מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

שלמה קלס, הצלת ילדים יהודים בבלגיה

מתוך ילקוט מורשת, 37, יוני 1984 

 

היישוב היהודי בבלגיה בראשית מלחמת העולם 

בראשיתה של מלחמת העולם השניה מנה היישוב היהודי בבלגיה כתשעים-תשעים וחמישה אלף נפש, בתוך אוכלוסיה כוללת של כעשרה מיליון. רוב-רובם של היהודים היה מרוכז בערים. באנטוורפן ישבו חמישים וחמישה אלף יהודים; בבריסל – שלושים אלף, בלייז' – אלפיים ובשארלרוּאָה – אלפיים. ההערכה היא כי ארבעים וחמישה אלף נפש – כמחצית מיהודי בלגיה במועד זה – הגיעו למדינה זו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. היו אלה מהגרים ממזרח אירופה שפניהם ליבשת אמריקה. כשלושים וחמישה אלף יהודים הגיעו כפליטים, רובם מגרמניה ומיעוטם מצ'כוסלובקיה ומאוסטריה. בלגיה – יותר ממדינות אחרות – גילתה יחס חיובי בקליטת פליטים יהודים שמילטו נפשם מהסכנה. אמנם נמנעה מהם ההתאזרחות, אבל הם יכלו להישאר ומעמדם היה כשל זרים. רק שבעה-עשרה אחוזים מיהודי בלגיה, רובם מיוצאי הולנד, נמנו על ותיקי היישוב היהודי והיו בעלי אזרחות בלגית. 

המבנה הדמוגרפי של היהודים בבלגיה היה בלתי רגיל: מתוך אומדן של תשעים וחמישה אלף יהודים נאמד מספר הגברים בחמישים אלף; שלושים וחמש אלף נשים; ואילו מספר הילדים נאמד בעשרת אלפים בלבד1. 

יוצאי מזרח אירופה היוו ציבור בעל מודעות ציבורית, יהודית ופוליטית, שהשכיל לארגן את חייו בתחומי הפעילות השונים. המפלגות שהיו פעילות בעולם היהודי – הדתיים, הציוניים, פועלי ציון שמאל, הקומוניסטים ועוד – היכו שורש גם בארץ זו. בלטה פעילותם של נאמני שפת יידיש שהקימו רשת של בתי ספר ליום ראשון וכן אוניברסיטה עממית בלשון זו, של הדתיים ששמרו על אורח חייהם בקפדנות, ושל הגופים הציוניים לסוגיהם. יישוב יהודי זה, הקטן יחסית, היה תוסס וער; והמוסדות שהקים לעזרה הדדית וסיוע לפליטים, לתרבות (להקות דרמטיות ומקהלות), לספורט ולפעילות הנוער, וכן תגובותיו הציבוריות האנטי-נאציות – עוררו תשומת לב. אופיה זה של הקהילה היהודית בבלגיה, שלא חסרו בה גם אנשי רוח, סופרים ואישים בולטים, היתה לו השפעה רבה על אורח התארגנותה ופעילותה בשנות השואה. 

הבלגים – שכידוע מחולקים לפלמים ולוואלונים, שמתבלטים לא מעט ביחסים ביניהם, ושהיהודים היוו בקרבם רק כאחוז אחד – בלטו במלחמת העולם השניה הן ביחסם כלפי היהודים והן במידת היחלצותם לעזרה ולהצלתם מידי הנאצים. שותפים נאמנים ליחס זה של חלקים גדולים בעם הבלגי היו גם אישים מבית המלוכה, מסגל הכמורה הקתולית, מן המנגנון הממשלתי ומן המערכת המוניציפלית, כמו גם פעילים ממוסדות ואירגונים לגווניהם, וכן פועלים, איכרים ופשוטי-עם. 

אופיו הסולידרי של היישוב היהודי בבלגיה בשנות המבחן של השואה וכן הסיוע שהגישה האוכלוסיה הבלגית קבעו לא במעט את גורל בני עמנו בארץ זו במלחמת העולם השניה. נראה לנו ששתי עובדות אלו לא זכו עדיין להערכה היאה להן. רובם של היהודים השכילו עם פרוץ המלחמה להעריך נכונה את הצפוי להם ולהתארגן בהתאם לזה. הגופים המאורגנים גילו תושיה רבה ויוזמה ברוכה ומהירה, והמעשים שביצעו תוך מסירות נפש עילאית והקרבה עצמית בולטת הצילו את חייהם של אלפים מהם. שיתוף הפעולה שנוצר עם גורמים שונים בקרב הבלגים תרם רבות להישגים אלה של הצלה ושל עמידה בעימות עם האויב הנאצי. 

 

ההתארגנות עם ראשית השילוחים 

כאשר התחילו הגרמנים, באוגוסט 1942, במעצרים ובשילוחם של יהודים – זקנים, חולים ואף ילדים – התרחב היקף ההסתרה, שהיה קיים גם קודם לכן. התרחבה גם רשת העוסקים במיבצע זה, לא רק בין היהודים אלא גם בין הבלגים, ונוצר מעין אורח התנהגות מצד רבים מבין האוכלוסיה שסייעה להם. כשנערכו סריקות וחטיפות היו עוברי אורח מזהירים יהודים שפגשו בדרכם, לשנות כיוון ולהיעלם2. הקשיים שנערמו בפני הסתרת ילדים היו מרובים ביותר. קשיי הפרידה בין הורים לילדיהם – חרף סכנות החטיפות – היוו גם הם גורם היוצר בעיות. עד שמשפחה הגיעה להכרעה להיפרד מילדן, עברו עליה התלבטויות רבות. גורם עזר חשוב ומקל היוו רחשי האמון מצד ההורים לאלה המטפלים בהסתרה – אמון שראשיתו עוד בהיכרויות מלפני הכיבוש. המחלקה לילדים ביודנראט (האי"ב), בראשותו של פרדי בלום, היתה למעשה בפיקוחו המלא של הגסטאפו. היו בה גם רשימות שמיות של הילדים וכתובות מגוריהם, במידה שהיו לה כאלה. כל ההגבלות האנטי-יהודיות חלו גם על הילדים, אף שהגרמנים "הבטיחו" לא לאסור או להגלות אותם. כל מוסדות הילדים יכלו על נקלה ליהפך למלכודת וליפול בקלות בידי הגרמנים3. 

עד "צו הגירוש" היתה כל האוכלוסיה היהודית בבלגיה כאילו "ליגלית". רק לאחר השילוח הראשון (אוגוסט 1942) “היהודים נעלמו בין הבלגים", ובשנים 1942/1943 נשארו יהודים רק בהסתר4. רשמית חיו ופעלו בבלגיה רק אלפים ותשע מאות (!) יהודים, לפי הפירוט הבא: אלף זקנים וילדים שבמוסדות האי"ב (היודנראט); תשע מאות בעלי תעודות חסות של האי"ב, עובדיהם ובני משפחותיהם; ואלף עובדי "לוסטרה", בית חרושת לעיבור עור, בבעלותו של לא-יהודי שעובדיו היהודים מוגנים5. 

עם התחלת חטיפת ילדים לשילוח, החלה קדחת הסתרתם. משפחות יהודיות החלו לחפש מסתור לעצמן ו/או לילדיהן על דעת עצמן, לרוב בבתי מכרים שבעיר ומחוצה לה6. ככתובת להסתרת ילדים התבלטו מיד שני אירגונים: “סולידריות", של הקומוניסטים, ו-ק.ה. של פועלי ציון שמאל. “המתיחות והיריבות שביניהם היו לשם-דבר בין יהודי בלגיה"7. עם הופעת הסכנה התמסרו כולם להסתרת ילדים ומבוגרים. אל פעילי שתי מפלגות אלו פנו חבריהן, אוהדיהן וסתם יהודים. בידי האירגונים כבר היה קשר למקומות מסתור והם הפעילו את "סַפּקי המקומות", כפי שנקראו העוסקים בהמצאת המקומות למסתור8. 

כל אחד משני האירגונים הנ"ל פעל בנפרד. “אנו – פועלי ציון שמאל – לא ידענו 'כן ועד ילדים', 'לא ועד ילדים'. אנו התחלנו להסתיר ילדים, ובעיקר לחפש מקומות להסתרתם... חברים שלנו, שהיו להם מכרים, מסרו מיד את הכתובות וסידרו דירות. מיד עלתה וצפה גם בעיית אחזקתם"9. הן רבים מבין הילדים היו כבר יתומים או יתומים-למחצה. בזמן הראשון... “גייסנו לבדנו כסף ואף דאגנו לתעודות מזוייפות ולבגדים. אספנו תרומות אצל יהודים עשירים"10. בראש הפעולה הזאת התייצבה הגברת פלה פרלמן מפועלי ציון שמאל. עוד בראשית 1942 היא הקימה, ביוזמתה העצמית ועל אחריותה, ארבעה גני ילדים ודאגה לקיומם. כעת היא היתה הראשונה לפעולת הסתרת ילדים11. לצידה עזרו ניקרק, לבקוביץ' ושלמה מילר12. כן נעזרו במאד על ידי חברות ה"יידישער פרויען פאריין", אירגון הנשים שליד ה"ק.ה.”. גברת פרלמן ומשפחת טבקמן פעלו רבות במציאת מקומות מסתור בעזרת קשריהם המסועפים עם בלגים רבים13. דירותיהן של משפחות ורבר וטבקמן, מהפעילים המרכזיים במפלגתם, היוו כתובות מרכזיות למסירת ילדים להסתרה14. וכל זאת עוד בטרם שהופעלה מחלקת הילדים ליד הועד להגנת יהודי בלגיה (הול"י). רק בסוף 1942 עברה גברת פרלמן לפעילות מרכזית במסגרת חדשה זו15. 

"אותו הדבר עשו גם אנשי 'סולידריטֶט' “ ('סולידריות' הקומוניסטים) מעיד אבוש ורבר16. ואכן, בראשותה של הגברת איוון יושפה, אישה בעלת יכולת ויוזמה ובעלת קשרים רבים בקרב הפקידות הבלגית ומוסדות הסעד, החלו אנשי "סולידריטֶט" בתנופה רבה בהסתרת ילדים17. שיינדל וולמן – פעילה מרכזית ומנהלת "סולידריטֶט" לאחר מלחמת העולם השניה – מעידה שמיד לאחר הכיבוש, במאי 1940, החלו להתארגן בקבוצות של שמונה-עשרה חברים במחתרת קומוניסטית. בקיץ 1942 פיתחו פעילות ענפה, הן בהשגת מקומות מסתור והן בשיכנוע ההורים לבטוח בהם ולמסור את ילדיהם להסתרה18. 

גם "פועלי ציון-צ.ס.” (הקשורים למפא"י) והציונים הכלליים התחילו בהסתרת ילדים, ברם לא באותה הצלחה. 

בהיווסד "הועד להגנת יהודי בלגיה" (הול"י) השתלבו בו "פועלי ציון" שמאל "ביודעם שמוסד זה יבטיח גם מקומות מסתור וגם מקורות קיום, למרות ששם יכלו בקושי לשמור על אופיים המפלגתי האוטונומי"19. 

בשלהי 1942 עדיין שימש האי"ב כתובת למסירת ילדים. כל אלה אשר לא מצאו את דרכם אל פעילי המפלגות פנו אל האי"ב, שם פעל מר הייבר במחלקת הילדים ובשליחות מפורשת מטעם הול"י. כעובדות סוציאליות באי"ב פעלו שלוש מעוזרותיו הנאמנות של הייבר: לואיז פולאק, רנה גולדסטוק ואירנה זמיגרוד20. הייבר העביר העתק של כרטסת האי"ב לרשות הול"י, ולפיה החלו פעיליה לפנות למשפחות להציע ולשכנע אותן להסתיר את ילדיהן. כך נשארו בידי ההול"י גם פרטים מלאים על ההורים, מגוריהם ואמצעיהם הכספיים21. 

לקראת סוף 1942 החל אירגון הול"י במיבצע העברת הילדים ממוסדת האי"ב, שהיו ידועים לגרמנים, והסתרתם. העובדה שבראש מיבצע זה הועמדה הגברת אִיווֹן נֶבֶז'אן, דמות מופת של אישה בלגית, המתמסרת להצלת ילדים בתקופת המלחמה, סייעה רבות למיבצע זה22. מחלקת הילדים של הול"י היתה כבר מאורגנת בשלב זה. הצלת ילדים יהודים היתה תלויה, איפוא, במציאת מקום להסתרתם23. 

 

 

 

המחלקה לילדים 

המחלקה החלה בפעולתה בספטמבר 1942 ועל פי החלטת הועד הלאומי של הול"י הועמד בראשה מאוריצי הייבר, ולידו, כחברי הנהלה: גברת יושפה, גברת אללרד, ב. ניקרק ורוזֶ'ה ואן-פּראג24. ואלה קווי הפעולה שנקבעו:  1. מינוי נציג קבוע מטעם כל מפלגה במחלקת הילדים;  2. המפלגות יכינו רשימות של ילדים להסתרה;  3. המקומות להסתרת ילדים שיימצאו יועברו לחלוקה על ידי מחלקת הילדים;  4. הבטחת קיומם הכלכלי ובטחונם של הילדים המוסתרים;  5. הסדרת בעיות הקשר בין הילדים המוסתרים לבין מחלקת הילדים והורי הילדים25. 

לשם ביצוע הפעולות הוקמו המדורים הבאים:  א. מרכז קבלה;  ב. מדור "מיקום";  ג. חיפוש וגילוי מקומות להסתרה;  ד. שירות לתעודות מזוייפות;  ה. מדור לביגוד והנעלה;  ו. מדור לאימוץ;  ז. מדור לקשר. כן הוקמו ארבעה סניפים של המחלקה: בבריסל, אנטוורפן, לייז' ושארלרוּאָה26. 

 

א. מרכז הקבלה 

על גברת יושפה הוטל לרכז את כל העבודה השוטפת של המחלקה. היא וכן גם עוזריה התקיימו על ניירות אריים ונחשבו כפקידי "הועד הלאומי למען הילד" (O.N.E), היו מופיעות בשמו וכן היתה להן גישה חופשית לתיקיו השונים. מטעמי מחתרת רוכזו במשרד רק הדברים ההכרחיים ביותר. האחראית למשרד היתה גברת אסתר הייבר ולאחר מאסרה – גברת רנה קוך. במשרד היתה כרטסת ערוכה בצופן מיוחד ותיקים של התכתבויות, של בדיקות רפואיות, של אישור תשלום (למי, מתי, כמה), ושל תעודות מזוייפות. בידי גברת יושפה עצמה רוכזו ענייני ביקורת, תשלומים, ביגוד והנעלה והקשרים האישיים, כולל עם מוסדות בלגיים27. כעוזרתה הראשית גוייסה גברת שטרנו28. 

 

עבודת מדור "מיקום" 

בראש מדור "מיקום"  הועמדה גברת אידה שטרנו ולעזרתה גוייסו כמה עובדים סוציאליים מנוסים29. נעשו מאמצים להסדיר את חיפוש המקומות להסתרה וחלוקתם וכן לקבוע נוהל ונוהג מחייבים. סדר העדיפויות נקבע על פי גודל הסכנה המרחפת על הזקוקים להסתרה. ילדים שמעל לגיל שבע-שמונה הועדף למוסרם למוסדות בלגיים כלליים ואילו צעירים יותר – לידי משפחות פרטיות. נקבע שהקבלה היא רק דרך המשרד הראשי, שבו רוכזו כל הפניות. כן נקבעו סדרי הביקורת, הביקורים והקשר עם ההורים... “לא מסרנו להורים את כתובות המסתור, מחשש לביקורים שיסכנו את הילדים. לרוב היה הילד כביכול בלגי לכל דבר ודובר צרפתית רהוטה ואילו האם או האב דיברו יידיש או צרפתית עילגת, ומכאן סכנה רבה גם לאם או לאב וגם למסתיר"30. ואשר לביקורת... “קיימנו ביקורי בית מסודרים אצל הילדים המוסתרים. ראשית, כדי לבדוק איך מתייחסים אליהם; וכן, למסירת דרישת שלום מההורים,  להסדרת דמי האחזקה וכד' “31. 

בחיפוש  אחרי מקומות הסתרה חדרו אנשי הול"י גם לפרובינציה ולשורה מרשימה של מוסדות בלגיים. בכל המוסדות שם היו כרטסות של נצרכים, תורמים, עובדים וכדומה – פנו פשוט בכתב או בעל פה ולרוב היו התוצאות משביעות רצון32. לאחר שנמצא מקום מתאים, נעשתה בדיקת מהימנותו על פי כמה קריטריונים: מידת הסכנה המשוערת, המחיר, הימצאותם של ילדים נוספים בבית, אפשרויות לימוד, תנאי המקום וכו'33. 

 

ב. תהליך ההסתרה 

הפיקוח על ההסתרה הוטל גם הוא על אידה שטרנו. עיקר משימתו – לספק ליווי אישי נאמן לילדים עד למקום שנקבע להם. אַנדרֶה גֶאוּלֶן היה מראשי המלווים והמובילים את הילדים ובעזרת צוות עוזרים נאמן בוצעה פעולה למופת. “מלווים-שליחים" אלה רכשו ניסיון ולמדו מהכשלונות, שגם הם לא חסרו. עבודתם היתה כרוכה בסכנת נפשות וחייבה אומץ אישי, כושר אילתור והתמצאות34. 

לאיתור מקומות הסתרה באיזורים המרוחקים מן הערים הגדולות, בעיירות ובכפרים, נקבעו שלוש "שליחות-מחפשות" מיוחדות. עמד להן מראן הארי ומסירותן ללא גבול35. ...”ברכבת ובמכונית, באופניים וברגל" היו מעבירות את הילדים למחוז חפצן – אל מקומות המסתור36. רבים הם סיפורי ההסתרה, מותחים ומרגשים בעלילותיהם, על ההצלחות הרבות וגם על הכשלונות, אף כי אלה לא היו רבים.  

בעניין הצלתם של קבוצות ילדים או בודדים שנאסרו, גילו פעילי המחלקה וראשיה רגישות רבה ביותר. הם ראו בכך מבחן עליון, הן להצלת הילד והן לאמון שרכשו לעצמם – כפרטים וכמוסד. היתה מעין "כוננות", אשר במקרה של כשלון – כמו מאסר – מיד היו מפעילים קשרים, היכרויות, לחצים וגם שלמונים. כן היו חוקרים את המקרה לצורך הפקת לקחים לעתיד. “...והעברת שמות הבוגדים והמלשינים לידי הפרטיזנים לשם טיפול"37. 

נביא דוגמה מאלפת: הדגשנו לעיל, כי בתי הילדים ליד האי"ב היוו כעין "מלכודת"38 והנה  

ב-30 באוקטובר 1942 הופיעו מכוניות של הגסטאפו כדי לאסוף את הילדים מבית הילדים  

ב-Wesembeek Ophem, פרבר של בריסל, לשם שילוח. צוות העובדים סירב לעזוב את הילדים לנפשם והם נלקחו ביחד איתם למאלין, שם ריכזו הגרמנים את היהודים למשלוחים. תוך שעות ספורות התארגנה התגובה הבאה: 1. האי"ב הגיש מיד מחאה חריפה ל-ס.ד.;   

2. מ. פלאטו, מזכ"ל משרד המשפטים, פנה מיד למימשל הצבאי וביקש התערבות; 3. גברת נבז'אן, כמנהלת בית הילדים, פנתה ישירות אל המלכה האם וביקשה התערבותה; 4. דוד פרדמן טיפל בעניין הזה בדרכים משלו: הוא פנה אל גוטסמן באי"ב להתקשר מיד עם הארטמאן, מראשי ה-ס.ס. בבריסל. הארטמאן תבע שלוש מאות אלף פראנק בלגי תמורת שיחרור הילדים. “...קניתי מיד... המחיה נפש אחת מישראל – כאילו קנה לו עולם הבא"40. 

הילדים, כולל מלוויהם, אמנם שוחררו – ועוד בתוספת של ילד אחד מעל מספר הנאסרים. נמסרה הוראת הקבע של אותו הארטמאן, כי ילדים ללא הורים יוחזרו אוטומטית לידי האי"ב. כך שוחררו במרוצת הזמן קרוב לארבע מאות ילדים ממחנה מאלין, מבלי ששולם עבורם כל תשלום נוסף41. 

 

ג. חיכוכים מפלגתיים 

בהתאם לקווי הפעולה שסוכמו, קבעו המפלגות והאירגונים את נציגיהם בועדה הציבורית שליד המחלקה לילדים, לשם הכוונה ופיקוח על פעולתה: 1. אמיל המברסין, חבר הועד האיזורי של חזית העצמות היהודית (ה"אֶף.אִי");  2. ז'אן טרפה, ממלא מקומו של המברסין; 3. גרט יושפה, נציגת ה"אף-אי" בול"י;  4. מאקס כץ, נציג ה"אף.אי.” מהעיר שארלרואה;   

5. מאוריצי בוללה, נציג הפרטיזנים ליד הול"י;  6. מאוריצי וולמן, נציג הקומוניסטים בול"י;   

7. אבוש ורבר, נציג הציונים בול"י;  8. חיים פרלמן, ציוני, מראשי הול"י42. 

בועד הלאומי של הול"י הורגשה השפעתם של הקומוניסטים, אם כי רוב חבריו לא היו קומוניסטים, אך הרוב המכריע של בעלי התפקידים הבכירים שמחלקת הילדים היו קומוניסטים. מתוך שמונה חברי הועדה שישה היו קומוניסטים. חשוב היה לא רק ההרכב האישי של הועדה, אלא את מי הם ייצגו בה. הרוב בועדה זו הושג על פי המקובל במאבק הפוליטי הבינמפלגתי של הימים ההם. הקומוניסטים דאגו שבכל אירגון שבהשפעתם או בשליטתם תובטח שליטתם המעשית, ואילו כלפי חוץ יובלט האופי הכללי של האירגון הלא-מפלגתי כיבכול. חשוב להדגיש את השתתפותו הרשמית של נציג הפרטיזנים. 

המאבק הפוליטי הסמוי והגלוי, שהתנהל כל הזמן בין המפלגות עד ובתוך הול"י, בא כאן לביטוי ברצון לכבוש עמדות השפעה. גם בתנאים אלה חרף הסכנות והצורך לגלות הקרבה עצמית להצלת חיי ילד יהודי, נמשך המאבק על נשפם של הילדים בעתיד. היריבות בין שני האירגונים - “סולידריטט" הקומוניסטי ו-ק.ה. של "פועלי ציון" שמאל – נמשכה. אך כיוון ששני האירגונים פעלו להצלת ילדים, נוצר הכורח לאחד את המאמצים. 

על רקע מאסק זה צורפו בראשית 1943, כחברות במחלקה לילדים, הגברות שפרה ורבר ופאולינה טרוצקי, שתיהן מהפעילות המרכזיות ב-ק.ה. בהצטרפן  "...התרחבו הקשרים ורבו הכתובות להסתרה"43 “...נתמניתי על ידי מפלגתי כנציגה במחלקה לילדים", מעידה שפרה ורבר, פעילה בזכות עצמה44. איתן נכנסה לפעולה גם רנה קוך, אשר נהייתה למזכירתה של הגברת יושפה45. 

גברת ורבר הביאה עמה נסיון רב וגם פעילים מחבריה. עם היכנסה לתפקיד יזמה מיד מפעל חדש, “Recuperation”, מעין "קרן החזרה". במצוקתן הכספית  הגדולה התחילו להתעניין, בעת ביקורי הבית, במעמדם הכלכלי של ההורים ולהטיל עליהם, בהתאם למצבם החומרי, תשלום מלא או חלקי, או רק השתתפות סמלית בקיום ילדיהם המוסתרים. כל זה חייב פעילות אירגונית מסועפת. לשם כך הפעילו שיטה מתוחכמת בשימוש בכרטיסי המחלקה. עיבדו צופן מיוחד, אשר לפיו ניתן למנוע אסון אם הכרטסת תיפול לידי הגסטאפו ותפוענח. הכרטסת עצמה הוסתרה בבית של מ. לאאפּי, קונסול בלגיה בפולין לשעבר46. עם גבור עומס הפעילות המשרדית הורגש הצורך בהרחבת המשרד. דוד פרדמן העמיד לרשות המחלקה בית גדול ונרחב. בראשותה של אסתר הייבר אורגן המשרד והותאם לתפקידו ובו רוכזה כל הפעילות הקשורה עם מחלקת הילדים47. 

היחסים המתוחים ואי האמון בין פעילי "פועלי ציון" שמאל והקומוניסטים נמשכו. וכך רשמה שפרה ורבר: “...כל כך רצו שאכנס לעבודה הזו, כי הן הייתי מפועלי ציון שמאל ושם הרי היתה שליטה קומוניסטית.  ...נכנסתי לעבוד במחלקה לילדים במטרה ברורה, כדי שנצרף יותר ילדים מרשימותי"48. בתקופה הראשונה "...מסרתי לול"י רק את הילדים שבעצמנו לא יכולנו למצוא להם מקום"49. והנה, למרות הפעולה תחת גג אחד של המחלקה, כל אחד שמר על קשריו ופעיליו. מספרת אחת המחפשות-השליחות: “...רבות נעזרתי על ידי אישה בלגית אחת. את הכתובות מסרתי לשפרה ורבר והיא מסרה לידיי ילדים להעברה למקום  

המסתור"50. 

במיוחד בלטו החיכוכים על רקע מפתח החלוקה של המקומות: “...הייתי נפגשת עם גברת יושפה ומוסרת לה רשימות ילדים. גם לה היו רשימות משלה. רשימות אלה העידו על שייכותם המפלגתית של ההורים... לרוב היו אלה מכרים וחוגי-פריפריה הרוחשים אמון לפעיל. חלוקת המקומות היתה חצי-חצי. אם היו עשרה מקומות, הרי לחמישה ילדים שלי וחמישה ילדים שלה"51. היו גם מקרי העלמת ילדים ביודעין; ולאחר שהדבר היה מתגלה, גוברת היתה המתיחות ביחסיהן עוד יותר52. בסגנון דומה או זהה היננו קוראים גם בעדותה של גברת וולמן מ"סולידריטט": “...דרכנו עברו כך וכך ילדים שהצלנו... קיבלנו, התנועה שלנו, כסף נוסף... אנחנו חילקנו חבילות... השגנו כך וכך מקומות דיור"53. 

הנה כי כן, במחנה גמיש זה של "הועד להצלת יהודים" (הול"י) התקיימה שמירת "אינטרסים" קפדנית של כל קבוצה מפלגתית. בשנת 1943, עם התגברות השילוחים וסכנת הגלייתם של הורים נוספים, גברו הפניות להסתרת ילדים. כן היו מקרים רבים בהם ההורים המגורשים מסרו את ילדיהם לשכנים או למכרים בלגים "...ואנו כלל לא ידענו על כך. הבלגים עצמם היו באים ומוסרים לנו את הילדים להסתרה"54. 

המאבק על ההשפעה על הילדים נמשך כל תקופת הכיבוש. במכתב אל הועדה הציבורית שליד מחלקת הילדים, מראשית שנת 1944, בחתימתם של נציגי "פועלי ציון" שמאל, הציונים הכלליים ו"פועלי ציון"-צ.ס. (מפא"י) התלוננו כי הם לא מיוצגים בועדה הנ"ל לפי כוחם וכי... “כל דאגתם היא לקשר של הילדים לעמם בעתיד"55. ועל כך התנהל המאבק, למעשה, בכל עוזו בין הציונים לקומוניסטים. 

עם פלישת בעלות הברית לנורמנדיה (6.6.1944) סוכם, על דעת כל הגורמים בול"י, לנקוט צעדי הכנה לקראת אפשרות החזרתם הקרובה של הילדים להוריהם. נערך מיבצע עצום של הפגשת ההורים עם ילדיהם לאחר הניתוק הארוך. היה בזה סיכון רב, אבל גברו עצות מומחי החינוך והדבר התבצע לשביעות רצונם של כל המעוניינים וללא כשלונות מאסר. למחלקת הילדים היו שותפים ועוזרים רבים וטובים ובראש וראשונה בקרב אישים ומוסדות בלגיים, שנחלצו להצלת הילדים היהודים. 

 

ד. הועד הלאומי למען הילד 

"הועד הלאומי למען הילד" (O.N.E) בבלגיה היתה לו רשת מסועפת של מוסדות עזרה לילדים. בראשות ועד זה עמדה, כאמור, גברת איוון נבז'אן. הודות לה השתלב אירגון זה, תוך מסירות והצלחה, במאמצי הצלת ילדים יהודים בבלגיה. גברת זו כבר טיפלה בעבר בילדים יהודים פליטי גרמניה ואוסטריה "...גברת נבז'אן חוננה באומץ יוצא מגדר הרגיל ובכושר לרכישת הערצתם של הסובבים אותה והעובדים במחיצתה. היא יכולה בצדק להיחשב כ-ה-Grand-Dame (המטרונית) של המרי האירופי, כלוחמת ראשית להומניות, ולו רק בגלל פועלה להצלת אלפי ילדים יהודים"56. ואמנם, קראו לילדים הניצולים  

"Les Enfants de Yvonne” - “הילדים של איוון"57. 

לפי הבטחת הגרמנים בראשית הפעלת "צו הגירוש", הרי בעלי מום, ילדים, יתומים וחולים – לא חל עליהם הצו והם לא נלקחו לשילוח. מהאי"ב פנו אז למוסדות סוציאליים בלגיים שונים, שיקלטו ילדים יהודים. היתה זו גברת פלה פרלמן אשר יצרה את הקשר בעניין ה-”Nos Petits” (“הקטנים שלנו") עם O.N.E. וגברת איוון נבז'אן. 

הייבר ופרדמן פנו גם הם אל גברת נבז'אן, שהכירוה עוד לפני כן. הפניה נעשתה גם במישור הרשמי בהגשת בקשה לטיפול ולפיקוח על ידי O.N.E.  

לבקשת גברת נבז'אן הוקמה ועדה ציבורית עליונה ליד אירגון זה. כיושב ראש הועד נבחר ז'וֹרז' תֶאוּניס (Theunis), שלאחר מכן כיהן כאחראי על הועדה להצלת ילדים באירופה כולה, אשר הוקמה ליד שלטונות בעלות הברית58. 

הכרזת הגרמנים בדבר הטלת עונשים כבדים על מסתירי ילדים יהודים והתביעה למסור אותם לידיהם, לא רק שלא השפיעו על הבלגים אלא להיפך59. 

גברת נבז'אן פיתחה פעילות נמרצת והגיעה אף לבתיהם של אזרחים אנגליים ואמריקניים, שנמצאו בפיקוח המימשל הצבאי, וניצלה אותם להסתרת ילדים, כמובן מבלי שהגרמנים ידעו על כך. מלבד פעילותה הרשמית במסגרת ה-O.N.E ומעמדה הרם בציבור הבלגי, השתייכה גברת נבז'אן גם למחתרת הכללית כחברה ביחידת מודיעין60. 

הקשרים עם ה-O.N.E הקלו מאד מבחינה כספית. הכספים שהועברו באופן רשמי מטעם אירגון זה לאי"ב, חלקם הגדול מיועד היה לול"י, ואכן הועברו ליעדם. באמצעות ה-O.N.E עמדה גברת אללרד בקשר עם הממשלה הבלגית הגולה שבלונדון וקיבלה משם תקציבים עבור הילדים שבטיפול הול"י. כן קיבל הול"י סכומים ניכרים מאד מבנקים שונים בבלגיה, לפי הוראותיה ובהתערבותה של גברת נבז'אן61. O.N.E היה המוסד הבלגי החשוב ביותר שעזר בהסתרת ילדים יהודים, ברם הוא לא היחידי. העזרה התרחבה והקיפה מוסדות שונים ורבים. על הקשרים עם המוסדות הדתיים השונים אחראית היתה גברת Moovs. כן התקיימו קשרים עם קייטנות, אירגוני סעד ועזרה למיניהם וכדומה. 

 

ה. הכנסיה הקתולית 

הכנסיה הקתולית, ובראשה הקרדינל ואן רוי, התייצבה מיד נגד הגזירות על היהודים ונגד "צו הגירוש" במיוחד. ראויה לציון "איגרת הרועים" שפירסם הקרדינאל ובה אסר במפורש, מטעמים רוחניים-מוסריים, להפעיל לחץ כלשהו על הילדים להמרת דת בעת שהותם במסתור במנזרים ובמוסדות קתוליים אחרים62. עצם עובדת הופעתו, מחאותיו והתערבותו של הקרדינל עודדה רבים להמשיך בעזרה ליהודים ולילדיהם63. רבים היו מקרי העזרה מצד הכמורה, בכל הדרגים, בהסתרת ילדים יהודים. נביא רק אי-אלו דוגמאות. 

הכומר פ. ברונו, ממנזר Mont-Caesar, התחיל בהסתרתם של ילדים בודדים ועד סוף שנת 1942 הגיע עד למאה ילדים מוסתרים! ובסך הכל עזר בהסתרת שלוש מאות ושישה עשר ילדים יהודים! כן הסתתרו אצלו, או בעזרתו, הן במוסדות והן אצל משפחות פרטיות שבאזורו, גם הוריהם של ילדים. כשהיה פעם במצוקה כספית משום שהעזרה מהול"י בוששה לבוא, נכנס הכומר ברונו לבנק "סוֹסיאֶטֶה זֶ'נֶראל" ובערבות מושל המחוז הבלגי קיבל עשרת אלפים פראנק בלגי. מאז ועד לשיחרור המשיך לקבל שלושים אלף פראנק בלגי לחודש. לאחר שנרמז לו שהוא "נשרף" – ברח לבריסל. דווקא שם טמנו לו מלכודת ואסרוהו. לאחר מאמצים רבים הצליחו אנשי הול"י להוציאו בשלום. הכומר ברונו עבר לפעול במחתרת, ותחת השם מ. רינארד המשיך לדאוג לילדים שבפיקוחו. הוא קיבל עזרה מ-O.N.E וכן שימורים ובגדים מבתי חרושת שונים וכדומה. הוא הקים מסביבו מנגנון שלם של עוזרים. לאף ילד שבפיקוחו לא אונה כל רע. 

הכומר יוסף אנדרה מאיזור נאמור נוהג היה להציג את הילדים שהסתתרו אצלו כ"פלמים". בית הילדים שבפיקוחו הפך לשם דבר בפי פעילי הול"י, וכינוהו "בית המלאך" – עד כדי כך הרגישו שם הילדים בטוב64. בזכות פועלו זכה בתואר "חסיד אומות העולם" ועץ ניטע על שמו ביד ושם בירושלים.  

על הרוקח קֶרקהוֹפס מלייז' התהלכו סיפורי אגדה בדבר חלקו בהצלת ילדים יהודים. הוא ערך מגביות בין עשירי הנוצרים בעירו ודאג לקיומם של הילדים בארבעה מוסדות שבהנהלת הנזירים הבנדיקטים בלייז'. במנזר Buty סידר חמישים ילדים ואף מבוגרים. היו שם כמה ביקורי פתע "...והילדים שלי שתקו"65. 

לא רק הצלחות היו מנת חלקם של אנשי הול"י; הם נחלו גם כמה כשלונות. במנזר הביסונוטים עלה בידי הגסטאפו לאסור כמה יהודים מבוגרים, אבל את הילדים הצליחו להבריח משם למקום מסתור אחר, בעזרתה של המחתרת שהוזעקה. 

הכומר מרכוס נעצר בעוון הסתרת ילדים ובשל כך הוגלה לגרמניה66. 

 

ו. הכנסיה הפרוטסטנטית 

הכנסיה הפרוטסטנטית בבלגיה, שלא כמו זו הקתולית, לא פירסמה שום הכרזות בפומבי ולא העבירה הוראות למאמיניה בנידון ובכל זאת גם בין אנשיה היו רבים שעזרו ליהודים. 

M. E. Pichal, יושב ראש הסינוד האוואנגלי-פרוטסטנטי בבלגיה, נחקר על ידי המימשל הצבאי על חלוקת תעודות מזוייפות לילדים יהודים, המעידות עליהם כאילו כביכול הם פרוטסטנטים. 

הפאסטור (רועה העדה) Shyns וחברו de Worm פעלו רבות להצלת ילדים יהודים. כן גם הפאסטור Ten Kade, שהיה גם פעיל המחתרת הבלגית. בבית היתומים הפרוטסטנטי באוקל הסתירו עשרים ושישה ילדים ושני מבוגרים יהודים. לפי צו מיוחד של המועצה האקומנית הפרוטסטנטית הוחזרו כל הילדים לקהילה היהודית מיד לאחר השיחרור67. 

 

 

ז. אירגונים בלגים שונים 

J.O.C, “אירגון הנוער העובד הקתולי", שבחסותה של המלכה האם, הסתיר ילדים יהודים בריאים בארבעה ממוסדותיו לילדים מפגרים. רבות עזר בכך הקרדינל Cardijn, האפוטרופוס של הבתים האלה68. 

בית הילדים שבסאן-ז'יל על שם ליאופולד השלישי היווה מעין נקודת מעבר רפואית כמעט לכל הילדים המועמדים להסתרה. שם היו עוברים בדיקות רפואיות יסודיות בעזרתה של דוקטור הֶנדריקס-דישֵיין (Duchaine), מראשי האירגון "Solidarite Liberale” (“סולידריות ליברלית"), אירגון פֶּריפֶרי של אוהדי הקומוניסטים69. 

אירגון "עזרת הכפר לילדי העיר" סייע מאד אף הוא בפעולות הצלה. המסתתרים השתלבו בין ילדי הכפר, ולא היה אפילו כישלון אחד. במיוחד נעזרו בכמרי הכפרים70. 

פעילי הול"י נעזרו בעוד הרבה אירגוני-לוואי, כגון: “הליגה הבלגית נגד שחפת", “מיסדר הסלוסיסטים", “המוסד לנכים ולמופרעים", וכן פנסיונים וסנטוריומים שונים ועוד71. 

 

ח. פעולתם של בודדים 

לא רק מוסדות ואירגונים שונים נטלו חלק בפעולה זו; היו גם הרבה בודדים ומשפחות אשר אימצו בעצמם ילדים, סייעו להסתיר ילדים אחרים ולא אחת שילמו על כך במאסר72. 

נזכיר מקרה שיתוף פעולה אופייני אחד של שוטר. הנ"ל נכח בעת מאסרה של אחת ה"שליחות" ובידיה כתובות. מיד מיהר למשרד המרכזי וסיפר על כך לגברת קוך, וזו סילקה בעוד מועד את כל הניירת המחתרתית שבמשרד. שוטר זה המשיך לעזור למחתרת ועמד בקשר עם גברת קוך כל תקופת הכיבוש73. 

אכן, זוהי פרשה מופלאה של מסירות נפש מצד יהודים ולא-יהודים, שילוב נכונות ואחריות עם יכולת אירגונית למופת וזה תוך נכונות לפעול להצלת ילדים יהודים מהמוות תוך סכנה מתמדת.  

 

היקף הצלת הילדים 

עם הכיבוש הגרמני של בלגיה נמלטו כשמונים אחוזים מן היהודים לכיוון צרפת, מרביתם לדרומהּ. לאחר זמן שבו יותר ממחציתם לבלגיה; כך שבכיבוש הגרמני נמצאו כחמישים וחמישה-שישים וחמישה אלף יהודים. אין הערכה מדוייקת על מספר היהודים ששרדו, אך מעריכים את מספר הנספים בשלושים אלף; ואילו את השרידים בשלושים וחמישה אלף. 

לגבי הילדים – ידוע כי בשבעה עשר המשלוחים הראשונים של יהודי בלגיה להשמדה בפולין (בסך הכל עשרים ותשעה משלוחים) היו שלושת אלפים שלושת מאות חמישים וחמישה ילדים מתוך שישה עשר אלף שמונה מאות שמונים ושניים משולחים יהודים. מתוך אלף מאתיים ארבעים וארבעה יהודי בלגיה שחזרו ממשלוחי ההשמדה לאחר המלחמה היו רק שישים ושבעה ילדים74. 

לגבי מספר הילדים היהודים בבלגיה ששרדו לאחר המלחמה אין סיכום ברור. על מספר הילדים שניצלו על ידי הול"י קיימות שלוש הערכות: 

על פי מ.ר. לטובר – ניצלו שלושת אלפים ילדים75; 

על פי ל. שטיינברג – ניצלו שלושת אלפים מאה ארבעים ושבעה ילדים76; 

על פי ה. ברנארד – ניצלו ארבעת אלפים ילדים77; 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial