם לעמל יוּלד?" 

ב.      אין לדעת את דרכי ה'; הן מעלינו ומעל יכולת הבנתנו. 

את נקודת הראות היסודית מייצג מיגוון רחב של הוגי הדת ובפיהם פירושים ומסקנות מסוגים שונים. יש הרואים בשואה רק מקרה אחרון בשרשרת ארוכה של התפרצויות רשע וההבדל בעיניהם הוא כמותי אך לא איכותי. כן כותב דוקטור רוברט גוֹרדיס: 

מהי הנקודה שבה העוול נעשה מבעית: כשמיספר הקורבנות מגיע  

לשישה מיליון, לחמישה מיליון, לשלושה מיליון או למיליון אחד? כלום  

לא אמת היא כי מותו של ילד אחד הינו אסון בעיני ה'? אם כן, כלום  

טעות היא בידי אנשי הדת מן השורה הרואים את מעשי הנאצים  

מבחינה מוסרית כשווים להריגות בהמון שבוצעו בידי מקימי  

הפירמידות במצרים, בוני ארמונות בבל או סוללי הכבישים ובוני  

הגשרים של האימפריה הרומית? האם יש הבדל איכותי בין דאכאו,  

אושוויץ וברגן-בלזן לבין הטבח ההמוני שערכו הצלבנים או חמלניצקי,  

עינויי האינקוויזיציה והפּרעות ברוסיה הצארית?... 

...האם נותנת לנו הסטטיסטיקה את קנה המידה כדי למדוד בו את  

סבל האדם ואת האתגר שהוא מציג לאמונה באלוהים?" (כתב העת 

Judaism, קיץ 1972, ע"ע 278-279). 

 

בספרו כיצד יכול יהודי בימינו לדבר על אמונה (פילדלפיה, 1969), מביע פרופסור יוּג'ין בּוֹרוֹביץ מן ה"היבּרוּ יוּניוֹן קולג' " בניו-יורק את דעתו כי "אל לנו להניח כי השואה היא הדגם להיסטוריה שלנו בעתיד". "לגבי דידי, ואני חושב לגבי העם היהודי בכללו, היוותה השואה זעזוע קשה, אך לא מכריע. זה לא היה מעמד סיני של ימינו". 

פרופסור אמיל פאקנהיים חולק בחריפות על אלה המשווים את השואה אל אסונות קודמים בהיסטוריה היהודית. בעיניו אין לשואה תקדים. "דברי הימים מלאים וגדושים סבל בלתי-צודק; אך מונח זה אינו יכול לבטא את אשר קרה באושוויץ". ראשית כל זה היה רצח-עם גזעני: היטלר רצח יהודים – מאמינים ולא-מאמינים כאחד. מאמצים כבירים נעשו לעתים כדי לצוד אפילו יהודי בודד. זו היתה השמדה לשם השמדה, רצח לשם רצח, רשע כמטרה בפני עצמה". "מעמדם של הקורבנות היה יחיד במינו לא פחות מהפשע... יותר ממיליון ילדים מתו, לא בגלל דתם ולא למרות דתם... הם נרצחו בשל דתם היהודית של סביהם. אילו נטשו סבים אלה את אמונתם היהודית יכלו נכדיהם להימצא בשורות הפושעים הנאצים". שתי עובדות עלינו להוסיף כדי להשלים את התמונה שצויירה על ידי דוקטור פאקנהיים: בפעם הראשונה בהיסטוריה הוקמו בתי חרושת למוות, בתי מטבחיים לבני אדם, לפי כל כללי המדע; נעשה שימוש בנשק הפסיכולוגי של עורמה והונאה; והופעלה תעשיית סבון; שימוש טכנולוגי, בדם קר ועל דרך המדע, נעשה ברכושם של הקורבנות, בבגדיהם ואפילו בגופם. קשה לטעון כי ההבדל הוא כמותי בלבד. ברם, בין אם ישנו תקדים היסטורי לשואה כגילוי הרֶשע, בין אם לא – אין זה משנה את תגובתם של אנשי הדת היסודיים. הם אומרים: ה' מולך בעולם ודרכיו הן מעבר לתפיסתנו. "היהדות היא דת ההיסטוריה. חוויית האלוהים האופיינית ליהדות היא הכרת נוכחותו במאורעות המוצאים את האדם", קובע הראביי ארתור הרצברג (Judaism). 

תפקידו של האלוהים בהיסטוריה הוא אבן הפינה של האמונה היהודית. לכך היננו מוצאים אישור בפסוקים אין ספור בתנ"ך ואצל חז"ל. אלוהי היהודים הוא אל חי, אל ניסים ונפלאות. הוא התערב אישית ובאופן ישיר במהלך ההיסטוריה. הוא הוציא את בני ישראל מארץ מצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא בקע את ים-סוף והעמיד דום את השמש למען יהושע. המקרא כולו הוא סיפור על ההשגחה העליונה המתערבת ישירות, על אל חי הנוטל חלק פעיל בהיסטוריה היהודית. הצדקת מעשי האלוהים המסורתית אינה עומדת בסתירה לעקרון יסוד זה של היהדות. אבל בין הפירושים והמסקנות יש הבדלים מרחיקי לכת. 

הדעה שאין לדעת את דרכי ה' מוצאת, כמובן, את ביטויה בישעיהו (נ"ה, ט'): "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכַי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". 

תשובה זו, ככל שהיא עתיקה, איננה מספקת. לא אוכל להשלים עם מותם של מיליון ומחצית המיליון ילדים יהודים ולהסתפק באמירה לעצמי: "זה מסובך מכפי יכולת הבנתך – אל תשאל שאלות!" מסורת עתיקת ימים היא ביהדות, מימי אברהם אבינו, לבקר את מעשי האלוהים ולמחות נגדם, כשהם נראים חורגים מתחומי האתיקה. כך טוען אברהם כנגד הצדק האלוהי: "חלילה לך – השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" (בראשית י"ח, כ"ה); ומשה שואל: "ה', למה הרֵעוֹת לעם הזה?" (שמות ה', כ"ב). אני חש שדורנו רשאי בהחלט לשאול שאלות ממין זה. 

כלום אין סתירה בין מה שאמר ישעיהו לבין הפסוק במדרש, אומנם בהקשר אחר, "במידה שאדם מודד – כך מודדים לו" (בראשית רבה, ט', י"א). 

בטארנוב, פולין, ישנה מצבת-אבן שהוקמה ביולי 1948 על ידי הוועדה היהודית האזורית בעיר. חרות עליה בשלוש שפות – עברית, אידיש ופולנית – כדלהלן: 

קודש לזכרם של יקירינו. 

פ"נ שמונה מאות ראשים קטנים רצוצים של ילדים יהודים 

שנרצחו באכזריות ביום 11 ביוני 1942 

על ידי תליינים גרמנים. 

אלה הם הילדים שלנו. מי רשאי יותר מאיתנו לשאול שאלות? 

היו ימים שהאדם חשב כי כתב האמנתו להיכל הדעת ולעצם קיומו היא עצם יכולתו לחשוב (כדברי דֶקארט: cogito, ergo sum = אני חושב, משמע אני קיים); חלה התקדמות והגיעו לקביעה האקזיסטנציאליסטית יותר: coito, ergo sum (אני שוכב, סימן שאני חי); בימינו הגענו ל-doleo, ergo sum (אני סובל, לפיכך אני קיים). זכותנו היא לשאול כל שאלה שנרצה. ולבסוף נזכיר את דברי קאמי: "Je me revolte, donc nous sommes" (הינני מתקומם, זאת אומרת שאנו קיימים). 

 

התגובה החסידית 

כיצד מגיבה החסידות על השואה ובעיותיה? מחקר מופלא מאת דוקטור פסח (פטר) שינדלר, "תגובתם של חסידים ומנהיגיהם בימי השואה באירופה, 1939-1945" (אוניברסיטת ניו-יורק, 1972) מספק לנו שפע של חומר כדי לענות על שאלה זו. בהסתמכו על שפע של מקורות עובדתיים וביבליוגרפיים, מגיע דוקטור שינדלר למסקנה דלהלן: 

בתשובותיהם ביקשו הרבנים להצדיק את מעשי ה' בימי השואה.  

הם שללו כל אבחנה תיאולוגית בין דין לרחמים ובין טוב לרע. כל  

הבא מה' הוא חסד, אם כי לעתים נסתר מראייתו המוגבלת של  

האדם. לכן צריך לקבל יסורים באהבה ובמסירות נפש על יסוד  

אמונה ובטחון בלתי מעורער בצדק האלוהי. (עמ' 2) 

 

דוקטור שינדלר מביא עובדות רבות כדי לסייע בהן את מסקנותיו. אני מביא כמה מהן. בין מקורותיו תופס מקום חשוב ספר בשם "אש קודש" שמחברו, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, הרבי מפּיאסייצנה, היה כעין דוקטור רינגלבלום חסידי. הוא היה צאצא של שושלת חסידית מפורסמת המתייחסת אל רבי אלימלך מליזאנסק. במשך שלושים וחמש שנה היה מנהיג ה"חצר" החסידית בפיאסייצנה, שהיא קהילה קטנה לא הרחק מורשה. מיספר חסידיו הגיע לאלפים, ובישיבת פיאסייצנה למדו מאות תלמידים באופן קבוע. מספטמבר 1940 עד לקיץ 1943 הוא רשם את הדרשות שנשא בשבתות ובימים טובים. באביב 1943 הוכנסו כתבי היד לכד ונטמנו בקרקע בורשה. במכתבו האחרון ביקש הרבי להעביר כתבי יד אלה לאחיו בארץ ישראל לכשיוצאו מהאדמה. הרבי נספה ב-1943. הכד נתגלה במקרה בורשה על ידי פועל בניין והספר ראה אור בירושלים. 

רבי שפירא מזכיר לנו כי אחרי שהרומאים הוציאו להורג את עשרת הרוגי מלכות בימי מרד בר כוכבא, איים הקב"ה להחריב את העולם. פשעי השואה עלו ללא ספק על אלה של הרומאים. "כך נאמר בפיוט אלה אזכרה ליום הכיפורים: 'שרפי מעלה צעקו במרה: זו תורה וזו שכרה?' עתה הצטרפו אל המלאכים המוני נשמות יהודים בגן העדן במחאה. מדוע לא התערב ה' ולא החריב את עולמו?" ("אש קודש", עמ' 187). 

האם אין ה' גם הוא חייב למלא את מצוותיו? שואל הרבי מפיאסייצנה. האין פיקוח נפש עומד מעל לכל מצוות התורה והאין ה' חייב להתערב למען הצל חיי יהודים? אם לא למען החיים, הרי למען הקדושים שסבלו בעולם הזה כדי לזכות בעולם הבא, ועתה הם סובלים שנית? האם יש צדק בעונש כפול? 

גם אחד מחסידי הרבי מאוסטרובצה, רבי יחזקאל האלשטיק, מציג אותה שאלה: "זו תורה וזה שכרה? מה קורה כאן?" על כך ענה הרבי, כי האדם יכול לחקור את נפש חברו, אך לא את דרכי האלוהים. "התמרמרתי מאד וסירבתי להוסיף שאלות נוספות", מסיים החסיד ("אלה אזכרה", כרך ד', עמ' 55). 

ברם, התפרצויות התקוממות ומחאה הן בודדות ואין בהן כדי לשנות את התמונה בכללה. הסבל בא מה', ומקבלים אותו בנפש חפצה, באהבה, בהכרת תודה, בשמחה, בהתלהבות. מאחר שהוא נהרג על קידוש השם, אומר הרבי מפיאסייצנה, הרי "איננו סובל כלל והוא חש אך שמחה..." 

בנו הבכור של הרבי מבלז נשרף חי בבית כנסת שהוצת על ידי הגרמנים. מספרים עליו שאמר: "אך חסד הוא מידי הכל-יכול שלקח ממני קורבן אישי". 

וכן: הרבי משידלוביץ, ר' חיים רבינוביץ, ניחם את אלה שנדחסו לקרונות בקר ושהו בהם ארבעה ימים ללא מזון ומים בדרכם אל מחנה המוות: "רעי היהודים, אל תיראו מפני המוות. זכות גדולה היא למות על קידוש השם". 

ועוד: הרבי ממאטיסלאק, ר' חקיה פיש, בהיכנסו אל תא הגזים באושוויץ, "מחא-כף בשמחה... וקרה: 'מחר נתראה אצל אבינו!' " (אונגר) 

וכן: על הרבי מגרודזיסק, רבי ישראל שפירא, נאמר שהאיץ ביהודים להיכנס אל תא הגזים בטרבלינקה בשמחה ופתח בשירת אני מאמין. 

וגם הרבי מדומברובה, רבי חיים יחיאל רובין, התפלל את תפילת השבת האחרונה שלו בחום רב והנהיג עשרים יהודים בריקוד חסידי בטרם נפלו אל תוך הקברים שחפרו במו-ידיהם. מעמד מבעית ומגעיל! 

הבאתי את המקרים האלה בשם אומרם ואינני ערב לאמיתותם. אדרבא, אני מלא ספקות לגביהם. אולם בין אם הדברים הם עובדות בין אם פרי דמיון, הם משקפים נאמנה את העמדה שהיתה נחלת הכלל, והיא: 

1.      בעיני החסידות ותפיסתה הדתית, השואה וכל שאלת הרשע והסבל איננה בעיה כלל וכלל. אמת, ממדיהן וחומרתן של גזירות ה' הן ללא תקדים, אך ההבדל הוא כמותי בלבד, ואינו נוגע לעיקרון. 

אשר לי, אוסיף רק מדברי אבא קובנר: "חז"ל חשבו כי האדם חייב לברך על הרע כשם שהוא מברך על הטוב. אך אני אינני מסוגל לכך. אינני יותר מאדם ומוחי ולבי מתקוממים נגד הרשע". 

2.      המסקנה השניה: יש אמת בטענה כי חלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית הלך לטבח ללא התנגדות. הודות לפירוק הנשק המוסרי והלכי-רוח ההַשְקֵט שטופחו ביהדות החרדית והחסידית, היו המוני היהודים הדתיים סבילים והשתתפותם בהתנגדות הפיזית וגם המוסרית נפלה בהרבה מחלקם המיספרי ביהדות מזרח אירופה. 

 

שבטו של ה' 

מנהיג דתי נוסף שניסה להתמודד עם הבעיה היה דוקטור איגנאץ מייבאום. לפני המלחמה כיהן כראביי בקהילת ברלין, אך ב-1939 ברח לאנגליה ושם עשה לו שם כמטיף וכסופר ובין השאר פירסם ספר בשם: פני האלוהים אחרי אושוויץ (אמסטרדם, 1965). "ה' הרשה שיקרה מה שקרה; היכן ה'?" הוא ניסה לתת לשאלה זו תשובה שתהיה גם הגיונית וגם דתית. מייבאום מבחין בין חורבן לבין גזירה. בעוד גזירה ייתכן שהיא באה מידי אדם וניתן להעבירה על ידי תשובה, תפילה וצדקה, הרי חורבן בא מידי ה' ואין ממנו מנוס. ידועים שלושה חורבנים בהיסטוריה היהודית: חורבני הבית הראשון והשני והשואה.  

"יהודי שאינו מאמין בה' הרי זו הלצה", אומר דוסטוייבסקי. כיצד יכול  

יהודי, שכל קיומו הוא מעשה-ה', להיכשל באמונתו בה'. שישה מיליונים  

מתו. אם לא נבין אותם ולא נרגיש כלפיהם יראת כבוד כבפני עדים לה' –  

מותם היה לשוא. (ע"ע 59-60) 

החורבן משול לניתוח שבו חותך ה', בדומה לרופא מנתח, חלק מגוף  

האנושות ונותן לחיים מחודשים ובריאים לצמוח. (עמ' 61) 

על נבוכדנאצר, שהחריב את ירושלים, אומר ה' בירמיהו (כ"ז, ו'):  

"נבוכדנאצר עבדי". על אשור, שהחריב את שומרון, אומר ישעיהו שה'  

עצמו הזמינו לבוא. האם תיפגעו אם אחקה את סגנון הנביאים ואגיד  

את המשפט: היטלר עבדי?! בספר איוב מופיע השטן בין עבדי ה' ומלאכיו.  

היטלר היה כלי-שרת, רשע ובזוי כשלעצמו. אך האלוהים השתמש  

בכלי זה לנקות, לטהר ולהעניש את העולם ששקע בחטאיו; שישה  

מיליון יהודים שמתו היו חפים מפשע; על חטאי אחרים ניספו. (עמ' 67) 

 

למקרא מאמר זה של רב ומטיף מפורסם נשארתי המום. אם היטלר היה כלי-שרת בידי ה', מדוע דנו בנירנברג את השוט שלא חטא במקום היד הפושעת? מדוע הוצא להורג בישראל כלי השרת של ה'. 

היננו דוחים את מסקנותיו של מייבאום בשתי ידיים. בכל זאת לא אוכל להכחיש שיש בהן מידה של עקביות. לא אוכל לקבל את דימוייו הנוצריים (היהודים שמתו למען חטאיהם של אחרים) ואת גישתו שהיא זו של היודנראטים (ה' הקריב חלק על מנת להציל את השאר). קשה להעלות על הדעת את מה שהוא מציע בסיכום: להלל את ה' ולהודות לו על אשר הציל את רוב העם היהודי, וכן את אמונתו כי קורבן היהודים מביא לידי טיהור וקידמה לכל העולם בעתיד לבוא. 

ברם, ככל שהדבר נראה לנו כפרדוקס ובלתי מתקבל על הדעת, הוא עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של היהדות המסורתית. 

הנסיון לפתור את הבעיה בכך שנכחיש את קיומה או במיגבלות יכולת תפיסתנו, או בכך שנעשה מהיטלר כל-שרת בידי האלוהים – כל אלה אינם יכולים לספק אותנו שנשארנו בחיים ואף לא את כל גוני ההגות הדתית, כולל אפילו חסידים רבים, כפי שראינו.  

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial