מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

הארגון היהודי הלוחם

תעודה זו נכתבה בוורשה, במרץ 1944 במשך ימים ספורים. לכן לא נמסרו בה כל הפרטים מתוך מצוי מספיק, וכותביה הסתפקו בתיאור כללי. נשלחה מוורשה ב-24 במאי 1944 ללונדון, בצינורות המחתרת, ומובאת בזה ללא כל שינויים, כפי שנכתבה בשעתה
הארגון היהודי הלוחם (הגדל)

מתוך ההנחה, שתהליך חיסול היהדות הפולנית והגנת הגיטאות ידועים לכם בקווים כלליים, רצוננו במכתבנו זה למסור לכם כמה פרטים, שאסור למען האמת שיאבדו בתוהו ללא הד. כמו כן יעזרו לכם להבין את מאבק הציבור היהודי מאותו הרגע שהגרמנים התחילו להשמיד את היהודים – ואנו הגיבונו על כך בהתגוננות ובהקמת הארגון היהודי הלוחם.

עם פלישת הגרמנים לשטחים שממזרח לנהר בוג, נפתח פרק חדש בדברי ימי היהודים באזור הכיבוש הגרמני – פרק ההשמדה הגמורה של המרכזים היהודיים. הגרמנים החלו בוילנה ובחבל וילנה. רבבות יהודים נורו ביערות פונארי (הסמוכים לוילנה), עד שנודע לנשארים בחיים, כי פונארי – פירושו מוות.

היהודים ב"גנרל גוברנמנט" כלואים היו כמעט שנה תמימה בגיטאות הסגורים והמסוגרים. המקשרים בין הגיטאות היו רק המבריחים ושליחי ההסתדרויות היהודיות הבלתי-ליגליות, הלוחמות לחופש. הידיעות שנתקבלו, הופצו על ידי העתונות היהודית הבלתי-ליגלית. אולם מה שנתרחש במחוזות הצפוניים לא היה ידוע לגמרי. בסוף אוקטובר 1941 שלח החלוץ שליח לקשור קשרים עם התנועה במחוז ביאליסטוק, בוילנה ובליטא. במחצית נובמבר חזר השליח והביא ידיעה מחרידה, כי הגרמנים רוצחים את היהודים וכמה רבבות כבר הושמדו. הוא היה עד ראיה לגירוש היהודים מטרוקי (חבל וילנה) וסביבתה לאי באגם טרוקי, שם נורו כולם במכונות יריה ונקברו בקבר אחים. זמן קצר אחר כך הגיעה לורשה משלחת נוער מוילנה: מרדכי טטנבוים-תמרוף, שהיה אחר כך מפקדו של הארגון הלוחם בגבורה בביאליסטוק; תאמה שניידרמן, חייקה גרוסמן, אדק (בוראקס), סלומון אטקין ואנטין שלמה. הם באו לורשה כדי להשיג כסף ונשק. בהתייעצות הגדולה שבה השתתפו עסקנים ציבוריים מובהקים, מסרו דו"ח על המצב: למעלה מחמישים אלף יהודים בגיטו וילנה, שלא ידעו מה צפוי להם, גורשו לפונארי. קבוצה ניכרת של יהודים התנגדה התנגדות פאסיבית ברחובות וילנה מחוץ לתחום הגיטו: הם הודיעו שלא יילכו ושיירו בהם במקום. אולם הגרמנים לא ירו בהם. עדיין הסתירו את מלאכת ההשמדה מדעת הקהל. הם הוליכו את היהודים בחזרה אל הגיטו, הכניסום בכוח למכונות והובילום לפונארי.

באי-כוח "החלוץ" סברו, שהשמדת יהודי וילנה היא ראשית חיסולה של היהדות הפולנית, וכי יש להתכונן להתגוננות פעילה. כמה עסקנים טענו, כי מלאכת ההשמדה הגרמנית היא מעשה נקמה ביהודים תושבי השטחים שנכבשו קודם על ידי הסובייטים ואילו "ורשה שוכנת בלב אירופה" ומן הנמנע שיקרה דבר כזה ב"גנרל-גוברנמנט".

"החלוץ" לא הסכים להערכה זו וניגש לארגון קבוצות לוחמות. כך אורגנו הקבוצות הראשונות של "החלוץ", "דרור" (פרייהייט-החלוץ-הצעיר) והשומר הצעיר.

בינואר 1942 הצליחה פרומקה פלוטניצקה להגיע לווהלין וקבעה, שבכל עריה ועיירותיה הושמדו היהודים ורק בקובל נשאר מרכז יהודי גדול למדי.

בו בחודש הגיעו לורשה כמה פליטים מה"רייך" שסיפרו, כי ברחו מחלמנו וכי הגרמנים מובילים את היהודים אל היערות הסמוכים במכוניות מיוחדות. במכוניות אלו מרעילים את היהודים בגזים וקוברים אותם ביערות. כך נרצחו אלפי יהודים, אולם גם בעיירות הסמוכות לחלמנו לא רצה איש להאמין, שהשם חלמנו הוא שם נרדף למוות.

הכל בער באש סביב ה"גנרל-גוברנמנט", ואילו בתוך תחומיו עדיין שרר שקט. במחצית מארס (1942) כינס "החלוץ", לאחר הכנות מתאימות, התייעצות מוקדמת של מפלגות פוליטיות שבה השתתפו: לייזר לוין, שלום גראיעק – פועלי ציון (צ.ס.), מלך פיינקינד, הרש ביאלינסקי – פועלי ציון שמאל; אוז'ך, בלום אברשה – "בונד" ויצחק צוקרמן בא-כוח "החלוץ". בא-כוח "החלוץ" מסר דו"ח על הידיעות החדשות שקיבל מהשטחים המזרחיים והמערביים, העריך את המצב כהתחלת פעולה המכוונת להשמדה גמורה של היהדות הפולנית והציע את ההצעות הקונקטיות דלקמן:

א.      הקמת ארגון לוחם כללי.

ב.      נציגות משותפת של כל המפלגות היהודיות הפוליטיות וארגוני הנוער כלפי השלטונות האזרחיים של פולין במחתרת ושיגור משלחת של הארגון הלוחם אל שלטונות (המחתרת) הצבאיים הפולניים.

ג.       הקמת מנגנון באיזור המגורים הארי, שמתפקידו להשיג נשק ולארגן סדנאות לייצור נשק בגיטו.

פועלי ציון (צ.ס.) ופועלי ציון שמאל תמכו בהצעה זו. אוז'ך הצהיר בשם ה"בונד", כי עדיין מוקדם לדבר על ארגון לוחם כללי. כל מפלגה וכל הסתדרות צריכות להקים לחוד את הפלוגות הלוחמות שלהן. אין נציגות משותפת באה בחשבון. ה"בונד" מנהל פוליטיקה סוציאליסטית ולא יהודית כללית.

הישיבה לא הביאה לידי שום תוצאות חיוביות.

באותו זמן בערך הושג, ביוזמת פועלי ציון שמאל, הסכם של המפלגות והארגונים האנטי-פאשיסטיים מבין שורות הפועלים והנוער, חוץ מה"בונד".

הגוש הזה הציב לו את המטרה:

א.      לארגן בכוחות משותפים מלחמה פוליטית ותעמולה נגד הפאשיזם וכוחות הריאקציה בשטח הגיטו.

ב.      לארגן מפעל עזרה לקורבנות המלחמה עם הפאשיזם.

להנהלת הגוש נבחרו: שכנא זאגאן (בא-כוח פועלי ציון שמאל), יוסף לברטובסקי (פינקלשטיין, בא-כוח הקומוניסטים היהודים), יוסף סאק (פועלי ציון צ.ס.) צביה לובטקין (באת-כוח החלוץ ודרור) ומרדכי אנילביץ' (בא-כוח השומר הצעיר). הגוש התחיל להוציא עתון משותף "דער רוף". לאחר זמן קצר הוקמה רשת ענפה של "חמישיות" לוחמות. לתוכו נכנסו מאות אחדות מבני הנוער והפועלים. למרות המחסור בנשק קיבלו החמישיות אימון צבאי. בראש המחלקה הצבאית עמדו: יוסף קפלן (השומר הצעיר), מרדכי טננבוים (החלוץ), פישלזון (אברהם מרדכי, פועלי ציון צ.ס.) והירש לאנט (פועלי ציון שמאל). הגוש האנטי-פאשיסטי יצר את החטיבות הלוחמות הראשונות רחבות ההיקף, אשר על אף מאסר העסקנים הראשיים והריסת המנגנון, נעשו יסוד עיקרי לארגון היהודי הלוחם שקם אחר-כך.

בפסח 1942 החל חיסול היהודים ב"גנרל-גוברנמנט". הקורבנות הראשונים היו יהודי לובלין, וזמן קצר לאחר כך – יהודי כל מחוז לובלין. הוציאו אותם לבלז'אץ (כתשעים קילומטרים צפונה מלבוב בדרך לורשה) ושם הומתו בתאי גזים חדשים, שנבנו במיוחד לצורך זה. עתונות המחתרת היהודית מסרה תיאורים מפורטים על הטבח ההמוני הזה. אולם ורשה לא האמינה! השכל האנושי הישר לא יכול היה להבין, שאפשר להשמיד רבבות ומאות-אלפים יהודים. קבעו, כי מובילים את היהודים לעבודות חקלאיות בשטחי רוסיה שנכבשו על ידי הגרמנים.

הושמעו השערות, כי הגרמנים התחילו בפרודוקטיביזציה של הבורגנות הזעירה היהודית. גינו את העתונות היהודית והאשימוה בהפצת בהלה, אף על פי שהתיאורים על פעולות "עקירת" האוכלוסיה היו נאמנים בדיוק גמור למציאות. לא רק בחו"ל התיחסו בחוסר אמון כזה אל פשעי הגרמנים, גם כאן, בקרבת מקום לפונארי וחלמנו, לבלז'אץ וטרבלינקה, לא מצאו הידיעות האלו אוזן קשבת! האופטימיות חסרת היסוד עלתה בד-בבד עם חוסר הידיעות, שמקורו היה בניתוק גמור מהעולם החיצוני ובנסיונות הקודמים. הרי במשך שנתיים וחצי ביצעו כבר הגרמנים הרבה גירושי יהודים – מקראקא, מלובלין, ממחוז ורשה, מה"רייך". אמנם לא מעטים היו הקורבנות ושפיכת הדמים גם בשעת הגירושים האלה, אולם השמדה גמורה?

והיו כאלה שהאמינו, כי מעשה פונארי, מעשה חלמנו הם אמת. אולם היו אומרים – "אין זו אלא קפריזה של השלטונות המקומיים". כי הרי השלטונות הגרמניים ב"גנרל גוברנמנט" לא התייחסו יחס שווה לגיטאות בערים ובעיירות, כל עוד לא השווה המוות את גורל כולם. לא פעם הגיבו במקומות שונים על הידיעות שהבאנו בדבר השמדת היהודים: "אצלנו לא יוכל לקרות כדבר הזה".

הלכי-רוח אופטימיים כאלה יצרו כמובן הגרמנים עצמם. במשך שתי שנים ומחצה הכינו את מלאכת ההשמדה של שלושה וחצי מיליונים יהודי פולין ביסודיות גרמנית. בעזרת רציחות בודדות, דיכוי והרעבה, בעזרת גיטאות וגירושים הביאו את המוני היהודים לידי מצב של חוסר אונים. במשך של נסיונות בלתי-פוסקים שיכללו הגרמנים את שיטות ההשמדה שלהם. בוילנה היו זקוקים לכמה ימים כדי לרצוח אלף יהודים, בחלמנו הספיקה מחצית השעה להמתת מאה איש. בטרבלינקה רצחו בכל יום עשרת אלפים איש!

ומאות אלפי יהודים הלכו למוות בלי התנגדות – אם אין מאמינים במוות, מה טעם בהתנגדות? יתר על כן, מרצונם הטוב היו מתייצבים ל"מסע ההגירה". לאן? מערי בסרביה, מסמולנסק, ממינסק היו מגיעים מכתבים שהמהגרים הגיעו בשלום וכי הם שבעי רצון. מובן, שזו היתה תרמית גרמנית. וכך היו היהודים נפרדים בלב שבור, כמובן, ממקומות מגוריהם המושרשים מדורות והיו נוסעים לארץ נכר – ל"עבודות חקלאיות".

גם היאוש, חוסר המוצא והרעב הכריחו אותם לכך: בורשה בלבד מתו בשנת 1941 ששת אלפים יהודים לחודש, מרעב וממחלות מדבקות, ובזמן פעולת הגירוש עלה המחיר של קילוגרם לחם משבעה זהובים עד שמונים זהוב.

חומות הגיטו פיצלו ופוררו את האורגניזם הלאומי, בן שלושה וחצי מיליון נפש לאלפי תאים השקועים בדלות מחרידה! חומות הגיטו ניתקו את היהודים מהעולם החיצוני, הקימו מחיצות בינם לבין עצמם. בימי הכליון הלך כל מרכז יהודי לקראת השמדתו לבדו.

בערים שבהם עשו הגרמנים את מלאכת ההשמדה, חילקו את האוכלוסיה היהודית לאלמנטים "פרודוקטיביים" ו"בלתי-פרודוקטיביים", אלה שיש לגרשם ואלה שמותר להם להישאר במקומם. וכך עלה בידי הגרמנים להשמיד על ידי תחבולות שטן כל אפשרות של התנגדות אחידה בראשיתה; כל יהודי הופקר לגורלו ונגדו פעלה כל מכונת ההשמדה הגרמנית.

בטרם ניגשו הגרמנים לחיסול גיטו ורשה, ביצעו שני מעשי הטלת אימים גדולים נגד יהודי ורשה: הם רצחו מאה ועשרה אסירים יהודים, בעוון "התנגדותם לשטונות הגרמניים" ובליל 17 באפריל 1942 הוצאו מדירותיהם ארבעים ותשעה יהודים מכל השכבות והחוגים החברתיים – בתוכם איש הכלכלה מגיסטר לינדאר, רצחום ברחובות ואת גוויותיהם השאירו במקום הרצח. בשיטת "האחריות הקולקטיבית" שאפו להרוס את הכוחות, שהיו יכולים להתנגד להם. אם במשך פעולת החיסול הראשונה היתה ההגנה חלשה, לא היה זה משום פחד – למגנים היה כוח רצון מספיק ואמונה כבירה, אלא משום שהידיים היו ריקות.

ביום ד', ב-22 ביולי 1942 (ערב תשעה באב תש"ב), החל החיסול של גיטו ורשה. מיד כונסה המועצה הציבורית, כדי לברר את המצב ולנקוט באמצעים. בישיבות השתתפו: בלוק ל. (אליעזר ליפא), בראסלאר שמואל (ברסלב שמואל), דוקטור א. ברמן, צוקרמן יצחק, פרידמן זישא, גיטרמן יצחק, פינקלשטיין-לברטובסקי יוסף, גוזיק (דניאל), קפלן יוסף, קירשנבוים מנחם, לנדוי אלכסנדר, אוז'ך מ., דוקטור עמנואל רינגלבלום, סאק יוסף, זאגאן שכנא, דוקטור שיפר יצחק. הדעות היו מחולקות. באי-כוח המפלגות השמאליות הציוניות והחלוץ וכן כמה עסקנים ציבוריים קראו לפעולה אקטיבית בצורה זו או אחרת. הרוב דרש לחכות. עד מתי? עד שיתברר המצב. כי הופצו שמועות, שמורשה יגורשו חמישים-שבעים אלף יהודים בלבד (זקנים, חולים, אסירים, פושטי-יד וכו'), ובזה תיגמר ה"אקציה". כל הנותרים ישארו. ולפיכך הקימו היסודות הפעילים יותר – הסיעות השמאליות המאוחדות בגוש האנטי-פאשיסטי, ועד פועלים מאוחד יחד עם ה"בונד". הועד הזה קיבל על עצמו את האחריות לגורל הגיטו ולכבודו.

זה חמישה ימים השתוללה פעולת ההשמדה באכזריות שאין דוגמתה. כל צעד לא זהיר גרר אחריו מוות. כל החוצה רחוב – כאילו עבר את קווי החזית בין מדינת אויב אחת לבין השניה. קל להבין, כמה קשים היו בתנאים כאלה המגע והקשר בין הפעילים ותיאום פעולותיהם.

בועד הפועלים השתתפו: בראסלאר (שמואל ברסלב), צוקרמן (יצחק), פינקלשטיין-לברטובסקי (יוסף), קפלן (יוסף), אוז'ך (מאוריצי), סאק (יוסף) וזאגאן (שכנא). אולם גם הגוף הזה לא היה יכול למלא כראוי את תפקידו מפני הסיבות שהוזכרו לעיל. נוסף לכך פחת מספר חבריו כמה ימים אחרי הקמתו: זאגאן נהרג ואוז'ך עזב את הגיטו.

ב-28 ביולי 1942 התכנסה ישיבת החלוץ וארגוני הנוער המסונפים לו: השומר הצעיר, דרור ו"עקיבא". הוחלט להקים ארגון יהודי לוחם "י.ק.א." – יידישע קאמפס אורגניזאציע. הארגון היה חותם על כרוזיו בשפה פולנית באותיות ז'.או.ב. – "ז'ידובסקה אורגניזציה בדיובה"- ארגון יהודי לוחם. חברי המפקדה היו: בראסלאר (ברסלב) שמואל, צוקרמן יצחק, לובטקין צביה וטננבוים מרדכי. נשלחה משלחת לעבר הארי: אלטמן טוסיה, פלוטניצקה פרומקה, פרלשטיין לאה ו-וילנר אריה-יורק, שמתפקידה היה להקים קשר עם תנועת המחתרת הפולנית ולהשיג נשק בשביל הגיטו.

הוקם הארגון הלוחם, אולם כלי-זינו של הגיטו בשעה זו היה רק אקדח אחד! היינו עדים לעמידתם האמיצה של היהודים שגילו, במקרים לאין ספור, התנגדות לגרמנים. אותם הגיבורים האלמונים כלולים בסוג "חמשת אלפים שלוש מאות תשעים וארבעה שנורו" לפי הדו"ח הגרמני על פעולת "מסע העקירה".

אולם הארגון הלוחם שלרשותו עמדו מאות נערים ונערות שהיו מוכנים לכל, אך היו מחוסרי נשק – פרט לאקדח היחיד הנזכר – מה היה ביכולתו לפעול נגד גרמנים, אוקראינים, לטבים וליטאים מזויינים מכף רגל ועד ראש? בכליון עיניים חיכינו למשלוח הראשון של הנשק מן העבר הארי, ובינתיים החלטנו:

א.      לפרסם כרוז לאוכלוסיה היהודית ולהסביר בו כי ה"עקירה – פירושה טרבלינקה, וטרבלינקה – פירושה מוות"; על היהודים להסתיר את נשיהם וילדיהם ולהתנגד בפועל לפקודות הגרמנים.

ב.      מכיוון שאנשי ה"אורדנונגס-דינסט" (המשטרה היהודית) בגיטו ו"המועצה היהודית" מבצעים, יחד עם האוקראינים והליטאים, פקודות גרמניות – יש להתנגד בפועל למלאכתם הבזוייה. על מפקד המשטרה היהודית יוזף שארינסקי הוצא פסק דין של מוות.

ג.       לזייף "כרטיסי מחיה" גרמניים ולחלקם בקרב אותם האוכלוסים שלא "זכו" לעבוד בבתי מלאכה גרמניים ולהיכלל בתוך "האלמנט הפרודוקטיבי"; חילקנו אלפי תעודות עבודה ממין זה.

לתמהוננו ולהתמרמרותנו לא מצאו אז כרוזינו אוזן קשבת. עדיין לא האמינו! את היהודים הובילו למוות וה"דואר היהודי" פעל כל הזמן ללא הפרעה; היו מגיעות "דרישות שלום" מהיהודים המגורשים, שנפוצו במהירות בזק בכל הגיטו. אלפי אנשים מזי-רעב ואחוזי יאוש היו מתייצבים יום-יום מרצונם הטוב ל"נסיעה". בכיכר, בה התרכזו המועמדים לנסיעה – "אומשלג-פלאץ", היו הגרמנים מחלקים "ברוב חסדם" שלושה קילוגרמים לחם וקילוגרם אחד ריבה לכל מתנדב.

לאחר שהתרוקנו מאדם רחובות ורבעים שלמים העלינו באש כמה עשרות בתים מרוקנים, כדי שהרכוש היהודי לא יפול בידי הגרמנים. השרפות הגיעו למרום שיאן בליל ה-20 באוגוסט 1942. אותו יום ירה הארגון הלוחם היהודי את ירייתו הראשונה: ישראל קאנאל פצע קשה בשתי יריות את יוזף שארינסקי. ההתנקשות בחיי קצין המשטרה היהודית שמרלינג לא הצליחה.

למחרת היום קיבלנו מחברינו מהעבר הארי חמישה אקדוחים ושמונה רימונים. בתנאים שלנו היה זה שפע של נשק. בינתיים נפסקה פעולת הגירוש, כי ה"אומזידלונגס-קומנדו", או כפי שהגרמנים עצמם קראו לרוצחים "פארניכטונגס-קומנדו", יצא לעיירות שבמחוז ורשה, כדי לבצע בהן את מלאכת ההרג ורק גרמנים מועטים היו מופיעים ברחובות הגיטו. החלטנו, כי אם תחודש פעולת הגירוש, נתקוף את הגרמנים ואת האוקראינים כשיחדרו לגיטו ברחוב סמוצ'א, בקטע שבין נובוליפיא ודז'אלנא.

אך כאילו קללה רבצה על פעולותינו. קבוצת החברים ששלחנו קודם ליערות הרוביאשוב לשם פעולות פרטיזניות – הושמדה. אנשים היו לנו למדי – אולם נשק היינו חסרים. כזה היה גם גורלה של הקבוצה ששלחנו ליערות מאזריץ'. ב-3 בספטמבר אסרה הגסטאפו את יוסף קפלן. בו ביום, כמה שעות אחר כך, רצחו הגרמנים ברחוב את שמואל בראסלאר (ברסלב), ובערב נפל בידיהם מחסן הנשק והתחמושת הדל שלנו. כך שותקו צעדינו הראשונים, שמטרתם היתה – הגנה על כבוד יהודי ורשה.

ביום 5 בספטמבר חידשו הגרמנים את פעולת הגירוש במידות ובצורות כאלו, שכל מה שקרה עד כה, היה כאין וכאפס לעומתם. ב-12 בספטמבר (יום השני של ראש השנה תש"ג) היינו, ביום שבו הוכרז רשמית על גמר פעולת הגירוש, נשארנו בגיטו ורשה לא הרבה יותר מחמישים אלף יהודים, שחולקו לארבעה גיטאות קטנים:

א.      מפינת קרמליצקה ולשנו, לשנו – רק המספרים הזוגיים בלבד מ-34 עד 80, פינת ז'אלזנה, קטע ז'אלזנה בצד אחד עד נובוליפיא, סמוצ'א עד נובוליפקי בצד המספרים הבלתי זוגיים עד קרמליצקה, קרמליצקה – הצד של המספרים הבלתי זוגיים עד לשנו. זה היה ה"גיטו הפרודוקטיבי", שבו נמצאו בתי המלאכה החרשתיים הגרמניים: טאבאנס, שולץ, ק.ג. שולץ, ראריך הופמן, האלמאן ושילינג.

ב.      גאנשא, צד המספרים הזוגיים עד סמוצ'א – סמוצ'א עד הכיכר הפאריסובי, סצ'נשליבה, סטאבקי, פוקורנה, כיכר מוראנוב, בין פוקורנה ונאלווקי, פראנצ'ינסקנסקה הזוגי עד בוניפראטרסקה. זה היה הגיטו המרכזי, שבו היו משרדי "המועצה היהודית" ומוסדותיה, וכן ה"ווערט פארפאסונג" – תא של ס.ס. שמתפקידו החרמת הרכוש של המגורשים. בשטח זה גרו אלמנטים "בלתי פרודוקטיביים", פרט לגוש הבתים הזוגיים בנאלבקי, שבו נמצאו בתי החרושת של הגרמני בראואר ודירות פועליו היהודיים.

ג.       בין פראנצ'ינסקנסקה האי-זוגית, וואלובה הזוגית, שוויאנטויארסקה הזוגית ובוניפאטרסקה – נמצא בית המלאכה של המברשתנים שעבדו למען הצבא – האראס אונטרקונפטס פארוואלטונג וגיטו בשביל היהודים שם.

ד.      בין פאנסקה, ז'לזנה, ואליצוב, פרוסטה, צ'עפלה וטברדה נמצא סניף בתי המלאכה של טאבאנס וגיטו בשביל פועליו היהודים.

השטחים שבין הגיטו א' ו-ב' – היו "אזור נייטרלי", ריק מאדם. השטח בין גיטו א' ו-ד' – היה חלק מהרובע הארי.

החיים היו לחרפה. הרבה חברים טענו, שיש לשרוף את הגיטו, להתנפל על הגרמנים באגרופים ולמות. אחרים יעצו לנצל את ההפסקה בין פעולות החיסול הראשונה וזו שעתידה לבוא, כדי לפתח ולהגביר את הארגון הלוחם ולהשיג מלאי נשק מתאים. וכך הוחלט לעשות.

ואלה ההחלטות שקיבל מרכז החלוץ:

א.      לשגר שליחים לכל הערים הגדולות, לשם ארגון הגנתם של הגיטאות שנשארו עוד.

לביאליסטוק שלחנו את מרדכי טננבוים-תמרוף, שהיה אחר כך מפקד הארגון הלוחם במחוז ביאליסטוק. לבנדין שלחנו את צבי ברנדס ואת פרומקה פלוטניצקה. כמפקד מונה ברוך גאפטאק. בקראקא מונה למפקד לייב לייבוביץ'-לאבאן. למפקדה נכנסו: דולק (אהרן) ליבסקינד ודראנגלר. בצ'נסטוחוב – רבקה גלאנץ ויהודה גליקשטיין. בוילנה – אבא קובנר.

ב.      להגביר את שיתוף הפעולה עם כל המפלגות הפוליטיות והציבוריות. פועלי ציון (צ.ס.) ופועלי ציון שמאל הצטרפו מיד. המשא ומתן עם ה"בונד" נמשך. ה"בונד" הסכים להצטרף לארגון הלוחם ולהשתתף בהגנה רק בשטח ורשה. על אדמת פולין היו אז עדיין כשני מיליונים יהודים. לנציגות משותפת לא הסכימו. החלוץ, "דרור" (פרייהייט-החלוץ הצעיר), השומר הצעיר, גורדוניה, פועלי ציון (צ.ס.) – התאחדות, פועלי ציון שמאל והסתדרות הציונים הכלליים החליטו להתאחד לשם שיתוף פעולה בועד יהודי לאומי. תיאום הפעולות עם ה"בונד" נעשה אפשרי על ידי הקמת ועד התיאום היהודי, שהורכב מנציגי הארגונים הנ"ל וגם מנציג ה"בונד". הארגון היהודי הלוחם הוכר כארגון של ועד התיאום.

ואלה חברי נשיאות ועד התיאום: צוקרמן יצחק – מזכיר, קירשנבוים מנחם ובלום אבראשה. חברי המליאה היו: אלכסנדר – פסיבדונים – (מהנדס, איש פ.פ.ר.), מרים איינסדורף, מלך פיינקינד, געלער אליעזר, לובטקין צביה ומורגנשטרן יוחנן. – הועד היהודי הלאומי בחר מקרבו נשיאות ובה: צוקרמן יצחק, מנחם קירשבנוים ויוחנן מורגנשטרן.

למפקדת הארגון הלוחם נכנסו: אנילביץ' מרדכי המפקד – מחלקת הארגון, צוקרמן יצחק – סגן המפקד – זיון, מרק אדלשטיין – ריגול, מורגנשטרן יוחנן – כספים, ברלינסקי הרש – תכנון ורוזנפלד מיכאל – בלי תיק.

ועד התיאום היהודי בחר מתוכו ועדה לענייני תעמולה: אברהם בלום, יצחק צוקרמן, מלך פיינקינד. ועדה לענייני כספים: מרים איינסדורף, צביה לובטקין, יוחנן מורגנשטרן. ועדה לענייני אספקה: טוביה בוז'יקובסקי ו-ואנגרובר יהודה.

נוסד ועד אזרחי, שקיבל עליו את הדאגה להשגת כפסים: 1) לצרכי הארגון הצבאי;  2) לבנין מקלטים ובונקרים; להפצת רעיון ההתנגדות הפעילה בכל שכבות הציבור. לועד זה נכנסו: בלוך ל.ל. (אליעזר ליפא); דוד חולודנקו, גיטרמן יצחק, דניאל גוז'יק, מנחם כהן, אלכסנדר לנדוי ויוסף סאק.

ברובע הארי מונה דוקטור א. ברמן כנציג הועד הלאומי כלפי השלטונות האזרחיים הפולניים (במחתרת) ואריה וילנר (יורק) כנציג הארגון היהודי הלוחם.

ועדת התעמולה של הארגון הלוחם עמדה בשיתוף פעולה מלא עם ועדת הארכיון של הועד היהודי הלאומי שחבריו היו: דוקטור עמנואל רינגלבלום, אליהו גוטקובסקי ואיסר הרש.

עוד לפני שהוקמה ועדת התיאום החלטנו לטהר את האווירה בגיטו על ידי חיסול הפושעים המושחתים ביותר, שנמכרו לגרמנים, ולהפיל על ידי כך אימה על המועצה היהודית ומוסדותיה. מותו של מפקד "משטרת הסדר" מנדל לייקין שנהרג על ידי אליהו רוז'נסקי–אליק, שימש אזהרה לחבריו במשטרה, ופסק הדין של מוות שהוצא לפועל על ישראל פירסט בידי דוד שולמן – היתה בו אזהרה ל"מועצה היהודית" המנוונת.

במשך שלושת חודשי השקט היחסי בגיטו, הצלחנו לזיין באופן חלקי את הקבוצות הלוחמות של "דרור" והשומר הצעיר. קבוצות אחרות עדיין היו בתקופה זו בשלב הארגון והאימון.

את פעולתו הראשונה המזויינת ביצע הארגון היהודי הלוחם בקראקא. ב-24 בדצמבר 1942 עשה סניף קראקא של הארגון מעשה נקם בגרמנים. כמה בתי קפה גרמניים הותקפו ברימוני יד, כמה קצינים גרמניים גבוהים נורו באקדוחים. הגרמנים הודיעו על עשרים הרוגים ופצועים. אולם מעשה זה שם קץ לפעולת הארגון הקראקאי. כמה ימים לאחר כך נפל בידי הגרמנים הארגון הקראקאי יחד עם מפקדו הגיבור לאבאן (אברהם לייב לייבוביץ').

ב-18 בינואר 1943 הקיפו יחידות חזקות של ז'נדרמים, ס.ס. וצבא את גיטו ורשה. במשך שני ימים שקדמו לכך ערכו הגרמנים מאסרים המוניים ברובע הארי ומשום כך לא פיללו היהודים כי תהיה פעולת גירוש. עם עלות השחר חסמו הגרמנים את כל הרחובות והמבואות המוליכים אל הגיטו. את הפועלים שהלכו לעבודה הובילו ל"אומשלאג-פלאץ", בלי לבדוק את תעודות "הפרודוקטיביות" שלהם.

חלק מהנותרים הספיק להתחבא, מתנדבים ל"גירוש" כבר לא נמצאו אז. במשך שלושה חודשים הוכנו מחבואים במרתפים ובעליות גג, גידרו חדרים בדירות בקירות מגן, בנו תקרות כפולות וכו'. מחוץ למחבואים נמצאו רק כמה קבוצות לוחמות שהוכשרו בחופזה. כמה קבוצות בגיטו המרכזי, עם מפקדם – מרדכי אנילביץ' – בראש נגרפו במתכוון עם כמה מאות יהודים שנעצרו וכאשר הגיעו לקרן הרחוב זמנהוף-ניזקה, פתחו הקבוצות, לפי פקודה, באש אל הגרמנים. היהודים שהובלו לטבח התפזרו והגרמנים אחוזי הבהלה התחילו לברוח. אבל לא ארך הזמן והגרמנים, שהתאוששו מפחדם הראשון, חזרו והביאו איתם תגבורת. נפלו קורבנות משני הצדדים. שורות הלוחמים היהודיים התחילו מתדלדלות. אלק (אליהו) רוז'אנסקי הצעיר, שנפצע קשה במלחמת הגבורה, לא השמיט מידו את אקדחו עד הרגע האחרון. כשאזלו כדוריו האחרונים של מרדכי אנילביץ', התנפל באגרופיו על ז'נדרם גרמניף הוציא את הרובה מידו והוסיף להיאבק עמו. לאחר שעה של מלחמת גבורה נפלו כל חברי הפלוגה, פרט למפקדה שניצל בנס.

קבוצות אחרות בפיקודם של יצחק צוקרמן, אליעזר געלער ואריה וילנה נלחמו מלחמה פרטיזנית בתוך הבתים. ברחוב זמנהוף 56, מוראנובסקה 44, מילא 34, 41 ו-63 ובסטאבקי ארבו הקבוצות לגרמנים העוברים. בעיקר הצטיינו בגבורתם ובקור רוח: זכריה ארטשטיין, בנימין ואלד וחנוך גוטמן (שלושתם מפקדי פלוגות של "דרור"). רק לוחם אחד נפל בשורותינו. התוצאות עלו על השערותינו הנועזות ביותר. פחד מוות תקף את הגרמנים ולא העיזו להיכנס לבתים. ביום השלישי הפסיקו את פעולת הגירוש. בשטח בתי המלאכה נלחם בגבורה ישראל קאנאל בראש קבוצת לוחמים קטנה. בקרבות נפלו בידינו כמה עשרות רובים ואקדוחים, והרגנו ופצענו חמישים גרמנים.

בתחילת פברואר בוצע חיסול חלקי נוסף של הגיטו בצ'נסטוחובה. קבוצת לוחמים קטנה, שצוידה על ידי הארגון היהודי הלוחם בורשה, באקדוחים אחדים, גילתה התנגדות פעילה. היתה זאת תמונה טרגית שלא תתואר במלים. האקדוחים הישנים שהעלו חלודה היו נעצרים כל רגע ולא פעלו. הלוחמים התנפלו אז על הגרמנים באגרופים וכולם נפלו בקרב. גבורת-אלם זו עוררה התרגשות ותמהון אפילו אצל הרוצחים הגרמנים.

ההתנגדות הפאסיבית של האוכלוסיה ומלחמת הפלוגות של הארגון היהודי הלוחם הכריחו את הגרמנים להפסיק את פעולת החיסול בורשה. התושבים הסתתרו במחבואים. אלה שנתפסו היו שוברים את כתלי הקרונות וקופצים מהרכבת בשעת מרוצתה. קומץ יהודים הצליח להימלט אפילו מטרבלינקה גופא.

הד היריות והרימונים המושלכים חישמל את הציבור. את פני הלוחמים היו מקבלים בכל מקום כגואלים. האוכלוסיה תמכה בהם ככל יכולתה. הנחתומים סיפקו להם לחם חינם. הרצענים נרתיקי עור לאקדחים. הארגון היהודי הלוחם גדל והגביר חיילים מיום ליום.

מכיוון שהסכומים שנתן הועד האזרחי לא יכלו לכסות את התקציב שהגיע למיליונים זהובים, הטיל הארגון הלוחם מסים על השכבות האמידות. הקנסות החמורים שהוטלו על הסרבנים הביאו לידי תשלום מסים סדיר. מי שסרב לשלם – נאסר. תשלומי עונשין גבוהים הוטלו על מנהלי בתי המלאכה היהודים, על אנשי "משטרת הסדר" ועל אלה שעשו קנוניות מסחריות עם הקבלנים הגרמנים. על ה"מועצה היהודית" ועל מוסדותיה הוטל מס מיליון זהובים. תוך שלושה ימים שולם המס. מכל החבורה הרקובה הזאת יש להזכיר לטובה את אברהם גאפנר אשר שמר עד הרגע האחרון על עצמאותו ונקיון כפיו. הוא תמך בארגון הלוחם בתשלומי כסף גדולים שאסף לטובתו.

למפקד הגיטו המרכזי נתמנה ישראל קאנאל; על בתי המלאכה למברשות הופקד מרק אדלשטיין; על בתי המלאכה של טאבאנס – אליעזר געלער.

ברשות הארגון הלוחם עמדו עשרים ושתים לוחמות: מהן אחת עשרה מתוך ארגוני הנוער השייכים להחלוץ: "דרור" – חמש, השומר הצעיר – ארבע, "עקיבא" – אחת, גורדוניה – אחת. "בונד" – ארבע, פועלי ציון שמאל – אחת, פועלי ציון צ.ס. – אחת, הנוער הציוני – אחת, אגודות השמאל (פ.כ.י.) – ארבע. לועד היהודי היו, איפוא, שמונה עשרה קבוצות.

למפקדי הקבוצות מונו:

"דרור" (החלוץ, פרייהייט-החלוץ הצעיר): 1) בנימין ולד 2) זכריה ארטשטיין. 3) חנוך גוטמן 4) יצחק בלוישטיין 5) ברל ברוידה.

השומר הצעיר: 1) מרדכי בובאס-מרדק 2) דוד נובודבורסקי 3) סלומון (יוסף יהושע) ווינוגרון 4) יוסף פארבר.

"גורדוניה": 1) יעקב פייגנבלאט - - "עקיבא": 1) לוטק (רוטבלט)

הנוער הציוני: 1) יעקב פראשקאר, - - פועלי ציון צ.ס.: 1) מאגיסטר מארק (מאיר) מאירוביץ', - - פועלי ציון שמאל: 1) הערש בערלינסקי.

אגודות השמאל: 1) הנריק (הרשל) קאבא 2) הנריק זילברברג 3) יורק גרינשפאן 4) פאבאל.

"בונד": 1) וועלוויל רוזובסקי 2) לוי (לייב) גרוזאלץ 3) יודאק בלונאס 4) דוד הוכברג (כל עשרים ושניים מפקדי הפלוגות בין הנופלים).

מהקבוצות הנזכרות רוכזו: תשע בגיטו המרכזי, 8 בשטח בתי המלאכה טאבאנס-שולץ וחמש בגיטו של המברשתנים. הנשר העיקרי נתקבל במשלוח גדול אחד מאת השלטונות הצבאיים הפולנים. קיבלנו פיסטולטים, רימונים וחומרי נפץ. בכסף שהישגנו קנינו עוד מאות אקדוחים ותחמושת. בעד אקדוחי "ויס" ו"פאראבללום" שילמנו עשרה עד חמישה עשר אלף זהובים.

במשך שבועות רבים חפרנו מנהרות מתחת לפני האדמה שהגיעו עד למשמרות הגרמניים שליד שערי הגיטו והנחנו בהן מוקשים. סבורים היינו שהארגון היהודי הלוחם יכול להתנגד לגרמנים בהצלחה, אם יזכה בתמיכתו המלאה של הציבור היהודי ומשום כך הכרזנו מלחמה ללא רחמים על כל הבוגדים, ששיתפו פעולה עם הגרמנים, או הביאו בשפלותם את הגיטו לידי שחיתות מוסרית. עליהם הוצאו פסקי-דין של מוות, ורק הבריחה לאזור הארי הצילה אותם מידי הארגון הלוחם. דוקטור אלפרד נוסיק היה אחד מאלה שהומתו לפי פסק דיננו.

האווירה טוהרה! שרידי יהדות ורשה שצורפו בכור האימים של דם ואש – שאפו לרווחה. בזמן פעולת הגירוש של ינואר גילה גיטו ורשה מפנה יסודי שחל ברוחם ובמעמדם של שרידי היהודים. הגרמנים התחשבו בכך בעל כרחם. מובן מאליו, כי עמדת הגבורה של האוכלוסיה והתגוננותו העקשנית של הארגון הלוחם לא יכלו לשנות את גורל הגיטו שנחרץ מראש.

ואולם הגרמנים לא רצו להקריב קורבנות והחליטו לשים קץ לגיטו בדרך "שלום", בשאפם להשיג שתי מטרות: 1) לרכוש את האלמנטים המוכשרים לעבודה לצרכי הייצור המלחמתי, כל זמן שיהיה בהם צורך; 2) להפריד את ה"מוכשרים לעבודה" מה"בלתי פרודוקטיביים" – שגם הם היו רובם מוכשרים לעבודה אלא שהיו נמנעים מלעבוד במפעלים גרמניים. הגרמנים עשו זאת כדי להחליש את הגיטו ולשבור את כוחו המוסרי על ידי זריעת קנאה ושנאה לגבי אלה שזכו "להישאר בחיים" בקרב אלה שמותם היה רק ענין של ימים.

בתחילת פברואר 1943 פתחו בעלי בתי החרושת הגרמנים בתעמולה רחבה וקראו לפועלי בתי המלאכה לנסוע מרצונם מורשה. "ורשה תטוהר מהיהודים – הכריזו באסיפות פועלים שכונסו במיוחד למטרה זו – ורק אלה שיעברו לפוניאטובקה ולטראבניקי – אשר לשפ יועברו גם בתי החרושת – יובטחו להם לחם וקיום עד סוף המלחמה". כמומחה לטכס התעמולתי מונה שותפו של טאבאנס, הדגנרט שטאהמן, שעוד קודם לכן קנה לו פופולריות בקרב הפועלים היהודיים על ידי חיבה מעושה ולהטוטים קומדיאנטיים. שטאהמן זה היה "בן בית" בארגונים נאציים שונים והיה בקי יותר ממישהו אחר בהחלטות על חיסולם הגמור של היהודים שנתקבלו על ידי שלטונות ה-ס.ס. בברלין. ואולם בנאומיו הפתטיים צייר לפני שומעיו תמונות מחיים העדים בחיק הטבע הנהדר, המגוונים בשעשועי נופש בימים הפנויים מהעבודה, סיפר בדותות על שפת הנהר, בריכות שחייה, קונצרטים, הצגות תיאטרון, תזונה מצויינת, תנאי היגיינה משובחים, בתי ספר וגני ילדים וכו'. כדי להדגיש את אופיה "האזרחי" של ההעברה, מונה כקומיסר להעברה לא בא-כוח של ה-ס.ס. אלא החרשתן טאבאנס.

מפעלי התעשיה הראשונים שעמדו להתחסל היו: הנגריה של האלמן ובתי המלאכה למברשות. הארגון היהודי הלוחם התחיל מיד בפעולות שכנגד בדיבור ובמעשה.

בלילה, ערב העברת בית החרושת של האלמן, חדרה קבוצה של הארגון הלוחם דרך חומות בית החרושת והעלתה באש את כל בניני בית החרושת, את כל החומר הגלמי ואת המכונות, שהיו ארוזות ומוכנות למשלוח. הגרמנים, שנמצאו בשטח בית החרושת, ברחו בבהלה. קבוצת הארגון נסוגה ללא אבידות. למחרת התייצבו לנסיעה רק עשרים וחמישה מתוך אלף פועלי המפעל ומשלושת אלפים וחמש מאות העובדים בבתי המלאכה לא התייצב אף אחד! קבוצה של שישים יהודים שהיו כלואים בבתי המלאכה של שולץ – שוחררה על ידי הארגון הלוחם לעיני המשמר הגרמני. כבודו של הארגון עלה לא רק בעיני האוכלוסיה היהודית בלבד אלא גם הגרמנים נאלצו להתחשב בו.

ב-14 במרץ הודבקו כרוזים של הארגון שקראו להתנגדות לפקודות הגרמנים בהדגשה שה"העברה ברצון" אינה אלא כליון חרוץ של הגיטו. ב-20 למרץ הדביק טאבאנס בצד כרוזינו את המודעות שלו – רובן החרים הארגון היהודי הלוחם לאחר שנודע לו על הדפסתן – וזה תוכנן:

 

"אל פועלי הזיון היהודים ברובע היהודי!

ברצוני לענות לכרוז המפקדה של הארגון הלוחם, שנתפרסם בליל ה-14 במרץ. הינני מודיע בצורה מוחלטת: 1) כי פעולת הגירוש אינה עולה בכלל על הדעת; 2) גם שולץ וגם אני לא קיבלנו שום פקודה באיום אקדח לבצע פעולה כזאת; 3) הינני מודיע בצורה מוחלטת, כי האנשים שנשלחו במשלוח האחרון לא הומתו. יש להצטער, כי פועלי הזיון של שולץ לא שמעו לעצותיו הטובות. אני מצטער, שנאלצתי להתערב ולהעביר אחד מבתי המלאכה שלי כדי לנצל את תנאי ההובלה הקיימים, ניתנה פקודה לקבוע מיד את שמות הפועלים שהגיעו לטרבניקי ולהעביר יחד איתם את מטענם.

הטענה שהאנשים המלווים את המשלוח השני מרחוב פרוסטא לפוניאטובה לא ידעו כאילו מה גורל האנשים – אינה אלא נסיון שפל להסית את פועלי הזיון ושקר גס. האנשים המלווים נשארו כולם במקום, לאחר שנשלחה הרכבת ולא פעם באו הנה במכוניות המשא יחד עם הפועלים מפוניאטובה כדי להעביר את המכונות וכו'. המטען לא נשלח מרחוב פרוסטה. הוא נמצא תחת השגחתו של יהודי, המהנדס ליפשיץ, המוכן לתת בכל רגע את הידיעות על כך. המטען יישלח לפוניאטובה עם המשלוח הבא. בטרבניקי ובפוניאטובה מקבל כל פועל את מטענו כקניינו הפרטי.

פועלי הזיון היהודיים! אל תאמינו למתעים. הם רוצים להסיתכם כדי לגרום תוצאות בלתי נמנעות. ב"מקלטים" אין שום בטחון ואין החיים בהם אפשריים. הוא הדין בעבר הארי. עצם אי הבטחון והבטלה יהרסו את רוחם של פועלי הזיון הרגילים לעבודה. אני שואל אתכם: מדוע באים אלי העשירים היהודים מהרובע הארי ומבקשים אותי לקבלם לעבודה? יש להם כסף למדי, כדי לחיות ברובע הארי, אולם אין בכוחם לשאת ולסבול חיים כאלה. מתוך הכרה גמורה אני מייעץ לכם: סעו לטרבניקי, סעו לפוניאטובה, כי שם אפשר לחיות, שם תשארו עד סוף המלחמה. הארגון היהודי הלוחם לא יעזור לכם: הבטחותיו – הבטחות שוא. מוכרים לכם בכסף רב מחבואים, ואחר כך יגרשוכם אל הרחוב ויעזבוכם לנפשכם. למודי נסיון אתם במעשי-הונאה האלה. האמינו רק למנהלי המפעלים הגרמנים הרוצים, יחד אתכם, לנהל את הייצור בפוניאטובה וטרבניקי. קחו עמכם גם את נשיכם וילדיכם, כי גם עליהם פרושה דאגתנו!

על החתום: ואלטר צ. טאבאנס, מורשה להעברת מפעלי הרובע היהודי בורשה".

 

בצביעותם לא נפלו בעלי החרושת הגרמנים מאנשי ה-ס.ס. טאבאנס העיז אפילו, באמצעות עובדיו היהודיים, להזמין את נציגי הארגון הלוחם... להתייעצות עניינית. אולם כל התעמולה הזאת לא נשאה פרי. איש לא האמין בה. אם הופיעו כמה מאות יהודים, עשו כן מחמת הרעב ובעיקר מחמת היאוש. לא היתה לגרמנים דרך אחרת, אלא להשתמש באמצעי כפיה, שלא היו אז נוחים להם. מצד אחד הדבר היה עלול לגלות את כוונותיהם האמיתיות ומצד שני – הביאו אמצעים אלה לידי תוצאות אפסיות. היהודים התחבאו. הגרמנים עדיין לא החליטו אז כנראה לחסל את הגיטו חיסול מוגמר וראוהו כדבר שעודנו מוקדם. אז פנו אל "המועצה היהודית" שתיטול עליה את ביצוע התפקיד. המועצה הזמינה, באמצעות דוקטור שיפר, את הארגון היהודי הלוחם. המפקדה דחתה, כמובן, את ההזמנה בשאט נפש. ראש "המועצה היהודית", המהנדס מארק ליכטנבוים הידוע, נתן לגרמנים תשובה אופיינית: "אין השלטון בגיטו בידי – כאן שולטת ממשלה אחרת". התכניות של הגרמנים נגמרו בכשלון גמור. הפעם לא עלה בידיהם לפורר את כוחות שרידי היהודים. אם הגרמנים גזרו מוות על כל הציבור היהודי – נמות יחדיו, אך ניפול בקרב! זו היתה החלטתו של הארגון הלוחם.

בליל ה-18 באפריל התחילה המערכה האחרונה של הטרגדיה בגיטו הורשאי – הוכנה מתנה ליום הולדתו של ה"פיהרר". הארגון הלוחם התייצב למערכה, לקרב האחרון. בשתיים בלילה העמידו הגרמנים משמרות צפופים של גרמנים, אוקראינים וליטאים – משמר לכל עשרים וחמישה מטר – סביב חומות הגיטו. יחידים, שניים-שניים ושלושה-שלושה, נכנסים החיילים הגרמנים אל שטחי הגיטו הבלתי-מיושבים, כדי להפתיע את הלוחמים ואת התושבים. בשעה שתיים וחצי מגיעות הידיעות הראשונות של הצופים על ריכוז חטיבות צבאיות גרמניות גדולות בשטח הגיטו. בארבע בבוקר תפסו אנשי הארגון את עמדותיהם כשהם מוכנים כולם לקבל כהלכה את פני האויב.

בשש בבוקר פורצים אל הגיטו המרכזי אלפיים אנשי ס.ס. מזויינים בלווית טנקים, תותחים קלים מהירי קלוע, שלוש מכוניות עמוסות תחמושת והספקה, אמבולנסים. עם חטיבות ה-ס.ס. מופיע כל מטה ה"העברה", המורכב מקציני ס.ס. וגסטאפו: מיכלסון, האנטקה, בארטצ'קו, מוראצ'קו, האפלא, בראנד ומאנדא. היהודים נעלמו. כולם נמצאים ב"בונקרים" ובמנהרות מתחת לפני האדמה או במחבואים אחרים. על פני האדמה נמצאו רק אנשי הארגון. הלוחמים התרכזו בשלוש עמדות מפתח החוסמות את המבואות אל הרחובות הראשיים בגיטו: ההתנקשות הראשונה פרצה ברחוב נאלבקי: שתי קבוצות הגנו עליה מאחורי מתרסים. הקרב נגמר בנצחון הלוחמים. הגרמנים נסוגו והשאירו פצועים רבים.

אותה שעה התחולל קרב עיקרי בהצטלבות הרחובות מילא וזמנהוף. הלוחמים מאחורי המתרסים בכל ארבע פינות הרחוב התקיפו את הטור הראשי הגרמני שנכנס אל הגיטו. אחרי היריות הראשונות מאקדח אוטומטי וזריקת רימונים קולעת בשורות הצפופות של ה-ס.ס. נתרוקנו הרחובות. המדים הירוקים נעלמו. לאחר רבע שעה הופיעו טנקים ונתקרבו אל עמדות הלוחמים. בקבוקי תבערה, שנזרקו בשקט ובדיוק קליעה, פגעו בטנק. האש פשטה במהירות בטנק והוא התפוצץ. המכונה שותקה. אנשיה נשרפו חיים. שני הטנקים הנותרים נסוגו בחיפזון ואיתם נסוגו בבהלה הגרמנים המסתתרים מאחוריהם – תחת ברד רימונים ויריות קולעות. מצד הגרמנים נפלו מאתיים איש הרוגים ופצועים. מצדנו רק לוחם אחד.

כעבור שעתיים העמידו הגרמנים על השטח שבין הגיטאות תותחים קלים ופתחו באש על עמדותינו. אנו עזבנו את העמדות, הגרמנים כבשו אותן. לפתע נזרקו רימונים מהחלונות שמנגד – מהבית ברחוב זמנהוף 29. אחת מקבוצותינו, שלא פתחה עד עתה באש, כדי לא לגלות את מקום הימצאה, התקיפה את הגרמנים זו הפעם השניה באותו מקום. הגרמנים משאירים חמישים הרוגים. קבוצתנו נסוגה ללא אבידות. בשעה חמש אחר הצהריים לא היו כבר גרמנים בתחום הגיטו. הם נסוגו לשטחים הבלתי מאוכלסים.

יתרוננו בקרב בא לנו עקב פעולותינו המהירות והמפתיעות מתוך עמדות שהוסוו יפה. היום השני של הפעולה התחיל בריכוז ס.ס. גדולות בשטחים שבין הגיטאות וברובע הארי. אולם הכוחות העיקריים אינם יוצאים אל השטחים המאוכלסים. יחידה בת שלוש מאות אנשי ס.ס. ניגשה בשעה שלוש אחר הצהריים אל מתחת השער של אזור המברשתנים. הנאצים התעכבו רגע וזה הספיק ללוחמים להפעיל את זרם החשמל. מתחת לרגלי ה-ס.ס. מתפוצץ מוקש. הגרמנים בורחים ומשאירים שמונים-מאה הרוגים ופצועים. כעבור שעתיים הם חוזרים, בזהירות, בטורי קרב. נכנסו שלושים גרמנים אך חזרו רק שניים. הם הותקפו ברימוני יד ובבקבוקי תבערה, מי שלא נהרג ברימון, נשרף חי. רק אז הפעילו הגרמנים את התותחים והרעישו את גוש המפעלים מארבעת צדדיו. אותה שעה הופיעו שני קצינים גבוהים של ה-ס.ס. והציעו להפסיק לרבע שעה את פעולות הקרב, שאם לא כן – יפציצו את כל השטח.

השיבונו ביריות. פלוגות ה-ס.ס. נתקרבו אל בית החרושת מצד שני, מעבר רחוב פרנצ'יסקנסקה. גם הם לא הרחיקו לכת. כמה יריות קולעות מרובים הניסו אותם. ושוב לא היו גרמנים בשטח.

היה זה נצחון גמור שני של הלוחמים. אותו יום הכריזו בשטח בתי המלאכה של טאבאנס ושולץ על גיוס מתנדבים למחנות העבודה. אולם איש לא הופיע. כמו בגיטו המרכזי, מתחבאים גם פה התושבים במקלטים מתחת לאדמה. הנהלות בתי המלאכה היו דוחות כל פעם את מועד האחרון לנסיעה של המתנדבים בשעות אחדות. אך גם זה ללא הועיל. לאחר שההנהלות הודיעו שינקטו באותם אמצעים שנקטו בגיטו המרכזי, התקיפו הקבוצות הלוחמות שרוכזו באותם השטחים, פלוגות ס.ס. שבעבר הארי ברימונים ובפצצות. נפלו ארבעים הרוגים ופצועים רבים. הותקפו גם פלוגות שהתקרבו אל הגיטו המרכזי דרך נובוליפיא-סמוצ'א.

לפי פקודת ה"פוליציי-פיהרר" (ראש המשטרה) גלובוצ'ניק, שהובא במיוחד לזמן ה"אקציה" מלובלין, התחילו הגרמנים, ביום השני ל"אקציה", לשלוח אש בגיטו. קודם כל שרפו את הבתים ואת גושי הבניינים, שבהם נתקלו בהתנגדות והם: נאליבקי 33, 35, 37; מילא 28, 19; זמנהוף 28 ואחר כך את כל גוש בתי המברשתנים. זו היתה השרפה הגדולה הראשונה. כתשובה להצתת הגיטו שלחו הלוחמים אש בכל מחסני ה"ווערט-פערפאסונג" ובמחסן בתי המלאכה שערכם היה עשרות מיליונים זהובים. ה"אקציה" נמשכת. הגרמנים מחפשים אחרי "בונקרים" ומחבואים. בפעולה זו נסתייעו בכך, שהאנשים היו יוצאים בלילות, מחמת להט החום, אל החצרות. העקבות היו מורים לגרמנים את הדרך למחבואים. הם נעזרו בפעולותיהם בהרבה גם במכשירי האזנה ובכלבי-משטרה.

בזמן ההוא עברו הלוחמים מתכסיסי התקפה לתכסיסי התגוננות. הם שאפו להציל, ככל האפשר, את יושבי המחבואים. נערכת חלוקת כוחות חדשה. להרבה מחבואים נשלחו קבוצות לוחמות. ביום השישי לפעולה התחילו קרבות התגוננות באזור המפעלים של טאבאנס ושולץ. הלוחמים התבצרו בבתים ובעליות הגג ומנעו מהגרמנים להגיע אל המחבואים. יום-יום הגנו הלוחמים במקום אחר על התושבים במחבואים. ביחוד התגעשו קרבות עזים בנובוליפקי 41, בלאשנו 78, 76, 74 ובנובוליפיא 67 ו-69. הקבוצות הלוחמות ערכו לא לבד מלחמת-מגן, אלא גם מלחמת תנופה. כל פעם שניסו הגרמנים לחדור אל הגיטו נהדפו על ידי המגינים הגיבורים והשאירו מאות חללים בשדה הקרב. הגרמנים, שפניהם כוסו כלימה נוכח מפלותיהם התמידיות, הפיצו שמועה, כי בראש מגיני הגיטו עומדים עריקים גרמנים. אולם הם היו מוכרחים לכבוש את הגיטו. הובאו, איפוא, תותחים כבדים שהועמדו בכיכר קראשינסקי, בכיכר מוראנוב וברחובות שויאנטויארסקה ובוניפראטרסקה.

המצור הרשמי של הגיטו התחיל. מטילי להבות זרעו מוות בקרב התושבים. המטוסים, שחגו מעל לגיטו, הטילו פצצות נפץ ופצצות תבערה. אש אחזה בכל הרובע, שהוצת בארבע כנפותיו ואלפי יהודים ניספו בבערה. יהודים אחוזי-יאוש קפצו מהמקומות הגבוהים של הבניינים. מי שניצל בקפיצה, נהרג בכדורי הגרמנים. הקבוצות הלוחמות הוכרחו, מחמת הלהבות הגועשות, לעזוב את עמדותיהן. הן פתחו במלחמה פרטיזנית מתוך עיי החורבות, שבהם ארבו לפלוגות הגרמניות. הקרבות נמשכו יומם ולילה בלי הפסק. הגרמנים הוכרחו לכבוש כל רחוב, כל בית. אך המצב החל והחמיר עד לבלי-נשוא. כמעט לא היו אבידות בקרב הלוחמים, אך חסרו להם מקומות סתר וכוחם תש בקרבות שאינם פוסקים, כי כל הגיטו היה למאכולת אש. אספלט המדרכות היה לזפת נוזלת. בחום הלוהט נשרף מלאי המזון ובארות המים, שנחפרו בעמל רב, נסתמו בעיי המפולת של הבתים ההרוסים. והרע מכל רע, אזל גם מלאי התחמושת. בקבוצות קטנות שוטטו הלוחמים, חבושי כובעים ולבושי מדים גרמניים, כשרגליהם עטופות סחבות להשתקת צעדיהם, והתנפלו על הגרמנים שהופיעו ברחובות, אם כי מספרם פחת והלך. במקום החיילים לחמו עתה מטילי הלהבות בשיתוף מטוסים ותותחים שהועמדו מאחורי חומות הגיטו.

אחרי בירור יסודי של המצב החליטה מפקדת הארגון הלוחם לשגר שליחים אל העבר הארי, כדי לבוא במגע עם נציגי הארגון שנמצאו שם. ערב ה"אקציה" נשלח למטרה זו יצחק צוקרמן (אנטק) במקום אריה וילנר שנחטף על ידי הגרמנים, נמלט מה"פביאק" (בית הסוהר) ונאלץ לחזור לגיטו. בכוחות עצמנו ארגנו פעולת הצלה. שליח הגיטו שמחה ראטהייזר (קאזיק) חזר בליל ה-8 במאי לגיטו, כדי להוציא משם אנשים, אולם הוא איחר את המועד. בעזרת מכשירי שמיעה מיוחדים וכלבי משטרה התחילו הגרמנים מגלים את מקלטי היהודים שמתחת לקרקע. ב-8 במאי הקיפו הגרמנים את המקלט הראשי של הארגון הלוחם ברחוב מילא 18 על כל חמשת מבואותיו. לרגל המצב הנואש קרא אריה וילנר את הלוחמים לאבד את עצמם, כדי שלא ליפול חיים בידי הגרמנים. לוטאק (לייב) רוטבלאט ירה הראשון באמו ואחר כך המית את עצמו. רוב חברי הארגון נפלו במחבוא זה עם מפקדם מרדכי אנילביץ' בראש. הצלנו מהגיטו כשמונים איש, שרובם נפלו אחר כך בקרבות ברובע הארי וביערות. קבוצותיהם של יוסף פרבר וזכריה ארטשטיין (קבוצות לוחמות של השומר הצעיר ו"דרור") שלא הצלחנו לקשור עמהם קשרים, עוד נלחמו בגיטו במשך שבועות רבים ואחר כך נעלמו עקבותיהם. אחרי מלחמת הגבורה בגיטו ורשה, הגיע תור ההגנה של הגיטאות וחיסולם בצ'נסטוחובה ובבנדין, בביאליסטוק ובערים אחרות.

הקרב שנערך על ידי סניף הארגון הלוחם בביאליסטוק הצטיין ביותר ברוב עקשנותו וגבורתו. תודות לעזרתו של סגן יושב ראש המועצה היהודית בביאליסטוק (באראש), שהעמיד טכנאים לרשות הארגון וסיפק לו חומר גלם – יצרו בגיטו רימונים וכל מיני חומצות הדרושות להגנה. בראש הקבוצות הלוחמות התייצב מרדכי טננבוים. ההתנקשות הראשונה היתה ברחוב פאבריצ'נה והקרב העז ביותר נערך ברחוב ביאלוסטוצ'אנסקה, שבו פעלה מכונת יריה שלנו. הגרמנים השתמשו, כמו בורשה, בטנקים ובתותחי שדה. שמונה ימים נמשכו הקרבות העזים וזמן רב, יותר מחודש ימים, נמשכה ההתנגדות המזוינת של היהודים. היהודים הרגו ופצעו קשה מאות גרמנים ואוקראינים והם נלחמו בעוז נפש להפליא, שעורר תמהון אצל תושבי כל העיר והמחוז.

הגרמנים הציתו את הגיטו – כמו בורשה – מכל עבריו, כדי לשבור את רוח הלוחמים. הגיטו נשרף כליל. כל נתיב הרכבת מביאליסטוק עד למאלקיניה וטרבלינקה – היה זרוע גוויות בורחים, שקפצו מהקרונות. מעל גגות הקרונות ירו האוקראינים, בלי הרף, אל הבורחים, ממכונות יריה. רק מעטים הצליחו להימלט ולהסתתר, בכפרים וביערות.

באותיות זהב תירשם בקורות ההתגוננות היהודים, הריסת שני מחנות המוות טרבלינקה וסוביבור, על ידי אסירים בודדים.

מהלך הקרב בסוביבור, ליד חאלם דלובלין, היה כדלקמן: שרידי היהודים הנידונים במחנה המוות, שמספרם הגיע עד שש מאות, נתארגנו בחמישיות לוחמות ובמועד קבוע פתחו בפעולה. ב-14 באוקטובר 1943 השמידו היהודים את חיל המצב הגרמני-אוקראיני עד אחד, שלחו אש בקרמטוריום, הציתו את תאי הגזים ואת צריפי הבגדים והמגורים, חתכו את התיל וברחו ליערות הסמוכים. כשעברו את השטח שעל יד התיל, שהיה זרוע מוקשים, נהרגו מאתיים איש ולמחרת היום, בשעת הציד, נחטפו שישים איש שנורו בו במקום. שאר האנשים הסתתרו ביערות ובכפרים.

תודות לארגון הלוחם בורשה, התנגדו הקבוצות הלוחמות בצ'נסטוחובה. בקרב הצטיין מרק (מוטל) פולמן. בבנדין ובטרבניקי התנגדו היהודים בשעת חיסולם והתגוננו עד הכדור האחרון.

קומץ חברי הארגון בצ'נסטוחובה, שהצליחו להימלט, נמצא ביערות. למרות תנאי חיינו הקשים ביותר ועל אף הקורבנות המרובים שאנו מקריבים, כאנשי מחתרת וכיהודים, ממשיך הארגון היהודי הלוחם את פעולתו ומכשיר את הנוער בשאר המרכזים היהודיים לקרבות יאוש, שסופם לבוא.

 

                                                (מתוך: "חורבן ומרד של יהודי ורשה")

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial