מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - ג'

אלכסנדר דונט, קול מתוך האפר: מסע נדודים בחיפוש אחרי האלוהים - ג' (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת כ"א, יוני 1976 

 

עבד אלוהים בעל הספקות 

אנשי דת וסופרים כאחד בדעה כי בדיוננו עלינו להזדקק לספר איוב. בעיניו של ראביי א. ברקוביץ אנחנו, שארית הפליטה, בבחינת איוב של ההיסטוריה המודרנית, בעוד שהיהודים שמחוץ לאירופה חייבים להסתפק בתואר "אחיו של איוב". לא נסתבך בוויכוחים התיאולוגיים והספרותיים על אודות ספר איוב, אך הבה נראה, אולי יוכל לעזור לנו בפתרון בעייתנו. כי זו אותה הבעיה ביסודה: סבלו של החף מפשע, ה"מדוע". 

רגילים להציג את איוב כסמל האדיקות והנאמנות הבלתי-מעורערת בה', המודה באשמתו בהכנעה ושפלות רוח. אין דבר רחוק יותר מהאמת: איוב איננו עונה אמן אחרי כל מעשי ה' והספר איננו ממין התיאודיציה המצדיקה את הכל. ההפך הוא נכון: בספר נמתחת ביקורת רשה והאשמות מרוגזות מוטחות בפני ה' והוא נדרש להסביר ולהשיב. 

עצם פתיחתו של הסיפור הינה מזעזעת באי-מוסריותה ובחילול הקודש שבה. השטן איננו מטיל ספק ביראת ה' של איוב ובצדקתו, אך הוא תוקף את מניעיו: "החינם ירא איוב אלוהים?" אבל, כלום אין תורת השכר על הצדק אבן-פינה בתורת היהדות? אם כך, מה רע בכך, אם איוב הצדיק מצפה לשכר? יתירה מזו: האם אין ה' יודע הכל? האם אינו יודע מראש, אם אדם ירא שמים באמת או לא? האם דרוש לו מבחן מסובך ואכזרי? נהרות דיו שפכו הרבנים בהרהורים וויכוחים בשאלה, האם מעשיו של האדם מושפעים מכך שה' צופה הכל מראש, אך מעולם לא התעורר ספק שאומנם ה' יודע הכל. והאם כך, כלום לא היה התרגיל כולו מין מהתלה אכזרית של לץ חסר לב? 

בחלקו הראשון של הספר מציגים ידידיו של איוב את דברי התיאודיציה המסורתית. אם איוב סובל, סימן הוא שחטא, ביודעין או שלא ביודעין, וסבלו הוא עונש מידי ה'. אולם איוב מכחיש זאת בתוקף ומאשים את האלוהים באכזריות לשמה. כשהוא מאיים להעמיד את ה' בדין, מופיע האל בעצמו ברוח הסערה והיננו נהנים מדברי הריב הפיוטיים הנהדרים "איפה היית?" היננו מצפים שה' יגיד לאיוב את האמת, כי זה היה רק נסיון בידי האלוהים. אך לא! דבר ה' החריפים מתארים בביטויים פיוטיים יפים את כוחו, את מורכבות שלטון העולם, את יפי הטבע ואת תפקידיו הרבים. 

משלל הפירושים הינני בוחר בשניים שיש בהם עניין מיוחד בשבילנו: 

1.      אומר ראביי רוברט גוֹרדיס: "תשובה מלאה לבעיית הרשע לא ניתנה לנו, אך יסודות התשובה נאמרו ב"דברי ה' " (איוב, פרקים ל"ח-מ"א), לא במפורש, אלא במשתמע". המשתמע הוא: 

"הטבע הוא... קוסמוס, דבר יפה... כשם שישנם סדר והרמוניה בעולם הטבע... כן ישנם סדר וטעם בתחום המוסרי". 

"בני-אדם מסוגלים לשאת את חיצי הרע המאיים על קיומם, אם הם מפתחים חוש של יראת כבוד בפני מסתרי החיים ונפלאותיהם... ושואפים להכיר את פירוש המשמעות שביפי הטבע". (Judaism, קיץ 1972, ספר אל ואדם) 

2.      ראביי מתתיהו צבת (Tsevat) מן ה"היברו יוניון קולג' " מפרש*: 

האם קיבל איוב תשובה? ראשית כל: איוב מעולם לא הטיל ספק בכוחו של האלוהים או בחוכמתו. שאלתו היתה: מדוע אין ה' נוהג על פי כלליו ומשפטיו שלו עצמו? 

איוב נמחץ, הוכרע מכוחו של האלוהים וממורכבותו, אך לא שוכנע מטובו ומצדקתו. בתשובתו של ה' אין רמז לכך ש"יסוד" העולם ו"אבן הפינה" שלו הם צדק. האלוהים דאג לכל ולכל דבר ואין סימן שהאדם ואושרו הם בראש דאגותיו. הוא "ממטיר על ארץ לא איש, מדבר ללא אדם בו" (איוב ל"ח, כ"ו). הצדק העליון איננו כלול בתוכנית העולם ועקרון השכר והעונש נדחה מכל וכל. "הצדק איננו שזור באריג העולם וה' אינו עוסק בעשייתו". 

וראביי צבת מצטט את שירו המפורסם של ביאליק על הפרעות בקישינב בשנת 1903: 

כי קרא ה' לאביב ולטבח גם יחד: 

השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט... 

                                                                               (חיים נחמן ביאליק, בעיר ההריגה) 

 

מסקנתי אני היא, שתרומתו של ספר איוב לפתרון בעייתנו יכולה להיות אך ורק שלילית. המשחק איננו הוגן. במקום לתת לו תשובה ישרה וגלויה מטיל ה' אימה על האיש החולה, המסכן, המדוכא וההרוס; הוא משפיל אותו, מפחית מערכו ומכבודו, מדגיש את אפסותו וחוסר חשיבותו, עושה ממנו "עפר ואפר". את התשובה אפשר לתמצת במשפט אחד: מי אתה שתציג לפני שאלות? אפילו אגיד לך – לא תבין, כי הדבר נעלה מיכולת הבנתך ובקנה המידה האנושי העלוב אינך יכול למדוד אותי. ומנין לך כי הצדק הוא מאבני היסוד של עולמי ושאושרם של בני אדם הוא בראש דאגותי? 

מסקנה זו מקבלת חיזוק משתי מובאות נוספות, ממקורות שונים, המצביעות על כך שהשרירות ולא הצדק מושלים בכיפה: 

"וחנתי את אשר אחן ורחמתי את אשר ארחם". (שמות ל"ג, י"ט) 

"והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". (עמוס ד', ז') 

 

________________________ 

*M. Tsevat, "The Meaning of the Book of Job", HUCA, 1966/73.

 

 

 

 

ואיוב הבין זאת. תשובתו היא: "הן קלתי; מה אשיבך? ידי שמתי למו פי.  

אחת דברתי ולא אענה ושתים לא אוסיף. לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך. 

על כן אמאס, ונחמתי על עפר ואפר". (איוב מ"ב, ה'-ו') 

האם דברים אלה נשמעים כצידוק הדין? כלום אין תוכנם הוא: "עתה רואה אני מי עומד מולי ומהי דמותך! עזוז אתה וחסר רחמים; בפניך עמוד לא אוכל, תולעת שרעיונות טפשיים על צדק נכנסו לה בראש..." 

אז מתחיל האפילוג חסר הטעם. כסוחר מעניק ה' לאיוב שילומים ונותן לו כפליים ממה שהיה לו קודם: צאן וגמלים, בקר ואתונות ושבעה בנים ושלוש בנות – לא בדיוק אלה שהיו לו, אך מה ההבדל, שמואל או יצחק, אל נא נעסוק בסנטימנטים – שבעה הם שבעה והחשבון משתווה. ואחרי ככלות הכל שפר גורלו של איוב משלנו. לנו לא הואיל ה' להיראות בכבודו ובעצמו, כדי לתת לנו תשובה, אם לא נביט על מדינת ישראל כעל תשובה ועל השילומים מגרמניה כפיצוי מידי ה'. ובאשר לששת המיליונים? אותם הוא נשאר חייב לנו... 

 

"קול אושוויץ" 

הבה נמשיך את מסענו דרך עמדותיהם ותשובותיהם של הוגי הדת לגבי התיאודיציה של השואה, שיוסף קלוזנר קרא לה "שאלת השאלות". 

הבא ברשימתנו הוא דוקטור אמיל ל. פאקנהיים, אשר התעניינותו והתעמקותו בבעייתנו היא רצינית וארוכת ימים. הוא הקדיש לה את כל ספרו "נוכחותו של האלוהים בהיסטוריה". דוקטור פאקנהיים הינו פליט מגרמניה ופרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת טורונטו. הוא הוסמך לרבנות ב-1939 ואחרי שעברו עליו שלושה חודשי מעצר במחנה זאקסנהאוזן שלפני המלחמה הוא יצא את גרמניה. הוא מודע למת הבלתי-נסבל המכביד על ההגות הדתית עקב השואה. "נראה שההיסטוריון המודרני חייב לגרש את האלוהים מההיסטוריה, כשם שהמדענים המודרניים מגרשים אותו מהטבע".  

איך ייתכן כי ההשגחה העליונה שולטת בהיסטוריה ובכל זאת נותנת  

היא לאדם חופש פעולה? כיצד אפשר להאמין בהיסטוריה שההשגחה  

מנהלת אותה ולהתייחס ברצינות לכל הרשע המשתולל בה?... הלם  

המאורעות שאירעו בימינו פוגע באמונה הדתית כולה, אך יותר מכל  

נפגעת אמונתם הדתית של היהודים. העם היהודי היה הראשון  

להכריז על אל ההיסטוריה... מעולם לא היה בהיסטוריה היהודית או  

הכללית יסוד כה מחריד לבני-אדם לפנות עורף לאלוהי ההיסטוריה. 

 

ובכל זאת דוחה פאקנהיים מכל וכל את המסקנה, כי אחרי אושוויץ אבד הכלח על האמונה באלוהי היהדות ההיסטורי המסורתי. "כנאמנים ליהדות לא נוכל להפריד בין ה' ובין השואה". ולמרות זאת, עלינו להישאר נאמנים לאלוהי ישראל. מדוע? מהי דרך מחשבתו של פאקנהיים? פשוט מאד? אין דרך אחרת להבטיח את קיומו של העם היהודי לעתיד. מסקנותיו מתמצות במה שהוא קורא "הקול המצַווה של אושוויץ" או "מצווה תרי"ד שלנו": 

מה מצַווה עלינו קול אושוויץ? 

אל להם ליהודים להעניק להיטלר נצחון אחרי מותו. עליהם להישאר  

בחיים כיהודים, אחרת יאבד עם ישראל.  

עליהם לזכור את קורבנות אושוויץ כדי שלא ייתם זכרם. 

אסור להם להתייאש מהאדם ומהעולם הזה, ולהימלט  

לציניות או לנהיה אחרי העולם הבא; בזה הם יושיטו יד  

למסירת העולם בידי הכוחות שעוללו את אושוויץ.  

ולבסוף, אסור להם להתייאש מצוּר ישראל – פן תאבד  

היהדות. אל נא יגיב יהודי על נסיונו של היטלר להרוס  

את היהדות בתיתו יד להרס זה... הדבר דומה כאילו  

עשה את מלאכתו של היטלר. 

 

פאקנהיים חש כנראה בחולשות הטבועות בבניין שהקים; על כן הוא נזהר ומכניס שורה של שסתומי ביטחון בציווּיָו. אותנו מעניין כאן במיוחד הציווי האחרון: "לא להתייאש מהאלוהים, פן תאבד היהדות". על-מנת להמתיק את הגלולה הוא מוסיף: "יהודי דתי, שנשאר קרוב לאלוהיו, ייתכן שיהיה נאלץ לחפש יחס חדש ואולי מהפכני אליו". 

מאז ומתמיד ידעה היהדות את המחאה, הנשארת בתחום האמונה.  

אברהם טוען כנגד האלוהים, וכן ירמיהו ואיוב, וכן בעידן המודרני  

הרבי החסידי רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, אשר פעם הפסיק את תפילת  

יום הכיפורים במחאה על כך כי בעוד שמלכי בשר-ודם מגינים על בני  

עמם, נשאר עם ישראל ללא הגנה בידי מלכו שבשמים. ברם, אחרי  

שהשמיע את מחאתו, החל להגיד את ה"קדיש", המתחיל במלים:  

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא..." 

הייתכן שמחאת היהודים בימינו תישאר בתחומי האמונה? ירמיהו  

מחה כנגד שיגשוגם של הרשעים; אנחנו מוחים נגד טבח החפים  

מפשע. לאיוב הוחזרו בנים; אך אנו לא נעז להתנחם באמונה כי  

ילדי אושוויץ יוחזרו לנו. איוב מחה בשמו הוא ונשאר בתחומי  

האמונה; אנו מוחים בשמם של אחרים. 

 

אפשר לסכם את דבריו של פאקנהיים במשפט קצר: פתרונו של פאקנהיים הוא המשך האמונה באלוהי ישראל "תוך מחאה", כאופוזיציה-של-הוד-מלכותו. 

מפתיע ביותר השיקול שמאחורי מסקנתו של פאקנהיים. הוא איננו נאחז בטענות דתיות על-מנת לטהר את שמו של האל; אין הוא משתמש באיזה שהוא אליבי ובתירוצים של התחמקות: האל מת, סובל ליקוי, מסתיר פניו, נעדר זמנית, וכו'; הוא גם לא נזקק לנוסחאות תיאולוגיות, כגון: עשיית צדק בעולם הבא, ספקות באל כל-יכול או כמודע-לכל, או אפילו בהיותו טוב ומיטיב. פאקנהיים מדבר גלויות ואומר ישר ובלי כחל ושרק: "...לגבינו להפסיק להיות יהודים משמעותו שננטוש את משמרתנו בת אלפי השנים כעדים לאלוהי ההיסטוריה". "אם תתייאש מצור ישראל תאבד היהדות". הטענה היא פרגמטית ואופורטוניסטית, לא תיאולוגית. אלא, אם האמונה באלוהים היא בבחינת תעתוע, כלום אפשר לבנות את היהדות ואת עתידו של עם ישראל על חול, על מיתוס, אפילו נודה שבמשך אלפיים שנה הוכיח עצמו כמועיל? 

אני מסתייג מקביעתו של פאקנהיים כשם שאני מסתייג מהמשפט כאילו נטישת אלוהי ישראל כמוה כהענקת נצחון תיאולוגי להיטלר אחרי מותו. שלא כאינקוויזיציה הספרדית, התכוון היטלר בראש וראשונה להשמדה פיזית של היהודים, ובסופו של דבר, השמדת היהדות. הוא השמיד את היהודים בין אם היו מאמינים ונושאי האמונה היהודית ובין אם לא. 

 

קדיש ואין-אונים 

עד כה הבאתי את תגובתם של מקורות רבים: כתבי הקודש, חז"ל, העולם החסידי והוגי הדת. בין אלה שציטטתי אין משרידי הגיטאות ומחנות המוות. עתה הינני פונה אל אחד מאלה האחרונים. בעיניו של פאקנהיים הוא ה"מוחה, המהפכן הדתי בה"א הידיעה", ולו הקדיש את ספרו – אלי ויזל. הוא אחד מאיתנו, הוא מדבר בלשוננו, הוא היה שם איתנו יחד, וכולנו עקבנו במשך שנים, תוך קירבה נפשית, אחרי לבטי המוח והרגש שלו. הוא שותף לסיוטי הלילה ולהלם שבהם אנו חיים, ולנטל הכבד מנשוא של ה"מדוע"? שטרם נמצאה לו תשובה ואולי לא תימצא לו תשובה לעולם. 

לפני שלושים שנה הובא לאושוויץ מעיירה בטרנסילבניה צעיר בעל רקע חסידי חולמני. יום אחד בשוב קבוצתו מן העבודה, ראה את עץ התליה שבמחנה וכיצד תלו עליו ילד על "פשע" מדומה. 

"היכן ה'? היכן הוא?" שאל מישהו מאחורי. 

שמעתי בקרבי קול עונה...: 

"היכן הוא? הוא כאן, תלוי על הגרדום..." 

 

במשך שלושים שנה ניסה אלי ויזל לעשות את הבלתי-אפשרי. הוא הקדיש את קסמו האישי הרב ואת להטוטי עטו למשימה להוריד את האלוהים מהגרדום. לשווא! הוא התפלל, והוא איים, הוא התאבל ואף חילל את השם. הוא פונה לשמים בתחינה ובתפילה – ללא הועיל. הלב נשבר לשמע קינתו המרה. "תפילות חסרות שחר ודמעות שאין בהן תועלת. ההתערבות לא נשאה פרי. האל עצם עיניו ונתן לדברים ללכת" (השיבה האחרונה). בייאושו הוא מדמה את האלוהים לשוער בבית-בושת (המקרה). 

מי כמוהו יודע כי "לשואה יש משמעות תיאולוגית מבעיתה... אין לה הסבר לא איתו ולא בלעדיו... עדיין לא הבנתי כיצד יכלו בני-אדם לבחור באכזריות וטרם תפסתי כיצד יכול היה האלוהים להרשות להם בחירה כזו". "מאמין אני כי האלוהים הוא חלק מחווייתנו". 

ויזל נקרע בין חינוכו והמסורת מחד לבין ההכרה כי לזוועות שעברו עלינו אין הסבר מאידך; הוא נלכד כאילו בתווך בין אמונה והתקוממות, בין יאוש ורצון עז להיאחז בתקווה. הוא מודע לכך כי לעמלו אין שחר ותוצאה. "איך תוכל להאמין באלוהים אחרי מה שקרה לנו?" שואל גריגור בשערי היער. והרבי עונה לו בחיוך של הבנה: "איך יכול אדם לא להאמין באלוהים אחרי מה שקרה?" שכן תשובתו היא התקוממות נגד הוד מלכותו [ולא נסיון למגרו]. "לפי דעתי יכול יהודי למרוד באלוהים, בתנאי שהוא נשאר איתו". 

נצחונו של האלוהים... הוא בכך שהאדם אינו מסוגל לשאול אותו.  

נדמה לך שאתה מקלל אותו, אך קללתך היא שבח; להילחם נגדו  

אתה אומר, אך אתה רק פותח את לבך לפניו; הינך צועק נגדו  

בשנאה ומרי – אך למעשה אתה רק אומר לו כמה אתה זקוק  

לסעדו ולסליחתו. (השערים, עמ' 33) 

 

ויזל אינו יכול להשתחרר מכבלי אמונת אבותיו והוא דוגמה קלאסית ל"מהפכן דתי" כפי שתיארו פאקנהיים. בכוח הייאוש הוא מנסה להאמין בה', אף על פי שידוע לי כי אין ה' ראוי לכך. הוא "מאמין באלוהים על אפו". "הן יקטלני לו איחל" (איוב י"ג, ט"ו). [אף על פי כן ולמרות הכל – כאילו לומר: אתה ה' אינך רוצה שאהיה יהודי; אך אנו דווקא נהיה יהודים, למרות רצונך".] 

אני כמעט שומע את קורבנות הטיהורים של סטאלין, שניטל מהם צלם האדם, המושפלים ומשוללי שארית כבודם מרוב עינויים, אשר מול פני כיתת היורים במרתפי הכלא של ה-ג.פ.או. עוד זועקים בקולי קולות לעבר התליינים: "יחי סטאלין!" אף על פי! אך מדוע? מדוע מגיעה לאל, שבגד בעמו ועזבו בצורה כה מחפירה, נאמנות עיוורת ובלתי מתערערת? אמת, כזוהי המסורת היהודית. שני שירים יפים וקצרים באידיש מאת אהרון צייטלין מאירים את העניין: 

 

א נ י   מ א מ י ן 

האם יש לי ברירה לא להאמין 

באל החי הממית אותי מסיבות 

שאינני מסוגל לפענח. 

ואשר, אחרי ששרף את בשרי לאפר, 

מעיר אותי לחיים חדשים? 

וכשאני סוער ומתקומם נגדו 

הוא השותת דם מפצעי. 

וקינתי היא שבחו. 

 

 

    ל ה י ו ת   י ה ו ד י 

להיות יהודי משמעו לרוץ אל האלוהים, תמיד, 

אפילו כשאתה עורק ממנו; 

לצפות מדי יום כמעט, 

אפילו ספקן הינך –  

לקול שופרו של המשיח. 

להיות יהודי משמעו שאינך יכול להיפרד מה' 

אפילו תרצה בכך; 

שאינך יכול להפסיק להתפלל, 

אפילו אחרי כל התפילות, 

אפילו מקץ כל ה"אפילו". 

 

על אף כל מחאותיו וחילול השם שבפיו של ויזל "...הוא מושרש עמוק במסורת היונקת מהתיאולוגיה שבתנ"ך ושהתפתחה עם הספרות היהודית... חילול השם שבפיו הוא מהמין המיוחד ליהודי מסורתי. מקורו הוא באכזבה ולא בשלילה והשראתו באה מקירבה ומאהבת האלוהים". (ביירון ל. שרווין, "ויזל והתיאולוגיה היהודית", Judaism, חורף 1969) 

תוך כאב רב חש ויזל בעקרות עמדתו כפוסח על שתי הסעיפים. הגדר שהוא יושב עליה עשויה תיל דוקרני והיא ממרטת ופוצעת את בשרו. מוקסם על ידי עולם המסתורין של החסידות והקבלה, עולם מלא סימני סתר המנבאים רעות ומופלאות, עולם של ניסים הרחוק מהמציאות, בו קבצנים הם נושאי דבר ה' ומטורפים מבשרים אמת – בין כל אלה הוא מנסה למצוא את "ניצוצות הנשמה היוקדת". אף אפילו החסידות שהכניסה לחיי הדת של היהודים את מימד הדמיון החדש, את דחיית המציאות, כששוב אי-אפשר היה לשאתה, חסידות זו שבמקום עובדות שמה את הדמיון – אפילו היא עמדה אין-אונים בפני תאי הגזים. אם גם מילאה תפקיד היסטורי בחיי עמנו – כיום איננה אלא צורה של התחמקות. "האדם ההולך למות ושירה בפיו הוא באמת אח לאיש המוצא את מותו בקרב". אבל "שיר שעל השפתיים" איננו "שווה-ערך לפגיון שביד"*. זהו חלום ולא מעשה. בשערי היער מטיח גריגור האשמה כנגד ה' ונראה כאילו הרבי מסכים איתו: 

יהא כך! (הוא זועק). הוא אשם; כלום חשבת שאינני יודע זאת?  

שאין לי עיניים לראות ואוזניים לשמוע? שלבי אינו מתקומם?  

שאינני רוצה להטיח את ראשי בכותל ולזעוק כמטורף, לשפוך  

את כאבי ואת אכזבתי? כן, הוא אשם. הוא נעשה בן-ברית לרֶשע,  

למוות, לרצח, אך בכך לא נפתרה הבעיה. אשאל אותך שאלה  

ואני תובע ממך תשובה: "מה נותר לנו לעשות?" 

 

______________________ 

* ראה הערכתו של אנ-סקי על השיר כנשק המרד (1910): "יש פתגם צרפתי האומר: 'השיר הוא כידון'. והשיר ראוי לשם זה. איננו יודע פחד. כל מה שאוסרים על העם להגיד במלים הוא מבטא בשיר. השיר אינו מכיר בבלתי-ניתנים-לנצח ובלא-טועים-לעולם. הוא מהתל או מקלל הן את הצאר, הן את נפוליאון, את האפיפיור ואת לוּתר". 

 

והרי תשובתו של גריגור (שהוא ויזל): 

[גריגור] הלך לבית הכנסת, הדליק שני נרות,... ואז אמר קדיש  

והצהיר בכך באוזני כל מי שרצה לשמוע, כי גדול ואיום הוא אלוהי  

היהודים, שדרכיו הן צודקות ואינן ניתנות להסבר, שזכותו היא  

להסתיר פניו, לעבור מצד אל צד, שהוא הנותן חיים ואור ויכול גם לקחתם. 

תגובה דומה אנו מוצאים ב"מות אבי" (אגדות זמננו). הבן מהרהר כיצד לקיים את יום השנה למות אביו. הדחף הראשון הוא: "ציית למסורת וצעד בעקבותיה. לֵך אל בית הכנסת... אמור קדיש יתום ובפני קהל עדת ישראל החיים, תצהיר את קדושת האל ואת גדולתו". אבל אז בא ההרהור השני. אביו נספה במחנה מוות, היה אחד מששת המיליונים. כיצד יוכל להלל את ה' אחרי כל מה שאירע? 

"טרם הוערכה השפעתה של השואה על מאמינים כעל בלתי-מאמינים. אלה שנשארו בחיים מודעים לכך שנוכחותו של ה' בטרבלינקה ומיידאנק – או היעדרו, אם תרצו בכך – מציגה בעיה שלעולם לא תיפתר". 

והמסקנה: "חושבני כי אחרי ככלות הכל אלך לבית הכנסת מחר. אדליק את הנרות. אומר קדיש, וזו תהיה בשבילי הוכחה נוספת לחוסר האונים שלי". 

 

עדות 

"אפשר לאהוב את האלוהים, אך אי-אפשר להביט בו פנים-אל-פנים... אילו יכול היה האדם לראות את פני האלוהים, היה חדל לאהוב אותו" (The Accident, עמ' 11). כעד ראיה למאורעות וכמי שהיה לו חלק בהם, הריני מצהיר בזה חגיגית: "הייתי שם וראיתי את פני ה'. לא היו אלה פני ילד שנתלה. כובע של איש ה-ס.ס. הוא חבש. הייתי בגיטו ורשה ובמחנות נאציים רבים. הייתי במרחק שני צעדים מתאי הגזים של מיידאנק והבטתי פנים-אל-פנים אל המוות פעם אחר פעם. מעולם לא שמעתי מישהו שר 'אני מאמין' (אחת האגדות שצצו אחרי המלחמה). ראיתי יהודים אדוקים ובעלי אמונה שלמה רבים (כיבדתי אותם וקינאתי בהם תמיד), אך ראיתי גם רבים – ואולי הרוב – שמתו בקללם את האל שזנחם. קבל קהל נכבד זה הינני מעיד כי בשעת האסון האיום שפקד אותנו האל לא היה נוכח. לבדנו היינו, עזובים לנפשנו מאלוהים ואדם". אין זו עדותי שלי בלבד. 

הרי לכם עדותה של מאשה רולניק שנשארה בחיים בגיטו וילנה בגיל העשרה: "יום כיפור. זהו יום מועד עצוב ביותר. הזקנים צמים ומתפללים ומתחננים בפני ריבונו-של-עולם ומבקשים רחמים. אך לשווא: אילו היה אלוהים לא היה מרשה שיקרה כל הרצח והטבח הזה" (אני מוכרחה לספר, באידיש, ורשה-מוסקבה, 1965). 

והרי חיים א. קפלן, מחנך וסופר עברי ידוע, שנספה בגיטו ורשה: "...חלל הגיטו מלא זעקות ובכי. אם אלה לא הגיעו אל אוזני אלוהי ישראל, סימן הוא שאיננו קיים" (מגילת הזוועות, באנגלית, ניו-יורק, 1965). 

בת תשע היתה יאנינה דוד (דווידוביץ) בפרוץ המלחמה. מעיר הולדתה קאליש ברחה לורשה, שם הצילו אותה גויים והסתירוה במנזר. אחרי המלחמה חיכתה לשווא שהוריה יחזרו. היא כותבת: 

... יום אחד הסתכלתי בסרט שצולם במחנה ריכוז, כנראה אושוויץ או  

מיידאנק, בשעת כניסת הרוסים. 

ערימות של גופות ערומות, הדרגשים המאוכלסים בצפיפות, שדות זרועים  

אפר, תאי הגזים, המישרפות. ערימות שיער ומשקפיים, שיניים וצעצועים,  

ואחרי כן, בתאים הזעירים הלבנים, רופאים צבאים שבדקו שלדים חיים  

המביטים אל תוך המצלמה בעיניים בוהות, שקועות, תוהים, שואלים, תובעים תשובה... 

מול הזוועות שלפני עיני צנחתי עמוק בכורסא. בכל פעם כאשר המצלמה הגישה תמונה מצולמת מקרוב והופיע עוד גוף ערום נעמד בי לבי בפחד. עתה! עתה זה יהיה אחד מהם, בעוד שניה אכיר... 

לא היכרתי, אך הם היו כה רבים, "מיליונים", אמר מישהו בחושך. 

מדוע? 

הם שם ואני מוכרחה לראותם, חשבתי; גועל בפני מראה עיני תקף אותי  

וכיסיתי את עיני בידי לרגע, אך מיד הורדתי אותן שוב. לא הייתי רשאית  

להסתתר עתה. לעולם לא אוכל יותר להסתתר, להתחמק, להפנות פני  

הצידה מתוך פחד או גועל. אם אלה יכלו למות מוות כזה, אזי עלי לשאת  

בקרבי צלם זה כל עוד אחיה. 

הצופים בקולנוע בכו, התעלפו והתפללו בקול. אני יצאתי לתוך הלילה  

החורפי הקר, מהדקת שיני בחוזקה ורצח בלבי. גז אחרון חלומות  

הילדות שלי. לא היה אלוהים!  (A Touch of Earth, 1966, ע"ע 192-193). 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial