מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יום השואה והגבורה: בסימן "היחיד והיחד"

אנו מגישים מבחר טקסטים הנוגעים בנושא "היחיד והיחד"
יום השואה והגבורה: בסימן "היחיד והיחד" (הגדל)
יום השואה והגבורה בסימן "היחיד והיחד"

 

ביום חמישי, כ"ז ניסן תשע"ב, 19 באפריל 2012, נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

לקראת יום זה, אנו מגישים לעיונכם מספר קטעים העוסקים בנושא המרכזי של יום השואה השנה: היחיד והיחד:

 

 

 

מתוך "הזהו אדם", מאת פרימו לוי:

 

לורנצו

בעולם זה שהתוהו ובוהו גבר בו מדי יום, עם הישמע בשורת יום הדין הקרב ובא, בין פחדים ותקוות שנתעוררו זה עתה, בהפסקות הקצרות מן העבדות, פגשתי במקרה בלורנצו. יש מעט מאוד מה לספר: פועל אזרח איטלקי הביא לי מדי יום, משך שישה חודשים, מעט לחם, העניק לי חולצה שכולה טלאים, כתב למעני גלויה לאיטליה והביא לי תשובה. עבור כל זה לא ביקש דבר וסירב לקבל דבר...

אם יש טעם לנסות להבין מדוע ניצלתי דווקא אני, מתוך אלפי בני אדם אחרים – אני סבור שבראש ובראשונה בזכות לורנצו היה הדבר. ולאו דווקא בגלל עזרתו החומרית... ביחסו אלי ובמעשיו, בהתנהגותו הפשוטה ובטוב לבו הזכיר לי מדי יום שעדיין קיים עולם אנושי וצודק מעברה השני של גדר התיל... אמנם כל אלה מעורפלים ברגע זה, רחוקים ולא מובנים, אבל כדאי להתאמץ לשרוד כדי לשוב לחיקם...

הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם.

 

 

 

 

מתוך "דיוקן עצמי עם צלקת", מאת רומן פריסטר:

 

דיוקן עצמי עם צלקת

עונות השנה התחלפו על פי הגיון הטבע, הזכירו לכולנו את קיומם של חוקים שאינם משתנים. מתו הקיץ וגסס הסתיו, החורף פרץ לחיינו והצליף בנו במגלב הכפור. בניגוד למפעל ששרר בו חום נעים, הצריפים במחנה לא הוסקו מעולם, התנורים שבהם שמשו תחליף לשולחן. אחרי מסדרי הערב שנמשכו עד אין קץ, או ליתר דיוק עד שנמאס לגרמנים, לא נמצא מקום שבו יכולנו להתחמם. ישנו בלי להתפשט, לפעמים בלי לחלוץ נעליים. הלילות נשאו עמם סבל, אבל הרגעים הקשים היו בשבילי רגעי היקיצה. הם דרשו ממני קבלת החלטה. בחמש בבוקר, כשהעירה אותנו המשרוקית של זקן הצריף, היה עלי להחליט, כל פעם מחדש, אם אני נלחם או נכנע. היה זה מאבק שכפיתי על עצמי, מבחן כוח קטן שקבע גדולות. תחילה אילצתי את עצמי לפקוח עיניים, שפשפתי את העפעפיים הדבוקים, לאחר מכן ספרתי עד עשר, השלכתי מעלי את השמיכה וקפצתי מן הדרגש. בין ההשכמה למסדר הפרידו שלושים דקות. מרבית האסירים ניצלו את הזמן כדי להאריך את המנוחה המדומה. לזריזים הספיקו שלוש דקות כדי לקשור את השרוכים ולהתייצב ברחבת המחנה. אני זקוק הייתי לרבע שעה כדי להתרחץ. איש מלבדי לא עשה זאת.

ברחבת המחנה דלקו עדיין הפנסים ופיזרו בשטח אור צהבהב. לעומת הכפור שבחוץ אפילו הצינה שבצריף יצרה רושם של חממה. הרוח הקרחית היתה מסירה מעלי את קורי השינה האחרונים. בריצה שלא הותירה זמן למחשבה הייתי עובר את המרחק שבין הצריף שלנו לבין צריף הרחצה. "למה לך התרגילים המטופשים האלה?" לעגו לי. "למה שלא תעשה כמונו?" כל בוקר פיתה גם אותי הפיתוי להאריך בעשרים דקות נוספות את אשליית המנוחה. עמדתי בו כי ראיתי בכל סטייה מהנורמה שקבעתי לעצמי סכנת התדרדרות לתהום שאין מוצא ממנה. קבעתי לי סדר יום משלי בהקבלה לסדר היום שנכפה עלינו, והקפדתי הקפדה מטורפת לקיימו על כל דקויותיו. הדבקות העיוורת הזאת משולה היתה לשרשרת ברזל שקשרה אותי אל הנחישות לשמור על צלם האנוש.

ידעתי כי די בחיסולה של חוליה ראשונה כדי לרופף את החוליות הבאות – ולהתמוטט. כשהתזתי על חצי הגוף העליון את מי הקרח שקלחו מצינור ללא ברזים חשתי שאני עדיין אדון לעצמי. המים שהקפיאו את דמי חיממו את נפשי. ידעתי בוודאות שכל עוד אני חש את צריבת הקור הזאת לא אבדה לי היכולת להתמודד עם הסביבה.

 

 

 

מתוך "חייתני", מאת יעקב ישראל קריגר:

 

שבת בבירקנאו

יום שבת בבירקנאו. כרגיל קיבלנו בצהריים מרק בקערה משותפת ולפנות ערב קיבלנו פרוסת לחם לאיש. ביום השישי בערב, כלומר בליל שבת, נהגתי לקדש על חצי פרוסה ואכלתי אותה כסעודת שבת, ואת חציה השני של הפרוסה החבאתי מתחת לזרועי (...)

התחלתי להתפלל "שחרית של שבת". לצידי עמד יהודי מבוגר ממני, הוא חש שאני ממלמל וממלמל ופלט לעצמו בקול שיגיע לאוזני: "צעיר כזה וכבר מדבר לעצמו, המסכן!" כשסיימתי חלק מהתפילה עניתי לו: "אתה טועה אדוני, לא עם עצמי דיברתי, התפללתי! שבת היום!" (...) זרם דמעות פרץ מעיניו והציף את פניו. הוא תפס אותי בשתי ידיו וקרא: "(...) זה עשרים שנה שלא התפללתי ולא שמרתי שבת (...) אנא, אמור אותה בקול רם יותר, כך שאוכל גם אני לומר אחריך (...)"

הוצאתי את פרוסת הלחם מתחת לזרועי, קידשתי על הפת, וברכתי ברכת "המוציא לחם מן הארץ". פרסתי אותה לשני חלקים, חלק אחד שמתי בפי- כדין, ואת החלק השני מסרתי לידידי החדש. הוא סירב לקבלה מידי ואמר: "(...) מה אני בעיניך, רוצח? שודד? אכול אתה! (...)". הפצרתי בו והתחננתי לפניו שהוא יאכל מהפת של קידוש, כי בשבילי זה דבר גדול לקדש ולאכול "סעודת שבת" עם עוד יהודי יחדיו. (...) לבסוף נענה לי וסעדנו יחדיו. חשתי שכוחותיי זורמים בי, נפשית ופיזית.  

 

 

מתוך "מרד הנצורים", מאת ישראל גוטמן:

 

רעב

בגיטו חלה החרפה מידית ותלולה במצבם של חברי תנועה רבים. מעגל הרעב הקיף עשרות חברים. כמעט בכל גדוד נמצאו שנתייתמו ממשפחותיהם. בראשית החורף 1941 מת אחד החברים מגדוד "תל-עמל", ולשאלה – מה גרם למותו, נמצאה רק תשובה אחת: הרעב. יותר ויותר הציקה ההרגשה, כי יש משהו פגום במידת הערבות ההדדית. לא דובר על כך הרבה, כמעט שאין למצוא ללבטים אלה זכר בעיתונות המחתרתית.

הפעולה כאילו נעשתה באורח ספונטאני.  המטבח בקיבוץ התחיל לבשל לא רק לחברי הקיבוץ. כך היה אצל אנשי "דרור-החלוץ" בדז'לנה וכך בקן השומרי בנאלבקי. שעות רבות עמד על הכיריים סיר מרק גדול והדלת היתה פתוחה בפני כל חבר תנועה. מרדכי וחברי הנהגה אחרים אף הם באו לאכול ליד השולחן המשותף. כאשר הופיע בפעם הראשונה חבר מהסס, נבוך, שנעמד בפרוזדור, מנסה צעד ומפנה את ראשו חזרה לדלת, מיד השגיחה בו הטבחית. היא התייצבה לעומתו, מחייכת וגוערת כאחת: "תזדרז, המרק חם, עוד מעט יצטנן ויפסיד את טעמו. בוא, נסה מהאוכל שאני בישלתי." והנה כבר יושב החבר אצל השולחן ולפניו צלחת מרק מהביל ולצדה פרוסת לחם.

 

 

מתוך "קן השומר הצעיר בגטו לודז'" , מאת פייבל פודה, ילקוט מורשת כ"ח:

 

חלוקת אוכל בגטו לודז'

בראשית 1944 הונחתו על הגטו המהלומות הראשונות, שתפקידן היה להביא בסופו של דבר לחיסולם הגמור של שרידי קהילת לודז'. בימים הראשונים של פברואר נפלה כרעם ביום בהיר הבשורה, כי הגרמנים דורשים 1600 גברים צעירים ובריאים.

עד שהספיקה הנהגת הקן להתמצא בתנאים החדשים וכבר קיבלו כל חברי ההנהגה ומדריכי הקן הודעות גירוש. (...) הוחלט בהן: לא ניתן אף לא אדם אחד לגירוש!

כל הבוגרים והמדריכים שקיבלו פקודות גירוש הסתתרו. (...) נתפרסמה הודעה, שאנשים שלא יתייצבו לגירוש תישלל ממשפחתם מנת המזון הקצובה. הגדודים והקבוצות, שחזרו וקראו לאסיפות דחופות, החליטו: נתחלק במנות האוכל שלנו ולא נפקיר שום איש מאנשינו. בעזרת אחד המדריכים החלו החניכים לארגן את מפעל העזרה. כל חבר בקן היה חייב למסור כל שבוע שני מרָקים, קמח וגריסים. נקבעו מקומות האגירה. קשרים מיוחדים היו מביאים יום-יום למקומות המחבוא את המנות. (...)

הקן יצא מן המאבק הזה וידו על העליונה. אף לא חבר אחד מקן לודז' היה בין המגורשים.

 

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial