מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אהרון וייס, ה-"13" בגטו ורשה

מאמר מתוך: ילקוט מורשת, כ"א, יוני 1976
על המשטרה היהודית בגטו ורשה
אהרון וייס, ה-"13" בגטו ורשה (הגדל)

בגטו ורשה פעל גם ארגון שצורותיו היו שונות מן הארגונים האחרים והמכונה "13" ("שלוש-עשרה"). קשריו של זה עם הגרמנים, האוריינטציה הציבורית שלו, דרך פעולתו, התחרות בינו לבין היודנראט – כל אלה מהווים חלק מקורות גטו ורשה.

הערכה כללית בגטו הייתה ש"המשרד למלחמה בספסרות ובהפקעת המחירים" בראשותו של אברהם גאנצווייך, שמקום מושבו היה ברחוב לשנו 13 (ומכאן הכינוי "שלוש-עשרה"), מהווה סוכנות של הגסטאפו, כאשר מטרתו היא: דיוורסיה ציבורית והכשלת כל ניסיון של התנגדות למדיניות הגרמנית. הערכות אלו קבעו שכל הפעילות הענפה של ה-"13" והבסיס הרעיוני שגובש על ידי מנהיגה, אברהם גאנצווייך, היוו רק הסוואה למעשי בגידה, הלשנה ושיתוף פעולה מלא עם הגרמנים.

לפי החומר המצוי בידינו, אין כל ספק שה-"13" טופחה ונתמכה על ידי חוגים גרמניים מסוימים בוורשה – בעיקר על ידי ה-ס.ד. והגסטאפו.

אשר לאוריינטציה הפוליטית של גאנצווייך ולפעילות הציבורית שלו בגטו, יש מקום להתייחס אליהן בשני אופנים:

א.      האוריינטציה הפוליטית באה רק כחיפוי על שיתוף הפעולה עם הגרמנים. הפעילות הציבורית היא בשביל גאנצווייך ואנשיו אמצעי להגיע למקורות אינפורמציה, לבוא במגע עם חוגים שונים כדי לדווח לגרמנים על המתרחש בגטו. במקרה זה יש לראות בתפיסה הרעיונית ובפעילות הציבורית של גאנצווייך רק דבר טפל, שאין להן כל חשיבות בפני עצמן.

ב.      גאנצווייך מגבש השקפה לפיה רק השלמה מוחלטת ובלתי-מסויגת עם המדיניות הגרמנית יכולה להבטיח את קיומה של הקהילה היהודית. הוא מנבא את נצחונו של היטלר במלחמה וממליץ על חיפוש דרכים לדו-קיום עם הנאצים בהתאם לעקרונותיהם, והוא מאמין, כנראה, שדבר כזה יתכן. אוריינטציה זו – שהייתה יוצאת-דופן ברחוב היהודי – שימשה בסיס לפעילותו. גאנצווייך קיווה לזכות בעזרתה גם להשפעה בגטו וגם לתמיכה מצד הגרמנים. במקרה זה שיתוף פעולה עם הגרמנים איננו רק מטרה בפני עצמה, אלא פועל יוצא של התפיסה הרעיונית.

דומה, שבפעילותו של גאנצווייך ישנו שילוב של שני האלמנטים: בסיס רעיוני המחייב והמצדיק את הקשרים עם הגרמנים ומאידך הקשרים הללו היו צריכים לקדם את מגמותיו הציבוריות.

בבדיקת דרכה של ה-"13" יש לעקוב אחרי השפעתם ההדדית של שני האלמנטים האלה בשלושה תחומים:

א.      בפעילותם של גאנצווייך ואנשיו;

ב.      בתגובותיה של קהילת ורשה;

ג.       אצל הגרמנים עצמם – תוך הבחנה בין חוגים שונים ובתקופות שונות.

 

פריודיזציה בפעילות ה-"13"

מבחינה כרונולוגית ניתן לחלק את פעולתה של ה-"13" לשלוש תקופות עיקריות:

1.      תקופת התארגנות מהופעתו של גאנצווייך בוורשה בראשית שנת 1940 ועד לינואר 1941.

2.      מהופעתה של ה-"13" באופן פומבי ורשמי ברחובות הגטו בינואר 1941 ועד לחיסולה הפורמלי בחודשים יולי-אוגוסט אותה שנה. מכאן ממשיכים אנשי ה-"13" לפעול במסגרות ארגוניות אחרות.

3.      מאוגוסט 1941 ועד ל-18.4.42 – מועד בו נרצחו כמה ממנהיגי ה-"13", והגרמנים החלו במצוד אחרי גאנצווייך עצמו ומבקשים את נפשו. כאן מסתיימת הפעילות הארגונית הרשמית של גאנצווייך, שקיבלה מדי פעם ביטוי סמנטי וארגוני שונה.

יש המבקשים להוסיף עוד שלב נוסף1, המתייחס לתקופה בה הסתתר גאנצווייך מפני הגרמנים בצד הארי, כשהוא מנסה מזמן לזמן לחדש את קשריו עם קבוצות שונות בגטו ואף לחדש את פעילותו הציבורית. אך למעשה היו אלה רק פרפורים אחרונים וכושלים, פרי יוזמתו האישית של גאנצווייך, אשר לא קיבלו ביטוי ארגוני רציני ומגובש.

 

התהוותה של ה-"13" וקווים לדמותו של גאנצווייך

הופעתו הציבורית הראשונה של גאנצווייך הייתה באפריל 1940 באסיפת פליטים יוצאי לודז' בוורשה, שם הפתיע את הנוכחים בנאום נלהב בו דרש להשלים עם העובדה שהגרמנים עתידים לנצח במלחמה ויש להתאים את החיים היהודיים אל עקרונות "הסדר החדש" באירופה2.

גישתו זו של גאנצווייך עוררה תימהון רב, משום שאיש לא רצה להשלים עם המצב הנוכחי וכולם ציפו לכישלונו של היטלר – עד כמה שהדבר נראה רחוק בשנת 1940. אפילו אותם הכוחות שחייבו מגע עם הגרמנים ראו בזה רק טקטיקה ואמצעי כדי להגיע לסוף המלחמה ולזכות לראות במפלתו של היטלר. גאנצווייך בונה תיאוריה משלו על ניצחונם של הגרמנים.

כדי לעמוד על אופיו ועל פועלו של איש זה נתעכב על קורות חייו3:

אברהם גאנצווייך נולד ב-1904 בצ'נסטוחוב. אביו היה סוחר אמיד. בילדותו קיבל חינוך כללי רחב וכן חינוך מסורתי עד להסמכה לרבנות. גאנצווייך היה זמן-מה מורה בבית הספר "תרבות" וכתב בעיתונים יהודיים באזור צ'נסטוחוב וזגלמביה. בשנים 1923-1924 היה קשור בקן השומר הצעיר בצ'נסטוחוב ולאחר מכן פעיל במפלגת פועלי ציון ימין. בסוף שנות העשרים התגורר גאנצווייך בבלגיה, שם כתב בעיתונות הציונית. מבלגיה הוא עבר לווינה, בה ישב עד 1938. בווינה עבד בעיתון האנטי-פאשיסטי "Gerechtigkeit" של Irena Harand. ב-1934 הגיע לפולין וניסה לגייס תמיכה בפעולותיה של אירנה האראנד. ב-1938, סמוך לסיפוח אוסטריה לגרמניה, הופיע בלודז' והתחיל להוציא לאור שבועון בשפה הפולנית בשם "Wolnosc" ("חירות") ובו הוא יוצא נגד האנטישמיות. יש הטוענים שהפעילות כערוך השבועון "וולנושיץ' " הייתה רק הסוואה וכבר אז היה סוכנם של הנאצים. אישור יחיד להערכה זו מוצאים בעובדה, שעם כיבוש לודז' בספטמבר 1939 אוסרת הגסטאפו את כל מנויי השבועון ורק העורך אברהם גאנצווייך נשאר חופשי4. כן מעלים סברה שכבר בווינה היה קשור עם הנאצים ומייחסים לו פעילות ריגול לטובת גרמניה5.

כאמור, הופיע גאנצווייך בוורשה בראשית 1940. הוזכרה לעיל הופעתו הראשונה באסיפת פליטים מלודז'. לאחר מכן ממשיך הוא בארגון חוגים להפצת הלשון העברית וספרותה בקרב הנוער6. כבר באותה תקופה מוקדמת מפתח גאנצווייך פעילות שיצרה לו תדמית של אדם שיש לו השפעה אצל הגרמנים. הוא היה משיג רישיונות שונים ועושה לשחרור עצורים ממאסר7, וזאת ללא כל קשר עם היודנראט ואפילו במקרים שהיודנראט לא יכול היה להשפיע.

מייחסים את עלייתו הציבורית של גאנצווייך בוורשה לשני גורמים:

א.      גאנצווייך זוכה להמלצות חמות אצל השלטונות הגרמניים מצידו של עיתונאי גרמני, דוקטור אולנבוש, שעבד בזמנו יחד עימו בעיתונה של אירנה האראנד בווינה8. יש הטוענים שאולנבוש היה כבר אז סוכן נאצי וכעת הוא הופיע בפולין ומילא תפקידים רבים במנגנון הכיבוש. אולנבוש היה תחילה ראש המדור להסברה במחוז ורשה ולאחר מכן אחראי על ההסברה בממשלתו של פראנק בקראקוב.

ב.      גאנצווייך היה גיסו של משה (מוניק) מרין, יושב ראש היודנראט המרכזי בזגלמביה, ולזה קשרים הדוקים עם הגרמנים, ואלה עמדו, כנראה, לגאנצווייך בראשית דרכו בגטו ורשה9.

בשלב ראשוני זה מתגבשת סביב גאנצווייך קבוצת אנשים, אשר מהווה גרעין למנגנון הענף שלו, שעלה באופן רשמי על פני השטח הציבורי בראשית 1941. בסוף 1940 התחיל גאנצווייך בגיוס המשטרה שלו. בראשה הועמד דוד שטרנפלד, פליט מלודז', שמגדירים אותו כאיש העולם התחתון10.

רוב אנשי השורה במשטרה של ה-"13" גויסו מפליטים שמחוץ לוורשה ובעיקר מלודז'. גם לגביהם רווחת הערכה שבאו מבין האלמנטים הקשורים בעולם התחתון11.

 

פעילות ה-"13" מינואר עד אוגוסט 1941

ב-25.1.41 הופיעו ברחובות הגטו שוטרים יהודים שלא מטעם היודנראט. הם פעלו מטעם "המשרד למלחמה בספסרות ובמפקיעי המחירים" שברחוב לשנו 13.

מדיהם של שוטרי ה-"13" היו דומים לאלה של אנשי ה-אוֹ.דֶ. (המשטרה היהודית מטעם היודנראט), עם מספר שינויים: במקום הפס הכחול מסביב לכובע היה להם פס ירוק, ומכאן קראו להם "שוטרים ירוקים". על הזרוע ענדו סרט ועליו השם המלא של הארגון.

הקצינים נשאו על הכובעים סימני דרגה בצורה של כוכבים בצבע זהב והשוטרים הפשוטים נשאו כוכבים בצבע כסף, וזאת בניגוד לשוטרי ה-או.ד. שדרגותיהם היו מעיגולי מתכת. בזה רצתה מפקדת ה-"13" להבליט עליונותם על השוטרים של היודנראט. כולם ללא יוצא מן הכלל לבשו מעילי עור ארוכים ונעלו מגפי קצינים12. משטרה זו מנתה כשלוש מאות איש13.

המטרה המוצהרת של ה-"13" הייתה להילחם בספסרות ובהפקעת המחירים בגטו. כן היה עליהם לפקח על הייצור התעשייתי14. ואומנם התחילו שוטרי ה-"13" להתייחס לנושא זה, אבל עד מהרה התברר, שלפעילות זו נתלוו תופעות מסוג אחר לגמרי.

"המשטרה הירוקה" בדקה מחירים בחנויות בהן התנהל מסחר חוקי, וערכה חיפושים אצל אנשים שעסקו במסחר בלתי-חוקי. הסחורות הוחרמו, אנשים נאסרו והובאו לפני בית משפט מיוחד שהוקם על ידי ה-"13". אך היה זה הטיפול הרשמי, הפורמלי. שוטרי ה-"13" התחילו לשחרר אנשים תמורת שוחד וסחטו כספים וסחורות בדרכים שונות ולא נרתעו מהסגרה בידי הגרמנים.

והנה מספר דוגמאות:

- שוטר ה-"13" גילה מקלט רדיו אצל יושב ראש ועד הבית ברחוב מוראנובסקה, ורק בעזרת שוחד שוחרר העצור15.

- איש ה-"13" פנה לסוחר וקנה מאה גרם קפה תמורת שנים-עשר זלוטי. מאוחר יותר הופיעו הגרמנים, ערכו חיפוש ומצאו חצי קילוגרם קפה. הסוחר נאסר. למחרת היום הציעו אנשי

ה-"13", שאם בני משפחת הסוחר ימציאו חמישה קילוגרם קפה ותשלום של אלף זלוטי – ישוחרר. המשפחה מילאה את הדרישה, אך הסוחר לא שוחרר16.

- בעלי מאפיות נדרשו להפריש חלק מתוצרתם למען ה-"13"17.

כבר מראשית פעולתה של ה-"13" נוצרה הסתייגות רבה מצד האוכלוסייה כלפיה. תושבי הגטו העריכו, כי בתנאים שהפעילות הציבורית הרשמית תיתכן רק באישורם של הגרמנים, הרי הופעתם של "השוטרים הירוקים" באה אם כן בהסכמתם המפורשת. גם העובדה שפועל כאן ארגון במקביל ליודנראט – למרות שבדרך כלל ראו הגרמנים ביודנראט את הנציגות היחידה – נתנה מקום לחשד שה-"13" נהנית מזכויות מיוחדות. וכך מתחילים לכנות את שוטרי ה-"13" כ"גסטאפובצים יהודים" או "זובאטובצים"18 (רמז לסוכנות אנטי-מהפכנית, שאורגנה ברוסיה הצארית על ידי מפקד המשטרה זובאטוב).

 

הניגודים בין ה-או.ד. ל-"13"

בגטו הורגשה מתיחות ותחרות בין ה-או.ד. למשטרה של ה-"13". הדברים הושפעו מן האינטרסים הישירים של כל צד, אך גם מן האינטרסים שעמדו מאחורי ה-או.ד. וה-"13". וכך לצד ה-או.ד. ניצבים היודנראט והמשטרה הפולנית וגם חוגים גרמניים מסוימים, שמשיקולים שונים מעוניינים בחיזוק היודנראט (ראה בהמשך), בשעה שבגאנצוויך תומכים חוגים גרמניים אחרים.

בראשית 1941 הורתה המשטרה הפולנית לאנשי ה-או.ד. להילחם בהפקעת מחירים, ובהתאם לכך היה עליהם להחרים דברי מאפה מקמח לבן, עוגות ומותרות אחרים. קבוצות קטנות של שוטרים היו מחרימות מוצרים אלה. יש לראות בצעד זה סימן לתחרות בין המשטרה הפולנית וה-או.ד. לבין ה-"13" ותומכיה. הוראה זו בוטלה מספר פעמים ושוב חזרה לתוקפה בהתאם למהלכים הנגדיים שנקט גאנצווייך אצל תומכיו הגרמניים19.

החיכוכים בלטו גם בתחום נוסף: מפקד המשטרה של ה-"13", דוד שטרנפלד, רצה להבטיח עליונות לאנשיו בהשוואה לשוטרי היודנראט ודרש משרינסקי, מפקד ה-או.ד. להורות לאנשיו להצדיע לשוטרי ה-"13". שרינסקי לא הסכים לכך ושטרנפלד אסר שני אנשי ה-או.ד. ולפי הוראות הגרמנים הם נשלחו לאושוויץ. בעקבות פרשה זו נערכו דיונים בין מפקדות ה-או.ד. וה-"13", וסוכם ששוטרי ה-או.ד. חייבים להצדיע לקציני ה-"13"20. היה זה ויתור מצד שרינסקי בשלב מוקדם בפעילות ה-"13", כאשר מעמדה היה חזק למדי.

 

פעילות ציבורית של גאנצווייך

"המשטרה הירוקה" של ה-"13" הייתה רק שלוחה אחת של מנגנון ענף, שהוקם וטופח על ידי אברהם גאנצווייך ועוזריו. הפעילות הציבורית שלו מתפתחת בכמה כיוונים ומטרותיו היו:

א.      להוכיח לגרמנים שאין לראות בו רק סוכן ללא בסיס ציבורי, אלא מנהיג שנהנה מתמיכת שכבות רחבות בגטו. קו זה היה צריך לשכנע את החוגים הגרמניים שהעלו אותו, כי הוא מהווה גורם ציבורי ואפילו מועמד רציני לשליטה מלאה בגטו, ולא רק כגורם משני במקביל ליודנראט.

ב.      גאנצווייך רוצה לשכנע את תושבי הגטו שרק לו השפעה מכרעת על הגרמנים ובכוחו להשיג אצלם הטבות שונות. הוא מעוניין ליצור רושם, שהגרמנים סומכים רק עליו ומאמצים את מדיניותו.

להשגת המטרות הללו משתמש גאנצווייך כלפי פנים בכמה שיטות:

- דאגה לעניים ולשכבות של משכילים, שאיבדו את מטה לחמם בעת הכיבוש הגרמני.

- ביקורת על מדיניות היודנראט כלפי האוכלוסייה היהודית.

בין הזיכיונות שקיבל גאנצווייך מן הגרמנים היה ניהול של כמאה בתים בגטו ברחוב לשנו והסביבה21. דבר זה הבטיח ל-"13" מקור הכנסה חשוב ביותר ושימש גם בסיס לפעילותו הציבורית. מקום זה הפך לאזור חסות של גאנצווייך.

באביב 1941 זימן גאנצווייך יושבי ראש ועד הבתים באזור הנ"ל לאסיפה בה התווה קווים למדיניותו. וכך מתאר אחד המשתתפים את הכנס22: "...גאנצווייך הזמין יושבי ראש ועדי בתים. באו כמאה ועשרים איש. בין הנוכחים הורגש אי-שקט. גאנצווייך פתח את הכנס בפולנית, עבר לאידיש והציג את הבעיות. הוא היה מתבל את דבריו באמרות עממיות בעברית. הפתעה נעימה. הוא מציע הקמת ארגון כללי של ועדי בתים ברחוב לשנו ובאזור הסמוך במטרה להעלות את רמתה הכללית של השכונה מבחינת חיצונית ותברואתית ולהקלת מצבם של חסרי קורת גג. הארגון הכללי יושיט עזרה לוועדי בתים הזקוקים לכך.

גאנצווייך אישית יפעל בכמה כיוונים:

א.      הענקת כמה אלפי זהובים לחודש – אחוז מסוים מתוך ההכנסה הכללית שלו משכר דירה – לארגון הכללי של ועדי הבתים.

ב.      מתן הנחות בתשלום שכר דירה לדיירים נזקקים לפי המלצת ועדי בתים.

ג.       העמדת כל הסחורות המוחרמות על ידי 'המשרד למלחמה בספסרות ובמפקיעי המחירים' לרשות הארגון להפעלת מטבחים עממיים.

ד.      לחייב את בעלי המאפיות לספק חינם כמות מסוימת של לחם לחלוקה בין הנצרכים.

ה.      התערבות אישית אצל השלטונות הגרמניים – אם יהיה צורך בכך.

כל הנוכחים הביעו את תמיכתם בתוכנית. מציעים לפנות בשם ארגון ועדי הבתים לארגוני הסעד כדי לדון במציאת תעסוקה למחוסרי העבודה... הופעתו של גאנצווייך לא עוררה התנגדות, אבל אחד הנוכחים באולם פנה אל גאנצווייך ושאל: מהיכן הופעת, מי אתה, בשם מי אתה מדבר, מי נתן לך רשות להופעות פומביות ולארגון חיים ציבוריים? גאנצווייך ענה: אין זה חשוב מי אני ומי שלח אותי – שלח אותי השד עצמו, אבל אני רוצה לעשות דברים טובים ואני קיים לשם כך!

באותו כנס בחרו ועדה בת שלושה אנשים לניהול משא ומתן עם ארגון הסעד z.s.s., משום שאין ארגון הסעד רוצה לקיים כל מגע ישיר עם גאנצווייך... בערב נפגשה ועדה זו בדירתו הפרטית של גאנצווייך לשיחה לקראת המשא ומתן עם ה-ז'.ס.ס. העורך [כך קראו לגאנצווייך – א.ו.] סיפר: יושב ראש המועצה היהודית בזגלמביה הינו גיסי [הכוונה למשה מרין – א.ו.] הוא זוכה ליחס אוהד מצד הגרמנים והמליץ עלי בפניהם. ברשותי תעודות, שניתנו לי על ידי ה-ס.ד. ולא על ידי הגסטאפו, כפי שנוהגים לחשוב. התחייבותי כלפי הגרמנים מצטמצמת רק לנקיטת עמדה לויאלית כלפיהם. איני רואה כל דבר שלילי בכך, משום שגם מינויו של יושב ראש היודנראט המכובד, אדם צ'רניאקוב, ניתן על ידי הגסטאפו... גאנצווייך מתכנן רשת ענפה של ארגונים, שבשלב הראשון היו צריכים להיות מקבילים ליודנראט ומאוחר יותר יבואו, אולי, במקומו.

- קודם לכן תוארה פעולתה של "המשטרה הירוקה" כזרוע המבצעת של "המשרד למלחמה בספסרות ובמפקיעי המחירים". במשרד זה פעל גם בית משפט מיוחד, לשם הובאו כל אלה ששוטרי ה-"13" החליטו על כך. כן היה שם בית כלא23.

- כפי שציין גאנצווייך לעיל, הוקם ארגון נכים של מלחמת 1939. בראשו עמד אדם בשם גורקו (Gorko), לשעבר תת-קצין בצבא הפולני24. יתכן שארגון זה היה צריך לשמש משקל-נגד

ל-או.ד. מבחינה ספציפית זו, שבמשטרה של היודנראט התרכזו רבים מבין הקצינים היהודים בצבא הפולני לשעבר וחברי ארגון הקומבטנטים הפולניים.

- לגאנצווייך ניתן זיכיון בלעדי על הדבקת פלקטים בגטו25. היה זה מקור להכנסה כספית ובמידה ידועה לפיקוח על הפרסומים.

- בחודש מאי 1941 מארגן גאנצווייך מסגרת אחרת – "משרד לפיקוח על מידות ומאזניים ברובע היהודי"26. בראש משרד זה, שלא האריך ימים, עמדו אנשים שלא היו מתומכיה הקרובים של ה-"13". מצידו של גאנצווייך היה זה ניסיון נוסף להרחיב את תחום השפעתו ולמשוך לחוג מקורביו אנשים משכבות ציבוריות שונות.

- גאנצוווייך מצליח להשיג רישיונות להכנסת סחורות מיוחדות לגטו – דבר שלא עלה בידי היודנראט27.

- כן מקבל גאנצווייך שלושים אישורים לחודש לנסיעה מחוץ לוורשה ורישיונות יציאה מן הגטו28.

- גורמים ציבוריים רבים, ביניהם אף אלה שהסתייגו מפעילותו של גאנצווייך ונמנעו מלבוא במגע איתו, מבקשים את התערבותו לשחרור העצורים בידי הגרמנים. מספר טורקוב על מאמצי ראשי ארגון הסעד ז'.ס.ס. לשחרר את דוקטור מורגנשטרן, יושב ראש "היאס", שנאסר על ידי הגסטאפו. בעניין זה הוחלט לפנות לגאנצווייך: "...הוא קיבל אותנו בחיוך סרקסטי על פניו והתפלא על כך שבאנו אליו לביקור ואמר – אם צריך את הגנב מורידים אותו מעמוד התליה, עכשיו אתם באים אלי כאשר צריכים את טובתי, אבל כאשר אין-ספור פעמים הזמנתי אתכם לאירועים שאני ערכתי – איש מכם לא הופיע. אך אין דבר, אני לא נוקם ונוטר..."29. גם הפניה לגאנצווייך לא הצילה את חייו של דוקטור מורגנשטרן; הוא הוצא להורג.

- אולם לא רק "טיפול" בבעיות אישיות מספק את גאנצווייך. תושבי רחוב מלאבסקה האמינו, כנראה, שהודות להתערבותו של ראש ה-"13" נכלל הרחוב שלהם בגבולות הגטו; על כך מודה לו ועד מיוחד של רחוב זה בשם עשרת אלפים תושבים30. יתכן שעצומה זו אורגנה על ידי אנשי ה-"13" כדי להאדיר את שמו של גאנצווייך כדואג לתושבים.

- בתקופה מסוימת חילק גאנצווייך לחם חינם לנצרכים, וכנראה, גם תמיכה כספית31.

כל הפעילות הענפה הזאת, שדוגמאות בודדות מתוכה הובאו לעיל, באה ליצור סביב גאנצווייך אווירה של גואל ומושיע, של עסקן ציבורי שקשריו עם הגרמנים משרתים מטרות חיוניות לטובת האוכלוסייה היהודית.

גאנצווייך מנסה גם ליצור מגע עם גופים פוליטיים בגטו. הוא פונה ל"בונד" ולמפלגות אחרות, אך נדחה32.

למרות כל הפעילות הנ"ל לא הצליח גאנצווייך להבטיח לעצמו בסיס ציבורי ניכר בגטו, ולכן הוא מגלה רגישות מיוחדת למשיכת אנשי הרוח לחוגו. הוא רוצה להיפך לפטרון שלהם ולסייע להם.

כך מעריך את הדברים רינגלבלום33: "...הגסטאפובצים היהודיים מחפשים כבר עכשיו אליבי. הם משתדלים בכל האמצעים ליפות את עצמם ולהוכיח שהם אנשים הגונים, יהודים טובים הדואגים רק לעניין הכלל. גאנצווייך הוא מצנאט של הספרות היהודית, האומנות והתיאטרון. הוא עורך תמיד קבלות פנים לסופרים יהודים ואמנים ומאכיל את אורחיו – דבר שהוא החשוב ביותר בתקופתנו. הלל צייטלין מקבל ממנו תמיכה חודשית בסך חמש מאות זלוטי. גם יצחק קצנלסון נכנס אליו מזמן לזמן. כן מקיים קשרים הדוקים עם גאנצווייך גם שחקן יהודי ידוע – אייזיק סמבערג. הוא תומך בשורה של שחקנים...". רינגלבלום כותב שגם יאנוש קורצ'אק נעזר בגאנצווייך34.

מבין דמויות ציבוריות בודדות שהזדהו עם גאנצווייך היה מ. לייזרוביץ, אחד מעורכי העתון "היינט"35.

באופן פעיל וישיר היו קשורים ב-"13" רק יחידים מבין אנשי הציבור בגטו ורשה. נזכיר כאן את יהודה וארשאוויאק, סופר יהודי-עברי. הוא מילא תפקיד של ראש המדור לעיתונות ולהסברה ב-"13". כן פעלו במסגרת "העזרה המהירה היהודית" (ראה בהמשך) בני משפחת החזן המפורסם סירוטה ודוקטור לייבונר – רופא ידוע ועסקן ציבורי ותיק36.

ניתן לקבוע באופן ברור שלא עלה בידי גאנצווייך למשוך אישי ציבור לחוג תומכיו. אם הייתה קבוצת אנשי ציבור שהסכימו לקבל את עזרתו הרי יש להבין זאת על רקע המצב הכלכלי הקשה בגטו, אך אין לפרש זאת כהסכמה לדרכו של גאנצווייך. רובם המכריע הסתייגו ממנו, וכדי להעריך את האווירה שיצר גאנצווייך סביבו, מציינים שלעתים אנשים היו ממציאים אישורים רפואיים על מנת להצדיק את היעדרם מפגישות שהוא קיים37.

למסכת הפעילויות של גאנצווייך יש להוסיף שלאורך כל הקו בלטו סימנים של פולחן האישיות. הוא מארגן אירועים שמטרתם העיקרית הייתה לפאר את עבודתו. אנשיו שקדו על ארגון טקסים שבמרכזם עמדו גאנצווייך ובני משפחתו. באחת התעודות נשתמר תיאור מפורט של חגיגה המונית לציון בר-מצווה של בנו – סאמעק38. באחד מאולמות התיאטרון בגטו התכנסו תומכיו של גאנצווייך ואולי גם אחרים שקיוו לזכות בכיבוד שהוכן לרגל המאורע. מעל לבמה המקושטת נישאו נאומים שהעלו על נס את פועלו של גאנצווייך. הנאומים הופסקו בקריאות לחיי גאנצווייך וה-"13". מנהיג ה-"13" ניצל הזדמנות זו כדי להציג בפני הקהילה את השקפותיו. הוא מדגיש את שאיפתו להביא ל"קואורדינציה וקונסולידאציה של כל המוסדות בגטו". מותר לראות בדברים הנ"ל את רצונו להשתלט על החיים הציבוריים בגטו.

אולם, עם כל המאמצים הללו לא היו לו לגאנצווייך אשליות רבות בקשר למעמדו הציבורי בגטו, והוא מאשים בכך את חבריו הקרובים וטוען שעל ידי התנהגותם השלילית הכשילו אותו39.

בשל היעדר מקורות אין באפשרותנו לתאר את עברם החברתי-הציבורי של כל אנשי ה-"13", אבל מתוך הנתונים החלקיים הפזורים, רוכזו בטבלה הבאה שמות עשרים איש, המהווים את הגרעין של אנשי המפתח ב-"13" ובשלוחותיה.

 

 

שלושת האחרונים היו מראשי "העזרה המהירה היהודית" (ראה בהמשך) – ארגון מוסווה של ה-"13" אחרי חיסולה הרשמי.

הנתונים הנ"ל מצביעים על כך, שהקבוצה המרכזית של גאנצווייך הייתה מורכבת בעיקר מאנשים שמחוץ לוורשה, חלקם אנשי העולם התחתון ואחרים לא היו מוכרים בחיים הציבוריים. אותם הבודדים המוכרים בוורשה מהווים מיעוט זעיר ומקבלים למעשה את תכתיבם של האלמנטים השליליים שבמנהיגות ה-"13". האנשים כנ"ל לא יכלו לשנות את תדמיתה הציבורית של ה-"13" על כל הגלגולים הארגוניים שעברו עליה.

 

היחסים בין היודנראט וה-"13" עד לחיסולה הפורמלי של זו באוגוסט 1941

מאז הופעתה של ה-"13" בגטו הורגשה מתיחות בינה לבין היודנראט. רגישות גדולה ביחס ל-"13" מגלה צ'רניאקוב אישית. כוונותיי של גאנצווייך בקשר ליודנראט היו שקופות והוא חותר תחת מעמדו גם בקרב האוכלוסייה היהודית וגם אצל הגרמנים.

עד לחודש אפריל 1941, זאת אומרת ארבעה חודשים ראשונים לפעילותה של ה-"13", עמדו בסימן ההתבצרות של כל אחד מן הצדדים בעמדותיו.

באביב 1941 הורגש שינוי-מה ומתרבים הסימנים לפיהם גאנצווייך איננו בטוח בקשר למעמדו ומחפש פתרונות בשני כיוונים אפשריים:

א.      אפשרות להשתלב ביודנראט בעמדת מפתח;

ב.      הכנת מסגרות ארגוניות אחרות במקום "המשרד למלחמה בספסרות ובהפקעת המחירים".

במקביל לכך מתחזק והולך מעמדו של היודנראט. כיצד ניתן להסביר התפתחות זו? אין להוציא מכלל אפשרות היווצרות הערכה אצל הגרמנים שגאנצווייך לא הצדיק את האמון שנתנו בו ולא הצליח להיפך לגורם ציבורי רציני בגטו. אולם את הסיבה העיקרית לירידת קרנה של ה-"13" ולחיזוק יחסי במעמדו של היודנראט יש לחפש בשינוי המדיניות הכלכלית של הגרמנים ביחס לגטו ורשה.

השיטות לניצול הפוטנציאל הכלכלי היהודי אינן אחידות – לא מבחינת המקום ולא מבחינת הזמן.

בגטו ורשה ניתן להצביע על השלבים הבאים40:

1.      מ-1.12.40 עד 19.5.41 – תקופה בה עמד Alexander Palfinger בראשו של Transferstelle;

2.      מ-19.5.41 ועד להתחלת הגירוש הגדול ב-22.7.42.

 

השלב הראשון: הדבר האופייני לשלב זה הוא הטלת הסגר הרמטי על הגטו וניתוק מוחלט בינו לבין הצד הארי גם בתחום הפעילות הכלכלית. פאלפינגר ראה ב"טראנספרשטלה, מוסד יחיד שעליו לרכז בידיו את כל היוזמה הכלכלית בקשר לגטו. הוא היה מקבל הזמנות לייצור ומעביר אותן באופן מרוכז למחלקה המתאימה ליד היודנראט לביצוע. המדיניות הכלכלית בשלב זה התבססה על כמה עקרונות:

- ניצול מרבי של חומרי גלם המצויים בגטו – עד כמה שאפשר ללא הזרמת חומרים מבחוץ.

- הפעלת כוח עבודה יהודי זול המצוי בגטו.

וכך רואים את הגישה, שמבצעה היה פאלפינגר, כניסיון להוציא תועלת כלכלית מרבית מתוך הגטו בלי להשקיע משאבים מבחוץ.

ביצועה העקיב של מדיניות זו היה צריך להביא לשדידה מוחלטת של הרכוש היהודי, שעדיין נשתמר בגטו, ולמיצוי כל המשאבים הכלכליים שבו. הייתה כאן התעלמות מוחלטת משיקולים כלכליים של מחזוריות, אלא ניצול הקיים עד תום.

ואומנם עד מהרה נתגלו קשיים. כבר בחודש מארס 1941 הודיע צ'רניאקוב לגרמנים על מחסור חמור בחומרי-גלם, דבר העלול להביא להפסקת כל ייצור בגטו. ההסגר הכלכלי המוחלט על הגטו נתן את אותותיו גם בתחום אספקת המזון לאוכלוסייה. מנות המזון היו אפסיות, המחירים בשוק השחור האמירו. רעב כבד פקד את התושבים. במצב זה המקור היחיד להקלת המצוקה הייתה הברחה. הגרמנים מצידם עושים הכול כדי לחסום גם דרך זו.

ועל רקע של מדיניות כלכלית נוקשה ובלתי מתפשרת זו הופיע בגטו "המשרד למלחמה בספסרות ובהפקעת המחירים" של גאנצווייך עם "המשטרה הירוקה". בפרקים הקודמים התייחסנו לפעילותה של ה-"13" מנקודת ראות יהודית. עתה ננסה לראות את הדברים מן הצד הגרמני. לגרמנים היה עניין רב ב-"13" מבחינת הדוורסיה הציבורית והפעילות המודיעינית, אך יש מקום לבדוק את קיומה גם בהקשר למדיניות הגרמנית הכלכלית לגבי הגטו. נראה שדווקא התמורות במדיניות הכלכלית הגרמנית עשויות להסביר לא מעט את התנודות ביחס הגרמנים אל ה-"13".

ואכן, התחלת המדיניות הכלכלית הנוקשה של פאלפינגר חופפת את התחלת פעולתו של גאנצווייך בגטו. המטרה המוצהרת של ה-"13" הייתה מלחמה בספסרות ובהפקעת מחירים. באיזו מידה פעלו שוטרי ה-"13" בנושא זה עמדנו כבר קודם לכן, אולם, מסתבר ש"המשטרה הירוקה" נקטה אמצעים נגד כל צורות ייצור בלתי-חוקיות בגטו. הם מתחילים בחיפושים אחרי מפעלים בלתי-חוקיים, מקומות בישול שיכר, טחנות ביתיות ומאפיות. כמו כן עסקה ה-"13" בבילוש אחרי היהודים שהסתירו מטבע קשה, תכשיטים, סחורות וחומרי גלם. סביב הפעילות הזאת סחטו שוחד מן האנשים, אך במקרים רבים מסרו על כך לגרמנים, אשר ערכו חיפושים, החרימו את הרכוש ואסרו את האנשים.

רואים אפוא שעבודתה של ה-"13" תאמה לגמרי את הגישה הגרמנית בשלב זה, והיא – שוד הרכוש היהודי והחנקת כל פעילות כלכלית שלא אושרה ולא הייתה מבוקרת על ידי ה"טראנספרשטלה".

כאמור, המדיניות הכלכלית בשלב א' עוררה קשיים רבים ובאפריל 1941 מסתמנת אצל הגרמנים רוויזיה של קו זה. מצד חוגים מסוימים בממשלת הגנרל גוברנמן נמתחה ביקורת על המדיניות הכלכלית הנוכחית העתידה להביא לשיתוק מוחלט של הפוטנציאל הכלכלי של גטו ורשה. ולכן מתגבשת תוכנית חדשה. יצוין שגם נקודת המוצא של תוכנית זו היא ניצול כלכלי של המשק היהודי, אבל על יסודות אחרים, יעילים יותר. וכך מציע Max Bischof, המפקח הגרמני על הבנקים, לאפשר ליהודים לנצל באופן חוקי חלק ניכר מאמצעיהם הכספיים שהוקפאו על ידי הגרמנים. צמד זה יעודד, לדעתו, את היהודים להשקיע את הונם בהרחבת הייצור ואף להפעלתו של חלק מן ההון "השחור" המצוי בגטו.

הצעותיו של בישוף נתקבלו והורחבו. סוכם שיש לבסס את הפעילות הכלכלית בגטו על יסודות שונים וחדשים:

- להחיות ארגונים כלכליים ולהעמיד לרשותם הון עצמי, בחלקו על ידי הפשרת חלק מן ההון המוקפא בבנקים;

- הארגונים הללו יעבדו תחת פיקוחן של חברות גרמניות פרטיות;

- קבלת הזמנות לייצור לא תיעשה באמצעות ה"טראנספרשטלה" ומוסד זה יסתפק רק בפיקוח כללי;

- הומלץ לאפשר למפעלים יהודיים לבוא במגע ישיר עם גורמים כלכליים מחוץ לגטו.

אין לראות בשינוי זה נטייה להקל את מצוקת הרעב בגטו, משום שגם עתה הוחלט לשמור על תת-תזונה ועל ניתוק בין אוכלוסיית הגטו לצד הארי. זה היה רק שינוי בטקטיקה לניצול טוב יותר של המשאבים היהודיים.

ההנחיות הנ"ל אושרו ב-19.4.41. כן הוקם משרד מיוחד, "קומיסריאט לגטו ורשה", וכקומיסר מונה Heinz Auerswald41. אלכסנדר פאלפינגר הודח מתפקידו ובמקומו מונה מאקס בישוף, ממעצבי הקו החדש. באות זמן חלק שינוי-מה במעמדו הפורמלי של צ'רניאקוב והוא קיבל סמכויות כראש-עירייה של הגטו. גם אם לגבי צ'רניאקוב אין זה מהווה שום שינוי מהותי, הרי יש בזה כדי לחזק את מעמדו בתחרות עם ה-"13".

וכך מתחיל שלב ב' במדיניות הכלכלית הגרמנית לגבי גטו ורשה. למרות שהגרמנים מעודדים עכשיו פעילות כלכלית מחוץ ליודנראט, בכל זאת מעוניינים הם בחיזוקו כמסגרת יחידה המופקדת על חיים ציבוריים בגטו. במקביל לכך התחיל תהליך ירידה של ה-"13" במתכונתה הארגונית הנוכחית. הפעילות הכלכלית של "המשטרה הירוקה" אינה תואמת יותר את הקו הכלכלי החדש, ומאפריל 1941 עד אוגוסט שנה זו נמשך תהליך חיסולה של ה-"13" וטראנספורמציה למסגרות ארגוניות חדשות ולשיטות עבודה בהתאם למצב החדש.

במגעים שנוצרו בין הגרמנים ליודנראט בשאלת ה-"13" בלטו שתי בעיות:

א.      מה יהיה עתידו הציבורי של גאנצווייך;

ב.      מציאת הסדר לגבי המשטרה של ה-"13".

כאן יש לציין שמשא ומתן ישיר בין צ'רניאקוב לגאנצווייך כמעט ולא היה קיים. ב-28.4.41 נשאל צ'רניאקוב על ידי בוניפר (Bonifer), איש הגסטאפו בוורשה, האם התחיל כבר במשא ומתן עם גאנצווייך. תשובתו של צ'רניאקוב הייתה שלא קיבל שום הוראה על כך42. גאנצווייך אינו משלים עם העובדה שמעמדו מתערער, ופותח בלחץ נגדי באמצעות בעלי חסותו הגרמניים.

ב-10.5.41 מספרים הגרמנים לצ'רניאקוב שגאנצווייך ושטרנפלד מעוניינים לדחוק את רגליו מראשות היודנראט43.

באותו חודש ביקר בוורשה רומקובסקי, יושב ראש היודנראט בלודז', וקרא לשלום-בית ולהסדר בין היודנראט ל-"13"44.

ב-30.5.41 הודיע אוארסוואלד לצ'רניאקוב שה-"13" תהיה כפופה ליודנראט ואת גאנצווייך יש לקבל למוסדות הקהילה. כאשר שאל צ'רניאקוב האם עליו לצרפו למועצה, ענה שאין זה הכרחי – "הוא יכול להיעשות אולי ל'רפרנט משפטי' "45.

בשלב זה הכיוון המסתמן הוא שילובה של ה-"14" ביודנראט. לגאנצווייך הוצע תפקיד של פקיד למשימות מיוחדות. אשר ל"משטרה הירוקה", הורה צ'רניאקוב לשרינסקי להתחיל בהכנות לקבלתה לידיו46.

הרישום ביומנו של צ'רניאקוב בתאריכים מסוימים משקף יפה את ההתרוצצות בין כוחות גרמניים שונים בקשר ל-"13"47:

5.6.41 - ב-4.30 אצל אוארסוואלד... בעניין Uberwachungsstelle [ה-"13" – א.ו.] הודיע, ששרינסקי יכוף את כולם תחת מרותו כאנשי שירות רגילים, את גאנצווייך יזמין אליו, אם הוא יבעט...

10.6.41  - ב-5.30 אצל אוארסוואלד. הוא הודיע שעל גאנצווייך להיות אצלי ולעבור את כל

                המחלקות.

12.6.41  - גאנצווייך קיים התייעצות עם הכנופיה שלו והוא ממשיך לאיים.

17.6.41  - בבוקר בקהילה. אחר כך אצל הקומנדיר של הגסטאפו. הוא קרא לבראנדט ושאל

                על ה-'13'. הורה להזמין את גאנצווייך, שטרנפלד ולווין.

18.6.41  - ב-11.30 אצל אוארסוואלד. גאנצווייך צריך להיות מפקח במועצה...

19.6.41  - ב-9.30 אצל אוארסוואלד. הודיע שלעת-עתה אין לי לתת כל תשובה לגאנצווייך.

20.6.41  - ב-3.30 אחר הצהריים אל אוארסוואלד. הוא הודיע שה-'13' חוסלה סופית ועליה

                לבעור לפיקודו של שרינסקי. במידה שבשירות הסדר תהיה מחלקת פלילית, יהיה

                גאנצווייך המנהל שלה...

ובכל אותה התקופה עוקבים בגטו אחרי המאבק בין היודנראט ל-"13". אנשים מדברים על מיזוג קרוב ביניהם. מעלים את האפשרות של איחוד בין שתי המשטרות: ה-או.ד. וה-"13". "...טוענים שההסדר הוא כבר עובדה. לפי הידיעות עומד גאנצווייך להיות סגנו של צ'רניאקוב ולקבל לניהולו את מחלקת האספקה או ארבייטסאמט". אולם רושם אותה כרוניקה מציין ב-14.6.41 שהמשא ומתן בין היודנראט ל-"13" לא עלה יפה48.

ואומנם ב-21.7.41 הוכרע המאבק כמעט סופית49. ה-"13" חוסלה פורמלית. גאנצווייך לא נכנס ליודנראט ויחד עם אנשיו המשיך לפעול במסגרת ארגונית אחרת.

וזה לשון המכתב ששלח אוארסוואלד לגאנצווייך: "תחנת הפיקוח למלחמה בספסרות ובמפקיעי המחירים ברובע היהודי מתפרקת מיד. למשתייכים אל 'תחנת הפיקוח' אסורה כל המשכת פעולתם במה שהיה עד עכשיו שטח הפעולה של 'תחנת הפיקוח'. נכסי התחנה עוברים לידי ראש היודנראט בוורשה – מינהל רובע המגורים היהודי. ספרים עסקיים וכל התיקים יש להעביר לידי ראש היודנראט, את תעודות השירות של עובדי התחנה ואת הציוד הנמצא בידיהם (כובעי השירות וכו') יש ליטול מהם וגם אותם להעביר לידי ראש היודנראט. המשתייכים ל'תחנת הפיקוח' יתקבלו אל שירות הסדר היהודי, במידה שהם כשרים לכך. בעיית העסקתם של העובדים הבכירים נשארת שמורה להכרעה.

                                                                                    [חתום] אוארסוואלד"

 

אולם גם עכשיו גאנצווייך עדיין לא נכנע. ב-22.7.41 הוא פונה אל E. Kah, ראש ה-ס.ד. בוורשה, וזה מצווה לעכב את פירוק ה-"13"50.

ובכל זאת ב-5.8.41 מופיעים נציגי היודנראט והגרמנים ברחוב לשנו 13 וחותמים על פרוטוקול המאשר את חיסולה של ה-"13" והקובע באופן מעשי את הסדרים לפירוקה51.

בסעיף מספר 3 בפרוטוקול קובעים שהכרטסת האישית של שוטרי ה-"13" נמסרת לרשותה של הנהלת שירות הסדר היהודי עד אשר ייגמר תהליך העברת אנשי "תחנת הפיקוח" אל שירות הסדר. אחר גמר פעולות ההעברה חייב יהיה מנהל שירות הסדר היהודי למסור את הכרטסת הזאת למשטרת הביטחון – מחלקה 2. גם אם עלה בידי אנשי ה-"13" להשמיד או להעלים חומר שלא היו מעוניינים שיגיע לידי ה-או.ד., הרי מבחינה עקרונית ומעשית עוברים חלקים של "המשטרה הירוקה, אל תחת מרותה של ה-או.ד.

בסעיף 4 נאמר: "קבלת אנשי 'תחנת הפיקוח' אל 'שירות הסדר היהודי' תבוצע לפי הצווים והדינים המחייבים לשם קבלתם האפשרית אל שירות הסדר היהודי צריכים אנשי התחנה להגיש:

א.      הצעה;

ב.      קורות חיים;

ג.       הצהרת התחייבות לקיים את השירות ללא תמורה כספית, לפי המתכונת שהיא בת תוקף בשירות הסדר היהודי;

ד.      שאלון.

עם קבלתם האפשרית אל שירות הסדר לא תחייב התחשבות בדרגות שניתנו ב'תחנת הפיקוח' ".

לאחר קביעת היסודות הנ"ל התחיל השלב המעשי של פירוק. מנהיגות ה-"13" מעוניינת להבטיח לאנשיה משרות מוגנות ולוחצת לקבלת רבים מאנשיה לשורות ה-או.ד. יתכן מאד שהם ראו בזה אמצעי וגם סיכוי לקדם את האינטרסים שלהם מבפנים.

שרינסקי מצידו עושה הכול כדי להבטיח פיקוח על אנשי ה-"13" שנתקבלו ל-או.ד. מצד אחד הם נתקבלו על בסיס אישי, אך כדי להקל על המעקב אחריהם ניתנו להם מספרי שירות רצופים, מ-1700 עד 521823, והדבר היה צריך להבטיח את זיהויים. מתוך כך לומדים אנו, שלמשטרה היהודית הצטרפו כמאה ושלושים אנשי "המשטרה הירוקה". מפקדת ה-או.ד. השתדלה לא לקבל אנשים שלא לפי רוחה, ובמיוחד סירבה לקבל את קציני ה-"13". קצין

ה-"13" שרצה להתקבל למשטרה היהודית היה נאלץ לוותר על דרגותיו ולהתגייס כשוטר פשוט53. אין לראות בזה התנגדות מטעמים ציבוריים, אך מפקדת ה-או.ד. לא הייתה מעוניינת בהיווצרות גרעין בשורותיה שיחתור תחת מעמדה.

שילובה של קבוצת שוטרי ה-"13" לא שינה באופן מהותי את הרכבה האישי של ה-או.ד. בכל אופן לא הייתה זו תוספת של אלמנטים חיוביים.

בעיני תושבי הגטו צירוף זה חיזק עוד יותר את תדמיתה השלילית של המשטרה היהודית. כך מעריך רינגלבלום את המצב54: "ה-'13' פורקה סופית. חלק מאנשיה ישולב במשטרה היהודית. מאחר וגם הטיפוס המוכר, מפקד המשטרה של ה-'13', קובע בין היתר מי יהיה בין המאתיים שיעברו ל-או.ד., יש מקום לחשש מבוסס שאם היו עוד אנשים הגונים במשטרה היהודית, עתה הם יידרדרו מבחינה מוסרית".

לסיכום השלב השני: ינואר-אוגוסט 1941 – ניתן לומר שפרק זמן זה מסתיים בהצלחתם של אותם הגרמנים, שפעולתה של ה-"13" לא הייתה לפי רוחם וזאת משתי סיבות:

א.      מבחינה כלכלית – עם ביצוע מדיניות כלכלית חדשה לגבי הגטו הפכה הפעילות הכלכלית של ה-"13" למכשול.

ב.      הגורמים שהיו מופקדים ישירות על ניהול הגטו, וביניהם הקומיסר אוארסוואלד, לא ראו בעין יפה התערבות בלתי-אמצעית של חוגים כמו ה-ס.ד. או הגסטאפו. מאוחר יותר משתנים יחסי הכוחות בין החוגים הנ"ל.

הוויתורים של החוגים שעמדו מאחורי גאנצווייך היו חלקיים בלבד והם המשיכו לעבוד איתו בדרכים אחרות.

שלב זה מסתיים בחיזוק מעמדו של היודנראט וה-או.ד. גאנצווייך מבצע נסיגה טקטית ומנסה להתבסס על ידי הפעלת מסגרות אחרות.

עם חיסולה של "המשטרה הירוקה" נעלם גורם משטרתי אחד מן הנוף בגטו ורשה. אבל גם בארגון החדש, שהוקם על ידי גאנצווייך ומקורביו, ישנם יסודות משטרתיים בולטים.

 

השלב הבא: מאוגוסט 1941 עד הגירוש הגדול ביולי 1942

כבר בחודש אפריל 1941, כאשר הופיעו סימנים ראשונים של אפשרות שינוי במעמדה של

ה-"13", יסד גאנצווייך מוסד חדש בשם: "יידישע גיכע הילף" או "יידישע רעטונגס הילף" ("עזרה מהירה יהודית" או "עזרת הצלה יהודית"). המטרות המוצהרות היו: הושטת עזרה לנפגעים ברחובות הגטו וסיוע לאוכלוסייה העניה55.

כבר בניסוח המטרות מבחינים בשני כיוונים: עזרה רפואית וסוציאלית ובנקודה האחרונה רואים את המשך המגמות הציבוריות של גאנצווייך. עד מהרה הרחיב גאנצווייך את המסגרת הארגונית והקים שלושה מדורים בתוך "העזרה המהירה"56: א. מדור הנוער, ב. מדור הנכים. ג. מדור לענייני הדת; וכן מסגרות נוספות, כמו: חוג לעברית, מדור להגנת העבודה, מחלקה לעבודת כפייה, מדור למלאכה ומסחר, ליגה אנטי-סובייטית. מדור הנוער שליד "העזרה המהירה" מארגן קורסים לצעירים ומקים בתי-מלאכה, מוקמות גם פנימיות לנוער ללא קורת גג, פותחה קופה לעזרה הדדית ונערכו מפגשים על נושאים ספרותיים ופעולות ספורט57.

לפנינו נטייה לפרוץ את התחום הצר של העזרה הרפואית והסוציאלית וניסיון להתייחס לנושאים ציבוריים נוספים, ועל ידי כך ליצור קשר עם שכבות חברתיות שונות ולגייס תמיכה ציבורית רחבה עד כמה שאפשר. כנראה שגם בשלב זה לא נטש גאנצווייך את תקוותו לערער את מעמדו של היודנראט, ולכן בונה הוא מערכת ענפה של מוסדות המקבילה ליודנראט, ובמידה מסוימת אף מקבילה לתחומי פעילות של ארגונים ציבוריים שמחוץ ליודנראט.

אולם פעולתה של ה-"13" בשלב הראשון לא סייעה להרחבת הבסיס הציבורי של "העזרה המהירה". התדמית השלילית הפריעה והמדורים החדשים לא הצליחו למשוך לתוכם עסקנים בולטים, ולכן "העזרה המהירה" התבססה בעיקר על שתי יחידות, שפעלו למעשה יחד:

1. היחידה הרפואית;  2. המשטרה של "העזרה המהירה".

 

המבנה הארגוני של "העזרה המהירה" ופעולתה

"העזרה המהירה" אימצה לעצמה את חלוקת הגטו לשישה אזורים בדומה לחלוקה המקובלת של ה-או.ד. בכל אזור פעלו מספר תחנות לעזרה ובהן צוות רופאים וחובשים המצויד בחומרי עזרה ראשונה.

כן סיירו צוותים דומים ברחובות הגטו ולהם נוסף על ציוד עזרה ראשונה גם מימיות עם תה וכמה פרוסות לחם. התה והלחם באו להקל על מקרים של התמוטטות מפאת הרעב ברחובות הגטו58.

לרשות "העזרה המהירה" עמדה מרכבה מיוחדת להעברת חולים שנקראה "מרים" על שם אשתו של גאנצווייך.

ראשי המוסד תכננו רשת גדולה של תאים שהיו צריכים לכסות את הגטו כולו. מבנה זה היה צריך להיות מקביל גם לשלוחות ה-או.ד. וגם לוועדי בתים. המבנה המוצע מצטייר כך59:

- נציג הבית;

- נציג הבלוק;

- נציג השכונה – הכוללת ארבעים בתים;

- ראש האזור – כולל ארבע מאות בתים.

על ראש האזור לקיים קשר הדוק עם הרופא האזורי.

נציגי כל היחידות הנמוכות חייבים היו לשמור על מצב התברואה באזור הנתון לפיקוחם. היה עליהם לדווח על מחלות, להזמין עזרה רפואית בהתאם לצורך ולהושיט עזרה לעניים.

כדי להבטיח מימון הפעולות נקבע עקרון של חברות, כאשר כל חבר היה צריך לשלם זלוטי וחצי לחודש.

התוכנית הנ"ל לא התגשמה ועיקר עבודתה של "העזרה המהירה" הצטמצמה לתחנות אזוריות ולסיורים ברחובות.

בראש המוסד עמדו מספר אנשים מוכרים בוורשה60:

- גרשון סירוטה, החזן המפורסם – יושב ראש הכבוד;

- דוקטור י. לייפונד, רופא ידוע ועסקן ציבורי – יושב ראש "העזרה המהירה";

- דוקטור סירוטה, בנו הבכור של גרשון – רופא ראשי;

- דוקטור סוכאטין – רופא אחראי;

- דוקטור פייקארסקי – רופא אחראי.

אברהם גאנצווייך לא מילא שום תפקיד רשמי ב"עזרה המהירה", אך ראו בו פטרון ומנהיג רוחני של הארגון61.

 

המשטרה של "העזרה המהירה"

לצידם של אנשי הרפואה פעלה משטרה מיוחדת. הם היו צריכים ללוות את הצוותים הרפואיים בכל פעולותיהם.

בראש המשטרה עמד אדם בשם קניגל. מוצאו מלבוב, שם עסק בענייני סרטים. הוא נחשב לאיש העולם התחתון62. אין פרטים מדויקים על מספר השוטרים, אך יחידה זו מנתה כמה מאות איש. הגרעין העיקרי של משטרה זו היו אנשי ה-"13" לשעבר שלא הצטרפו ל-או.ד.

הצוותים הרפואיים והשוטרים נשאו אותם המדים. על הכובעים המקובלים אצל אנשי ה-או.ד. היה לשוטרי "העזרה המהירה" פס אדום מסביב, ובשל כך נקראו גם "השוטרים האדומים".

נוסף על המטרות המוצהרות פיתחה "המשטרה האדומה" פעילות מסוג אחר. הם הפעילו טרור נגד האוכלוסייה וסחטו כספים וסחורות בתואנות שונות. כן היו פעילים בעסקי הברחה. המרכבה "מרים" של "העזרה המהירה" הייתה עוברת ברחובות הגטו עמוסה לא בחולים אלא בסחורות מוברחות63, ובזה המשיכה "המשטרה האדומה" את המסורת של "המשטרה הירוקה". ההבדל היחידי היה בכך, שאנשי קניגל עוקבים ובולשים אחרי הייצור הכלכלי בגטו, כפי שהדבר היה בראשית פעילותה של ה-"13", בתקופת המדיניות הכלכלית של פאלפינגר (ראה לעיל).

 

פעילותם של גאנצווייך ושותפיו בשלב זה

כפי שצוין, לא קיבל גאנצווייך שום תפקיד רשמי ב"עזרה המהירה", אך הוא שיזם את הקמתה ופרש את חסותו עליה. הוא ממשיך בארגון אירועים ספרותיים ומטפח את אישיותו הציבורית. אולם הוא ומקורביו הבולטים לא ויתרו גם על הפעילות הכלכלית בגטו בהתאם לקו החדש שעודד הקמתם של חברות ומפעלים64:

- אברהם גאנצווייך הפך לבעליו של מרכז מסחרי גדול ברחוב לשנו 14;

- דוד שטרנפלד, לשעבר מפקד "המשטרה הירוקה", עסק במסחר סיטונאי ובין קוניו גרמנים רבים.

- עורך דין לווין – שותף בתעשייה לעיבוד עצים;

- וולף שימנוביץ – מעורב בתעשיית מתכת;

גם האחרים מראשי ה-"13" הלכו בעקבותיהם.

סמוך לחיסולה של ה-"13" באמצע 1941 נפרדו דרכיהם של גאנצווייך ושל שותפיו – מוריץ קון וזליג הלר, שניהם סוחרים מלודז' אשר נמלטו לוורשה והיו יחד עם גאנצווייך מראשי

ה-"13". הם נחשבו בגטו סוכני הגרמנים. הסיבות המדויקות לפילוג זה אינן ידועות. מותר להניח שהיה כאן מאבק על השפעה ותחרות כלכלית.

ואומנם קון והלר מפתחים פעילות כלכלית רבה ובשל קשריהם עם הגרמנים מקבלים זיכיונות בלעדיים בכמה שטחים חשובים. הם פתחו מרכז מסחרי גדול בגטו, הפעילו אומניבוסים רתומים לסוסים שכונו "קון-הלר'קס" וכן השתדלו אצל הגרמנים "לטובת" אנשים שונים. כך, למשל, בחודש ספטמבר 1941, לאחר שכבשו הגרמנים את שטחי המזרח, היו רבים מעוניינים בהעברת בני משפחתם ממזרח פולין לוורשה וקון הלר עסקו בהשגת אישורים לכך וזאת תמורת כסף רב65.

קון והלר לא רצו לפגר אחרי גאנצווייך גם בתחום הפעילות הציבורית. הם פועלים בקרב חוגים דתיים, תומכים ברבנים, מעניקים כספים להחזקת "חדרים", ישיבות וגני ילדים66.

בינתיים מחריפה והולכת המדיניות הגרמנית כלפי היהודים וגובר הטרור בגטו. אחד השיאים היה ברצח חמישים ואחד אנשים בלילה שבין 17 ל-18 באפריל 671942. והנה מסתבר כי בין הקורבנות, שהיו בעיקר אנשים חשודים בפעילות מחתרתית, נמצאו גם מראשי ה-"13", והם: לווין, מנדל, שימנוביץ וגורקו68.

ברשימת המועמדים לחיסול היו גם גאנצווייך ושטרנפלד, אך הם הוזהרו מראש, הצליחו להימלט מן הגטו ולהסתתר בצד הארי69.

הגרמנים מודיעים ברבים שגאנצווייך ושטרנפלד נידונו למוות והתחילו במצוד אחריהם. בחיפושים השתתפו גם אנשי ה-או.ד. שהחתימו את כל ועדי הבתים על התחייבות שלא יעניקו מחסה לגאנצווייך ויודיעו לשלטונות על כל דבר שיש בו כדי לעזור לאתר אותם70.

בגטו רווחו הערכות שונות לסיבות האפשריות שהביאו את הגרמנים לפגוע בראשי ה-"13":

הגרמנים נוהגים לחסל את סוכניהם כאשר אלה יודעים יותר מדי71;

הפגיעה באנשי ה-"13" היא תוצאה של סכסוכים בין קבוצות שונות של הגרמנים במשטרת הביטחון, ובמקרים כאלה נהגו אנשי קבוצה אחת לחסל סוכנים של קבוצה שניה72;

יתכן שהייתה כאן הלשנה של קבוצת קון-הלר על גאנצווייך בעקבות תחרות פרועה ביניהם אחרי הפילוג73.

אחרי האירועים הנ"ל ואחרי בריחתו של גאנצווייך מן הגטו נתערערו היסודות עליהם נשענה פעולתם של אנשים ומוסדות שקמו ביוזמתו ונהנו מתמיכתו.

 

פעולתה של "העזרה המהירה" אחרי אפריל 1942 ובזמן הגירוש הגדול – עד לחיסולה

אחרי אפריל 1942 עוברת על "העזרה המהירה" ריאורגניזציה. קניגל, מפקד המשטרה של מוסד זה, הופך לדמות המרכזית74. אנשי הציבור שעמדו עד לשלב זה בראש "העזרה המהירה", כמו דוקטור לייפונר ובני משפחת סירוטה, הועמדו בצל, מעמדם נחלש ואינם ממלאים יותר תפקידים מהותיים.

"המשטרה האדומה" שומרת על מסגרתה הנפרדת וקניגל מקיים קשר ישיר עם ה-ס.ד.75 אין שום מגעים לפירוקם או לשילובם ב-או.ד.

עם תחילת הגירוש הגדול ב-22.7.42 משתתפת המשטרה של "העזרה המהירה" באקציה לצידה של ה-או.ד.76, ומייחסים לה התנהגות שלילית. ראשיה מנצלים את הקשרים עם הגרמנים כדי להשיג אישורים המקנים בשלב מוקדם של הגירוש זכות להישאר בגטו ומוכרים אותם תמורת כסף רב.

בחודש ספטמבר 1942, לקראת סוף הגירוש, רוכזו שוטרי "העזרה המהירה" בבלוקים מיוחדים יחד עם ה-או.ד. באותה תקופה הם נתונים למרותם של אנשי ה"וורטארפאסונג" שליד מפקדת ה-ס.ס. והמשטרה במחוז ורשה77.

מפקדה האחרון של "המשטרה האדומה" היה דוקטור הרברט שטארר, עורך דין מדאנציג, לשעבר המזכיר הכללי של ה-"13" ומעוזריו הקרובים של גאנצווייך78.

במהלך הגירוש צומצם מספר השוטרים למאה ועם סיום הגירוש היא חוסלה סופית.

רבים מאנשיה גורשו להשמדה, אחרים מצאו את מקומם ב"שופים", בשורות ה"ורקשוץ", או מחוץ לגטו.

קניגל עצמו המשיך בפעילות מודיעינית בשירות הגרמנים על בסיס אישי79.

בזה תמה פרשת הפעילות המשטרתית המאורגנת של ה-"13" על שני השלבים העיקריים שבה:

א.      "המשטרה הירוקה" – ינואר-אוגוסט 1941;

ב.      "המשטרה האדומה" – אוגוסט 1941-אוקטובר 1942.

 

פעילותו של גאנצווייך מאפריל 1941 עד סוף 1943

אחרי בריחתם מן הגטו עוברים גאנצווייך ושטרנפלד לצד הארי ומסתתרים כדי להימלט מרודפיהם. אולם לאחר זמן-מה נודע בגטו באופן רשמי על רהביליטציה של שניהם ועל ביטול עונש המוות שהוצא נגדם80. אך גם בנסיבות החדשות לא חזר גאנצווייך לגטו. הוא מבקר בו לעתים קרובות, אך הבסיס שלו נשאר בחוץ. בתקופה אחרונה זו פועל גאנצווייך בשני כיוונים:

א.      ניסיון ליצור קשר עם שרידי אנשי הרוח ועסקני הציבור בגטו במטרה מוצהרת לעזור להם ולהציל אותם;

ב.      הוא גורם לדמורליזציה בקרב תושבי הגטו ורוצה להקשות על פעולות המחתרת הלוחמת

ושוב ההערכה המקובלת היא שהנקודה הראשונה באה לחפות ולהסוות את הנקודה השנייה.

גאנצווייך השתדל באמצעות לייזרוביץ, אחד מתומכיו הנלהבים העקיבים, להתקשר עם עסקני הציבור בגטו והציע עזרה חומרית להצלת שרידי הסופרים, אומני הבמה, הציירים ואחרים על ידי העברתם לצד הארי והסתרתם שם. גאנצווייך תכנן הקמת "ועד לעזרה", ולדיון בנושא זה זומנה פגישה של כמה עסקני ציבור במחצית ינואר 1943. לפגישה הוזמנו בין היתר גם דוקטור שיפר וד. גוז'יק. שניים אלה לא הופיעו. גוז'יק לא רצה, באופן עקרוני, לקיים כל מגע עם אנשי ה-"13". גאנצווייך רגז על אי-הופעתם וראה בזה פגיעה בכבודו וכפי שראינו כבר קודם הוא היה רגיש מאד למעמדו הציבורי81.

אולם נוסף על מאמציו בתחום הקשרים עם הציבור לא ויתר גאנצווייך על האוריינטציה האידיאולוגית שלו ומציע להקים בגטו "ליגה יהודית אנטי-סובייטית"82. אין לשכוח שהדבר הוצע בשעה שבחזיתות מסתמן מפנה לרעת הצבא הגרמני. יתכן שהדבר מצביע על עקיבות מסוימת בתפיסה הרעיונית שלו או אולי הגיע גאנצווייך לדיסקרדיטציה כזאת בעיני הציבור היהודי והכוחות האנטי-פאשיסטיים שעמדו בראש תנועת המחתרת, כך שאין לו כל אפשרות אחרת אלא להמשיך להישען על הגרמנים.

לגאנצווייך יד בארגון קבוצת מחתרת בשם "Zagiew" (אבוקה) ובשורותיה התרכזו חברי ארגון הקומבטנטים לשעבר, אוהדי פילסודסקי ומתבוללים. קבוצה זו הוציאה בחודשים שקדמו לפרוץ המרד פרסום אף הוא בשם "ז'אגייב". התארגנות זו נשאה אופי אנטי-סובייטי ואנטי-קומוניסטי. יש הסוברים, שהגרמנים עודדו פעולה זו, משום שהיה בה כדי לפגוע באחדות תנועת ההתנגדות ובמעמדה בגטו.

המחתרת היהודית הייתה ערה לסכנות אלו ועשתה להכשלתן83. ואומנם פעילות אחרונה זו של גאנצווייך לא השאירה את רישומה בגטו. לא ידוע מה היו מעשיו של גאנצווייך בעת המרד, ולפי מקור אחד הוא נרצח בנובמבר 841943.

 

לסיכום

שני יסודות מרכזיים בולטים בפעילותם של מוסדות ה-"13": שיתוף פעולה עם הגרמנים ופעילות ציבורית בגטו.

מבחינתו של גאנצווייך באו שני היסודות הללו להשלים זה את זה. שיתוף פעולה היה צריך לחזק את מעמדו אצל הגרמנים כמקור עיקרי לפעילות ציבורית רשמית בתקופה זו. גאנצווייך ניסה לאזן את קשריו עם הגרמנים על ידי ניסיונות ליצירת בסיס ציבורי בגטו עצמו. אך במציאות של אותם הימים לא ניתן היה להתגבר על סתירה זו. הישענות מוחלטת על הגרמנים ערערה כל אפשרות של יצירת בסיס לתמיכה יהודית ציבורית רחבה.

תיאורים רבים הפזורים לאורך כל המאמר מאשרים את העובדה, שגאנצווייך קיים קשר ישיר עם חוגים מסוימים במשטרת הביטחון הגרמנית, פעל לפי הוראותיהם ובתיאום איתם. כפי שמסתבר, גם גאנצווייך עצמו לא הסתיר את הדבר.

נביא כאן עוד מספר פרטים המתייחסים לסוגיה זו: הלל זיידמן85 כותב:

"...נפגשתי בפעם השלישית עם גאנצווייך. ביחד עם חברי מועצת היהודים דוקטור גליקסברג ומהנדס שרשבבסקי באנו אל גאנצווייך. הראינו לו פקודה בכתב מאת הקומיסר אוארסוואלד [היה זה בתקופה של החיסול הפורמלי של ה-"13" בקיץ 1941 – א.ו.]. הוא שומע בנחת – ומסרב לסגור את משרדו וכן גם למסור את התיקים לארכיון הקהילה. אין אנו מאריכים במשא ומתן, ידענו כי הוא נשען על כתפי הגסטאפו, החזקות מאוארסוואלד, ואנו עומדים ללכת, אבל גאנצווייך עוצר אותי ואומר לי: - לא ידעתי שאתה מתעניין בניירות [זיידמן היה מנהל הארכיון של היודנראט – א.ו.]. היכנס נא, אראה לך משהו. – נכנסנו לחדר מיוחד וגאנצווייך מוציא צרור ניירות ומראה לי. אני מתחיל לעלעל. אלה הם העתקים מדו"ח על גטו ורשה, שגאנצווייך ממציא בכל שבוע לגסטאפו. מה הם מכילים? קודם כל סקירה על פעולת הקהילה [ה"יודנראט" – א.ו.], על 'העזרה העצמית היהודית' ועוד מוסדות יהודיים, סטטיסטיקה על מקרי מוות, כרוניקה של מאורעות, כל זה בסגנון הגון וענייני. אחר כך באות ידיעות כגון: מה אומרים בגטו על המצב בחזית, מה מספרים בגטו על מאורעות המלחמה. עלי להודות, ששני המדורים האחרונים ערוכים יפה. מבחינה עיתונאית הם מעובדים כהלכה. מי עורך את הדו"ח? שואל אני. גאנצווייך קורא בשם יהודי גרמני מעובדי 'ברלינר טאגבלאט' לשעבר. כן, ניכר מיד קולמוס של בעל מקצוע. הסיפורים הללו מכילים פרטים והערכות מלאי עניין. גאנצווייך מספר לי בכל יום שלישי, כשהוא מוסר את הדו"ח מחכים לו בקוצר רוח במרכז הגסטאפו בשדרות שוך 25. מכאן – אומרים לו – אנו יכולים להיוודע מה מתרחש באמת בחזית ובעולם, זהו המקור היחיד האמיתי שלנו".

זיידמן איננו מסתפק בתיאור השיחה עם גאנצווייך. הוא ממשיך בהערכות שלו שהן, כמובן, סובייקטיביות ביותר: "האם יש בדו"חות אלה (דיפדפתי בעשרות מהם) משום הלשנה? אין להגיד זאת. אדרבא, יש בהם הצעות מסוימות – מעולפות ביד חרוצים באובייקטיביות – שנועדו להוכיח לגרמנים, כי טובתם דורשת להתייחס ליהודים בפחות חומרה. הדו"חות מדגישים את ההישגים הכלכליים של הגטו. בכל זאת יש בהם בלי ספק לפעמים משום אי-זהירות מסוימת. שאם הלשנה אין בהם, הרי אבק הלשנה יש בהם. ובכלל אין אנו מעוניינים שהגרמנים יהיו בקיאים במה שנעשה בתוכנו. ומחוץ לזה – וזה העיקר – האם יודע אני מה הוא כותב בדו"חות שאיננו מראה לי?..."

בארכיון של הקומיסר אוארסוואלד נמצא מכתב מ-9.9.41, בחתימת ידו של גאנצווייך, ובו הוא מאשר באופן גלוי ש"העזרה המהירה" הוקמה כדי לאפשר לאנשיו לקיים פיקוח על השכבות של האוכלוסייה היהודית בגטו – "…auf diese Weise alle Schichten der judischen Bevolkerung kontrolliern zu konnen"86. כל זה מאשר את הדברים שרבים בגטו העריכו, כי גאנצווייך שיתף-פעולה עם הגרמנים.

אולם גם אם מקבלים את העובדה, שגאנצווייך היה סוכנם של הגרמנים, יש מקום להתייחס לאוריינטציה הפוליטית שלו כאל חלק מהותי של כל התופעה הנקראת "13". התבססות מוחלטת על ניצחון הגרמנים, השלמה עם הכיבוש הגרמני כתופעת קבע, ניסיון לרכוש אמון הגרמנים על ידי אידיאולוגיה אנטי-סובייטית ואנטי-קומוניסטית – כל זה איננו רק הסוואה לפעולות ההלשנה, אלא יסוד לפעילות ציבורית בגטו ומדיניות לטווח ארוך. כפי שראינו, לא הצליח גאנצווייך להיבנות בעזרת הדוקטרינה הנ"ל.

נראה שיש מקום להבחנה בין מספר גורמים שהרכיבו את ה-"13":

א.      בין גאנצווייך עצמו, גם כסוכן גרמני וגם כמעצב התפיסה האידיאולוגית של ה-"13", לבין שותפיו, אשר הצד ה"רעיוני" היה מהם והלאה ואפיין אותם שיתוף-פעולה מלא עם הגרמנים והפקת מלוא התועלת האישית מכך. האלמנטים הללו היו מרוכזים בעיקר ביחידות המשטרה של ה-"13".

ב.      אפשרות להבחנה נוספת: בין גאנצווייך ואנשיו לבין אותם העסקנים הציבוריים, המעטים יחסית, שבמידה זו או אחרת התקרבו או אפילו פעלו בשורות ה-"13". יתכן שהיו ביניהם יחידים, שאימצו לעצמם את התפיסה הרעיונית של גאנצווייך. אחרים נתלו בו, משום שרצו לשפר את מצבם החומרי ולהבטיח את ביטחונם האישי או בגלל השאיפה למצוא אפשרות לפעילות ציבורית לאחר שלא מצאו את מקומם לא במנגנון היודנראט ולא במסגרת הגופים הציבוריים שפעלו מחוצה לו כמו, למשל, ארגוני הסעד.

ראיית פעולות ה-"13" על כל האספקטים שבה מחייבת לחזור ולציין שוב שהייתה זו תופעה ציבורית יחידה במינה גם מבחינה רעיונית וגם ארגונית. רוב רובם של תושבי הגטו הוקיעו אותם כנטע זר בקהילה.

 

הערות

קיצורים:

איו"ש – ארכיון יד ושם

בילה"ג – ארכיון בית לוחמי הגיטאות

ב.פ.ג. – בלעטער פאר געשיכטע

Biuletyn Zydowskiego Instytutu Historycznego – B.Z.I.H

1.      א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", ב.פ.ג., כרך 5, חוב' 1-2, 1952, ע"ע 193-194.

2.      י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, בוענאס-איירעס, 1948, עמ' 87.

3.      שם, עמ' 157; א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", ע"ע 190-192; ה. זיידמן, יומן גטו ורשה, ניו-יורק, תשי"ז, עמ' 174; על היותו קשור לפני המלחמה בתנועה הציונית כותב יצחק צוקרמן, דער אויפשטאנד פון יידן, פארן פאלק, רוים 9.4.48, עמ' 4.

4.      י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 158.

5.      רינגעלבלום, כתבים פון געטא, וארשע, 1963, כרך 1, עמ' 307.

6.      ה. זיידמן, יומן גטו ורשה, ע"ע 175-176.

7.      שם, שם.

8.      י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 158.

9.      ה. בריסקר-ינובסקי, איו"ש, 016/91, עמ' 7.

10.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 156.

11.  רינגעלבלום, כתבים פון געטא, כרך 1, ע"ע 196, 200.

12.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 156; M. Berg, Warsaw Ghetto, N.Y. 1945, p.43

13.  א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", עמ' 203.

14.  ח. זלמנובסקי, ספר מלחמות הגיטאות, בית לוחמי הגיטאות, תשי"ד, עמ' 25; י. גוטמן, מרד הנצורים, מרחביה, תשכ"ג, עמ' 141.

15.  ר. בריסקר, בילה"ג E-1168, עמ' 138.

16.  מ. שווארצבארד, "נאטיצן פון געטא", ב.פ.ג., כרך 8, חוב' 3-4, 1955, עמ' 111.

17.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 157.

18.  רינגעלבלום, כתבים פון געטא, כרך 1, עמ' 277; י. גוטמן, מרד הנצורים, עמ' 141; ה. רובינליכט, איו"ש M-1/E 2269/2300, עמ' 3; M. Berg, Warsaw Ghetto, p.43.

19.  י. מאבולט, בילה"ג, E 794, ע"ע 59-60; Gazeta Zydowska, 21.1.41, p. 2.

20.  ש. פוטרמן, בילה"ג, 0140, עמ' 7.

21.  א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", עמ' 196.

22.  ה. בריסקר-ינובסקי, איו"ש 016/91, ע"ע 7-8.

23.  שם, עמ' 7. העד מציין שבית משפט זה היה פרודיה ובצוות השופטים היו רק מכריו ומקורביו של גאנצווייך.

24.  H. Bryskier, Zydzi pod swastyka, B.Z.I.H., 1968, No. 67, p. 128.

25.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 159.

26.  א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", עמ' 200.

27.  שם, שם.

28.  רינגעלבלום, כתבים פון געטא, כרך 1, עמ' 355.

29.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, ע"ע 162-163.

30.  שם, עמ' 161.

31.  שם, עמ' 159.

32.  ב. גאלדשטיין, פינף יאר ווארשעווער געטא, ניו-יארק, 1947, ע"ע 162-163.

33.  רינגעלבלום, כתבים פון געטא, כרך 1, ע"ע 354-355.

34.  שם, עמ' 277.

35.  א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", עמ' 207.

36.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, ע"ע 168-169.

37.  א. צ'רניאקוב, יומן גטו ורשה, יד ושם, ירושלים, תש"ל, עמ' 183.

38.  "דרייצנטל", מאטעריאלן, ב.פ.ג., כרך 5, חוב' 3, ע"ע 139-143.

39.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 164.

40.  T. Brustin-Berenstein, O hitlerowskich metodach eksploatacji gospodarczej getta warszawskiego, B.Z.I.H., 1953, No. 4, p.13-14.

41.  א. צ'רניאקוב, יומן גטו ורשה, ע"ע 175-176, 187-188.

42.  שם, עמ' 174.

43.  שם, עמ' 180.

44.  שם, עמ' 184.

45.  שם, עמ' 191.

46.  שם, עמ' 192.

47.  שם, ע"ע 193-197.

48.  מ. שווארצבארד, "נאטיצן פון געטא", ב.פ.ג., כרך 8, 1955, מס' 3-4, ע"ע 140, 145.

49.  א. צ'רניאקוב, יומן גטו ורשה, עמ' 207.

50.  שם, עמ' 208.

51.  שם, ע"ע 213-214.

52.  ארכיון רינגלבלום, איו"ש MJ/205(1)61BC; לפי מקורות אחרים, שולבו ב-או.ד. כמאתיים אנשי ה-"13" – רינגעלבלום, כתבים פון געטא, כרך 1, עמ' 283.

53.  ארכיון רינגלבלום, איו"ש, שם.

54.  רינגעלבלום, כתבים פון געטא, כרך 1, עמ' 283.

55.  Gazeta Zydowska, 13.5.41, עמ' 2.

56.  שם, 3.6.41, ע"ע 2-3.

57.  א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", ב.פ.ג., כרך 5, חוב' 3, עמ' 117; A. Rutkowski, O agenturze gestapowskiej w getcie warszawskim, B.Z.I.H., 1956, No. 19-20, p. 38.

58.  ה. בריסקר-ינובסקי, איו"ש 016/91, עמ' 8.

59.  Gazeta Zydowska, 16.5.41, עמ' 3.

60.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, ע"ע 168-169.

61.  Gazeta Zydowska, 16.5.41, עמ' 3.

62.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 169.

63.  שם, שם

64.  א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", כרך 5, 1952, חוב' 3, עמ' 118.

65.  שם, עמ' 119.

66.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 172.

67.  וואסער קאלעקציע, איו"ש JM/1209/, עמ' 9.

68.  ישנה אי-בהירות מסוימת בקשר למועד המדוייק של פגיעה באנשי ה-"13". אחדים נרצחו אמנם יחד עם חמישים ואחד איש ב-18.4.42 – א. ראזענבערג, "דאס דרייצנטל", שם, עמ' 120; לעומת זאת רושם צ'רניאקוב, שאנשי ה-"13" נרצחו ב-23.5.42 – יומן גטו ורשה, עמ' 301. יתכן שאנשי ה-"13" נפגעו בשני התאריכים הנ"ל.

69.  ה. זיידמן, יומן גטו ורשה, עמ' 179; י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 171.

70.  שם, ע"ע 171-172; מ. שימקיביץ, איו"ש E/14/1, עמ' 158.

71.  רינגעלבלום, כתבים פון געטא, כרך 1, ע"ע 355-356.

72.  ה. זיידמן, יומן גטו ורשה, עמ' 17.

73.  ש. שימקיביץ, עמ' 158; י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 172.

74.  שם, עמ' 174.

75.  שם, עמ' 175.

76.  ש. פוטרמן, בילה"ג, 0140, עמ' 65.

77.  י. טורקאוו, אזוי איז עס געווען, עמ' 175; חברת "וורטארפאסונג" עסקה באיסוף הרכוש היהודי ובשמירה עליו אחרי הגירושים מן הגטו.

78.  שם, עמ' 175.

79.  שם, עמ' 176.

80.  שם, עמ' 176.

81.  שם, ע"ע 457-458.

82.  ב. מארק, "פון יאנואר ביז אפריל", ב.פ.ג., 1952, כרך 5, חוב' 1-2, עמ' 39.

83.  ב. מארק, "שמואל ווינטערס טאג בוך", ב.פ.ג., 1950, כרך 3, חוב' 1-2, עמ' 40.

84.  ה. זיידמן, יומן גטו ורשה, עמ' 179. זיידמן מציין שגאנצווייך נהרג על ידי המחתרת היהודית, אך אין שום אישור נוסף לידיעה זו.

85.  שם, ע"ע 177-179.

86.  א. רוטקובסקי, שם, שם, ע"ע 54-55

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial