מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ולדמאר מונקיביץ', "זונדר-אקציון 1005" באזור ביאליסטוק

מתוך ילקוט מורשת, חוברת מ"ח, אפריל 1990. ולדמאר מונקיביץ' – "זונדר-אקציון 1005" באזור ביאליסטוק 

 

ולדמאר מונקיביץ' 

 

"זונדר-אקציון 1005" באזור ביאליסטוק 

 

טשטוש עקבות מעשי הרצח שבוצעו על ידי הנאצים נעשה דחוף לדעת שלטונות הרייך השלישי כבר לאחר התבוסות הראשונות של הוורמאכט ליד מוסקבה. למבצע זה ניתן שם צופן 1005 וניהולו הופקד בידי שטאנדרטן-פירר של ס.ס. פאול בלובל (Blobel), אדריכל מדיסלדורף. כתאריך התחלת עבודות הארגון נחשב 13 בינואר 1942. בלובל קיבל הוראות מריינהרד היידריך באופן ישיר ולאחר מותו בעקבות התנקשות מוצלחת – מידי היינריך מילר, מפקד הגסטאפו במשרד הראשי לבטחון הרייך. 

כיצד נערך "זונדר-אקציון 1005" באוזר ביאליסטוק? מן הדין להזכיר תחילה כמה יסודות כלליים של אותו הארגון. בלובל יחד עם עוזרו הרדר (Herder) יצאו למקומות ששימשו מרכזי שלטונות הכיבוש ובאו בדברים עם מפקדי משטרת הבטחון. באותן הפגישות היו קובעים יחד אדם מתאים שפקד קודם על הוצאות להורג המוניות. על "מומחה" כזה הוטל לעמוד בראש ה"זונדר-קומנדו". לעזרתו הוקצתה יחידה של אנשי משטרת הבטחון לפיקוח על קבוצת העובדים (Arbeitskommando). לשם כך נקבעו גם מתורגמנים. קבוצות העובדים הורכבו מגברים חזקים וצעירים, תחילה רק יהודים ואחרי כן פולנים ורוסים שהוחזקו במחנות ובבתי סוהר. הובטח להם שלאחר סיום העבודות יזכו לשחרור. אולם למעשה היתה כוונה לירות בהם, כדי שלא יחשפו את העובדות הכרוכות בהשמדת הראיות לפשעים שבוצעו קודם על ידי הנאצים. מכאן שהפיקוח על עבודת האסירים של הארבייטס-קומנדו היה חמור מאד. כל מקום קבורה בו נערכו עבודות היה שמור על ידי יחידות משטרת הסדר ובראשן קצינים. קבוצות האסירים הוסעו למקום העבודה במשאיות בליווי מוגבר של זקיפים. העבודות החלו בקביעה מדוייקת של מיקום ומספר הקברים. אחרי כן היו מסירים את שכבת הקרקע העליונה ואת הגוויות, שהיו לרוב במצב מתקדם של התפרקות, היו מוציאים בעזרת מוטות או קרסים. אחרי כן היו מניחים אותן על מוקדים, שהיו בנויים משכבת עצים יבשה ומשכבת גופות לסירוגין. על המוקדים היו יוצקים חומרי-דלק ומציתים אותם. לאחר שריפת הגופות היו מפזרים את האפר או מטמינים אותו באדמה, אחרי כן היו מטשטשים את כל העקבות, שותלים שיחים, עצים ודשא. בהתאם להנחייתו של היינריך הימלר היו אנשי הזונדר-קומנדו  עורכים משתה לאחר סיום המבצע במקום מסויים. כפי שהגדירו זאת, הדבר היה הכרחי להפגת המתח הפסיכי. אפילו לאסירים חילקו כמות מסוימת של אלכוהול וסיגריות בעת ביצוע עבודתם המקאברית. מבצע 1005 לא הותיר אחריו שום תיעוד. כל ההוראות הדרושות הוצפנו במונחים מתחום המטאורולוגיה. בשלהי שנת 1944 הסתיים המבצע, העובדים ברובם הגדול נורו למוות ורק מעטים הצליחו להישאר בחיים. 

באזור ביאליסטוק עמד בראש מבצע 1005 מראשיתו עד סופו ולדמאר אוגוסט מכול (Macholl) או מצפולובסקי בדרגת האופט-שטורם-פירר של ס.ס., מנהל המדור IV A-3 (מלחמה בתנועות המחתרת) במשרדו של מפקד משטרת הבטחון וס.ד. (שירות הבטחון) בביאליסטוק. על הזקיפים שליוו ופיקחו על האסירים פקד אובר-שטורם-פירר דיק (Dick). לאחר זמן-מה הוא הורחק ובמקומו הוצב לתפקיד זה שולץ (Schultz), פקיד במשטרה הפלילית. על הז'נדרמריה פקד אובר-לויטננט קוזיאן (Kozian) ואחרי כן מאיסטר (סמל ראשון) באוצן (Bautzen). ביחידת הזקיפים המלווים היו גם: פאול דוויד (David), מאריינפלד (Marienfeld), סילווסטר גודאנסקי (Gudansky), בראון (Braun), דיימל (Deimel). זכורים השמות של האופט-ואכט-מאיסטר (סמל) קוך (Koch) וצוגואכט-מאיסטר (רב-שוטר) גוסטב ואכט (Wacht). היו גם אנשי ס.ס. טיפנזון (Tiefensohn) ווילי גרלך (Gerlach). סך הכל העביר הגסטאפו בביאליסטוק להבטחת הזונדר-אקציון 1005 חמישים-שישים שוטרים. 

לקבוצת העובדים שעסקה בחשיפת הגופות ובשריפתן נקבעו יהודים בלבד. מספרם היה ארבעים ושלושה. הם הוחזקו בבית הסוהר בביאליסטוק. בחמישה תאים נמצאו שם שמונים יהודים שהועסקו כבעלי מלאכה. לא תמיד יש מידע, מה היה גורלם של הפרטים השונים מביניהם. ידוע רק על קבוצה של ארבעים ושלושה איש שנלקחה מבית הסוהר לשריפת הגוויות. היו בה יהודים מערים שונות. לקבוצה זו נקלעו למשל: אנאטול רבינוביץ' – מהנדס מלודז', סלוצקי – מוסיקאי מהאופרה בקייב (נגן קלרנית), פורמאנסקי – מוסיקאי מורשה. בין המבוגרים היו גם נערים: זינגר בן שתים-עשרה ומונייק רייזנר, בן שש-עשרה. בקבוצת העובדים היו יהודים מביאליסטוק, גרודנו, וילנה, לאפי (Lapy) וסארנאקי (Sarnaki). יהודים מביאליסטוק היו לרוב מקרב אלה שניצלו בעת הגירוש ההמוני של האוכלוסיה היהודית מגיטו ביאליסטוק לטרבלינקה, למיידאנק ולמחנות אחרים, כאשר פרץ המרד באוגוסט 1943. באוספי המכון היהודי ההיסטורי בורשה מצויה בין השאר עדות מס' 547 של גרשוני הייס (Hejss), מסגר שהסתתר בשטח הגיטו לאחר המרד עד 17 באוקטובר 1943, בתנאים קשים ביותר. רק אז נתפס על ידי שוטר גרמני. תחילה נכלא בתחנת הז'נדרמריה, אחרי כן במקום מושבו של הגסטאפו ולבסוף בבית הסוהר, שם הועסק כבעל מלאכה. גרשוני זכר את התאריך 17 בנובמבר, כאשר לבית הסוהר הגיע מכול וביצע אישית סלקציה בין האסירים היהודים. חלק מהם הוסעו כדי להוציאם להורג, הנותרים חולקו לשתי קבוצות של עשרים וארבעים איש. גרשוני נמצא בין ארבעים היהודים, אשר באפריל 1944 הכינו ארבעים אזיקים ועשרים מוטות באורך שני מטר עם ידיות מכופפות, על בגדי האסירים נתפרו טלאים עגולים בקוטר עשרים וחמישה סנטימטרים על הגב ועל הברכיים. העד חיים ורובל (Wrobel), שהופיע במשפטו של מכול, טען שהוכנו גם ווי- ברזל קצרים יותר. 

ורובל והייס היו תמימי-דעים באשר לתאריך התחלת המבצע של שריפת הגופות: ב-15 במאי נלקחו עשרים יהודים מבית הסוהר בביאליסטוק במשאית וב-19 באותו חודש נלקחה הקבוצה השניה שמנתה מספר דומה. תחילה הסיעו אותם למקום מושבו של הגסטאפו ושם הבטיח מכול באורח ציני לאסירים שלא יומתו ביריה אלא יועסקו ב"עבודות בנייה קשות" (Bauarbeit). הם יקבלו מזון טוב ועליהם לעבוד ולשתוק. אם מישהו מהם יימלט, יחוסלו כולם. ואמנם זכו לאוכל טוב, יחסית לתנאי הכיבוש. הם קיבלו הרבה בשר ושומן ואפילו יי"ש וסיגריות. 

הדרך הובילה תחילה לאוגוסטוב (Augustow). בעת הנסיעה במשאיות ליוו אותם כל הזמן זקיפים חמושים במקלעים ועל זרועותיהם סרטים עם הכתובת Motorisierte Gendarmerie (ז'נדרמריה ממונעת). שתי הקבוצות נפגשו באוגוסטוב. הגרמנים תפסו בית מגורים ואת היהודים הכניסו לדיר חזירים. למחרת הוסעו כולם ליערות אוגוסטוב ושם הוטל עליהם לחשוף שלושה קברים המוניים, בהם נמצאו – כפי שקבע הייס – גוויות רבות מאד. בסמוך היה קבר רביעי ובו עשרים גופות. לפי עדויותיהם של ורובל, הייס ואחרים יש לשער שזה ארע בשצ'ברה (Szczebra). הגוויות נמצאו בקברים כשהן דחוסות בשלוש שכבות. הן הושמו על המוקד שבער יום וחצי. ורובל אמר שגופות אחדות היו קשורות זו בזו ועיני האנשים היו לעתים קשורות במטפחות. אסיר אחר, שמעון עמיאל, הזכיר שהעבודות בוצעו במתח ובחיפזון רב. 

בקברים שנחשפו נמצאו ונמסרו לנאצים חפצי זהב, לפעמים היו אלה צלבים קטנים שהיו תלויים על חזות הנשים ושרשרות. לרוב היו אלה גוויות של גברים במדים סובייטיים וזה מעלה השערה, כי שם הוצאה להורג קבוצת שבויים סובייטיים מן המחנה בקשיבולקה (Krzywolka) ליד סובאלקי (Suwalki). 

לאחר עבודת פרך שנמשכה ימים אחדים בשצ'ברה עבר הזונדר-קומנדו למקום אחר באותם היערות, קרוב יותר לאוגוסטוב. היו שם שבעה בורות ובתוכם גוויות במצב של התפוררות כמעט מוחלטת. איזכור של מסילת ברזל העוברת בקרבת מקום מצביע על כך שהיתה זו קלונובניצה (Klonownica). לפי הייס נחשפו ונשרפו שם כמה אלפי גוויות. 

באותו הזמן הביאו אנשי ס.ס. מקלונובניצה שתים-עשרה גוויות שהיו עדיין שותתות דם ועירומות לחלוטין ומיד שרפו אותן. היו אלה גופות של תשע נשים ששמותיהן לא נקבעו, של נערה צעירה ושני גברים. מדבריהם של אנשי ס.ס. הסתבר, כי הקורבנות נורו על ידי אובר-שטורם-פירר דיק ועל ידי ואכט-מאיסטר של הז'נדרמריה ששמו לא נודע. מלבד גוויות הוצאו בשצ'ברה כמאה פרוטיזות ומקלות-הליכה. נורו שם למוות אנשים נכים שהוגדרו באופן ציני כ"אוכלי לחם חינם". 

על אף המתח הרב בעבודות, שנמשכו שתים-עשרה שעות ביום בשני מקומות הטבח, ארכה העבודה שבועיים. לאחר סיומה הגיע הזונדר-קומנדו לגרודנו, שם נחשפו קברים ליד מצודה IX סמוך לכפר נאומוביצ'ה (Naumowicze) ובחורשה המרוחקת כחמש-עשרה דקות של נסיעה במכונית מגרודנו. הבורות היו עמוקים, כשלושה מטרים. מקצת גוויות לא הספיקו עוד להירקב וזאת קבעו הן הייס והן עמיאל. תווי הפנים היו ברורים. חלק מן הגופות היו ללא לבוש, בין הנרצחים היו נשים רבות וילדים. בקבר אחד היו רק גוויות של יהודים, שניתן להכירם לפי הטלאי (מגן דוד) על בגדיהם. בין השאר נחשפו שתי גופות של חיילים פולנים במדים, יתכן שהיו אלה פרטיזנים או שבויים. בכמה קברים קטנים יותר לא נמצאו גוויות שנלקחו קודם על ידי האוכלוסיה המקומית.  

לאחר כשלושה שבועות עבר "קומנדו 1005" מגרודנו לסקידל (Skidel) ואחרי כן ללונה (Lunna). לפי עדותו של גרשוני הייס נמצאו קברים ליד כל אחת מן העיירות. אחדים מהם הגיעו לעומק של שני מטרים וחצי והגוויות הונחו אפילו בתשע שכבות. באחד הקברים היו כחמש מאות גופות, בשני – שם נטמנו לרוב נשים וילדים קטנים – כשלוש מאות וחמישים. יש לשער שבסך הכל נשרפו כמה אלפי גוויות. 

לאחר החזרה לגרודנו חלה מנוחה מאונס במשך שבוע ימים בעקבות החשש, שהקומנדו יותקף במקומות נידחים יותר על ידי פרטיזנים. 

בתנאים אלה החליט מכול לשוב לביאליסטוק ב-25 ביוני. קבוצת האסירים שוכנה בצריפי היימאטס-פרונט (חזית המולדת) ליד בית הנתיבות הראשי. לאחר הפסקה של שלושה שבועות ניגשו לסילוק גוויות בחורשת נובושיולקה (Nowosiolka) ליד הכפר דז'יקיה (Dzikie). גוויות הנרצחים הוצאו מעשרים ואחת תעלות ארוכות בממדים שונים. אחד מאנשי הגסטאפו זכר קבר, בו מצא גופה של אישה שנרצחה על ידו ועל אצבעה היתה טבעת זהב. מסיבות לא ידועות לא שדד את הטבעת בעת ההוצאה להורג אלא רק בשעת שריפת הגוויות. 

בשדה הקברים של נובושיולקה נחשפו גופות של שבויים סובייטיים, חולי-נפש מחורושץ' (Choroszcz), יהודים ואסירים מבית הסוהר בביאליסטוק. מספר הקורבנות נאמד שם בכארבעת אלפים נפש. הן נשרפו בחמישה- שישה מוקדים. עמיאל מסר מספר גדול יותר של כחמשת אלפים-ששת אלפים גוויות. 

המקום הבא של הוצאת הגופות היתה חורשה בין באציצ'קי (Bacieczki) וסטארושילצה (Starosielce). גרשוני הייס העריך שנחשפו גוויות רבות מאד. לא הוצאו כל השרידים, משום שהאסירים ניצלו את חוסר תשומת ליבם של הזקיפים והשאירו מספר מסויים של גופות באחד הקברים. הם הביאו בחשבון את גילוי העקבות הללו לפשעי הנאצים בתום המלחמה. 

לאחר סיום העבודה ליד באציצ'קי הועבר "קומנדו 1005" ממחנה היימאטס-פרונט לצריפים ברחוב קראשבסקי. הם היו סמוכים לקסרקטינים של יחידות משטרת העזר. מכאן הוסעו האסירים מדי יום למושבה גראבובקה (Grabowka), שם נחשפו חמישה קברים. אחד מהם היה גדול במיוחד – ארבעים מטר אורכו, שני מטרים רוחבו ומטר וחצי מטר עומקו. הוצאו ממנו לפי הייס למעלה משבע מאות ומשניים אחרים כשמונה מאות גוויות. 

ב-13 ביולי 1944, עם התקרבות החזית, ציוו אנשי ס.ס. על האסירים לכסות שני בורות ולהשאיר בור אחד פתוח. לפי הוראותיהם האחרות היה צריך לכסות את הקברים שמהם לא הוצאו גוויות. בעת ובעונה אחת פקדו לשרוף את האלונקות ששימשו להעברת הגוויות. 

יש לציין שלאסירים לא היו אשליות כי יומתו ביריות לאחר סיום המבצע. בשעת צהריים, כאשר אחד הז'נדרמים פקד עליהם להיכנס לבור הנזכר ולשבת בתוכו, פתח מיכאל עמיאל במנוסה. בנצלם את המצב התפזרו היהודים לכל עבר. אנשי ס.ס. פתחו באש תופת בעקבותיהם. נהרגו שלושים איש, אולם אחד-עשר נמלטו. הנאצים רצחו גם שני חולים שנותרו בצריף ברחוב קראשבסקי ושתי יהודיות שטיפלו בהם. 

ניצלו: ש. עמיאל, ז. אדלמן, י. פלדר, מ. גרשוני, א. קאראשיק, א.י. לב, ש. ליפייץ, ז. שיף,  

ח. ורובל, א. זבנוביץ'. זה האחרון שהסתתר ביערות נורה למוות כנראה באקראי על ידי חיילים סובייטיים מסתערים. האחרים נשארו בחיים. 

עבודות "קומדנו 1005" נפסקו באזורנו בשל התקדמותם המהירה של הצבאות הסובייטיים, אך הדבר קרה – למרבה הצער – בשלב הסופי של פעילותו. הודות לבריחה המוצלחת של חלק מן האסירים שהועסקו במבצע זה נתגלו מטרותיו ודרכי ההוצאה לפועל. חלק מן העומדים בראש האקציה באו על עונשם, אך לא כולם. על פאול בלובל נגזר עונש מוות על ידי בית-דין צבאי אמריקני והוא הוצא להורג. ולדמאר מכול גם הוא לא התחמק מעונש. בתוקף פסק-דין של בית המשפט המחוזי בביאליסטוק שהוצא ב-25 במארס 1949, בראשותו של השופט מגיסטר אוסקר וינצ'ה, נגזר עליו עונש מוות. 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial