מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

דברים בערב זיכרון ליוסף קפלן, בקיבוץ מענית, אפריל 1983

ישראל גוטמן, דברים בערב זיכרון ליוסף קפלן, בקיבוץ מענית, אפריל 1983.

סימול בארכיון: A.1001

 

חבר בהנהגה הראשית. אדם מקובל על המוסדות היהודיים הכלליים בורשה. נראה בעיניהם כאוטוריטה. היו בו גם קווים של פשטות ועממיות. היכרותו העמוקה של הסבל והעוני היהודיים אפשרה לו לשוחח בניב הנכון עם האנשים שאיתם עבד.

התמיד בשמירת קשר עם המקומות המרוחקים. התחיל את "הקיבוץ" בז'ארקי והעביר אליו את כל החבורה הוורשאית.

דאג שלעיתונות ירוכזו המאמרים החשובים ביותר שכונסו בקובץ "סקירה חקלאית".

 

מרדכי אנילביץ' היה מדריך בקן בורשה, אחר כך מדריך של "גדוד הכבוד". היה לו קשר עם הגדודים הצעירים. איש מרכזי בעיצוב רעיון המרד וגיבוש הלחימה.

נפל ב-8 במאי 1943. יש רחוב בורשה הנושא את שמו.

 

***

דברים בערב זיכרון ליוסף קפלן בקיבוץ. הוקלטו ופוענחו.

27 באפריל 1983

 

ישראל גוטמן – מענית

לפני שבוע הייתי בורשה. כל מי שהיה שם איתי, גם זה שזו לא היתה עירו, וימי נעוריו אינם ספוגים זיכרונות וקשרים אמיצים עם העיר הזאת, יודע שזה היה מרכז יהודי תוסס. יודע שזאת היתה עיר שבה חיו יהודים, יצרו יהודים.

ישנם מקומות בורשה שנותר בהם שריד; בעצם – גם לא שריד, סמל של חיים יהודיים. אחד – בית העלמין היהודי בורשה. שרידים של מצבות, של שמות. הלכתי לשם עם חייקה ומאיר, וניסיתי לספר להם את תולדות הקהילה היהודית בורשה לפי אותם שמות שעדיין חקוקים וניתן לפענח אותם. וישנה הפינה שבה האנדרטה של אבן שעליה מסופר שכאן היה הבונקר של המפקדה, וכאן נפלו מרדכי אנילביץ' וחבריו ב-8 במאי 1943. ויש רחוב שנושא את השם מרדכי אנילביץ'. ואותם היהודים שבאו ממקומות שונים בעולם, חבורה מגוונת, קצת מוזרה, הצטופפו סביב אותו אתר; ואני חשבתי לי בלבי: איזה דברים מוזרים קורים! אחרי ארבעים שנה אני עומד פה, באו הבנים, ויהודים עשירים מארצות הברית, עסקנים מהארץ, והם כולם מסתובבים מצטופפים סביב אותה אנדרטה, כאשר המעשה הזה, השמות האלה, הרוח הזאת, היא המרחפת והיא הקיימת, היא המסמלת את הכל. את מה שנשאר מורשה.

אני זוכר את הימים, כאשר הקן נשאר בלי הנהגה, זאת היתה תקופה קצרה. בראשית ספטמבר עד ראשית ינואר 1940. היתה תקופה קשה מאד, אני זוכר את היאוש שהיה קיים, את האכזבה העמוקה שנבעה מכך, שנטשו אותנו, שאין יותר קן, אין איפה להתכנס, שאין יותר העניין  של השליחות. זה כאב, לא פחות – אולי יותר – מאשר המלחמה, מאשר ההרס הכבד שהיה סביבנו. ידענו שמלחמה וההרס הם דברים שאינם תלויים בנו, שהם באים מכוחות אדירים שעליהם אין לנו שליטה. שהם אסונות, מכות של כוחות זרים מאיימים; אך לא הבינונו מה קרה, שאין עוד המקום שהיה לנו בית שני – אולי יותר משני – היקר ביותר, בימים האלה. והיינו מתכנסים אצל חברים. היו אפילו ניסיונות להקים איזו "הנהגת קן". אני חושב לי היום: אם היה קם השומר הצעיר בלי אותם האנשים שהגיעו מוילנה, ואינני יודע. אני חושב שכנראה שלא. מה שהיה, לא היה יכול ליצור את אותה חבורה, את אותו כוח; לחשל אותו; להדריך אותו, להוביל אותו, להפוך אותו לאחריות של מעשה, כפי שזה יצא בתקופה זאת. בעצם, לא רק הקן שלנו בורשה ננטש; כל יהדות פולין ננטשה. על המנהיגות של יהדות פולין – השורה הראשונה, בכל אופן – מנהיגי מפלגות, מנהיגי הקהילות, אנשים שעמדו בראש המוסדות המרכזיים – יצאו. זה התחיל בקומוניסטים ואנשי הבונד, והסתיים במי שהיום הוא ראש הממשלה שלנו. הם כולם עזבו. והם לא חזרו.

יש משהו מן הייחוד, מן המפליא, בכל אותה התחושה ההיסטורית, מבחינת האחריות, מבחינת אופי הזיקה והקשרים האמיצים שנוצרו, שבחבורה הזאת שהתרכזה בוילנה. זה היה הרעיון, או התביעה, או הצו, שהמעשה הזה, שהמדריכים ברחו והחניכים נשארו במקום – שהדבר הזה לא יתכן. שיש להחזיר אנשים, שיעמדו בראש ושידריכו. משום שכשאני חושב על האנשים האלה שחזרו – טוסיה, מרדכי אנילביץ', יוסף קפלן ושמואל ברוסלב – כולם אנשים צעירים מאד, אנשים שעשו את צעדיהם הראשונים בחייהם; מה שמפליא, כשאני חושב על זה היום – זה העיצוב של האופי של כל אדם בנפרד, זה הייחוד שהביא איתו כל אחד, גם עושר פנימי, כנראה, וגם יכולת להעניק ולהשפיע – שהיה לכל אחד מהם. אותו גיל צעיר, באותם שלבים התחלתיים, באותה תקופה שהיא בעצם הזינוק לקראת הבאות.

אני את יוסף לא הכרתי. אני חושב שלא החלפתי איתו יותר מכמה משפטים מקריים במשך כל התקופה. אלי, אל החברים בקבוצה ובגדוד שלי, היו קרובים הרבה יותר מרדכי אנילביץ' ושמואל ברוסלב. הם היו מדריכים בקן בזמן שאנחנו היינו חניכים. מרדכי היה אחר כך המדריך של "גדוד הכבוד" ויוסף היה איש ההנהגה הראשית. אבל אני זוכר את יוסף משני דברים שתמיד חוזרים אלי. אני זוכר אותו עומד בנלבקי 23, בחדר הגדול של מה שהיה הקן או "הקיבוץ" או המטבח העממי, ומתקין את הספרייה. הספרייה היתה ארון מוסתר בחדר הזה. היו בו כאלף ספרים, וזה היה אחד האוצרות שהיו לקן ורשה באותה תקופה. ואני זוכר איך הוא עשה את זה. ודבר שני: אם למרדכי ולשמואל היה קשר אמיץ עם הגדודים הצעירים בורשה, עם התקופה החינוכית כפי שהיא התהוותה, כפי שהיא הלכה והתארגנה גם בתקופה הזאת, הרי ליוסף היה קשר עם הקיבוץ, שהתמקד מכל השכבה של הבוגרים. בוגרים, שדרכם בעצם היתה ללכת להכשרה, לעלות – נשארו בתוך העיר הנצורה הזאת; זה שהם שמרו על הזיקה, שנעשו ניסיונות ונעשו מפעלים כדי לארגנם וכדי לקיים מסגרת וחיים של המשך – זה היה מההתחלה מפעלו של יוסף. אלה ראו ביוסף את האדם שמייצג כלפיהם את התנועה. שם היה מטבח עממי. במשך היום היה לנו כיסוי לבוא לשם, אל אנחנו היינו באים מכיוון שאי אפשר היה שלא לבוא. והיינו רעבים. ואני זוכר שמי שתמיד היה מזמין אותנו לאכול למרק מאותו סיר קיבוצי, שהיה סיר קצוב מאד, זה היה יוסף. הוא תמיד ראה את זה, למרות שהקרבה בינינו, כאמור, לא היתה אישית.

דבר נוסף שאני יודע, שהיה לנו נהיר גם אז – ידענו שיוסף הוא האדם המקובל על המוסדות היהודיים הכלליים בורשה; לפחות בתקופה הראשונה. הוא ידע כנראה איך לקשור קשרים עם האנשים האלה. הוא היה נראה בעיניהם כאוטוריטה שמייצגת את ההמשך של התנועה שמלפני המלחמה.

היה בו גם אותו קו של עממיות, של פשטות. גם עניין של שפה, גם העניין הזה של היכרות עמוקה מאד, כנראה, של העוני היהודי, של הגלות היהודית, של הסבל היהודי. מה שלא כל כך היה. וכנראה התקופה והאנשים שצריך היה להיפגש איתם ולעבוד איתם – הוא מצא את הניב הנכון לקשר עימם. כך זכר אותו גם יצחק צוקרמן. בשיחות שהיו לי איתו פה הוא תמיד חזר ואמר: מכל אותה חבורה של אנשים, האיש שאיתו ידענו תמיד להידבר, האיש שהיה לנו הקרוב ביותר, ששיתפנו אותו בלבטים שלנו, בפעילות שלנו, שהיה בא אלינו עם הדאגות שלו – זה היה יוסף קפלן.

עוד דבר שהיה ליוסף, זה הקשר האמיץ (?) – יותר – כנראה הוא וכנראה טוסיה – הם היו אנשים שהעניין הזה של הקשר עם מקומות מרוחקים, של מגע, של שמירה על שותפות, עם המשפחה המפוזרת – הוא דאג לזה, התמיד בזה, ראה בזה כנראה חובה חשובה ביותר. הוא גם זה שהתחיל, בעצם, את הקיבוץ בז'ארקי – ראשית כל ניסה להקים את הקיבוץ בצ'נסטוחובה, ואחרי שהדבר לא עלה יפה הצליח להקים את הקיבוץ בז'ארקי. אני זוכר שגם אז התפלאנו – כיצד הוא בכלל נוסע? איך יתכן שאדם עם מראה יהודי מובהק כזה מעז להוציא את אפו הבולט מתוך הגטו ולנסוע? אבל הוא עשה זאת. ולא רק את זאת עשה: הוא העביר, בדרך משלו, את כל אותה החבורה של הקיבוץ הורשאי לז'ארקי והקים שם את הקיבוץ. גם העניין של עיתונות – העיתונות שהוצאה היתה עיתונות ורשאית. היא היתה בחותמו של קן ורשה, היתה מיועדת בתחילה רק לקן – מעין ביטוי פנימי, עם הסגנון הייחודי של השומר הצעיר, עם אותה צורה מיוחדת של לבטים, חולמנות, וקצת אולי אפילו פאתוס שלא היה מובן למי שלא היה איש מבפנים. לאט-לאט העיתונות הזאת הפכה להיות לעיתונות לוחמת, עיתונות שפנתה לציבור הרחב, עיתונות שהציבה אתגרים. ויוסף היה האיש שדאג, שלעיתונות ירוכזו המאמרים החשובים ביותר, יכונסו בקבצים, שכונו "עיתונות חקלאית" – כדי לתת להם אופי חשאי יותר (ואולי כדי שמי שלא צריך – לא יציץ פנימה, אלא יסתפק רק בעטיפה). כונס כרך ממש, יותר ממאה עמודים של חומר, והדברים הועברו לערי השדה – שוב, מתוך אותו רצון ואותה שאיפה, שמה שנעשה בורשה לא יישאר רק בורשה, אלא יגיע לאנשים רבים ככל האפשר, בכל מרחב הכיבוש הגרמני. השאלה היא, האם יוסף היה איש מרכזי בעיצוב רעיון המרד, בגיבוש הלחימה? אני אינני משוכנע. בתחום זה האיש המרכזי היה מרדכי אנילביץ'. יחד עם זאת, אני חושב שישנן שתי סגולות, שבזכותן בכלל המרד ורעיון הלחימה, מה שאירע בורשה – זה לא היה רק תנועת השומר הצעיר, אבל לתנועת השומר הצעיר היה בזה תפקיד מרכזי מאד, הרבה יותר מרכזי מאשר הדברים נכתבים היום. ראשית – זה נבע מאותו אופי ייחודי, שהיה לתנועת השומר הצעיר, לתנועת-נוער יהודית בכלל בין המלחמות. ואני חושב שבראש וראשונה לתנועת השומר הצעיר. אני חושב שזאת היתה תופעה חד-פעמית, שנוצרה רק בנסיבות מסוימות, שיכלה להתקיים רק בנסיבות מסוימות, ואני חושב שהיא היתה תוצר, פרודוקט, של תקוות-מפגש של נסיבות היסטוריות, עם חומר אנושי מסוים, שצמח גם הוא בתקופה זו של משברים, מעברים מדור לדור. והיא יצרה דמות של אדם, שבעצם כמעט לא ידע חציצה בין פרטיותו לבין הציבורי. איפשהו, העניין הזה של אמונה ברעיון, בדברים שהיו חשובים לו כיהודי, כציוני, כסוציאליסט – הכל במושגים כפי שהצטיירו בעיניהם של אותם הצעירים, זו איזו שהיא מסכת אחת, מרקם אחד, עם החיים הפרטיים. ולא היה אפשר להפריד בין הדבקים. והודות לעובדה זאת, שטיפוס-אדם זה היה קיים, אוירה כזאת היתה קיימת, התאפשר הדבר השני: שבתוך תקופת הגטו, החבורה הזאת והאנשים האלה היו חסונים מפני המכות האלה, הנוראות, של המשטר, של הרדיפות, של הגזרות; יש לי רושם, שהנה נוצרה איזו מובלעת של חיים חופשיים, של חלומות חופשיים, של אנשים שבנפשם נשארו, איפשהו, מחוץ לגטו ורשה. שידעו לקיים את האמת שלהם למרות הכל ועל אף הכל; שאותה מציאות נוראה של הגטו, שבה היה הכל – אמנם גם דברים חיוביים, אבל גם הרבה מאד מן השפל, מן השיברון – שכל זה כאילו לא נגע, לא הצליח לערער את הרקמה הסגולית הזאת.

והדבר השני שהיה בייחוד זה – זו אותה הקבוצה של ההנהגה. עד היום מפליא בעיניי הדבר, כיצד חבורה כזאת – אני לא יודע מה היו היחסים ביניהם, סופרו על זה כל מיני דברים, וכמו שזה קורה היו כל מיני שמועות – מבחינת הפעילות, מבחינת הקידום של הדברים, מבחינת ראיית הדברים – נדמה לי שהם פעלו כגוף אחד. והם בעצם היו חבורה שהיה לה ואלה היו שלבים; סוף סוף, לא מהצעדים הראשונים ידעו אנשי השומר הצעיר ואנשי "דרור"

שמוטל עליהם להיות מנהיגי היהדות בורשה; בסך הכל, הרי השומר הצעיר היתה תנועה שלא עסקה בחיים הפוליטיים והציבוריים של הקהילה היהודית בורשה. ההיפך הוא הנכון; אני זוכר, שאחת השיחות האחרונות שהיו בגדוד שלי (ואני זוכר זאת כי זה נגע לחבר קרוב מאד שלי) לפני פרוץ המלחמה, הוחלט להרחיק חבר מהגדוד בגלל שהוא הלך להפגנת האחד במאי, למרות שהיתה החלטה לא ללכת. חיי הקן וחייו של חבר התנועה היו מופנים לעתיד. אפילו הנזירות הפנימית הזאת, שהיתה מקובלת, הרבה מאד דברים שאמרנו שאותם אנחנו לא עושים, הרי הם היו גם כן מתוך ההרגשה, שהנה אנו חיים את חיי דור המדבר, על סף ההגשמה, והחיים ממש מתחילים שם, רק כאשר מגיעים לארץ ההגשמה.

והנה, התמורה מתחוללת בצורה הדרגתית. בתוך המחתרת קם הקן, ראשית כל, כקן לעצמו, כדי לקיים את העדה. אחר כך הוא פונה החוצה, ומתחיל, יותר ויותר, לפעול בתוך הציבור כולו. ובשלב האחרון הוא מגיע לכך, שבעצם הוא נאלץ – חייב – צריך – להתייצב בראש הציבור הזה. להיהפך להנהגתו. וזה בדיוק מה שקורה. בורשה קורה הדבר – והוא קרה רק שם.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial