מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מרדכי רוזמן - הספד, מאת יעקב גוטרמן

מרדכי רוזמן (התמונה באדיבות המשפחה) (הגדל)

מרדכי,

ההיגיון הצרוף אומר לי לא לפנות אליך בגוף שני, כי הרי אינך שומע עוד, כי הרי הניסיון לדבר אל המתים הוא ניסיון נואל וחסר שחר, אך הלב מסרב להיגיון ומבקש להמשיך את השיחה האינסופית בינינו, שיחה בה התאמצתי תמיד לצמצם את גבולותיי לכדי הקשבה  בלבד, כדי לזכות ולשמוע מה שיותר מחכמתך, מתבונת לבך ומניסיון החיים העשיר והמרתק שלך. לדבר איתך היה כמו לדבר עם תולדות המאה העשרים, כמו לדבר עם קורות עמנו המיוסר על אדמת אירופה. מסטולין היהודית שבפולין המזרחית, דרך קן השומר הצעיר בוורשה, ההכשרה בצ'נסטוכובה, ההדרכה בוולוצלאבק, הריכוז וההנהגה הראשית בווילנה,  דרך הנדודים והטלטלות במזרח רוסיה, הירידה לפעילות במחתרת, המאסר והחקירות הקשות, דרך לובלין המשוחררת וארגון "הבריחה", תמיד תמיד ראית לנגד עיניך את עמך בסבלותיו וביקשת לעמסו עלי שכם.

עייף ונרדף, מאוכזב קשות מארץ האחווה והשוויון, מודע לעובדה שכל בני ביתך הושמדו, לא ביקשת לעצמך מנוחה ומפלט, אלא חשת מחויבות תנועתית ולאומית טוטאלית – לסייע לפליטי השואה ולהביאם, ולו בדרך לא דרך, אל חופי ארץ ישראל. וגם כאן, באניית "אקסודוס" הפכת לטריבון עממי, מנהיג ההתנגדות והמרי. בחמישה בספטמבר 1947, לפני ההורדה מאניית הגירוש בנמל המבורג, נאמת באזני המעפילים:

 

"...ניצח הרשע נטול המצפון. אתם יכולים לכלוא אותנו מאחורי סורג, אתם יכולים להחזיק אותנו במחשכים, אך את השמש אין בכוחכם לכבות. השמש אינה בתחום שליטתכם. לא תוכלו לאנוס את ההיסטוריה... המחר הוא לנו, העתיד שלנו הוא".

 

בארץ מרדכי ורעייתו רחל לא פנו "לעשות לביתם", אלא נאמנים לרוח ההגשמה של השומר הצעיר, הלכו לקיבוץ, כדי לתרום את חלקם לבניית הארץ. מרדכי היה בין מקימי "מורשת", שנועד לשמר תיעוד ולהנציח את זכרם של חברי התנועה שנספו.

מרדכי נתברך בזיכרון מופלג, וגם בגיל 96 ידע לשחזר פרטי אירועים, פגישות ושיחות עם ידידיו הקרובים – מרדכי אנילביץ', טוסיה אלטמן, ויטקה ואבא קובנר, רוז'קה... דמויות שכבר הפכו אצלנו למיתוס, שוב שבו לחיים בכוח סיפוריו, והפכו לשעה קלה כל כך קרובים... כוח זכרונו עורר תמיד את פליאתי. הוא נקב בשמו של חוקר ה-נ.ק.וו.ד. שחקר אותו בכלא, הוא זכר את שמותיהם ואת קורותיהם של שותפיו לתא, הוא זכר את שמו של השליח התנועתי מארץ ישראל שביקר בהכשרת צ'נסטוכובה, הוא זכר את מספרי הטלפון בקן ורשה ובהנהגה הראשית בווילנה.

גלגלי השיניים של האינטלקט הקודח שלו פעלו ללא לאות. כי הלא הזמן אוזל, ויש כל כך הרבה מה לתקן – בקיבוץ, בארץ, בעולם...

ביום רביעי האחרון, בבוקרו של חג השבועות, החום העיק ומרדכי חובר לבקשתו למכל חמצן.

- שב, יענקלה, שב, אני רוצה להגיד לך משהו. אני לא מזלזל חלילה בצורך בפרנסה שאתה מדבר עליה, אבל מה שהקיבוץ המתחדש והקולט שלנו זקוק עכשיו בדחיפות זה בניית קהילה. תראה, יענקלה, בכל ישוב יהודי היה בית כנסת, בית מדרש, מקווה, שיצרו סביבם קהילה. אנחנו צריכים להתחיל לבנות בהעוגן קהילה חילונית חדשה ומלוכדת. כאן יש, לדעתי, לוועדת תרבות טובה ויוזמת תפקיד מרכזי. בימים הקרובים אנסה להיפגש עם מנהל הקהילה שלנו כדי לשוחח איתו על הנושא.

היה זה אך יומיים לפני הסתלקותו של ידידי מרדכי. איש זקן מאד ובעל רעיונות מלבלבים.

עתה נותר הגעגוע.

 

יעקב גוטרמן

 

8.6.2014

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial