מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יום עיון בנושא 70 שנה לפלישה הגרמנית להונגריה, 19.3.2014

יום עיון בנושא 70 שנה לפלישה הגרמנית להונגריה, 19.3.2014 (הגדל)

 

 

 

 

יום עיון לציון 70 שנה לפלישת הגרמנים להונגריה ולפועלה של המחתרת החלוצית בהונגריה

 

יום העיון נערך ב-19 במרץ 2014, ביום זה לפני 70 שנה, נכבשה הונגריה על ידי גרמניה.

הונגרים רבים ובני משפחותיהם הגיעו למרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, שהיה צר מלהכיל את הבאים. יום העיון אורגן על ידי מורשת ומאיה ואן-אק ארגוב, מנכ"ל מורשת, הנחתה אותו. האירוע היה בשיתוף עם פרופ' דינה פורת ומרכז קנטור באוניברסיטת תל אביב. שותפים נוספים ליום העיון היו: יד ושם, לוחמי הגטאות, המוזיאון ליהדות הונגריה והעמותה של חברי המחתרת החלוצית בהונגריה.

 

דוד גור, שבירך בשם העמותה, הדגיש את תרומתם של חברי תנועות הנוער הציוניות להצלת יהודי הונגריה, בכך שדאגו לתעודות מזויפות, להשגת אוכל ולטיפול בבתי הילדים שהקימו בחסות הצלב האדום וכן בהברחת נערים מעבר לגבול.

השגריר ההונגרי ד"ר אנדור נאג', דיבר על יהודי הונגריה שהרגישו את עצמם כחלק מהעם ומהתרבות ההונגרית ועל כך שגם היום קיימות מפלגות ימניות  בהונגריה שחלק ממצען הוא אנטישמי ואחד הלקחים מהשואה בעבורו הוא להיאבק באנטישמיות על ידי פתיחות ולימוד.

אבנר שלו, יו"ר יד ושם, נשא דברי פתיחה והציג את השאלות שבהן אנו מתלבטים גם היום 70 שנה אחרי.

 

פרופ' דינה פורת הנחתה את המושב הראשון, שבו ד"ר אביהו רונן דיבר על החלטה של תנועות הנוער הציוניות להציל חיים ולא לצאת למרד חסר סיכוי, ועל כך שהתנועות ירדו למחתרת והיו גוף מאורגן עוד לפני הפלישה ולכן הן התאימו את פעילותן במהירות למציאות החדשה שנוצרה ולהיהפך לכתובת להצלה בעבור יהודים רבים.

ד"ר רוב רוזט מיד ושם  סיפר על היהודים בפלוגות העבודה בהונגריה, שנלקחו לעבודות מול הצבא הרוסי ולמעשה הופקרו שם למות. אחד האנשים שנלקחו לפלוגות העבודה היה אביו ורק בעקבות מחקרו האקדמי, מפתקים של אחרים בהם הוזכר אביו, הבין מה קרה לאב,  שלא סיפר דבר לאחר המלחמה.

פרופ' נעימה ברזל, ניתחה את מושג המנהיגות  והוכיחה שחברי תנועות הנוער פעלו כמנהיגות משתפת מתוך הכרה אידיאולוגית והנעה פנימית ולכן הם השפיעו על הרבים ומנהיגותם התקבלה על ידי היהודים באותה תקופה. המנהיגות שלהם שלא התבססה על אדם אחד, אפשרה להם למצוא את הפתרונות המתאימים לזמנם ובכך בפעילותם הם מהווים מופת לגבורה, לעשייה, לשיתוף פעולה ולתושייה.

אלי נצר, שהיה ילד בהונגריה ריגש את השומעים בזיכרונותיו.

המושב השני, אותו הנחה ד"ר רוני שטאובר, היה על זיכרון ושכחה בהונגריה של היום.

ד"ר רפי ואגו דיבר על התעוררות האנטישמיות בהונגריה שנובעת מהצורך בהגדרת הזהות ההונגרית, אשר רוצה למחוק את העבר הקומוניסטי ולהתחבר להונגריה  לפני המלחמה.

ד"ר חוה ברוך דיברה על הקושי ללמד מורים הונגרים את נושא השואה בגלל ההתנגדות שהם נתקלים בה בבתי הספר שלהם יחד עם זאת היא הדגישה שמורים העוסקים בנושא מוצאים דרכים יצירתיות לעבוד עם התלמידים שלהם והיא מאמינה שמורים ותלמידים אלה יובילו לשינוי בחברה ההונגרית.

 

יום העיון היה מוצלח ומרגש.

העצרת שתתקיים ביד מרדכי ב-28 באפריל 2014, גם היא עומדת השנה בסימן 70 שנה לרצח יהדות הונגריה ולפעילותן של תנועות הנוער החלוציות בהונגריה.

 

***

 

דוד גור, נאום ביום העיון לציון 70 שנה לפלישת גרמניה להונגריה ולאירועי מחתרת תנועות הנוער הציוניות, אוניברסיטת תל-אביב, 19.3.2014

 

המחתרת

באפילת האירועים הטרגיים שקרו ליהדות הונגריה בשנת 1944, מפעל ההצלה  של תנועות הנוער הציוניות – היא קרן אור מאירה.

כבר בערב כניסת הגרמנים להונגריה, ב-19.3.1944, הורו הנהגות תנועות הנוער הציוניות לחבריהן: לרדת למחתרת, שבזהותם החדשה יוכלו לפעול להצלת אחרים.

בעקבות האריזציה, על אף הסיכון, בוגרי התנועות ייצרו קשר עם יהדות ערי השדה המנותקת מבודפשט. השליחים הביאו לקהילות היהודיות את הבשורה על הגטואיזציה הצפויה, על הגירוש המתקרב ועל מטרת הגירוש. השליחים הביאו גם תעודות מזויפות, כסף והוראות לנוער היהודי, איך לברוח לבודפשט, בין החודשים אפריל-אוגוסט 1944 ביוזמה, בארגון ובאחריות מחתרת תנועות הנוער הציוניות הוברחו כ-15,000 בני נוער לרומניה, בדרכם לפלסטינה,  במקום לאושוויץ.

בתקופת האימים של שלטון 'צלב החץ' תנועות החלוציות ייזמו, הדפיסו והפיצו מעל 100,000 תעודות חסות שוויצריות, לכל יהודי, כדי לדחוק את הקץ.

בתקופה זו נפתחו שערי 'בית הזכוכית' ע"י תנועות הנוער הציוניות. הן קלטו והצילו למעלה מ-4,000 יהודים.

בימיו של שלטון הפשיסטים ההונגרים הוקמו 55 בתי ילדים  בחסות כביכול של 'הצלב האדום הבינלאומי'. למעשה היוזמה, המדריכים, הניהול, הארגון– הכול היו על אחריות תנועות הנוער הציוניות שפעלו במחתרת.

לקיום בתי הילדים, ולאוכלוסיית 'בית הזכוכית' הוקם מפעל הזנה רב מימדי ורב זרועי, החל ממציאת מקורות המזון, רכישתו, אכסונו, חלוקתו, הובלתו, הבטחת המשלוחים בכל רגע נתון ע"י אנשי מחתרת תנועת הנוער הציוניות.(הכול כביכול בשם ובחסות 'הצלב האדום הבינלאומי')

הוקם בית מלאכה מרכזי של המחתרת לתיעוד מזויף, אשר שירת נאמנה את כל פעולות ההצלה וההתנגדות לאורך כל תקופת הכיבוש הגרמני. בית המלאכה לתיעוד מזויף היה הגדול מסוגו בכל אירופה הכבושה, מבחינת מגוון תוצרתו, מבחינת היקף וכמות המסמכים שהעמיד לרשות מבצעי ההצלה. 

בעת המצור על בודפשט שוחררו  120 אנשי המחתרת כלואים במבצע נועז של תנועות הנוער הציוניות מבית הסוהר הצבאי המרכזי.

הנהגת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה קראה את תמונת המציאות הפוליטית והחברתית בעת שבר קיצוני של ההיסטוריה, הגיבה מיידית ומעשית. קבעה משימות הצלה, קיבלה על עצמה אחריות על חיים ומוות. ההנהגה השכילה להאציל אחריות והפעילה את חברי המחתרת במעגלים מתרחבים. אנשי המחתרת הסתכנו ביודעין  בהצלת חבריהם ובהצלת יהודים שלא הכירו, ברוח הסולידאריות היהודית והאנושית. 

לפעולות המחתרת הייתה משמעות ערכית וקולקטיבית לציבור היהודי הרחב. בשלהי שלטון סלאשי הציבור היהודי בבודפשט ראה באנשי המחתרת ובראשי המחתרת הנהגה אלטרנטיבית של היהודים.

הנאצים הגרמנים והפשיסטים ההונגרים התכוונו להשמיד ולא להשאיר זכר ליהודי הונגריה. תנועות הנוער הציוניות העזו והתעמתו עם תוכניות אילה והצליחו להציל מעל 30,000 נפשות. תנועות הנוער עלו מחורבות המלחמה חבולים אבל מנצחים.

מפעל ההצלה  הייחודי, רחב ההיקף ובעל ההישגים המרשימים של תנועות הנוער הציוניות רשם דפים מזהירים בדברי ימי יהדות הונגריה.

לקח והשראה לדורות.

 

 

אלי נצר, דברים באוניברסיטת תל-אביב-19.3.2014-מרכז צ'מבליסטה, 70 שנה לפלישת הגרמנים להונגריה ולציון פועלן של תנועות הנוער החלוציות במחתרת

 

לפני שבעים שנה, ביום ראשון, בתשעה עשר במרס 1944, רכבתי על אופניי החדשים בכיכר שליד ביתנו, באחד מפרברי בודפשט. את האופניים קיבלתי מהוריי ליום הולדתי האחד עשר, שחל ארבעה ימים לפני כן. הייתי בן יחיד להוריי. אבי היה מנהל עבודה במפעל של קרובי משפחה. משפחתי גרה בכיכר שבעֶברָהּ השני הייתה תחנת רכבת. היה מזג אוויר בהיר וקריר, נוח מאד לרכיבה על אופניים.

לפתע ראיתי אנשים נוהרים לעבר תחנת הרכבת. הצטרפתי אליהם ונעמדתי בצד הכביש. לפניי חלפה שיירה של חיילים גרמנים.

הקהל שעמד בצד הכביש הביט בשיירה. היו שקראו קריאות "הייל היטלר" והיו שהתווכחו על סוגי הטנקים והתותחים. כחצי שעה עמדתי שם והבטתי בגרמנים ובקהל. כאשר חלפו אחרוני האופנוענים שסגרו את השיירה, עליתי על אופניי ודהרתי הביתה. הוריי ישבו ליד השולחן וסעדו את סעודת יום ראשון, שהוא יום שבתון מעבודה.

 "אבא, אמא, גרמנים!" צעקתי.

אבי הביט בי ואמר: "איחרת" והמשיך לאכול את מרק העוף המהביל. "עוד לא ראית גרמנים?"

 "שֵׁב לשולחן," אמרה אמא, "האוכל מתקרר".

 

הייתה זאת תגובה אופיינית של יהודי הונגריה. הרי המלחמה נמשכה כבר כמעט חמש  שָׁנִים, הונגריה לחמה לצד הגרמנים, אך יהודי הונגריה חיו בגן עדן של שוטים. ישבו בבתי קפה, הלכו לתיאטראות, התפללו בבתי הכנסת ועסקו במסחר ובמלאכות שונות. הורטי, שליטה של הונגריה היה אנטישמי מתון ולא התיר לגרמנים להוביל את יהודי ארצו למחנות ההשמדה. יהודי הונגריה בטחו בהורטי ולא ידעו או שלא רצו לדעת על גורלם של  אחיהם תחת הכיבוש הגרמני.

בעקבות הצבא הגרמני הגיע אדולף אייכמן עם צוותו והחל מיד בתכנון ובביצוע של השמדת יהדות הונגריה.

הפלישה הגרמנית התרחשה  משום שהורטי, בראותו שגרמניה עומדת לנחול מפלה במלחמה,  התכוון לפרוש מן הברית עמה.

 

הגְזֵרוֹת על היהודים באו זו אחר זו: החרמת רכוש, הגבלת תנועה, עקירה לבתים מסומנים, חובת ענידת הטלאי הצהוב ועוד.

 

יום אחד הופיע אצל הוריי משה אלפן-פיל, בן דוד של אמי, פליט מסלובקיה, דובר הונגרית, שהגיע  בראשית שנת 1944 לבודפשט. משה היה חבר השומר הצעיר,  חווה את גירוש היהודים מסלובקיה וידע שליהודי הונגריה צפוי גורל דומה. משה היה חבר במחתרת תנועות הנוער הציוניות שעסקה בהצלת יהודים. הוא הביא להוריי תעודות נוצריות מזויפות, תוצרת המעבדה של המחתרת.

 

זאת הייתה פגישתי הראשונה עם תנועת השומר הצעיר. פגישה לא מודעת, שהצילה את חיי ואת חיי הוריי.

 

בודפשט הופצצה ללא הפסק מן האוויר על ידי מפציצי בעלות הברית, בתים רבים נחרבו ודייריהם נאלצו לעקור למקומות אחרים.

ידיד נוצרי של הוריי, בעל בית קפה שליד ביתנו, האדון לנגר, הציע לקחת אותנו לכפר הולדתו ולהציג אותנו  שם כנוצרים שביתם ניזוק בהפצצות. אבי שהיה כבר מעבר לגיל הגיוס, נשאר בבודפשט. הוא לא רצה לסכן את אמי ואותי.

בחודש מאי 1944 עלינו על רכבת בדרכנו לכפר קוּנְסֶנְטְמַארְטוֹן, (Kunszentmárton)  שהיה במרחק של כ-250 קילומטרים מבודפשט.

כל בני משפחתנו חיו בערי השדה ובכפרים והקשר אתם נפסק. לא ידענו, שכולם רוכזו בגטאות ובאותו הזמן הובלו לאושוויץ. הרכבת בה נסענו, נעצרה על המסילה בשדה הפתוח והנוסעים נדרשו לרדת ולמצוא מחסה בתעלות. בשמיים נראו מפציצי בעלות הברית בדרכם לעיר הבירה. הייתה סכנה שהם יפציצו את הרכבת שלנו. הבטתי למעלה וראיתי עשרות, אולי מאות גופים נוצצים חולפים מעלינו לאט.

(לא אחת מנקרת במוחי המחשבה, למה מפציצים אלה לא יכלו להפציץ את מסילות הברזל של הרכבות שהובילו את היהודים לאושוויץ?)

 

הגענו לכפר והשתכנו אצל איכרה. האדון לנגר חזר לבודפשט.

דרכנו הראשונה הובילה לכנסייה המקומית. אמי הציגה אותנו כנוצרים נאמנים שברחו מפני ההפצצות ונתנה סכום כסף נכבד לכומר  "לצרכי הכנסייה".

 

בכפר לא חסר לנו דבר, היה לנו מקום מגורים נוח ומזון בשפע. עם זאת, חיינו בסכנה מתמדת, מעשה לא נכון, או פליטת פה בלתי זהירה עלולים היו להסגיר אותנו ולחרוץ את גורלנו. למדתי להיזהר, שיננתי כמה תפילות נוצריות

 

והמצאתי סיפורים על בית הספר ועל יתר בני המשפחה—כולם נוצרים מאמינים.

 

יום אחד הלכתי ברחוב הראשי של הכפר, ראיתי שער פתוח והצצתי פנימה.

הסתובבו שם חיילים במדים ואחד מהם הבריש את סוסו. היו אלה הז'נדרמים של הכפר, ששבועות מעטים לפני כן, עסקו בגירוש יהודי המקום וגזילת רכושם. כמובן, אז לא ידעתי זאת. הז'נדרמים, השוטרים הכפריים, נודעו באכזריותם כלפי היהודים והוריי הזהירו אותי מפניהם.

הז'נדרם עם הסוס ראה אותי וקרא לי לגשת אליו. היססתי אך לא הייתה לי ברירה.

"מה אתה מסתכל?" שאל.

"אני מסתכל על זה," גמגמתי והצבעתי על הסוס.

הז'נדרם צחק: "אתה בטח ילד מבודפשט, שאפילו לא מכיר סוסים."

"באנו הנה, כי הבית שלנו נהרס בהפצצה ואבא שלי בחזית," אמרתי.

"טוב," ענה לי הז'נדרם. "בוא הנה, נתקע יד. מעכשיו נהיה חברים. תבוא הנה מתי שתרצה ואני אֲלַמֵּד אותך לרכוב על סוס."

 

וכך, כמעט יום-יום באתי אל חבורת המרצחים, למדתי לרכוב על סוס, אכלתי אתם וצחקתי אתם. הם חיבבו אותי מאוד. הייתי ילד בלונדיני והם לא חשדו שאני יהודי. קשה לי להסביר את העובדה, שמעולם לא כשלתי בלשוני.

 

נהר חוצה את הכפר קונסנטמארטון. היו ימי קיץ חמים ואני הלכתי לרחוץ בנהר. יום אחד, עודני מתכוון להיכנס למים, קרא לי אחד מחבורת הנערים, ששיחקו בכדור במרחק כמה עשרות מטרים ממני. ניגשתי אליהם בהיסוס.

"אני מבודפשט," אמרתי.

"רואים עליך," אמר הבחור, "לבנבן שכמוך. אנחנו צריכים אותך."

"אותי?"

"כן, אתה תהיה שופט," אמר.

"אני?"

"אתה תגיד לנו, מי מאתנו מקלל הכי טוב."

הייתי ילד מחונך ומנומס. שמעתי כבר קללות של עגלונים ושיכורים, אך מעולם לא עמדתי בפני התנסות כזאת.

בני החבורה התחילו לקלל זה אחר זה. כולם הצטיינו אך היה ביניהם אחד, בריון, שצלקת קישטה את פניו, שעלה על כולם. הוא קילל קללות גסות ואכזריות  כמותן לא שמעתי מעולם.

"מה אתה אומר? מי ניצח?" שאלו.

 

היססתי. אם אצביע על אחד מהבחורים, האחרים ייעלבו, אך לבסוף אמרתי:

"הוא מקלל הכי טוב," והצבעתי על בעל הצלקת.

"נכון," קבעו כולם. "הוא באמת הכי טוב ואתה שופט צֶדֶק. מעכשיו  תהיה אחד מן החבורה שלנו.

 

וכך, לפני הצהריים ביליתי עם  המרצחים ואחר הצהריים עם המקללים.

אמי הייתה כל העת  חרדה פן יקרה לי משהו ורק בשובי הוקל לה.

 

                                          *

 

כארבעה חודשים  היינו בכפר. הצבא האדום התקרב לגבולות הונגריה ואמי ואני החלטנו לחזור לבודפשט ולהתאחד עם אבי. האדון לנגר החזיר אותנו ומצא לנו מְקוֹם מסתור במרכז העיר, רחוק מביתנו הקודם אצל שוערת בית, הגברת נֶמֶשׁ,  בבניין בן שש קומות. הגברת נמש ידעה שאנחנו יהודים.

 

בהגיענו לשם, כבר הייתה  בדירתה נערה יהודייה בשם אדית, שהצליחה לברוח מאוסטריה להונגריה, נתפסה על ידי הבולשת ההונגרית ואחד מקציני הבולשת הפך אותה לפילגשו. קצין הבולשת בא מדי פעם, קרא לאדית החוצה שהלכה עמו וחזרה בשעה מאוחרת בערב. אדית ואני היינו ידידים טובים וחיבבנו זה את זו.

 

ברחוב קרוב היה בית קולנוע  שהקרין כל העת יומני מלחמה גרמניים ואני ביליתי שם כמעט כל יום וישבתי באולם עם חיילים הונגריים וגרמנים שהיו בחופשה. אמי ואבי נמנעו לצאת לרחובות ואני הייתי הדואג לצרכי כולנו, קונה מצרכים בשוק השחור אצל האיכרות ומשמש עוזר לשוערת הבית. הגטו היהודי היה במרחק של מאות מטרים מן הבית בו הסתתרנו, אך אני מעולם לא הלכתי לאותו כיוון.

מיותר לומר, שהוריי דאגו לי מאד, אך אני מלאתי תפקיד חיוני, הן בהשגת מזון והן בעזרה לגברת נמש.

 

העיר הייתה מופגזת ומופצצת יום ולילה. חבורות מרצחים מקרב בריוני 'צלב החץ' השתוללו ברחובות, חיפשו יהודים מסתתרים, בזזו ורצחו. מזג האוויר היה קר ואכזרי. בוקר אחד  פתחתי את שער הבית וראיתי אנשים רצים לכיוון המאפייה הקרובה. "מוכרים לחם!" צעקו. רצתי לשם ונעמדתי בתור. רעדתי מקור משום שלא הספקתי ללבוש מעיל.

אישה שעמדה לפנַיי שאלה אותי: "ילד, איפה אתה גר?"

 

"שם," הצבעתי על שער הבית בו הסתתרנו.
"רוץ מהר  הביתה וּלְבַשׁ מעיל, אני אשמור על התור שלך."

כעבור דקות אחדות חזרתי למקום. האנשים שעמדו בתור שכבו על המדרכה. האישה ששלחה אותי ללבוש מעיל, התבוססה בשלולית דם. פגיעה ישירה של פגז או פצצה הרגה את כולם.

בוקר אחד נכנסה הגברת נמש לדירה  בצעקות ובהִיסְטֵרִיָה. בבית הסמוך נתגלו יהודים מסתתרים  ובריוני 'צלב החץ' ירו בהם ובאלה שהסתירו אותם. ניגשתי לשם וראיתי את הגופות מונחות בחצר.

 

הוריי החליטו שלא נוכל להישאר עוד אצל הגברת נמש והחליטו שנחזור לשכונת מגורינו המקורית ונבקש מקלט אצל משפחתו של אחד הפועלים שעבד במפעל בו היה אבי מנהל עבודה. הייתה כבר שעת ערב. הלכנו מרחק רב ברגל. כל העת ירד שלג והיה קר מאד.

הפועל ואשתו היססו לתת לנו מקלט, אך בנם בן השש-עשרה אמר: "אני אדאג להם, אסור לסרב לאנשים נרדפים". הנער הוביל אותנו למבנה נטוש במרכז המפעל. במבנה היו שתי מיטות ושולחן אך אסור היה להדליק אש, פן נתגלה בגלל העשן. הנער הביא לנו מדי פעם מעט מזון וּלְבֵנִים מחוממות. הוא חימם את הלְבֵנִים בתנור שבביתם והביא אותן עטופות בשקים. סבלנו מרעב וְהַלְּבֵנִים הצילו אותנו מן הקור המקפיא.

כשלושה שבועות היינו שם, עד שחזרנו למרכז העיר לגברת נמש.

 

בינואר 1945 כבר היו קרבות רחוב. ירדנו למרתף אך שמענו היטב את הירויות מנשק קל וממקלעים. לילה אחד נשתתקה המהומה. בבוקר עליתי מן המרתף ופתחתי את השער. לפנַיי עמד חייל רוסי עם תת מקלע. הוא הביט בי בסקרנות, אני הבטתי בו בתדהמה. לפתע שלח ידו אל פתח מעילו, שלף משם כיכר לחם והושיט לי אותה.

"קְלֶבָּה", אמר.

היה זה ב-18 בינואר 1945.

                                          *

חזרנו אל ביתנו הישן. דירתנו שהייתה בקומת  הקרקע, הייתה הרוסה. בסלון עמד תותח שדה וקנהו הזדקר החוצה מן החלון. השכנים החזירו חלק מן הרהיטים ומחפצי הדירה ואמרו ש'שמרו' אותם עד שובנו.

 

אט-אט נודע לנו על גורל בני משפחתנו, סבים, דודים דודות וילדיהם שנלקחו לאושוויץ. אנחנו היינו המשפחה היחידה שנשארה שְׁלֵמָה.

 

 

משה אלפן-פיל, אשתו טובה  ואחדים מחבריו  פעילי המחתרת, נהגו לבוא אלינו בימי ראשון לארוחת צהריים. הם המשיכו בפעילותם גם אחרי המלחמה, בעיקר בדאגה לילדים ולהעלתם לארץ.

 

מלאו לי שתים-עשרה והחלטתי על דעת עצמי שתי החלטות חשובות.

האחת, לעזוב את הגימנסיה ההונגרית שבמקום מגוריי  ולעבור לבית ספר 'תרבות' שבמרכז העיר. בבית ספר 'תרבות'  היו שיעורים משותפים  עם

הסמינר לרבנים ששכן באותו בניין, ב'תרבות' לימדו מיטב המלומדים, הרבנים והפרופסורים היהודיים ונוסף על המקצועות הרגילים, הורו בו אנגלית, לטינית וכמובן עברית.

 

ההחלטה השנייה הייתה להצטרף לתנועת השומר הצעיר.

 

לאחר קבלת התעודות המזויפות מן המחתרת של השומר הצעיר, זאת הייתה פגישתי השנייה עם התנועה, פגישה שנתנה  תוכן ומשמעות לחיי.

 

התנועה הקנתה הרגשת שייכות ורֵעוּת. השיחות על הארץ, הטיולים, מושבות הקיץ והחורף, השליחים מן הארץ שדיברו על הקיבוץ, הספורט, השחמט מילאו את חיי.

אבי שלא היה ציוני, אמר, שהוא  מרוצה, שאני נמצא בקרב יהודים בני גילי ושאני 'משחק' ציונות. הוא לא תאר לעצמו, שהציונות שלי אינה משחק.

חלפו ארבע שנים מתום המלחמה, תקופה בה הנוער היהודי חיפש את דרכו בעולם. התנועה שגשגה ופרחה. המפלגה הקומוניסטית עלתה בינתיים לשלטון, פעולותיהן של התנועות הציוניות הוגבלו והגבולות נסגרו. העלייה לארץ התאפשרה רק בדרך בלתי לגלית.

 

בחופשת הפסח של 1949 עמדנו לצאת לטיול של יומיים.

ביום הטיול קמתי השכם בבוקר. אמי הכינה לי ארוחת בוקר. אבי עדיין נם את שנתו. במקום המפגש, באחת הכיכרות של העיר, נפגשנו, שישים בחורות ובחורים. עלינו על רכבת ובתום נסיעה של כשעה ירדנו ממנה והתחלנו ללכת ברגל. המדריכים הושיבו אותנו באחת החורשות והודיעו לנו, שלא לטיול יצאנו, אלא  לעלייה לארץ ישראל. הם הסבירו, שלא אמרו לנו מראש את המטרה האמיתית מפני החשש, שנתגלה על ידי ההונגרים. ניתנה לנו שעה, כדי לחשוב ולהחליט. מי שרוצה לחזור, יכול לחזור, אמרו המדריכים. היינו כשישים נערות ונערים בני שש-עשרה. בת אחת חזרה ואנחנו, הנותרים המשכנו בדרכנו.

 

זאת הייתה פגישתי השלישית עם התנועה, פגישה שקבעה את עתידי בחיים.

 

בלילה עברנו את הגבול לסלובקיה. בצד השני חיכו לנו חברי התנועה הסלובקית, שהביאו אותנו לברטיסלבה. מדריך שנשאר בבודפשט בישר להוריי, שעברתי בשלום את הגבול בדרכי לארץ. אבי רצה להכותו, אך אורחים שהיו באותה שעה בביתנו, עצרו בעדו. מסלובקיה נסענו לווינה, משם

לאיטליה שם עלינו על האוניה 'גלילה'. אחר מסע של כחמישה שבועות מיום צאתנו מהונגריה, הגענו לארץ. מבית העולים בקרית שמואל הובאנו לקיבוץ דליה, ביתי מאז ועד היום.

 

באירוע משפחתי, עם ילדיי ונכדיי, שהתקיים לא מכבר סיפרתי, שהגעתי לארץ חֲסַר-כול. לא הייתה אף לא אגורה אחת בכיסי והבגדים שלבשתי על גופי היו  כל רכושי  ולא חשבתי שחסר לי משהו.

 

קשה לתאר במילים את המעשה האכזרי שעשיתי כלפי הוריי. בן יחיד, בן שש-עשרה עוזב אותם מבלי להיפרד. מעשה זה ניתן להסביר רק לפי רוח אותם ימים. אחרי השואה, הנוער היהודי חיפש את דרכו בחיים. עולמם של ההורים הכזיב ולא נתן תקווה.

ארבע-עשרה שנים לא ראיתי את הוריי  ורק ב-1963 בדרכי לשליחות בהולנד ביקרתי בהונגריה. אבי אמר לי, שצדקתי שעליתי לארץ, "אך למה לא אמרת לנו", הוסיף. הוא לא יכול היה להבין, שלא ידעתי שאני עומד לעלות לארץ.

 

ב-1989, עם חילופי המשטר בהונגריה, נשלחתי על ידי הקיבוץ הארצי והסוכנות היהודית להונגריה כדי להקים מחדש את תנועת השומר הצעיר. הייתה זאת  שליחות נפלאה ומלאכה קלה. המוני בני נוער  נלהבים  הצטרפו אלינו. ב-19 בדצמבר 1989 התקיימה עצרת הפתיחה בבודפשט. שמה של תנועת השומר הצעיר נישא בפי כול, כתנועה שהעלתה רבים לארץ וכתנועת מחתרת שהצילה אלפי יהודים בתקופת השואה.

תנועת השומר הצעיר המחודשת פועלת עד היום בבודפשט.

 

זאת הייתה פגישתי הרביעית עם התנועה, פגישה שהיא סגירת מעגל ואולי גולת הכותרת של מעשיי.

 

* 

אִמָּא

 

כִּמְעַט לֹא הִכַּרְתִי אֶת אִמָּא. אַחַר

אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנִים שֶׁהִפְרִידוּ בֵּינֵינוּ הַיָּם וְהָהָר.

הַמִּשְׁקָפַיִם שֶׁהִרְכִּיבָה וְהַשֵׂבָה שֶׁהִלְבִּינָה

וְהַצִפִּיָה שֶׁהִמְתִינָה לְבוֹאִי תָּמִיד בְּיוֹם הַמָּחָר.

 

בְּתַחֲנַת הָרַכֶּבֶת הָיוּ הַרְבֵּה פְּגִישׁוֹת אַךְ שֶׁלִּי

עִם אִמָּא. חִבּוּקָהּ רַךְ וְדָמוּעַ וּבְלִי

מִלִּים שֶׁאָגְרָה וְאַהֲבָתָה שֶׁהִדְמִימָה.

אִמָּא. וּמַבָּטָהּ שֶׁהָיָה מוּבָן רַק לָהּ וְרַק לִי.

 

אַחַר-כָּךְ יָדָהּ בְּיָדִי: וּבָגַרְתָּ מְאֹד וְיָפִיתָּ,

לַחֲשָׁה. פָּחַדְתִּי פֶּן לֹא אוּכַל אוֹתְךָ לְהַכִּיר.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: אִמָּא, וְהִיא אֶת יָדָהּ הוֹשִׁיטָה

ִ

לְלַטֵּף שְׂעָרִי וְזֶה הָיָה כָּל הָאַהֲבָה וְכָל הַשִּׁיר.

אֶצְבְּעוֹתֶיהָ דַּקּוֹת וְיָדָהּ קַלָּה וְלוֹטֶפֶת

וּמַגָּעָהּ עַל מִצְחִי גַּם הָאוֹת וְגַּם הַטּוֹטֶפֶת.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial