מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

דן מכמן, אופוריה של ניצחון כמפתח: למיקומו של כריסטופר בראונינג במפת המחקר על הפתרון הסופי - שאלת היהודים

דן מכמן

אופוריה של ניצחון כמפתח: למיקומו של כריסטופר בראונינג במפת המחקר על הפתרון הסופי - שאלת היהודים*

 

א. לתולדות המחקר

ניתן להגדיר את כריסטופר בראונינג כמומחה המוביל היום בחקר תהליך קבלת ההחלטות על "הפתרון הסופי של שאלת היהודים"[1]. ההגדרה הזו מקובלת, לדעתי, הן על אלה שמסכימים לתזות שלו בנושא זה במלואן והן על אלה שחולקים עליו וטוענים כנגד חלקים שוליים או עיקריים בהן. עצם העובדה שמישהו מוגדר כ"מומחה מוביל" בנושא זה היא מפתיעה, במידת מה, מנקודת הראות של תולדות ההיסטוריוגרפיה של השואה, שכן בתחילת תולדות המחקר נראה היה שהעובדות ברורות ואינן מעוררות בעיות מיוחדות.

בעשור הראשון לאחר 1945 ואף מעט לאחר מכן, היה ברור לכול שאת חיסולם הפיזי של יהודי אירופה יזם אדולף היטלר, שהתהליך בוצע בצורה מחושבת מאוד בידי מנגנון המדינה שלו, ושהאנטישמיות מילאה תפקיד מרכזי בהנעת התהליך. שתי סיבות עיקריות הביאו להתהוות השקפה זו:

1)      הרקע למשפטים של פושעי המלחמה העיקריים (משפטי נירנברג), שסיפקו ערמות עצומות של תיעוד המסווג בהתאם למטרות המשפטים להרשיע את הנאשמים. בגלל בעיות משפטיות (הנובעות מהחוק הבינלאומי ומהחוקים שנהגו במדינות בעלות הברית) נתבקשה הוכחה של "קשר" או "מזימה" (conspiracy), כדי שאפשר יהיה להרשיע את העומדים לדין. עקרון המזימה להתחיל את מלחמת העולם השנייה אם לא פעולות תוקפניות קודמות - נתפס גם כמאגד ליחידה אחת את המכלול המשפטי.[2] בשל כך עיצבה טקטיקת "המזימה והתוקפנות" (כפי שהוכתרה מאוחר יותר סידרת ספרי התיעוד על המשפטים) של התביעה במשפטי נירנברג השקפה היסטורית כוללת ראשונה על המדיניות הנאצית.[3]

2)       התקופה הראשונה הזאת מיד לאחר המפלה של הנציונל-סוציאליזם, אבל בשעה שבמזרח אירופה עדיין שלט הבולשביזם היתה תקופת גיאות לתיאוריות ההסבר ה"טוטליטריות".[4] אפילו אם המושג טוטליטריות היה שנוי מאוד במחלוקת,[5] ניתנו במדינות הטוטליטריות מספר סימנים מובהקים: הן מאורגנות היטב; הן מונהגות בידי מנהיגים רבי-עצמה, שרצונם הוא חוק; והן נשלטות ע"י משטרה חשאית המטילה אימה ומפעילה טרור.[6] מכך היה "ברור" שלמדינות מסוג זה יש שליטה מוחלטת על ההתפתחויות ושהן מפעילות את הביורוקרטיה הממשלתית ואת ההמון כמעט כמו מריונטות צייתניות. לשני גורמים אלה לגיבוש הראייה הראשונית של התהליך יש להוסיף, אולי, עוד גורם שלישי, גורם היסטוריוגרפי: הנטייה הרווחת להתמקד ב"אישיות מרשימה", משכמה ומעלה - בין אם זה ישו, קרל הגדול, נפוליאון, הבעל שם טוב, צ'ירצ'יל, סטלין או היטלר ולראות בהם את הכוחות המניעים את ההיסטוריה. ההקשר הזה הוביל לשתי דרכים להסברת הפתרון הסופי (שנפגשו לעתים): האחת (זו שבחרו בה היסטוריונים לא-יהודיים שעסקו בהיטלר ובנאציזם באופן כללי), תיארה את היטלר כרודן אכזר בנוסח מסורתי הרודף את השררה לשמה.[7] השנייה (זו שהלכו בה בעיקר חוקרים יהודים שטיפלו בגורל היהודים בתקופה הנאצית) ראתה בהיטלר דיקטטור אידיאולוגי האחוז בדיבוק האנטישמיות. עבור הראשונים לא היווה הפתרון הסופי נושא מרכזי, אלא גילוי נוסף של הברוטליות הטוטליטרית; עבור האחרונים היה זה מרכיב מהותי, אף אם לא העיקרי בהא הידיעה, בהשקפת עולמו של היטלר. בהתאם לטיפולוגיה מוקדמת של הפשיזם[8], ניתן בצדק להגדיר את הגישה השנייה הזאת שבתקופה הראשונה כ-"פרוטו- אינטנציונליזם".

דוגמאות בולטות לגישה הפרוטו-אינטנציונליסטית הן ספרו של ליאון פוליאקוב קציר השנאה (Harvest of Hate) והפתרון הסופי (The Final Solution) של ג'רלד רייטלינגר. למרות שהסבריהם בקשר למניעים שעמדו מאחורי רצח היהודים היו שונים, שניהם היו בטוחים שהיטלר היה האדריכל הגדול של מבצע החיסול פרוייקט שהתפתח (לדעת שניהם) בשלבים המאוחרים יותר של הרייך השלישי.[9] לפי פוליאקוב, השתמש היטלר ביהודים אשר שימשו במסורת הנוצרית של אירופה מימים ימימה כשעיר לעזאזל כ"אויב", או "אימפריה שכנגד" ((Gegenreich, בתוך הדת-כביכול שרקח כדי להפעיל את ההמונים הגרמניים: "למוחותיהם ונפשותיהם של מיליוני גרמנים הוחדרה, פחות או יותר, תחושה של אימה קדושה", כך הוא ניסח זאת; וזה הוביל בסופו של דבר להחלטה להתפטר מהם באופן פיזי.[10] לפי רייטלינגר, היות שהיטלר היה אנטישמי אובססיבי "עובדה", או נכון יותר: אקסיומה, שלא היתה זקוקה לדעתו להסבר נוסף   "הוא התחיל להפעיל את המכונה."[11] נכון הדבר שראול הילברג, אשר זמן קצר לאחר מכן כתב את הרס יהודי אירופה ((The Destruction of the European Jews, מיעט מאוד בערך תפקידו המרכזי של היטלר, בהסבירו שחיסול היהודים התרחש עקב תהליך ביורוקרטי מסלים. אי לכך נתפס הילברג לעתים קרובות כמבשר למה שמאוחר יותר כונה במחקר "פונקציונליזם". ברם, יש לשים לב לכך שאפילו הילברג פירש את המאורע בתוך פרמטרים קשוחים של מדינה טוטליטרית מאורגנת ומודרנית, שבה לא קיימים בלמים ואיזונים פוליטיים. הילברג כתב:

היטלר לא היה צריך להמציא שום תעמולה. הוא לא היה צריך להמציא חוקים כלשהם. הוא לא היה צריך ליצור מנגנון. [אבל] היה עליו לעלות לשלטון. גוף ביורוקרטי, כמו חפץ דומם, כפוף לאינרציה. [] חייבים להפעילו. [] ב1933- ניתנה [ע"י היטלר] הדחיפה שהיתה חסרה, והכדור התחיל להתגלגל. מנגנון ההרס הופעל. תהליך ההרס החל לנוע.[12] [] הרס היהודים לא התנהל לפי תכנית בסיסית. [אולם] תהליך ההרס היה מבצע שבוצע צעד אחר צעד [הצעדים היו] (הגדרה, נישול, וריכוז)[] הדרך להשמדה עוברת באופן ישיר דרך הצעדים [הביורוקרטיים] עתיקי-היומין האלה.[13]

באשר להחלטה על הפתרון הסופי טען הילברג כי:

"באופן בסיסי, אנו מטפלים בשתי החלטות של היטלר. פקודה אחת ניתנה באביב 1941, בעת תכנון הפלישה לבריה"מ; [] קצת לאחר שהחלו המבצעים המיידיים [של האיינזצגרופן] הוריד היטלר את פקודתו השנייה" [ההדגשות שלי, ד"מ].[14]

והסיבה לכל ההתפתחות הזאת היתה, כך טען גם הילברג בבטחה, האנטישמיות בנוסח השעיר לעזאזל: "[היא היתה] התוצר הסופי של תקופה קודמתבמשך מאות רבות של שנים ובארצות רבות היו היהודים קורבנות של פעילות הרסנית."[15] לפיכך, גם הילברג חשב אפוא, כי התהליך המסלים כולו היה ליניארי בעיקרו, כי ההחלטה בשני שלבים ניתנה מגבוה, על ידי היטלר, וכי הסיבה היתה האנטישמיות הקיימת מדורי דורות. המסקנה היא אפוא, כי אפשר לראות גם את הילברג כמי שעיצב את הסברו בתוך הפרמטרים של הפרוטו-אינטנציונליזם.

לפיכך, בניגוד למה שמקובל לחשוב, האינטנציונליזם, כפי שעוצב בתקופת המחקר הראשונה לאחר 1945, והמשותף לגישות השונות-כל-כך-לכאורה של פוליאקוב, רייטלינגר והילברג, לא טען שמלכתחילה היה קיים תכנון ברור ומחושב מראש לרצח היהודים. אולם היתה קיימת הסכמה בסיסית בדבר התפתחות או התדרדרות - ליניארית הגיונית מסוימת שתחילתה זמן מה לפני שנות הארבעים, ואשר הגיעה לשיא בהחלטה של היטלר, שהתקבלה על יסוד סיבות אידיאולוגיות ולא נסיבתיות )גם אם נתקבלה בנסיבות מסוימות) לרצוח את כל היהודים. בפרפרזה על תיאורו של הילברג המובא לעיל, ניתן לאפיין את הגישה הזאת בראייה של "דרך ישירה", שהלכו בה "צעד-אחר-צעד".[16]

גל שני של אינטנציונליזם שהייתי מכתירו בתווית "אינטנציונליזם סטנדרטי" הופיע בשנות הששים, קוּדַם על ידי היסטוריונים גרמנים, ומקורו ב"חקר הנציונל- סוציאליזם" ולא ב"חקר השואה". החוקרים המובילים של קבוצה זו היו הלמוט קראוסניק ואברהרד יקל. הראשון הגדיר את רדיפת היהודים כ"מקבלת השראתה מהמדינה מתוכננת, בעקביות שטנית ומבוצעת בדם קר ובשיטתיות."[17] מקורותיה היו מצויים באנטישמיות של היטלר, שכבר באה לידי ביטוי מפורש במאמרו הפוליטי הראשון מיום 16 בספטמבר 1919. אלא שהיא פותחה בהמשך על מנת לשמש את המטרה "לבנות ולהצדיק את בניין העוצמה הטוטליטרי שעליו הוא [היטלר] חלם. [] הנה הוא  האויב: מושג אשר שום משטר טוטליטרי אינו יכול, ככל הנראה, לוותר עליו".[18] היטלר רצה להיפטר מהאויב הזה. וכך, גם אם את "הרגע שבו הכריע היטלר כי חייבים להשמיד את היהודים באופן פיזי לא ניתן לקבוע במדויק", ודאי הוא שההחלטה נתקבלה ע"י היטלר ושהיא היתה קשורה בהכנות למלחמה נגד ברית המועצות "האויב האפשרי האחרון ביבשת האירופית". באותו רגע היסטורי הבשיל הרעיון "שבו השתעשע היטלר במשך זמן רב לחסל את היהודים הנמצאים בשטחים שבשליטתו".[19] ההיסטוריון השני, יקל, נקט כמעט אותו קו מחשבה, ואפילו היה בוטה עוד יותר באשר לכוונה בראותו את ספרו של היטלר, מיין קמפף, מאמצע שנות העשרים כתכנית הפעולה בה"א הידיעה לכל ההתפתחויות שהתרחשו לאחר מכן.[20]

מאוחר יותר התחיל להתפתח סוג קיצוני עוד יותר של אינטנציונליזם, שאולי ניתן לכנותו "אינטנציונליזם רדיקלי"; דוברי הגישה הזו היו לוסי דווידוביץ' בשנות השבעים ודניאל יונה גולדהאגן בשנות התשעים. שניהם דיברו על כוונה לפתור את "שאלת היהודים" ו"להיפטר מהיהודים", אשר צמחה כבר בתרבות הפוליטית האירופית או הגרמנית עוד בראשית המאה התשע עשרה. בעיניהם היה היטלר המבצע של "כוונת-העל" התרבותית ו/או הלאומית, המושרשת כה עמוק.[21]

ברם, מאז המחצית השנייה של שנות החמישים החלו בהדרגה להתקיף את ההשקפה האינטנציונליסטית. התפתחות ההיסטוריה החברתית מחד גיסא והמחקר הרחב שהחל להתבצע על אופן התפקוד של הדרגות הנמוכות של המנגנון הממשלתי במדינה הנאצית מאידך גיסא, נתנו דחיפה להתפתחות הגישה הקרויה "פונקציונליסטית" או "סטרוקטורליסטית".[22] כעת הושם הדגש על "מאבק הסמכויות" (Kompetenzenstreit) ועל "פסיפס האינטרסים והכיוונים המנוגדים" (“ein widerspruchvolles Mosaik antagonistischer Interessen und Richtungen”) [23] בין מרכזי כוח ביורוקרטיים לא מתואמים ברייך השלישי. התמונה בדבר מדינה טוטליטרית נוקשה, מאורגנת ומתוזמרת היטב, הומרה בתמונה חילופית דומיננטית של "תוהו ובוהו מאורגן"[24] תחת דיקטטור חלש המובל לעתים קרובות בידי רדיקלים כפי שמומזן טען[25] למשל ומכוסה רק בשכבה (דקה) של "המיתוס של היטלר"[26]. מתוך ראייה זאת נתגלגלה ההשקפה, שהרייך השלישי התאפיין ב"החלטות פתאומיות ודרסטיות שלא הוכנו במערכת הממשלתית ולכן גם שיבשו מדיניות ומעשים קיימים, מה שגרם לתוצאות מנהליות ופוליטיות בלתי-צפויות".[27] בהקשר שכזה מובן, שהיתה חייבת להשתנות גם הראייה הקודמת של התפתחות ליניארית, רציפה והגיונית שהובילה לפתרון הסופי. במקומה הופיעה הגישה של ה"דרך העקלקלה לאושוויץ".[28] הגישה של הדרך העקלקלה התייחסה הן להתפתחות של המדיניות האנטי-יהודית בכלל והן לתהליך של קבלת ההחלטות על הרצח ההמוני של היהודים עצמו. האנטישמיות כמניע מרכזי מאחורי התהליך המסלים הודגשה הרבה פחות במספר מקרים כמעט ונעלמה והתפקיד המכריע שיוחס להיטלר נמוג. במקום זאת הודגשו תהליכים ארוכי-טווח של מודרניזציה[29] או מודרניזציה כלכלית בהקשר של אימפריאליזם לאומני[30] מצד אחד, או הסלמה בדרגות האכזריות בניהול מלחמה מצד שני[31]. יתר על כן, העלייה על הדרך המובילה לרצח ההמוני של כל יהודי אירופה החלה להיראות כמעשה בלתי-צפוי ובלתי-מתוכנן כלל, ש"קרה" במצב של הסלמה בלתי-מבוקרת. מרטין ברושאט, אשר בשנות הששים דיבר עדיין על "פקודה לפתרון סופי" ((Befehl zur Endlösung der Judenfrage כאחת הדוגמאות לדרכו של היטלר במשך שנות המלחמה לפעול בדרך של "פקודה מוסתרת של הפיהרר (verschleierte Fuehrererlass) בנושאים בעלי חשיבות גדולה[32] הצביע כעת על כך: "[ש]הפעולה הנרחבת הראשונה של חיסול - ההוצאה להורג ההמונית על ידי "יחידות המבצע" ((Einsatzkommandos בקיץ ובסתיו של 1941, של מאות אלפי יהודים באזורי הכיבוש הסובייטים- בוצעה, ללא ספק, לפי הוראתו האישית של היטלר.[33]

ברם, לאחר מעורבותו הברורה הראשונה הזאת של היטלר בפעולה מקומית, הרי "חיסולם הפיזי של היהודים [ברחבי אירופה] בוצע לא בדרך של החלטה חד-פעמית אלא טיפין טיפין."[34] היטלר היה מעורב רק באופן חלקי בתהליך הזה:

" נראה שחיסולם של היהודים התחיל לא בלבד עקב רצון מוצהר להשמידם, אלא גם ,כדרך של מוצא, מסמטה ללא מוצא אליה תמרנו את עצמם הנאצים. ולאחר שפעולות החיסול החלו ומוסדו, הן זכו לעדיפות והתפתחו בסופו של דבר ל"תכנית" כוללנית."[35] [הדגש שלי, ד"מ]

משתמע מכך, שאם רצח היהודים אינו מחובר במהותו לאנטישמיות ונחשב כתהליך שהתפתח באופן מקרי ולא כשלב מסקני מהמדיניות האנטי-יהודית של שנות השלושים, הרי רצח זה לא נתפס עוד כמבצע ייחודי ובלעדי. היה זה חלק מההתפתחויות המעורפלות שהוזכרו לעיל כמו ה"מודרניות", או חלק מפרוייקטים גדולים יותר של הנאצים, שכללו רצח סיטונאי של אוכלוסיות שונות. יתר על כן, בגישה הפונקציונליסטית היו הכוחות שהניעו את התהליכים הללו קדימה כמעט נטולי זהות: דומה כאילו מבנים עצומים של בטון או אבן התגלגלו במדרון, אך לא מדרון צר, אלא רחב ופתוח. בשיחה שהתקיימה בירושלים באמצע שנות התשעים, טען פטר לונגריך, שעסק אז במחקר לספרו האחרון על מדיניות ההשמדה (Politik der Vernichtung), כי גילה לפתע במהלך קריאתו שבספרות המחקר הפונקציונליסטית הגרמנית העוסקת במבצע הרצח של הפתרון הסופי השתלט הרגל לשוני להשתמש בצורה סבילה של הפועל "ננקטו פעולות", "בוצע ירי" וכו', כאילו אין מי "שעשה" זאת.[36]

היריבות בין הפונקציוניליזם והאינטנציונליזם הרקיעה שחקים בשנות השמונים. אמנם בשנות התשעים התקרבו זה לזה החוקרים מהדור הצעיר יותר ואף רבים מדור הוותיקים, אבל ניתן עדיין להבחין בהבדלים בין הגישות ובין תומכיהן. איטנציונליסטים מובהקים, כמו יקל, קיבלו רבות מן הטענות של הפונקציונליסטים, כפי שניתן להיווכח בחלק ממחקריו החדשים.[37] מצד שני, פונקציונליסטים כגון קרשאו, שהחליט לכתוב ביוגרפיה של היטלר,[38] ופטר לונגריך בספרו מדיניות ההשמדה,[39] הדגישו מחדש את מרכזיותה של האנטישמיות ואת תפקידו המוביל והמכריע של היטלר. יתר על כן, זרם שלם של מחקר מוקדש כעת לחשיפת הביוגרפיות המלאות של פקידים גבוהים וזוטרים רבים ובכלל זה חייהם והקריירות שלהם בתקופה לפני עלייתם של הנאצים לשלטון - בתקופת ויימר ועוד לפניה וגם לאחר קריסת הנאציזם בגרמניה שלאחר המלחמה.[40] כך מוחזרים לתמונה השחקנים האמיתיים כיחידים בעלי פרצופי אנוש.

ואף על פי כן, כפי שנאמר קודם, קיימים עדיין הבדלים בין שתי הגישות או האסכולות הבסיסיות. ההבדלים האלה נובעים, כפי שאני תופס זאת, בדיוק מהעובדה שיש תכונה אחת משותפת לשתיהן: בחיפושן אחר הסבר מתקבל על הדעת לדרך ולתהליך של קבלת ההחלטות על הפתרון הסופי, הן מנסות לדלות סיבה עקיבה סבירה בעלת היגיון פנימי. ההיגיון הזה יכול להיות כוונה ישנה או אובססיה, מעשים מחושבים הנובעים מן הרצון לשלוט, אינרציה ביורוקרטית מסלימה או חוט מוביל כללי יותר כגון אידיאולוגיה או השקפת עולם (אנטישמיות, גזענות, פשיזם, או אנטי-בולשביזם), או אפילו תופעה מופשטת כמו מודרניזציה כלכלית, פתולוגיה של המודרניות עצמה, או "רוח המדע".[41] מועלות גם הצעות בדבר בעיות "רציונליות" של מצב מלחמה, כמו תזונה, סיבה שהתעקש עליה לאחרונה כריסטיאן גרלך.[42]

 

***

 

ב. כריסטופר בראונינג

דווקא בעניין הזה תופס כריסטופר בראונינג עמדה מיוחדת. העניין שהטריד את בראונינג מראשית מעורבותו (בשנות השבעים) במחקר המדיניות האנטי-יהודית של הנאצים, היתה ההרגשה שאף אחת משתי אסכולות המחקר המתחרות בבלעדיותן, אינה נותנת תשובת מספקת ומשכנעת, המתבססת על ידע, כיצד פועלים בני אדם ממשיים. אין תשובה המסבירה באמת את הטרנספורמציה הפסיכולוגית מרעיון מופשט אל רצח המוני הנראה לכל מתבונן בלתי-משוחד כמאורגן ומחושב ("הממדים הגדולים והיסודיות המכוונת של הפתרון הסופי"[43]). בעיני בראונינג, האינטנציונליסטים מאמינים יתר על המידה, שרעיונות מעורפלים, או אפילו ברורים, או אידיאולוגיות, מסוגלים באמת להניע מדינות והמונים לבצע מעשים כה קיצוניים כמו הפתרון הסופי. בו בזמן מאמינים הפונקציונליסטים, בעיניו יותר מדי, שהדברים יכלו להתפתח כפי שהתפתחו באופן מקרי, בלי הכוונה ברורה, בלי שום היגיון פנימי כלשהו, או בגלל צרכים רציונליים ארעיים: אנשים ממשלות ואלפי מחסלים לא מבצעים "סתם" פרוייקטים נפשעים בקנה מידה כה גדול. בהקשר הזה אסור לשכוח, שחיסול היהודים היה מוחלט ומקיף, וכלל יהודים מכל רחבי אירופה ולא רק ממזרח אירופה האזור שבו מתמקדים כמעט כל הפונקציונליסטים במחקריהם. אפילו אם בראונינג לא הזכיר במפורש בכתביו את נאומו המפורסם והידוע לשמצה של הימלר בפוזנן ב4- באוקטובר 1943, רוחו שימשה ודאי כמאיץ למסעו הארוך בחיפוש ובחקר ה"חוליה החסרה". הימלר אמר את הדברים הבאים:

אני מתכוון עתה לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זה שייך לאותם דברים שאומרים אותם בקלות: העם היהודי יושמד, אומר כל חבר מפלגה, ברור הוא, כתוב במצע שלנו, סילוק היהודים, השמדה, וזאת אנו עושים. ואז באים הם כולם, שמונים מליון הגרמנים "הישרים", ולכל אחד מהם היהודי ההגון שלו. הרי מובן מאליו, האחרים הם חזירים, אבל אותו [שלו] האחד, הוא יהודי מצוין. מכל אלה המדברים כך, איש לא ראה במו עיניו ולא עמד בכך. רובכם יודעים מהי המשמעות, כאשר 100 גוויות מוטלות ביחד, כאשר מוטלות 500 או 1000. להחזיק מעמד בכך, ועם זאת, פרט ליוצאים מן הכלל בחולשה אנושית להיוותר הגונים, זהו הדבר שחישל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו, שלא נכתב ואשר לעולם לא ייכתב. [] יש לנו הזכות המוסרית וכן החובה כלפי עמנו לחסל את העם שרצה לחסל אותנו [] אנחנו משמידים חיידק. [] מתוך אהבה לעמנו מילאנו את התפקיד הקשה הזה.[44]

הנאום מגלה מספר מרכיבים מהותיים של פרוייקט הפתרון הסופי הנאצי: החלטיות קנאית; ההכרזה החד-משמעית שחיסול היהודים היה "תפקיד"; קשר ברור לאנטישמיות הקודמת; דרך חשיבה ביולוגיסטית ושינוי רדיקלי בסולם הערכים המוסרי.

בראונינג דיבר בגלוי נגד האסכולות המתחרות, בטענו כי:

פירוש אולטרה-אינטנציונליסטי, המצמצם את הכל מלבד תכניתו של היטלר למעמד משני אינו מניח את הדעת, וכך גם פירוש אולטרה-פונקציונליסטי, המפחית את תפקידו של היטלר יתר על המידה. השניים לא צריכים לסתור זה את זה, אדרבא, הפתרון הסופי הוא תוצאה של צירוף נסיבות, אשר גם האינטנציונליסטים וגם הפונקציונליסטים סייעו לזרות עליהן אור.[45]

אך אם כך הדבר, מה היה הדבק שחיבר את כל הגורמים האלה ביחד?

בראונינג הגדיר את עצמו באחת הפעמים כ"פונקציונליסט מתון".[46] אולם לדעתי, הגדרה עצמית זו מחטיאה את התכונה המרכזית של הפתרון שהוא הציע לבעייה ההיסטורית, כפי שהתעצבה במהלך עשורים רבים של מחקר אינטנסיבי על ידי חוקרים רבים. בראונינג הצטרף לתחום המחקר על הפתרון הסופי בדוקטוראט שלו בנושא הפתרון הסופי ומשרד החוץ הגרמני (The Final Solution and the German Foreign Office) [47] שנכתב בשנות השבעים. מאז, הטרידו אותו שני נושאים עיקריים בתחום זה: 1) כיצד התפתחו הרעיון וההחלטה (או ההחלטות) של מבצע הרצח; 2) מה היה הדבר שהניע מגוון רחב כל כך של ביורוקרטים ואחרים להשתתף ברצון וביעילות בהוצאת המבצע הזה אל הפועל? שני הדברים האלה קשורים בהחלט זה בזה: בראונינג עצמו הסביר, שהוא ניסה "לזרות אור על צמיחת הפתרון הסופי על ידי התבוננות כפולה: הן מלמעלה למטה והן מלמטה למעלה."[48]

באשר לנושא השני, אכן בתחילה בחר בראונינג בגישה הפונקציונליסטית. הסיכום בספר שלו על המחלקה לענייני יהודים במשרד החוץ הגרמני (Referat D III) היה:

כוח האדם במשרד החוץ שהיה מעורב בשאלה היהודית היה שילוב של ביורוקרטים מקצועיים אופורטוניסטים ופוליטיקאי אכזרי ואמביציוזי מעל למידה [לותר - Luther], שהיה הלוחם-מספר-אחד של ריבנטרופ במאבקים פוליטיים פנימיים. הם הונעו בעיקר על ידי שיקולים של קריירה, לא של אידיאולוגיה גזענית או ציות עיוור וקנאי לסמכות עליונה יותר. ההחלטות שהובילו תחילה למעורבות של משרד החוץ בפתרון הסופי, ומאוחר יותר להמרצת הפתרון הסופי בדחיפות גוברת, היו תוצאה של הלחצים שהופעלו על משרד החוץ בגלל היריבות הפוליטית הפנימית האינטנסיבית, שהיתה תמצית שיטת הניהול הנאצית.[49]

אולם במחקריו המאוחרים יותר על קבוצות אחרות מדרגות נמוכות יותר של גרמנים המעורבים ברדיפת היהודים, כמו בספרו אנשים רגילים (Ordinary Men), שילב בראונינג הרבה יותר מרכיבים אינטנציונליסטיים, כמו אנטישמיות (למרות האשמתו של דניאל גולדהאגן, שהוא לא הקדיש מספיק תשומת לב להיבט הזה), גם אם לא זנח חלק מהתובנות הפונקציונליסטיות.[50]

אף על פי כן נשארה הסוגיה העיקרית בעיני בראונינג זו של הצמיחה הקונצפטואלית של מבצע הפתרון הסופי ותהליך קבלת ההחלטות שליווה אותו. המאיץ העיקרי שגרם לבראונינג להתמקד כה הרבה בסוגיה זו היתה ההזמנה של יד ושם ב1980- לכתוב את הכרך על הפתרון הסופי בסדרה המקיפה על "תולדות השואה" שיזמו אז להוציא לאור. בראונינג ביצע סדרה מרשימה של מחקרים חלקיים כדי לאתר את גבולותיה של סוגיה זו ואת הבעיות העמוקות הכרוכות בה. שני קבצים של מחקרים בנושאים אלה יצאו לאור בצורת ספרים: חודשים גורליים (Fateful Months) ו-הדרך לרצח עם ([51].(The Path to Genocide לאחרונה הגיש בראונינג גם את החלק הראשון של מחקרו המקיף ליד ושם.[52] יצא לאור גם ספר נוסף מדיניות נאצית, עובדים יהודים, רוצחים גרמנים (Nazi Policy, Jewish Workers, German Killers) המורכב מסדרת הרצאות שנשא באוניברסיטת קיימברידג' בסתיו 1999 ואשר טיפלה באותן הסוגיות.[53] הפרסומים האלה מאפשרים לנו לנתח ולהבין כראוי את גישתו.

מלבד חיטוט שקדני בפרטי הבעיות של ההתפתחות הממשית הבירור של רצף האירועים עצמו שלא אסקור כאן, גרעין הגישה ההיסטורית של בראונינג הוא, שהחוליה החבויה המחזיקה את החלקים ביחד אידיאולוגיה ומעש והשלבים רצח היהודים הסובייטים וגם שאר יהודי אירופה, ובנוסף לכך ההסלמה בשלבים המוקדמים יותר של המדיניות האנטי-יהודית היא: "אופוריה". כפי שאראה, משלב המושג הזהברמה ההיסטוריוגרפית חלקים עיקריים של הפרוטו-אינטנציונליזם והפונקציונליזם.

כשבסוף שנות השמונים בא בראונינג להציע לראשונה ראיה כוללת, הצהיר מצד אחד, כי:

לא היתה קיימת פקודה של היטלר שממנה נבע הפתרון הסופי כל-כולו, כמו אתינה שקפצה מראשו של זאוס. אבל ברגע מסוים בקיץ 1941, כנראה לפני האישור שנתן גרינג ב31- ביולי, אותת היטלר להימלר ולהיידריך להכין תכנית השמדה, שהשלמתה כללה, באופן בלתי-נמנע, בדיקת אלטרנטיבות שונות, התחלות כושלות והרבה עיכובים. היה דרוש "זמן הכנה" ניכר, כי הנאצים החלו לסייר בשטח בלתי-ממופה וביקשו לעשות דבר-מה חסר תקדים.[54]

מצד שני, הוא תקף בחריפות את ארנו מאייר על כך שטעה "טעות חמורה" בתארו את השואה כ"תוצר לוואי" של המלחמה נגד הבולשביזם, על סירובו "להבין את הפתרון הסופי כפי שהיה [באמת] תכנית נאצית לרצוח את כל יהודי אירופה עד האחרון שיוכלו להניח עליו את ידם".[55] הוא הבהיר, ש"המצב בראשית 1941", כלומר עוד לפני הפלישה לברית-המועצות, היה שונה לגמרי ממה שניסה להציג מאייר: "המשטר הנאצי היה מחויב לפתרון בעייה יהודית כלל-אירופית שכפה על עצמו". “פתרונות קודמים הוכחו כבלתי-מעשיים, אבל עם היציאה למלחמה נגד ברית המועצות, "הבעייה היהודית המורחבת (שכללה עכשיו את היהודים הסובייטים) הועמדה בהקשר של העימות של הנציונל-סוציאליזם עם האויב האידיאולוגי והגזעי האולטימטיבי הבולשביזם היהודי- ושל ניסיון של הנאצים להגשים את היעוד המובהק" של גרמניה באופן של ניהול מלחמת השמד כדי לכבוש את שטח המחיה (Lebensraum) במזרח, שהיה נחוץ על מנת לבסס את הרייך בן אלף השנים.[56]

כך, בניגוד לרוב הפונקציונליסטים, הסכים בראונינג שהבעייה היהודית היתה בעייה נפרדת, לה היה שמור מקום מיוחד באידיאולוגיה הנאצית עוד הרבה זמן לפני הפלישה לרוסיה. זאת הסיבה לכך, שמאוחר יותר "הוא [הפתרון הסופי] בוצע בעקשנות ובקנאות [אפילו] בשנים של תבוסה ברורה."[57] הוא גם עמד על תפקידו המוביל של היטלר בתהליך קבלת ההחלטה, על כך שהיטלר הוא שהניע את התהליך. ברם, אליבא דבראונינג דבר זה נעשה כרגיל" אצל היטלר "לא [ב]מתן פקודה חד-משמעית", אלא על ידי "איתות".[58] בעיני בראונינג המלחמה נגד ברית המועצות לא היתה הסיבה לפתרון הסופי, אלא ההקשר שאיפשר את הטרנספורמציה מחזון מעורפל ואוטופי, למעשים ממשיים.

אם כן, מה היה המאיץ, הניצוץ שהבעיר את האש? בניגוד לארנו מאייר ופיליפ בורין, שהיו בדעה שהלך-הרוח שגרם למעבר לרצח המוני סיטונאי היה הדיכאון ששרר בסתיו המאוחר ובחורף של 1941-1942, ואשר נבע מהתסכול והכישלון במלחמה נגד ברית המועצות, חיפש בראונינג כיוון הפוך: בעיניו היו אלה הסיכויים המסחררים בעקבות הניצחונות המדהימים על רוסיה (כך ב-חודשים גורליים).[59] בספרו הדרך להשמדה הוא הבהיר את הנקודה הזאת. קיים, כך טען, "דגם די עקיב [של קשר] בין ניצחון ורדיקליזציהשייתכן כי צמיחת הפתרון הסופי שאבה באופן שווה ממצבי הרוח המשתנים של היטלר ומדבקות פנטית ועקיבה בתכנית קבועה מראש."[60]

קצת יותר מאוחר, ב1991-, החליט בראונינג שהמונח ההולם ביותר לתאר את דפוס מצב הרוח המרומם הזה הוא: "האופוריה של ניצחון"[61]. המונח הזה מוסיף להופיע בתדירות גבוהה בחיבוריו מאז ועד היום הזה.[62]

המושג הכורך של אופוריה מהווה בהחלט מפתח להבנת התפתחות גישתו של בראונינג, כמו גם לראייתו הכוללת את האירוע. אם לפני מספר שנים הוא הצביע רק על מקרה אחד של אופוריית הניצחון באמצע קיץ 1941, מאוחר יותר הוא שינה במקצת את דעתו זו, והחל לדבר על: "תהליך קבלת החלטה מתמשך והולך שמשתרע מאז אביב 1941 ועד לקיץ 1942, עם נקודות מפנה מרכזיות באמצע הקיץ ובסתיו המוקדם של 1941, שתאמו את השיאים של אופוריית הניצחון הגרמנית וחתמו את גורל היהודים הסובייטים והאירופים בהתאמה."[63]

הנה כי כן, הצורך לתקן את גישתו בקשר להתפתחויות הממשיות עקב ממצאים חדשים לא נחסם ע"י ראייה נוקשה של התהליך הכולל; המושג אופוריה של ניצחון הוא גמיש למדי, כדי לאפשר לו לכלול בו פרטים חדשים מבלי שיהיה צורך לשנות את התמונה העקרונית.

יתרה מזאת, למרות שכמעט כל מפעלו המחקרי של בראונינג מתמקד בתקופה 1939-1942, המושג אופוריית הניצחון מחבר קווי מיתאר רחבים יותר אל הגרעין. קבלת החלטה לפי אופוריה של ניצחון היתה, לפי ניתוחו של בראונינג, לא רק מקרה של אירוע אחד, ב1941-. היה זה דפוס רציף וברור עוד קודם לכן, שהופעל בתחילת מלחמת העולם השנייה, עם כיבושה של פולין במזרח (תכנית השמורה בלובלין והטיהור האתני במערב פולין) ובצרפת במערב (תכנית מדגסקר).[64] בכל המקרים הללו המדיניות האנטי-יהודית התגבשה והסלימה כתוצאה של מהלך-רוח שנוצר על ידי הצלחות פוליטיות.

כללו של דבר, בראייתו של בראונינג ניתן להציע תבנית היסטורית מתקבלת על הדעת להתפתחות הפתרון הסופי, הקושרת פרוטו-אינטנציונליזם סטנדרטי מתון כהסבר לתמצית מבצע הרצח יחד - עם פונקציונליזם "שפוי", כדי להסביר את האקלים שבתוכו יכול היה להתפרץ מבצע רצח זה. היטלר מילא תפקיד מפתח; לנושא היהודי היה מקום מיוחד; רצח היהודים לא היה טיהור אתני או ג'נוסייד, אלא פרוייקט ללא תקדים וללא השוואה; הכוונה להיפטר מהיהודים היתה קיימת הרבה לפני 1941 היא נוצרה ע"י אנטישמיות וגזענות. אולם המושג כוונה אינו הדבר שעליו חושבים האינטנציונליסטים וגם לא הפונקציונליסטים בדרך כלל. לא קיימת דרך הגיונית ישירה מרעיונות מעורפלים וציפיות (כוונות) לפרוייקטים רצחניים מקיפי-כל ("ישום). מכאן שתהליך קבלת ההחלטות בנושא הזה עצמו היה "ייחודי.[65] על מנת לבצע את הקפיצה/ות משלב של כוונות לשלב של יישום, היה צורך בחוליה מחברת בצורת הלך-רוח מסוים מצב רוח מיוחד. בגישתו של בראונינג, האופוריה של ניצחון, כמו סמים ממכרים אחדים, יצרה הלך-רוח כזה, שבעת תחולתו משלו חזונות ענק מצד אחד, ותחושה של העדר כל רסן מצד שני. רק דפוס התנהגות כזה יכול היה לתרגם כוונות מעורפלות, אפוקוליפטיות ורצחניות לנכונות לפעולה ממשית.

 

הערות



* מאמר זה מבוסס על הרצאה שנישאה במסגרת מושב על מפעלו המחקרי של כריסטופר בראונינג בכינוס החוקרים ה6- של Lessons and Legacies, אוניברסיטת נורת'ווסטרן, ארה"ב, נובמבר 2000.



[1] A.J.Kochavi, Prelude to Nuremberg. Allied war Crimes Policy and the Question of Punishment, Chapel Hill & London 1998, ch. 7, especially pp. 225-226. ראו גם C.R. Browning, Nazi Policy,  Jewish Workers, German Killers, Cambridge 2000, p. 116.

 

[3] Nazi Policy and Aggression, Office of the U,S. Chief Counsel for the Prosecution of Axis Criminality, U.S. Government, Washington 1946 . ברצוני להודות לפרופ' שלמה אהרונסון שהציע את הבחנה הזאת בדיון בו השתתפנו שנינו (בנושא ספרו של כוכבי הנזכר בהערה 1), אוניברסיטת בר-אילן, מאי 2000. וראו מאמרו: ש. אהרונסון, "ישראל קסטנר, ,OSS 'תיאוריית ראש החץ' בנירנברג", בתוך: ד. גוטוויין ומ. מאוטנר, משפט והיסטוריה, ירושלים, תשנ"ט, עמ' 311. בנושא המשפטים ראו: A.J. Kochavi, op.cit

[4] המבוא מ1966- של חנה ארנדט לחלק השלישי “Totalitarianism” במהדורה המחודשת של ספרה The Origins of Totalitarianism, New York 1973, p. xxiii הוא חושפני: "כתב היד המקורי של  The Origins of Totalitarianism הושלם בסתיו 1949, יותר מארבע שנים לאחר מפלתה של גרמניה ההיטלרית, ופחות מארבע שנים לפני מותו של סטלין. המהדורה הראשונה של הספר הופיעה ב1951-. במבט לאחור, השנים שהקדשתי לכתיבתו, מ1945- ואילך, נראות כמו התקופה הראשונה של שלווה יחסית לאחר עשורים של מהומות, בלבול ואימה פשוטה כמשמעה המהפכות לאחר מלחה"ע הראשונה, עליית התנועות הטוטליטריות והחתירה תחת שלטון פרלמנטרי, ולאחר מכן כל מיני רודנויות חדשות, פשיסטיות ופשיסטיות-למחצה, דיקטטורות צבאיות או חד-מפלגתיות, ובסופו של דבר ביסוסן היציב, הנראה לעין, של ממשלות טוטליטריות הנשענות על תמיכה המונית; ברוסיה ב1929-, השנה המכונה עכשיו 'המהפכה השנייה', ובגרמניה ב1933-." לרקע כלשהו לעניינים אלה ראו: I. Kershaw, The Nazi Dictatorship, Problems and Perspectives of Interpretation, 2nd Edition, London/ New York/Melbourne and Auckland 1990, p.12.

[5] ראו: ד. אוחנה, מסדר הניהיליסטים, ירושלים 1993, ע'ע 18 22.

[6] ,Arendt, Origins, part III, especially chapters 12 and 13; C.J.Frederich (ed.), Totalitarianism Cambridge Mass. and London 1954.

[7] ראו: C.R.Browning, “Approaches to the 'Final Solution' in German Historiography of the Last Two Decades”, in: I.Gutman and G.Greif, Historiography of the Holocaust Period" Jerusalem 1988, p.59.

[8] ראו: E.Nolte, Three Faces of Fascism, New York, Chicago and San Francisco 1965; W.Wipperman, Europäischer Faschismus im Vergleich 1922-1982, Frankfurt am Main, esp. p. 206.

[9] L.Poliakov, Harvest of Hate, London 1956, pp. 284-285; G. Reitlinger, The Final Solution: The Attempt to Exterminate the Jews of Europe 1939-1945, London 1953, p. 3.

[10] Poliakov, pp. 2, 8.

[11] Reitlinger, p. 4.

[12] R.Hilberg, The Destruction of the European Jews, London 1961, p. 18.

[13] שם, עמ' 31 32.

[14] שם, עמ' 177.

[15] שם, ע' 1.

[16] אם כן, הניתוח שלי ל"אינטנציונליזם הוא שונה בקצת מזה שהוצג ע"י בראונינג במאמרו “The Decision Concerning the Final Solution", in: F.Furet (ed.), Unanswered Questions. Nazi Germany and the Genocide of the Jews, New York 1989, p. 97. . לעניין גישותיהם של היסטוריונים מובילים בכתיבת ההיסטוריה היהודית בתקופה הזו ראו מאמרי שיצא בקרוב: "כיצד למקם את השואה במרקם הרחב של תולדות ישראל בזמן החדש? ניסיונות התמודדות של היסטוריונים מובילים" ב: י.באואר וד.מכמן (עורכים), השואה בהיסטוריה היהודית, י-ם 2002.

[17] H.Krausnick, “The Persecution of the Jews", in: H.Krausnick e.a., Anatomy of the S.S. State, New York 1968, p.3.

[18] שם, ע'ע 22 23.

[19] שם, ע'ע 59 60.

[20] E. Jäckel, Hitlers Weltanschauung. Entwurf einer Herrschaft, Stuttgart 1981, k. 3..

[21] לוסי דוידוביץ', המלחמה נגד היהודים 1945-1933, תל אביב תשמ"א.(ניתוח השקפתה ראו בספרי: השואה וחקרה. המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, תל אביב, תשנ"ח, עמ' 27-30, ד.י. גולדהאגן, תליינים מרצון בשירות היטלר, תל-אביב 1998.

[22] ראו: T.Mason, “Intention and Explanation: A Current Controversy about the Interpretation of , National- Socialism”, in: G.Hirschfeld und L.Kettenacker (Hrsg.), Der Führerstaat: Mythos und Realität, Stuttgart, 1981, pp. 23-42.

[23] U.D.Adam, Judenpolitik im Dritten Reich, Düsseldorf 1972, pp. 15-18 , (הציטטה מעמ' 17).

[24] ראו: G.Otto und J.Houwink ten Cate (Hrsg.), Das Organisierte Chaos, Berlin 1998.

[25] ראו: H. Mommsen, “Hitlers Stellung im nationalsozialistischen Herrschaftssystem: in: Hirschfeld und Kettenacker, Der Führerstaat, pp. 43-69.; idem, “Die Realisierung des utopischen: Die "Endlösung der Judenfrage' im 'Dritten Reich'", Geschichte und Gesellschaft IX/3 (Herbst 1983), pp. 381-420. לדוגמא מדהימה מהזמן האחרון לגישתו העקשנית ראו: H.Mommsen, "Hitler's Reichstag Speech of 30 January 1939”, in: G. Ne’eman Arad (ed.), Passing into History: Nazism and the Holocaust beyond Memory: In Honor of Saul Friedländer on his Sixty-Fifth Birthday" [special issue of] History and Memory 9/1-2 (Fall 1997), pp/ 147-161.

[26] I.Kershaw, The ‘Hitler Myth’. Image and Reality in the Third Reich, Oxford and New York 1990.

[27] Mason, "Intention and Explanation", p. 25.

[28] A.K.Schleunes, The Twisted Road to Auschwitz: Nazi Policy toward German Jews,1933-1939, Urbana 1970.

[29] Z. Bauman, Modernity and the Holocaust, Ithaca N.Y. 1989, (paperback, 2nd printing – 1993).

[30] G.Aly und S.Heim, Vordenker der Vernichtung, Auschwitz und die deutschen Pläne fur eine neue europäische Ordnung, Hamburg 1991 (paperback: Frankfurt am Main - 1993).

[31] J.Förster, “The German Army and the Ideological War Against the Soviet Union", in: G.Hirschfeld (ed.), The Policies of Genocide. Jews and Soviet Prisoners of War in Nazi Germany, London 1986, pp. 15-29; O.Bartov, The Eastern Front, 1941-1945. German Troops and the Barbarization of Warfare, New York 1986; idem, “Operation Barbarossa and the Origins of the Final Solution", in: D. Cesarani (ed.), The Final Solution, Origins and Implementation, London 1996, pp. 119-136.

[32] M.Broszat, Der Staat Hitlers, München 1969, pp. 398-402.

[33] M.Broszat, “Hitker and the Genesis of the 'Final Solution': An Assessment of David Irving's Theses", Yad Vashem Studies XIII (1979), p. 85 (the original, German version of this article was published in Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte [Oktober] 1977/4, pp. 739-775.

[34] שם, עמ' 84-85.

[35] שם, עמ' 93.

[36] בתיאור ובאפיון שלי לגישה הפונקציונליסטית אני חולק על תיאורו של בראונינג כפי שהציג אותו ב- “The Decision Concerning the Final Solution", op.cit., p. 97. הדבר מתייחס במיוחד לגישת ברושאט לתפקידו של היטלר, שבה מסתמך בראונינג על כתיבתו המוקדמת של ברושאט, ומזניח את השינוי שחל בו בשנות השבעים. דבריו של לונגריך נאמרו בשיחה איתי ביד ושם ב1996-.

[37] E. Jäckel, “The Holocaust: Where we are, where we need to go" in: M.Berenbaum and A.Peck (eds.), The Holocaust and History: The Known, the Unknown, the Disputed, and the Reexamined", Bloomington and Indianapolis 1998, pp. 23-29.

[38] I.Kershaw, Hitler,1889-1936: Hubris, New York and London 1998, p. XII : "האהדה שלי לגישות הסטרוקטורליסטיות לשלטון הנאציהיתה ברורה. אכן, יש לא מעט אירוניה שבסופו של דבר הגעתי אני לכתוב ביוגרפיה של היטלר, שכן הגעתי לדבר, אפשר לומר, מהכיוון הלא נכון. [] הדברים להלן הם עבודה המשקפת באמצעות הביוגרפיה של היטלר.. .ניסיון לקשור ביחד את האלמנטים האישיים והבלתי-אישיים."

[39] P.Longerich, Politik der Vernichtung. Eine Gesamtdarstellung der nationalsozialistiscen Judenverfolgung, München und Zürich 1998.

[40] ראו: U.Herbert, Best, Biographiche Studien über Radikalismus, Weltanschauung und Vernunft, 1903-1989, Bonn 1996; H.Safrian, Eichmann und seine Gehilfen, Frankfurt am Main 1995; C.Steur, Theodor Dannecker. Eine Funktionär der 'Endlösung" Stuttgart 1997.

[41] D.Peukert, “The Genocide of the ‘Final Solution’ from the Spirit of Science", in D. Crew (ed.), Nazism and German Society, 1933-1945, London 1994, pp. 274, 599.

[42] "השלב בין ספטמבר ונובמבר 1941 היווה את המעבר מתכניות אוטופיות של רצח עמים למצעים של רצח המוני הניתנים לביצוע בפועל [] גורם מהותי לכל ההתפתחויות האלה היה מצב המלחמה בקשר לעניינים חומריים מאוד [] תפקיד מיוחד מילא מצב התזונה." C. Gerlach, Kalkulierte Morde. Die deutsche Wirtschafts- und Vernichtungspolitik in Weissrussland 1941 bis 1944, Hamburg 1998, pp. 1132-1133.

[43] “Conclusion”, C.R.Browning, Fateful Months. Essays on the Emergence of the Final Solution, New York (Revised edition) 1992, p. 86.

[44] תעודות בית הדין הבינלאומי בנירנברג ;PS-1919 תרגום לעברית מתוך: י.ארד, י.גוטמן וא. מרגליות (עורכים), השואה בתיעוד, ירושלים תשל"ח, ע'ע 275- 276.

[45] Browning, “The Final Solution in German Historiography", op.cit., pp. 72-73.

[46] Browning, “The Decision", op.cit., pp. 99-100.

[47] C.R.Browning, The Final Solution and the German Foreign Office. A Study of Referat III D of Abteilung Deutschland 1940-43, New York and London 1978. The first chapter of this book was published already in 1977: “Referat Deutschland, Jewish Policy and the German Foreign Office (1933-1940)”, Yad Vashem Studies XII (1977), pp. 37-73.

[48] C.R.Browning, Fateful Months. p. 7. . ראו גם בספרו: Nazi Policy, Jewish Workers, German Killers, Cambridge 2000, p.2: "היטלר היה מרכזי הן במתן הלגיטימציה לאידיאולוגיה והן בקבלת ההחלטות בתהליך ההתפתחות הזה, שהיה תלוי באופן מכריע גם ביזמות ותגובות שבעבעו מלמטה."

[49] Browning, Foreign Office, p. 185.

[50] C.R.Browning, Ordinary Men, Reserve Battalion 101 and the Final Solution in Poland, New York 1992, pp. 159-189.

[51] Browning, Fateful Months, op.cit.; C.R.Browning, The Path to Genocide. Essays on Launching the Final Solution, Cambridge 1992.

[52]C.R.Browning, The Final Solution, vol. I (Yad Vashem manuscript).

[53] Op.cit., note I.

[54] Browning, “The Decision", p. 118; Fateful Months, [Revised edition 1992], p. 37.

[55] C.R.Browning, "The Holocaust as By-product? A Critique of Arno Mayer" in: The Path to Genocide”, p. 84.

[56] “Prologue”, Fateful Months, p. XXI.

[57] “The Euphoria of Victory and the Final Solution: Summer-Fall 1941”, German Studies Review 17/3 (1994), p. 478.

[58] “The Euphoria of Victory", pp. 474, 476.

[59] “Conclusion”, Fateful Years, p. 86.

[60] “Beyond 'Intentionalism' and 'Functionalism’: The Decision for the Final Solution Reconsidered", The Path to Genocide, p.121; , ראו גם עמ' 113.

[61] ראו את ביקורתו על חיבורו של פיליפ בורן: Ph. Burrin’s Hitler et les juifs:génèse d’un génocide, Paris 1989 שפורסם בתוך: American Historical Review 96 (1991), p. 1226: "היטלר שיחק תפקיד מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות אבל לא מתוך כוונה תחילה. מתוסכל מכישלון פתרונות קודמים (הגירה וגירוש), הוא בחר בפתרון הסופי מתוך ה'אופוריה של ניצחון' של אמצע קיץ 1941."

[62] ראו: “The Euphoria of Victory", pp. 473-481; Final Solution Yad Vashem ms., ch. IIIB2; Nazi Policy, Jewish Workers, German Killers, pp. 2,31,38, 56.

[63] Nazi Policy, Jewish Workers, German Killers, p.56; “The Euphoria of Victory”, passim.

[64] Nazi Policy, Jewish Workers, German Killers, p. 2; “The Euphoria of Victory", p. 473.

[65] “The Euphoria of Victory”, p. 480.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial