מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

עדות שלום חולבסקי במשפט אייכמן

עדות שלום חולבסקי במשפט אייכמן (הגדל)

שלום חולבסקי, חבר קיבוץ עין השופט, היה מפקד פרטיזנים יהודיים ביערות פולין שפגעו בעורף הצבא הגרמני. הוא סיפר על ההתקוממות ביולי 1942, בגטו נייסוויז' בביילורוסיה, בהיוודע ליהודים על סלקציה שמכינים קלגסי ס"ס. רבים מהמתקוממים נהרגו וקצתם הצליחו להימלט ליערות לפרטיזנים – אך יהודי נייסוויז' לא הלכו לסלקציה

 

אב בית הדין:  מה שמך המלא? 

העד:  שלום חולבסקי. 

אב בית הדין:  אני רוצה להסביר בתחילת עדותך: אין לנו אפשרות, במסגרת העדות, על הפרשה הזאת שעליה אתה עומד להעיד, לפי השערתי, לגולל אותה במלואה, זה צריך להיות ברור לך.  

היועץ המשפטי:  אתה חבר קיבוץ עין השופט? 

ת.  כן. 

ש.  עם פרוץ מלחמת העולם השניה היית בבית הוריך בניישברזה בביילורוסיה? 

ת.  נכון. 

ש.  בשנת 1942 היתה התקוממות בגטו ניישברזה? 

ת.  נכון. 

ש.  כאשר הגרמנים בעזרת הליטאים ואחרים רצו להוציא את היהודים להורג? 

ת.  כן. 

ש.  אולי תספר בקצרה איך עברה והסתיימה ההתקוממות הזאת, ומה עשית לאחר מכן? 

ת.  ב-21 ביולי 1942 הקיפו הגרמנים את הגטו והודיעו על סלקציה בגטו. זה היה לאחר  

שב-30 לאוקטובר 1941 הגרמנים העבירו סלקציה בפעם הראשונה והובילו ארבעת אלפים יהודים, שמונים וחמישה אחוזים של האוכלוסיה היהודית בעיירה לשני הבורות הגדולים על יד העיירה. על ההוראה הזאת של הגרמנים הודיעו היהודים: לסלקציה – לא נלך! הגרמנים פרצו לגטו ביריות. 

ש.  איזו יחידה גרמנית? 

ת.  זאת היתה יחידה גרמנית ס"ס וליטאים, יחידה שהקימו הגרמנים לשרותם, לעזרתם. הם פרצו ביריות, עמדת המחתרת השיבה באש, נפלו גרמנים, היהודים לפי אות המחתרת הדליקו את הגטו. אנחנו הדלקנו את הגטו והיהודים פרצו בגדרות התייל דרך הבונקרים, חלק יצא, היתר נפל בגטו. אבל לסלקציה, היהודים לא הלכו. אני נמניתי עם אלה שפרצו את הגטו והגיעו ליער.  

ש.  מה מצאת ביער? 

ת.  ביער מצאתי שרידים של עיירות יהודיות שהושמדו קודם לכן, משפחות יהודיות בחלקן, רק בחלקן, שסועות, אבות, אמהות, זקנים וילדים. הם נמצאו בתוך היער בין סבכי השיחים ומפחדים כמובן לצאת מתוך הנקודות של המחבוא. 

ש.  מה הקימותם שם? 

ת.  הקימונו פלוגה יהודית לוחמת, מחנות משפחה של היהודים האלה שהיו בחסותנו. 

ש.  מה פירוש בחסותנו? 

ת.  בחסות הפלוגה היהודית הלוחמת, הפרטיזנים היהודיים. 

ש.  מה שקראו "פרטיזנים"? 

ת.  כן. 

ש.  מה עשיתם כדי להוציא יהודים אחרים מהגטו ליער? 

ת.  כתבנו מכתבים לגטאות הסמוכים, זה היה בקיץ שנת 1942 כאשר עברה סופת השמדה גדולה באזורי ביילורוסיה באוקראינה, ונשארו רק גטאות קטנים יותר כארובות עשן לאחר שריפה. התקשרנו לגטאות הסמוכים, כתבנו להם מכתבים, שלחנו שליח מיוחד לאחד הגטאות הקרובים אשר נפל במבואות הגטו, לא זכה להגיע. לא באו הרבה יהודים. צריך להבין שהיו הרבה מעצורים אז, בשביל יהודים להגיע ליער: א) האחריות הקולקטיבית אשר דכאה מאד. 

ש.  מה זאת אחריות קולקטיבית? 

ת.  אם יוצאים כמה יהודים מהגטו, כל הגטו עלול להשמד בגלל העדרם של כמה יהודים. 

ב) חוסר נשק, ובלי נשק – אי אפשר היה להתקיים לא ביער ולא בסביבות היער. ג) קשרי משפחה הדוקים ביותר, ילדים לא יכלו לא רצו לעזוב הוריהם, אמהות עם תינוקות לא יכלו לצאת כי אי אפשר היה לכלכל אותם ביער. היתה גם סכנה שהם יגלו את מקום המחבוא של היהודים. ד) בברירה בין האפשרויות של יהודי בגטו ובין האפשרויות שלו ביער, העדיף היהודי הפשוט להשאר בצוותא עם היהודים. היער הטיל אימה על היהודי. היהודי והיער אלה שני מושגים רחוקים, תמיד היו רחוקים. הוא לא ראה בפניו אפשרות של קיום ביער והדברים האלה התנקמו קשות ביהודים. הם לא בחרו ביציאה אלא אם כן ברחו מהשמדה.  

ש.  הצלחתם לשחרר מחנה עבודה? 

ת.  כן. 

ש.  איזה? 

ת.  בשנת 1943, בינואר, תכננתי עם פרטיזן מהמחלקה שלי, פוססיסורסקי, את שחרור מחנה העבודה סוורזה. היו שם מאתיים וחמישים יהודים שעבדו במנסרה. הבחור התחפש בבגדי איכרים, נכנס למנסרה כאילו בא לקנות עצים, התקשר עם גיסו שהיה במחנה העבודה, ובמשך מחצית היום השני אורגן המחנה ליציאה. בלילה עמדו יחידות קטנות לצאת. הגדרות אשר עשו האנשים בתוך המחנה, גדרות העץ, הם נעשו במסמרים קצוצי-ראש כך שאפשר היה למחרת לפרוק, חשבו על הפריקה. פתחו בלילה את הגדר ומאתיים וחמישים יהודים יצאו ממחנה העבודה. מאה ועשרים באו אלינו ומאה ושלושים הלכו למקום אחר.  

ש.  איך חיו היהודים ביער, כמה היו? אתה נדדת שנתיים ביערות, יש לך מספר משוער של יהודים שברחו ליערות? 

ת.  אני יכול רק להעריך. היו יהודים בעיירות משני סוגים: לוחמים ומחנות משפחה. אני מעריך שלוחמים היו ביערות בערך כחמישה עשר אלף לוחמים יהודים 

ש.  פרטיזנים? 

ת.  פרטיזנים. מחנות משפחה – קשה מאד להעריך כמה הגיעו ליער. כי ברחו מהיערות הרבה יותר והגיעו הרבה פחות. יצאו כמובן בחלקם המועט.  

ש.  מדוע היו מגיעים פחות מאשר בורחים? 

ת.  כיוון שבשעה שהיהודים עזבו את הגטאות, הם היו צריכים לפעמים לעבור מקומות של משטרה, מקומות של חיל מצב גרמני, במקומות ששוטטו בלשים גרמניים. 

ש.  הם נתקלו בהם? 

ת.  הם נתקלו בהם, הם הושמדו, לא נשאר מהם שריד. רק חלקם הגיע ליער. 

ש.  איך חיו היהודים ביער? 

ת.  היו מחנות משפחה שחיו בלי חסות הלוחמים היהודים. היו מחנות שהיו בחסות של לוחמים יהודים. היו כאלה שהיו בלי חסותם של הלוחמים. כאשר הם ברחו ליערות הם שכנו בסבכי החורשות, כפי שתארתי, והם פחדו לצאת. הם הירשו לעצמם לצאת ולשמוע, שהנה פה בפנים מדברים יידיש, וזה סימן של משפחה יהודית. הם שכנו שבועות וחודשים, ורק בלילות היו יוצאים לקצה היער, לשדות, כדי ללקט תפוחי אדמה. תפוחי אדמה היו כמובן מזון עונתי. 

ש.  והיהודים היו מתלכדים למחנות? 

ת.  המשפחות הללו התלכדו והפכו למחנות המשפחה. אותם מחנות משפחה שהיו ללא חסות הפרטיזנים היהודיים הושמדו כמעט כליל, לא נשארו רבים מהם. אחרי זמן קצר הם נתקלו במרגלים, שהגרמנים היו שולחים כאלה לתוך היערות. הם הושמדו.  

ש.  אתה זוכר את המסע של היחידה הפרטיזנית שלך עם מחנה המשפחה בפברואר 1943? 

ת.  כן. אחרת כמובן היה אצל אלה שהיו בחסות הפרטיזנים היהודיים. לשם היו הפרטיזנים מביאים גם מגן, גם חסות, גם אוכל ומזון. יכול אני להגיד שלא רק אנו נתנו להם, גם הם נתנו לנו משהו חשוב ביותר. באנו והנה ראינו לפנינו אבא יהודי, אמא יהודיה, ילד יהודי, דמויות שכבר נעלמו אז כליל מהנוף שלנו בתוך היער. זו היתה הרגשה של אווירה של בית יהודי, כאשר באו מחנות המשפחה שאמנם חסו בצילנו ואנו הזנּו איתם. 

ש.  למחנות כאלה היו מבנים? איך חיו היהודים במחנות? 

ת.  בתקופות שקטות יותר, כאשר היחידה לא נעה ולא היתה נאלצת לנוע, היהודים הללו גילו כוח חיוני למופת. הם אפילו ארגנו בתי מלאכה ארעיים של סנדלרות, תפרות, למענם ולמען הלוחמים היהודים. הם אפילו הקימו מאפייה, במידה שהיה קמח. הם גילו חיוניות למופת. מצבם היה פי כמה גרוע כאשר החלו התנועות. התנועה הפרטיזנית היתה קשורה לתנועות. החמור ביותר היה בתקופת המצור. באותו מצור החל מצוד. המצוד בשנת 1943 הוא למעשה עבר על כל היערות. אבל ביחידה שלנו אצלנו הוא התחיל ב-10 לפברואר 1944. כוחות גרמניים גדולים הקיפו את היער והחלטתם היתה אחת ונחושה – להשמיד את כל התנועה בתוך יער פולסיה.  

ש.  איזה כוחות? 

ת.  זה היה הס"ס והצבא הגרמני. 

ש.  מנין לך שאלה היו ס"ס? 

ת.  אונ ידענו זאת לפי השבויים. 

ש.  תפסתם שבויים? 

ת.  לפי השבויים שתפסנו ידענו זאת, ולפי ידיעות אחרות. 

הם הקיפו את היערות בפולסיה, שהיתה אחת המבצרים של התנועה הפרטיזנית. הם נעו בדרכים. הדרכים היו דרכים עשויות מעץ, לא היו כבישים אחרים. הפרטיזנים נקטו בטקטיקה אחת, הם לא רצו לפתוח בקרבות עם חילות גרמנים גדולים. התחמושת שלהם היתה מועטה. אנו בדרך כלל הלכנו בעקבות הגרמנים. גירינו אותם להסתערות על אובייקטים מדומים. הכנו בהם במארבים במקומות הנוחים ביותר, כאשר היו דרכי נסיגה טובות יותר, וזאת למען לא נסתבך. הלכנו לא בדרכים, בין הדרכים. 

ש.  אתה יכול לתאר את המסע עם מחנה המשפחה? 

ת.  הלכתי איתם. 

ש.  כמה אנשים? 

ת.  כמאתיים וחמישים יהודים. 

ש.  ילדים? זקנים? 

ת.  ילדים, זקנים ונשים. כאשר קרח היה קפוא אפשר היה לנוע. הצרות החלו כאשר השלג הפשיר. השלג הפשיר והיו ביצות גדולות בחודש מרץ. נשים, זקנים וילדים היו צריכים ללכת בתוך הבוץ הזה שהגיע עד לצוואר. כאשר דרכו על הכפור הוא נשבר. וכך ימים ארוכים ולילות. בלילות היו קצת נחים. לא היה מקום איפה לנוח. אנשים היו קשורים בחבלים לעצים. אלה היו מקומות צרים יותר, בערך שניים-שלושה צעדים מהעץ היו ביצות. למחרת מסע זה, ומסע זה ארך למעלה מחודשיים - - - 

ש.  הצלתם את המחנה? 

ת.  הצלנו את המחנה כמחנה, אבל רבים נפלו והתמוטטו. היו זקנים ונשים שנשארו קפואים בביצות. הם נשארו קפואים שם, לא היה מנוס מזה, לא היתה הצלה בשבילם. 

ש.  וכאשר נכנסתם לעיירה מצאתם עוד יהודים בתוכה? 

ת.  כבר לא היו יהודים אז. 

אב בית הדין:  מתי זה היה, על איזה תקופה מדובר? 

ת.  יהודים בעיירות לא היו כבר מקיץ 1942. 

היועץ המשפטי:  נכנסתם כפרטיזנים לעיירות? 

ת.  שחררנו עיירות, אבל כבר לא היו יהודים. 

ש.  נכנסתם לעיירה שהיתה ידועה כבעלת אוכלוסיה יהודית? 

ת.  בעלת אוכלוסיה יהודית מובהקת. אבל כבר לא היו יהודים. כאשר עוד היו יהודים בעיירות, לא היו פרטיזנים; וכאשר התחילה הכניסה של הפרטיזנים – כבר לא היו עיירות יהודיות, רק פה ושם. אבל אני יכול להגיד שהיער ידע את הדכאון של מחנה המשפחה, אבל היער ידע גם צד אחר. היו ביער לוחמים יהודים גדולים. 

ש.  איפה היו הריכוזים? 

ת.  היו ביער רגעי אושר גדולים, כאשר חזרו מפעולות גדולות. 

ריכוזים גדולים החלו בערך מקובנה לכל אורך של העיירות הגדולות, לאורך מזרח פולניה עד גליציה בדרום. מקובנה, יערות וילנה, פולסיה, צפון ווהולין – במקומות אלה רוכזו מחנות המשפחה והלוחמים היהודים.  

ש.  היה מגע צבאי עם מטה הבריגדה, הייתם נתונים למרות צבאית? 

ת.  נוצר מטה. היו פועלים באופן עצמאי, ואחר כך נוצרו הקשרים. 

ש.  יש בידך קלף, היכן מצאת אותו? 

ת.  זהו קלף שמצאתי ב-1943 באחד הכפרים סמוך לעיירתי, אצל אחד האיכרים. 

ש.  הוא כתוב על קלף של ספר תורה. מה עשו ממנו הגרמנים? 

ת.  אחרי שהשמידו את הגטו ואת העיירה, את ספר התורה זרקו לאשפתות. מהגויל הזה עשו קלף משחק. אבקש רק להחזיר לי את הקלף, כיוון שזו מזכרת ואני רוצה להוריש אותה. אפשר לצלם זאת. (העד מראה חתיכת קלף מספר תורה שעל גבו מצוייר ציור של קלף משחק). 

אב בית הדין:  דוקטור סרבציוס מבקש לראות זאת. 

היועץ המשפטי:  (לעד) מתי יצאת מהיער? 

ת. ב-12 ליולי 1944. 

ש.  את מי פגשת? 

ת.  כאשר נכנסתי לעיירה הקטנה לחוביץ, לא פגשתי אף יהודי, אפילו לא ילד יהודי. 

ש.  כמה יהודים היו שם? 

ת.  כשלושת אלפים יהודים. עברתי רחובות ריקים, בתים ריקים. הרוח ייבב, אבל היה מוות בעיירה. 

אב בית הדין: דוקטור סרבציוס, היש לאדוני שאלות לעד? 

דוקטור סרבציוס:  אין בפי שאלות לעד. 

אב בית הדין:  תודה מר חולבסקי, סיימת את עדותך.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial