מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

"הצוות של אונרר"א"

מתוך הספר: אליעזר רבינוביץ, במדי אונרר"א עם שארית הפליטה 1946-1948, הוצאת מורשת

אוטסון התרווח בכורסא שבחדר האכילה והתנמנם. הוא חיכה לבואי. השעה היתה מאוחרת למדי. אך פתחתי את הדלת והוא הזמינני לשבת לידו. פטפטנו על רשמי יומי הראשון ולבסוף לא התאפק והביע מורת רוח מהיעדרותי מארוחת הצהריים המשותפת של הצוות. דבריו נאמרו אמנם ברוח טובה ובמידת הנימוס הדרושה, אבל בצבצה מתוכה נזיפה. אפילו ראה להדגיש, שבגלל התנהגותי "הפסדנו כמה שעות עבודה". בנוגע ליום המחרת היתה לו תכנית מיוחדת: “נקום קצת יותר מאוחר, בשעה שמונה ונערוך ארוחת בוקר חגיגית. אציג בפניך את הצוות. הזמנתי גם קצת משקה. אין זה מחייב אותך, אני יודע שאין אתה טועם מן ה'חריף' “. לשאלתי, מה יהיה שם מלבד הארוחה, שטח לפני תכנית שהזכירה לי את מינהג ההתוודות שהיה מקובל בימי נעוריי בתנועת הנוער ושקראנו לה "אופיָה", היינו איפיון עצמי ואיפיון הזולת בצוותא סגורה: “כל אחד יספר את הביוגרפיה שלו ויסביר את מניעי התנדבותו לאונרר"א". הייתי מופתע. הרי המדובר הוא באנשים מבוגרים ששום חובה לגלות את צפונותיהם האישיות כמו בתנועת הנוער, אינה חלה עליהם. אבל הוא עמד על שלו: “אנחנו צוות קובע בגורלות בני אדם המוחזקים ממש בידינו. אמנם אין זה שדה קרב, אבל יש פה מציאות קשה וכורח הוא ליצור קרבה בתוך הצוות שנכיר איש את מחשבותיו ומעשיו של רעהו ונפיל מחיצות. כאשר תיכנס לעבודה השוטפת לא יהיה זמן להתפנות לכך ונפסיד אמצעי חשוב בעבודתנו. כבר הודעתי לחברי הצוות". ניסיתי להתחמק מכל העניין ושאלתי שאלת תם: הן מכירים הם זה את זה והאם כדאי לעשות למעני חזרה על הדברים? והוא השיב: “כדאי וכדאי ולמעשה אנחנו עושים זאת מדי שלושה שבועות ומהפגישות צומחים דברים רבים וחשובים. מלבנים דרכי עבודה, מותחים ביקורת הדדית, מתקנים שגיאות בהתנהגות וקובעים מדיניות להבא. ויש לכך חשיבות בלתי רגילה". 

שאלתי את עצמי למה הוא חותר ומה הוא רוצה להפיק מצוות אנשים מקרי. בלבי ידעתי שלא פעם אהיה נאלץ לעשות מעשים שלא יעלו בקנה אדם עם כוונותיהם של אנשי הצוות. ואני לא אוותר אז – מה יגידו עלי? אבל, רצונו של אוטסון כבודו ולפי שעה אין סיבה שאתחמק מהמשחק. קמתי ללכת והוא שילח בי את אזהרתו האחרונה באותו ערב: “תבוא מסודר! 

בבוקר שלמחרת בשעה היעודה התייצבנו כולנו לבושי הדר באולם האכילה. הכל הבריק והשולחן עם הדברים הערבים-לחכנו היה מוכן לטקס "ההפעלה הקבוצתית". פינת משקאות עמדה לשרותם של "חניכי אוטסון". הוא עצמו התיישב בראש השולחן ואני סגנו לימינו. לאחר שהציג כל אחד בשמו ובשם משפחתו, ארץ מוצאו ותפקידו בצוות היה עלי לעשות הקפה סביב השולחן, ללחוץ ידיו של כל אחד ולהציג את עצמי. כהרגלי המכוער – סוף סוף חבר קיבוץ ותו לא! - הסתפקתי רק בהשמעת שמי הפרטי. הפליאה אותם גם העובדה שאני כלי כיסוי ראש ולא קל היה לי לאלפם בינה שלא כל יהודי הוא דתי... מיניה-וביה שיניתי את "ראשי הפרקים" של "נאום ההכתרה" שלי, לאחר שנתחוור לי כי חוץ מבחורה אחת כולם אינם יהודים ויש מהם שממבט ראשון הם מעוררים בלבדי דאגה מיוחדת. הרהרתי, למשל, במשפחה הלטבית, איש ואישה וילד, וניקרה בי השאלה למה לא חזרו ללטביה מולדתם. הן השערים פתוחים! והרופא הצ'כי – מה הוא עושה "בגלות"? וכך גם הנהג היוגוסלבי. כל אלה התגייסו בגרמניה ולא מתוך ארצותיהם. ויוצאת מכלל זה היתה האנגליה אבל דווקא היא עוררה תמיהות על תפקידה הנסתר: האם לא כדי לעקוב אחרי "הטרוריסטים היהודים" מארץ ישראל ולדווח? היהודיה, אווה קראפט, ילידת גרמניה ותושבת לונדון, היתה היחידה שלא עוררה בי ספקות. הייתי בטוח במניעיה הטהורים – לעזור לילדים יהודים. 

ה"טקס" היה מעורר עניין. איש-איש סיפר על עצמו, על ביתו והשכלתו והיו שדיברו בצורה מעניינת, סיפרו בתמימות על פגישותיהם הראשונות עם הילדים, שחסרון של שפה משותפת ואי-אמון חצצו ביניהם ורובם סיכמו שאני אהיה החוליה המקשרת בין "העקורים", כפי שהתבטאו בלשונם הנקיה, לבין הצוות. 

ראיתי שנפלתי לעולם זר ומוזר שהבין מעט במצוקות האמיתיות של הילדים שלאחר כל זוועות המלחמה גוזלים מהם את התקווה האחרונה – התקווה להגיע למולדת. את כל המצוקות האלה הרקתי מתוכי ב"נאומי". מובן, שמחיצות לא נפלו בינינו בעקבות "ההפעלה הקבוצתית" אבל דומה היה שעשיתי צעד ראשון בהבנת העולם הזר הזה. לא השתחררתי מתחושת "כבדהו וחשדהו" והספקות לגבי טיבו של "הצוות המלוכד" רק נתגברו. את תשומת לבי משך מנהל החשבונות, בן לאם יהודיה ואב לטבי שסבלות המחנות שהתגלגל בהם עוררו בו תשוקה להתקרב ליהדות "מתוך עניין לדעת על מה ולמה סבלתי". שלא במתכוון פרע הוא את האווירה האידילית של הישיבה והטיח דברים בבריטניה הרודפת את הציונות. התבטאויותיו הלא מנומסות די היה בהן כדי "להעלות את הדם" לראשה של האנגליה ולאלץ את אוטסון לפשר ביניהם באמצעות פירושים מרככים של כוונות מנהל החשבונות. ירדנו לעבודה "שמחים ועליזים". הטיפה המרה היא שיישרה את כל ההדורים... באשר לי, לא הייתי מאושר ביותר מחברת האנשים שאיתם אעשה את ימי ואת ערבי הבאים... 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial