מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

רומאן זימאנדט, "בלילה מ-12 עד 5 בבוקר לא ישנתי" (על יומנו של אדם צ'רניאקוב)

מאמר מתוך: ילקוט מורשת, כ"א, יוני 1976
על יומן ראש היודנרט בגטו ורשה, אדם צ'רניאקוב (1880 - 1942)
אדם צ'רניאקוב, ראש היודנרט בגטו ורשה (הגדל)

להורי – זכרון

לבתי – מורשה

 

בתעודות שנמצאו בשלמותן או בחלקן בתחום "השכונה היהודית" בוורשה ניתן להבחין בשתי דרכים מנוגדות קוטביות של תיאור יומיומי של המאורעות: כרוניקת שנות המלחמה והכיבוש מאת לודביק לאנדאו1 ויומנו של אדם צ'רניאקוב2. כל אחת מתעודות אלו מציגה – פרט לסגולותיה התיאוריות – סוג שונה במהותו, כמעט מצטיין בפרטיו, של רישום מדייק. ביניהן – ההדגשה היא על "ביניהן", בגלל אופי הכלאיים שבהן – יש לקבוע מקומן של רשימותיו של עמנואל רינגלבלום3.

המסה שלפנינו היא ניסיון מיוחד של קריאה ביומנו של צ'רניאקוב. מובן, אין זאת הדרך היחידה האפשרית של קריאה, פירוש והבנה של התעודה. בלי כל קושי ניתן להניח שהיסטוריון, חוקר היהדות, יראה אותה בעיניים אחרות.

כותב שורות אלו אינו מומחה, אינו ידען בתולדות יהודי פולין, ואפילו אינו היסטוריון. אבל אם נראה את יומנו של צ'רניאקוב כתעודה לא שכיחה ולא רגילה – הרי לא במעט משום שהוא מדבר אל הלא-מומחה. לכן רשאי הלא-מומחה לפרשו כפי הבנתו-הוא.

 

I

ידוע, שבתקופת הכיבוש הנאצי – על כל פנים בפולין – גדול היה יחסית מספר האנשים שניהלו יומנים, כתבו זיכרונות. עשו זאת אפילו ילדים בני-עשרה. רינגלבלום, המזכיר רבות את כותבי היומנים והכרוניקות בגטו ורשה, מעיר באחת הרשימות הטובות ביותר שלו – תוך כדי תיאור פעילות קבוצת "עונג שבת", אותה קבוצה, שהקימה את ארכיון רינגלבלום הידוע – "את הגרמני לא עניינו מעשיו של היהודי בביתו שלו. לכן החל היהודי לכתוב. כולם כתבו"... (1955; 15-16, עמ' 271).

בגטו כתבו לא רק משוררים, היסטוריונים, רבנים ועיתונאים, אלא אפילו... הסוכן היהודי הראשי של הגסטאפו – גאנצווייך4.

מקור הדחף לכתיבה זו, במקרים רבים, היה נעוץ בוודאות המוחלטת כי תקופה זו היא כה בלתי רגילה, עד שאין לסמוך על רישומיה המוטבעים בזיכרון הבוגדני. ואם המדובר הוא במחברים יהודים – הרי מוכרחה הייתה להשפיע הוודאות, הגוברת והולכת מאביב 1942, בכיליונם הבלתי-נמנע ומכאן רצונם העז להוריש כתבים שבבוא הזמן יעידו על העבר. סיבות אלו, חרף השוני שבהן, נובעות ממקור אחד: האמונה הבלתי-מעורערת במפלת הרייך השלישי. בשביל תושבי ה"הינטרלאנד", ובייחוד בשביל היהודים, הייתה האמונה בניצחונו וביסוסו של "הסדר החדש" מסלקת אוטומטית כל משמעות הגיונית לכתיבתם של יומן או זיכרונות. לכן, לא במקרה דרש אז רינגלבלום מעמיתו לפעילות שעל כל אחד מהם לכתוב "כך, כאילו היה זה כבר לאחר המלחמה" (1955; 15-16, עמ' 178).

לאנדאו, מהמחברים הנזכרים לעיל, כותב במשפטים הראשונים של חיבורו, שאחר כך הסתעף והיה לכרוניקה: "לספר זיכרונות מזמן המלחמה כבר קצת מאוחר [...] אבל חושב אני, כי התקופה שעודנה לפנינו ראויה לרישום [...]6. יש לנו על כן רצון בולט לרשום את החוויות הנולדות מהזמנים הבלתי-רגילים". אולם בדרך הבלתי-אמצעית ביותר ביטא זאת אהרן קפלן, מחבר אחד היומנים המעניינים ביותר, שנרשם בגטו ורשה. ב-16 בינואר 1940 רשם: "כל העורך רשימות כאלו מסכן חייו. אותי זה אינו מפחיד. חש אני בשגב שעות אלו ובאחריותי כלפיהן ואני משוכנע שאסור לי להשתחרר מאחריות זו. הערותיי איני מעתיק מחדש. מעצבות אותן חוויות אותו רגע. יכול להיות שבכך – חשיבותן. אם כך הוא הדבר – בטוח אני, שההשגחה העליונה הטילה עלי שליחות. רשימותיי יהוו כמקור להיסטוריון העתיד".

עד כמה שלא תיה שונה ההדגשה, כבר הפתיחה לרשימותיו של צ'רניאקוב מעידה על אותה כוונה. המשפט הראשון הרשום על ידי מי שעתיד להיות ראש הקהילה היהודית בוורשה והמשמש כותרת לחיבור זה – ניתן כך לקרוא, שהמחבר לא יכול היה להירדם ובהרהרו במתרחש סביבו החליט לרשום יום יום ובקיצור את אותם מאורעות היסטוריים.

על סיבת כתיבת היומן בזמן מאוחר יותר – נעמוד אחר כך.

אבל, הבה ונעיין מדוע ערכו רשימותיהם שני ההיסטוריונים המקצועיים לאנדאו ורינגלבלום (אין הכוונה לעריכת הארכיון, כלומר לאותה פעילות הידועה בשם "עונג שבת" והראויה לכל הערכה, אלא לרשימות האישיות).

אין ספק ששניהם, ובייחוד לאנדאו ש"הכרת הכיליון" לא הטביעה חותמה עליו כה חזק, פעלו כך בכדי שההיסטוריונים שלאחר המלחמה יוכלו לתאר תמונה מדויקת של המציאות בתקופת הכיבוש.

לאנדאו חייב היה לדעת שהמקורות מהם הוא שואב, לעתים מדהימים באמיתותם ובמהימנותם, הם מוגבלים. אם שניהם יצרו מקורות מתוך הכרה7 – סוג מיוחד של כתיבה, עליו יש לחשוב – הרי באופן פרדוכסלי, חשיבות חיבוריהם גדולה יותר באותם מקומות בהם רשמו מחירי השוק השחור או רכילויות שלא אומתו ואפילו כאלו המנוגדות לאמת, מאשר באותם מקומות בהם ציינו את המחירים הרשמיים ואת צווי שלטונות הכיבוש, מכיוון שהרכילויות והשוק השחור עיצבו יחד את היום-יום תחת הכיבוש הנאצי ונפוצו חיש מהר. לכן, מי יודע אם אין היצירה הגדולה של לאנדאו גם תעודה – כלשונם של הרומנטיקנים – לעוז רוחו של האדם וגם יצירה היסטורית? ישנה כאן תוצאה של מלחמה אישית של היסטוריון באלה שדנו אותו למוות.

יומנו של צ'רניאקוב, הפותח בצורך לרשום את ההיסטוריה תוך כדי התרחשותה – נראה מנקודת הראות של היסטוריון – נוהל אחר כך לשם מטרה אחרת. צ'רניאקוב מסר לעצמו דו"ח, שכראש הקהילה היהודית שנוא הוא על יותר מדי אנשים. כבר בחודשיים הראשונים של הכיבוש מופיעות ביומן הערות שלו: "קובלנות היהודים הן ללא נשוא" (עמ' 23, 14.11.39). שבועיים לאחר מכן: "[...] משפחות ה-53 (שנורו למוות כ'עונש' לדייר רחוב נאלבקי 9 – ר.ז.) חיפשו שעיר לעזאזל. מי התאים לזה טוב יותר ממני? השוער מספר לי שאחת כינתה אותי רוצח. אחרים הפיצו שמועות שהקונטריבוציה שולמה מאוחר מדי. ואחרים שוב – שאני ידעתי על גזר הדין והסתרתי" (עמ' 30, 1.12.39).

צ'רניאקוב ידע היטב, שפקידי המועצה הם בחלקם אנשים פחותים ופעילותם נזקפת לחובתו. מכאן, נראה, שבמידה רבה ניהל את רשימותיו, בכדי שאחר המלחמה – כמובן אחר מפלת הגרמנים – יוכל ללמד סנגוריה על פעילותו. רק הנחה זו מסבירה תוכן חלק מהרשימות, אותם אזכורים קצרים כדוגמת: "29.7.1940 10C+. מסרתי להיילמן פרלימינאר. הנושא: הלוואה של שלוש מאות אלף. היום עליו קיבלתי מלייסט החלטה בעניין הבתים. קבוצת המומרים ביקרה אצלי בביתי בעניים אי-שליחת הודעות בעניין המסים וכו' (מתבייש אני בפני הנשים האריות וכו'). בית הספר המקצועי למחול ב'מלודי פאלאס'. היחיד פרט לבית הספר לאחיות בבית החולים. לומבאגו" (עמ' 120).

שלושת המשפטים הראשונים עונים על השאלה: על מה שוחח צ'רניאקוב ביום 29.7.40 עם השלטונות הגרמניים. המשפט הרביעי דן בתפקידו של צ'רניאקוב בתוך חיי החברה היהודית. המשפטים החמישי והשישי מספרים לנו על מצב החינוך היהודי בוורשה הכבושה. המילה האחרונה – זאת היא הודעה על מצב בריאותו של ראש הקהילה.

בדרך זו נבחין בבעיית הכללים המנווטים את טקסט היומן, את אשר ניתן לכנות – כל אחד כרצונו – הדקדוק שלו, הפואטיקה שלו, הרטוריקה שלו. אפשר לא להיות חסידים של מונחים מודרניים אלה ותכופות כה נדושים, אבל בהתעלמנו מבעיית הכלחים הללו אנו נידונים להיות תלויים אך ורק באינטואיציה ובשכל הישר, תכונות שהן אומנם חשובות למחקר, אבל בהחלט אינן מספיקות.

 

II

קיימת ספרות על הנושא: תורת היומן כסוג ספרותי; ליתר דיוק: סוגים המכונים כולם בשם משותף "יומן"; ומובן הדבר, אם קיימת תורת הסוג – קיימות תיאוריות שונות בנושא היומן. במצב זה, כותב שורות אלו עומד בפני ברירה: לקבל אחת התיאוריות הדנות בנושא זה או להציע תיאוריה משלו. אבל אף אחת מאלטרנטיבות אלו אינה ניתנת למימוש. איני יכול להזדהות בהשקפותיי בתחום זה עם אף אחת התיאוריות הידועות לי, ואין לי אפשרות להציע בשלמותן את השקפותיי בנושא זה מחמת חוסר מקום ובגלל ריחוקן הגדול של הבעיות מנושאה היסודי של מסה זו. בהוציאי מכלל חשבון שתי אפשרויות אלו חייב אני להציע שלישית. תיאוריה זו אומרת שבמסה זו שלפנינו יופיעו רק אותם כללי הסוגים המכונים יומנים, שהם הכרחיים ביותר לניתוח יומנו של צ'רניאקוב. מראש, אם כן, אני מוציא מחוץ לתחום המחקר את היומנים הנקראים "יומני סיפון", אם כי זאת היא גישה פשטנית, ומשתי סיבות: ראשית, ידועים לנו מקרים בהם יומנים שכאלה – דוגמת יומן המסע של סקוט – הפכו מסיבות שונות לספרות. יתירה מזו: הדיוק ברישום של צ'רניאקוב וכאילו החדגוניות שבו מציעים לנו להשוות תעודה זו דווקא ליומנים כאלה. אבל מתוך ראיית הקו היסודי המנחה את הניתוח ויתרתי על ההשוואה הזו. אך, אפילו אחר סילוק יומנים מסוג זה משדה המחקר שלנו – עדיין נותר לנו לבחון טקסטים כה שונים, כגון -  לדוגמה – יומנים של סמואל פיפס, גבלס, זופיה גאלקובסקה. אם כן, מצד אחד יש לנו חומר רבגוני הנותן לנו אפשרות של שימוש בכללים שונים בסיווג יצירות ומאידך גיסא מונצחת בשפתנו ההוכחה שכל היצירות הללו – חרף הרבגוניות שבהן – יש בהן משהו מהמשותף, עליו מעיר בהערותיו א. גירארד. אבל אותה תכונה משותפת, עליה חייבים לתת את דעתם מחברי היומנים – ובכך לא הבחין כבר גירארד – היא בבחינת טאוטולוגיה. היא אומרת: רשימות יומיומיות נקראות יומן. אנו מכנים כך רשימות הנערכות יום-יו. אבל העניין הוא בכך שכלל זה אינו נשמר בעקביות בכל הטקסטים הקרויים על ידינו יומנים. מתברר ששיטת הסיווג שלנו מודרכת יותר על ידי הדרישה בתכיפות יחסית של הרישום מאשר על ידי הרישום היומיומי במציאות.

קיים כלל נוסף המחייב את כל הטקסטים הקרויים יומנים. הכלל אומר: הטקסטים בחלקם הגדול חייבים להתייחס לאירועים או חוויות תוך התרחשותם. הרישום חייב להיות "על חם" (ספר הנרשם אומנם יום-יום אבל מתייחס בעיקרו להתרחשויות שקדמו, למשל, בעשר שנים לפעולת הכתיבה – נכנה אותו בלי כל ספק בשם ספר זיכרונות ולא יומן).

נקבל על כן שהיסוד המשותף לכל היומנים הוא תכיפות הרישום ושהרישום, בחלקו הגדול, מתייחס לאירועים, חוויות, מחשבות שהתרחשותם היא בזמן הרישום. נדמה לי שאין להוסיף על הנאמר. כל הניסיונות לדיוק יתר (אם הרישום אינו כל יום – מהי אם כן תכיפות הרישום? וכו' וכו') יגיעו, בסופו של דבר, לחוסר כל משמעות.

את החורג ממסגרת התכונות המשותפות לכל היומנים כפי שתוארו לעיל ניתן לחלק לפי שיטות שונות. לצורך מחקר זה חושבני שתתאים שיטה זו. מצד אחד ניתן לסווג את הרישומים היומיומיים ליומנים ולכרוניקות. סיווג זה תלוי במציאותו או אי-מציאותו של דו"ח מפעילויותיו, חוויותיו או הרהוריו של המחבר. המדובר הוא בדו"ח בלתי-אמצעי. כל רישום אמצעי חייב להעיד על פעילותו של המחבר, כפי שמעיד ניהול הרישום.

בחותרנו לדיוק מקסימאלי של הגדרות-יסוד אלו נוקט אני חלוקה חדה ומרחיק על ידי כך מקרי-גבול, המהווים – כידוע – סיוט לכל שיטות הסיווג.

על כן: יומן וכרוניקה. לדוגמה: יצירתו של לאנדאו, חרף פתיחתה כיומן, הינה בשלמותה כרוניקה, מכיוון שהיא מספרת לא הרבה על אישיות המחבר. לפי הנחות אלו של הסיווג – גם רשימותיו של רינגלבלום אינן בחזקת יומן. וזה לא רק בגלל היותן כתובות בהפסקות ממושכות של שבועות. קודם כל לא בגלל כך. הבעיה היא מסובכת יותר. הרשימות הן, לעתים קרובות, בבחינת מסמך אישי10, וחרף זאת אינן מוגדרות, ובצדק, כיומן. הרשימות – לעתים רחוקות – מספרות הן את אשר קרה לאיש עמנואל רינגלבלום.

כעת, אחרי שסיווגנו את הרשימות היומיומיות ליומנים וכרוניקות נוכל לסווג סיווג שני והפעם בתחום היומנים.

המסקנה היא – וחושבני שאספקט זה יהיה יעיל גם מחוץ לתחום הטקסט שלפנינו – שאת היומנים ניתן לסווג ל"נאראטיביים" ול"פְּרוֹ מֶמוֹריה". את הטיפוס הראשון מאפיינת, כפי שההגדרה בעצמה מציינת, נאראטיביות, כלומר היסוד הסיפורי שבהתרחשויות, הרהורים, תיאור ההרגשות. הטיפוס השני מיוסד על רישום קצר, שמטרתו העיקרית היא מתן אפשרות להיזכר לאחר זמן במאורעות, חוויות או הרהורים שזמנם חלף ללא כל תלות בכוונותיו הסובייקטיביות של המחבר. הטיפוס הראשון מכוון לקורא הרחוק מנושא החיבור, בה בשעה שהטיפוס השני מכוון קודם כל למחבר גופו.

היומן שנכתב "למען הזיכרון" הוא בעצם עובדת היותו פחות קריא לקוראים זרים, ולעתים אפילו בלתי מובן. כמובן שחלוקה זו ליומנים "נאראטיביים" ו"למען הזיכרון" פוסחת על מקרי גבול. אולם ידועים לנו יומנים שערכם הספרותי והתיאורי הוא רב מאד ואלה נכתבו בצופן המוכר למחברם בלבד. תיאורטית, במסגרת הסיווג החד המוצע כאן, יש להגדירם כיומנים למען הזיכרון, אף כי ידוע שנכתבו בסגנון נאראטיבי טיפוסי. אם נפסח על אותם יוצאים מן הכלל, שאינם מאשרים את הכלל אלא מגבילים אותו, ניתן לומר שברוב המקרים הנחת היסוד של הסיווג כפי שהוצע כעת עומדת במבחן.

משנחזור לחלוקה ליומנים ולכרוניקות, לכלל לפיו יומן (הן הנאראטיבי והן למען הזיכרון) נבדל מהכרוניקה בכך, שהוא מכיל בתוכו מידע על פעילויותיו וחוויותיו של המחבר, יש עוד להוסיף כי בין הכללים המנחים כתיבת יומן הגורם של הנושא ממלא תפקיד כמעט מכריע. במציאות: במידה שסופר – למשל בסוף המאה התשע-עשרה באירופה – כתב יצירה נאטוראליסטית, חייב היה בין היתר לממש אי-אלה כללי-משחק מובנים למדי לו ולקוראיו. כללים אלה – הכוונה היא לקומפוזיציה, הרצאת המוטיבים העלילתיים, לעתים גם לאוצר המלים – הרי לעומתו, כותב היומן – אם אינו סופר מקצועי – אינו מוגבל ב"כבלים" אלה. אומנם, אין זאת אומרת, שמחבר יומן משוחרר לגמרי מכללים מסוימים. ידוע לנו, למשל, שמזמנו של רוסו קיים "כלל" הכּנוּת. ידוע שיומן רומנטי נראה שונה מיומן סארמאטי והבדלים אלה – מקורם בסוגים שונים של "חוקים חיצוניים" (המירכאות הכפולות באות לציין שחוקים אלה עדיין נחקרים, מכיוון שאופים החיצוני יכול להזמין ביקורת אפילו מצידו של כל קורא המתעניין בבעיות אלו).

מכאן, שבאותו מיזוג של דחפים חיצוניים ואישיים, שתוצאתם היא הטקסט הכתוב – במקרה של יצירה ספרותית בדיונית – חלקם של הגורמים החיצוניים הוא גדול יותר מאשר במקרה של יומן.

 

 

III

על האופי המיוחד והמסוים של הפואטיקה של יומן צ'רניאקוב, על העובדה שרשימות אלו נכתבו מתוך מחשבה תחילה לעבדן לאחר מכן – מצביעים שני מהדירי היומן, הישראלי והפולני. יוסף קרמיש כותב: "אין ספק שהמחבר הכין את הרשימות [של היומן. ר.ז.] בעיקר לשימוש עצמי, תוך כוונה להשלים את הדברים אחרי המלחמה"13. כן גם מאריאן פוקס: "רשימות רבות נרשמו ראשית כל 'בשביל זכרונו שלו', מחברן חשב בוודאי שאחר המלחמה יעבדן לפרטיהן..."14 מפתיע הוא הדבר, שבתכונה זו של היומן הכיר רינגלבלום, אם כי לא ראה את הטקסט "יומן זה", כתב, "ליתר דיוק נאמר – פנקס רשימות"15.

לפנינו, על כן, דוגמה קלאסית למה שהגדרנו לעיל כיומן לזיכרון, רשימות ששורטטו בקיצור, בכדי שמחברן ייזכר וכמובן יתאר לאחר זמן את אשר היה חשוב בעיניו בזמן הרישום.

קריאה ביומן לזיכרון, במקרה זה יומנו של צ'רניאקוב, מעלה הרבה קשיים, אבל ביחד עם זה מהווה הוא אתגר.

הקשיים הם בהבנת הכתוב. מה בעצם כתב המחבר, כיצד להבין משפט זה או אחר ולעתים אפילו כיצד יש להבין תוכנן של מלים בודדות, מסוימות. בולט מאד אופיו המגובש והחד של המשפט. אולם אנו איננו יכולים לדעת את המצבים ששוקעו במשפט זה. לדוגמה: מה אומר משפט זה? "אני והחוזה" ברשימה מ-27.11.40 (עמ' 167). האתגר היה הרצון, ואפילו מתחת לסף ההכרה, לעצב את אשר המחבר לא כתב. מובן הדבר, שגישה זו היא חסרת כל יסוד. עלינו לקחת בחשבון, שבגלל צמצום הרישום לא ניתן להסביר אי-אלה קטעי יומן בלעדי הנחות משוערות שאין כל אפשרות להוכיחן, אלא הן מאומתות ב"מעגל סגור" בלבד, כלומר באמצעותן ניתן להבין את הטקסט כולו. לדוגמה: ברשימה מיום 7.5.41 רושם צ'רניאקוב, שבבוקר שהה בקהילה ואחר כך "נתקיימה ישיבה בארבייטסאמט" ובהמשך: "גאנצווייך מסביר, שלפני זמן-מה צוינה אשתו במודע של איזה אולפן למחול – כ'מעלת כבוד הגברת הפורשת חסות' " (עמ' 178).

לעולם לא נדע למה התכוון צ'רניאקוב במילה "מסביר", מכיוון שלא ברור הדבר אם צ'רניאקוב השתתף באותה ישיבה בארבייטסאמט ואם הזכרת שמו של גאנצווייך מתקשרת עם אותה ישיבה (בכותבו יומן למען הזיכרון, בוודאי הניח צ'רניאקוב שיזכור את הנסיבות, בהן רשם את הדברים בקיצור כה נמרץ).

יש להסב את תשומת הלב לשני עניינים המופיעים בניתוח הרשימה. הרשימה המצוטטת היא אחת מהשתיים, בהן צ'רניאקוב מדבר על עצמו בגוף שלישי16. העניין השני: "אשתו" – זאת היא אשתו של גאנצווייך ולא פליציה צ'רניאקוב. הנה השימוש הבלתי-רווח ביומן בגוף שלישי וההערה על האישה הפורשת חסותה על אולפן למחול – מדגישים במכוון את יחסו השלילי של המחבר לגאנצווייך, את רצונו להיבדל מכל זה, שאותו סוכן גסטאפו – מסיבות כלשהן, בוודאי חשודות – מסביר. סבורני שזהו הסבר מניח את הדעת, אבל בכל זאת הוא בבחינת "יש ליישב בדוחק" ביחס לשני המשפטים הנ"ל.

פוקס וקודם כל קרמיש מדגישים היבט אחד של היומן. הם מתייחסים לרשימות אלו – ודוק, בעקבות דעותיו של רינגלבלום17 – כאל מקור למידע על החיים בגטו ורשה. כמו כן שואב מיומן זה ישעיה טרונק, מחבר המונוגרפיה היסודית על היודנראטים18. אולם, רשאים אנו לבחון תעודה בלתי-רגילה זו גם מנקודת-מבט אחרת. רשאים אנו לקרוא בה כבמקור מידע על אדם צ'רניאקוב, יושב הראש האחרון של הקהילה היהודית בוורשה, האחרון שמונה על ידי השלטון הפולני הריבוני. קריאה כזו רצויה וחשובה יותר, יען בנושא "החיים בגטו ורשה" קיימים – פרט למידע החשוב שביומן צ'רניאקוב – מקורות רבים נוספים.

ולכן: מה מספר לנו יומן גטו ורשה על המהנדס אדם צ'רניאקוב?

 

IV

אפתח בשתי הצעות הסבר המנוסחות כבר דרך אגב במהלך דיוננו עד עכשיו.

1.      עצם העובדה של ניהול יומן בפולין הכבושה, ובמיוחד בגטו, היא בעלת חשיבות. אני מבין עובדה זו כעדות לאמונה במפלתו הסופית של הרייך השלישי. אמונה זו אין פירושה שמחבר הרשימות האמין, כי הוא יישאר בחיים ויזכה לתבוסתו של היטלר. "כאשר המלחמה החלה להתמשך והתברר שרק נס בלבד יכול להציל את יהודי פולין מהשמדה – איסוף הרשימות (The keeping of the records) קיבל משנה-חשיבות כפעילות למען הדורות הבאים, כמפעל היסטורי גרידא. העתיד חייב לזכור את אשר ההווה לא יכול היה למנוע"19.

הערה זו של סלואן המתייחסת לפעילות החוג "עונג שבת" ניתן לייחס גם להרבה מחברי יומנים, אבל ל לאדם צ'רניאקוב. מהעובדה, שראש הקהילה ניהל רשימותיו כפי שניהל יש להסיק, שהוא האמין, כי יזכה לניצחון בעלות הברית. יתירה מזו, לא רק שהאמין כי הוא יינצל, אלא ביחד עם זה היה משוכנע שיעלה בידו להציל חלק גדול של האוכלוסייה היהודית הסגורה בגטו ורשה. לאמונה זו חברה המודעות שלמען הצלת חיי אדם יש לשלם מחיר גבוה.

אסביר מדוע – לפי דעתי – כל זה "טמון" בעצם העובדה של כתיבת הרשימות על ידי צ'רניאקוב. רשימות אלו רשומות בצורה שכזו – ובכך כולם הם תמימי דעים – שיוכלו לשמש בעתיד כחומר להשלמה (ודוק: אנו מעירים, כי לא ידוע כלל – וזאת לא יכול היה גם צ'רניאקוב לדעת – מה תבנית תקבל השלמת היומן לאחר המלחמה: של זיכרונות, יומן מדומה או תבנית אחרת).

יש להניח – ועל כך דובר כבר – שאותו טקסט שלא הושלם היה עליו להיות לא עדות למארטירולוגיה, אלא ראשית- כל משהו מסוג דו"ח מפעילות וזאת היא פעילות שניתן היה להאשימה בפשע החמור ביותר – פשע של שיתוף פעולה. טרונק, בספרו על היודנראטים, מצטט קטע מכתב אישום שכזה. בתחילת 1942 בכתב העת הבלתי-ליגלי "השחר" ("יוטשנקה"), שהופיע בגטו ורשה מטעם אחת מתנועות הנוער, "גורדוניה", דובר על חברי המועצה, "אותן בובות בידי הגסטאפו, הראויים לעונש"20. לא ידוע לנו אם גיליון זה של "השחר" הגיע לידיו של צ'רניאקוב או שמישהו – וכנראה שכך היה הדבר – מסר לו על כך, אבל ודאי הוא הדבר, שיושב ראש המועצה מסר לעצמו דין וחשבון כיצד רינגלבלום מעריך אותו. לצ'רניאקוב הייתה חשובה מאד לא בלבד הגשמת כוונותיו להצלת יהודי ורשה, אלא גם דעתם של הדורות הבאים. הוא היה מודע למצב העדין בו הוא נמצא. על כך מעידה הרשימה הבאה: "באחד המכתבים לקומיסר [ההיטלרי – ר.ז.] שהוגשו לי לחתימה, מוצא אני קטע זה: 'החולים במחלות מידבקות חייבים להיות מחוץ לעיר (תנ"ך)'. ייראה יפה, אם אסתמך על התנ"ך וכמסקנה מכך אביא לעקירת היהודים מוורשה. זה מוכיח שאני חייב, לצערי, קרוא את כל התכתובת הזו" (31.5.42, עמ' 304).

ההשערה, שיהיה עליו להתגונן בפני טענות (לאחר הניצחון במלחמה), מסבירה מדוע מרבה צ'רניאקוב לספר יותר על משא ומתן עם שלטונות הכיבוש מאשר על החיים הפנימיים. זאת הייתה, מעצם הדברים, הנקודה הכאובה ביותר. כאן מוכרח היה צ'רניאקוב להיות מוכן להדוף כל התקפה משוערת, שבהכרח הייתה טוענת נגדו כמשתף פעולה עם הגרמנים.

ולבסוף, אפשר גם לפסוח על הנחה זו. אם כי היא נראית נכונה, ניתן לראות את הדבר בצורה אחרת. השלמתן המתוכננת, לאחר המלחמה, של הרשימות המנוהלות בספטמבר 1939 – היה עליהן להראות מה פעל צ'רניאקוב למען הצלת מקסימום של חיי אדם, כלפיהם חש את עצמו אחראי. העיקרון של הצלת מקסימום יהודים מגטו ורשה והאמונה ביכולת הגשמתו קבעו – בהיותם ארוגים יחד – את הנחת היסוד, שהדריכה את פעילותו של צ'רניאקוב. כך ניתן להבין את אופי הרשימות, שנוהלו דווקא בצורה שכזו. על כך ישנן עדויות עקיפות בתוך הטקסט. לדוגמה, הרשימה מיום 24.12.39: "עדיין הנני דרוש לזולתי; פחות מכל הנני דרוש לעצמי" (עמ' 39). עדות מוחשית לכך היא התאבדותו של צ'רניאקוב. לא שתה את הקוּבּעת מחמת פחד לחייו – ישירות לא היו נתונים בסכנה – אלא בגלל התמוטטות הנחת היסוד של חייו. הוא האמין, כי יעלה בידיו להציל חלק גדול של היהודים הסגורים בגטו – והנה פקדו עליו לשלחם למוות. אם כי אקט ההתאבדות הוא בדרך כלל מעשה שסיבותיו מורכבות – הרי מותו של צ'רניאקוב נושא אופי אידיאולוגי ברור. כה ברור וחד משמעי, שניתן לראותו כעדות לדברים שחשב עליהם בפועלו כיושב ראש הקהילה ולדברים שחשב עליהם בכותבו את רשימותיו.

 

 

V

אין זאת אומרת, כמובן, שבכל פרק ופרק של יומן צ'רניאקוב שולטת מגמת עיבוד הטקסט לאחר שתסתיים המלחמה. כל הנמצא רשום ביומן אינו אך ורק מבורר, אלא מכולם של הדברים הוא מוכרח להיות, יחסית, מקרי לאשר קורה למעשה למחבר במשך היום. יתירה מזו, הרישום היומיומי, אם הוא מנוהל שיטתית במשך זמן ממושך, מגלה כללים מסוימים, שביחסם לכוונה היסודית הם נראים כאילו מקריים. אבל אלה אינם מקריים לגבי אישיותו של מחבר היומן.

שלושה כללים כאלה הם חשובים ביותר להבנת הטקסט של צ'רניאקוב.

כלל ראשון – נגדירו – ככלל הקונספירציה. כלל שני – כלל הציטוט. כלל שלישי – בו נדון בפרק האחרון – כלל הרישום היומיומי.

צ'רניאקוב – לא בלי סיבה – התחשב בכך שהוא צפוי למעצר יותר מאשר כל תושב אחר בגטו, וביחד עם זאת האמין זמן ממושך שלמרות הכול עדיין מחייב "החוק הרומאי". הוא ניהל על כן את רשימותיו באופן שכזה, שבמקרה של מעצר או חיפוש לא יפסק להיטלריסטים נתונים מאשימים אותו או אחרים, נתונים בדמות רשימות "בלתי-חוקיות" וכדומה21. זאת היא אחת הסיבות שיומנו של צ'רניאקוב הוא מסמך א-פוליטי. יש להניח שאותה א-פוליטיות נובעת ממקור נוסף, אבל על כך אחר כך. כלל הקונספירציה או חוק הקונספירציה זהו מקרה מיוחד של צנזורה פנימית ובתור שכזו – פרדוכסלית – היא מנחה את אשר לא נמצא ביומן. אין בו על כן דעות על הגרמנים; אין בו השקפתו הכללית על ההיטלריזם, על המצב באירופה בשנת 1939 או 1942. היומן אינו מזכיר את החיים הפוליטיים בגטו, את הארגונים הליגליים, הליגליים-למחצה או הבלתי-ליגליים, כמו את הארגון היהודי הלוחם, איתו, כפי הנראה, עמד בקשר22.

אחת המסקנות הנובעות מהכלל הזה היא שניתן להסביר את הנחת היסוד של פעילותו של צ'רניאקוב רק בדרך עקיפין, כפי שנעשה הדבר בפרק הקודם.

אין זאת אומרת שהיומן מונע עצמו מלהוציא משפט. ביחס למאורעות קונקרטיים או אישיים – למעט פקידי השלטונות – הוא מחווה דעתו לעתים ישירות ולעתים באירוניה מוסתרת. וצ'רניאקוב היה אירוניסט מבריק! לדוגמה קטע, לכאורה אדיש ותמים: "ב'פעלקישער באובאכטער' מ-24 במאי 1940, מאמר מעניין: צבא קולוניאלי צרפתי הורס ריהוט בבתים בלגיים. 25.5.1940" (עמ' 95). מובאה זו יש להבין בהקשר עם המדיניות השיטתית של הרס, שוד וביזה, שפיתחו הן שלטונות הכיבוש והן גרמנים יחידים.

בעניינים שהוא ראה אותם – כך מותר לחשוב – חשובים בעיניו, התבטא אחרת. הסתייע במובאות מהספרות, הסתמך על סופרים או גיבורים ספרותיים. דבר זה אני מציע להגדיר ככלל או חוק הציטוט. ניתן לומר, כי גם כלל זה הוא (אם כי לא רק) תוצאה של פעולת הצנזורה הפנימית. זהו מקרה כה מודגש של הפעלת הצנזורה הפנימית, עד שלפי דעתי מותר להגדירו ככלל מיוחד הפותח פתח להבנת הטקסט כולו. בגלל שגב הבעיה אני מציין שזהו אחד הכללים החשובים ביותר של היומן.

צ'רניאקוב היה איש ספר מובהק (כדאי להעיר במאמר מוסגר, שהוא שלט – חוץ מפולנית, דבר מובן מאליו – בעברית, אידיש, רוסית, גרמנית וצרפתית. ואם כי הייתה זאת תולדה בלתי-מכוונת של מהלך חייו, הרי כישורים כאלה, פרט למתרגמים מקצועיים ובלשנים, הם נדירים למדי). יושב ראש הקהילה היהודית שייך היה לאנשים המרבים לקרוא, וזאת חרף אימת הדאגות ועומס העבודה. מסב על כך את תשומת הלב מאריאן פוקס בהקדמתו למהדורה הוורשאית של היומן23. הרגל הקריאה המתמדת מילא בתקופת חייו של צ'רניאקוב, עליה מספר היומן, תפקידים שונים. ראשית כל – בוודאי – תפקיד של מנוחה ובריחה. כך מבין אני הערה כזו: "בערב קראת את 'אדולף ראצ'יונז'ר: 35 שנות מאבק בכאבי רגליים'. 12.4.1940" (עמ' 80), או: "הנני עייף מאד. אקרא הלילה את 'חיי החיות' של ברהם (Brehm). אני מקווה שאנוח. 26.5.41" (עמ' 189).

סוג זה של ספרות אומר לנו כיצד צ'רניאקוב נח ולאן ברח. אבל הוא קרא לא רק למטרת "בריחה" בלבד, שכלל וכלל אין לגנותן. לעתים נתפס לספר – אם ניקח בחשבון את הסיטואציה שלו – לשם מטרה מסוימת, שצצה פתאום. כאשר בפולמוס עם אמרה מסוימת של הגנרל איירונסייד, המשובצת כמובאה בעיתונות הגרמנית, הוא מציין את גילם של המפקדים הצרפתיים בעת הקרבות במארנגו ואויסטרליץ – בוודאי עיין לפני כן באיזו שהיא אנציקלופדיה או בספרו הפופולארי לפני המלחמה של א. ג. מקדונל, "נאפוליאון והמארשלים שלו"24 (8.7.40, עמ' 113). ודוק: דוגמה זו מראה כיצד חוק הקונספירציה מאלץ את צ'רניאקוב להשתמש בכלל הציטוט – יותר נכון – בהדגמה ספרותית.

כל הקטע הנ"ל אומר ביקורת עקיפה על אוזלת היד של בעלות הברית במתקפות שנת 1940. צ'רניאקוב מציין זאת באופן שכזה, מכיוון שהוא חושש פן ייפול הפנקס לידי הגרמנים והוא אינו רוצה לגרום להם קורת-רוח בביקורתו הגלויה את בעלות בריתה של פולין. אומנם זאת היא השערה, אבל בלעדיה הקטע הזה הוא חסר הגיון.

ביומן ישנן בערך כשלוש מאות הפניות לספרות. אלו הן הערות על ספרים, סופרים או גיבורי-ספרים. לעתים הן ידיעות גרידא, ולעתים – כבמקרה של נאלקובסקה או סטאניסלאב ויצ'כובסקי – הן הערות של קורא (ראה עמ' 38, 80, 81 [פולנ.]). אי-אלו רשימות ראויות לתשומת-לב מיוחדת. ואלו הן:

11.9.1939 – "ברדיו פונים בקריאה להכין דלילות. האומנם גם דבר זה חסר? מבלי רצון עולה על הזיכרון קטע זה מתוך דון-קיכוט על החייל: 'שמים על ראשו כומתה עם ציצה עשויה מדלילות, שבהם יחבוש את פצעו, כשכדור יפלח את רקתו או סטאניסלאב ויצ'כובסקי – הן הערות של קורא (ראה ע"ע 38, 80, 81, [פולנ.]). ז'וואוסקי" (עמ' 2).

28.5.1940 – "אני קורא את 'בצל נערות פורחות' של פרוסט. הוא אומר: 'הניצחון הוא נחלת אותו היריב, אשר יודע לסבול רבע שעה יותר', כדברי היפנים" (עמק 97, עבר.)

18.6.1940 – " 'את מי אתה חושב לאדם המרשים ביותר בין המדינאים האנגליים? את וינסטון צ'רצ'יל, כמובן. זהו איש בעל תבונה ערה, בעל אינטליגנציה בולטת... לרוע המזל הוא מהמר תמיד על הסוס הבלתי-נכון'... (קטע מתוך הספר: ר. לאנדאו, 'פאדרווסקי')" (עמ' 103).

21.7.1940 – " 'בדרך כלל צריך לשאת את הצלב ולא לסחבו' [עמ' 90] יוליוס קיסר, מערכה ראשונה, מעמד א': פלאוויוס: איש לביתו, הולכי בטל! חיש ביתה! / או יום מועד היום? או לא תדעו / כי אין דרכם של אומנים לצאת / בימי המעשה בלא סימני / משלוח-ידם? אתה, מה מלאכתך?" (מאנגלית: נ. אלתרמן)25 (עמ' 172).

7.1.1942 – "ב'פופיולי' ('גלי-אפר') של ז'רומסקי קורא אני: 'כלום אין גם לי תחת פיקודי אני, בריונים, אנשי זרוע, רוצחים, בכל זאת אני שומר עליכם ומעריכם, שכן הם, המה שייטיבו מכל איש לחלץ מצרה במקרה של התנפלות'. אלו הן המלים של הסרן ויגאנובסקי" (עמ' 257).

31.5.42 – "ועתה חושבני מה יהיה מחר. לחשוב זו הדרך לסבל (צרפתית, פלובר, מכתב אהבה ראשון אל לואיז קולה, 4 באוגוסט 1846)" (עמ' 304).

9.7.42 – "אחרי הצהריים זורקים תעלולני-רחוב פולניים מעבר לחומות אבנים אל הרחוב כלודנא... לעתים קרובות שאלתי את עצמי, אם פולין היא ירושת מיצקיביץ' וסלובאצקי או של בריוני הרחוב. האמת נמצאת באמצע" (עמ' 320).

לא קשה להבחין שהמובאות השנייה, הרביעית, השישית והשביעית מהוות מרכיבים יסודיים בהשקפת העולם והאסטרטגיה של צ'רניאקוב, שברח אל הספרות מטעמי קונספירציה.

צ'רניאקוב חשש אם תוכניתו המקופלת, כבאגוז, במובאה הלקוחה מפרוסט, מדיניותו, שבעקרונותיה האמין – תיפול לידי הגרמנים – תשובש כליל. אולם המובאה הראשונה, שנרשמה ביום השישי לניהול היומן, מוכיחה שללא התחשבות בטעמי קונספירציה הגיב באופן ספונטני, על מציאות-חיים שטפחה על פניו, באסוציאציות מהספרות. היא מוכיחה שהיה איש הספר במובן עמוק יותר מהמצוי ובמידה גדולה יותר משאנו נוטים לחשוד – כרגיל – במהנדסים.

המשפט "בשר סוס – סוס הרכיבה המפורסם של האמיר ז'וואוסקי" – שנרשם ב-11.9.1939 – מראה באיזו דרך הפניה לספרות – במקרה זה אל האפוס (דוּמה) על ההטמאן ז'וואוסקי – מבטאת רפלקסיה פילוסופית של מחבר היומן. אותו דבר במובאה מפרוסט מיום 2.6.40 (עמ' 99), המבטאת את צ'רניאקוב החושב על בנו.

מבחינה מסוימת מדהים הוא תיאור אופיו של צ'רצ'יל המצוטט המצוטט מתוך ספר על פאדרווסקי. הנה ביום כניעתה של צרפת – צ'רניאקוב מוצא ספר, בו מדובר על אדם, בו תלוי כעת גורלה של אירופה, של החירות, ובסופו של דבר גורלם של יהודי פולין27.

בדוגמה האחרונה, השמות מיצקיביץ' וסלובאצקי מבטאים את הקוטב השני ביחסי פולנים-יהודים. בעיה זו – בעיית היחסים בין פולנים ליהודים – הייתה בשביל צ'רניאקוב בעלת חשיבות עליונה. העניין אינו רק בתחום היחסים בזמן הכיבוש, אלא הוא בעל היקף רחב יותר. העניין הוא במכלול חייו של המחבר. הוא היה "יאגיללוניסט", כלומר האמין שפולין יכולה להיות מולדתם המשותפת של אנשים בני דתות שונות ולאומים שונים. אומנם אין לראותו כדוקטרינאר תמים. בשנת 1938, ביובל השישים לייסוד בית הספר המקצועי על שם לודביק נתנסון, נשא צ'רניאקוב – אז סגן יושב ראש הקהילה היהודית – נאום, ובו אנו קוראים בין היתר: "כל החושב שבעיית הדו-לאומיות היא קלה – בעיה חריפה במיוחד לאנשי אזורי הספר – שבקלות ניתן להטמיע את שני היסודות וליצור תרכובת בעלת ערך – אינו אלא טועה"28. למרות כל זאת, ספק גדול הוא אם גרסה כלשהי של חד-לאומיות גרמה לו קורת רוח.

אופיינית לגבי עמדתו זו היא ההערה הרשומה בשולי הספר של זבישבסקי: "...ניימצביץ' מפניו ומאחוריו" (6.5.1940, עמ' 87).

 

VI

בבואנו לשרטט לפי היומן – בין היתר – את דמות מחברו, מן הנכון יהיה לבחון את אשר כותב המחבר על עצמו, מבלי לשכוח, כי ראיית האדם את עצמו היא עדות עקיפה בלבד.

15.11.39 – "נובמבר. בשלושים בו אני גומר את שנתי החמישים ותשע ופותח את שנתי השישים. בשעתי חילקתי לי את חיי לפי תוכנית תיאורטית לשלושה חלקים: א) לימודים ושעשועים.  ב) מעשים.  ג) התפייסות עם אלוהים וחיים עם עצמי. הגורל העביר קו ביטול על חשבוני. אני, שמעודי לא ניצלתי שום איש ולא חייתי על עבודת זולתי, משלם למן 1905 הוצאות מסחריות בעד אנשים שהם אשר עשו את הדברים. אגב, אנשים כמוני יש רבים" (עמ' 23).

17.1.40 – "עלי להכין היום הצהרה על 'הרכוש היהודי' שלי. לדאבוני אין לי הרבה – והיום זהו מזל" (עמ' 47).

22.1.40 – "בבוקר ראיתי שחסר כפתור במכנסי. אף הגדול בבני-אדם עלול להיראות נלעג בשל פגם כזה" (עמ' 49).

25.1.40 – "המון משפחות של נאסרים. לא אוכל לעזור להם בשום דבר" (עמ' 50).

2.7.40 – "חלמתי הלילה על מייזל [יושב ראש הקהילה היהודית בוורשה לפני המלחמה – ר.ז.], שהעברתי לידו את הקהילה. מה נהדר החלום הזה!" (עמ' 110).

7.9.40 – "קארול התפטר. אנטונסקו העביר אותו עד לגבול שווייץ. לכל דבר נחוץ מזל. למה אין בקהילה 'משמר ברזל' שיוביל אותי אל שווייץ?" (עמ' 139)29.

8.10.40 – "אחד מחברי המועצה אמר לי היום, שאני הנני 'אגדה'. לפני שנים מספר ביקר אצלי במרתף, שבו הקימותי בית-מלאכה לכומתות, סוחר-תעשיין, אך בעיקרו מלווה בנשך. כשראני במרתף, אמר שאני 'גיבור'. זה נשמע כאילו מתוך פלוטארך" (עמ' 150).

19.5.41 – "דוקטור אורסוואלד הודיע, שנתמניתי לראש עיריה. יחד עם מלך קרואטיה" (עמ' 185).

3.6.41 – "ב'גאזטא ז'ידובסקה' נדפס שיר תהילה (חנפני) לכבודי" (עמ' 192).

23.8.41 – "אני כותב שירים. דרוש לכך דמיון ער. מעולם לא הגיע כוח הדמיון עד לשימוש מונח 'ארוחת צהריים' לגבי מנות המרק שאנו מחלקים לאוכלוסיה" (עמ' 217).

28.8.41 – "עניתי [לאורסוואלד – ר.ז.] שאינני אציל (אדון אוהב שיחה). משלא הסכים לכך, אמרתי שאם איני יכול להשיג למען הגטו קונצסיה למכירת טבק ויי"ש – לפחות עליו לתת לי את הקונצסיה שאיני אדון רב-יכולת" (עמ' 219).

28.9.41 – "עבודה! עבודה! אגב, אני נמנה עם האנשים השקדנים מתוך שעמום" (עמ' 229).

8.5.42 – "הוא [אורסוואלד – ר.ז.] שאל, אם להרשות הצגת מחזות בובות, שבו מציגים אותי. עניתי שאין לי נגד זה ולא כלום, כמו שאיני מגיב על פזמון ברחוב 'טשערניאקאוו האט אגרויסן בויך / ער עסט קלאפס און טרינקט יויך' (צ'רניאקוב הוא בעל כרס גדולה / אוכל קציצות ושותה מרק). אף על פי כן לא סידר את העניין בחיוב והשהה את ההכרעה" (עמ' 295).

15.5.42 – "בעת ההסרטה בביתי תפסו ברחוב זקן, בעל זקן מהודר. ישב בדירתי כמה שעות, אך לא השתמשו בסגולות הפוטוגניות שלו. אני מתאר לעצמי, מה שקרה כשחזר הביתה וניסה להסביר לאשתו שלא הרוויח כלום, כי המשך שלוש שעות היה בתפקיד של 'כוכב'. איני יודע אם אפגושך פעם, חברי למקצוע. האם שנינו לא שיבשנו את יעודנו?" (עמ' 298)30.

8.7.42 – "אני נזכר בסרט: אוניה טובעת ורב החובל – לשם עידוד רוחם של הנוסעים – מצווה על תזמורת הג'אז שתנגן. אני החלטתי לחקות את רב החובל הזה" (עמ' 320).

 

אמנם אפשר לומר, ולא בלי סיבה, שביומן מצויות רשימות שלכאורה הן באנאליות אבל הן אומרות על אישיותו של צ'רניאקוב לא פחות מאשר הקטעים שהבאנו לעיל.

לדוגמה: "המצב הפראי בקהילה הוא לא יתואר (מראה הניירות, שולחנות הכתיבה, המכתבים היוצאים וכו')" (3.3.40, עמ' 63).

"...בבית. ספר מספריית ההשאלה מלוכלך מאד. איני יכול לקרוא ספרים המלוכלכים מרוב מישוש. אלה הם הספרים המשעממים והטפלים ביותר" (24.4.40, עמ' 84).

או: "הגברת זופיה פייגנבאום מתה מטיפוס. היא הייתה אדם, שידע לצחוק" (6.11.41, עמ' 242).

בשלוש המובאות האלו אנו מוצאים ללא ספק קווים אופייניים לאישיותו של המחבר ויחסו לעולם. ובסופו של דבר, מסה זו מוקדשת לניתוח רב-צדדי של רשימות כאלו. לכן מן הראוי הוא לדון – מבין כל הקטעים הרבים, שהם פרי פירוק טקסט היומן למרכיביו – גם בקטעים שבודדו בגלל אופיים האוטו-רפלקטיבי.

ניתן לנתח מובאות אלו לפי הסדר.

הרשימה הראשונה היא, מבחינה מסוימת, העשירה ביותר. האם עלינו להאמין למחבר? האם באמת כך תכנן את חלוקת חייו?

אינטואיטיבית חש אני, שאין כאן דברי שקר. יתכן, כי אי-אז, שנים רבות לפני רשמו דברים אלה, כך תיאר לעצמו צ'רניאקוב את אידיאל חייו. אולם, ודאי הדבר שבסיימו את שנתו החמישים ותשע ראה בתבנית חיים כזו משאת נפש, וזאת בידעו שהאידיאל הזה שובש על ידי הגורל, לפחות השלב השלישי בחייו. שובש על ידי הגורל – זוהי גדרה פיוטית לעובדה שצ'רניאקוב בחר בדרך מסוימת, שלא אפשרה הגשמתו של השלב השלישי המתוכנן או החזוי של חייו.

היומן מעיד, בעקיפין, שלא האידיאל של קונטמפלציה דתית-אורתודוכסית היה קרוב ללבו של צ'רניאקוב.

ברשימה מיום 13.9.41 אנו קוראים: "ביקשתי את שחרור הרב ויינברג. אישיות מעניינת וגישתו מעניינת! היו לו השקפות שונות מהשקפות כל היהודים" (עמ' 224).

שתי ההערות האלו – בהסתמך על הדו"ח, שפורסם ב-1947 בבואנוס-איירס – מבהירות שהרב ויינברג "הקהיל מסביבו תלמידים רבים... שהתמסרו ללימוד התורה ולהגות דתית"...

מן הראוי היה לנתח לחוד כל קטע וקטע, שהובא לעיל, אבל היקף המסה אינו מרשה זאת. אי לזאת נגביל עצמנו לניתוח כולל של ההערות האלו.

שלוש עשרה ההערות שהובאו לעיל, אותן צ'רניאקוב כתב על עצמו – פרט לשנייה – קו אופייני משותף להן: מבטאות הן הֶרחק אירוני מסוים של המחבר כלפי אישיותו שלו, כלפי התשבחות שהוא שומע, כלפי התואר בו הכתירו אותו הגרמנים32.

הסיבה למרחק האירוני הזה כלפי עצמו היא הידיעה הבלתי-מעורערת אודות הפער בין החזון לבין הגשמתו (הערה 1), כמו כן אודות העדר התיאום בין השבחים אותם הוא שומע לבין המצב המציאותי, בו הוא נמצא (אופיינית היא ההערה על ייצור כומתות ו...פלוטארך).

האירוניה של האדם כלפי עצמו יכולה להניב פירות שונים. יכולה לקבל צורות שונות. יכול לשמש מעטה אסתטי לציניזם או הצדקה לחוסר-מעש. במקרה צ'רניאקוב היא, פשוט, אוטואירוניה מהולה במרירות, הממלאת בוודאי תפקידי הגנה. ללא ספק, יחס זה כלפי עצמו בצירוף עצבים חזקים, שקידה, כוחות נפשיים לא מצויים ואמונה בשליחותו נתנו לצ'רניאקוב את היכולת לנהל מאבק יומיומי "על כל שעל אדמה" (6.11.41, עמ' 242).

אם נקבל כנכונים את דבריו של תומאס מאן, שהאירוניה היא-היא המרכיב היסודי של האפּיקה – יתכן שזהו קו אופייני לאישיות המחבר, הנמצא ביסודו של אותו שקט מזעזע, בו נכתב היומן.

השוואת יומנו של צ'רניאקוב אל רשימותיו של רינגלבלום היא השוואה בין שתי דרכי-תיאור שונות של העולם: תיאור המוסר דין וחשבון ותיאור סנטימנטלי-רומנטי.

מן הראוי לבחון את הקטע האחרון ברשימה זו, קטע המספר על תפקידו של רב החובל ותפקידה של תזמורת הג'אז (יותר נכון, לפי הגדרתו המיושנת של המחבר: ה"ג'אזבּאנד"). הסרט עליו מצביע צ'רניאקוב הוא בוודאי אחת הנוסחאות המספרות על אסון האוניה "טיטאניק", בה – כידוע – המשיכה התזמורת לנגן עד רדתה תהומה.

ניתן לפרש עלילה זו בשתי דרכים:

- כעקרון הרדמת ערנותם של קורבנות האסון;

- כהתנהגות סמלית לנוכח האסון הבלתי-נמנע. כלומר: קבלת המוות מתוך כבוד עצמי, לפי רצונו של האדם ולא מתוך סדר-דברים, שנכפה עליו מבחוץ.

לאמתו של דבר אזכור האסון של "טיטאניק" מוציא מכלל אפשרות את ההסבר הראשון, מכיוון שבכל הסיפורים על אותה עלילה – המוות בכבוד, קבלתו מרצונו החופשי של האדם – הוא-הוא הסמל הוודאי.

כך ראה צ'רניאקוב את תפקידו שבועיים לפני התאבדותו. האם זאת אומרת, שבאופן מוחלט לא האמין אז באפשרות הצלת הגטו? סבורני – ובהרחבה על כך בפרקים הבאים – שעד הרגע האחרון טיפח תקווה, ולו קלושה ביותר, שאכן כך יהיה, אם כי בוודאי לא היה בטוח בכך במשך כל הזמן.

מבחינה פסיכולוגית מובנת היא ההנחה על הטלטלה, לה היה נתון. בין תקווה לבין ראיה בהירה של המצב ללא מוצא, חסר התקווה. מכאן: התוכנית המובעת בהערה הנזכרת. צ'רניאקוב הגשים את תוכניתו. מת בכבוד ולפי רצונו הוא. אבל, אם סבר שכך יכולה לנהוג כל העיר – הרי היה בבחינת חולם חלום. מתת מוות שכזה היא חלקם של בחירים מועטים.

והואיל ואנו דנים במושגים של אצילות וכבוד, מן הראוי הוא להביא את דברי ליאונארד טושנט, מחברה האמריקני של מסת מחקר על צ'רניאקוב. טושנט מביא במסתו את דברי קורצ'אק, שנאמרו על קברו של צ'רניאקוב. קורצ'אק – ברמזו לדברי הנסיך יוזף פוניאטובסקי לפני מותו – אמר – אם בכלל אמר משהו כזה – "האלוהים מסר בידיך את כבודו של העם היהודי וכעת יש לך הכבוד להחזיר לו מתת זו"32א

אומנם מלים אלו הן "בסגנונו" של קורצ'אק, אבל ספק הדבר, אם אמר אותן בדברי ההספד.

נחזור לניתוח המובאות מהיומן.

הרשימה השנייה שונה מהרשימות דלעיל לא בגלל שמדובר בה על בגדים בלתי-מסודרים. צ'רניאקוב היה אדם מסודר מאד. דקדקן, יתירה מזו, דקדקנות זו, במצבו שלו, קיבלה חשיבות-יתר.

א.      הייתה זו מחאה נגד מגמות הגרמנים להדוף את היהודי לדרגת תת-אדם. לכן יכול היה לרשום ולציין היעדרו של כפתור במכנסיו.

ב.      סייעה לו לשאת בעומס הפעילות.

אולם דוחה הוא המשפט: "אף הגדול בבני האדם עלול להיראות נלעג בשל פגם זה". האם, אם כן, כל מה שהנחנו בדברנו על האוטואירוניה ועל יחס ההסתייגות כלפי עצמו הוא בחזקת טעות? האם "באמת" צ'רניאקוב לא זו בלבד שהחשיב עצמו כאדם גדול, אלא גם חשש להיראות מגוחך?

במסגרת מסה זו שאלות אלו הן ביסודן שלא במקומן. אין כאן אלטרנטיבה. באופן כללי יש להבין דברים אלה כך: אין ולו אחד, שאישיותו תהיה אחידה ועקיבה. כל אחד יש לו לעתים דרכי התנהגות, הנראות בעיני אחר המכירו ממקורות אחרים – מוזרות ומפתיעות. יתירה מזו: ניסיון "לאזן" את הסטייה ממה שאנו רואים כשלימות אחידה מוכרח להביא לזיוף תיאור האישיות או להאחדתה המוחלטת של האישיות, שמטבע הדברים אינה יכולה להיות כזאת, או לשילוב "הסטייה" בתוך "הנורמה" במסגרת האישיות הנתונה.

אשר לשאלה: כיצד צ'רניאקוב ראה את עצמו? – חייבים אנו להפנות את תשומת-לבנו לאי-אלה קטעים ביומן, שחרף חשיבותם המרובה, הקורא יכול גם שלא להבחין בהם.

כיושב ראש הקהילה היה צ'רניאקוב נפגש עם הרבה אנשים. על חלק מהם דעתו הייתה שלילית. ולא מדובר רק בטיפוסים אפלים כיודטובה, טינה, או גאנצווייך. מסיבות שונות לגמרי – מובן הדבר - דעתו לא הייתה חיובית ביותר גם על אותם האנשים, שבאירוניה כינה אותם "המחנכים", כלומר: נציגי המפלגות הפוליטיות הבלתי-ליגליות. אהדתו הבלתי-מסויגת הייתה נתונה לחלוצים בחווה החקלאית שבצ'רניאקוב. אולם, אחר אף אחד – בשופטנו לפי היומן – לא עקב בהתעניינות רבה כל כך, כפי שעקב אחר חיים רומקובסקי, יושב ראש מועצת הזקנים בגטו לודז'. התעניינותו זו היא מובנת. רומקובסקי תפס עמדה מקבילה והיווה כעין מראה, בה יכול היה יושב ראש הקהילה הוורשאית להשתקף.

היומן כולל חמש הערות אודות רומקובסקי. בונות הן שלימות אחת, עד כדי כך שעצם צירופן זו לזו נותן כבר את הפירוש:

29.8.40 – "בלודז' הוציא, כנראה, רומקובסקי שטרי כסף משלו, 'חיימקות'. ניתן לו כינוי 'חיים האיום' " (עמ' 135).

17.5.41 – "אמש קראתי את 'העיתון' של רומקובסקי. נתקלתי במנשרו אל העם הנאמן. עיקר כוונתו היא, שהעם הזה לא ייטפל אליו ולא יגיש לו ברחוב הצעות ובקשות" (עמ' 183).

(הרשימה מן ה-17.5.41 שייכת לרשימות המורחבות. צ'רניאקוב דן כאן בכמה עניינים שונים. על רומקובסקי מדובר כאן מספר פעמים. בפעם הראשונה, בתארו את המצב בטרם הכיר אישית את יושב ראש מועצת הזקנים בלודז'. לכן דנתי בקטע זה כביחידה מיוחדת).

17.5.41 – "בקהילה דיווח רומקובסקי על פעולתו בלודז'. היחיד אינו קיים בשבילו..." (עמ' 184).

"הופנתה תשומת-לבו לעובדה, שמאה וחמישים אלף אנשי לודז' ברחו לאותה ורשה, שבה המצב 'גרוע יותר'... זהו בן-אדם מתרברב, חכם בעיניו ושוטה. הוא מביא נזק, הואיל והוא חוזר וטוען בפני השלטונות שאצלו טוב... כשהקשבתי לדברי רומקובסקי נזכרתי בלי משים בעורך הדין המנוח שוויירצ'בסקי (שהיה ידוע כאיש בדיחה). הוא אמר פעם: 'מה היה קורה, אילו על הנידון למוות לא היה מגן עורך הדין סטרלינג!' " (עמ' 185)33.

20.5.41 – "הלה [רומקובסקי – ר.ז.] שוב כינס ישיבה... וקרא ל-Entente cordial (ברית לבבות) עם גאנצווייך" (עמ' 185).

 

 

VII

יוסף קרמיש, מחבר המבוא להוצאה העברית של יומן צ'רניאקוב, מצטט שתי רשימות שנכתבו בגטו ורשה עם הגיע הידיעה על מות צ'רניאקוב.

הראשונה היא פרי עטו של המשורר יצחק כצנלסון, והשנייה – מיומנו של המחנך חיים אהרן קפלן.

"המשורר ומחבר יומן ויטל, יצחק כצנלסון, ראה בצדק בהתאבדות צ'רניאקוב 'משום גילוי רצון להשתחרר מהרגשת אשמה, לטהר עצמו מן החטא, שהעיק על מצפונו' " (יומן, עמ' כ"ח)34.

בעל יומן גטו ורשה, ח.א. קפלן, כותב על גורלו המר וסופו הטרגי של צ'רניאקוב בזו הלשון: "...יש קונה עולמו בשעה אחת. והנשיא צ'רניאקוב קנה עולמו ברגע אחד... סופו מוכיח על תחילתו; שעבד, עמל וטרח לשם העם, שחפץ בטובתו וחיזוק קיומו, אף כי לא כל הנעשה בשמו היה ראוי לתהילה ולשבח"35.

ישנו הרושם, שקרמיש – בהביאו הערות אלו – לא הבחין, שביסודו של דבר ההערות הללו שופטות את פעילותו ומשמעות מותו של צ'רניאקוב מתוך עמדות מנוגדות; שכצנלסון מגנה את יושב ראש הקהילה ולעומתו קפלן, אם כי מתוך הסתייגות-מה, משבחו.

אין ספק, שרובם של עסקני המפלגות הפוליטיות היהודיות – החל מהחרדים וגמור בפועלי-ציון שמאל וה"בונד" – התייחסו אל צ'רניאקוב בשלילה. את דעותיו של רינגלבלום ניתן לראות כמבטאות את השמאל ואת המרכז. מובן מאליו, שיחסה השלילי של "אגודת ישראל" אל צ'רניאקוב נבע מנימוקים אחרים.

מעשרים וחמש ההערות המתייחסות לצ'רניאקוב, המופיעות בהוצאה האמריקנית של רשימות רינגלבלום – אחת-עשרה הן ביקורתיות, שלוש – ניתן להחשיבן כחיוביות ואחת-עשרה – אופיין הוא אינפורמציוני, המציגות, בדרך כלל את יושב ראש הקהילה באור לא-חיובי ביותר.

מתוך גישה פשטנית מסוימת, ניתן לחלק את טענותיו של רינגלבלום – בדוננו בהן, כמייצגות את מפלגות השמאל והמרכז שבגטו – לארבע קבוצות:

- התנהגות בעלת תכונות רודניות.

- מדיניות כלכלית-חברתית אוהדת את העשירים.

- כניעה ואפילו שיתוף-פעולה עם הגסטאפו.

- מדיניות הרגעה, שתוצאתה הייתה החלשת דריכותו של הציבור, בה בשעה, שמחובתו היה להכינו להתקוממות מזוינת ולהטיל את סיסמת המרד עם הגיע פקודת השילוחים ההמוניים ביולי 1942.

יש לבחון טענות אלו ולו בקצרה. אומנם בחינה שכזו דורשת סטייה מתודולוגית ואולי גם בנאלית, אבל לפי הבנתי היא הכרחית.

 

 

VIII

נחזור אל הטענות המופנות כלפי צ'רניאקוב.

ההאשמה ברודנות מתייחסת לשורת תופעות, בוודאי דוחות, כמו אל הצבת "משמר כבוד" של המשטרה היהודית לפני בית הכנסת בחג השבועות 1941, בעת ביקורם של צ'רניאקוב ושניים מסגניו (ראה: רינגלבלום, 1945; 11-12, פולנית, עמ' 143)*.

 

* רשימותיו של רינגלבלום טרם הופיעו בעברית והיננו נאלצים, לצערנו, להסתמך על המקור הפולני.

 

הרושם הדוחה מתופעה זו גובר משרושם צ'רניאקוב ביומנו את ביקורו זה בבית הכנסת, מבלי להזכיר – ולו במילה אחת – את "המצעד החגיגי" של המשטרה (יומן, 1.4.41, עמ' 191). לעומת זאת אנו מוצאים ביומן תיאור חגיגת המשטרה לכבוד יום הולדתו השישים (30.11.40, עמ' 168).

כמו כן מצויות רשימות – אומנם נדירות – בסגנון זה: "אחד האלבר, נחש, מסית בגדוד את הפועלים נגד המועצה ונגד מעבידיהם... עלי לרוצץ גולגולתה של המפלצת הזו..." (4.6.40, עמ' 99).

הצליל צורם ביותר, אבל מאידך ישנן סברות, שאותו האלבר היה בן-חסותה של המחלקה היהודית במשרד הביטחון הגרמני.

רינגלבלום בהאשימו את צ'רניאקוב ב"רודנות" מתכוון בעיקר לדבר אחר לחלוטין – למדיניותו בפנים המועצה.

מרשימותיו של רינגלבלום מתקבלת תמונה שכזו: צ'רניאקוב תופס עמדת המנהיג, שכל תוכניותיו מתקבלות ללא כל התנגדות (רינגל. 1952; 1, עמ' 81). המועצה מנהלת מדיניות מבישה של טיפוח העשירים וקיפוח העניים (רינגל., 1954; 11-12, עמ' 212).

מכאן המסקנה: צ'רניאקוב הוא לא רק הנושא באחריות למדיניות החברתית, הכספית, וכו', וכו' של המועצה, אלא הוא-הוא – אם לא יוזמהּ, לפחות לא שלל אותה, מכל וכל.

רינגלבלום אינו כותב זאת ישירות, אבל אי-רצונו כלפי צ'רניאקוב הוא כה בולט, עד שהמסקנות מזדקרות לעין.

הערכת המדיניות החברתית או המשקית-כלכלית של המועצה אינה בתחומו של מחקר זה.

ניתן גם להניח שמדיניות זו יכלה להיות צודקת יותר. ואין כל ספק בדבר, שכיושב ראש נושא צ'רניאקוב באחריות לכל מכלול פעילותה של המועצה. אבל לא פחות מכך תובעת התמונה המתקבלת מרשימותיו של רינגלבלום אי-אלה תיקונים.

ראשית כל, רינגלבלום עצמו, משאינו דן במדיניותה של המועצה, אלא בוחן את הסיטואציה הקונקרטית, מגיע לאלטרנטיבה דרמטית שכזו: "עובדה מוכחת היא שכל הנזקקים למטבחים, אם הם אוכלים את מרק המטבחים (העממיים) ואת הלחם לפי תלושים בלבד – גוועים ברעב. מזדקרת על כן השאלה: האם לא יהיה תכליתי יותר להקדיש קרן זו לטובת הבחירים, לטובת האקטיבה החברתית, לטובת העילית הרוחנית וכו'?" מחבר הרשימות דוחה פתרון זה ונימוקיו הם שניים: א) העילית גדולה היא במספרה מכדי שאפשר יהיה לכלכלה;  ב) אסור לדון למוות את הפועלים, את בעלי המלאכה ואת כל אלה שהמלחמה הפכה אותם ל"לא אדם". "נותרה על כן", ממשיך רינגלבלום, "הבעיה הטרגית – מה לעשות: לתת לכולם לפי כפית – או אז איש לא יישאר בחיים; או – מלוא חופניים – לקומץ?" (רינגל. 1955; 13-14, עמ' 236).

איני מביא קטע זה כדי ללמד סנגוריה על צ'רניאקוב או על מדיניותה החברתית של המועצה, אלא אך ורק כדי להראות שביקורתו של רינגלבלום אינה נסמכת על איזו שהיא גישה כללית ריאלית לפתרון הבעיות, שבעצם לא היה להן כל פתרון.

בעיה אחרת היא, שהיעדר הצעות חיוביות מלמד לא מעט על יסודיותה של הביקורת או אי-יסודיותה.

העניין אינו גם בכך שהתשובה להאשמותיו של רינגלבלום אצטט קטעים מהיומן, בהם מדובר בהחרמת מצרכים לטובת העניים (למשל: 22.5.42, עמ' 301), מכיוון שאפשר לומר שהחרמה אינה בחזקת פעולה פוליטית, אלא בחזקת מחווה. אבל לקונסטרוקציה המתקבלת מרשימותיו של רינגלבלום הכרחי להכניס לפחות שני תיקונים.

ראשית: צ'רניאקוב לא היה השליט היחיד במועצה, כפי שתיאר לעצמו רינגלבלום. קרמיש מעיר – והמעניין הוא, כי בכך הוא מסתמך על רשימותיו של רינגלבלום – שהמועצה התנגדה בתוקף לתוכניותיו של צ'רניאקוב להטיל עול כבד יותר על העשירים. צ'רניאקוב עצמו כותב: "אתמול נתכנסה המועצה הכלכלית. באה לביטוי מורת הרוח בשל הקו החדש שברצוני להנהיגו, דהיינו ליטול אמצעים מן העשירים לשם כלכלת שכבת העוני" (26.5.40, עמ' 96; 4.6.40, עמ' 99; 2.2.42, עמ' 264).

לתוכניות אלו התנגדו, כמובן, הנאצים. ביטוי לכך היננו מוצאים ביומן. צ'רניאקוב כותב: "אורסוואלד לא הסכים לקול הקורא שלי, כי הוא עלול להרגיז את בעלי האמצעים" (27.5.41, עמ' 189).

מותר על כן לשער, שבבעיות של מדיניות חברתית, מסים וכו', ייצג צ'רניאקוב עמדה "שמאלית" יותר מאשר רוב חברי המועצה, ולא יכול היה לפעול רבות, מפני – חרף הנחותיו של רינגלבלום – שבמועצה שררה הדמוקרטיה.

לא בלי חשיבות היא גם העובדה, שצ'רניאקוב עסק, קודם כל, במשא ומתן עם שלטונות הכיבוש ועם עיריית ורשה. הוא ראה בפעילות זו עמדת-מפתח, הקובעת ומכריעה בגורלו של הציבור היהודי.

יחסו הבלתי-אוהד של רינגלבלום אל צ'רניאקוב הוא כה חריף, עד שהוא רואה בכל פעילותו שלילה בלבד. רואה אותו (רינגל. 1954; 11-12, עמ' 161) כאדם בלתי-מוכשר לחלוטין – וזאת היא דעה יוצאת דופן ומוזרה. הוא לועג לו משמתברר שצ'רניאקוב אינו יודע מי היה האתנוגראף שמואל להמן40. שני קטעים מתוך הרשימות חורגים כבר הרחק מעבר לחוסר-אהדה גרידא ואין להגדירם אחרת, אלא עלילה.

בספטמבר 1940 – כלומר לפני סגירת הגטו – כותב רינגלבלום: "יש כאלה הרואים בו קדוש מעונה, הממלא בתום-לב את תפקידו. רווי אווירת "גאלאיי" (משחק מילים בפולנית: ג[מינה] [קהילה] אלאיי [שדרות] – כך כינה רינגלבלום את הגסטאפו משדרות שוך – ר.ז.) – אמר עליו עסקן ותיק מסוים. הסביבה מטביעה את חותמה" (1951; 2, עמ' 145). אפשר היה לקבל, ששורות אלו נרשמו אך ורק בתוקף תפקידו של רינגלבלום ככרוניסטן, אלמלא הוא כותב בשנתיים וחצי לאחר מכן: "נמנענו מכל מגע עם אנשים המקורבים לקהילה, אפילו עם ההגונים שביניהם. חומות הקהילה היו רוויות רוח הגסטאפו ולכן פחדנו להיות איתן בקרבה כלשהי. זה הוליך לכך, שבידינו כה מעטים הן המסמכים הרשמיים מהקהילה" (1955; 15-16, עמ' 279).

המובאה השנייה אינה מדברת על צ'רניאקוב. אבל היא מנוסחת כך, שניתן להבין ממנה, שכל העובד בקהילה הוא רווי רוח הגסטאפו.

אפשר היה להבין לו הייתה כאן גישה קונספירטיבית, אבל אז בלתי-מובן הוא הדבר, מדוע ביוני 1941 שוחח רינגלבלום עם גאנצווייך (רינגל. 1954; 11-12, עמ' 135), שלגביו לא היה כל ספק ששיתף-פעולה עם הגסטאפו. ויתירה מזו: אם אפשר עוד להבין מדוע היסטוריון וכרוניסטן מעוניין, מתוך אוטופסיה, להכיר ולרשום את השקפותיו והתנהגותו של טיפוס כזה כמו גאנצווייך (אתגר מובן עבור היסטוריון) – מדוע, אם כן, לא חש מחבר הרשימות אותו צורך לגבי צ'רניאקוב?

את האמרה: "רווי רוח הגסטאפו" כולם דוחים היום. חלקם בדרך עקיפין: כלומר, אינם מתייחסים בכלל לאפשרות כזו. אבל יש לדחות רעיון זה בדרך ישירה. יש לומר גלויות, שבמקרה זה רינגלבלום טעה טעות מרה ומכוערת. זה מגיע לזכרם של שניהם – הן של צ'רניאקוב והן של רינגלבלום. אם אנו מעריכים את האחרון כהיסטוריון-אמת, עלינו להניח שלו היה עובר את המלחמה – היה בעצמו מתקן טעות זו.

נותרה ההאשמה האחרונה – ולאחר דחיית האמרה על "רוח הגסטאפו" היא החשובה ביותר – כי צ'רניאקוב והמועצה שלו השלו עד הרגע האחרון את הגטו, שאקציה לא תיערך; וכי הם פעלו כך בגלל טובות-הנאה פרטיות שלהם; ושעם ארגון האקציה על ידי הגרמנים, במקום לקרוא בעצמו למרד – התאבד. הוכחה נוספת לחולשתו41.

האשמה זו נוסחה בכתב בפעם הראשונה בסתיו 1942, בדו"ח המפלגות הפוליטיות היהודיות אל שלטונות ממשלת פולין הגולה בלונדון ב-4215.10.42

היא חוזרת ומופיעה ברשימותיו של רינגלבלום: "התאבדותו של צ'רניאקוב – מאוחר מדי, מציינת חולשה – חייב היה לקרוא למרד – אדם חלש" (רינגל. 1955; 13-14, עמ' 250).

באורח חשיבה זה מבחינים אנו מרכיבים אלה:

- באביב 1942 היו מספיק נתונים, בכדי לא להאמין להבטחות הגרמנים, שאקציה לא תהיה.

- בקיץ 1942 אפשרית הייתה התנגדות כללית אקטיבית בגטו ורשה.

- מחובתו של צ'רניאקוב היה לקרוא למרד.

 

הבה נבדוק לפי הסדר הנחות אלו, בצרפנו לכך מראש שתי הסתייגויות:

א.      ראיה כזו של המציאות בסתיו 1942 היא טבעית. יתירה מזו: לו חלק מעסקני הגטו לא היו רואים כך את המציאות – הייתה זאת עדות לכך שעלה בידי הנאצים להמית את הציבור היהודי רוחנית עוד בטרם שרצחו אותו פיזית.

אבל "טבעיות", "אמיתות" ו"נכונות" אלו הן שלוש קטגוריות שונות ואסור לו לחוקר לטעות בהן.

ב.      במסגרת מחקר זה נוכל לדון בשתי הימרות המוזכרות לעיל בקיצור בלבד.

 

IX

מן הפרספקטיבה של הסתיו המאוחר בשנת 1942 – כבר לא לדבר על הפרספקטיבה של סתיו 1943 – יתכן שהאמרה הראשונה נראית כמשפט בלתי-מובן, שביולי 1942 היו עוד אנשים שהאמינו להבטחותיהם של פקידי המפלגה או המשטרה ההיטלריסטיים. במקרה של צ'רניאקוב – לפחות למראית עין – דבר זה לא יאומן, שהרי ידע על אקציות החיסול בלבוב, מיילץ, לובלין (יומן, 18.3.42, עמ' 279) ובקראקוב (יומן, 4.6.42, עמ' 305).

הדו"ח הנזכר לעיל ראה כך את הדברים: "בפרק הזמן של חיסולה ("Ausrotung") הקלאסי של האוכלוסייה היהודית ב'וארטהגאו'... בתקופה מסוף 1941 עד מאי 1942, שבוצע ביערות חלמנו, לא יכול היה להיות כל ספק בדבר, שכל אקציית-גירושים המבוצעת על ידי הגרמנים – משמעותה אינה דפורטאציה (העברה), אלא אך ורק השמדת יהודים"43.

אבל אמת זו היא רק לכאורה. באותו דו"ח אנו קוראים: "בהדרגה [הדגשה – ר.ז.] חודרת ההכרה ליהודים הנותרים, שאת כל 'העקורים' מובילים לטרבלינקה"44. ואם המדובר הוא ביהודים הכלואים בגטאות – הרי פעל כאן מנגנון עצום של הגנה עצמית פסיכית: פעל למען האבדון. אבל זאת היא כבר בעיה אחרת.

רינגלבלום בשרטטו את דמותו שלאחר המוות של מרדכי אנילביץ' תיאר כך את הסיטואציה בגטו בסוף שנת 1942, כלומר, כמחצית השנה לאחר התאבדותו של צ'רניאקוב: "נוצרה סיטואציה פרדוכסלית. דור המבוגרים, שמחצית חייהם כבר מאחוריהם, דאג כיצד לעבור את המלחמה. חלם על החיים. לעומת זאת, הנוער היהודי – הטוב ביותר, היפה ביותר, האציל ביותר – חלם וחשב רק כיצד למות בכבוד" (רינגל., 1958; 25, עמ' 15)45.

כאן הצדק עם רינגלבלום. אכן הסיטואציה הייתה פרדוכסלית, לא רק בגלל הניגוד בין הדורות, אלא קודם כל בגלל שהדאגה לחיים הייתה בבחינת גילוי של מחלה וההשתכרות מהמוות – גילוי של בריאות. הדברים אמורים כך, משאנו מקבלים סולם ערכים מסוים, בו היחס בין "בריאות" ל"מחלה" הוא מורכב מאד והגבול המפריד ביניהם אינו נהיר46.

את בעיית האמונה או אי האמונה באפשרות של רצח המונים – ובדרך כלל: בעיית הפשע ההמוני מנימוקים פוליטיים – ניתן לראותה משתי נקודות מבט. קיימת מגמה ברורה לראות את הבעיות הללו בקטגוריה של סיבה ומסובב, כאשר הסיבה היא האופי הלאומי והמסובב – ההתנהגות המסוימת. למשל: הפולנים – מטבעם – אינם מסוגלים לשתף-פעולה ולכן לא קם בפולין, בזמן הכיבוש, שלטון המכונה קוויסלינגי. או למשל: היהודים, הם מטבעם כאלה, שבניגוד לאחרים, בעומדם בפני ההשמדה נקטו עמדה פאסיבית.

סוג זה של סיבתיות – נקרא לה סיבתיות שבטית – ניתן לפוגשה לעתים תכופות. בעיתונות המדעית שלנו העלה לאחרונה תזה זו מייציסלאב מוצ'אר47.

אבל ניתן גם לראות אחרת את מכלול הבעיות הללו. אפשר לשאול להתנהגותם של אנשים וליסודות עליהם בנויים משטרים מסוגו של הרייך השלישי. או אז יתברר, שבסיטואציות מסוימות האנשים מתנהגים ב"אפטיות" מוחלטת, ללא כל קשר אם הם פולנים, יהודים, טטרים או יוונים. המאה העשרים מספקת לנו דוגמאות רבות מסוג זה. ידוע כבר שבכרך גדול של שני מיליונים ניתן לאסור בזמן קצר מאתיים וחמישים אלף איש, ובדרך זו "לשים עין" על מספר כפול ומכופל של אנשים, מבלי להיתקל בהתנגדות כלשהי. ידוע, שמספר השומרים במחנות הריכוז או במחנות ההשמדה היה זעום ובכל זאת היה בו די...

עבור כותב שורות אלו האמונה או אי האמונה באפשרות של רצח-המונים מבוססת יותר על מהותם של מרכיבי היסוד של משטרים פוליטיים, מאשר על מהותו של אופי לאומי זה או אחר.

מקרה צ'רניאקוב הוא הביטוי – אולי הקיצוני – של בעיה כללית מסוימת, עליה נכתבה כבר ספרות רבה. סופרים רבים ושונים מביעים השקפה, שביסודו של דבר, רודני הרבע השני של המאה העשרים לא הסוו – או כמעט לא הסוו – את מטרותיהם. בעצם קשה להוכיח, שאיזה שהוא רודן הסתיר את כוונותיו או שלא ניתן היה לדעתן.

לדוגמה: היטלר. להוכחת הנחה זו יעידו: "מהפכת הניהיליזם" ו"שיחותיי עם היטלר" מאת ראושנינג. ב"מהפכת הניהיליזם" וב"שיחות" שמחברן ניהל עם היטלר לפני עזבו את גרמניה כלול כל המידע שלנו על הרייך השלישי.

והנה אנו עומדים בפני תופעה, לכאורה, מדהימה: האנשים יכלו לדעת – ולא ידעו; האנשים ידעו – ולא רצו להאמין. האנשים לא רצו לדעת. מציין אני את הפרובלמטיקה הזו בתוספת "הסטרוקטורה הפילוסופית והסוציולוגית העמוקה", שניתן לבטאה בשאלות: "מה זאת אומרת 'יכלו לדעת'? ו"מהי המשמעות של 'לדעת'?" מבלי לתת תשובות לשאלות כה יסודיות, נעיר שכל הפרובלמטיקה הזו – האקטואלית כל כך בזמננו – הופיעה בחריפות מיוחדת, בזמן מלחמת העולם השנייה ביחס לשאלת היהודים.

אננה פאוולצ'ינסקה, במחקרה על הפרובלמטיקה הסוציולוגית של אושוויץ, מעירה נכונה שרצח המונים זהו פשע, ש"כל עוד לא בוצע, - המחוקק מכל איזור הציביליזציה האירופית אינו מסוגל אפילו לדמיינו ולתארו48. יש להוסיף, כי לא רק המחוקק, אלא כל דמיון וזה לא רק "כל עוד לא בוצע", אלא אפילו תוך כדי ביצועו של פשע זה. בזמן המלחמה העריכו במערב את הדו"חות על "עקירה", מחנות ההשמדה, המשרפות וכו' וכו' כתעמולה או כתופעה היסטרית.

"פחות מכולם נוטה היה [צ'רניאקוב – ר.ז.] להניח, שבגלל איזו שהיא תיאוריה 'שעל הירח' [מופשטת] – הגרמנים יחסלו את היהודים באבדם על ידי כך במו ידיהם את משאביהם"50.

בכל הכתוב בפרק זה אין משום תשובה לשאלה: מדוע אדם צ'רניאקוב האמין, עד הרגע האחרון, שלא יבוא חיסול גטו ורשה? ההסתמכות על עמדותיהם של אחרים אינה נותנת תשובה לשאלה זו. כללית, ההסתמכות על תופעה חברתית פחות או יותר המונית אינה מסבירה התנהגותם הקונקרטית של יחידים, אלא אך ורק היא מעבירה את השאלה לשטח אחר. היא מראה, שאף אחרים פעלו בצורה דומה. במיוחד אינה מסבירה את המקרה הקונקרטי הזה. מהרישום מיום 14.2.40 (עמ' 56) מופיעות תכופות ביומן רשימות המזכירות גירושים, כאילו מחברן כבר אז חש אינטואיטיבית – ואחר כך ידע כבר – שהגירושים מהווים את האיום החמור ביותר התלוי מעל הציבור היהודי.

עוד ב-22.7.40 (עמ' 118) הוא מעתיק בגרמנית ליומנו קטע זה הלקוח מ"ווארשאואר צייטונג" מס' 171: "דרוש פתרון קונסטרוקטיבי. צריך שנשווה לנגד עינינו את ההכרה העיקרית, שהגבלת היהודים בלבד אינה מספיקה. במקום צמצום השפעתה ובידודה של היהדות חייבים לבוא בעצם פתרון קונסטרוקטיבי אשר ישלים באופן יעיל את הצעדים הנ"ל".

רשימה מיום ה-17.1.42 מתייחסת לבואם של השאוליסים לוורשה (עמ' 260) ומעידה, שצ'רניאקוב חישב או שידע מי יהיה המבצע של אקציית החיסול.

ביסודו של דבר אין לנו נתונים מספיקים שירשו לנו לתת תשובה: מדוע סבר צ'רניאקוב, שיצליח להציל את גטו ורשה מהגירושים. ניתן רק להצביע על עמדתו ופעילותו, שביטאו עמדה זו.

לבעיה זו נחזור באחד הפרקים הבאים. כעת נדון בבעיה כללית יותר: האם ניתן היה לארגן התנגדות אקטיבית לאקציית החיסול הראשונה. התנגדות אקטיבית, הווה אומר: מרד מזוין. הרי משמעות אחרת להתנגדות אקטיבית לא יכלה להיות בתנאים ההם!

כאן על כן המדובר באמרה השנייה מהדו"ח, המוקיעה את עמדתו של צ'רניאקוב.

 

X

סבורני, שהתפרצותו של מרד בגטו ורשה ביולי 1942 הייתה בלתי אפשרית.

מכמה סיבות חברתיות (גם לאומיות) וצבאיות-טכניות יכול היה המרד בגטו לפרוץ אך ורק מתוך ייאוש, כלומר: מרד שכזה, שהמורדים יודעים, שאין להם כל סיכוי לנצח ורצונם האחד הוא – למות בכבוד. אבל לא בכל חברה הנידונה – אובייקטיבית – לחיסול, ניתן לעורר מרד של נואשים. הסטרוקטורה הדמוגרפית – הרוב הגדול של נשים, ילדים וזקנים – מוציאה מכלל חשבון אפשרות כלשהי של מרד כזה, מבלי לציין כבר את המשך פעילותו. ומאידך: קיימות סטרוקטורות דמוגרפיות, שעצם ההתמרדות ומשך זמנה – יחסית לתנאים הנתונים – עושים מרד של נואשים לאפשרי.

הרכב האוכלוסייה בגטו ורשה לפני אקציית החיסול ב-1942 שלל לחלוטין את האפשרות של מרד נואשים, ומרד אחר לא יכול היה להיות. מתוך מעל ארבע מאות אלף אנשים דחוסים על שטח לא גדול ביותר – אלף ומאה אנשים על מאה מטרים רבועים52 – רבים היו הזקנים, הנשים והילדים. צ'רניאקוב, ברשימתו מיום 6.12.40, מוסר שמאה וחמישים אלף זקוקים לעזרה סוציאלית (עמ' 250), כלומר: מעל שליש האוכלוסייה הם חולים, מחוסרי עבודה, קבצנים. ברובם אלה הם אנשים חסרי מחשבה כלשהי על התמרדות. ככל שהדבר יישמע אכזרי, העובדה היא שהחיסול – לפי אי-אלה חוקרים מעל חמישים אחוזים ולפי אחרים שבעים וחמישה אחוזים של האוכלוסייה, בעיקר נשים, ילדים וזקנים53 – והיוותרותם בגטו של, קודם כל, גברים עובדים ולו עבודת כפייה – יצרה סיטואציה כזו, שאפשרה את פרוץ המרד באפריל-מאי 1943.

ב-2.1.43 שלח הגנרל גרוט-רובצקי ראדיוגרם ללונדון, בו אנו קוראים בין היתר: "היהודים מתאים קומוניסטים שונים פונים אלינו בבקשה לנשק, כאילו לנו מחסנים מלאים. לשם ניסיון מסרתי מספר אקדחים. אין לי הוודאות, אם ישתמשו בנשק זה. יותר לא אתן, מכיוון – כפי שידוע לכם – אין לנו. אני מחכה למשלוח. מסרו מה הם הקשרים שישנם ליהודים שלנו עם לונדון. קאלינה"54.

את האפשרות או אי האפשרות של מרד מתוך ייאוש בקיץ 1942 קבעה לא הדמוגרפיה בלבד, אלא כל זאת, שניתן לכנות באופן כללי "המרכיב האנושי". הבחין בכך ליאון פיינר, יושב ראש הוועד המרכזי של ה"בונד", שב-31.8.42 כתב במכתבו לשמואל זיגלבוים ללונדון: "התנגדות אקטיבית של ההמונים לא הייתה ואיננה. הסיבות: 1. אשליות מעודדות על ידי האויב; 2. פקידי וחברי המועצה המעוניינים שלא יפרוץ מרד, מכיוון שהם יכלו להינצל; 3. אחריות קולקטיבית של היהודים. כולם יכולים ליפול. דילמה טרגית; 3. ההכרה בחוסר כל תהודה בחוץ לארץ; 5. חוסר התקווה לעזרה שתבוא מעבר לחומות"55.

בייחוד חשובות הן אותן ה"אשליות". במאי 1942 רושם רינגלבלום: "מצב הרוח ברחוב אחר הטבח ב-18 באפריל... השתפר במקצת. האנשים נרגעו והם אופטימיים יותר. שוב מתחילים להאמין שבעוד חודשים מספר תסתיים המלחמה וניתן יהיה לשוב לחיים נורמליים"56. ולהלן: "קיימות השקפות חשובות [הדגשה – ר.ז.] שהסיטואציה בגרמניה מזכירה את שנת 1918" (1955; 13-14, עמ' 221)57. עמיתו של רינגלבלום, אברהם לווין, רושם ביומנו ביום

ה-9.4.42: "בגטו רבים היהודים הבטוחים שהמלחמה תסתיים בחודשים הקרובים"58. יתר על כן, לווין עצמו, מורה בגימנסיה, פובליציסט, אדם משכיל, כותב ב-26.5.42: "בימים האחרונים עולה בי התקווה, שהמלחמה תסתיים עוד בשנה זו – 1942 – לפני בוא החורף"59.

קיימת ספרות עצומה המנסה לתת תשובות שונות על השאלה: "מדוע היהודים, בזמן מלחמת העולם השנייה, הלכו כצאן לטבח?"

תכופות שוכחים את העובדה, שבזמן המלחמה, בשנים 1940-1941, הלכו לשבי עשרות דיביזיות מזוינות מכף רגל ועד ראש של צבא סדיר, בני לאומים שונים. אפשר למנותם במאות אלפי אנשים, וחלק מהם הובל לטבח. אין אפשרות לבחון כאן את הנסיבות והאספקטים הלאומיים, המעמדיים, הצבאיים, הפוליטיים, הפסיכולוגיים, והאלוהים יודע עוד אי-אלו בחינות של חידה זו.

אולם, מן הראוי שנסב את תשומת-לבנו לבעיה אחת, נאמר: בעיה שהיא ביסודה אנתרופולוגית. ננסח אותה כך: האם אמנם אנשים, שאינם רוצים ואינם יכולים להאמין, שישנם כאלה שבמחשבה תחילה רוצחים הם עשרות אלפי ילדים הם באמת "לא נורמליים"?

או אחרת: כיצד "חייבת" להיות התנהגותו של אדם, כשעליו לבחור בין מידע המסופק על ידי ניסיון אקטואלי לבין כל המורשת התרבותית, האומרת שהניסיון האקטואלי "אינו יכול" להיות אמיתי.

הביטוי הקולע והמציין סיטואציה זו הוא משפטו של אחד מכותבי היומנים, המתייחס לטרבלינקה: "לא ידענו ולא האמנו, כי נוסעים אנו להשמדה"61.

נחזור להערכת הסיטואציה המתוארת במכתבו של ליאון פיינר.

מחמשת הסעיפים המוזכרים במכתב, שניים מהם בוודאי לא נגעו לצ'רניאקוב. צ'רניאקוב לא טיפח כל אשליות באשר למשמעותם של הגירושים וכמו כן לא היה מעוניין בהצלתו שלו. על כך מעיד באופן חד-משמעי – בוותרנו על עדויות אחרות – מכתבו האחרון לאשתו: "דורשים ממני, שבמו ידי אהרוג את ילדי עמי שלי. לא נותר לי אלא למות..."62.

 

XI

נחזור לשאלה: מהו היסוד בעמדתו של צ'רניאקוב, שהביא אותו, ביולי 1942, בדיוק שלושה ימים לפני התאבדותו, להאמין להבטחותיהם של מנדה, אוארסוואלד, שרר ואחרים, שהגירושים לא יבוצעו. ויתירה מזו: ברוח אמונה זו ציווה גם להודיע בגטו63. נזכיר גם, שצ'רניאקוב השלה את עצמו אך ורק בנוגע לגטו ורשה, הרי ידע על גורל היהודים בערי פולין האחרות. האם מותר לנו להניח, שצ'רניאקוב העריך, כפי שהעריך חבר הסתדרות הציונים הכלליים, קירשנבאום, שבאביב 1942, הביע את דעתו בהתייעצות המפלגות הפוליטיות בגטו, במלים אלו: "אומנם, בליטא התרחש מה שהתרחש, בוודאי זה יתרחש גם במקומות אחרים. אבל אפשר לקבוע בוודאות, שבוורשה, בליבה של אירופה – הגרמנים לא יעזו כך להתנהג"64.

אולם, הקורא ביומן נוטה לייחס לצ'רניאקוב קו מחשבה שונה. כנראה הניח, שניתן יהיה להציל את הגטו. יש כאן הבדל עקרוני. יען המסקנות מעמדתו ומדרך מחשבתו של צ'רניאקוב הן, שיש לפעול בדרך מסוימת, בה בשעה שהאמירה "הגרמנים לא יעזו" ש"בלב אירופה" וכו' וכו' אומרת שב ואל תעשה.

הבה ונסתכל במכלול ההתנהגות של יושב ראש הקהילה כעל משחק מסוים.

הנחת היסוד במשחק הזה היא, שהגרמנים מוכרחים, תוך זמן קצר יחסית, אם כי לא ניתן לקובעו, להפסיד במלחמה, ולכן מטרתו היסודית של משחק זה היא החזקתה בחיים של החברה היהודית בוורשה. לשם כך יש להבטיח, במידת האפשר, תנאים כאלה, שיאפשרו לה את הקיום: שירותי בריאות, השכלה, תרבות, דת, חינוך ילדים וכו'.

המשחק מתנהל נגד הנאצים, ומכאן הנחת היסוד השלישית והיא: הידיעה הברורה שעצם ההכרח בניהול המשחק וכלליו היסודיים נקבעים על ידי האויב החזק, שהיוזמה נתונה בידיו, אולם הגטו – על-מנת לשמור על יציבותו – יכול וחייב לנהל טקטיקה של הגנה ורק במקרים נדירים עליו ליטול את היוזמה לידיו.

שתי ההנחות האחרונות, שמן הדין להגדירן כיסודיות, טוענות להכרח שבוויתורים האלה. על כן חייבים להניח, שניצחון במשחק-הימורים זה תובע ויתורים, קורבנות, השלמה עם הרע במיעוטו, בכדי שלא יתרחש הגרוע ביותר – התבוסה המוחלטת. וביחד עם זה יש להניח, שקיימים גבולות לנסיגות, קורבנות, השלמה עם הרע – אותם אין לעבור, אחרת כל המשחק מאבד את תכליתו. ההנחה האחרונה היא חשובה מאד מבחינות שונות, ועל כך עוד ידובר. לעת עתה אגביל עצמי להערה, שאינה חורגת ממסגרת "תיאור המשחק". ההנחה שלוויתורים ישנו גבול שאין לעוברו – היא-היא הערובה לחירותו של השחקן הנמצא בצד החלש, היא אומרת, שהוא לא ישחק כל משחק, שהחזק יטיל עליו. שהוא, החלש, משאיר לעצמו את חופש הבחירה.

בדברי על כללי היסוד של המשחק שניהל צ'רניאקוב נגד מכונת הכיבוש הנאצית אין בדעתי לומר, שאי-פעם הוא הגדיר אותם כך, אולם הללו ניתנים לקריאה מתוך היומן ומנוהגים אחרים של צ'רניאקוב. יתירה מזו: הבהרת כללים אלה נותנת, בדיעבד, משמעות להתנהגותו של צ'רניאקוב (נזכור, שמשמעותי ונכון הן שתי איכויות שונות).

נעיר, שאם צ'רניאקוב סבר שניהול המשחק הזה ותקוותו שאולי יוכל לצאת ממנו כמנצח הוא חובתו, תפקידו ואולי אפילו היעוד שהוטל עליו מטעם ההשגחה העליונה – ודומה, מן העדויות הרבות, כי כך הוא הדבר – הרי זהו אחד ממקורות ה"רודנות" שלו. על כל פנים, סברה זו קרובה יותר לאמת מאשר הנחתו של רינגלבלום על חיקוי התורה הנאצית "על המנהיגות" (רינגל. 1952; 3, עמ' 81).

מחמש הנחות היסוד של משחקו של צ'רניאקוב נגד הגרמנים, שהזכרנו לעיל – שלוש הראשונות אינן מעוררות כל ספק. לעומת זאת, שתיים האחרונות מעוררות אי-אלה הרהורים. האחת היא זו המדברת על ההכרח שבוויתורים וזו הקובעת את גבולותיהם.

בקבלו עליו את כללי המשחק, שעליו דובר – כאילו הניח צ'רניאקוב מראש, שהאמצעים היחידים העומדים לרשותו ושבהם יוכל להשתמש נגד הגרמנים הם: שכנוע מילולי, תזכירים בכתב, תשלום כופר. מחסן נשק לא עשיר ולא מאיים ביותר...

הטכניקה בהתנהגותו של צ'רניאקוב הייתה מבוססת על כללים אלה:

א.      הוא דורש הוראות חוקיות ברורות וחד-משמעיות.

ב.      משתדל לשכנע את הנאצים, שהוראות אלו שהן, בעיניו, פוגעות במיוחד בציבור היהודי – הן גם לא רצויות מנקודת השקפה גרמנית.

ג.       מכיוון שרוב ההוראות – אם לא כולן – של שלטונות הכיבוש מטרתן הייתה: "הפתרון הסופי", כלומר: היו מכוונות נגד היהודים, צ'רניאקוב משתדל להשיג בכל מקרה קונקרטי "אופטימום" מסוים, זאת אומרת קונקרטי שכזה שפגיעתו תהיה פחות חמורה.

ד.      בכדי להציל נידונים למוות "באופן חוקי" הוא מוכן למסור את עצמו כבן-ערובה או מציע כופר נפש.

ה.      במקרים נדירים הוא מגיש מחאות.

ו.         משתדל להוציא מתחום ההשפעה על חיי הגטו סוכנים גרמניים גלויים, כגון גאנצווייך או אהרליך.

ז.       מספר פעמים הוא נותן לגרמנים להבין, שישנם דברים אותם הוא לא יעשה ולו במחיר חייו.

לכל נקודה המוזכרת כאן, שבהתנהגותו של צ'רניאקוב כלפי הגרמנים, ניתן להביא אסמכתות מהיומן65. באי-אלה מקרים, כמו למשל: בעניין הצלת דיירי בית מספר 9 שברחוב נאלבקי, או בעניין תשלום בפרוות עבור האסירים שנידונו למוות – צריך לצטט רשימות רבות. במקום זה מוטב שנשים לב לשתי נקודות, ב' ו-ג'.

דוגמה בולטת בקיצוניותה לנקודה ב' היא הטיעון של צ'רניאקוב בשיחה עם קומיסר הרובע היהודי, אוארסוואלד, אחר רצח חמישים ואחד אנשים בלילה שבין ה-17 ל-18 באפריל 1942: "עוררתי את עניין הלילה הזה. הוא יודע על כך. הוא סבור, שזה היה דבר חירום מיוחד. העירותי, שקיימת בהלה ושעל רקע ההתמוטטות הנפשית ישותקו החיים הכלכליים. הוספתי שאני הולך אל הגסטאפו לקבל אינפורמציה. הוא ביקש למסור לו את תוצאות השיחה" (18.4.42, עמ' 287).

הרישום הוא מצומצם. את המשפט: "הוא סבור, שזה היה דבר חירום מיוחד" ניתן לפרש כתשובה לשאלתו של צ'רניאקוב, האם את הרצח ההמוני בשטח הגטו יש לראות כשלב חדש במדיניות השלטונות ביחס ליהודים. אבל, כמובן, שזהו פירוש שניתן לפקפק בנכונותו. משפט המפתח להבנת עמדתו של צ'רניאקוב הוא המשפט על שיתוק החיים הכלכליים. מאחורי נימוק זה הסתתרו – לפי דעתי – שתי מחשבות. אודות הראשונה ידובר בפרק הבא. את השנייה יש להגדירה כך: "יש לי כאן עניין עם פושעים, מהם יש לצפות לגרוע ביותר. אפילו שיערכו כל לילה טבח בשטח הגטו. אין כל טעם במחאות. רוצחים קיימים בכדי לרצוח ולא בכדי לנהל שיחות על קדושת חיי אנוש; אבל אלה הם פושעים עם שכל, וכמו כל פושע 'נורמלי' – אף הם מתאווים לסחוט רווחים ממעשיהם; הדבר היחיד, שבכוחו לבולמם – הוא להוכיח להם שאקציה כזו, כמו בלילה שעבר, אינה משתלמת מבחינה כספית. דבר זה חייב להבין כל גנגסטר"66.

אופיינית לטכניקה של מאמצי צ'רניאקוב בהבטחת מינימום של אפשרויות קיום בגטו ורשה היא רשימה זו, שאינה זקוקה לפירושים: "הוא [אוארסוואלד – ר.ז.] התיר עריכת תפילות בציבור בראש השנה וביום כיפור בבית הכלא היהודי. ביקשתי; רישיון גם לסוכות. לבסוף ויתרתי על כך, כדי להשיג את שלושת הימים הקודמים" (20.9.41, עמ' 227).

אם צ'רניאקוב ראה אי-אלה צווים כפוגעים במיוחד, השתדל להבהיר שאלה באים מטעם השלטונות הנאציים ולו ולמועצה אין כל יד בהם. לדוגמה: "21.10.40, 1 – בבוקר אצל לייסט (מפקדה של ורשה) הגשתי כתב בדבר השינויים בשטח הגטו. לא ידע על כך כלום. הראיתי לו את ה'וארשאואר צייטונג', שבו הידיעה. צלצל אל הדיסטריקט. נתברר שזהו צו המושל. הורה לא להודיע על כך לאוכלוסיה היהודית. עניתי שאין זה הולם את יוקרת השלטון. אני מעדיף שהשלטון הוא שיודיע. דבר אחד היה בידי בצאתי – הארכת מועד החילופים עד ל-15 בנובמבר [העברה לגטו – ר.ז.]" (עמ' 155).

באופן שכזה אפשר לעקוב רשימה אחר רשימה, יום אחר יום, בעיה אחר בעיה – אחר הטכניקה של צ'רניאקוב במשחקו נגד הגרמנים. יכול זאת לעשות כל קורא היומן, שיקבל כמתאים את המפתח המוצע כאן לשיטת ההסבר. במקום זאת מוטב יהיה להעלות שתי בעיות המופיעות בצורת הצעה כוללת.

האחת נקרא לה בשם הלקוח מתורת הדקדוק: יחס התנאי הבלתי-מציאותי. השנייה תתייחס לבעיות המציאות.

את הבעיה הראשונה נציג בצורת שאלה: מה רצה צ'רניאקוב להשיג במשחקו נגד הגרמנים ומה הם התנאים, שחייבים היו להתממש, בכדי להשיג מטרה זו?

הבעיה השנייה מוצגת ישירות ובאכזריות: מהו, למעשה, המחיר שצ'רניאקוב שילם?

קיבלנו – ואף אחד לא ערער על כך – שמטרתו היסודית של צ'רניאקוב הייתה הצלתם של מספר גדול ככל אשר ניתן של יהודים הסגורים בשטח שנקרא "השכונה היהודית", ובפשטות: "לבלות" את הגרמנים, את מדיניות ההגבלות, הבידוד, ההרעבה, המגיפות, עבודת הכפייה, הטרור, את הרציחות שבוצעו על ידי "זונדרגריכטע" (בתי-דין מיוחדים) או בלעדיהם.

קשה להגיד מתי צ'רניאקוב הבהיר לעצמו, שבעצם הוא מנהל משחק שכזה. בין אנשי דורו – זאת אומרת אנשים שמלחמת העולם הראשונה עברה עליהם בהיותם מבוגרים כבר – לא חסרו – "ללא הבדל גזע ומעמד" – כאלה, שבתחילה חשבו שאומנם הכיבוש הגרמני יהיה גרוע יותר מאשר כיבוש ורשה בשנים 1916-1918, ואולי גם גרוע יותר מאשר כיבוש לבוב בשנים 1914-1915 – אבל תמיד הכיבוש יתנהג ביחס שיתאים לניסיון חייהם עד עתה. דומה, שכמו רבים אחרים, גם צ'רניאקוב סבר כך. על כל פנים, כך אפשר להבין מהרשימה מיום 26.1.40: "...פניתי אל ה-ס.ס. שיפטרוני ממשרת הנשיאות, שכן בתנאים בלתי-נורמליים אלה אינני יכול להנהיג את הקהילה. בתשובה לכך נאמר, שלא מייעצים לי לעשות כזאת" (עמ' 50)67.

אין אפשרות לקבוע מתי צ'רניאקוב הבהיר לעצמו, ש"התנאים הבלתי-נורמליים" הם-הם הנורמה המתוכננת על ידי הגרמנים. על כל פנים, ניתן להניח, שכבר בעת הקמת הגטו "הפתוח" לא טיפח כבר שום אשליות. כבר אז הוא מנהל את המשחק, מתוך הכרה מלאה ומתוך עקביות, עד לאותה שיחה עם אנשי הגסטאפו שפקדו על אקציית הגירושים.

הנה ונתבונן במשחק הזה מבעד לשורת מספרים.

עד כמה שאפשר שהסטטיסטיקה הדמוגרפית של התקופה הזאת אינה מדויקת, ניתן בכל זאת לקבל שהמספרים המופיעים בדו"חות של הקהילה, שהוגשו לשלטונות הכיבוש, הם פחות או יותר רפרזנטטיביים. היה ב-1940 נרשמו תשעת אלפים קבורות יהודיות. ב-1941 – ארבעים ושלושה אלף מקרי מוות וב-1942 (עד יוני ועד בכלל) – עשרים ושלושה אלף68. אם אפילו נניח, שלמעשה, מספר הקבורות ב-1940 היה פי שניים מאשר הקבורות על ידי "החברה קדישא" (מה שמוטל בספק) – הרי גם כך שנת 1941 והמחצית הראשונה של 1942 נבדלות באופן יסודי, בתחום זה, מחמישה-עשר החודשים הראשונים של הכיבוש69.

נניח כעת, שהגרמנים מנהלים מדיניות כזו של חיסול היהודים, כפי שניהלו אותה מינואר 1941 עד יוני 1942. נניח כמו כן, שהמרד הוורשאי לא פרץ (מפני שב-1942 אף אחד לא יכול היה לחזותו) או שהתפתחותו התרחשה אחרת, נקבל – בעקבותיהם של ברנשטיין ורוטקובסקי – שאוכלוסיית הגטו הגיעה במארס 1941, שיא צפיפות האוכלוסין, לארבע מאות ושישים אלף. נמשיך ונניח, שכתוצאה מהרעבה, מגיפות, אקציות-טרור, מספר הקורבנות גדל משנה לשנה. כלומר: ב-1941 – ארבעים ושלושה אלף חללים, ב-1942 – חמישים אלף,

ב-1943 – שישים אלף וב-1944 – שבעים ושניים אלף. לפי הנחות אלו המסקנה היא, שבסוף המלחמה הייתה אוכלוסיית הגטו מונה מאתיים שלושים וחמישה אלף אנשים, זאת אומרת חמישים ואחד אחוזים ממצב האיכלוס של השכונה ב-1941, כשבערך מחצית מתושביה הם פליטים ועקורים מערים או מארצות אחרות.

כך הייתה מסתברת תוצאת משחקו של צ'רניאקוב נגד הגרמנים בנקודת המפתח של משחק זה. כך הייתה מתקבלת התוצאה הכמותית של הטקטיקה המבוטאת ביומן בצורה ציורית במובאה מפרוסט: "למי יהיה הניצחון".

נפסח על אי-אלה אספקטים, כגון: המאבק על קיומם של בתי ספר בגטו, המאמצים למתן שירותי דת ותרבות לאוכלוסיה וכו'. בעיות אלו תופסות מקום חשוב ביומן, אבל אינן מבודדות מהיחס אל המטרה הראשית.

אני מזכיר, שמהלך המחשבה שתואר כאן, הוגדר כיחס התנאי הבלתי-מציאותי. אבל מתקבל על הדעת כי נכון יהיה, אם נאמר, שצ'רניאקוב לא יכול היה לנקוט בכללי-משחק אחרים. הנכונות של הנחה זו מקבלת חיזוק מהעובדה, שמרדכי טננבאום, אחד ממפקדי מרד גטו ביאליסטוק, גרס – עוד בתחילת 1943 – שיש להקריב ששת אלפים ושלוש מאות יהודים למען להציל שלושים וחמישה אלף70.

הכללים בהם מדובר מסבירים היטב את התנהגותו של יושב ראש הקהילה. לו ידע מראש באלה אמצעים להשמדת היהודים ינקטו הנאצים – וחשוב מזה, לו האמין שקיימת בכלל אפשרות כזו – חושבני, כי לא היה נשאר בתפקידו.

כאן יש לשאול: האם הצד השני, זאת אומרת הגרמנים, ידע כבר מלכתחילה, שמטרתו היא חיסולם הפיזי של היהודים באמצעים מצויים ובאמצעים מיוחדים, שהומצאו לצורך מטרה זו? כידוע, זאת היא שאלת העומדת לוויכוח בהיסטוריוגרפיה של ימינו ותכופות מוגדרת בצורה מוטעית משום שאינם מבדילים, למעשה, בין המטרה לבין ביצועה. מנקודת מבט זו מעניינות שתי הערותיה של חנה ארנדט, אותן אני מביא בלי המנגנון הביבליוגרפי. ארנדט, בהסתמכה על ה"טישגשפרעכע" ("שיחות מסביב לשולחן") של היטלר, היא כותבת, שבשנת 1942 היטלר כל הזמן דיבר על "גירוש היהודים – עד האחרון" והעברתם לסיביר, לאפריקה או למדגסקר, בה בשעה שלמעשה קיבל את ההחלטה בדבר "הפתרון הסופי" לפני ההתקפה על רוסיה, כנראה בשנת 1940, ואת הצו להתקנת צאי הגזים נתן בסתיו 1941. כבר באביב 1941 ידע הימלר, שהיהודים (מוכרחים להיות) מחוסלים עד האחרון עוד לפני סוף המלחמה. זה היה רצונו וגם פקודתו של הפיהרר71.

אבל מאורעות השנים 1940-1941 הוכיחו, שכל אמצעי ההשמדה שאחזו בהם הגרמנים וב"תוספת" ההמתות ההמוניות, שגטו ורשה ידען עד יולי 1942 – לא "פתרו סופית" את שאלת היהודים. על כך מסרו לעצמם דין וחשבון שני הצדדים: הן המשמידים והן המושמדים.

הדו"ח של המפלגות היהודיות הפוליטיות, שצוטט כבר כאן לא אחת, מביע זאת במלים אלו: "אין כל ספק, שהתקוות שתלו הגרמנים בהקמת מחנה ההסגר בוורשה – הגטו – או שלא התגשמו או שהתהליך המקווה היה איטי מדי [...]"74, ויחד עם זאת היו בגטו כאלה, שיחסית מוקדם, הבהירו לעצמם – כפי שרינגלבום רושם ב-15.10.40 – שכתוצאה ממדיניותו של הכובש "אולי המחצית תיוותר בחיים" (רינגל. 1951; 2, עמ' 175) בתקופה ההיא, ראיה כזו של ההתרחשויות הייתה ריאלית ופסימית גם יחד. מעטים היו האנשים שהזדהו אז עם ח.א. קפלן, שב-28.1.40, כלומר זמן רב לפני הקמת הגטו "הפתוח", רשם שהכובש חותר ל"השמדה טוטלית של היהודים"75.

הכלל היסודי שבמשחקו של צ'רניאקוב נגד הגרמנים – כפי שנוסח לאחר מעשה – מראה, שהוא כאילו פתח במאבק על חיי הציבור היהודי בוורשה, בהיותו כבר מודע ל"תנאי המשחק". אם ומתי הבהיר לעצמו, שבמאבק זה "אולי המחצית תיוותר בחיים" – קשה לומר. אבל ברור הדבר, שבבוחנו את הדו"ח של המחלקה הסטטיסטית, מוכרח היה כבר לראות תמונה בהירה יחסית של המצב. האם הצלתם של מאתיים וכמה רבבות אנשים, תוך כדי השלמה בלתי-נמנעת עם מותם של קרוב למאתיים וחמישים אלף היא בגדר של משחק – שמותר וחייבים לנהלו – זאת היא בעייתו של הנושא בנטל אחריות ההחלטה, בעיה, שבין בני-אדם לא ניתן לדון בה.

מחיר חייהם של רבע מיליון אנשים לא היה הדבר האחד שצ'רניאקוב הסכים לשלם. הוא והמועצה כולה נאלצו לבצע הוראותיו של הכובש, ויתירה מזאת: בעצמם נאלצו לפרסם הוראות כאלו, אם כי חשבו אותן לבלתי-מוסריות ומזיקות.

מוטב יהיה אם נתבונן לדוגמה הקיצונית, המבטאת את הוויתורים, שצ'רניאקוב נאלץ היה לשלם: שירות הסדר היהודי או כפי שהיה ידוע ברבים ושנוא על כולם: המשטרה היהודית.

שני הרמזים הראשונים על איזו שהיא משטרה יהודית מופיעים ביומנו של צ'רניאקוב ברשימות מ-20.9.40 (עמ' 144) ומ-3.10.40 (עמ' 149). אלו הן, כפי הנראה, הערות שהוטלו דרך אגב על ידי פקידים נאציים, שצ'רניאקוב דחה אותן בשתיקה, זאת אומרת לא השיב על אותן הצעות מגששות של הגרמנים. ב-12.10.40, ביום כיפור, רושם יושב ראש הקהילה: "נצטוויתי להקים מיליציה יהודית של אלף איש. עד ל-31 באוקטובר יהיה פינוי מרצון, אחר כן בכפיי [המדובר בהקמת הגטו "הפתוח" – ר.ז.] [...]. על הערעורים שלי מטעמים כספיים ניתנה לי תשובה, שהמיליציה יכולה להיות של מתנדבים; ונוסף על כך, שבגטו יש די אמצעים חומריים" (עמ' 152)76.

המקרה – אות מנבא רעות – רצה, שהרמז הראשון הקונקרטי אודות המשטרה היהודית הופיע בקשר עם המילה "עקירה", אם כי הפעם הייתה רק העברת אוכלוסין בתחומה של ורשה והמשטרה, שזה עכשיו הוקמה, טרם יכלה לקחת חלק במבצע זה.

צ'רניאקוב מנסה לערער על הוראות הגרמנים ובהתאם עם דרך פעולתו – מטעמים כספיים. הניסיון לא הצליח. למחרת קורא יושב ראש הקהילה לישיבת המועצה ו"נבחרה ועדה לאישור אנשי שירות הסדר" (עמ' 113). ב-27.10.40 ממנה צ'רניאקוב למנהל שירות הסדר את יוזף שרינסקי, מומר שלפני המלחמה שירת במשטרה הפולנית והגיע לדרגת מפקח (עמ' 157)77. במינוי זה פעל צ'רניאקוב לפי קריטריון של מקצוענות. בדרך כלל סבר, שלניהול תקין של הקהילה דרושה פקידות מקצועית (ראה: 5.1.40, עמ' 43; 24.1.40, עמ' 49). לפי קריטריון זה מינה – חרף התנגדותם של האורתודוכסים – את המומר אדם אטינגר, פרופסור לקרימינולוגיה, לדובר משמעתי של הקהילה (2.7.41, עמ' 201). לא בלתי-נמנעת היא ההנחה, שצ'רניאקוב, בארגנו את שירות הסדר, פעל מתוך אמונה, שמוטב יהיה אם אנשים "משלנו" ימלאו אי-אלה תפקידים, כביכול הם חייבים להיות פחות קשוחים ונוסף לכך לא יהיו חמושים בנשק חם. במאי 1941 מרשים הגרמנים להחליף את הלאגר-שוצים (זקיפי המחנה), באי-אלה מחנות עבודה, במשטרה היהודית – מעשה, ש"היה בו כדי לגרום אושר" לפועלים (8.5.41, עמ' 179)78.

כל רשימותיו של צ'רניאקוב מעידות על כך, ששרינסקי היה אחד מעמיתיו המקורבים ביותר, ויתירה מזו: יושב ראש הקהילה מציין מתוך הרגשת סיפוק את פעילותה המוצלחת של המשטרה: "...ביקרתי בבית הכלא היהודי ברחוב גנשה. הוא מסודר בצורה טובה יותר מאשר הפאביאק" (3.7.41, עמ' 201). "סקרנו את מפקדת המשטרה, את הקומיסריאט ואת בית הכלא היהודי. בכל מקום סדר וניקיון" (31.7.41, עמ' 210). ולבסוף רשימה מיום 25.7.41: "מכת הרחוב הם הקבצנים... אתמול אחר הצהריים ראיתי כיצד נוהג איש המשמר. פשוט בתכלית הפשטות: הוא מרחיק את הקבצנים מאצל חלונותיי על ידי מתן נדבות להם. דבר דומה לא היה עושה שום שוטר בן עם אחר" (עמ' 209).

מכיוון שהיומן מעיד ברורות, שצ'רניאקוב היה רחוק מאד מכל שוביניזם, יש על כן להבין קטע זה באופן שכזה: לו בגטו הוצבה המשטרה הכחולה או הגרמנית – היה המצב גרוע יותר. אבל כך או כך, רשימה זו היא הצורמת ביותר בכל היומן. מבלי לדון באספקטים יסודיים יותר של קטע זה, מעיד הוא על תמימותו הרבה של יושב ראש הקהילה. חרף הפסימיזם שלו – צ'רניאקוב לא העלה בדעתו אותו רעיון פשוט, שמא הכספים שהשוטר חילקם לקבצנים מקורם בקופה המשותפת של המשטרה, שעל ידי הצגה כזו רצתה לרכוש את אהדתו של יושב הראש. ואולי טוב יותר, שלצ'רניאקוב הייתה זרה המנטאליות של נוכל.

כך או אחרת נראה, שצ'רניאקוב הגיע למסקנה, שמכל מאמציו לארגן מערכת מנהלית יהודית מסודרת הצליח בעיקר בעניין המשטרה. על כל פנים, הוא השתדל להיטיב את תנאיהם: "תוספות אריות", פרסים כספיים וכו' (21-23.11.41, ע"ע 246, 247)79.

בעצם ההנחה, שיהיה טוב יותר שתפקידים מסוימים ימלא שירות הסדר היהודי מאשר יבצעו אותם הגרמנים – נעוצים כבר מלכתחילה שורשי הסכנה. ב-13.5.41 רושם צ'רניאקוב: "מאחר ש-ה. [מנהל הארבייטסאמט] איים בחטיפות על ידי גורמים אחרים, ייאלץ שירות הסדר היהודי לספק עד למחר אלף פועלים למחנות" (עמ' 182)80, וב-14.5.41: "אתמול סיפק שירות הסדר כאלף מועמדים למחנות" (עמ' 183)81.

אין סיבה להניח, שצ'רניאקוב הסכים למעשים אלה בלב קל, אולם ביסודו של דבר, "הלב הכבד" אינו יכול לשמש הצדקה. נראה הדבר, שההסכמה להקמת המשטרה היהודית הייתה ההתפשרות החמורה ביותר של צ'רניאקוב במשחקו עם הגרמנים, אם כי יתכן, שהוא לא היה מקבל דעה זו. אם הציטטה הלקוחה מ"גלי אפר" והמופיעה כאן בפרק החמישי מתייחסת למשטרה היהודית – וכנראה שזה קרוב לאמת – או אז צ'רניאקוב האמין, שיהיה בידו לרסן את אותם "בריונים, אנשי זרוע...". הסיכון היה גדול מאד, וכפי שהתברר לאחר מכן הייתה הקמת שירות הסדר בבחינת התקנת מכונת תופת שהתפוצצותה חלה כבר לאחר מותו של צ'רניאקוב.

כאן מן הראוי לרשום מספר הסתייגויות.

יש לזכור שהמשטרה היהודית הפכה להיות, בידי הכובש, למכשיר השמדה רק לאחר מותו של צ'רניאקוב.

ההסתייגות הנוספת חייבת להיות מבוססת על יחס התנאי.

בקשר להוצאתם להורג של שמונה יהודים ביום 17.11.41, רושם רינגלבלום, ששרינסקי, כנראה, סירב לבצע את גזר הדין (רינגל. 1954; 11-12, עמ' 162). וכעת, אם ידיעה זו היא נכונה, הרי מותר לשער, שעמדתו של שרינסקי נגרמה על ידי עמדתו של צ'רניאקוב. מכל אשר ידוע לנו עליו, מותר לנו להניח, שצ'רניאקוב שלל לחלוטין, שהמשטרה היהודית תוציא לפועל גזרי דין מוות, בהעריכו אותם כבלתי-חוקיים וכברבריים. ב-15.11.41 הוא רושם ששוחח עם פקיד "המחלקה היהודית" של שירות הביטחון הגרמני, סטאבנוב. "הוא [סטאבנוב – ר.ז.] אינו מאמין שיימסר ל-OD (שירות הסדר היהודי) תפקיד לא מתאים" (עמ' 245). ברור, שהייתה זאת תשובה לטענה מסויימת של צ'רניאקוב.

אומנם הסתייגויות אלו אינן משנות את מהות הדברים. רינגלבלום העיר פעם: "...המוסדות שהוקמו בצו הכובש – מוכרחים להיות דומים לו" (רינגל. 1955; 15-16, עמ' 287). ביחס לשירות הסדר היהודי הערה זו קולעת בהחלט.

הזכרתי כבר לעיל, שהסכמתו של צ'רניאקוב להקמת המשטרה הייתה התפשרותו החמורה ביותר במשחקו, שניהל למען הצלת היהודים. אולם יש להבהיר השקפה זו. ההגדרות מסוג: "התפשרותו של צ'רניאקוב", "צ'רניאקוב הסכים" וכדומה – משמעותן היא מיוחדת מאד. בוודאי יכול היה, בשמו שלו, לא להסכים, אבל על ידי כך היה מעמיד בסכנה לא רק את חייו שלו, אלא גם את חייהם של מספר לא חזוי מראש של אנשים אחרים.

ב-10.8.40 קיבל מכתב, שקטע ממנו רשם ביומנו: "בעמוד 9 סעיף 11 של דו"ח הפעולות שלך מ-26.7.40 עד 1.8.40 אתה מרשה לעצמך למתוח ביקורת על פקודות ה-ס.א. אוברפיהרר לייסט. אני מפנה את תשומת-לבך, שאם יישנה הדבר, יינקטו בתשובה לכך הצעדים החמורים ביותר. – דירפלד" (עמ' 124). כחודש לאחר מכן רשם צ'רניאקוב: "אתמול באוטבוצק לא הופיעו האנשים לעבודה במחנות. כמה אנשים הומתו ביריות" (5.9.40, עמ' 138).

למעשה, יכול היה לסרב רק פעם אחת בלבד, ובוודאי היה מודע למשמעותו של צעד שכזה. לכן יש לראות כל החלטה שלו בפרספקטיבה זו.

 

הערות

1.      לודביק לאנדאו, כרוניקה של שנות המלחמה והכיבוש, ורשה, 1962, כרכים 1-3 (פולנית).

2.      אדם צ'רניאקוב, יומן גטו ורשה 23.7.42-6.9.39 (כאן הציטוט הוא לפי המהדורה העברית, "יד ושם", ירושלים, תשכ"ט. להלן: היומן, תאריך הרשימה ומספר העמוד).

3.      עמנואל רינגלבלום, "רשימות", ביולטין ZIH (המכון היהודי ההיסטורי) (פולנית) (להלן: רינגל. שנת הוצאת הביולטין, מספרו ומספר העמוד).

4.      רינגלבלום רושם שגאנצווייך, ככל הנראה, כתב ספר בשם: "שנה בגטו". א. רוטקובסקי, במאמרו "סוכנות הגסטאפו בגטו ורשה" (ZIH 19.1956 – 20), מוסר שברשות המכון היהודי ההיסטורי ישנם צילומים וכתב-יד הכתוב גרמנית בשם "השכונה היהודית בוורשה מ-16.11.40-16.4.39". לדעתו של רוטקובסקי זהו דו"ח שנתי שהגיש גאנצווייך לגסטאפו. תיזה זו של רוטקובסקי נראית משכנעת. לעומת זאת אין לקבל את דעתו על הסכסוך בין ה"13" – כפי שכונתה סוכנות הגסטאפו בראשותו של גאנצווייך – לבין המועצה, כסכסוך הנובע ממאבק על השלטון. תיזה זו אינה נכונה, ופוגעת בייחוד בצ'רניאקוב, ואין אף הוכחות שהתנגדותו של צ'רניאקוב ל"שירות ההצלה", שאורגן על ידי גאנצווייך, נשאה אופי של מאבק על סמכויות. מהיומן – שרוטקובסקי לא יכול היה לדעתו בשנת 1956 – מתברר באופן חד-משמעי, שצ'רניאקוב במודע מנע מגאנצווייך כל דריסת-רגל במועצה, ויתירה מזו – רחש סלידה בלתי-מוסווית כלפיו וכלפי כל ה"13".

6.ל. לאנדאו, כרוניקה..., כרך 1, עמ' 3.

6א. חיים א. קפלן, מגילת יסורין. יומן גטו ורשה 4.8.42-1.9.39, מהדורת אברהם י. כץ, לונדון, 1966 (הציטוט: לפי מהדורת "עם עובד" – "יד ושם", תל אביב-ירושלים, תשכ"ו, מבוא: א. י. כץ [אוניברסיטת ניו-יורק]).

7. רינגלבלום כותב: "תיכננו הוצאת מסה בהיקף של למעלה ממאה גליונות. אחת התעודות החשובות ביותר מזמן המלחמה" (ביולטין, 1955, 15-16, עמ' 273). רינגלבלום מעלה ברשימותיו מניעים שונים שהדריכו את פעולת אנשי קבוצת "עונג שבת". כאשר בשנת 1942 החלו לראשונה לדבר על השמדת היהודים כתב בין היתר: "קבוצת 'עונג שבת' חשה... בייעודה ההיסטורי הגדול, הזעיקה... את העולם כולו ועניינה אותו בגורלנו ויתכן שהצילה מאות אלפי יהודים פולניים מהשמדה" (1955, 15-16, עמ' 241). מבלי לדון כלל באשליות באשר לאי-אדישותו של העולם, הרי הסברה, שניתן להזעיק את העולם על ידי תזכיר ערוך היטב אודות רדיפות היהודים – ונניח לרגע, שהעולם רצה לדעת על כך – היא יותר מאשר תמימות. יותר משכנעת היא דעה אחרת של רינגלבלום: "הכינונו עד כמה חשוב הוא להשאיר, למען הדורות הבאים, את עקבות הטרגדיה של יהודי פולין. היו כאלה שסברו, כי החומר המצטבר חייב למלא תפקיד של אינפורמציה לעולם..." (רינגל. 1955, 15-16, עמ' 274).

13. יוסף קרמיש, "מבוא" בספר: א. צ'רניאקוב, יומן גטו ורשה, "יד ושם", ירושלים, תשכ"ט (להלן: קרמיש, "מבוא").

14. מאריאן פוקס, "מבוא" לספר: א. צ'רניאקוב, יומן גטו ורשה (פולנית) (להלן: פוקס, "מבוא").

16. המקרה השני מתייחס להזמת ויטראז'ים למשרדו של יושב ראש הקהילה. הייתה זו דרך למתן סיוע לאמנים (יומן, 4.2.42, עמ' 265). נוסח הדיבור בגוף שלישי בא להדגיש, שצ'רניאקוב לא הזמין את הוויטראז'ים לביתו הפרטי.

17. רינגלבלום מניח שיומנו של צ'רניאקוב מכיל מידע רב הנוגע ליחסים עם שלטונות הכיבוש, עם שלטונות העיריה הפולניים וכן מידע רב על החיים החברתיים בגטו (רינגל. 1955, 15-16, עמ' 279). הנחה קולעת ומעלה השערה, שרינגלבלום קרא אי-אלה קטעי יומן. קטעים גדולים יותר מאלה שצ'רניאקוב הקריא פעם בישיבה חגיגית של המועצה. אולם בטקסט הרשימות אין כל הוכחה להשערה זו. אין ולו איזכור שרינגלבלום הייתה לו איזו שהיא אפשרות לעיין ברשימותיו של צ'רניאקוב. ניתן להניח ששני אישים אלה – כה שונים איש מרעהו – היסוו – מטעמי מחתרת – את יחסיהם ההדדיים. אולם אי הרצון החד-צדדי של רינגלבלום כלפי יושב ראש הקהילה שולל הנחה זו.

18.  ישעיה טרונק, יודנראט, ניו-יורק, 1972 (אנגלית) (להלן: טרונק).

19. יעקב סלואן, "מבוא" לספר: עמנואל רינגלבלום, רשימות מגטו ורשה (אנגלית).

20. טרונק, עמ' 539. "יוטשנקה" ("השחר") – כתב-עת מטעם "גורדוניה", תנועת נוער ציונית-חלוצית.

21. כלל קונספירטיבי של צנזורה פנימית מנחה את רשימותיו של רינגלבלום. לעתים זאת היא    קונספירטיביות תמימה למדי, המתבטאת ברישום נוטריקון של שמות וכו'. תמימות מדהימה, בייחוד לעומת פעילותה של קבוצת "עונג שבת", אותה אירגן בהצלחה רבה ומתוך קונספירציה מובהקת.

22. על כך כותבים גם מאדאייצ'יק ופוקס, המסתמכים על עדוו של בדנארצ'יק. ראה: צ'סלאב מאדאייצ'יק, מדיניותו של הרייך השלישי בפולין הכבושה, ורשה, 1970, כרך 1, ע"ע 226, 227 (פולנית).

23. פוקס, "מבוא", עמ' 8.

24. רשימת ספרי הקריאה של צ'רניאקוב, דומה, כאילו מקרית היא. אבל אין הדבר כך. מחבר היומן היה בוחר בקפידה את ספריו לקריאה. מעיד על כך הרישום המשעשע, המתייחס כנראה לפרופסור מאיר באלאבאן: "היסטוריון אחד מביא לי מדי פעם בפעם את ספריו ואני האומלל, מה עשיתי לו, שהוא מטיל עלי משא זה?" (יומן, 16.5.40, עמ' 92).

25. המובאה משייקספיר פותחת את פנקס הרשימות השישי ואין עליה תאריך. הרשימה שלאחר-מכן נושאת את התאריך 23.4.41. כפי שידוע, מחמשת הפנקסים, בהם ערך צ'רניאקוב את רשימותיו, הפנקס החמישי הלך לאיבוד. אין זה מן הנמנע, שהמובאה הפותחת את הפנקס השישי מתייחסת לקטעים האחרונים של הפנקס החמישי. אבל זאת היא השערה בלבד.

27. האימרה על צ'רצ'יל לקוחה מהספר: R. Landau, Paderevski Musician and Statesman, ניו-יורק, 1934. אין כל ודאות, שצ'רניאקוב קרא את הספר במקורו האנגלי. כפי הנראה קרא אותו בתרגום הפולני, שהופיע בוורשה ב-1935.

28. רות פופס-סאקובסקה, "כשלונו של אדם צ'רניאקוב", פאלקס-שטימע, 1971, מס' 47 (יידיש). זהו אחד מחמשת הקטעים, בהם דנה המחברת – לראשונה בתחומה של פולין – במהדורה הירושלמית של היומן.

29. מובאה זו מהווה דוגמה ליחס האוטו-אירוני של צ'רניאקוב ומקבל חשיבות-יתר, אם נזכור, שבמודע ויתר על יציאה לחו"ל. אל אותם עסקנים פוליטיים-חברתיים, שנטשו את הציבור היהודי ב"עת צרה" וחיפשו מקלט בשווייץ או בארץ ישראל, רחש אי-רצון עמוק, אותו ביטא לא פעם ברשימותיו.

30. במאי 1942, כאשר השלטונות הגרמניים ידעו כבר ברורות שהגטו נידון להשמדה, החלו להסריט סרט על חיי היהודים.

32. קטע זה הוא בעל חשיבות רבה להבנת עמדתו של צ'רניאקוב. הוא ראה את עצמו כיושב ראש הקהילה היהודית, שנתמנה בשעה היסטורית, על ידי ראש עיריית ורשה ולא כשליט-בובה מטעם שלטונות הכיבוש הנאציים כמו מלך קרואטיה.

32א. ליאונארד טושנט, The Pavement of Hell, 3 Leaders of the Judenrat, ניו-יורק, 1972, עמ' 128.

33. יחסו השלילי אל רומקובסקי מהווה אחת הנקודות המעטות במדיניות היהודית הפנימית, בהן מתקרבות דעותיהם של צ'רניאקוב ורינגלבלום זו אל זו. הדו"ח על ביקורו של רומקובסקי אצל צ'רניאקוב בוורשה ורשימה מורחבת של רינגלבלום בנושא זה נותנים תמונה דומה (רינגל., 1951, 2, 137-139).

34. קרמיש, "מבוא". אצל רינגלבלום אנו קוראים: "יצחק כצנלסון מבקר מזמן לזמן אצלו" (אצל גאנצווייך – ר.ז.) (רינגל., 1955, 13-14, עמ' 228). נראה, שכצנלסון – כמו רוב האנשים – דרש יותר מאחרים מאשר מעצמו. יתכן גם שהרעב הוא שהביאו לביתו של גאנצווייך, דבר הנותן הסבר כלשהו לאי-בררנותו בבחירת ידידים.

35. קרמיש, "מבוא". מן הראוי להביא קטע גדול יותר מיומנו של קפלן, המוקדש למותו של צ'רניאקוב. אבל יש לציין לפני כן את יחסו השלילי של קפלן אל צ'רניאקוב. ב-27.10.40 הוא רושם: מי שם לב לאיזה פלוני האינג'ינר, שמנדריק שבשמנדריקים, שאף מתבולל לא היה מטעמים אידיאולוגיים, אלא מטעמים תועלתיים... עם פרוץ המלחמה והקהילה נתייתמה, כי יועציה ומנהליה נמלטו על נפשם. נמלך סטאז'ינסקי וקרא לנשיא של היום למלוך..." (ח. א. קפלן, ע"ע 376-377). אין זאת הרשימה היחידה הכתובה בסגנון זה ואולי אפילו לא החריפה ביותר; ודווקא משום כך, היא מדגישה בחריפות-יתר את הרושם שהתאבדותו של צ'רניאקוב עשתה על קפלן. ב-26.7.42 הוא רושם: "הקורבן הראשון של הגירוש היה הנשיא, אדם צ'רניאקוב, שאיבד את עצמו לדעת על ידי הרעלה בבניין הקהילה. במותו הנציח את שמו יותר מאשר בחייו. סופו מוכיח על תחילתו, שעבד, עמל וטרח למען העם; שחפץ בטובתו ובחזון קיומו, אף כי לא כל הנעשה בשמו היה ראוי לתהילה ולשבח" (עמ' 547).

40. רינגלבלום, רשימות מגטו ורשה (אנגלית), עמ' 224).

41. גירסה מיוחדת של האשמה זו הייתה נפוצה בשנות החמישים. אמרו, שאקציית חיסול הגטו הראשונה "הפתיעה את רובם של היהודים בגלל הבטחותיהם הבוגדניות של אנשי היודנראט, שבעקשנות דחו את השמועות בנושא זה" (ב. מארק "תנועת ההתנגדות וראשית המרד בגטו", ביולטין ZIH, 1951, עמ' 5 [פולנית]). לכאורה אמת – ובכל זאת לא אמת.

42. הטקסט פורסם בשם "חיסול ורשה היהודית", ביולטין ZIH, 1951, 1 (להלן: דו"ח).

43. שם, עמ' 61.

44. שם, עמ' 83.

45. רינגלבלום היה מעורב בוויכוחים בין "חסידי היידיש" לבין "חסידי העברית". בהיותו מחסידי התרבות היהודית ביידיש, הבליט בהדגשת-יתר את יתרונותיה – לפי דעתו – של תרבות זו. מכאן הנחתו, הכלולה בקטע המצוטט, שהמורדים היו מקרב ה"יידישיסטים", הנחה שלא היה לה כל בסיס, ועל כך: במקום אחר של זכרונותיו, בכתבו על אנילביץ'.

46. על מהותן של "בריאות" ו"מחלה" נכתבה כבר ספרות רבה. לדוגמה: מחקרו של טאלקוט פארסונס, משנת 1958, "בריאות ומחלה", בכרך מבנה החברה והאישיות (ורשה, 1969), או של אנטוני קאמפינסקי, סכיזופרניה (ורשה, 1972), קצב החיים (קראקוב, 1973) (פולנית).

47. מייציסלאב מוצ'אר, זכרונות משנות הכיבוש אודות יאנק סלאבינסקי, הסקירה הצבאית ההיסטורית, 1973, מס' 4. הוא כותב: "בהיסטוריה העשירה של עמנו היה תמיד, כאשר האויב – אחד או רבים – איים על קיומנו, צמח ועלה בעמנו מנהיג שסחף אחריו את מיטב הכוחות החברתיים המודעים לכך, שכל עוד לא ירימו את נס המרד – האימה תוליד נבלים ובני-בליעל וכמו כן תשליט אדישות מסוכנת ואפאתיה. שלא כן, לדוגמה, אצל היהודים. אלה, חרף העזרה שקיבלו מרבבות פולנים, לא הצליחו לעבור את מחסום המצב הפסיכי הזה. מכאיב מאד".

48. אננה פאוולצ'ינסקה, ערכים וכוח הכפייה. שרטוט סוציולוגי של הפרולמטיקה של אושוויץ. ורשה, 1973, עמ' 14 (פולנית).

50. קרמיש, "מבוא".

52. שם, עמ' 221.

53. צ'סלאב מאדאייצ'יק מוסר על מאתיים שלושים ושמונה אלף קורבנות ואילו ב. מארק – למעלה משלוש מאות אלף. מדיניות הרייך השלישי בפולין הכבושה, כרך 2, עמ' 321. המרד בגטו ורשה, ורשה 1963, עמ' 11 (פולנית). ט. ברנשטיין וא. רוטקובסקי, במאמרם "האוכלוסיה היהודית בוורשה בשנים 1939-1943", ביולטין ZIH, 1958, מס' 26 (פולנית). נוטים לראות את המספרים מאתיים שמונים-שלוש מאות אלף קורבנות האקציה מיולי-ספטמבר כמספרים הקרובים לאמת. מאלה – לפי חישובם – מאתיים עשרים ושישה אלף גורשו לטרבלינקה, עשרה-שלושה עשר אלף נפלו בשטח הגטו, ומעשרים וחמישה אלף שנמלטו – רובם נהרגו. מחברי המאמר מעריכים שבסתיו 1942 נותרו בגטו כשישים אלף איש. בנושא זה משכנעת יותר דעתו של ולאדיסלאב בארטושבסקי. הוא מעריך, שהנתונים הוודאיים ביותר הם אלה הכלולים בדו"ח של גנרל ה-ס.ס. שפקד על אקציית חיסול הגטו ב-1943, אותו העביר לשלטונות ברלין. אנו קוראים: "אקציית הגירושים הגדולה הראשונה בוצעה בתקופה מ-22.7.42 עד 3.10.42. באקציה זו גורשו שלוש מאות ועשרה אלף שלוש מאות שלושים ושניים יהודים". The Report of Juergen Stroop Concerning the Uprising in the Ghetto of Warsaw and  the Liquidation of the Jewish Residentioal Area, מהדורת ב. מארק, ורשה, 1968, עמ' 19.

54. ב. מארק, "המרד בגטו ורשה", תעודות, ע"ע 200-201 (פולנית). הרדיוגראם של הגנרל רובצקי מעיד על אי-הבנה טרגית וחוסר הבחנה פטאלי של המפקד, שממקומות אחרים המספרים על ויכוחים בנושא זה – נודע כתומך במתן עזרה אקטיבית ליהודים (צ'. מאדאייצ'יק, מדיניות הרייך השלישי..., כרך 2, עמ' 320). בתחום הגטו פעלו אז שני ארגונים צבאיים: ארגון יהודי צבאי (ZZW) וארגון יהודי לוחם (ZOB). החשדות שה-ZZW הוא קומוניסטי – הם דברי הבל, מכיוון שהגרעין של ארגון זה היה מורכב מאנשים א-פוליטיים או כאלה שהיו קשורים עם בית"ר, כלומר עם תנועה, שלכל הדעות היא ימנית. במסגרת ZOB היו, אומנם, גם מספר לא גדול של קומוניסטים, אבל את הרוב המכריע היוו ציונים מגוונים פוליטיים שונים. לדאבוננו, לא ידע גנרל רובצקי – כנראה – כלל וכלל מי הוא אנילביץ' ולו היה יודע ואז רואה בו קומוניסט – או-אז חייב היה להימצא תחת לחץ חזק של המיתוס על היודיאו-קומונה. התוצאה מאותו חוסר-אבחנה יכלה לגרום רק לחיזוק-יתר של עמדות הקומוניסטים בוועד היהודי הלאומי וספק בדבר אם גרוט-רובצקי היה מעוניין בתוצאה כזו.

55. ב. מארק, המרד בגטו ורשה, ע"ע 188-189 (פולנית).

56. תקוות כאלו טופחו לא בגטו בלבד. "נבואות" רבות נפוצו בשנות הכיבוש בכל רחבי פולין. מובן הדבר, שככל שחברה מסויימת מנותקת יותר מן העולם – נבואות ושמועות מעין אלו מתעצמות והשפעתן גדלה. על כל פנים, הלכי-רוח כאלה הופיעו גם בצד הארי. לאנדאו, שעבד במרכז הבלתי-ליגלי לאינפורמציה, רושם ב-2.12.42: "שתי המיתקפות הסובייטיות, ובייחוד מיתקפת ז'וקוב בחזית מוסקבה, עוררו שוב תקוות, שיתכן והמלחמה תסתיים בקרוב" (כרוניקה של שנות המלחמה והכיבוש, כרך 2, עמ' 8, פולנית).

57. אברהם לווין, אחד מכותבי היומנים בגטו, רשם ב-28.5.42 סיפורה של יהודיה אחת מגרמניה     "שהמהפכה [בגרמניה – ר.ז.] היא עניין של העתיד הקרוב ביותר" (א. לווין, "יומן גטו ורשה", ביולטין ZIH, 1956, 19-20, עמ' 193) (לווין כתב את יומנו, חלקו ביידיש וחלקו בעברית). מכיוון שלווין היה עמיתו של רינגלבלום והאחרון היה מעבד את הרשימות, יתכן ש"ידיעה" זו חוזרת ונשנית במקום אחר. היהודיה מגרמניה יכלה להיות מהפכנית נלהבת ויתכן גם שהדבר פשוט מאד: את שאיפותיה החסודות ראתה כמציאות. אבל העובדה היא שלאנדאו, שפעל בתנאים שונים לחלוטין והיה אנאליטיקן קר-רוח, הביע ב-2.12.42 השקפה, אמנם לא כה קיצונית בחוסר-הבנה למהותו של המשטר הטוטליטרי, אבל בכל זאת, מעין זו: "קשה להניח שבגרמניה לא השתנו הלכי הרוח ושלא התחיל לפוג הפחד מפני המשטר" (כרוניקה של שנות..., כרך 2, עמ' 9). השקפה זו מבוססת על ההנחה, שאנשים "נורמליים" חייבים לשנוא משטר שכזה כמו המשטר הנאצי, ואם הם משרתים אותו – הרי זה רק מתוך פחד בלבד. ביסודה של הנחה זו קיימת ראיה אופטימיסטית מדי על טבע האדם.

58. אברהם לווין, "יומן גטו ורשה", ביולטין ZIH, 1956, 19-20, עמ' 172.

59. שם, עמ' 190.

61. רייגרודזקי, "11 חודשים במחנה ההשמדה בטרבלינקה", ביולטין ZIH, 1958, 25, עמ' 101. המחבר גורש לטרבלינקה בקיץ 1942.

62. פוקס, "מבוא", עמ' 9.

63. דו"ח הארגונים היהודיים ללונדון מוסר בטעות, שב-18.7.42 הודיע צ'רניאקוקב לשירות הסדר היהודי על הכחשות הגרמנים. חוזר על כך פוקס ("מבוא", עמ' 8). מרשימתו של צ'רניאקוב מסתבר, שהוא בעצמו הרגיע את האנשים ביום ה-19.8 ולמפקד שירות הסדר היהודי מסר על הבטחותיהם של הגרמנים ועל ההוראה לפרסמן (יומן, 20.8.42, ע"ע 249-250).

64. ב. מארק, המרד בגטו ורשה. תעודות, עמ' 181. הדו"ח המצוטט של מרדכי טננבאום, אחד ממארגני ומפקדי מרד גטו ביאליסטוק נכתב בשנת 1943.

65. ללא ספק יוסיפו כאן פירסומי הקורספונדנציה של המועצה עם השלטונות הנאציים ועם עיריית ורשה. ואם המדובר הוא בסיכון הכרוך במשחק ההימורים "מי יבלה את מי", מן הראוי להביא מדברי צ'רניאקוב על קברו של משולם קאמינר בחורף 1941. המקורות מספרים, שצ'רניאקוב אמר: "אנו חסרי ישע. לא נעמוד בכך. התפלל עבורנו לעזרה. אחרת יהיה מאוחר". מלים אלו מביא מיכאל זילברברג, מורה בוורשה שלפני המלחמה וגם בגטו (A Warsaw Diary 1939-1945, לונדון, 1960, עמ' 87). לא מן הנמנע הוא שאכן צ'רניאקוב אמר כדברים האלה, אבל יש להוסיף, כי אל ספרו של זילברברג כאל מקור היסטורי יש להתייחס בזהירות (השם "יומן ורשאי" מטעה, מכיוון שתוכנו אינו מעיד על כך).

66. ביטוי לנסיגה יחידה מעמדה זו אנו מוצאים ברשימה מ-21.9.41. צ'רניאקוב מוסר את תוכן טענותיו בשיחתו עם קומיסר הגטו, אוארסוואלד. נובע מכאן, שהפעם טען יושב ראש הקהילה כך, כאילו סבר, שאוארסוואלד יכול היה להיות מעוניין בהטבת התנאים בגטו.

67. טרונק בפרק השנים-עשר של ספרו נותן דוגמאות של חברי היודנראט, שלא הסכימו למלא תפקידים אלה. אנשים אלה הצילו עצמם על ידי בריחה לצד הארי או לעיר אחרת. בנובי-סונץ', אחד מחברי המועצה, שסירב בסוף שנת 1941 לקחת חלק באקציית הגירושים – סיים את חייו בגסטאפו.

68. ט. ברנשטיין וא. רוטקובסקי, "האוכלוסיה היהודית בוורשה", ביולטין ZIH.

69. המחקר הבלתי-ליגלי למחצה שנערך בגטו ורשה על ידי הסטטיסטיקן מ. לינדר מוסר: "...ראשונים מתים הפליטים, אחר כך – דלת העם המרוכזת ב'בתי המוות' ". כמו כן: "מהמתים – אחוז הגברים גבוה יותר מאשר הנשים והילדים" (רינגל. 1958, 25, עמ' 7).

70. טרונק, כנ"ל, ע"ע 430-431.

71. חנה ארנדט, The Origins of Totalitarinism, עמ' 342, הערה 4.

74. "חיסולה של ורשה היהודית", ביולטין ZIH.

75. ח. א. קפלן, יומן גטו ורשה, עמ' 182.

76. זה שולל את משפטו של אייזנבאך, שכתב ש"שלטונות ה-ס.ס. הירשו [הדגשה – ר.ז.] ליודנראטים הקמת משטרה בגטו" (מדיניות ההיטלריסטים להשמדת היהודים, עמ' 243; פולנית).

77. שרינסקי מילא את חובותיו כקתולי גם בהיותו מפקד המשטרה בגטו (יומן, 12.11.41).

78. כאשר מדובר במחנות העבודה, הצדק דורש לטהר את צ'רניאקוב ואת המועצה מהאשמה אחת. רינגלבלום כותב ב-26.5.41, שנציגי המועצה שנשלחו לבקר ב-1940 את מחנות העבודה כלל וכלל לא ביקרו בהם ובכל זאת הגישו דו"ח שהכל בסדר (רינגל. 1952, 1, ע"ע 76-78), והנה הדו"ח של מחנות העבודה של הקהילה לשנת 1940 מכחיש דבר זה (השמדת היהודים בשטחי פולין בתקופת הכיבוש ההיטלריסטי – אוסף תעודות בעריכת ט. ברנשטיין ואחרים, ורשה, 1957, ע"ע 221-224; פולנית). ביומן אנו מוצאים למעלה מעשר רשימות מהחודשים אוגוסט-ספטמבר, המכחישות את האינפורמציה של רינגלבלום.

79. מהרשימות הדנות במשטרה, שתיים במיוחד אינן ברורות, בתאריכים 21.11.41 ו-23.11.41 (ע"ע 246-247). בראשונה מסופר שצ'רניאקוב עם שרינסקי ביקשו מקאמלאה, קצין בצבא הגרמני, שיתערב בעניין "המאורעות האחרונים". בשניה – עניין המיפקד "לזכר חללי שירות הסדר". לדעתו של פוקס מתייחסת הרשימה הראשונה ליהודים שנורו למוות ב-17.11.41 על יציאה בלתי-ליגלית מהגטו. את השניה אין פוקס מסביר. אולם, סבורני שבקשה להתערבות, חמישה ימים לאחר ביצוע גזר הדין, היא חסרת טעם. לעומת זאת, ניתן לשער שקיים איזה שהוא קשר בין השיחה עם קאמלאה והמיפקד לזכר "חללי שירות הסדר", שנערך יומיים לאחר מכן. כמובן, שזאת היא השערה בלבד.

80. רינגלבלום כותב ב-26.4.41: "הגרמנים איימו, שאם מיכסת האנשים המיועדים למשלוח למחנות לא תהיה מלאה – יפסיקו את אספקת המזון ויערכו מצודים בסיוע ה-ס.ס. (רינגל. 1952, 3, עמ' 79).

81. לפני הקמת המשטרה היהודית מילאה תפקידים אלה המשטרה הכחולה (יומן, 7.9.40).

 

 

(תרגום מפולנית: חיים רשף)

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial