מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

עמוס גולדברג, מארבעה יוצא אחד: על המשותף ליקל, הילברג וגולדהגן ועל ייחודו של כריסטופר בראונינג

עמוס גולדברג

 

מארבעה יוצא אחד: על המשותף ליקל, הילברג וגולדהגן

ועל ייחודו של כריסטופר בראונינג

 

אחת התופעות המעניינות ביחס לדיונים הציבוריים בנושא השואה המתנהלים בארץ, הוא העדר עניין ציבורי בשאלות היסטוריוגרפיות הנוגעות ל'פתרון הסופי'. ויכוחים היסטוריוגרפיים חשובים שבמדינות אחרות פרצו מתחומי האקדמיה לתחומי התודעה הציבורית המשכילה, ושניתן היה לצפות שיעוררו עניין ציבורי גם בארץ, חלפו מעל ראשה של התודעה הציבורית בארץ והותירו את רושמם, אם בכלל, אך רק בתוך הקהילה המצומצמת של היסטוריונים ואנשי אקדמיה העוסקים בנושא. כך לגבי הוויכוח ארוך השנים בין הפונקציונליסטים לאינטנציונליסטים, כך לגבי ויכוח ההיסטוריונים בגרמניה באמצע שנות השמונים, כך לגבי פולמוס גולדהגן של אמצע וסוף שנות התשעים וכך גם לגבי פולמוסים אחרים[i].

למעשה, כפי שציין שאול קציר בסקירתו רחבת ההיקף[ii], הכתיבה ההיסטורית והשיח הציבורי אודות הנאציזם בעברית, בוודאי עד לשנים האחרונות, מזדהה כמעט לחלוטין עם העמדה האינטנציונליסטית, שבה השמדת יהודי אירופה מוסברת כיישום בפועל של כוונה אידיאולוגית מראש (בדרך כלל של היטלר) לרצוח את היהודים, אשר הוזנה ממניעים אנטישמיים ששורשם במסורות הנוצריות האירופיות. עמדה זו נתפשת כמובנת מאליה, ומשום כך נדמה, כי שאלות היסטוריוגרפיות כבדות משקל העוסקות בהשמדת היהודים מן הפרספקטיבה של הנאציזם והמדינה הנאצית, ואשר נוגעות לאופן שבו התאפשר ביצועו של 'הפתרון הסופי', לא מעניינות את הציבור בארץ. משום כך כמעט ואין ביטוי לעמדות המבקשות להסביר, ולו באופן חלקי, את רצח היהודים מתוך הקשרים אחרים כמו הפוליקרטיה הנאצית וריב הסמכויות בתוכה, המודרניזם והטכנולוגיה המודרנית, מבנה החברה המודרנית, חולשתה של האישיות המוסרית אל מול לחצים חברתיים וסמכות טוטליטרית או אף מאבקים פוליטיים ואידיאולוגיים שאינם קשורים ישירות ליהודים. טענות ומחקרים ביחס ל'פתרון הסופי' אשר לא העמידו את הכוונה האידיאולוגית האנטישמית במרכז הסברם כמעט ולא זכו להישמע בשיח הציבורי בארץ. למעשה, גם קולם בתוך האקדמיה הישראלית אינו חזק במיוחד ומעטים המחקרים הנכתבים בה העוסקים במדינה הנאצית, ולא כל שכן מהיבטים אלו[iii]. יש בתופעה זו כדי להפתיע, שהרי שאלות אלה ניצבות בלב לבה של הבנת השואה כאירוע היסטורי, וההשלכות הפוליטיות והאתיות שיש להן על הזהות המערבית ואף היהודית בימינו, הן כבדות משקל.

כחלק מתופעה זו תורגמו, עד לזמן האחרון, מעט מאד ספרי מחקר המציעים הסברים אלטרנטיביים או נוספים (מעבר לכוונה האידיאולוגית) לשאלת התפתחות 'הפתרון הסופי'. מחקרים אלה, הנכתבים בעיקר בגרמנית ובאנגלית, והעוסקים באופן שבו הפך 'הפתרון הסופי' לממשות נוראה, כמעט ולא הגיעו לידי הקורא העברי.  ואכן כמה מספרי המופת (מאמרים בכתבי עת מקצועיים אפשר למצוא לא מעט) בנושאים אלה לא תורגמו עד היום הזה. הדוגמא המדהימה ביותר היא כמובן ספרו המונומנטלי של ראול הילברג,[iv] אשר לא תורגם עד היום הזה לעברית ונותר עדיין כספר מקצועי השמור לגילדת ההיסטוריונים בלבד.

נדמה שלפחות חלק מההסבר לתופעה זו ניתן לתלות בכך שעבור מרבית הישראלים, דווקא הצד של הרוצחים לא נתפש כשאלה סבוכה שפתרונה הוא רב-ממדי. 'הפתרון הסופי' נתפש באופן אינטואיטיבי כתוצאה ישירה של האנטישמיות רבת השנים של העולם הנוצרי שהגיע למיצוי, כמעט באופן טבעי, בנאציזם. נראה כי עבור הישראלי הממוצע ואפילו המשכיל, 'הפתרון הסופי' הוא כמעט מובן מאליו – הוא תוצאה של סוג כזה או אחר של אנטישמיות. 

מגמה זו משתנה בשנים האחרונות ולצד פרסומם ותרגומם של ספרים המדגישים את ההיבט האידיאולוגי האנטישמי בהבנת 'הפתרון הסופי', כמו ספרו של שאול פרידלנדר גרמניה הנאצית והיהודים[v], וכמובן ספרו של דניאל גולדהגן תליינים מרצון בשירות היטלר[vi], מתורגמים ויוצאים לאור לאחרונה גם ספרים אשר מעתיקים את הדגש למחוזות אחרים. בהקשר זה ניתן לציין את התרגום המאוחר מאד לספרה של חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע[vii], את הספר בעריכתם המשותפת של ההיסטוריון הישראלי דוד בנקיר וההיסטוריון הגרמני אולריך הרברט, מדיניות ההשמדה הנאצית 1939-1945: מחקר ופולמוס בהיסטוריוגרפיה הגרמנית החדשה[viii], את ספרו של איאן קרשאו, המיתוס של היטלר[ix], ולאחרונה אף את ספרו פורץ הדרך של ההיסטוריון האמריקני כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים[x]. יחד עם זאת חשוב להדגיש שמגמה זו היא מאד חלקית ועדיין נותרו רבים מחיבורי היסוד בהקשר הזה בלתי נגישים לקורא העברי[xi]. מכל מקום, הוצאתו לאור של ספר כה מרכזי כספרו של בראונינג, מאפשר לבחון מחדש כמה מההנחות ההיסטוריוגרפיות הקשורות בו ובמחקר 'הפתרון הסופי' בכלל.

 

על ייחודו של כריסטופר בראונינג כהיסטוריון הצביע דן מכמן. הוא הצביע על יכולתו של בראונינג להמשיג בעיות סבוכות בצורה מדויקת מצד אחד, אך פתוחה ומורכבת מצד שני, המביאה בחשבון מגוון מרכיבים כולל את חירותו של הסובייקט ההיסטורי ואת המימד הקונטינגנטי בהתפתחות 'הפתרון הסופי'[xii]. הגם שמסקנותי די דומות למסקנות אלו, אני מבקש להציג במאמר זה את ייחודו של בראונינג מזווית אחרת. אני מבקש לבחון את כתיבתו של בראונינג על רקע ניתוח עמדתם של שניים מהאבות המייסדים של תחום חקר 'הפתרון הסופי,' אשר כל אחד מהם מזוהה עם אסכולה שבמידה רבה הושפעה מכתיבתו – ראול הילברג, אשר מזוהה עם התפתחות התפישה הפונקציונליסטית, ואברהרד יקל המזוהה עם התפישה האינטנציונליסטית.

הטענה המרכזית שאותה אבקש לפתח היא שארבעת ההסיטוריונים אליהם אתייחס – הילברג, יקל, גולהגן ובראונינג – נתונים בסופו של דבר בתוך מסגרת קונספטואלית של האידיאליזם ההגליאני שבה, אם לנסח זאת באופן מעט רדוקטיבי, מהלך  ההיסטוריה הוא גילוי ומימוש, גובר והולך, של מה שהיה גלום בה ברגע מסוים של תפנית. זאת אומרת כולם נתונים בתוך הסד של תפישת טלאולוגית של היסטוריה, שבה באיזה שהוא מובן דיאלקטי – הסוף כבר היה גלום כמו קוד גנטי בראשיתו של התהליך[xiii]. בהמשך אבקש לטעון שבתוך המסגרת הקונספטואלית הזאת מבצע בראונינג שינוי יסודי.

בראשית המאמר אני מבקש להשוות בין גישתו ה'אינטנציונליסטית' של ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל בספרו המוקדם אודות היטלר [xiv]לבין גישתו ה'פונקציונליסטית', לכאורה, של ראול הילברג. לאחר מכן אבחן את ספרו של כריסטופר בראונינג אנשים רגילים, על רקע ספרו של דניאל גולדהגן, תלייניו מרצון של היטלר, ואצביע על השינוי הקונספטואלי שבראונינג מבשר. המתודה שבה אשתמש לניתוח הטקסטים הללו היא במובן מסוים 'ספרותית', בכך שהיא שמה דגש על קריאה צמודה של הטקסטים ומנסה לחשוף בהם סוג של מבנה בעל משמעות[xv]..

 

בין יקל להילברג

אין ספק כי במובנים רבים מצויים ראול הילברג ואברהרד יקל משתי הקצוות של הקשת המחקרית. הראשון הוא חוקר הביורוקרטיה וזרועות מנגנון הביצוע, בעוד השני הוא חוקר המנהיג והאידיאולוגיה. הראשון עוקב צעד אחר צעד, באופן מדוד, אחר כל הוראה וכל הליך משפטי שהתרחש ברייך השלישי ביחס ליהודים, בעוד השני מושך משיכות מכחול גדולות ועבות המוליכות משנות העשרים ועד לשנות הארבעים. הראשון מתמקד בתהליך ואילו השני בהתאמה בין משנה סדורה שגובשה מראש ושסומנה כיעד לבין התוצאה ההיסטורית. הראשון רואה בשאלה 'איך זה קרה?' את המפתח להבנת ה'מדוע זה קרה?'16 ואילו השני רואה בשאלה 'מדוע זה קרה?' את המפתח לשאלת ה'איך זה קרה?' הראשון מזוהה במידה רבה כאבי הפונקציונליסטים, בעוד השני נחשב לאחד מנותני הטון הראשונים במחנה האינטנציונליסטי. אלו הם אפוא שני חוקרים, שבמתודות, במושאי המחקר, באופי הכתיבה, ובמסקנות שונים מאד האחד מהשני.17  ויחד עם זאת נראה שניתן לזהות מכנה משותף משמעותי בין שניהם.

את פרק המסקנות (reflections) המסכם את חלקו הארי של ספרו הגדול על השמדת יהודי אירופה מסיים ראול הילברג במילים הבאות:

"When in the early days of 1933 the first civil servant wrote the first definition of 'non Aryan' into a civil service ordinance, the fate of European Jewry was sealed."18

 

את הפרק המרכזי בספרו על היטלר והשקפת עולמו – הפרק המכונה 'סיכום התפישה ההיסטורית', מסכם אברהרד יקל במילים הבאות:

 "מה שאירע לאחר פלישת הצבא הגרמני לברית המועצות ב22- ביוני 1941: שלטון הקומיסרים של הרייך, פעולות הרצח של היחידות המיוחדות, ולבסוף מחנות ההשמדה, שבהם הומת חלקה הגדול של יהדות אירופה – כל זה כבר היה טמון וחזוי באותה השקפת עולם."19

 

כבר בשלב זה ניתן אפוא לקבוע, כי למרות ההבדלים עליהם נעמוד ביתר פירוט בהמשך, שני החוקרים מחזיקים בדעה ש'הפתרון הסופי' היה קיים כפוטנציאל בר מימוש מלא, זמן רב עוד קודם שהתרחש בפועל. שניהם גם מסכימים שישנו אירוע או תקופה עוברית שמהם מוליך קו ישר, רציף וכמעט הכרחי אל 'הפתרון הסופי'. זאת אומרת ש'הפתרון הסופי' היה קיים כעובר שבו מצויים כבר כל מרכיבי היצור הבוגר כפוטנציאל שאין ממנו מפלט. רק כוח חיצוני יכול היה להביא 'להפלתו' של העובר ההיסטורי המפלצתי הזה או להריגתו. אף העובר נולד, צמח והפך ליצור מפותח בדיוק כפי שהכתיבו לו מרכיבי ה DNA שלו שנקבעו ברגע היווצרותו זמן רב קודם לכן.

אליבא דיקל, ראשיתו של 'הפתרון הסופי' אינו בפלישה לברה"מ, אלא הוא מצוי אי שם בשנות העשרים המאוחרות עם התגבשותה של השקפת העולם של היטלר. זהו השלב העוברי ומכאן ואילך ההיסטוריה רק מוציאה מהכוח אל הפועל את מה שהיה למעשה כבר גלום בו באופן מלא מלכתחילה. התחנה היחידה במסלול הזה שבה חייבת הייתה הרכבת לעבור ולהיפגש עם תהליך נוסף הייתה העלייה לשלטון.20 נראה כי זהו התנאי ההכרחי היחיד שאינו קשור ישירות בהשקפת עולמו של היטלר שבלעדיו לא יכול היה 'הפתרון הסופי' לצאת מהכוח של שנות העשרים אל הפועל של שנות הארבעים. כמובן שאם היה היטלר חולה בסרטן או שארה"ב הייתה מצטרפת למלחמה מוקדם יותר, ייתכן שמהלך הדברים היה משתנה, אולם כל זמן שלא התערב גורם חיצוני משמעותי בתהליך, הוא המשיך מתוך הדינמיקה הפנימית המהותית לו, בחתירה מתמדת ובלתי פוסקת אל יעדו.

 

גם הילברג רואה במה שהתרחש בשנות הארבעים המשך ישיר והכרחי למה שקרה לפני כן. ניסוחיו אף חריפים משל יקל. לא זו בלבד שהתוצאה הייתה 'טמונה וחזויה', כדברי יקל כבר בשלב העוברי, אלא שלדעתו של הילברג, גורלם של יהודי אירופה כבר ממש נחתם בשלב זה. מותם של מיליונים היה סגור וחתום באותו רגע אפור, יבש, חסר דמיון ופרוזאי שבו, מתי שהוא בחודש מרץ 1933, ניסח הפקיד במשרד המשפטים הגרמני את 'חוק הפקידות הציבורית'. באותו רגע החל הצעד הראשון של הגדרת היהודים שממנו, דרך כמה תחנות ביניים הכרחיות, הובילה הדרך ישירות לאושוויץ.21  בניגוד ליקל, אין הילברג סובר שמישהו בעולם העלה בדעתו את אושוויץ, באותו רגע פרוזאי. המטרה לא סומנה מראש. אלא שלמערכת הביורוקרטית דינמיקות דטרמיניסטיות משל עצמה וטבען של אותן דינמיקות היא להתיעל ולחתור להשגת פתרונות מושלמים ככל האפשר לאתגר שעמו היא מתמודדת. דינמיקות אלה הוליכו באופן ישיר את הרכבת דרך עשרות אלפי תחנות קטנות עד לתחנה הסופית באושוויץ. כפי שהדגיש מארוס, המטפורה שבה משתמש הילברג היא מטפורת המכונה.22  וזו משהחלה לפעול, פעלה מכוח עצמה באופן בלתי ניתן לעצירה. רק גורם חיצוני כמו תבוסה במלחמה יכול לעצור אותה.

ראוי לציין כי טיעונו של יקל הוא בסופו של חשבון אנלוגי בעוד שטיעונו של הילברג הוא סטרוקטורלי.

יקל טוען כי השקפת עולמו של היטלר עמדה על שני עמודים מרכזיים שביניהם היה קשר אינהרנטי. האחד הוא סילוקם של היהודים והשני הוא כיבוש מרחב המחיה במזרח.23 בקפיצת ענק הוא בודק ומגלה אנלוגיה מאד קרובה בין רעיונות אלה לבין התוצאות הסופיות. תוך סימון כמה נקודות ציון בדרך הוא משרטט באופן מאד גס את התהליך שהוביל מגיבוש השקפת העולם לתוצאות ההיסטוריות.

אין זה שיקל מתעלם לחלוטין מהתהליך אלא שמה שמעניין אותו אינו התהליך עצמו אלא שני דברים אחרים: א. קיומו של רצף קבוע של אותם שני אלמנטים קריטיים בהשקפת עולמו של היטלר (כיבוש מרחב מחייה והשמדת היהודים) ובמקביל קיומו של רצף קבוע של מטרותיו; ב. חתירה אישית של היטלר למימוש אותן מטרות. הצגת מה שמתרחש בין הראשית לאחרית היא אפוא חשובה לטיעון של יקל, אך בסופו של דבר נראה כי נקודת המוצא של הטיעון ומה שמקנה לו את כוח השכנוע שלו, אינו הרצף אלא האנלוגיה בין האידיאולוגיה של שנות העשרים לבין ההתרחשויות של שנות הארבעים.

מכיוון שכך, וזו אחת מנקודות החולשה של הטיעון, הוא מדלג על תקופות ארוכות ואבני דרך מרכזיות במדיניות הנאצית כלפי היהודים. כך לדוגמא הוא מקדיש רק עמודים מעטים לשנות השלושים ומהר מאד קופץ לנאום של היטלר מינואר 1939 ברייכסטאג לו הוא מייחס משמעות עצומה.24  הוא גם אינו מסביר מדוע לא פעל היטלר לקראת השמדתם של היהודים כבר בשנות השלושים. הדעת נותנת, שאם כבר הייתה תוכנית או אפילו רק מצע רעיוני חמור ומחייב להשמיד את היהודים בזמן הנראה לעין, לא היה צריך לאפשר להם להגר מגרמניה אלא ללכוד אותם ולחכות לשעת הכושר להשמידם. לעיתים הוא גם נקלע למעין טיעונים כמעט שרירותיים. כך לדוגמא התבטאויותיו של היטלר ביחס לשני היסודות הקבועים בהשקפת עולמו וביחס לחתירה המתמדת להגשמתם, שאינם עולים בקנה אחד עם קיבעון והתמדה אלו, מוצגים תמיד כהטעיה מכוונת של היטלר. לעיתים נראה כי ההכרעה מה יחשב כאמירה המייצגת את כוונתו האמיתית של היטלר ומה יחשב כאמירת הטעיה, היא כמעט שרירותית וחסרת נימוק נסיבתי מספק.25

הילברג, לעומת זאת, בונה את טיעונו בצורה אחרת. בניגוד לפונקציונליסטים, דוגמת מרטין ברושאט, הנס מומזן, גץ עלי ואחרים, אשר בודקים את התרחשותם של האירועים מתוך הנסיבות הספציפיות בזמן ובמקום שהתחרשו, ומתוך מאבקי הסמכויות בין מנגנוני המשטר השונים, מקבלים האירועים את משמעותם, בהסברו של הילברג, מתוך מקומם בסטרוקטורה הכללית של 'הפתרון הסופי'. הילברג גם אינו מבסס את טיעוניו על הפוליררכיה של המשטר הנאצי. ההפך הוא הנכון. 'הפתרון הסופי' התרחש משום שבסופו של חשבון, פעלו כל המערכות השלטוניות באופן מסונכרן ומתואם.

למעשה בונה הילברג מערכת טיעונים כפולה. מצד אחד לכל אירוע יש את הסיבות המיוחדות לו בזמן ובמקום. אך למעשה נראה כי הנסיבות הללו הן מקריות ומה שמהותי היא הסטרוקטורה הכללית. ניקח לדוגמא את הקמתו של גטו לודז'.

סיפורו של גטו לודז' הוא כידוע מאד ייחודי. הילברג מתאר בפרוטרוט את כל המהלך שהוביל להקמתו של הגטו.26  הוא מציין, כמובן, את העובדה שהגטו הוקם כמצב זמני ולאחר מכן בגלל עיכובים שונים בתוכנית הגירוש של פולנים ויהודים התקיים הגטו עוד זמן רב. הוא מונה את הסיבות הספציפיות להקמת הגטו שבאו מחוגים שונים – הרופאים טענו שהיהודים היו מפיצי מחלות, אחרים טענו שהם יוצרים שוק שחור, ואנשי המנהלה, שהיו צריכים לדאוג למגורים לפקידים ולקצינים הנאצים, דרשו דירות. בהמשך מצביע הילברג על התנאים המיוחדים ששררו בגטו לודז', על מדיניות התעסוקה וההזנה הייחודית בגטו ועל הוויכוחים בין גופי השלטון השונים על הטיפול בגטו. הוא מרחיב על הסיטואציה הפנימית הייחודית, על אופיו המיוחד של רומקובסקי ועוד ועוד. נראה מתוך העיון המדוקדק בפרטים הקטנים, כי הכל מקומי ואולי אף מקרי. גורלו של גטו לודז' הוא תוצאה של צירופי מקרים ומאבקי כוחות אד הוק. כך יטו לטיעון חלק מהפונקציונליסטים, אולם הילברג אינו נשאר ברמת טיעון זו והוא צועד צעד אחד נוסף.

מה שמאפיין את ספרו של הילברג, שבמעגלים הולכים ומתרחבים הוא מצביע על כך שכל ההתרחשויות הללו אשר נראות, לכאורה, תוצאה של גורמים מקומיים, מתנקזות בסופו של דבר לתוך תהליך גורף שיש לו הגיון פנימי חזק מאד משל עצמו. את התהליך וההגיון הללו ניתן להבין רק מתוך מקומו של כל מקרה ספציפי בסטרוקטורה הכללית. נשוב ונראה כיצד נבנית מערכת טיעונים זו ביחס לגטו לוז' וביחס לגטאות בכלל.

ראשית, הילברג אינו באמת נותן אמון להסברים הנאצים, שמנינו לעיל, שבשלהם כאילו נסגר הגטו. הוא מחשיב אותם כתירוצים בעלמא. אותם תירוצים, מעיר הילברג, ישמשו מאוחר יותר לשלוח את תושבי הגטו אל מותם. שנית, למרות שהגטאות לא הוקמו לפי תוכנית אב או הוראה מרכזית אחת, הם הוקמו בדפוס כמעט זהה. ואין זה צריך להפתיע, טוען הילברג, שהרי הבעיות שעמן התמודדו המקימים היו זהות. גטו לודז', מכל מקום, שימש 'פרוטוטיפ' (כך בלשונו).27  שלישית, טוען הילברג, אולי לא הייתה תוכנית ספציפית כיצד להקים גטאות, היכן ובאיזה קצב, אולם עצם רעיון הקמת הגטאות היה רעיון (למעשה הוראה) מרכזי שיזם היידריך ושבא לידי ביטוי באיגרת ששלח ב21- בספטמבר 1939 לראשי האיינזצגרופן (איגרת הבזק). אולם בגלל בעיות כוח אדם לא יכלו האייזנצגרופן ליישם את ההוראה..28 רביעית, וזה לדעתי האלמנט המשמעותי ביותר בטיעונו של הילברג, כל הגטאות, שכאילו הוקמו באופן מקומי על ידי דרגים מקומיים בהתאם לתנאים מקומיים, הם חלק ממה שמחשיב הילברג כשלב מובנה לתוך המכניזם והלוגיקה של ההשמדה – שלב הריכוז. כל התוהו ובוהו של ההתרחשויות בנוגע ליהודים, מקבל הגיון וסדר כשהוא מאורגן לתוך הסטרוקטורה, שבה שלב הריכוז הוא השלב השלישי שבא לאחר שלב ההגדרה של היהודים ושלב הניצול הכלכלי ולפני שלב ההשמדה הרצחנית.

משום כך פרקי הספר אינם מחולקים לפי תקופות או אזורים גיאוגרפיים אלא לפי אותה סכימה בת ארבעת השלבים..29  רק החלוקה הפנימית היא לעיתים גיאוגרפית, אך זו נועדה להראות את גילויי התימה של הפרק במקומות שונים. הפרק שבו דן הילברג באריכות בהקמת הגטאות נקרא 'Concentration' ובו החלק הראשון מוקדש לתיאור ריכוזם ובידודם של היהודים ברייך ובפרוטקטוראט והחלק השני לריכוזם ובידודם של היהודים בפולין. שניהם גילויים של אותו שלב בתהליך ההשמדה הנאצית.

אחדות השפה שבה משתמש הילברג היא אחד האמצעים היוצרים אחדות תימטית זו לאורך הספר. כך, גם את בידודם של היהודים ברייך ובפרוטקטוראט בשנות השלושים הוא מכנה 'גטואיזציה'. והוא מנמק:

Ghettoization does not mean that Jewish districts, complete with walls, were set up in the cities of the Reich and the Protektorat. Such districts were later established in Poland and Russia to the East. But the Jewish community in Germany was subjected to conditions that had many characteristics of the ghetto.”30

 

ומיד הוא מונה חמישה מאפיינים שבאים לידי ביטוי בשלבי ה'גטואיזציה' הן ברייך ובפרוטקטוראט והן בפולין.

ניתן, אפוא, לסכם סיכום ביניים ולומר, שלצד הנקודה המשותפת הראשונה שזיהינו אצל שני החוקרים בקשר לתהליכיות ההכרחית של 'הפתרון הסופי' וביחס שבין השלב העוברי של התהליך לבין התוצאה המאוחרת, ניתן להגדיר נקודה משותפת נוספת, שבה נדמה כי הילברג ויקל קרובים. שניהם מסוגלים לצמצם את כל התהליך של 'הפתרון הסופי' למעין נוסחה פורמלית אחת.

יקל מדבר על שתי מטרות הקשורות במחשבתו של היטלר באופן אינהרנטי ושהיוו את הגרעין המהותי הקבוע והבלתי משתנה בהשקפת עולמו של היטלר אותם הוליך באופן אישי, בנחרצות ובאופן כמעט דטרמיניסטי לקראת 'הפתרון הסופי' – רעיון כיבוש מרחב המחיה במזרח ורעיון סילוקם של היהודים.

הילברג גם הוא מצליח לפשט את כל התהליך המורכב והארוך של 'הפתרון הסופי' לכלל סטרוקטורה אחת (המכתיבה במידה רבה את מבנה הספר). הוא מדבר על ארבעה שלבים פורמליים המובנים אינהרנטית למערכת ושהוליכו לקראת 'הפתרון הסופי': 1) הגדרת היהודים, 2) נישולם, 3) ריכוזם, 4) השמדתם.31

 

מכאן ברצוני לצעוד למישור משותף נוסף לשני החוקרים, שלמעשה קשור במידה רבה לנקודה שזה עתה הצבעתי עליה. אכנה זאת תפישת ה'אחדות שבתוך הריבוי'.

שני החוקרים מודעים היטב לפוליררכיה שאפיינה את מערכות השלטון הנאציות. שניהם מודעים לריב ולכפל הסמכויות, הכמעט אין סופי, ששרר באופן מובנה לתוך מערכות אלה. שניהם מודעים למגמות השונות שגופים שונים ייצגו ולתחרות ולמחלוקות שהתגלעו ביניהם. שניהם מודעים לקואליציות וליריבויות שקמו ונפלו בעימותים סביב נושאים שונים בתוך המנגנונים הנאציים וביניהם (ובתוכם גם ביחס לנושא היהודי). אולם יחד עם זאת, שניהם מזהים ומדגישים ואף מעמידים במרכז תובנתם ההיסטורית איזו נקודה שבה מסתנכרנים בצורה מתואמת כל מנגנוני האדמיניסטרציה והביורוקרטיה. שניהם מזהים מעל לכל אלו, כיוון ברור של המנגנון הביצועי שהוביל את ההיסטוריה אל האסון של 'הפתרון הסופי'.

 

אצל יקל הדבר מאד ברור – הגורם המאחד הנותן כיוון לכל המערכת הוא היטלר האידיאולוג/המדינאי המצוי מעל לתחרות וליריבויות בין גופי האדמיניסטרציה ומרכזי הכוח השונים. אין יקל סובר כאחרים שפוליררכיה זו החלישה את היטלר בגלל שהוא נאלץ להתחשב ולהתפתל בין האינטרסים השונים. ההפך הוא הנכון. פוליררכיה זו חיזקה אותו משום שהוא יכול לתמרן בתוכה ואף לקנות לעצמו מעמד של בורר. תחת שלטונו הפוליקרטיה הנאצית הייתה בסופו של דבר פוליקרטיה מדומה, שכן הכל התרחש על פי רצונו ולפי חזונו של היטלר. וכך מסביר יקל את היחס שבין מנהיג בכלל והיטלר בפרט, לבין המבנה הפוליקרטי של המדינה בכלל ושל המדינה הנאצית בפרט:

"בתחום המעשה הוא [השליט] נמדד כמובן על פי מטרותיו. אם מוסד או גוף כלשהו מצליחים לממש את האינטרסים שלהם באחד התחומים, יש לבחון קודם כל באיזו מידה ביקש המונוקראט לכפות את רצונו הוא בתחום זה. רק אם מתברר כי לא עלה בידו להגשים את מטרותיו או שנכפו עליו מטרות אחרות, ניתן לומר על שלטונו שהוא פוליקרטיה ולא מונוקרטיה. במקרה של היטלר אין קושי רב בבחינה כזו. אין כמעט אדם שביטא את מטרותיו מראש ובבהירות רבה כמוהו. הוא שב ואמר שלנגד עיניו שתי מטרות בלבד: כיבוש המרחב וסילוקם של היהודים וכי כל השאר אינם אלא אמצעים להשגת מטרה כפולה זו... ראוי אפוא לבדוק את שלטונו לאור מטרותיו."32

 

הילברג לעומת זאת לא רואה בסמכות פרסונלית חיצונית כלשהי את הגורם המאחד הנותן כיוון ברור למערכת לפעול את פעולתה ולממש את יעדיה. הוא גם אינו מדבר על יעד מגובש ומסומן באופן רשמי מראש. אולם הוא בהחלט מדבר על כיוון ברור וסינכרון של כל המערכות הביורוקרטיות:

       “In the final analysis, the destruction of the Jews was not so much a product of laws and commands as it was a matter of spirit, of shared comprehension, of consonance and synchronization”.33

 

תובנה זו היא בסופו של דבר מפתיעה מאד כשהיא יוצאת מפי חוקר המצוי לפני ולפנים בלבירינט של מנגנוני השלטון הגרמניים בתקופה הנאצית. כאיש מדע המדינה, תלמידו של מחבר 'בהמות', שחלק ניכר מעבודתו הוקדשה להכנסת סדר והיררכיה באמצעות עשרות דיאגרמות ותרשימים בתוך מערכות האדמיניסטרציה המרובות, המפותלות והמורכבות, שהשפיעו על גורל היהודים תחת השלטון הנאצי, הצהרה כזו נשמעת כמעט כאבסורד. ואין לטעות, בספרו אין הילברג מחמיץ כמעט כל הזדמנות להראות גם חילוקי דעות, יריבויות והבדלי אינטרסים בין גורמים שונים ובין אישים שונים. הוא מתאר בפרוטרוט את העימות בין המפלגה לשירות הציבורי ביחס לבני תערובת (Mischlinge); את המאבק בין הגופים השונים על ביזת הרכוש היהודי; את המאבק בין גרייזר לפרנק על גירוש יהודי לוזדז' לגנרל-גוברנמן; את מכתבו המלעיג של אבלור להימלר בו הוא מתלונן על אייכמן ביחס לגירוש יהודים וצוענים לתוך גטו לודז'; את הסתייגויותיהם של קובה, בלקוביץ, שאכט ואחרים מהמדיניות הרשמית כלפי היהודים ועוד כהנה וכהנה. אך בסופו של דבר עבור הילברג אלו רק מערבולות קטנות בתוך הזרם הגדול.

הילברג, בעקבות פרנץ נוימן, שאליו הוא מתייחס כאל אב רוחני,34  מונה ארבעה מרכזי כוח במדינה הנאצית: השירות הציבורי, הצבא, התעשיה והכלכלה, והמפלגה. כולם, כך טוען הילברג ממרום מושבו של חוקר שקרא בנוקדונות אין קץ אלפי מסמכים של ביורוקרטים מכל הדרגים ומכל המשרדים,35  פעלו בהרמוניה להשמדת היהודים. ולא זו בלבד, אלא שכל אחד הטביע את חותמו הייחודי. השירות הציבורי – את היסודיות והביורוקרטיות; הצבא – את האופי הצבאי, את המשמעת והדבקות במטרה; התעשיה – את האופי החסכני, היעיל והנצלני של התהליך; והמפלגה – את תחושת היעוד ההיסטורי והאידיאולוגי.

הפלא הוא, כי למרות שהיה תהליך השמדת היהודים פרויקט לאומי ענק, ששיתף את כל המנגנונים הגדולים במדינה, אליבא דהילברג לא היה לו מוקד. לא היה לו מנגנון מרכזי אחד או משרד אחד שריכז את כל הטיפול בנושא. השמדת היהודים הייתה תוצאה של מערך שלם של תיאומים בין מנגנונים קיימים. לא היה מנגנון מיוחד של רצח ולא היה תקציב מיוחד לכך. כל ארגון שיחק תפקיד ייחודי כשבשלבים שונים מנגנונים שונים הפכו להיות יותר דומיננטיים מאחרים. הפלא השני, אליבא דהילברג, הוא שלמרות כל זאת, כולם פעלו יחד מתוך שותפות ותיאום שנוצרו מאליהם, להגשמת מטרה שמשמעותה האמיתית הלכה והתבהרה עם חלוף הזמן: The Destruction of the European Jews..

בכדי להגדיר את משמעות הכיוון של המנגנון הביורוקרטי שהשמיד את היהודים השתמשתי בפיסקה הקודמת בכותרת ספרו, אשר אין כמוה מתאימה לבטא את תפישתו של הילברג..36  מובנו של שם הפועלdestruction  הוא כפול – גם הריסה וגם השמדה. בהשתמשו במילה זו הכוללת את שתי המשמעויות, כלל יחד בתהליך אחד את כל שלביו מבלי להתחייב לכך שמראש היה מוגדר סופו הרצחני של התהליך. אולם במובן הגליאני, שניהם ביטויים של אותה ה'רוח' עליה מדבר הילברג. בתחילה היה זה ה-destruction  הראשון ואחר כך מהסוג השני, ושניהם גילויים של אותה רוח עצמה – של destruction  כחורבן כללי.

אולם מה נתן את הכיוון לכל המנגנון הזה שפעל בתיאום כה יוצא דופן?

לטענתו של הילברג, אין צורך בהענקת כיוון מבחוץ. זו מכונה שהכיוון שלה מובנה באופן אינהרנטי בתוכה. מרגע שהוגדרו היהודים כאויב גזעי שיש לסלקו החלה המכונה הביורוקרטית לגרוס ולרמוס. מכאן ואילך היא הוליכה באופן שאינו ניתן לעצירה, ליעול ולהחרפה גדלים והולכים עד שהגיעה ל'פתרון הסופי'. הכלל הוא, שאם מגדירים למערכת הביורוקרטית המודרנית אויב ולא מציבים לה מגבלות, היא תוביל מעצמה לחיסולו. ולא היה זה רק גורלם של היהודים. לטענתו של הילברג, אם לא היה גורם חיצוני עוצר את המכונה היא הייתה ממשיכה הלאה בהשמדת אויבים אחרים כמו הצוענים והפולנים.37

בנקודה זו אני מבקש לפנות למישור רביעי שבו מצטלבות שתי עבודותיהם של הילברג ושל יקל. וזה דווקא באספקט אחד של נושא האנטישמיות – או ליתר דיוק, מידת האנטישמיות של דרגי הביניים.

לגבי מידת האנטישמיות של המבצעים אומר הילברג את הדברים הבאים: "The destroyer of the Jews was no anti-Semite."38

דברים ברוח דומה טוען גם יקל:

'הגופים שביצעו את רצח היהודים על פי רב לא פעלו מתוך אנטישמיות. למעשה אפשר לומר, שהגמול עבור התפקיד שהוטל עליהם, הוא שהיה הכוח המניע בפעולתם. יש סימוכין להשערה, שמניעים אלה פעלו גם בדרגות הבכירות ביותר של המנהיגות הנאצית'.39

 

שני החוקרים שחיבוריהם מייצגים כיווני מחקר כל כך שונים מסכימים אפוא, שהאנטישמיות לא הייתה גורם שהפעיל באופן ישיר את דרגי הביצוע, כולל אלו הבכירים ביותר,40  ושניהם עושים זאת מאותה סיבה עצמה – הם פשוט לא התעניינו כלל בדרגי הביצוע!

כמובן, שעתה יש לסייג באופן חריף, שהרי מה מעניין את הילברג יותר מדרגים אלה? הרי כל ספרו מוקדש להם. אך הוא מעוניין בהם כפקידים של מערכת ולא כבני אדם. עולמם הפנימי, מערכת היחסים שלהם, הקשרם החברתי כמעט ואינו מעניין אותו. הוא מעוניין בהם כחלק ממערכת ההשמדה הגדולה – כחלק מהמכונה. המוטיבציה שלהם, אם היא בכלל מעניינת, היא מוטיבציה של פקידים. לאנטישמיות שלהם למעשה אין כל רלבנטיות. משום כך הוא יכול לפתור את כל העניין במשפט גורף אחד.

גם יקל אינו מעוניין בפקידות – הגבוהה והזוטרה. אמנם הוא מחשיב מאד את האידיאולוגיה כגורם מכריע ובלעדי להבנת התרחשותו של 'הפתרון הסופי', אך רק במובן שזה שהיטלר החזיק בה והצעיד אותה בעקביות למימושה המוחלט. הפקידים הם רק מכשיר בידיו, ושוב אין זה מעלה ואין זה מוריד, מה חשבו ובמה האמינו. ואכן, בראשית ספרו מבחין יקל בין האידיאולוגיה של המפלגה לבין זו של היטלר והוא בוחר להתמקד בשני משום שבסופו של דבר הוא זה שהניע את התהליך ההיסטורי הקטסטרופלי. עולה אפוא, שבעבודה של שני ההיסטוריונים כל אותם המוני בני אדם שהוציאו את 'הפתרון הסופי' אל הפועל פעלו כמכשירים בידיים של משהו גדול מהם בהרבה. אליבא דיקל, הם היו כלי בידיו של היטלר למימוש חזונו המתועב שאליו חתר ללא הפסקה. ואילו עבור הילברג, הם היו כולם ברגים קטנים במכונה ביורוקרטית גדולה שפועלת מכוח עצמה.

 

לסיכום הדיון בחיבוריהם של הילברג ושל יקל מן הראוי להדגיש שוב את ההבדלים הברורים שביניהם. כל אחד מהם מייצג אסכולה שונה לגמרי במחקר ההיסטורי של 'הפתרון הסופי'. יקל הוא היסטוריון של הרעיונות המדיניים ואילו הילברג הוא איש מדע המדינה החוקר את מבנה ותפקוד מנגנון האדמיניסטרציה. עיקר עניינו של הראשון הוא במנהיג ואילו השני מעוניין במנגנון. הראשון פונה בעיקר לכתביו ולנאומיו הפומביים של היטלר והשני נובר בארכיונים לחפש את המסמכים הפרוזאיים ביותר. הראשון הוא איש משיכות המכחול הגדולות ואילו השני הוא איש התמונה המפורטת עד אין סוף. הראשון רואה את התהליך ההיסטורי כמונע מכוחה של האישיות החד-פעמית ומכוח השקפת עולמה והשני רואה את ההיסטוריה כמונעת מכוחם של תהליכים א-פרסונליים הבאים לידי ביטוי במעשים פרוזאיים של מערך של פקידים ואנשי ביצוע. אך למרות כל זאת, אני  מבקש לטעון, ניתן לזהות סטרוקטורה משותפת, משמעותית ביותר וחזקה, בעלת אופי הגליאני מובהק, אצל שניהם.

 

הן הילברג והן יקל מגדירים תקופה שניתן לתחום אותה ושהיא עיקר עניינם. תקופה זו מובחנת באופן ברור מזו שלפניה ומזו שלאחריה. יקל מחלק את האירוע לשניים. הוא מדבר על תקופה פורמטיבית של שנות העשרים שבה מתגבשים רעיונותיו של היטלר ותקופה אקטיבית שבה הוא פועל למימושם של אותם רעיונות. התקופה נחתמת משמת היטלר וגרמניה מובסת. הרצף וההקבלה בין שתי תקופות המשנה הם ההיסטוריה של השואה.

הילברג אינו מדבר על תקופה פורמטיבית אלא על תהליך, אך זהו תהליך בעל התחלה ברורה. ראשיתו בחוק האנטי-יהודי הראשון שנוסח (אפילו עוד טרם שנחקק). אז יצאה מכונת ההשמדה אל הדרך. מכונה, אשר בניגוד להסברו של יקל, נעדרת כל מימד אנושי..41 סופו של התהליך הוא הריסתה של מכונת ההשמדה בידי גורם חיצוני.

אולם למעשה, הילברג מסייג את הקביעה הזו. הילברג מדגיש את תהליך האסקלציה המתמדת הטמון באופן פנימי במכונת האדמיניסטרציה הרצחנית. אך בנוסף לכך, עבר מנגנון ההשמדה עוד שני תהליכים: א. יותר ויותר גופים כמו הצבא ומפעלי התעשיה הפכו להיות חלקים פעילים בו; ב. בד בבד הפך המנגנון הביורוקרטי לפחות ופחות ביורוקרטי. אם בהתחלה הוא פעל מכוחם של חוקים, בהדרגה נדרשו רק צווים והוראות ולבסוף רק רמיזות בעל פה. בכדי להפעיל ביעילות את המערכת העצומה בביצוע המשימה הגדולה ביעילות ובמהירות שנדרשו, לא יכלה המערכת לשמור על צביונה הביורוקרטי. בשלב מסוים היא לא הייתה עוד מערכת ביורוקרטית שחוקים נהלים והגדרות הם נשמת אפה. במובן זה שוב משתמש הילברג באותו מונח (ביורוקרטיה) לכל אורך הספר בכדי לתאר דברים שונים מאד. אך מעבר לכך, המשמעות היא שלמעשה המערכת נעה לכיוון של אנרכיה טוטלית והתפרקות עצמית, משום שכוחו של המנגנון הוא להמשיך ולשעוט קדימה ומשלא שמים לו מעצורים הוא מתפרק מנכסי צאן הברזל שלו, דהיינו אפיוניו הביורוקרטיים, ומביא למעשה להשמדתו העצמית. במובן זה, לא זו בלבד שמשנוסח החוק האנטי-יהודי הראשון, כבר נחתם גורלה של יהדות אירופה, אלא שבאופן פרדוקסלי נחתם גם גורלו של הרייך השלישי.

 

הן הכתיבה ההיסטורית של הילברג והן זו של יקל פועלות במסגרת של מושג האמת  ההגליאנית. מושג האמת של היגל אינו התאמה שבין המושג לבין מציאות חיצונית, אלא הוא בראש ובראשונה התאמת המציאות למושגה הפנימי, כלומר לתכליתה. 'האמיתי הוא השלם, אך השלם אינו אלא המהות המביאה את עצמה לידי שלמות' .42  האמת היא אפוא מתפתחת. ה'רוח' אשר מופיעה בתחילת הדרך באופן מצומצם וראשוני, הולכת ומתפרטת במציאות ההיסטורית, החברתית והתרבותית הקונקרטית ומגיעה כך למצוי גובר והולך שלה עצמה. ככל שהתופעה נתונה ביחסים דיאלקטיים עם מושגה הפנימי, שהוא גם תכליתה הסופית, כך היא אמיתית יותר. בתחילתה של התנועה ההיסטורית מצויה אמת זו במצב גולמי עוברי וראשוני, אך בהמשך היא לובשת את צורתה המלאה כמו האלון המפואר אשר כל ישותו כבר הייתה גלומה בבלוט שמתוכו צמח.43

היגל תפש עצמו כעוסק ברוח הקדמה ומתוך ההקשר הפילוסופי של הנאורות. אך תפישתו ההיסטורית יכולה להיות תקפה, כך נדמה, כדיאלקטיקה שלילית, גם לגבי רוחות ריאקציונריות וקטסטרופליות. הן הילברג והן יקל, מצביעים על תנועתה הבלתי ניתנת לעצירה של הרוח הנאציונל-סוציאילסטית אל עבר מימושה המלא וההרסני בצורת 'הפתרון הסופי'. במקרה של יקל מדובר ברוח רעיונות מרחב המחיה והאנטישמיות המתגלמים בדמותו של המנהיג הכל יכול אשר מוביל את התהליך אל מלוא מיצויו שהיה כבר גלום בו מרגע הופעתו. אצל הילברג מדובר, כפי שראינו, ברוחה של המכונה הביורוקרטית, אשר כבמעין נוסחה מתמטית כבר סופה חקוקה בראשיתה. שתי ההיסטוריות הללו הן היסטוריות טלאולוגיות שרק מיצו, באופן כה הרסני, את מה שהיה גלום בהן בראשיתן.

 

למרות שהן יקל והן הילברג שפכו קיתונות של רותחין על ספרו של גולדהגן,44 הרי שבמישור שבו אנו עוסקים ישנו דימיון רב בין כתיבתו לכתיבתם. גם כתיבתו מונעת מתוקף תבנית טלאולוגית חמורה. ולמרות שבתכניו, ובמידה מסוימת בפשטנות שבו מוצגים הדברים הוא שונה משני ההיסטוריונים הללו ומרבים אחרים שקדמו לו, הרי המבנה היסודי של טיעונו הוא זהה: בגרמניה של המאה התשע עשרה התפתחה אנטישמיות בעלת אופי גנוצידלי, אשר התפשטה לכל שדרות הציבור הגרמני ואשר מימשה את עצמה באופן מלא ב'פתרון הסופי'. הרוח אשר מביאה את עצמה למימושה אינה, כמובן, רוחה של מכונת ההשמדה הביורוקרטית הנאצית, ואף לא רוחה של האנטישמיות, אלא למעשה רוחה של הגרמניות כפי שהתפתחה למן סוף המאה התשע עשרה, שהאנטישמיות הרצחנית הייתה חלק מעצמה ובשרה.

טענתי, שאותה אבקש לפתח בדפים הבאים היא, שספרו של בראונינג, 'אנשים רגילים' אולי יותר מכל שאר ספריו, מתנתק ממבנה הטיעון הטלאולוגי ההגליאני אך לא לגמרי. במובן מסוים, הוא מעתיק אותו מהתחום של ההיסטוריה לתחום של ההיסטוריון.

 

'אנשים רגילים'

ראינו כיצד ניתוח מבנה הספר ומבנה הטיעון של היסטוריונים כה שונים כמו הילברג ויקל, מאפשר לזהות מישור משותף משמעותי מאד בכתיבה של שניהם. עתה, ברצוני לפנות לניתוח מבנה ספרו וטיעוניו של כריסטופר בראונינג אשר יצביע על מפנה מבני המתבצע בספרו, מעבר לתכנים בהם הוא חולק על שני קודמיו.45

 

אם מחקרו של יקל עוסק במנהיג, ומחקרו של הילברג עוסק במנגנוני האדמיניסטרציה, הרי שמחקרו של בראונינג עוסק במבַצעים בפועל – באנשי השטח שרצחו בפועל עשרות אלפי יהודים ופולנים במסגרת 'הפתרון הסופי' וכיבוש מרחב המחיה של גרמניה הנאצית, תוך שיעבודם הברוטלי של העמים הסלאביים, בשטחי המזרח.

אנשים רגילים הוא מחקר העוקב אחר גדוד מילואים (גדוד 101) של משטרת הסדר הגרמנית, שנטל חלק מרכזי בהשמדה המונית של יהודים באזור לובלין בשנים 1942-1943. המקורות עליהם מתבסס המחקר הם תיקי החקירה הפלילית שהתנהלה מטעם התובע המחוזי של המבורג בין השנים 1962-1972 נגד רבים מחיילי וממפקדי הגדוד (210 מבין 500 אנשי הגדוד). באמצעות תיקי החקירה הללו מנסה בראונינג לשחזר את פעילותו של גדוד המילואים בשני מישורים: א) שיחזור הפעילות המבצעית של הגדוד; ב) שיחזור צורות התגובה השונות של חיילי הגדוד למשימה הגנוצידלית שלה היו שותפים. השאלה המרכזית עליה מנסה בראונינג לענות במחקרו היא, כיצד הפכו אותם 'אנשים רגילים,' בני המעמד הבינוני מהמבורג, לרוצחי המונים. כידוע, עורר ספר זה, מאז צאתו, ויכוח היסטוריוגרפי ער ובעיקר לאחר צאתו לאור של ספרו של גולדהגן תליינים מרצון בשירות היטלר, אשר במידה רבה מוקדש לפולמוס עם מסקנותיו של בראונינג תוך בדיקת אותם תיקי חקירה.46

למרות שרוב עמודי הספר עוסקים בסיפור העבר – סיפורו של גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר הגרמנית במהלך המלחמה, נתון סיפור זה מבחינה מבנית בתוך סיפור מסגרת שבמוקדו מצוי לא העבר אלא ההווה ולא גדוד המילואים אלא בראונינג ההיסטוריון. אני מבקש להציע קריאה בספרו של בראונינג מתוך הזיקה שבין סיפור המסגרת לסיפור הפנים.

 

לפי עדותו של בראונינג במבוא לספרו, הוא נקלע לחקר גדוד 101 כמעט במקרה. השאלה המקורית שהטרידה אותו בראשית מחקרו הייתה: כיצד סיפקו הנאצים כוח אדם לביצוע 'הפתרון הסופי' דווקא בשנים 1942-1943, שהיו מבחינתם של הגרמנים שנים מכריעות במלחמה נגד בעלות הברית. בחפשו תשובה לשאלה זו, הגיע בראונינג לארכיון היחידה לתיאום חקירות פשעי הנאצים בלודוויגסבורג. שם הוא נתקל בתיק החקירה של הגדוד. וכך הוא מתאר את האופן שבו חווה את המפגש עם אותם תיקים פליליים:

'למרות העובדה שחקרתי מסמכים ארכיוניים ורשומות בתי משפט של השואה במשך קרוב לעשרים שנה, לכתב האישום הזה הייתה השפעה חזקה ומטרידה במיוחד. מעולם לפני כן לא ראיתי את בעיית אפשרות הבחירה עולה בצורה כה דרמטית ממהלך האירועים ומובאת לדיון בצורה כה גלויה על ידי לפחות כמה מן המבצעים. מעולם לפני כן לא ראיתי את המעשים המפלצתיים של השואה ניצבים באופן כה מחריד אל מול פניהם האנושיים של הרוצחים. [הדגשות שלי- ע.ג.].47

 

המפגש עם המקורות, על פי קטע זה, מצטייר כחוויה רבת עוצמה, מכוננת וחד פעמית, עבור בראונינג. מעין רגע של הארה. ולמרות היותו, כדבריו, היסטוריון ותיק ומנוסה בחקר תקופת השואה, הוא נחשף למשהו חדש ושונה. כדי כך, שהוא מחליט לפנות למחקר אחר מזה שתכנן מלכתחילה. מה שכה הרשים את בראונינג באותם תיקי חקירה הייתה ההתוודעות הבלתי אמצעית לממדים האנושיים של מבצעי הרצח. כאילו בבת אחת מגלה בראונינג את אותם רוצחים אלמונים ומפלצתיים כאנשים בשר ודם, כמוהו ממש, שעמדו בפני הכרעה מוסרית בה נכשלו רובם. מה שמתאר כאן בראונינג, הוא למעשה טרנספורמציה מנטלית, שבמהלכה משהו בהתייחסותו כלפי מבצעי הפשעים השתנה. לפתע הפכו הנאצים ממפלצות הפועלות במישור בלתי אנושי, שהוא זר ומנוכר להיסטוריון, לבני אדם אשר ביצעו את פשעם מתוך מצב קיומי אנושי שהוא ממילא גם אוניברסלי ושלכאורה, ההיסטוריון עצמו יכול היה לעמוד בו. במובן זה מצויים המבצעים וההיסטוריון על אותו מישור אנושי שרק ממנו, כך מרגיש בראונינג, ניתן לו כהיסטוריון להבין את הדינמיקות שהביאו את אותם 'אנשים רגילים' לבצע את הפשעים שביצעו. ואכן בהמשך, כשהוא מדבר על תחושת האמפתיה וההזדהות של ההיסטוריון עם מושאי מחקרו, גם כשמדובר ברוצחים הוא מסביר: 'אני חייב להכיר בכך שבאותו מצב יכולתי גם אני להיות או רוצח או משתמט – שניהם היו אנושיים'.48

נקודת המוצא למחקר היא, אם כן, הזדהות של בראונינג עם הסיטואציה האנושית-מוסרית אוניברסלית שעמדה בפני הרוצחים (כמובן שלא עם מעשיהם), ושהיוותה לדעתו את נקודת המוצא האנושית לביצוע הרצח. זה גם המשפט האחרון בספר (אני כמעט מתפתה לכתוב השורה התחתונה): ' אם אנשי גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר יכלו להפוך לרוצחים בנסיבות כאלו, איזו קבוצת אנשים לא הייתה הופכת לכזאת?'49

מה שמבריח, אפוא, את הספר מראשיתו ועד סופו היא תחושת הזדהות כמעט אינסטינקטיבית של בראונינג, עם הסיטואציה האנושית של אנשי גדוד 101. זו הזדהות המתאפשרת, כך נדמה, רק מתוך ההנחה א-פריורי בדבר מישור קיומי וערכי אוניברסלי, המשותף למבצעי הפשע, להיסטוריון, ולקהל הקוראים, ולמעשה לכל חברה אנושית. זו הנחה הומניסטית סמויה הגורסת שרק מתוך התבוננות באותו מישור אוניברסלי משותף ניתן להבין כיצד התרחש הפשע - דהיינו כיצד בגדו אותם 'אנשים נורמליים' בעולם הערכים האוניברסלי וכיצד אפשרו את התמוטטותו. מכאן כבר קצרה הדרך, לחפש גם את ההסבר להתמוטטות אותה מערכת ערכים אוניברסלית בסיטואציה בעלת סטרוקטורה אוניברסלית.

תפישה אינטואיטיבית זו שנקבעה, כך נדמה, כבר במגע הראשוני עם החומר מבריחה את הספר, כפי שנראה בהמשך, מראשיתו ועד סופו. היא גם קובעת, במידה רבה, את דיסציפלינת העבודה ההיסטורית אותה יאמץ בראונינג ובמידה רבה גם את אופק ההסברים אליהם יגיע, ומה שלא פחות חשוב מכך, גם את אופק ההסברים אליהם לא יוכל בראונינג להגיע. משום כך אפשר לסכם סיכום ראשוני ולטעון כבר עכשיו, שהכתיבה ההיסטורית של בראונינג היא כתיבה מעגלית ולא לינארית. זאת אומרת שלפחות מבחינת הצגת התזה של הספר, המסקנות אינן מוצגות כבוקעות ועולות אך ורק מתוך החומר התיעודי, אלא גם מתוך הנקודה הספציפית המאוד ברורה שממנה ניגש החוקר לבדוק את החומר התיעודי העומד לפניו. במובן זה, נקודת ההתחלה היא גם נקודת הסיום. או מוטב לומר שזוהי כתיבה ספירלית שבה נקודת ההתחלה קובעת במידה רבה את נקודת הסיום, אלא שבמקום גבוה יותר.

במובן זה, מבנה הספר מעתיק את תפישת האמת ההגליאנית מהתחום של ההיסטוריה אל התחום של ההיסטוריון (ומכיוון שזו עמדה המודעת לעצמה היא עומדת בסולם ההגליאני ברמה גבוהה יותר). כפי שנראה בהמשך, ההסבר ההיסטורי של בראונינג, לפחות בכל הנוגע למבצעי הרצח בפועל (אך למעשה, וכפי שבא לידי ביטוי בחיבוריו האחרים, גם לא ביחס להשתלשלות 'הפתרון הסופי' כולו50),  אינו כמו אלו של הילברג ושל יקל, מבוסס על איזה קוד גנטי – איזו רוח – שהולכת ומממשת את עצמה בעולם ובהיסטוריה האנושית. ההפך הוא הנכון. בראונינג ידגיש את החירות של המבצעים ואת והקונטינגנטיות של ההיסטוריה. אולם בעבודתו של ההיסטוריון קיימת איזו אמת ראשונית אשר מכתיבה את אופק ההסברים שאליו יוכל להגיע. עבודתו ההיסטורית היא אפוא מימוש של גרעין אפיסטמולוגי הקיים במחקר מלכתחילה. אין זה אומר שהסוף נקבע מראש על ידי נקודת המוצא, אולם הוא מכתיב במידה רבה את האופק שאליו יכול המחקר להגיע. המעבר הזה, עליו מצביע מבנה ספרו של בראונינג, מעתיק את המבנה הטלאולוגי של ההיסטוריה, לתנועה ספירלית של עבודת ההיסטוריון, והוא מאפשר מודעות למימד הסובייקטיבי של המחקר ההיסטורי, לתלותו הפרדיגמטית,51 ולמה שכינה דומיניק לה קפרה, 'עמדת הסובייקט של ההיסטוריון'.52

תלותו של אופק ההסברים של בראונינג (כמו של כל היסטוריון אחר), בעמדת המוצא שלו מתחדדת על רקע עמדת בר הפלוגתא הגדול שלו, גולדהגן. כפי שראינו, חוויית 'המפגש' של בראונינג עם הרוצחים היא על מישור אנושי אוניברסלי ומכאן מתנסחת שאלת מחקרו: כיצד הפכו אותם אנשים רגילים – כמוהו, כמוני וכמוך – לרוצחי המונים. לדידו של גולדהגן, בעצם ניסוח זה של השאלה יש כבר הטיה, או אף הטעיה, שכן היא מניחה שהרוצחים עברו טרנספורמציה שאותה הוא למעשה שולל. הם מעולם לא היו אנשים רגילים אלא גרמנים רגילים. וככאלה הם היו שותפים לתרבות שהתפתחה, לטענתו, במהלך המאה התשע עשרה, שאחד האלמנטים המשמעותיים ביותר שלה היה אנטישמיות אלימינטורית של היהודים. אותם שוטרים, שהיו חלק מזוהה ומזדהה עם אותה תרבות לאומית, רק הוציאו אל הפועל מה שתמיד היה קיים בה באופן פוטנציאלי, ושהמשטר הנאצי איפשר את מימושו מתוך הזדהות כמעט מלאה של בני העם הגרמני בכלל ושל אותם שוטרים בפרט. עולם הערכים המוסרי האוניברסלי, שממנו היו צריכים, לדעת גולדהגן, לעבור אותם שוטרים טרנספורמציה מעולם לא היה נחלתם. הם היו נאמנים לעולם ערכים אחר. עולם ערכים ייחודי של התרבות הגרמנית, שבה רצח יהודים, ויהיה זה אף רצח עם, לא נחשב מעיקרא לחטא מוסרי. לפיכך, בעוד בראונינג ישתמש, כמתחייב מעמדת הפתיחה הטרום מחקרית שלו בקטגוריות רוחב אוניברסליות, ישתמש גולדהגן, בקטגוריות אורך/עומק תרבותיות לאומיות.

בראונינג עצמו היה מודע היטב לאופי של מחקרו ולהנחות העבודה התיאורטיות והמתודולוגיות הגלומות בו. בדיון שנערך כשנתיים לפני צאת ספרו לאור, תיאר את תפישתו ההיסטוריוגרפית העקרונית בדבר עבודתו של ההיסטוריון.53

באותו דיון מציין בראונינג, שכל חומר היסטורי תיעודי מאפשר כתיבה של יותר מנרטיב היסטורי אחד. באותו אופן גם כתיבתו שלו היא אחת מני כמה, המתאפשרות מתוך החומר הספציפי הנוגע לגדוד 101 של משטרת הסדר. אולם מה שעוד יותר נוגע לענייננו הוא, מודעותו לכך שנקודת המוצא של ההיסטוריון והשאלות שהוא שואל את עצמו קובעות במידה רבה את האופי של המחקר כולו ובמידה רבה גם את אופק המסקנות שלו. בראונינג מתאר את תהליך עבודתו של ההיסטוריון כתהליך 'דיאלוגי' דיאלקטי בין עמדת המוצא של ההיסטוריון לבין מהלך המחקר עצמו, אשר מעוצב על ידי עמדת המוצא אך גם מעצב אותה כל הזמן מחדש, תוך כדי עיון בחומר העדויות והמקורות העומדים לפניו. באיזה שהוא אופן, אפוא, ההיסטוריון כבר כלול בתוך ההיסטוריה שאותה הוא כותב.54

 

מה הם אפוא מימצאיו של בראונינג וכיצד הוא מנתח אותם?

גדוד המילואים 101, שבו עוסק הספר, הורכב רובו ככולו משוטרים בגיל ממוצע של כארבעים, בעלי משפחות, תושבי העיר המבורג, שהייתה ידועה כעיר בעלת נטייה 'אדומה'. החתך החברתי של אנשי הגדוד, על פי בראונינג, היה של בני מעמד בינוני נמוך וחלק קטן מהשוטרים אף דיווח במהלך החקירה על השתייכות או הזדהות עם מפלגות שמאל בתקופה שלפני המלחמה.

בבוקר 13 ביולי 1942, כינס מפקד הגדוד, רס"ן טראפ, את חיילי הגדוד והודיע להם בקול חנוק, נרגש ועצבני על משימתם הרצחנית כנגד כל תושבי יוזופוב היהודים, כולל נשים זקנים וטף, אך למעט קבוצה של מבוגרים שתישלח למחנה עבודה. טראפ לא הסתיר מפני פקודיו את אי הנחת שלו מהמשימה שהוטלה על הגדוד אך הבהיר, שההוראה באה מהדרגים הגבוהים ביותר ויש לבצעה בשלמות. עוד הזכיר טראפ את העובדה, שעל ערי גרמניה נוחתות מדי ערב פצצות ושהיהודים אחראים לחרם האמריקני שהזיק לגרמניה. על פי עדות אחת, הוא אף הזכיר את מעורבותם של היהודים בפעילות הפרטיזנים. לאחר מכן הצהיר טראפ, כי מי מהשוטרים המבוגרים שאינו מסוגל לבצע את המשימה יכול לצעוד אל מחץ לשורות ולהשתחרר מביצועה. רק עשרה או שנים עשר שוטרים מתך החמש מאות ניצלו את ההצעה ונמנעו מלהשתתף ברצח. הם זכו לחסותו של טראפ ומעולם לא נענשו על סירובם. שוטרים נוספים דיווחו על כך, שתוך כדי הפעילות ניסו להשתמט באמתלות שונות, בגלוי או בהיחבא מביצוע המשימה.

אדם נוסף שנמנע מלהשתתף ברצח היה סגן היינץ בוכמן, חבר המפלגה הנאצית ומפקד מחלקה 1 בפלוגה 1 של הגדוד. משנודע לבוכמן בישיבת הקצינים המוקדמת על משימת הגדוד, ביקש שלא להיות שותף. בקשתו נענתה והוא הופקד על הובלת קבוצת הגברים שנשלחו למחנה עבודה. מאז ועד תום שירותו בפולין, הצליח בוכמן להתחמק כמעט לחלוטין מהשתתפות בכל מעשה רצח. על פי בקשתו, אותה נימק בטעמי מצפון, הועבר בוכמן לתפקיד אחר בגרמניה. הוא מעולם לא ננזף בשל כך. ההפך הוא הנכון. הוא זכה להמלצה חמה מטראפ ואף הועלה בדרגה.

כל שאר השוטרים ביצעו את הרצח, ביוזפוב ולאחר מכן גם במקומות אחרים, ביעילות וביסודיות.  גם משהוטל על הגדוד משימות של 'ציד יהודים' וניתן היה לשוטר הבודד או לחוליה להעלים עין או לחפש אחר יהודים באופן שטחי, בחרו הרוב המכריע של השוטרים דווקא לחפש ביסודיות ולהשלים את משימת ההשמדה. רק מיעוט קטן העדיף את האפשרות הראשונה.

בסה"כ רצחו שוטרי הגדוד באופן ישיר כ38,000- יהודים וכמה אלפי פולנים והיו אחראים על שילוחם של עוד כ42,500- יהודים לטרבלינקה. בסיכומו של דבר, מצביע בראונינג על כך, שהייתה למבצעים בחירה אם להשתתף ברצח או לא ורובם המכריע החליט להשתתף. להערכתו, בין 10 ל20- אחוז נמנעו בצורה כזו או אחרת ובשלבים שונים של הפעילות מלהשתתף ברציחות.55 אחוז דומה של קיצוניים נהנה מהרציחות והשתתף בהם בלהט ומתוך גאווה. דוגמא לכך הוא מפקד אחת הפלוגות, וולאוף, שהתגאה במעשיו ואף הביא את אשתו הטריה להצטרף אליהם בשהייתם בפולין ואף לצפות בפעילותם הרצחנית. כל השאר פשוט עשו את מלאכתם. והשאלה הזועקת לשמיים היא כמובן מדוע?

שני פרקים מקדיש בראונינג בכדי לנסות ולענות על שאלה זו. הפיסקה הפותחת את הפרק האחרון והמסכם (בספר המקורי לפני אחרית הדבר שאותה צירף במהדורה של שנת 1998) מסבירה:

"מדוע רוב האנשים בגדוד מילואים 101 של משטרת הסדר הפכו לרוצחים, בעוד שרק מיעוט של אולי 10 אחוזים – ובוודאי לא יותר מ- 20 אחוזים – לא הפכו כאלה? כבר הועלו בעבר כמה השערות בניסיון להסביר התנהגות כזאת: תהליך הברוטליזציה שהתרחש בתקופת המלחמה, גזענות, חלוקת המשימה למספר משימות נפרדות ותהליך הרוטיניזציה של הביצוע עצמו, בחירה מיוחדת של המבצעים, קרייריזם, ציות לפקודות, כבוד לסמכות, אינדוקטרינציה אידיאולוגית וקונפורמיות. הגורמים האלה מספקים הסבר ברמות שונות אך לא בלי הסתייגות'.56

 

בראונינג מונה תשע סיבות שהעלה עד כה המחקר, אך כולן אינן מספקות אותו. אולם מה שחשוב לענייננו היא בראש ובראשונה העובדה, שהמילה אנטישמיות אינה מופיעה. כל הקטגוריות המוזכרות הן קטגוריות אוניברסליות. אלו קטגוריות מכלילות שלכל אחת מהן יש גילויים ספציפיים תרבותיים והיסטוריים. האנטישמיות הנאצית על מאפייניה הרצחניים והגואלים57  אינה מצוינת כקטגוריה נפרדת. ההנחה המובלעת בניסוח מהסוג הזה היא, שגם אנטישמיות זו, לפחות כפי שהיא באה לידי ביטוי כגורם המשפיע על אותם שוטרים, היא גילוי היסטורי, אחד מיני רבים, לתופעות אוניברסליות כמו גזענות, אינדוקטרינציה אידיאולוגית וכד'. יתירה מכך, על פי המפתח שבסוף הספר, רק בחמישה מקומות בלבד לכל אורכו יש התייחסות לנושא האנטישמיות, מלבד כמובן באחרית הדבר המאוחרת. רק שם, בעקבות הפולמוס עם גולדהגן, חזר בראונינג לארוג את שאלת האנטישמיות לתוך הסברו הכולל.

בכך אין אני מבקש לבקר את מחקרו של בראונינג. כל שאני מבקש להצביע הוא על מה שכבר ציינתי: בראונינג מחפש מראש את פתרון החידה המטרידה בקטגוריות ובעולם מושגים אוניברסלי, אשר בסופו של דבר מתאימות לכל זמן ולכל מקום. מראש, הוא פונה לקטגוריות רוחב אוניברסליות, בעיקר מתחום הסוציולוגיה והפסיכולוגיה החברתית. אני מבקש לטעון, שפנייה זו גלומה כבר באיזה אופן בעמדת המוצא של המחקר כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפור המסגרת של המפגש הראשוני והלא צפוי עם החומרים בארכיון בלודוויגסבורג. נקודת מוצא זו היא אשר קובעת את אופק ההסברים אליו יוכל להגיע. ובתוך ספקטרום זה מציע בראונינג הסבר משלו.

ראשית, הוא כמובן דוחה את הטיעון כאילו המלאכה נכפתה על הרוצחים באופן שלא יכלו להתנגד לה. מי שרצה להימנע מלהשתתף יכול לעשות זאת מבלי שיאונה לו כל רע. הוא דוחה את ההסבר הקושר את התשובה לברוטליזציה של זמן מלחמה, משום שהשוטרים ביצעו את משימתם באופן מתוכנן ובמנותק משדה הקרב. הם גם לא הספיקו להישחק בעבודתם מפעילות בשטח כיבוש אל מול אוכלוסייה עוינת, משום שאת הרצח הראשון ביוזפוב הם ביצעו רק שלושה שבועות לאחר שהגיעו לפולין. השוטרים גם לא נבחרו במיוחד לביצוע משימת הרצח והאינדוקטרינציה האנטישמית שלה נחשפו בזמן שירותם במסגרת 'שיחות מפקד' או 'עלונים לחייל', הייתה מזערית.

הכיוון אליו חותר בראונינג כל העת הוא של דינמיקה פסיכו-חברתית של אדם בתוך מערכת היררכית, בדומה למסקנותיו המפורסמות של מילגרם. אולם מסקנתו הסופית היא מעט שונה מזו של מילגרם. לדעתו של בראונינג, לא ההיענות לסמכות הביאה את אותם 'אנשים רגילים' להפוך לרוצחים, משום שטראפ לא היה דמות סמכותית כלל וכלל. הסיבה לדעת בראונינג, נעוצה בהיענותם לקוד החברתי הקיים במסגרות צבאיות, שמי שאינו מסוגל לבצע את המשימות הקשוחות נתפש כחלש אופי ואינו ראוי להיחשב חייל. הנורמות המצ'ואיסטיות (כך בספר) של הקבוצה, יוצרות לחץ שקשה ליחיד לסרב לו. השוטרים חששו להיחשב פחדנים ואף חששו לנידוי חברתי שיבוא בעקבות 'כניעה' כזאת לחולשה. משום כך נמנעו לפטור עצמם ממשימתם הרצחנית.

הסבר זה, הגם שהוא בעל כוח שכנוע רב בהקשר לעדויות ולמקרה הספציפי של גדוד 101, עדיין נשמע מעט מצומצם. ואכן באחרית דבר המתפלמסת באופן ישיר וגלוי עם גולדהגן, אותה הוסיף במהדורה האנגלית של הספר משנת 1996 ואשר מופיעה גם בתרגום העברי, מעבה מעט בראונינג את טיעוניו, אך במהותם נטועים הטיעונים באותו אופק סוציו-פסיכולוגי. 'בניגוד לכך [לעמדתו של גולדהגן]', כותב בראונינג, 'עמדתי היא כי תיאוריות פסיכו-סוציולוגיות המבוססות על ההנחה שיש נטיות המשותפות לטבע האנושי, אך אינן מוציאות מכלל זה השפעות תרבותיות – מעניקות לנו תובנות חשובות על התנהגות המבצעים'.58 ובהמשך, בסופה של אחרית דבר לספר מתייחס פעם נוספת בראונינג אל ההווה הפוליטי בן ימינו ואל המסקנות האתיות העולות ממחקרו. את הפיסקה הזו מן הראוי לצטט בהרחבה:

"מדוע זה משנה איזה מן התיאורים ואיזו מן המסקנות שלנו [שלו ושל גולדהגן] לגבי גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר קרובים יותר לאמת? יהיה זה מרגיע מאד אם גולדהגן אכן צודק, כלומר שרק מעט מאד חברות יש להן תנאים מוקדמים תרבותיים-קוגניטיביים ארוכי טווח המכשירים אותן לבצע רצח עם, וכי משטרים יכולים לבצע רצח עם רק כאשר האוכלוסייה היא רובה ככולה תמימת דעים במה שנוגע לתכיפות, לצדק ולהכרח שבו. היינו חיים בעולם בטוח יותר אילו הוא היה צודק, אבל אני אינני כה אופטימי. אני חושש כי אנו חיים בעולם שבו מלחמה וגזענות נמצאים בכל מקום, שבו כוחות הגיוס והלגיטימציה של הממשלה הם רבי עוצמה ואף מתגברים, שבו תחושת האחריות האישית מתפוררת יותר ויותר על ידי תהליכים של התמקצעות וביורוקרטיזציה, עולם שבו המעגל הקרוב של האזרח מפעיל לחצים עצומים על ההתנהגות וקובע נורמות מוסריות. בעולם אשר כזה, כך אני חושש, ממשלות מודרניות המשתוקקות לבצע רצח המוני – אם הדבר לא יעלה בידיהן, רק לעיתים רחוקות מאד הסיבה לכך תהיה שאין הן מסוגלות לגרום ל'אנשים רגילים' להפוך ל'תליינים מרצון' שלהן."

 

אם נחזור עתה אל ההשוואה בין בראונינג ליקל והילברג נוכל לטעון שהתנועה שמבצע אפוא בראונינג בספרו ביחס אליהם היא אפוא כפולה. מצד אחד מצביע מחקרו על החירות שניתנת לסוכן ההיסטורי ומיניה וביה לקונטיגנטיות של ההיסטוריה. שום דבר הוא לא הכרחי. לאותם חיילים אשר ביצעו את 'הפתרון הסופי' ניתנה החירות להשתתף ברצח או להימנע ממנו. רובם בחרו להשתתף. הם יכלו גם לבחור אחרת. גורלם והתנהגותם לא הייתה נתונה מראש כקוד גנטי בראשיתו של התהליך. בכך, הופך הסיפור ההיסטורי שמספר בראונינג לסיפור בעל עוצמה ומחויבות מוסרית רבת משמעות בכל זמן ובכל מקום, הרבה יותר מאשר בסיפור של יקל, שבו כל האחריות נופלת למעשה על הפיהרר, או של גולדהגן שבו האחריות נופלת על התרבות הלאומית הגרמנית האנטישמית, או של הילברג שבו כל האחריות נופלת על 'המכונה' הפועלת כאוטומט. אולם מצד שני, הוא מצביע, מתוך מודעות בלתי מבוטלת, כיצד האופק האפיסטמולוגי והאתי של ההיסטוריון, שעמו הוא מגיע למחקרו, קובע – תמיד – גם את האופק של תוצאות המחקר. כפי שציין דומיניק לה-קפרה, סוג כזה של מודעות אינו בא במקום חקירה מדוקדקת ומאמץ כן ככל האפשר לייצג את המציאות בתוך הנרטיב ההיסטורי. מודעות זו גם אינה באה במקום דיוק נוקדני בפרטים ומיקומם בתוך מסגרת היסטורית כוללת, אלא שהיא מאפשרת לפתוח את ההיסטוריה אל חוסר המוחלטות והשבריריות שלה עצמה, ומונע ממנה להפוך בעצמה למעין טריטוריה של טענות טוטליטריות.

 

הערות



[i]  ראה לדוגמא ביחס לספרה של ארנדט, אייכמן בירושלים: עדית זרטל, האומה והמוות: היסטוריה זכרון ופוליטיקה, אור יהודה: דביר  2002, עמ' 184.

[ii]  שאול קציר, על הנאציזם בעברית: ההיסטוריוגרפיה בעברית של הרייך השלישי, ירושלים: אקדמון, תשס'א. סקירתו כוללת את המחקר האקדמי, הדיון הציבורי, בעיקר בביקורות ספרים בעיתונות הכתובה, ספרי לימוד ותרגומי ספרי מחקר לעברית.

[iii]  שני מחקרים שנכתבו בארץ והתפרסמו בשנים האחרונות מדגימים עניין זה. יעקב לזוביק, הביורוקרטים של היטלר: משטרת הבטחון הנאצית והבנאליות של הרשע, ירושלים: מאגנס, 2001;  בועז נוימן, ראיית העולם הנאצית: מרחב גוף שפה, חיפה: הוצאת ספרים של אוניברסיטת חיפה, 2002. למרות שאלו מחקרים מאד שונים, ואף קוטביים, שניהם מתמקדים בהיבטים אידיאולוגיים של מדיניות ההשמדה הנאצית כלפי היהודים.

[iv]  Raul Hilberg, The Destruction of the European Jews, Chicago: Quadrangle Books, 1961.  

    כל הציטוטים בהמשך יפנו למהדורה המורחבת והמעודכנת משנת 1985: The Destruction of the European Jews, New York: Holmes & Meier, 1985

[v]           שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות: 1933-1939, תל אביב: עם עובד, תשנ'ח.

[vi]          יונה דניאל גולדהגן, תליינים מרצון בשרות היטלר: גרמנים רגילים והשואה, תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1997.

[vii]          חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו'ח על הבנאליות של הרוע, תל אביב: בבל, 2000.

[viii]         אולריך הרברט ודוד בנקיר (עורכים), מדיניות השמדה הנאצית: 1939-1945, ירושלים: יד ושם, תשס'א

[ix]           איאן קרשאו, המיתוס של היטלר: תדמית ומציאות ברייך השלישי, תל אביב, דברי, 1998.

[x]    כריסטופר בראונינג, אנשים רגילים, תל אביב: ידיעות אחרונות,  2004.

[xi]  מלבד ספרו של הילברג שלא תורגם מן הראוי לציין עוד כמה ספרי יסוד, חלקם אף עורר פולמוסים הנוגעים לשאלות שמעבר לתחומי ההיסטוריה, ושבאופן מפתיע משהו, טרם תורגמו: Arno J. Mayer, Why    Did the Heavens not Darken? : The 'Final Solution' in History, New York : Pantheon Books, 1988.

   Karl Albert Schleunes, The Twisted Road to Auschwitz : Nazi Policy Towards German Jews,1933-1939, Urbana :University of Illinois Press, 1970 Zygmunt Bauman, Modernity and the Holocaust, Ithaca, N.Y.: Cornell University Press, 1989.  (למרות שכמה ספרים אחרים משלו תורגמו לעברית) וחיבוריהם של היסטוריונים גרמנים דוגמת מרטין ברושאט, הנס מומזן, אווה אדם ואחרים.

[xii]   דן מכמן, '''אופוריה של ניצחון' כמפתח: למיקומו של כריסטופר בראונינג במפת המחקר על הפתרון הסופי של שאלת היהודים", ילקוט מורשת ע'ב (נובמבר 2001),  עמ' 9-23.

[xiii]  ראה גאורג ו. פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, ירושלים:מאגנס, תשנ'ו.  Georg Wilhelm Friedrich Hegel, Lectures on the Philosophy of World History: Introduction, Reason in History, Cambridge: Cambridge University Press, 1975..  על קריאה אחרת בהיגל בדיוק בהקשר זה של ההיסטוריוגרפיה של השואה ראה Paul Eisenstein, Traumatic Encounters: Holocaust Representation and the Hegelian Subject, Albany: SUNY, 2003.

[xiv]  אברהרד יקל, היטלר השקפת עולמו וחותמו בהיסטוריה, תל אביב: ספרית הפועלים, תש'ן. מאמר זה דן ביקל המוקדם אשר הוא בלבד מוכר לקורא העברי. כפי שציין בראונינג, בהמשך דרכו מיתן יקל את ניסוחיו הקיצוניים. ראה Christopher R. Browning, The Path to Genocide: Essays on Launching the Final Solution, Cambridge (Mass.): Cambridge University Press, 1992 p. 90. יחד עם זאת נדמה כי תפישת                         ההיסטוריה שאותה אבקש לחשוף עדיין פועלת גם בכתיבתו המאוחרת, אולם שאלה זו דורשת ליבון שמעבר לתחומיו של מאמר זה.

[xv]  על האופן שבו מבנים נרטיבים ואמצעים ספרותיים יוצרים משמעות בכתיבה ההיסטורית ראה: Hayden White, Content of the Form: Narrative Discourse and Historical Representation, Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1987

16 לדעתו של מייכל מארוס תרומתו העצומה של הילברג הייתה רק ביחס לשאלת ה'כיצד' ולא לשאלת ה'מדוע'. ראה Michael Marrus, The Holocaust in History, p.48  אך כפי שציין בראונינג, בין הכיצד והמדוע יש זיקה הדוקה. ראה בראוניננג, "גישות לפתרון הסופי", עמ' 30. איני חושב שהילברג תופש את עבודתו רק כהצגה של המפרט הטכני של ההשמדה שמאחוריו או למעשה בתוכו לא מקופלת תובנה היסטורית לגבי מהותו של הפתרון הסופי.

17 לא מעטים עמדו על ההבדל בין שתי האסכולות הללו, ראה לדוגמא Michael Marrus, The Holocaust in History, pp. 31-54  (כאמור אני חולק על הבנתו את מעמדו של הילברג בהקשר זה), Ian Kershaw, The Nazi Dictatorship: Problems and Perspectives of Interpretation, New York: Arnold, 2000.  כריסטופר בראונינג, "גישות ל'פתרון הסופי' בהיסטוריוגרפיה הגרמנית בשני העשורים האחרונים", בתוך: ישראל גוטמן וגדעון גרייף (עורכים), השואה בהיסטוריוגרפיה, ירושלים, יד ושם, תשמ"ז, עמ' 23-42 (ראה שם גם מאמריהם של אוטו דב קולקה והאנס מומזן).

18 הילברג, עמ' 1044.

19 יקל, עמ' 66.

20 לכך הקדיש יקל את הפרק השביעי בספרו.

21 בניגוד למה שרומז שמו של ספר פונקציונליסטי אחד The Twisted Road to Auschwitz (ראה הערה 8), אם כי בסופו של דבר – כפי שטוען אולריך הרברט – התפישה הפונקציונליסטית כולה, גם כשהיא מצביעה על 'מקריות', למעשה היא מניחה סוג של הגיון פנימי אוטומטי וקשיח: "על פי תפישה זו, תהליך ייזום רצח ההמונים פעל כמין מנגנון אוטומטי, ללא השתתפות בני אדם, ובעיקר ללא פושעים". אולריך הרברט, "מדיניות ההשמדה: תשובות ושאלות חדשות בתולדות השואה", בתוך: הנ"ל ודוד בנקיר (עורכים), מדיניות השמדה הנאצית" 1939-1945, עמ' 22.

22 מארוס, עמ' 48-50.

23 מעניין שדווקא פרנץ נוימן, מחבר בהמות ומורו המובהק של ראול הילברג, הצביע על שני מוקדים אלה כקבועים בהשקפת העולם הנאצית בכל משך קיומו עד לכתיבת הספר אשר יצא לאור באנגלית ב1942- (ובעברית במהדורה מעט מקוצצת, שנה לאחר מכן). ראה: Franz Neumann, Behemoth: The Structure and Practice of National Socialism, Toronto, New York (etc.): Oxford University Press, 1942.

24 מארוס ביקר קריאה אינטנציונליסטית מדי של הנאום, ראה מארוס, עמ' 37-38. על קריאה פונקציונליסטית קיצונית של הנאום ראה Hans Mommsen, "Hitler’s Reichstag Speech of 30 January 1939”, History and Memory, 9/1-2 (Fall 1997), pp. 147-161.

25 ראה לדוגמא יקל, עמ' 113, 17-119.

26 הילברג, עמ' 221-225.

27 הילברג, עמ' 222. עמדה זו שונה מעמדתו של ישראל גוטמן המדגיש דווקא את ייחודו של גטו לודז'. ראה ישראל גוטמן, "ייחודו של גטו לודז'" בתוך: מיכל אונגר (עורכת), הגטו האחרון: חיים בגטו לודז' 1940-1944, ירושלים: יד  ושם, 1995, עמ' 14-27.

28 קביעה זו מפתיעה מאד. נדמה כי מעטים מבין החוקרים ב1985- היו מסכימים לקביעה כזו. אפילו ישראל גוטמן, שבוודאי אינו נמנה עם המחנה הפונקציונליסטי, כותב בסקירתו "ייחודו של גטו לודז'": "לא הייתה קיימת הוראה כללית וחד פעמית על הקמת הגטאות ומועד הקמתם היה כנראה נתון לשיקולם של השלטונות המקומיים". ראה ישראל גוטמן, "ייחודו של גטו לודז'",עמ' 15.

29 הסטרוקטורה של הספר הייתה משמעותית מאד להילברג והוא הקדיש לה מחשבה מרובה. הוא מתאר זאת באריכות באוטוביוגרפיה שלו. שם הוא מסביר כי ראה בספר יצירה מוזיקלית כמו של בטהובן, שיש לה התקדמות לינארית אך גם מערכת של הקבלות בין הפרקים. את הפרק האמצעי הגדול בין פרקיו של הספר הדן בגירושים למחנות השמדה הוא החשיב כאנדנטה של הספר. Raul Hilberg, The Politics of Memory’ The Journal of a Holocaust Historian, Chicago: Ivan R. Dee, 1996, p. 85.

30 הילברג, עמ' 158.

31 הילברג, עמ' 54.

32 יקל, עמ' 108. למעשה כל הפרק השמיני של הספר המכונה "הדרך לשלטון יחיד", מוקדש להוכחת מרכזיותו של היטלר כשליט כל יכול שעל פיו יישק כל דבר.

33 הילברג, עמ' 55. השימוש במושג "רוח" spirit לקוח מתוך רטוריקה אידיאליסטית שלכאורה כל כך זרה לסטרוקטורליזם המכני שלו.

34 Raul Hilberg, The Politics of Memory, pp. 61-65.

35 מקורות מחקרו אשר גם מכתיבים במידה רבה את דרכו הם מסמכי משפטי נירנברג. היו כאלה שביקרו את מחקרו בשל כך בטענה שאין הוא מבוסס על איסוף מקורות שיטתי אלא על מסמכים מזדמנים שנאספו למשפט. ראה לדוגמא אוטו דב קולקה, "זרמים ומגמות בהיסטוריוגרפיה הגרמנית (1924-1982)", בתוך: השואה בהיסטוריוגרפיה", עמ' 18.

36 באוטוביוגרפיה הוא מציין כי הקדיש מחשבה רבה לבחירת השם לספרו וגם בספר עצמו הוא מתייחס לכך. ראה עמ' 31-32. וראה התייחסות לכך אצל דן מכמן, השואה וחקרה: המשגה, מינוח וסוגיות יסוד,תל אביב: הוצאת מורשת ובית לוחמי הגטאות, 1998, עמ' 21-22.

37 הילברג, עמ' 999-1002.

38 שם, עמ' 1025.

39 יקל, עמ' 152. באופן מפתיע מסכים כאן יקל לטענתה של חנה ארנדט, אולם מבלי להסיק את המסקנות בדבר הבנאליות של הרוע, שכן כל ההסבר ההיסטורי לפתרון הסופי נעוץ בדמותו של היטלר שלא היתה כלל וכלל בנאלית.

40 וזאת בניגוד כמובן לעמדתו של דניאל גולדהגן (ראה להלן) ושל יעקב לזוביק (לעיל, הערה 2).

41 הסברו של הילברג הוא גרוטסקי משום שזו פעולה אנושית אשר ניטל ממנה המימד האנושי שבה והיא פועלת מכוח עצמה כמו לדוגמא בסרט "שולית הקוסם" או כמו בדוגמא הקרובה יותר לענייננו, בספריו של קפקא. הסברו של יקל לעומת זאת הוא טראגי במובן זה, שבמוקדו עומדת דמות אחת המניעה את העלילה ומביאה אותה אל סופה האיום.

42 הילברג, עמ' 92.

43 גאורג ו.פ. היגל, הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ' 74.

44 ראול הילברג, "תופעת גולדהגן", קובץ מחקרי יד ושם, כ"ו (תשנ"ח), עמ' 287-294. Eberhard Jaeckel,”Einfach ein schlechtes Buch, ‘Hitler’s Willing Executioners' von Daniel J. Goldhagen faellt in primitive Stereotypen zurueck", in: Die Zeit vom 17.5.1996.

45 למרות שהספר מוקדש לראול הילברג שאף הוסיף הקדמה למהדורה העברית.

46 הוצאתו המאוחרת של הספר בעברית גרמה למה שמכנה עורך הסדרה "קוריוז של מו"לות", שבו הקורא העברי מקבל את הווכיוח בסדר הפוך – קודם יצא לאור בעברית ספרו של גולדהגן ולאחר מכן זה של בראונינג.

47 בראונינג, עמ' 22.

48 בראונינג, עמ' 26. על הבעיה באמפתיה כמתודולוגיה היסטורית ביחס להבנת הנאציזם ראה Dan Diner, Beyond the Conceivable: Studies on Germany, Nazism and the Holocaust, Berkeley, Los Angeles & London: University of California Press, 2000, pp. 160-172.

49 שם, עמ' 231. כך גם באחרית הדבר למהדורה המאוחרת משנת 1998 המתמודדת עם טענותיו של גולדהגן ושאינה קיימת במהדורת 1992 המקורית של הספר. את אחרית הדבר הוא מסיים באותה רוח – בפניה להשלכות המוסריות העכשוויות של מחקרו.

50 ראה דן מכמן, "אופוריה של ניצחון".

51 כאן אני מתכוון במדויק למושג "פרדיגמה" כפי שהוא מאופיין אצל תומס קון, המבנה של מהפכות מדעיות, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1977.

52 דרישתו הכפולה של לה קפרה מההיסטוריון היא מצד אחד לנסות ולדייק ולבסס את טענותיו, אך מצד שני להיות מודע לעמדתו הסובייקטיבית ביחס לאובייקט המחקר שמכוננת במידה רבה את כתיבתו. דרישה כפולה זו חוזרת על עצמה במרבית ספריו. ראה לדוגמא: Dominick LaCapra, History in Transit: Experience, Identity, Critical Theory, Ithaca and London: Cornell University Press, 2004, pp. 72-105/

53 Christopher Browning, "German Memory, Juridical Interrogation and Historical Reconstruction: Writing Perpetrator History from Postwar Testimony" in: Saul Friedlaender (ed.) , Probing the Limits of Representation, Cambridge and London (Harvard University Press), 1992, pp. 22-36.

54 אין זה אומר שהכתיבה ההיסטורית היא לגמרי רלטיביסטית. אולם יש בכך כדי להצביע על הממדים הפותחים את ההיסטוריה לפרשנויות חדשות.

55 לסכימה זו באופן כללי מסכים גם גולדהגן, אם כי באחוזים קטנים בהרבה בצד המשתמטים.

56 באונינג, עמ' 198.

57 מה שכינה שאול פרידלנדר "אנטישמיות גואלת". שאול פרידלנדר, גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות: 1933-1939, תל אביב, עם עובד, תשנ"ח.

58 בראונינג, עמ' 269.

 

 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial