מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ישראל גוטמן, בשולי הגל האנטישמי בפולין: האנטישמיות הפולנית בגילגולה האחרון - ג'

מתוך: ילקוט מורשת י"ג, יוני 1971 

 

ג. 

אלה העוקבים אחר הטיעונים והפירסומים האנטישמיים המרובים שהופיעו בפולין, מבחינים בשני קווי-התקפה המכוונים נגד היהודים. הקו הראשון הוא הטענה, החוזרת ונשנית, כי היהודים משחירים את פני פולין על ידי הטלת אשמה בפולנים כי היה להם חלק במלאכת ההשמדה של יהדות פולין. הטיעון הפולני כי טופלים עליהם אשמת-שווא, וכי הם עשו ככל יכולתם למען הצלת יהודים – אינו דבר חדש ואינו תולדה של הגל האנטישמי האחרון. אולם עם הגל הזה השתנו פני האפולוגטיקה הפולנית. הוויכוח המתנהל מכבר לבש צורה ואופי אחרים4. 

הבעיה מורכבת ומחייבת גישה זהירה ומחקר שיטתי. רק אז נוכל להשיב אם העובדה, שמחנות ההשמדה רוכזו על אדמת פולין, יש לה קשר עם יחסם העויין של הפולנים אל היהודים או היו לכך מניעים אחרים. יש ללא-ספק ביסוס לטענת הפולנים כי הנסיון להציל יהודים בפולין היה כרוך בסכנה והיה "הרבה יותר קשה לסייע ליהודים [בפולין] ולהצילם מאשר למשל בצרפת, הולנד, בלגיה או דנמרק"5. אולם אחוז היהודים הפולניים שנרצחו בימי הכיבוש הנאצי הוא הגבוה ביותר באירופה – שמונים ושבעה אחוזים6. הפולנים היו אמנם צפויים לעונשים חמורים, ואף לעונש מוות בעד הסתרת יהודים. נכון גם כי הנאצים לא התחשבו הרבה בפולנים ופולין היתה מדינה הנתונה לשלטונם הישיר של הגרמנים ולעם הפולני לא היתה השפעה כלשהי על השלטון בתחומיה. עם זאת היו לפולנים גם תנאים מסייעים שיכלו להקל על פעולת הצלה. אדמת פולין עשירה בשטחי יער צפופים, בפולין פעלה מחתרת חזקה ומקיפה, וגם בעתות המלחמה המשיכו להתקיים מנזרים ומוסדות-סעד דתיים שיכלו לקלוט יהודים רבים. 

בתקופה מסויימת של המלחמה פעלה בפולין מועצה מחתרתית לעזרת יהודים נרדפים שכינויה היה "ז'גוטה" (Zegota). ארגון זה הוקם ביוזמת אישים פולניים – קתולים וליברליים, שמתוך דחף הומניטרי ביקשו להושיט יד עוזרת. לאחר זמן אימצו לעצמם גופים ציבוריים במחתרת את הארגון הזה והוא תרם תרומה של ממש להצלת יהודים שהסתתרו בצד הארי של ורשה. 

אולם אדם המעיין בעשרות ספרי זכרונות ובמאות עדויות, יודע כי "ז'גוטה" ומקרי הצלה אינדיבידואלית הינם אורות בודדים על פני הרקע הקודר. פולנים רבים, רבים עד מאד, עסקו בציד יהודים, בסחטנות ושוד. יהודי בצד הארי, או יהודי המבקש לעבור לצד הארי, פחד יותר מהעיניים הבולשות של הפולנים מאשר מהגרמנים לובשי המדים. הגרמנים, בדרך כלל, לא הצטיינו באבחנת תווי-פנים שמיים, לא כן פולנים. הם היו מומחים בגילוי יהודים.  

אילו ביקשו הפולנים לפרסם את פעולות העזרה, ולהצביע עליהן כעל אות ומופת לרבים, היה זה דבר מובן וחיובי, אולם ההסברה הפולנית בחרה בדרך אחרת: לא זו בלבד שמנסים להלבין את השחור אלא מכחישים את קיומו של השחור. בתוך מבול הפירסומים מצויים כאלה המטילים את אשמת הסיוע לגרמנים על היהודים עצמם. היודנראטים, הבדלי מעמד ורכוש בתוך הגיטאות, סוכנים יהודיים והמשטרה – אלה שסייעו לאויב, ואילו הפולנים התאמצו אך ורק לעזור ולהציל. ברם, פירסומים תעמולתיים רדודים ומכזבים אלה אינם ראויים כלל לתשומת לב. לעומת זאת חובה היא שנעיין בכובד ראש בספרים, שמחבריהם הם אנשים אחראיים ובקירים בנושא עליו הם כותבים. ב-1966 הופיע בפולין ספרם של ולאדיסלב בארטושבסקי וזופיה לוין – "הוא בן המולדת שלי – פולנים לעזרת יהודים 1939-1945"7. הספר מכיל אוסף עדויות ותעודות שהעורכים הוסיפו להן הקדמה והערות.  

ו. בארטושבסקי הוא עתונאי וסופר קתולי, בעל עבר מחתרתי ובמשך זמן מה היה גם חבר המועצה לעזרת היהודים במחתרת. הוא ביקר בארץ והוכתר באות חסידי אומות העולם. פולין העממית לא פינקה ואיננה מפנקת את בארטושבסקי, אך בשעה שגילויין עלו בקנה אחד עם המדיניות, ניתן לו לפרסם את ספרו והוא זכה לעיבודים שונים. באופן כזה הפך בארטושבסקי אובייקטיבית מסייע לרוקמי המזימות בפולין. אולם גם המלאכה עצמה, שעשה בארטושבסקי, מעוררת תמיהות. במקום תיאור יחידים ונבחרים שלא נכנעו וחתרו נגד הזרם – קיים גם אצל בארטושבסקי הנסיון לזהות את הכלל עם מעשיהם של יחידים. מתוך כך לוקה גם ספר זה המתיימר להסתמך על עובדות ותעודות, בחד-צדדיות ואפולוגטיקה. 

במסה המשמשת הקדמה לספר מבקש בארטושבסקי לסקור את מיכלול היחסים בין יהודים ופולנים. "תנאי הכיבוש הגרמני" – אומר המחבר – "הוליכו בדרך כלל להפחתה ניכרת של הלכי-רוח אנטישמיים שהיו קיימים לפני המלחמה. שותפות הגורל של בני אדם נרדפים, סובלים ולוחמים, סייעה להתעוררות רגש הסולידריות והרצון לעזור לאובדים. ואף על פי שההשקפות והמשפטים הקדומים שנתגבשו לפני המלחמה לא איבדו כלל מהשפעתם, הרי עברו בסיכומו של דבר תהליך של תמורה"8. 

קביעה זו נוגדת את המציאות אותה הכירו הנרדפים. לא זו בלבד שהאנטישמיות הטרום-מלחמתית לא רוסנה – כפי שטוען בארטושבסקי – אלא ששנאת-ישראל הקיימת התעצמה עקב השפעת התעמולה האנטישמית של הנאצים. כך למשל מציין עמנואל רינגלבלום, בעבודתו המקיפה על היחסים בין יהודים ופולנים בעת המלחמה, שחוברה בתנאי מחתרת ובמחבוא, בהשגחת פולני: "יש להודות בצער ובבושת-פנים כי העתונות מטעם הגרמנים, הנתמכת על ידי עתונות המחתרת האנטישמית, עוררה הד חזק בציבור. בהשפעת ההסתה האנטישמית ב'נובי קורייר וארשאווסקי', באפריל ובמאי שנה זו9 מצאה רדיפת היהודים בצד הארי אהדה בקרב ההמונים הרחבים. פועלים יהודיים בצד הארי ידעו מראש שלאחר פירסום מאמר אנטי-יהודי בעתונות או אפילו ב'מכתבי קוראים', צפוי להם יום קשה של תגרות, יידוי אבנים מצד האספסוף וכו' "10. 

האנטישמיות הפולנית בלטה היטב גם במחנות הריכוז, שם נפגשו בני לאומים שונים. שנאת ישראל גרמה לכך שרבים מהחיילים שהצליחו לעבור את כל מדורי הסינון ונתקבלו לצבא אנדרס, חיפשו בהזדמנות ראשונה דרך להסתלק מהצבא הפולני וללבוש מדים של חייל אחר11. 

המפלגות הפולניות במחתרת, ביחוד אותן מפלגות שביטאו את הרוב וייצגו את ממשלת הגולים בלונדון, התייחסו לטרגדיה היהודית כאל בעיה של זרים ולא של חלק מאזרחי פולין החיים על אדמת פולין זה דורות רבים. המתונים במחנה הפוליטי הסתייגו ממעשיהם של הנאצים אך הסתייגות זאת לא הניעה אותם למעשים. אחרים אמרו כי טוב הדבר שאין הפולנים צריכים לעסוק במלאכה המלוכלכת והנאצים "פותרים את הבעיה היהודית בפולין"12. הקיצוניים, גם בנוף הפוליטי וגם ברחוב, לא ידעו לשים רסן לשנאתם וטענו כי היטלר עושה דבר אחד טוב, הוא מחסל את היהודים13. 

כאמור, סוגיית היחסים בין פולנים ויהודים צריכה עיון יסודי וממצה, אך כיום מותר לומר, מתוך הנחה שאינה רחוקה מוודאות, שבזמן הכיבוש הנאצי היו הפולנים ברובם אדישים לטרגדיה שעברה על היהודים. התייחסות זאות היתה בעלת גוונים שונים, אך לא עברה את השלב בו מתחיל המעשה. פלג קטן של פולנים ניסה לסייע ולהציל ופלג אחר נטל חבל פעיל במלאכת השוד והרצח. בתנאים של אותם ימים היתה מלאכת הרשעים והרוצחים קלה יותר ולכן רישומה ותוצאותיה מרובים הרבה יותר. 

בנקודה זו של פולמוס נגד היהודים, המסלפים כביכול את האמת ומוציאים שמם של הפולנים לדראון, קיימות הסכמה ושותפות רעיונית בין  הפולנים שבורשה והפולנים שבלונדון. ספרם של בארטושבסקי ולווין יצא במהדורה מורחבת באנגלית14, אך האמיגרציה הפולנית זכתה לחיבור כולל משלה, מפרי-עטו של ההיסטוריון הצבאי ק. אירנק-אוסמצקי – "המציל נפש אחת – פולנים ויהודים, 1939-1945"15. אמנם גם בספרו של בארטושבסקי מצויים קטעים המספרים על הפעילות המאומצת של הממשלה הפולנית בגולה להושיט עזרה ליהודים, ועל העולם החופשי שאטם אוזנו ולא שמע לקריאות הפולנים, אולם נושא זה אינו עומד במרכז הספר. תפקיד זה נטל על עצמו אירנק-אוסמצקי. לפנינו לקט שרירותי של מובאות, רשמים ומסקנות16. כרגיל במקרים אלה, וביחוד כאשר המחבר הוא פולני, אין בכוחו להסתיר את הדחיה והזלזול שהוא חש כלפי היהודים. העבודה חוברה בשנות השישים; המחבר עצמו הוא גולה ללא סיכוי רב לחזור במהרה למולדתו. אירנק-אוסמצקי אינו מסוגל להתנער מאותם משפטים קדומים, אותם דפוסים של אדנות וצרות-מוחין דרכן ראתה השיכבה השליטה בין שתי מלחמות העולם את היהודים. כמובן, אין אירנק-אוסמצקי ובני-חוגו מסוגלים להודות כי האנטישמיות החלישה את פולין בין המלחמות והיא שסייעה לנאצים להפנות את ריכוז הדעת וריכוז הכוחות של הפולנים מן הבעיות המציאותיות שפולין התחבטה בהן, לעבר שנאת היהודים והשעיר-לעזאזל היהודי. יתירה מזו: באותה ראיה מעוותת משקיף אירנק-אוסמצקי על ההתרחשויות בזמן המלחמה. המחבר משזר חוטים גסים, עקיצות ורמיזות על האופי הגלותי של היהודים, על היודנראטים, על הניגודים בקרב היהודים. התמונה אותה מרכיב אירנק-אוסמצקי מציגה במקום הציבור הרב-גוני של יהדות פולין, דמות שכולה עיוותים. ואילו כלפי הפולנים נוקט אירנק-אוסמצקי בשיטה הפוכה. הפולנים – המפלגות, העתונות, הממשלה בגולה, הגופים השונים במחתרת – כולם עסקו בהושטת עזרה. פה ושם, במנות קצובות ומחושבות היטב, משלב המחבר גם שמץ ביקורת על גילויים שליליים, אך מיד באים דברים המתרצים ומצדיקים את התופעה. הפולנים לא מסרו בידי היהודים נשק רב כי להם עצמם לא היו כמויות גדולות של נשק. והרי ידוע, וכל אדם ישר חייב להודות בכך כי הנשק שניתן ליהודים היה בבחינת לעג לרש, רק כדי לצאת ידי חובה17. עם זאת ידוע היטב כי המחסנים של המחתרת הפולנית הרשמית היו מלאים כלי נשק, שהיו מונחים שם בשלווה ונתגלו במרד הורשאי של הפולנים בקיץ 1944. מצוי מכתבו של מרדכי אנילביץ', שחובר בשעה קריטית והמבטא בבהירות את הרגשת הלוחמים היהודיים: "אבקשכם למסור לשלטונות בשמנו כי אם לא תגיע אלינו מיד עזרה רבה נראה בכך יחס של אדישות מצד הנציגות18 והשלטונות לגורל יהודי ורשה. הקצבת כלים בלא תחמושת עושה רושם של לעג ציני לגורלנו, ומאמתת את ההשערה שרעל האנטישמיות מוסיף לפעול בקרב חוגי השלטון בפולין, למרות הנסיון האכזרי והטרגי של שלוש השנים האחרונות"19. מצוייה גם עדותו הישירה של מי שהיה מפקד הכוחות המזויינים הפולניים במחתרת (Armia Krajowa – A.K.) גרוט-רובצקי. במיברקו ללונדון בעניין היהודים נאמר: "אשר ל-2 – יהודים מקבוצות קומוניסטיות שונות פונים אלינו במאוחר ומבקשים נשק, כאילו היו בידינו מחסנים מלאים. כנסיון הוצאתי כמה אקדחים, אך אין לי בטחון שישתמשו בנשק זה כל עיקר. נשק נוסף לא אתן, שכן יודעים אתם כי לנו עצמנו אין. אני מחכה למשלוח נוסף. הודיעו לנו איזה קשר יש ליהודים שלנו עם לונדון"20. הקורא יכול לשפוט בנקל מה היה יחסו של גרוט-רובצקי לעניין היהודי ומהו ההבדל בין "כמה אקדחים" שניתנו לטרדנים ובין המושג "אין לנו" ו"מחכים למשלוח נוסף". עמנואל רינגלבלום, בחיבור שהוזכר כבר, כתב בנושא זה: "לגבי אספקת נשק לגיטו, נקטו חוגי הצבא עמדה שלילית, שלא חל בה שינוי עד ליום האחרון. אמנם, בהחלטות החגיגיות הוכרז כי חובתם של חוגי הצבא להושיט עזרה ולספק נשק לגיטו, אך למעשה נשארו ההחלטות על גבי הנייר בלבד. התירוץ הבלתי-רשמי לכך היה, כי נשק זה עלול, כביכול, להיות מופנה יום אחד נגד פולין"21. הרמז של רינגלבלום הוא ברור ואנו מוצאים הוכחה לטענה זאת בדבריו של גרוט-רובצקי. היהודים חשודים בקומוניזם. מדיניות המחתרת הפולנית הרשמית אינה מכוונת נגד הגרמנים בלבד, אלא היא מצפה לשעת-כושר, בה שני הצדדים – גרמניה וברית המועצות, ייחלשו ורק אז תבוא עת לפעולת המחתרת הפולנית הלאומית. במדיניות זאת מזוהים היהודים ככלל עם הקומוניזם, כמקובל בחוגים השליטים של הימין דאז. ומכאן ההצדקה לא למסור נשק בידי המורדים האחרונים בגיטו ורשה ובגיטאות האחרים.  

פרק בפני עצמו הוא עניין היהודים בתנועה הפרטיזנית ויחס המחתרת הרשמית אל קבוצות פרטיזניות יהודיות ובודדים יהודיים שהגיעו ליערות. לא נעסוק בכך כאן כי נושא זה זכה כבר לדיון ממצה22. אירנק-אוסמצקי מבקש גם לטהר את פולין והפולנים מהאחריות לסחטנות והסגרת יהודים נמלטים ומסתתרים ב"צד הארי". האמת היא כי תגובה נמרצת ופעולה הסברתית ענפה מצד החוגים הרשמיים במחתרת יכלו, אם לא לשים קץ בכלל, הרי להחליש בהרבה את נגע הסחטנות והרדיפה אחרי יהודים מתחבאים. האמת היא שהממשלה הפולנית בגולה לא "נקטה בכל פעולה הסברתית בארץ [פולין], לא לחמה נגד האנטישמיות באמצעות הרדיו, בשיחות השבועיות המופנות לארץ, לא נתנה הוראות, לא סילקה עסקנים שהפיצו אנטישמיות"23. על המעשים הנפשעים וחוסר-מעש מצד החוגים הרשמיים, התריעו לא רק יהודים אלא מצויים גם ביטויי תרעומת הנוגעים לעניין זה, שבאו מפיהם של פולנים שכאבו באמת ובתמים את הטרגדיה היהודית24. אירנק-אוסמצקי, הנאמן לשיטתו, מביא דוגמה המוכיחה כי במקרה קונקרטי אחד, "נענש והוצא להורג" מפקד יחידה של אנשי א.ק., שרצחה קבוצת לוחמים משרידי מרד גיטו ורשה25. הוא רק אינו מספר, שאותו רצח לא היה בגדר מקרה חד-פעמי אלא תופעה נפוצה ביער ואילו העונש הוא תופעה יוצאת-דופן. במקרה מסויים זה באה תגובה מאחר וקורבנות הרצח היו שרידי המרד בגיטו, והידיעה על המעשה נפוצה בחוגים רחבים, הגיעה למוסדות מרכזיים ולא ניתן היה להשתיקה. הצעדים המועטים שננקטו לשם ריסון הסחטנים ובלימת שיתוף הפעולה הפולני בתחום השוד, ההסגרה והרצח היו הססניים ובאו במאוחר. עסקנים מקומיים וקצינים בצבא הפולני פירשו צעדים אלה כאמצעים תכסיסיים שנקטה הממשלה, מתוך מגמה להרגיע את היהודים בארצות החופש ודעת הקהל הנסערת בעולם החופשי. בחומר הסברה פנימי נאמר לא אחת כי הממשלה נאלצת להיכנע ללחצים בימי חירום אך החשבון עם היהודים ייעשה בבוא היום, כאשר ישובו הפולנים להיות אדוני הארץ. עד אז יש להצניע את הרגשות הכנים ולחכות לעת-מצוא26. 

בסיכום דבריו על הממשלה הגולה ועל מדיניותה כלפי היהודים, כתב עמנואל רינגלבלום: "בשעה שהעם היהודי נידון לכלייה, ללא חוס ורחם, ורק קומץ קטן של יהודים מילט נפשו ממנה, לא עשו הגורמים הממשלתיים דבר כדי להציל לפחות את שרידי יהדות פולין. יחסם של הגורמים הרשמיים אל שארית יהדות פולין היה בלתי-הולם לחלוטין, בעיקר בתקופת השואה שלא היה כמותה בהיסטוריה של העם היהודי בפולין"27. 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial