מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מינסק במאבקה וכליונה – כפתח להבנת מצבם של יהודי ברית המועצות בשואה ולאחריה

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת י"ח, נובמבר 1974. שלום חולבסקי – מינסק במאבקה וכליונה – כפתח להבנת מצבם של יהודי ברית המועצות בשואה ולאחריה (הרצאה בקונגרס השישי למדעי היהדות, ירושלים, 13-19.8.73)

 

גיטו מינסק הוא היחיד בתחומי ברית המועצות (עד ספטמבר 1939) שהתקיים למעלה משנתיים. למרות שהחומר על גיטו מינסק הוא מועט – הרי הוא רב יותר מהחומר שיש בידינו על כל גיטו אחר בברית המועצות.

אין לנו עדיין שום מחקר לא רוסי ולא יהודי בנושא זה. אך חובה להוסיף: כל אימת שאנו עוסקים בבעיה כלשהי הנוגעת ליהודי ברית המועצות במלחמת העולם השניה עומדת בפנינו, ברקע, הבעיה הגדולה המטרידה אותנו מאד: מה קרה ליהדות רוסיה בזמן השואה? מה היה מצבה והרגשתה? וכאן אנו בבחינת מנפי חרסים ברשתות עפר ואפר. גיטו מינסק הוא במובן ידוע צוהר לעולם זה, להבנתו. לפי עניות דעתי: יש לנו תחושות לאשר קרה. הבעיה העומדת בפנינו האם יש הוכחות לתחושות אלו? ואנו בראשיתם של הנסיונות הצנועים. 

מן החומר על מינסק בתקופה הסובייטית המצוי ברשותנו מצטיירת תמונה של קהילה בעלת ויטאליות גבוהה, שיהודיה בחלקם הניכר נאבקו תוך סיכונים מרובים על יהדותם, מסורתם, על קיום חגים יהודיים, מילה, תפילה וחתונה יהודית, מנהגים ואורח חיים יהודי ועל קיומם של מוסדות תרבות שהם מותרים, לפי החוקה הסובייטית, כגון: תיאטרון יהודי, עיתון יהודי, בתי ספר עממיים ותיכוניים בשפת יידיש1. תמונה זו, שאין כאן המקום לפרוש אותה, צריכה לשמש רקע להרצאתי. 

בחרתי להרצאה זו, מפאת קוצר הזמן, שלושה היבטים בלבד. 

א)      הייחוד במאבקם של יהודי מינסק נגד הגרמנים; 

ב)      יחס האוכלוסיה האזרחית ליהודי מינסק בימי השואה; 

ג)       יחסם של נציגי השלטון הסובייטי ליהודים בימי השואה. 

 

א.      הייחוד במאבקם של יהודי מינסק נגד הגרמנים 

מועד הקמתה של המחתרת הלוחמת בגיטו מינסק היא אחת העובדות המפתיעות בתולדות המאבק היהודי נגד הגרמנים. כבר בחודש אוגוסט 1941 קמה המחתרת בגיטו, שמנה כמאה אלף יהודים. ראשיה היו: קירקיישטו, וויינהויז, סטולרביץ' (סמולר) – כולם "מערביים"2. 

יש להדגיש שבקרב מייסדי המחתרת במינסק היו חושים מושחזים לכוונות הרצח של הגרמנים, למרות שהסובייטים בשנים 1939-1941, לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, כידוע, החליקו בעיתונותם ובתעמולתם והעלימו את עובדות הרצח באזורי פולין המערבית הכבושים על ידי הגרמנים. במידה מסויימת ניתן להסביר את התחושה לגבי כוונות הרצח של גרמניה הנאצית בכך שבין מייסדי המחתרת היו אנשים חברי המפלגה הקומוניסטית ובלתי מפלגתיים – אשר באו כפליטים למינסק מאזורי פולין – בעלי נסיון פוליטי רב, שפעלו בשנות השלושים בפולין והיו מודעים לסכנת הפאשיזם, אשר גאתה באירופה ערב המלחמה ולאימת הנאציזם הגרמני בפרט. בארגון המחתרת היהודית בגיטו היו חייבים חברי המפלגה להתגבר על קושי פסיכולוגי-פוליטי שעמד בפני כל חבר מפלגה קומוניסטית: לפעול על דעת עצמו ללא הוראות מגבוה3. פעולה כזו יכלה להתפרש שלא כהלכה ואף כפרובוקציה. ואכן נראה להלן שכבר בפגישה עם סלאבק (שמו האמיתי איסאי פבלוביץ' קאזינייץ) – נציג המחתרת העירונית4 –אכן נשאל סמולר: "ומי נתן לך רשות לארגן מחתרת?" לזכותם של מייסדי המחתרת היהודית במינסק ייאמר שהם גברו על הרתיעה מפעולה עצמאית הטבועה באיש מפלגה ממושמע. 

בין הגורמים המסייעים לפעולתה היה ייחודו של ה"יודנראט" בתקופתו הראשונה, אשר שיתף פעולה עם המחתרת ושילם את מחיר החיים על פעולה זו. בקרב ארגון המחתרת פעלו גם חברים בלתי-מפלגתיים, או ממפלגות יהודיות אחרות בפולין, אך במינסק הם השתלבו בתוך ארגון מחתרתי אחד שמספרו הגיע אחר כך לשלוש מאות. 

מטרת המחתרת הוגדרה בראשית היווסדה: לפתוח דרך להרבה יהודים, ככל האפשר, לפרוץ את הגיטו ולהצטרף למלחמת עמי ברית המועצות נגד הכובש. הסיסמה היתה: "לצאת מהגיטו!" יש השערה שמגיטו מינסק יצאו כעשרת אלפים יהודים. אף פעם לא הועלה במחתרת היהודית במינסק רעיון התקוממות בין חומות הגיטו כפי שעמד בגיטאות פולין. 

נראה לי שהסיבות לכך היו אלו: 

א)      הרומנטיקה הפרטיזנית היתה טבועה עמוק מאד בתודעה של העם הרוסי, במפלגה הקומוניסטית. הקריאה של המחתרת היהודית להליכה ליער מיזגה שני אלמנטים שנראו להם כתואמים את קו המחשבה של האדם הסובייטי: 

1)      פעולה נגד הכובש; 

2)      הצלת חיי אנשים הנמצאים בסכנת חיים; 

ב)      הברירה האחרת. 

התקוממות בתוך הגיטו היתה בעיקר תוצאה של שני גורמי יסוד: 

1)      רצון ותודעה לערוך מלחמת נקם יהודית ואנטי-פאשיסטית נגד הגרמנים; 

2)      דרך לחימה מתוך חוסר ברירה אחרת. 

 

במינסק רמזה ליהודים הברירה האחרת בראשיתו של הגיטו: יערות בילורוסיה הקרובים, השמועות על תנועה פרטיזנית ביערות, למרות שהן היו בראשיתן מוגזמות, ההסתמכות, שהוכחה כמופרזת מאד, של המחתרת בגיטו על עזרת המחתרת המינסקאית העירונית, אופטימיזם סובייטי שהמלחמה לא תימשך, סוף הגרמנים קרב והצבא האדום יבוא בקרוב. 

במחתרת פעמה אחריות כלפי הגיטו ככלל יהודי. כאשר הציעו למייסדי המחתרת על ידי סלאבק, דירות בעיר התנערו ראשי המחתרת בגיטו מהצעה זו והשיבו: "איננו רוצים לנהוג כעכברים המצילים עצמם ראשונים כשהאוניה טובעת. אין זו שאלת יחידים, אלא של הגיטו כולו"5. 

אולם לא נתגבשה בגיטו ההכרה של התקוממות בתוך הגיטו עצמו, שהיא כרוכה בחוסר סיכוי להצלת החיים. הקרב היחיד שהתנהל ברחוב זמקובה על ידי שנים-עשר צעירים יהודים בפיקודו של ואליק זיטלזייף ב-1942, בו נפלו אחד-עשר מהצעירים בקרב, היה כאשר הגסטאפו חדר למחסן הנשק של צעירי המחתרת. לא היתה כוונה מצד המחתרת להופכו למרד כללי של הגיטו. על אף האקציות העקובות מדם ב-7 בנובמבר 1941, ב-20 בנובמבר 1941, ב-2 במארס 1941 וב-28 ביולי 1942 – בהם נגסו הגרמנים מבשרו החי של הגיטו איברים-איברים שותתי דם – עדיין נדמה היה לאנשי הגיטו ש"גופו" של הגיטו עודנו קיים ושניתן יהיה להציל רבים, רבים, ליערות6. 

ניתן להגיד: המחתרת היהודית בגיטו מינסק היתה מרכזה של המחתרת המינסקאית הכללית. 

נסתפק פה בהבאת עובדות מספר בלבד: עם קומו של הגיטו הוקם קשר על ידי שדלצקי עם היער. המחתרת ומוסדות ה"יודנראט" מגישים עזרה רצינית בנשק, בביגוד, בתעודות מזוייפות, בדיור, בהחבאת אנשים, בתרופות לתנועה הפרטיזנית באיזור מינסק כולו. 

מחתרת הגיטו פועלת רבות בתחום החבלה בבתי החרושת הגרמניים. בית החולים של דוקטור קוליק הופך להיות מקום מיפגש מרכזי בין פרטיזנים מהיער לבין המחתרת של הגיטו ושל העיר מינסק. 

 

המקורות הרוסיים 

הארכיונים הרוסיים סגורים ואנו ניזונים מקטעי דברים וספרות. העניין היהודי בימי השואה בספרות ברית המועצות מופיע כפונקציה וכגורם בפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלה. זמן רב לאחר המלחמה לא התפרסם בברית המועצות מאומה על המחתרת המינסקאית ועל מאבקם של היהודים וסבלם. 

בשנת 1967 הופיע במינסק הספר: "התנועה הפרטיזנית העממית בבילורוסיה בשנים 1941-1945 7. מבין כשלושת אלפי השמות המוזכרים בספר אפשר למנות כשלושים וחמישה שמות בעלי צליל יהודי.  

בספרים העוסקים בלחימה הפרטיזנית ביערות מוזכרים היהודים במידה מועטת ביותר8. 

נוביקוב איבאן בספרו9 מדבר בהערכה על הרש סמולר העובד בגיטו כמסיק דוודים. הוא אינו בוש גם מלספר על כשלונותיה של המחתרת העירונית. בתארו את האקציה ביולי 1942 הוא מעיר הערה: "גם אם אנשי המחתרת חתרו לעורר את האנשים (בגיטו. – ש.ח.) להתנגדות מזויינת – תוצאות מכך לא היו. אימת המוות שיתקה רבים" (עמוד 311). יש כאן רמיזה לרעיון של התקוממות מזויינת בתוך הגיטו, אבל שום מקורות אחרים אינם מצביעים על רעיון זה ואפילו לא על ויכוחים במחתרת בשאלה זו. אולם בספר מופיע ויכוח די מתוח בין ניקולאי גרסימנקו – שמתואר בספר כאיש הממונה מטעם הוועד העירוני על הוצאת האנשים ליער – ובין סמולר בעניין מהותי וחיוני ביותר בשביל הגיטו: לחימה והצלה. במלים אחרות מי הם הזכאים לצאת ליער. גרסימנקו טוען שיש להוציא את הכשרים למלחמה ובלשונו: "ליחידות דרושים לוחמים ולא מחנה של זקנים וילדים"10. סמולר עונה לו: "והרי אנו חייבים להציל מהשמדה כל מי שהמוות אורב לו...". כאן לביטוי אי ההבנה של המחתרת העירונית לייחודו של הגיטו ולייחוד שבמאבקו. נוביקוב, מחבר הספר, יודע לספר שגרסימנקו התנצל ברוח טובה, אולם אין ספק שהוויכוח היה חריף, מתמיד, שהביא, בין היתר, להקמת היחידות היהודיות העצמאיות ביערות. 

 

תעודה גרמנית 

יש מקורות גרמניים המדברים על "בנדיטים יהודיים" כעילה למעשה הרצח. בחומר מלודוויגסבורג שהגיע ל"יד ושם" מצאתי תעודה חשובה11, דו"ח של ה"סיפו" וה-ס.ד. על פעולותיהם מ-1 במארס 1942 עד 31 במארס 1942, המבליטה את מקומם של היהודים בתוך המחתרת במינסק, וכך נאמר בה: "מאחורי הפרטיזנקה במינסק עומדת המפלגה המפקחת על הפעולות. המארגן של המנגנון המפלגתי הוא יהודי... הנהגת המפלגה מורכבת משבעה חברים. קבוצה בלתי-ליגלית של שישים יהודי הגיטו מממנת את הפעילות המפלגתית, רוכשת נשק ומחזקת את הקבוצה הפרטיזנית. שישים עד שמונים יהודי הגיטו הוצאו אל הפרטיזנים. בביתו של היהודי... נמצאו תרופות וחומרים. כמו כן נמצא בית דפוס ושמונה מכונות כתיבה". לא נדון כעת בפרטים. המשמעות המרכזית במיסמך הגרמני הזה היא: המעמד המרכזי של המחתרת היהודית בתוך המחתרת הכללית במינסק. 

האלמנטים העיקריים של המחתרת בגיטו מינסק הם: לחימה ביחידות עצמאיות, הצלת יהודים, דבקות במאבק האנטי-נאצי, מעמד מרכזי במאבק הזה – אלמנטים אלה מאפיינים את יהודי מינסק וגם במלחמה הפרטיזנית. מן הראוי לציין כאן שיהודי מינסק היו המייסדים של שבע חטיבות פרטיזניות. 

 

ב.      האוכלוסיה האזרחית והיהודים בגיטו מינסק 

נוביקוב בספרו כותב: "גם התיל הדוקר וגם הרובים והאוטומטים לא יכלו לנתק חלק אחד של העיר ממשנהו, אף על פי שאת החלק השני של העיר קראו בשם הנורא: גיטו". 

קשה לקבל קביעה זו כשאין הוכחות ועובדות בצידה. העדויות היהודיות ברובן מפריכות אותה ביסוד. האוכלוסיה ברובה המכריע – היתה אדישה, בחלקה הגדול – עויינת. בודדים גילו אהדה, סעד ועזרה בהצלה. הזעזוע שפקד את יהודי מינסק מיחסה זה של האוכלוסיה נקב עד תהומות הנפש והוא המקור החשוב ביותר, לתפנית העצומה, לתהליכים נפשיים עמוקים שהתחוללו בהם מאז ועד ימינו אלה. 

יתכן ובקני מידה מוחלטים היה יחסה של האוכלוסיה הסובבת בבילורוסיה המערבית, לא כל שכן באוקראינה המערבית, חמור עוד יותר, אולם ביחס למושגים המקובלים על החברה הסובייטית בעניין אחוות-עמים, שוויון לאומי וסוציאלי, ערך האדם וכו' – היתה מידת ההיפגעות של יהודי מינסק גדולה בהרבה משל יהודי בילורוסיה המערבית. 

כמובן שהספרים הרוסיים במידה הזעומה שהם עוסקים בכך, מבליטים את העזרה של האוכלוסיה ליהודים12. 

גם הרשל סמולאר בספרו "אין מינסקער געטא" אינו מעלה את היחס השלילי אלא משתדל ואף מתאמץ להבליט את העזרה והסעד בלבד. איננו רשאים לשכוח כמובן שהספר יצא במוסקבה בשנת 1946. מעטים בגיטו ידעו על נושא כגון מיבנה המחתרת בגיטו, תוכניותיה ואף פעולותיה, אולם ביחסה של האוכלוסיה הסובבת כמעט וכל אחד חש על בשרו. 

בעדויות רבות של יהודי מינסק תופסת בעיה זו מקום נכבד. 

מספרת אידה סקלוט: 

"נכנסתי עם ילדי למינסק דרך הפרבר סלפיאנקה והתעכבתי שם לנוח. הגויים שדדו את בתי היהודים. וכשנכנסו הגרמנים למינסק ראיתי רבים מהם מצטופפים לאורך הכביש וביניהם בני נוער עומדים ומנופפים ידיהם לנאצים וזורקים פרחים אדומים תחת גלגלי מכוניותיהם. פלצות אחזה בי למראה זה. מדוכדכת חזרתי עם ילדי לבית הורי. הבית היה שדוד והלב ניבא רעות. התחלתי להיזכר בקטעי סיפורים שהגיעו לאוזני על התעללות הגרמנים ביהודי פולין. חזרתי לביתי, אותו יום הגיע לשכונתנו גרמני, העמיד את האופנוע ונכנס לבית שכני. עם שכני בלוזורוב גרתי שנים רבות והם היו מבאי ביתי, הוא היה וטרינר והיא – רופאה. עבדנו יחד באינסטיטוט אחד והיינו מקורבים ומיודדים. לאחר שנכנס הגרמני לביתה יצאה בלוזורובה איתו אל המירפסת והצביעה: כאן רוס, רוס, רוס, ובהצביעה על ביתי אמרה: יודה! למחרת תלתה איקונין בביתה ועל צווארי הילדים צלבים. 

הייתי מדוכאת מאד. חשתי פתאום בכל הוודאות האכזרית את גורלי היהודי"13. 

 

עד אחר מספר14: 

"כשפרצה המלחמה חשנו מיד ברגע הראשון את האנטישמיות העמוקה – כאשר הגיעו הגרמנים למינסק. וכאשר ביום ה-6 בנובמבר 1941, אותו יום בו נצטוו יהודים, ערב הוצאתם להורג, ללכת ברחובות העיר עם הדגל האדום – כמייצגי האינטרנאציונליזם התחבאו יהודים באחד הצריפים. נשים בילורוסיות הובילו גרמנים, שוטרים וצעקו: "טאם סידיאט, וואט טאם סידיאט, וואט, וואט..." ("שם הם יושבים, הנה שם יושבים, הנה, הנה")15. 

ההרגשה אצל יהודים, דווקא המעורים בחברה הסובייטית היתה, כאילו התמוססה אותה שכבה דקה מאד של אינטרנאציונליזם שכיסתה את פני החברה הסובייטית. והמדובר כאן בהמון – ולא ביחידים. 

כאשר יהודים היו מובלים לעבודה היו רבים מהשכנים עומדים מלהגים ומלגלגים. לפני האקציות היו איכרים עם עגלות מתקהלים סביב הגיטו כדי לשדוד, מפרקים בתים, חלונות ודלתות. "לו היתה האוכלוסיה האזרחית לא עוזרת, אלא פאסיבית בלבד, היו רבים מאד מהיהודים יכולים להינצל"16. 

יוכבד אייברמן-רובנצ'יק17 מסכמת בשאלה זו: "כולם רצחו אותנו. מעטים עזרו לנו, אולם הם היו מעטים מאד". גורלם של היהודים במשפחות מעורבות לא היה שונה מכלל היהודים, אלא כאבם היה צורב עוד יותר. 

הפגישות שהתקיימו בין נציגי המחתרת היהודית בגיטו לבין נציגי המחתרת העירונית לא הניעו את תושבי האיזור הרוסי לחוש לעזרת הגיטו18. 

היו בקיעים של גילויים אנושיים, שכל אחד לכשעצמו היה חשוב, ולו בממדיו המצומצמים ביותר, כגון הבאת מעט מזון לגיטו, הסתרת ילד יהודי בצד הארי, עזרתו של בילורוסי לכמה משפחות יהודיות לברוח לאוקראינה בראשית הפלישה19. העזרה לאו דווקא באה, במידה שבאה, מחברי המפלגה לשעבר. 

בדו"ח של ה"סיפו"20 ("Sipo") וה-ס.ד. (S.D.) בו מסופר על האקציות במינסק ובאיזור הסמוך לה נאמר בין היתר: "האוכלוסיה מקדמת בברכה את האקציות האלו" ועם כל הזהירות והבדיקה שאנו חייבים לנקוט כלפי כל מיסמך גרמני, ובמיוחד לגבי סוג מיסמכים גרמניים, שמחבריהם טרחו לחפש להם שותפים ועילה לפשעיהם – הרי, לצערנו, אין לנו עם כל זאת הוכחה מספקת כדי לערער על הנאמר בדו"ח דלעיל. 

 

ג.       יחסם של נציגי השלטונות הסובייטיים ליהודים 

שישה ימים לאחר התחלת הפלישה נכנסו הגרמנים למינסק (28 ביוני 1941). על האווירה הכללית יעיד הפסוק מעדותו של צבי רובנצ'יק21 המבוגר בנוסח העממי שלו: "די דייטשע פראפאגאנדע איז געווען אז זיי פארנעמען גאנץ רוסלאנד און מאכ'ן א תל פון דער וועלט. מיט אזא גאנג זיינען זיי געגאנגען. ביעלארוסיע איז געווען פארקויפט. פון דעם איז ניטא וואס צו ריידן. מען האט קיין איין שאס ניט געגעב'ן און מען איז געגאנגען און געגאנגען" (התעמולה הגרמנית היתה שהם כובשים את כל רוסיה והופכים את העולם כולו לעי חורבות. בתנופה כזו הם יצאו. בילורוסיה היתה מכורה – בכך אין להטיל שום ספק. אף יריה [הכוונה לרוסים. – ש.ח.] – לא נורתה. והם הלכו והלכו...). 

זה היה הרושם נוכח ההלם העצום של קריסת הצבא האדום אחרי הפלישה הגרמנית.  

במנוסת הבהלה שהשתררה בימים אלה אין כמובן לדבר על אבקואציה מאורגנת של האוכלוסיה. רבים ברחו. אלה שברחו בכיוון בוריסוב ומוסקבה נחסמו על ידי הצנחנים הגרמניים ואלה שברחו בכיוון מוגילוב ובוברויסק – חלק מהם הצליח להגיע בעוד מעוד למרכזה של רוסיה. 

ובכל זאת היתה אבקואציה מאורגנת בחלקה. היא כללה בעיקר את אנשי המפלגה והמנגנון הממשלתי והמקומי22. 

אבקואציה זו כפי שבוצעה עוררה את חמתה של האוכלוסיה שראתה בפניה מימשל המפקיר את אזרחיו ונחפז להציל את עורו. 

הרשמל סמואר בספרו "היכן אתה חבר סידורוב?" (הופיע בישראל בשנת תשל"ג) מתאר אותם ימים: קללות נמרצות קיללו את בעלי השררה הקודמים. קודם כל את פונומרנקו, שנמלטו על נפשם במנוסת פחדנים, בנטשם עיר על יושביה בשעה שאלו טרחו בהכנת חפירות מגן. לא נמסרה להם כל אזהרה, לא נתפרסמה כל קריאה לפנות את העיר. את כל התושבים, וראשית כל יהודי העיר, שצפויים היו לסכנת השמדה, הסגירו בידי הגרמנים23. 

אכן תוכחה קשה. 

בכל הספרות המחקרית על מינסק והתנועה הפרטיזנית בבילורוסיה אין לנו אף תעודה על הוראה מפורשת של המימשל לאבקואציה של יהודים, אין בידינו אף רמז לכך ואפילו לא הדי שמועות על הוראה כזו. 

אולם בידינו יש, מאידך, הרבה עדויות על בריחה גדולה שתקפה יהודים רבים בעיירות בילורוסיה עם הפלישה ואשר נבלמה על ידי פקידי מימשל סובייטיים ונחסמה על ידי מישמרים מזויינים סובייטיים שלא נתנו לפליטים אלה לנוע מזרחה. רובם הגדול של הנמלטים חזרו לשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים24. אין זאת, אלא, שבקרב האדמיניסטרציה הסובייטית לא היתה קיימת כלל תודעה של אבקואציה של יהודים25. כשלונה של המנהיגות הסובייטית במינסק, מנוסתה, חוסר אחריותה לאוכלוסיה, אי-הכנת קאדרים על ידה לפעולת מחתרת בעיר, אי הצלחותיה של המחתרת העירונית בגלל חולשתה הפנימית (הלשנה ועוד) – עובדות אלו והשלכותיהן המרובות די היה בהן כדי להביא כתב-אישום כבד על מנהיגות זו. 

לעומת זאת קמה בגיטו המחתרת היהודית על פועלה הגדול. 

יש לראות את שתי העובדות הנ"ל על רקע ההשפעה הגדולה של התעמולה הנאצית על האוכלוסיה האזרחית על רבדיה השונים ביחס אל היהודים. 

מכאן – העירעור על עצם הלגיטימיות של המחתרת היהודית בגיטו מינסק. הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית גזר שכל המחתרת המינסקאית בגיטו היתה בלתי כשרה. מה המקור האמיתי להאשמה זו? המחתרת היהודית בגיטו מינסק הוקמה ביוזמתם העצמית26 של יהודי הגיטו ולא על ידי יוזמת השלטונות או המוסדות המפלגתיים המרכזיים. הווה אומר: המחתרת היהודית הינה עדות חותכת לאוזלת היד של המוסדות המפלגתיים והשלטונות ולכן היא פסולה. גישה זו באה לביטויה החריף בפגישה שקיים סמולאר עם המזכיר של המפלגה הקומוניסטית בבילורוסיה זאקורדאייב מיד לאחר השיחרור. כאשר סמולאר הביא לפניו את בעיית המגורים והשיקום של אלפי היהודים, ובתוכם הפרטיזנים, שחזרו למינסק ההרוסה, עורר בצורה מפתיעה המזכיר של המפלגה את בעיית הלגיטימיות של המחתרת היהודית בגיטו מינסק ובהקשר זה הוא שואל בנימה זועפת את איש שיחו: "אמור נא לי, במטותא ממך, במה תוכל להסביר זאת: בארצנו מצויים עשרות, מאות עמים, עממים, שבטים, לרבות כאלה, שאורח חייהם הוא פרימיטיבי ביותר. כל אחד ומנהגיו, כל אחד ולשונו – אך לא תמצא ביניהם אף אחד ויחיד שישנאוהו במידה ששונאים את היהודים"27. 

גורבונוב, מזכיר הוועד המרכזי לענייני תעמולה, אומר לו בשיחה שניה: "בפשע אשמים היהודים עצמם"28. ובפגישה שהתקיימה בין סמולאר, פלאטנר וקמיניצקי עם פונומרנקו, ראש הממשלה והמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית, אמר פונומרנקו: "אתם אשמים בנאציונליזם היהודי המשתולל, שאנו נדע להתגבר עליו. וכי איך, אם לא כן, נפרש את תוכניותיכם ואת אסיפותיכם?"29 

והלמאי זה כאשר פוגעים באיבאן – איבאן עצמו חש נפגע. כאשר עולבים ביהודי כל העם היהודי חש עצמו נעלב?"30 

אין בידינו מקורות אחרים לעדות מצוטטת זו, לא כל שכן מקורות רוסיים, אולם עדות מסייעת חלקית לאווירה זו, להתפרצות אנטישמיות זו שבאה לביטוי חזק בתוך ימי השואה ושגרמה לתדהמה בלב יהודים לאחריהם – אנו מוצאים בעדויות אחרות31 העוסקות בגיטו מינסק32. 

 

לסיכום: 

א.      מאבק הגבורה של יהודי מינסק נגד הגרמנים, שנמשך למעלה משנתיים, היה בעל אופי יהודי עצמאי, ייחודי עם מטרות יהודיות מוגדרות. 

עדויות רבות שברשותנו מעלות את הקשרים הנפשיים העמוקים של יהודי מינסק בכל תמורות המישטר הסובייטי אל מכלול מורשתו ויצירתו של העם היהודי. יש קשר רב בין מאבקם זה בגיטו ובין זיקתם של יהודי מינסק אל יהדותם. 

ב.      בימי השואה ירדו לטמיון מאמצי האינטגרציה של יהודי מינסק בחברה הסובייטית משנות השלושים. בשואה באה העקירה הגדולה. יהודים נעקרו מסביבתם. נעקרה מליבם הרגשת אזרחותם ושייכותם לחברה הסובבת. זו היתה עקירה ללא תקנה. 

להישתל מחדש – היה בלתי מציאותי, מהופך להגיונם הפנימי של הדברים ובלתי תכליתי. 

ג.       העימות בין חוויות הגורל המשותף היהודי שליכדו את יהודי מינסק לבין האנטישמיות הבסיסית שפיכתה מתחת לשטח ולובתה על ידי הנאצים בתעמולתם הם – הלך והתפתח ואף החריף לאחר המלחמה וברבות הימים קיבל צורות שונות וממדים שונים לפי מידת התועלת שהמדיניות הסובייטית יכלה להפיק ממנו. 

ד.      ודאי שיש ייחוד ליהודי מינסק, כשם שיש ייחוד ליהודי גומל, מוגילב, סלוצק וכו', אך המשותף ביניהם גדול הרבה מהייחוד. 

 

ואם אנו מחפשים כיום תשובה לשאלה: מה התרחש בברית המועצות במשך כל השנים מאז ראשיתה של מלחמת העולם השניה, מהו השבר שעקר יהדות זו, בחלקה הגדול, מבחינה נפשית ממקום מגוריה והשתילה במכורתה, הרי לי אין כל ספק שבחומר הזה של ימי השואה יש אינדיקאציה מכרעת על כך, אם כי מן הראוי שלמסקנה זו יש עוד להוסיף חומר רב ככל האפשר. שורשה של מטמורפוזה רוחנית חד-פעמית זו של יהדות רוסיה מעוגן כולו בשואה שהשלכתה וקרינתה, למעשה, הן עמוקות יותר ומטווחות לטווחים ארוכים יותר, כפי שרבים בתוכנו משערים.  

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial