מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

עליזה ויטיס שומרון: זכרונות מגטו ורשה

גטו ורשה בהריסות (הגדל)

בדרכנו ברחוב ז'אלנה, לא רחוק משער הגטו, כמעט התהפכנו. לפתע צצו ז'נדרמרים גרמנים והחלו להרביץ לאבא במקל. התחלתי לצרוח. אבא גער בי: "תפסיקי לצעוק, הם ירביצו גם לך"


עליזה ויטיס-שומרון

 

את זכרונותיי מגטו ורשה הבאתי אתי ארצה בדפים בלויים, כתובים בכתב צפוף. הברחתי אותם על גופי ושמרתי, כי זו העדות שלי. זה היה הטעם להישאר בחיים: לספר, להעיד ולהפיץ את זכרון חבריי מארגון הלוחם בגטו ורשה, זכרון משפחתי ואבי, זיכרון עמי שנרצח באכזריות. כל אלו התקבצו לספר "נעורים באש".

 

התמזל מזלי לשרוד, להקים משפחה, בנים ובני בנים ואף נינים. עכשיו שוב אנו רבים וחופשיים. הנה קטע מזכרונותיי כשהייתי בת 13:

 

"במשך שבועות הילכו שמועות על צמצום שטח הגטו, אך איש לא ידע בדיוק על אילו רחובות תיפול הגזירה. בוקר אחד זה קרה, הבית שלנו, ברחוב ציפלה 19 היה באזור שיועבר לצד הפולני. לא היה זמן להתאבל. גורלנו היה כשאר המפונים. צריך מיד לחפש דירה בגטו הגדול, שהיה צפוף ובכל דירה גרו יותר ממשפחה אחת.

 

אמי, הידועה בתושייתה, מצאה למחרת חדר עם מטבח. התחלנו לחשוב מה לקחת אתנו ומה להפקיר לבוזזים. לא היה זמן למכור דבר. הרהיטים היו כבדים מדי ואין להשיג בגטו מכונית. אבא שכר עגלון עם עגלת יד, שניהם רתמו את עצמם במקום סוס ואני הייתי אמורה לדחוף מאחור. היה עלינו לעבור מרחק גדול מאוד, הרובע היהודי היה גדול והשתרע על חלק מרכזי של העיר. את המסע הזה עשינו במשך יומיים, כמה פעמים ביום.

  

בדרכנו ברחוב ז'אלנה, לא רחוק משער הגטו, כמעט התהפכנו. לפתע צצו ז'נדרמרים גרמנים ורצו לזרז את אבי והחלו להרביץ לו במקל גומי. התחלתי לצרוח. העגלון ברח והעגלה הידרדרה במורד ונעצרה בנס. אבא גער בי: "תפסיקי לצעוק, הם ירביצו גם לך", אך אני רעדתי כולי ולא יכולתי להתאפק. הרחוב היה מלא עגלות ואנשים הסוחבים על גבם צרורות עם רכושם. הגרמנים הסתלקו. עזרתי לאבי לקום, רגליו רעדו ופניו חיוורות. פתאום מהומה ברחוב לשנו. בתוך ההמון הזורם ראיתי בחור צעיר מאוד, רזה ולבוש בלויים, תוחב לפיו משהו עטוף בנייר, נוגס ונוגס בלי לשים לב לאשה המנסה להוציא מפיו את החבילה שלה. האשה צעקה: "תיפסו אותו, מהר, החלאה הזאת חטף את הלחם שלי!".

 

האנשים מסביב נדו בראשם ולא זזו. הם היו רגילים כבר לתופעה של "חאפרים", נערים רעבים עד ייאוש שלא היה להם איכפת כבר כלום. רחוב לשנו שלפני המלחמה היה רחוב אלגנטי, היו חנויות מלאות כל טוב גם בזמן הגטו, כמובן הודות להברחות, הקרויות "שמוגל" מהצד הארי. אבל מעטים היו יכולים לקנות, רק אצולת הגטו, המבריחים עצמם, השוטרים או המתעשרים על חשבון הציבור.

 

בעמל רב הגענו לדירה החדשה. אמי כבר חיכתה לנו ותוך יומיים סודר הכול. על הקירות נתלו כורסאות ושידות, ולמטה נשארו רק המיטות, שולחן וכיסאות. כמה מצחיק היה המראה. במטבח עמדו מכונות סריגה המפרנסות אותנו. ומה יקרה אם פתאום תיפול איזו כורסה? העיקר שלכל אחד יש מיטה וטוב שאין אנו נאלצים לגור עם הפליטים הרבים מערי השדה שהציפו את הגטו. צפוף, אך אנו ביחד ונחזיק מעמד. עוד מעט אולי תיגמר המלחמה.

 

כיבינו את מנורת הקרביד, המעלה צחנה (לא היה כבר חשמל בגטו). לילה חשוך ירד על חצי מיליון אנשים, וכל אחד נשאר לבד עם פחדיו ומצוקותיו. בחוץ ,עוצר. אין יוצא ואין בא. רק מכוניות משמר של גרמנים סובבו ברחובות, בציד הלילי שלהם. מה יילד הלילה? מי יודע לאיזה שער ידפקו ויתפרצו לדירות התושבים חסרי ההגנה. הם יכולים לעשות איתנו ככל העולה על רוחם. אין לנו מגן. הפחד והחרדה עוטפים את הרחובות הנמים. שוכבים אנו מלובשים בבגדינו פן יפרצו לבתינו. לאט נעצמות העיניים העייפות. רק אז הרשיתי לעצמי לבכות בשקט לתוך הכרית. בוקר אפור חדש, הדומה לקודמו, חדר דרך החלונות המוגפים.

 

עליזה ויטיס-שומרון (84) איבדה בשואה את אביה, דודתה ובעלה של דודתה. אמה ואחותה הצעירה עלו לישראל שנה אחריה. היא תשתתף מחר (יום ה') בעצרת הזיכרון המרכזית לנעילת אירועי יום השואה והגבורה, המתקיימת זה 63 שנה בקיבוץ יד מרדכי, בהפקת מורשת. הקיבוץ נושא את שמו של מפקד מרד גטו ורשה, מרדכי אנילביץ'. בין הנואמים השנה יהיו אלוף פיקוד הדרום, טל רוסו וחבר הכנסת לשעבר חיים אורון. העצרת תתקיים בשעה 19.00 ברחבת הפסל של מרדכי אנילביץ'.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial