מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מתוך ספרה של רוז'קה "להבות באפר"

מתוך ספרה של רוז'קה "להבות באפר" (הגדל)

מתוך ספרה של רוז'קה קורצ'ק "להבות באפר" 

 

בימים ההם נתקבל מכתב מורשה מיוסף קפלן. היתה זו הידיעה הראשונה שהגיעה משם. 

יוסף כתב על עבודת קן ורשה בתנאי הגיטו הקשים. על כך שהידיעות מוילנה ירדו עליהם במפתיע. שימו אל לבכם – כתב – שברגעים הקשים היננו איתכם. שמרו אמונים לתנועה. אל יפול רוחכם. 

המכתב היה לנו כדרישת שלום מאח רחוק ואהוב. ואולם כבר אז הרגשנו, שבדין הוא כי עבודתנו במסגרת התנועה תהא אחרת מזו בורשה. 

ההנהגה החליטה לקרוא למועצת האקטיב ששומה עליה להחליט על קו פעולתנו להבא. מעולם לא נתקיימה מועצה בתנאים כאלה. מעולם לא ציפו כך להחלטותיה ומעולם לא היתה קובעת כל כך. התכוננו למועצה במרץ רב. התעתדו להשתתף בה חברינו המצויים מחוץ לגיטו. עלינו להכין בשבילם מקומות ושיין-ים. 

אותו יום באו אבא קובנר וחייקה גרוסמן בפעם הראשונה לגיטו. 

שעות מספר לפני פתיחת המועצה משתרר אי-שקט בגיטו. אין איש יודע לעת עתה מה אירע. הרחובות מלאים אנשים. פשטה שמועה שהגיטו מוקף. ריצות, צעקות, פחד. האנשים מחכים לכניסתם של הליטאים. אך לאחר שעה קלה נשמעה הקריאה: הרגעו! בגיטו ב' נערכת אקציה.  

אקציה בגיטו ב'. שוב נוטלים יהודים וטרם הגיעה כל ידיעה מאלה שהובלו קודם לכן. 

לכל אחד מאיתנו יש קרובים וידידים בגיטו ב'. כל אחד מאיתנו מנסר במוחו ההרהור: אנה מובלים הם? 

הרהורי יאוש החלו מקננים בנו בעטיין של הידיעות שהגיעו מערים ועיירות ליטאיות על אקציות ושחיטות. חסרו הפרטים, אך נתגבשה ההכרה שאין המאורעות תופעה מיוחדת למקום זה או אחר. נחשול הפרעות והגירושים מציף כל מקום בו דורכת רגלו של האויב. 

והימים ימי ראשית המלחמה וכל יום הביא ידיעות על נצחונם החדש, על התקדמותם. 

באווירה זו של בהלה נתכנסה המועצה. 

היינו כעשרים במספר. כל האקטיב כולו. החדר הקטן ברחוב סטראשון 15 עטה חגיגיות מוזרה. מעולם לא היה עד להתרגשות וכיסופים כבאותה שעה שבקעו את הדממה החונקת צלילי "תחזקנה" שצנפונו בעוצמתם, בבת קול הרחוקה של העבר. 

עד היום שמורים בלבי קטעי מלים והרהורים שהובעו אז ושנתלוו לכל אחד מאיתנו בדרך חייו העתידה. 

דיבר אבא: 

אלפי פנים יהודיות ממורקות היום בדמעות. כל פנים – אימה מהלכת, כל עין – יסורים שאין להם קץ. ואולם איני יודע אם לאבותינו בימי קישיניוב לא היתה אותה ארשת פנים עצמה. ושמא – פניהם של אבות-אבותינו משנת תתנ"ו, ימי המגיפה השחורה, צפנו צער רב יותר מאלו של נכדיהם וניניהם בגיטאות ליטא ופולין. 

איני אומר זאת כדי להרעיף תנחומים. סבור אני שאין למוד יסורים בפלס. מבחינה סובייקטיבית, יסוריו של אבי-זקני בימי חמלניצקי אולי היו לו היסורים המרים שבעולם. אך אובייקטיבית ניצבים אנו אך עתה בשערי הענות הגדולה ביותר של הכלל היהודי. זו הפעם הראשונה בקורות גלותנו. שהרי כל אסון שפגע בכלל יהודי היו לו גבולותיו הגיאו-פוליטיים, מדינה או חבר-מדינות. ובשעת פורענות, משכלו כל הקצין, היה מעבר לגבול צץ משטר חדש, שבחיקו קמו לתחיה חיים יהודיים חדשים, נתהווה מרכז חדש.  

אך נושא רעיון המלחמה ביהודים בימינו הוא כוח, שבלע עשרות מדינות והשתלט על יבשת אירופה. ואם מתכוון היטלר להכחידנו – עומדים אנחנו בפני השמדה, שלא היתה דוגמתה בקורותינו.  

ואין ניחומים. לאבות אבותינו היה אלוהים, משיח. משיחנו הריאלי – הצבא האדום – אף הוא אינו ניחומים לנו, על אף אמונתי העמוקה, שסופו לנצח. שהרי אף אם ינוצח נצחון צבאי, יקום מחדש, הואיל והצבא האדום אינו כוח צבאי בלבד. סופו של משטר המועצות לנצח. אך בשבילנו יתכן ויום נצחונו יבוא במאוחר, לאחר ככלות הכל. 

אף על פי כן מאמין אני באמונה שלמה, שעמנו יוסיף ויחיה ויעבור את כור היסורים. בטחוני משותת על אותו סוד פלאי, שהוא בימי שלום היסוד של חולשתנו הלאומית ובכל זאת אחד היסודות של קיומנו על פני תקופות ומדינות עצומות שחלפו, והוא – פיזורנו. 

ואף כיום: אין בנמצא נחשול ריאקציה בינלאומי ואחיד במידה כזו, שיוכל להקיף את כל הקונטיננטים, שלתוכם שילשל הפיזור היהודי את עוגניו. אף לנחשול השחור יש גבולותיו משלו, ומן העבר ההוא של הגבול ישתיירו קיבוצים יהודיים גדולים שמרכזם ארץ ישראל. ואלה עתידים להיות גרעין תחייתו המחודשת של העם. משם, מאותו מרכז, נשאף בטחוננו. הרי היו תקופות שמספרנו צומצם עד שלושה מיליון ולאחר מאות שנים מועטות הגענו לשמונה עשר מיליון. 

 

דיברה חייקה: 

כל כמה שעתידנו הקרוב לא יהא הרה-אימים, אל לנו להניח שזוועתו תמצא אותנו כאלפי יחידים רצוצים ומפורדים. שומה עלינו להיות קיבוץ מאורגן. 

אנו נישאר בחיינו, בהיאבקותנו ואף בתנאים הקשים ביותר כחלקה המאורגן של התנועה.  

אין ספק שנועמד בניסיונות קשים כפרטים, ככלל, כשומרים. ואל לנו להסיח מלבנו מי אנו ומה האחריות שעומסים אנו. מנותקים אנו מן הארץ, התנועה ואף מחברינו שבערים וגיטאות אחרים. ואף על פי כן אין אנו מבודדים. 

ההכרה, שבכל מקום ומקום עובדת התנועה וחיה את חייה על אף כל התנאים, ההכרה שהיננו חלק משלימותה שלה, תוסיף לנו אומץ ותעודדנו בהמשך העבודה.  

 

 

ודיבר אדק: 

אנו שנשארנו היננו מעטים. ועל אלה החיים עדיין רובצת חובה כפולה ומכופלת. על אף מיעוט מספרנו חייבים אנו לפצל כוחותינו. בכל התנאים נמשיך בעבודתנו בגיטו בו אנו קשורים ובו מצויים המוני נוער שאליהם שומה עלינו להגיע. עלינו ליצור תנאים לבטחון מינימלי של חברינו. נבקש אפשרויות בעיר, בצד הארי. מטרתנו אינה הצלתם האישית של השומרים, כל כמה שלא יהיו לנו יקרים. יש ברצוננו להבטיח גרעין של האקטיב, אשר לימים יהא סיפק בידו להמשיך את עבודתנו, להעמיס על שכמו את האחריות לתנועה.  

 

דיברו אף אחרים על חשיבותה של המועצה, על התקופה החדשה שהיא מסמנת. עד היום רואה אני בעיני רוחי את פניהם של החברים מפיקות שאר רוח ואמונה, רואה אני את תנועותיהם, ארשת פניהם על כל ניע וניד. מופיעות לנגדי צמותיה הצהובות של רבקה מדייסקר, פניו המהורהרות של יאנדז'ה, דמותו של אדק השופעת מרץ, עיניה הרכות מלאות ההבעה של הדסה, פניה של ליזה, מבטה העמוק היוקד של ראשקה ועוד רבים רבים. נעים הם לנגד עיניי במעגל טרגי. כל אלה שמהם לא נשאר איש בחיים. כל אלה שלא יסופו מלבי.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial