מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ישראל גוטמן, בשולי הגל האנטישמי בפולין: האנטישמיות הפולנית בגילגולה האחרון - ב'

מתוך: ילקוט מורשת י"ג, יוני 1971 

 

ב. 

ננסה עתה להשיב על השאלה: מה בעצם אירע בשנת 1967? משום-מה חל המיפנה האנטי-יהודי החריף בשנה זאת ומה ייחודו ומהותו של גל אנטישמי זה? 

אחד מסימני ההיכר המובהקים של המשטר הקומוניסטי בברית המועצות ובארצות המכונות "דמוקרטיות עממיות" הוא אי-הכרה ואי-השלמה עם קיום ניגודים סוציאליים אנטאגוניסטיים בתוכו. הניגודים נחשבים למורשת העבר. זוהי תופעה מעניינית כשלעצמה, שמשטר, שאימץ לו אני-מאמין רעיוני, הרואה בהיסטוריה הכותבה שרשרת בלתי-פוסקת של ניגודים חברתיים-מעמדיים, גרס כי ניתן לבטל ניגודים אלה בדרך של רפורמות כלכליות-אדמיניסטרטיביות. הצד של החינוך, התמורה באדם והקניית הרגלים ותפיסת-חיים אחרת היו תמיד משניים להתהוות הבסיס הכלכלי החדש, או צריכים היו לבוא כבניין-על אוטומטי הצומח על הבסיס החדש. כיוון שהמציאות, למרות ההכרזות הרשמיות, ולמרות הטרור, לא היתה כפופה לפרוגנוזות האידיאולוגיות, הרי ביקש המשטר לתרץ את כשלונותיו על ידי קיום קבוצות וחוגים חותרים ועויינים, השואבים את כוחם והשראתם מהעבר או מהסביבה הקפיטליסטית העויינת. 

אין זה מקרה שמשטר שלא היה מוכן להודות בחולשותיו האובייקטיביות ובפגמים האמיתיים הגיע, במוקדם או במאוחר, לשימוש בדחליל האנטישמי. אין זה משנה את העיקר אם לשם כינוי המסע האנטישמי בשלבים השונים נזקקו למונחים השאובים מן הטרמינולוגיה המארכסיסטית, כגון "סטיה לאומנית", "קוסמופוליטיזם", או באורח גס יותר "פשעים כלכליים". חזקה על המזדקקים להסוואות אלו וניזונים מהן, שנהירה להם היטב המשמעות המסתתרת מאחורי מונחי החיפוי. 

בדרך כלל, משטר שאין בו חילוף דעות רעיוני חופשי ואורגני, מסגל לו שיטה מיוחדת של תפיסת התמורות והמינוח הרעיוני והמדיני. האנשים בברית המועצות ובארצות המכונות "דמוקרטיות עממיות", אינם מעיזים להביע את דעתם ואת ביקורתם באופן חופשי ומתוך הקשר עם התפתחותם האישית וההתרחשויות בעולם הסובב. הם עוקבים אחרי הדברים הנאמרים והנכתבים מלמעלה. כאשר מופיעים שינויי-ניסוח, סטיה בהערכה בנאומים הפומביים הסטראוטיפיים, לומדים מכך כי ניתן האות לשינוי מוגבל או מקיף זה או אחר. מומחים לפרשנות "עדינה" זו הם אנשי המנגנון בדרג הנמוך יותר. ניחוש נכון של הרמז המתגנב לתוך הדברים השגורים הרשמיים, זהה עם העמדת דברים על הקלף הנכון או האיש הנכון. אנשי המנגנון בדרג הנמוך יותר הם גם אלה המרחיבים את הפירצה שנגלתה ברמיזה, והם המקנים לה ביסוס נרחב. במקרה של רמיזות אנטישמיות נמצאו רבים שתפסו להיכן נושבת הרוח. יש להניח כי האותות המוצנעים שבאו מלמעלה נקלטו בחפץ-לב על ידי אנשים שנאלצו לדכא זמן רב רגשות שקיננו בקירבם. 

בימים בהם החריף הקונפליקט הפוליטי בארצות הגוש, כגון בימי משפט הרופאים, או בזמן משפטי פראג, האנטישמי התערטל, ניצל את האפשרות שנזדמנה לידו, ובשמחה-לאיד מרושעת היה פולט גידופים ושמות-גנאי; משייך את הנאשמים, קומוניסטים המתנכרים לעצמם ומוצאם, לזרמים לאומיים-ציוניים וארגונים יהודיים בינלאומיים. 

נשמעים הסברים שונים על שום-מה נטשה פולין העממית את קו ההתאפקות הזהירה ועברה לאנטישמיות תוקפנית. יש טוענים כי האקטיבה היהודית במפלגה ובמנגנון נעשתה מיותרת ומכבידה על השליטים במפלגה. חבורת צעירים המתפרצת לרשת, הצביעה על היהודים כעל גורם מונע עליית כוחות צעירים ורעננים. עד מהרה הפכו גם היהודים והיחס אל היהודים, גורם במאבק הפנימי במפלגה. קבוצת "הפרטיזנים" שבראשה ניצב שר הפנים, גנרל מוצ'אר, הפעילה מסע לחישות, שהאשים את גומולקה ומקורביו בנטיות פרו-יהודיות. 

אחרים סבורים כי יש לראות את המסע האנטישמי ומסע הנישול כתוצאה מעמדה שהפגינו היהודים בפרהסיה מסביב לאירועי מלחמת ששת הימים. החרדה שהקיפה את העולם היהודי ערב מלחמת ששת הימים טילטלה גם אותם יהודים שתפיסת עולמם והתנהגותם אמרו זרות והתכחשות לעניין היהוד. יש להניח כי תמורה פתאומית ועזה זו באה עקב התחושה כי העם היהודי עומד בפני איום וסכנה, שהם המשך הגורל היהודי המיוחד והטרגי בתקופת השואה. הזעזוע הכביר הזה פעל כהלם והוליד תגובה הנחשבת כסולידריות יהודית. זעזוע זה עורר גם זעקה שהיתה חזקה יותר מהקונפורמיזם הסתגלני והזהירות ההססנית שהיו מנת-חלקם של קומוניסטים מנוסים במשטרים שבגוש הסובייטי. באותו זעזוע יש לראות, כנראה, גם את ראשית המיפנה המרשים והמפליא שחל ביהדות הסובייטית. 

היהודים בפולין, רובם ככולם, לא הסתירו את הדאגה שכירסמה בלבם ערב המלחמה, ועם בוא הנצחון נתנו ביטוי קולני לתחושת הפורקן וההקלה. צהלת היהודים השתלבה בשמחה-לאיד כללית שטילטלה את פולין. הפולנים בהמוניהם שמחו יותר בשל כשלון המדיניות הסובייטית ותבוסת הנשק הסובייטי מאשר מ"אהבת מרדכי". אם כי אין להתעלם מכך כי יתכן שבחוגים מסויימים של הציבור הפולני רואים בישראל שריד מהעולם היהודי שהושמד, הזכאי לחיים שלווים והגנת החברה האנושית. בעיני גומולקה וחבריו הזדקרה העובדה כי המוני הפולנים העויינים את ברית המועצות והמשטר החוסה בצילה, צהלו בעת ובעונה אחת עם היהודים, ובתוכם גם יהודים המופקדים על עמדות חשובות במפלגה ובמנגנון הממשלתי. ושמא ראה גומולקה במבוך המדיני שעת-כושר נוחה לסתור את דברי יריביו ולהוכיח שאין הוא נוטה חסד ליהודים. מכאן בא נאומו האנטישמי הארסי על "גייס חמישי", נאום שהעיד על התפרצות זעם וחוסר שיקול-דעת ושפעל בהמשך ככדור שלג מתדרדר.  

אולם מעל לכל השיקולים התיאורטיים והגורמים המעשיים, שהביאו להפעלת המסע האנטישמי, ניתן ללמוד גם מהתפתחות זאת על כוחם הדומיננטי של ניגודים אתניים ולאומיים שלא נעלמו במשטר המצהיר על מחיקת ניגודים אלה. יתר על כן, האנטישמיות אינה רק מעין שריד לטנטי של ימים עברו, אלא היא מוּנעת על ידי דחפים חדשים שהם תוצר המשטר החדש והשונה, והיא אינה רק נחלת שכבות מפגרות ובלתי-מזדהות עם המשטר אלא כוחה רב גם בקרב העילית השלטת במפלגה ובמימשל. 

הסבך המדיני-צבאי של המזרח התיכון, הניגודים על הרקע היהודי במפלגה והתגובות בעקבות מלחמת ששת הימים הופיעו צמודים בזמן לתסיסה מעמיקה שפקדה את הגוש הקומוניסטי. מוקד התסיסה הזאת היה בפראג אך שלוחותיה הורגשו היטב גם בורשה. האירוע שנתן דחיפה בלתי-אמצעית לגל ההפגנות ומאורעות "המארס הפולני" הוא בעל ערך שולי וכמעט גרוטסקי. כידוע, בראשית שנת 1968 הציג התיאטרון הלאומי בורשה את המחזה "דז'יאדי" ("אבות") מאת המשורר-החוזה הלאומי-פולני – אדם מיצקביץ'. המחזה עצמו, על כל פנים חלקים ניכרים ממנו, הם בעלי אופי מעורפל ומיסטי. ספק אם "דז'יאדי" הוא מחזה שניתן להופכו להצלחה תיאטרונית, וברור שאין מחזה זה יכול לפנות להמונים. אולם קטעים אחדים בו הם בעלי נימה אנטי-רוסית חריפה. הפולנים, שניטלה מהם הרשות להביע מאווייהם בפומבי, ביקשו לזהות את הרוסים מימי הצאר שבמחזהו של מיצקביץ' עם הרוסים של היום, והקטעים הרגישים זכו למחיאות כפיים מתגרות. השלטון אינו יודע להעמיד פני תם, וככל שלטון טוטליטרי אף שלטון זה סובל מהיעדר מוחלט של חוש הומר והבנה לחולשות אנוש. המשטר הוריד את המחזה בזעם ועם אקט האיסור תורץ באופן דחוק. ההפגנה הבלתי-מזיקה באולם סגור, לאניני-טעם בלבד, הפכה לפרשה מסעירה של עלבון ופגיעה ביוקרה הלאומית. בסימן אירוע זה התרחשו "מאורעות מארס". סטודנטים, מרצים וסופרים יצאו לרחוב. השליטים בורשה, שחולשת מעמדם מודעת להם היטב, ביקשו לחסום את התפשטות גל המרידה. מהלומת המנגנון המפלגתי הונחתה על האינטלקטואלים ועל היהודים.  

לאינטלקטואלים היה חלק רב בכינון שלטונו של גומולקה, באוקטובר 1956. אולם גומולקה, שהצליח באופן שיטתי להרוס את מעמדו ולבזבז את האשראי שניתן לו כלקומוניסט בעל גוון לאומי והומני אמיץ וכנה, - גילה מראשית דרכו המחודשת בשלטון טינה כלפי מקוריות אינטלקטואלית. אחד האנשים שזכה מידי גומולקה לדברי-ביקורת חריפים, היה הפילוסוף הפולני הצעיר והמחונן לֶשֶק קוּלאקוֹבסקי. בשנת 1968 נערך החשבון האחרון, ובוצע הטיהור של גרעין האינטלקטואלים הליברליים שהיו ממחוללי הפיכת אוקטובר. 

אולם המסע נגד האינטלקטואלים היה מוצנע וסלקטיבי, ואילו מסע נישול היהודים היה גלוי 

ו ט ו ט ל י.  במשך חודשים מועטים, פוטרו, הורחקו או הוצאו לפנסיה יהודים ששירתו בעמדות-מפתח ובדרגים בינוניים במנגנון המפלגתי והממשלתי; פוטרו יהודים מעובדי הסגל האקדמאי ומומחים יהודיים הורחקו מעבודתם בתחומי התעשייה השונים. הסתבר שהמשטר הדוגל לכאורה בביטול כל אפליות אסף נתונים סודיים על מוצאם של אזרחיו, ובין המנושלים היו לא רק אנשים שנולדו יהודים אלא גם כאלה שיהדותם היתה עניין נשכח של עבר רחוק. 

דוגמה אחת מרבות ראויה שנביא אותה כאן. לפני למעלה משנה התפרסם ב"קולטורה" הפריסאית, כתב-עת של חוגי האֶמיגרציה הפולנית, סיפור אישי של אדם שעזב את פולין2. שם הסיפור "היציאה", והאיש החותם על סיפורו בשם בדוי, אומר כי לכל יהודי שעזב את פולין וקיבל, לאחר שוויתרמ על אזרחותו הפולנית, רשיון להגר לישראל, היתה סיבה משלו לעזוב ארץ זאת. הכותב עצמו טען כי נמאס לו, כי הביטו עליו כעל יהודי, סבל מכך במקום עבודתו ולבסוף גמר אומר לעזוב את פולין. אולם גיבור הסיפור איננו כלל יהודי. אביו התנצר לפני כחמישים שנה, האיש נולד כנוצרי ואמו נוצריה כשרה. הכיצד נעשה אדם כזה ליהודי אם אין מחטטים בניירות שהצהיבו, ואין מפעילים מערכת של חוקי נירנברג? הוא מספר: "היה ידוע לי שהאפוטרופוס במוסד שלנו, מטעם מיניסטריון זה [מיניסטריון הפנים] ביחד עם אחרים, נבחרים מבין חברי ההנהלה, גישש, תחת חיפוי של סודות מפלגתיים, אצל עובדים מסויימים, במה עוסקים 'הקושים היהודונים'. הוא מסר מספר שמות ושלי בכלל זה. תמיד הצליחו לדעת איכשהו. לא הסתרתי זאת, אך גם לא היה במה להתפאר. אבי פסק להיות חבר הקהילה הדתית יהודית לפני כמעט חמישים שנה. באותה תקופה נשא צעד כזה אופי דתי. הוא עבר לקתוליות. גם אנוכי מיום לידתי, יותר נכון מיום טבילתי, הינני לפחות באורח פורמלי נוצרי קתולי. אמי היא ארית, אם להשתמש באותו מונח שבאורח בלתי-צפוי זכה שוב לזכות-קיום. זהו, אבל הם יודעים..."3. בהמשך מגולל האיש את הליכי סידור יציאתו מפולין. היציאה מותרת אך ורק ליהודים. היה עליו, אם כן, להוכיח שיהודי הוא. לשם כך נסע לכנסיה הכפרית בה התנצר אביו לפני דורות, מצא את הניירות והם שימשו אישור שהבן הוא... יהודי. וכל זה בפולין של היום. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial