מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

צביה לובטקין, הימים האחרונים של גטו ורשה

(מתוך "מבפנים")
תיאור הימים האחרונים של גטו ורשה לאחר המרד מפי צביה לובטקין (1914 - 1976), מראשי המחתרת היהודית בפולין וממקימי הארגון היהודי הלוחם
צביה לובטקין, הימים האחרונים של גטו ורשה (הגדל)

- - - הגטו בער. ימים ולילות היה אחוז להבות והאש ליחכה ואכלה כל בית. בית אחר בית, רחובות עלו על המוקד. עמודי עשן תמרו וניצוצות ניתזו והשמים עשו נוגה אדום, מבעית.

ומקרוב, מעבר לחומה, שטפו החיים כתמיד. אנשים, אזרחי הבירה, טיילו, שיחקו, התהוללו וראו מקרוב את עשן הלהבות יומם ואישן בלילה. קרוסלה התנודדה וילדים שיחקו וחגו בה להנאתם התמימה ובחורות כפר שנזדמנו לעיר הבירה באו אף הן לכאן, נתערסלו בקרוסלה וראו אגב כך את הלהבות העשנות. ניצוצות ניתזים אחזו לפעמים בבית מעבר לחומה, אבל שם כובתה האש מיד ואילו כאן, בגטו, לא חש איש להציל, הכול בער ואין מכבה.

בער גטו ורשה, הגטו של הגדולה בקהילות ישראל באירופה מאז. ובתוכו עוד פרפרו אחרוני היהודים – והם היו עדיין רבבות במספר – פרפורי גסיסה אחרונים. רק לפני ימים מספר, אפריל 1943, אמרו הגרמנים לחסל שארית פליטה זו, לשלוח את היהודים שעוד נותרו כאן לקרונות המוות לאושבינצ'ים, לבלז'ץ, כשם ששלחו באין מפריע מאות אלפים לפניהם. אבל הפעם נרתעו אחור. הפעם קידמום פלוגות "הארגון היהודי הלוחם" שעמדו בקרנות הרחובות ובמסתרי החורבות וזרעו מוקשים והטילו רימונים בשיירות הצבא הנוהר והחוגג, והגרמנים נדהמו, נרתעו ונסוגו. לכזאת לא פיללו. הם ניסו יום אחד, ניסו למחרת וכל פעם קידמתם במפתיע אש היהודים, ולאחר עשרת ימי קרבות לא ההינו להיכנס פנימה.

והאויב הצית את הגטו, תחילה מן האוויר ואחר כך במהומת המנוסה בפנים שילח אש בארבע פינותיו, וכך חגג את נצחונו מרחוק. הוא היה בטוח שאש קטלנית זו תסיים בחנק-שריפה מה שלא הצליח בקרב פנים אל פנים. אבל כנראה לא קל ביותר לגמור עם בני העם הזה. בכוחות החיים האחרונים חיפשו יהודים מפלט, התרוצצו בין החרבות והלהבות, האש הניסה אותם מן המחבואים ומן הבונקרים התת-קרקעיים, ורבים נשרפו חיים ונחנקו בעשן. אבל בונקרים שלמים – אנשים, נשים וטף – הגיחו מבטן האדמה וביקשו ישע, נדדו עמוסים פירורי אוכל אחרונים, סירים וכסתות. תינוקות נישאו בחיק אימותיהם, וגדולים מהם נגררו בעקבות הוריהם ובעיניים תהומות עצב ויגון, צער ומבוכה וזעקה לישע... וכל אלה נעו וחיפשו מפלט מאחרי כל חומה, בחורבות שכבר לא יכלו לבעור יותר, בפינות שהאש לא להטה שם עדיין כל כך. מי יקום ויתנה את עוצמת היגון, את האימה והפחדים של עדת היהודים בלהבות?

לא אשכח אותו לילה שהגטו ניצת כולו, מכל עבריו, חשתי החוצה ממחבואי בלילה והנה אור כאור היום. האור הגדול הכה בתימהון. מסביב שמעתי נפץ להבות משתוללות, שאון מפולת, שמשות מתרסקות ותמרות עשן עלו עד לב השמים והאש פושטת ואוכלת, פושטת ואוכלת...

 

אלה היו ימי ראשית מאי 1943. שם, בחוצות, בוודאי נשם הכול בבשורת האביב, אולם לנו כאן נערך המוקד. לא ידענו היהיה ממנו מנוס. המוני היהודים, מעיירות גדולות וקטנות, עדיין הילכו בחשאי, עוברים בזהירות מחצר לחצר, עוקפים את הלהבות. בית בוער באגפו האחד, ואילו באגפו השני לא נגעה עדיין האש ואפשר לטפס שם ולעבור בפרצותיו. תחילה היינו מהלכים מבעד לעליות, מפרצה לפרצה וכך עוברים רחובות מבלי להיגלות לגרמנים העומדים מעבר לחומה ויורים בכל יהודי העובר את הרחוב. עכשיו בערו העליות. המשכנו לעבור מבעד לפרצות ממרתף למרתף ואחר כך פשוט שוטטנו בין החורבות, עוקפים את האש במידת האפשר. החום להט בפנים, בעיניים; יש שהעשן שם מחנק, סביבך ניתזים ניצוצות ואתה חותר ועובר וכל שיירה שמבחינים בה פותחים עליה באש.

אבל הקץ לא הקיץ עדיין.

גוש הבניינים של מילא 7 עומד בגטו בצומת רחובות ומבואות ובמנוסת הבהלה שבליל הבערה המתה החצר המוני יהודים מבקשי מפלט. החצר הייתה גדולה ורחבת ידיים והאש עדיין לא אפפה אותה מכל עבר ולא חדרה פנימה. כל שיירת יהודים או קבוצת לוחמים התועה ומשוטטת בגטו הייתה נקלעת אליה וחונה בה. כך נתכנסנו כאן מכל עבר ונפגשנו מאות לוחמים, מרבית הפלוגות, אשר הגיחו מעמדותיהם ומדירותיהם. עייפים, מתוחים, המומים רבצנו על הקרקע ובחלל ריחפה השאלה שמענה לא היה לה: ומה עכשיו? מסביב רחש הגטו רחש אין מוצא. כל פעם נכנסה לחצר שיירת יהודים על צרורותיהם הדלים, עם הטף והנשים, חיפשו מפלט מן האש, נתקלו בנו, נצמדו אלינו כאל עוגן הצלה וציפו למוצא פינו. צנחו בפינת החצר ומלמלו אלינו בכפיים פרושות, מתחננות: טייערינקע ווהין? – אמרו לאן?

מאות לוחמים היינו והמפקדה איתנו. מוקפים אלפי יהודים. שוחחנו, נועצנו מה לעשות. כולנו אובדי עצות, מוכי מבוכה. כל התכניות נהרסו. חלמנו על קרב פנים אל פנים, קרב אחרון אשר בו ידענו, נוכרע על ידי האויב, נוכרע בקרב ממש, והאויב ישלם בדמו, דם רב. מחיר אובדננו. אבל הניצחון על האויב הפתיעני, השכירנו, ועם מנוסתו פעמה בלב הרגשת גאון: לא בנקל כל כך יכריע אותנו. למען לצוד את היהודים הן מוכרח הוא לכבוש בית אחר בית וזאת לא יקל לו, לא נקל עליו. על כל בית נלחם, ניאבק ועל כל בית ישלם בדמו. בסתרי החורבות ארבנו לו, ציפינו לבואו. אבל הוא נרתע ממלחמה זו. התחמק מקרב ישר ושילח בנו את האש מרחוק להשמידנו. לזאת לא פיללנו.

לזאת לא פיללנו וכל התכניות נהרסו. מה אפוא לעשות? ישבנו מאות לוחמים באפלולית הערב, נשקנו עלינו, מוקפים המוני יהודים, עצרת בת אלפי אנשים קשובים, דרוכים – האם לא אחד במאי היה אותו יום? – והרגשת האחריות רבצה כנטל עצום על הלב, על המצפון, ולא נתנה דמי.

רחש-לחש של עדת יהודים צמודים, צפופים, גוחנים, רועדים וכולם מצפים למילת-ישע מאיתנו הלוחמים, ואילו אנו עצמנו אובדי עצות. מה נאמר להם? מה נאמר לעצמנו? – מה איומה היא ההרגשה של אזלת יד, מה נוראה היא תחושת האחריות של לוחמים עברים אחרונים, נואשים? ברור, לא נחזיק מעמד ימים רבים באש מכלה, בלא מזון, בלא מים ובלא ציוד. צריך לחפש מפלט – אבל כיצד?

תוך כדי שיחה מתייצב בחור ומספר שמוכר לו מוצא דרך תעלות הביוב לצד הארי. והמוצא בקרבת תלי-חורבות שבהם אפשר למצוא מחבוא לפי שעה. הוא נוסך בנו בטחון, שאם נחל מאורגנים, בקבוצות מזוינות, נצליח להבקיע לנו דרך לשם.

מהססים, שוקלים, דנים ובאין מוצא אחר נופלת ההכרעה: נלך! להלחם אין אפשרות יותר. האם תדון אותנו לשריפת-חנק או תסגיר אותנו לידי האויב. אבל מה יהיה שם בצד הארי? הן ודאי הוא הכוליון גם שם. מן הפח אל הפחת. יחידים אולי יצילו את נפשם, יחידים אולי יצליחו להימלט, ואולי לא ניתפס כולנו בכף. אבל כל האלפים סביבנו נכונים ללכת עמנו, לצאת בעקבותינו. יהיה אשר יהיה ובלבד לא להיפרד מאיתנו.

ובכל זאת עוד מעכב ההיסוס, משהה. מחליטים לערוך לפי שעה ניסיון ומחליטים על חמישה בחורים בעלי פרצוף ארי לצאת לדרך ולבחון אותה. בשוב מי מהם נחליט הלהמשיך או לא. יוצאים החמישה וכולנו נשארים והציפייה לשובם נוקבת ואוכלת. אל החצר באות שיירות נוספות. נבוכים הם שואלים, מתלחשים, מקשיבים ואף הם נשארים כאן לצפות – מצרפים את גורלם לגורל העדה.

רוחש והומה כאן גוש האדם הגדול. בכי ילדים, אנקת חלשים, גניחות. מעבר מזה לשונות אש ומזה כתלים עשנים. מישהו בא ועמו פרוסת לחם ורבים מסתערים עליה לזכות בפירור. שעות חולפות. העדה הגדולה משתתקת. נפש העם מתעטפת בצפייה, ברעב, בבקשת רחמים. רק גניחת יהודי בוקעת לפעמים ועולה. קבוצת לוחמים שרועה פותחת חרש בשיר. תוגת נואשים הומה בחלל.

באחת לאחר חצות, חוזרים שני חברי המשלחת מהצד הארי. מורה הדרך ועמו טוביה בוז'יקובסקי, הראשון פצוע וזב דם. מסיפורם מתברר שעברו את "הדרך" בתעלות הביוב בשלום והגיעו למבוא; בקושי פתחו את המכסה. טיפס אחד ועלה, שרבב את ראשו החוצה אל הרחוב; הרחוב דמם, איש לא נראה בו. הגיחו ויצאו מתעלת הביוב. תחילה שתי הבחורות, אחריהן שני בחורים והסתלקו וצעדיהם החרישיים נבלעו בדממת הרחוב. לאחר רגעים מספר, בעוד טוביה ניצב בפתח ותחתיו הבחור מורה הדרך, ניתכו עליהם יריות ושני כדורים פגעו בו והם קפצו פנימה וחזרו. מה גורלם של אלה שיצאו לפניהם – אין יודע. זהו המצב!

השתתרה דממה. מה האומר אפוא – איש לעצמו, ללוחמים, ליהודים החרדים והמצפים מסביב? תכנית היציאה ההמונית בטלה, אין מוצא אלא להישאר לפי שעה בתוך הגטו הבוער ובו לבקש מפלט.

נערך מפקד הלוחמים וניתנו הוראות לפלוגות להתבצר בבונקרים מוגנים מאש ובחורבות שהאש עדיין מהן והלאה. אמרנו את דברינו לכל היהודים שייצאו לבקש מקלט ארעי. אבל הם לא משו מאיתנו ורבים נטפלו לפלוגות ויצאו בעקבותיהן. בקרבת הלוחמים נמסכה בנפשם מידת מה של בטחון. זו הייתה להם אחיזה על פי התהום. נתפזר העם לתור אחרי מקומות מחבוא, בבונקרים ובחרבות, ורבים חסרי מקלט נכנסו לחנות לשעות היום בתוך תעלות הביוב, למען לצאת מהן בלילה.

והקץ לא הקיץ עדיין. להבות ועשן כיסו, ליחכו את בתי הגטו, אבל במעמקי האדמה, בונקרים, עדיין לא נחנקו כל החיים, ואף המערכה עדיין לא תמה כליל ובלילה עוד פעמו חיי יהודים על המשואות.

 

הגטו בער ואוכל. אלפי אנשים עדיין ישבו ביום במרתפים ובלילה, משיצאו החוצה, נפגשו היהודים שוכני הבונקרים השונים וסיפרו זה לזה חדשות, סיפרו על בונקרים שנתגלו ונפלו לידי גרמנים. בימים היה נערך צייד על שארית הפליטה. מישהו שניצל בנס עמד עכשיו בלב חבורה וסיפר בחשכה סיפורי זוועה, כיצד עטו הטורפים על הבונקר וטרפו את יושביו.

מדי לילה חשת, כי מספר היהודים פוחת. הכולרה עושה בהם שמות. לא אחת בעברך בגטו אתה נתקל בגוויות מתים מתגוללות בה ימים בחצרות, בקרן רחוב, בצדי מפולת. כבר הכרתים וידעתי היכן הן מוטלים. ובצעדי בחשכת הלילה חרדתי לבל אתקל בהם. להקות עורבים היו פושטות על הגופות ועינינו רואות. הפחד מפני המתים חלחל בעורקים והיה גדול יותר מהפחד מהגרמנים החיים.

 

שרועים הלוחמים על יצועי הסחבות ומהרהרים. שלושה שבועות עברו מאז החל הקרב. בעצם, תמה המערכה. אין כמעט במה ועם מי לערוך מלחמה. הכדורים אזלו כמעט, הרעב מציק, גוויעה איטית ממושכת צפויה לנו לכולנו. מה יביא עמו המחר? – אין יודע. ועם זאת שקט פנימי. ההרגשה, כי עשינו מה שמוטל היה עלינו מרגיעה במעט. מה שיבוא עכשיו – לא חשוב בעצם. הסוף יבוא – בזה אין מטיל ספק – אבל כיצד ומתי?

כעבור שעות של ללישה ונמנום חליפות; מתעוררים ומסיחים, בפעם העשרים בוודאי, מעלים זיכרונות גבורה אלה ומוצצים מהם חיות-ניחומין אחרונה. כל אחד מספר מעלילות הקרב. האחד מספר כיצד קלע בבקבוק הצתה בדיוק בראשו של גרמני, והלה נתלקח באש, רץ ובוער, צווח ובוער... חוזר חברו ומספר כיצד הופעל המוקש ואותה החוויה המזעזעת בחדוותה הנוראה כשידיים ורגליים גרמניות מרוסקות הועפו בחלל, לכל עבר, ומנוסת הבהלה של הנותרים. מציין שלישי, כמה פחדנים ומוגי לב הם, שלמראה צלו של לוחם יהודים מרחוק היו נושאים את רגליהם ובורחים ואיזו שמחה היא כשהבורח מונח פתאום ומתהפך על הקרקע – כדור חבר פילחו במנוסתו. ויש שהשיחה נסובה על הארץ הרחוקה שאיש מאיתנו לא זכה להגיע אליה, על החיים שם, על הקיבוץ ועל שליחים משם שהכרנו...

גם בחדר שבו אני שוכבת, רעש והמולה. מפעם לפעם אנו משקיטים זה את זה ושוב חוזר הרעש וגובר. הנה בא אלינו אורח: אלכסנדר מ-פ.פ.ר. הוא חש לכאן בחפשו מפלט, מרובע אחר, מהשופ האחרון שמשם נלקחו יהודים למוות. הוא מספר כיצד הצליח להתחמק ברגע האחרון, להסתתר בחורבות ולבוא אלינו. אנו שומעים את הקורות האיומות שם ומספרים לו מה עבר עלינו בשבועות הללו שנותקנו זה מזה. בעקבות מכתב כתוב עברית, שאני קוראה לפנוי – מכתבו של יצחק הנשלח מהצד הארי – על מאמצי העזרה שטרם הוכתרו בהצלחה, פורץ ויכוח על עברית ואידיש, ציונות וקומוניזם, ובסערת הויכוח אנו שוכחים היכן אנו נמצאים וקולות נישאים בהתלהבות, עד שהמנהיג אץ בהול אל חדרנו והשקיט אותנו, הן נמיט חס וחלילה שואה על הבונקר כולו. וכשאנו נרגעים הרי הוא מציע לנו בחיוך על שפתיו לסיים בקרוב את הויכוח שם, בעולם האמת...

אנו חוזרים אל המציאות שלנו ומחדש מנסרת השאלה: מה אפוא לעשות? לא פיללנו שלאחר שבועות של קרבות מול הנאצים עדיין נימצא בחיים ונצטרך לדון על אחריתנו. בטוחים היינו כי הקץ יבוא... ופתאום, ניתנו החיים – אוי ואבוי כיצד ניתנו – אבל נשארו לוחמים יהודיים בחיים וגדולה האחריות לא רק כלפי עצמך אתה, אלא כלפי כל אלה הרובצים כאן סביב, צמודים לנשקם ומצפים למוצא שפתיך...

הקשר עם הצד הארי נותק לחלוטין. לפני ימים מספר שלחנו קבוצות חברים דרך תעלות הביוב וכן מבעד למנהרה אשר גילינו אותה במקרה, אבל אין יודע מה גורל האנשים שנשלחו. אנו יודעים מה איומה היא שליחות הצלה זו לצד הארי. אדם שגורלו שיחק לו והצליח לעבור בשלום, משהוא נקלע לרחוב הגויים הוא מתהלך בפחד שמא יכירוהו. אין לו לאן להיכנס. הערב קרב ובא, עוד מעט ואסור להתהלך ברחוב, ובית אשר ייתן מחסה ליהודי נמלט ונרדף אין. כל השערים נעולים בפניו. והידידים בין הגויים נבצר מהם עד היום להכין לנו דירות למקלט.

השיחה קולחת הלאה, נמשכת. חוג החברים התרחב. קם ברל ברוידה ומציע לצאת לאור היום עם הנשק, להתנפל בהתקפת פתע על המשמר הגרמני, להכריעו ולצאת היערה. טוען אחר לעומתו: טוב, נניח שנצליח להכריע את המשמר הגרמני, אבל הא כיצד תגיע ליער דרך רחובות ורשה? ואריה וילנר בא לידי מסקנה שאין מוצא ואין ישועה אלא להמשיך ולשלוח פלוגות חברים לצד הארי באותן הדרכים המסוכנות ששלחנו עד היום, אף על פי שאין כל ידיעה על גורלם. ברירה אחרת אין. מי שיגיע – יגיע, ולו שניים מעשרה – גם כן טוב מלהישאר כאן ולגווע מרעב ומחנק.

קשה ההכרעה.

קל לערער על ההצעות שנשמעות, אבל קשה לתת תמורתן הצעה משכנעת. גם מרדכי אנילביץ', המרגיש על גבו את כל כובד האחריות של המצב, שוקל כל הצעה, אבל למען האמת אינו יודע דרך. לבסוף, חוזר ומספר טוביה בוז'יקובסקי שלפני ימים מספר בבקרו בבונקר שבפרנצ'יצקנסקה 20, הוגד לו שיש שם גישה ישירה ונוחה אל תעלות הביוב. אין צורך לצאת לשם כך החוצה. אנו יודעים שלא דיה כניסה לתעלות, צריך לדעת כיצד להלך בתוכן והיכן לצאת. גדולה וסבוכה היא רשת התעלות שמתחת לקרקע; יהודים רבים ניסו לחוש דרכן מפלט, תעו ימים ולילות במעבה האדמה ולא מצאו מוצא, ונספו שם ברעב, בצמא ובפחדים.

אבל – מוסיף טוביה – באותו בונקר ישנו אדם המכיר את הדרך. ובכל זאת אין הספקות מרפים מענות והשאלה העיקרית פתרון אין לה: שם בצד הארי איך יהלכו ברחוב ולהיכן ייאספו והויכוח נמשך. לבסוף, מאין ברירה אחרת, הוחלט לשלוח קבוצה בת עשרה חברים שתעבור דרך תעלות הביוב לצד הארי. עליה לצאת לשם בשעות הלילה, למצוא סתרה בחרבות בתים עזובים. חבריה בעלי פרצוף ארי יוכלו למצוא שם את חברינו ויחדיו יחפשו מוצא. כל התכנית עדיין היא בחזקת ספק, כי אין לדעת אם יאות אותו יהודי לשמש לנו מורה דרך בתעלות. על אף הכול הוחלט לקום וללכת ועלי הוטל לצאת עם הקבוצה אל הבונקר שבפרנצ'יסקנסקה, לנהל שם משא ומתן עם מורה הדרך ולשלחם לדרך.

הכנות אחרונות לדרך. מתלבשים, חובקים את הנשק ונפרדים. בלב נוקבת חרדה: הנתראה עוד אי פעם? למראית עין שקט. מחייכים, גם מתבדחים. ידיים לוחצות ידיים בכוח ובאהבה. כף היד צמוד לאקדח. יוצאים.

מתחילים לזחול מבעד למבוא הבונקר הצר, המכוסה אבנים. מתפתלים על ה"גחון" כנחש – אחרת אין לעבור. אתה שוכח שלילה עכשיו, ומשום מה נדמה לך שהנה עוד מעט תראה את אור היום בחוץ; רבה הכמיהה לכך, לאחר שבועות של לילה. אבל גם בחוץ מלפפת אותך חשכה. רק אויר העולם בא לריאותיך ואתה נושמו בפה פעור. שאלת לחש לשומרים, אולי אורבים כאן מקרוב הגרמנים, והשומר עונה בחשאי: משמאל יריות, מימין שקט ואפשר ללכת. אנו פוסעים בחשאי, על הרגלים חיתולי סחבות להבליע את רשרוש הצעדים, אבל לא אחת נעצר פתאום מחריקת זגוגיות מתנפצות מתחת לרגליים. אנו פוסעים על החרבות ויודעים שפה ושם, עוד לוחשת גחלת של חיי יהודים אחרונים.

חרבות, שלדי בתים חרוכים, מפולת. פה ושם מפלח את החשכה אורו של בית שעדיין בוער ולא אוכל כליל. מעניין, כל פעם שיוצאים החוצה קשה להכיר את הגטו. הכול משתנה בתכלית.

שקט ודמי. רק לפעמים מופרעת הדממה על ידי חלון שמתחבט עדיין בשריד של חומה, או על ידי מוטות ברזל משלד חנות החורקים ומנקשים.

כאמור, אין נוהגים ללכת ברחובות. שם, מעבר לחומה, אורבים משמרות, צופים פנימה אל תוך החורבות. על כן פילסנו שבילים מצטלבים על פני ההריסות לרוחב הרחובות. מתוחים אנו מהלכים ובזהירות לבלי לעורר שאון, האצבע על הדק האקדח. רק אתמול הופתעה קבוצת סיור שלנו על ידי גרמנים שגחו מן המארב. חברינו ענו מיד ביריות, הפילו בהם חללים, אבל גם שניים מחברינו נפצעו פצעי מוות. בדרך עודנו פוגשים פה ושם בחצרות צללי שרידים המתעודדים למראה בחורים יהודים המהלכים ונשקם עליהם. בפיהם שאלה: וואס טוט מען? האוכל אזל, הכול נשרף. אחר כך הם מספרים בחשאי איך נתגלה היום בונקר סמוך ויהודים סתם התגוננו בו בנשקם עד הרגע האחרון. אתה חש בהם קנאה צורבת אלינו. משום מה חושבים הם שמאושרים אנו, ולבם סמוך ובטוח כי אנו נמצא דרך להצלה. ואין הם יודעים עד מה חסרי אונים אנו כמותם. מעיקה הרגשת החולשה שאין בידינו להחיש להם ישע. מפטירים דברי נחמה ועידוד וממשיכים ללכת. אנו קרבים לחומה, זוחלים על הבטן – משמר גרמני אורב שם – חותכים רחוב ושוב נבלעים בתוך החורבות.

בדרך למחוז חפצנו סרנו לבונקרים של הפלוגות הלוחמות למסור הוראות מהמפקדה. אני מוסרת את אמרת הלוחמים לעומדים על המשמר ונכנסת פנימה אל הבונקר של זכריה ארדשטיין. פגישה של חברות. בימי המרד הראשונים הייתי יחד עם זכריה בפלוגתו ואף את בעל הבונקר אני מכירה יפה. לאחר יום הקרבות הראשון הסתובבנו בחצר נאלבקי 33. עייפים היינו ומזועזעים, רעבים וצמאים. הופיעו לעינינו בחור אשר במקרה הכרתיו לפני ימים מספר. בא אלינו למכור נשק. בחור נלבב, קומוניסט לשעבר. פנה אלינו והזמיננו להיכנס לבונקר שלו, הצפוף בלאו-הכי. כאן נתגורר משפחתו, משפחה ענפה בת שבעים נפש, והוא היה איש הפעלים בתוכה. ניצח על ענייניה וכולם סרו למשמעתו. ראיתיו מחלק את המזון בחרדת אב ולא נטל לעצמו אפילו פירור נוסף.

לעולם לא אשכח את קבלת הפנים בבונקר זה. באחווה הלבבית השופעת, ואנו רעבים ומיוגעים מהקרב תועי דרך, ללא דעת לאן לחוש לחפש מפלט והיכן לנוח. הוא ראה למצבנו, השקנו מעט קוניאק, שהיה שמור עמו לחלשים ולחולים, להשיב נפשנו, ואחר כך נתן לנו גם מעט מאכלם. כמה נעימה הייתה הרגשה שיש גם עורף כזה, שלב יהודים פועם איתנו – לאחר האכזבה המרה והאיומה שידענו מהמוני יהודים בימי השואה...

ביום הקרבות הראשון נתקלנו פתאום בקרבת בונקר זה בשלושה גרמנים הרוגים ותמהנו, ידענו שלא ידנו הייתה בהם. לימים סיפר לנו הבחור הזה, ששעה שניהלנו את הקרב והם רבצו בבונקר, קשובים למתחולל, יצאו מתוכו שלושה בחורים משלהם, ירו בגרמנים והסתלקו... פגישת חדווה עם חברים בפנים. מספרים חדשות מהחזית, ממה שנקלט ברדיו. לבסוף נשאלת השאלה הנצחית: האם נחלו כבר הגרמנים את תבוסתם האחרונה, ואם עדיין לא – אז מתי, מתי?

סוף סוף הגענו אל הבונקר שבפרנצ'יסקנסקה 20. פגישת רעים סוערת. הצפיפות גדולה כאן על אחת כמה. לפני עשרה ימים, בראשית המרד, נתגלה הבונקר על ידי הגרמנים ורבים הוצאו מתוכו להורג. והמעשה כך היה: יהודי אחד שעבד עדיין אצל הגרמנים בא באותו יום בלוויית גרמני שבטח בו כדי לחלץ את משפחתו שישבה כאן. הוא אמנם נטל עמו את בני ביתו, אך לאחר שעות מספר הוקף הבונקר על ידי הגרמנים. רק הודות לכניסה לתעלת הביוב ניצלו רבים. מאה ושישים איש מתוך שלוש מאות נתכנסו לתעלה ויד הגרמנים לא השיגה אותם. הם לא שיערו שיהודים רבים חשו להם מפלט. כשהסתלקו הגרמנים חזרו היהודים ובאין מקלט אחר נתכנסו מחדש בבונקר זה, אלא שסתמו את מבואותיו הקודמים, הקטינו את חללו והשליכו את יהבם על הגורל: הגרמנים בוודאי לא יחזרו לכאן, מאחר שהם בטוחים שהעלו בחכתם את כל דרי הבונקר.

אנו מרבים לספר להם, לחברים, כי להם אין רדיו. מנהלים משא ומתן עם מנהלי הבונקר וכן עם אותו הבחור היודע את הדרכים בתעלות הביוב, ומחליטים שהלילה יוצאים לדרך והוא עמנו. הוא ניאות לכך בתנאי שיצורף אלינו ויצא עמנו. הלילה הסכים עוד לחזור וללמד את הדרך לאחד מהבחורים שלנו ועם הקבוצה השנייה ייצא וילווה אליה בדרכה.

הכנות אחרונות. מצטיידים במעט אוכל. בתרמילו של כל אחד חתיכת סוכר, קומץ פתיתים יבשים. מי יודע היכן ייקלעו היוצאים ואם ישיגו גם משהו לאכול. שיחה אחרונה עם היוצאים, ניתנות הוראות כיצד לנהוג בדרך ומתכנים את תכנית היציאה. המוצא מהתעלה הוא ברחוב בילינסקה. סמוך למוצא חורבות בתים מהפצצת 1939. במחבואי החורבות האלו ימצאו מקלט ראשון. אם ייתקלו הראשונים היוצאים במשמר, הרי שהם פותחים באש ופורצים דרך אל החורבות. פאבל והלה שיפר, שפנים אריים להם, ייצאו בבוקר השכם אל חברינו מעבר לגטו ואנו משננים להם היטב את הכתובות ואת מספר הטלפון. השאר יחכו לשובם. לבסוף גם קובעים שמחר מחרתיים תצא לדרך עוד קבוצת חברים. בתשע בערב יגיעו אל מוצא התעלה ויחכו שם לאות – שלוש דפיקות רצופות – אם הגיעו הראשונים בשלום ואם אפשר לצאת. המוצא מהביוב הוא באמצע הרחוב ממש, גלויה לעין כל, וגדולה הסכנה.

ושוב רגעי פרידה. מי יודע אם לא פרידה לעד. התרגשות עצורה, חנוקה, אבל הלב – נלפת. רבות רוצה הלב לומר להולכים, במקרה שיישארו בחיים, שעוד יזכו ויגיעו שם הרחק לארץ הנכספת, אבל השיחה נקטעת. מלמולי פרידה ולחיצות יד ובזה אחר זה קופצים החברים מקרקע הבונקר לתוך התעלה העמוקה, קופצים עומק מטר פנימה. שומעים כיצד המים ניתזים עם הקפיצה. ואנו מצטופפים דרוכים סביב החור הפעור. היוצאים מצוידים בנרות להאיר את מחשכי התעלה ונעלמים והלב קשוב לצעדים שנבלעו ואבדו בתעלה.

כעבור שתי שעות וחצי חזרו שני הבחורים, בתוכם מורה הדרך. הם הודיעו שהגיעו עד המוצא, שהו והקשיבו לרחש הרחוב ממעל. דממה גדולה עמדה ברחוב. המחסום למעלה נפתח ובזה אחר זה טיפסו ועלו בסולם ויצאו החוצה. גם הם, שהוטל עליהם לחזור, טיפסו ועלו והוציאו את ראשם החוצה, נשמו אל קרבם את האוויר הרווה והרענן של הרחוב הארי שהיה שקוע בתרדמה עמוקה. רגעים מספר עוד ליוו את היוצאים שלא נתקלו בשום משמר. אלא משחזרו פנימה וסגרו עליהם את הכיסוי, קלטו פתאום קולות ירייה. ואין לדעת אם על היוצאים נורו היריות אבל הלב אינו שקט. הם שמעו יריות!

הלילה עובר, עוד מעט יאיר השחר. אנו מתכוננים לצאת, לחזור ולמסור דין וחשבון מפרשת היציאה. אלא שכאן נטפלו אלינו והפצירו בנו שבל נלך. הן עוד מעט יאיר היום ואין לשוטט בחוצות! סירבתי להישאר כאן יום תמים אלא שהעייפות כה גדולה, האיברים נכספים למעט מנוחה ואף מארק, מפקד פלוגת הלוחמים בבונקר זה, משדל אותנו להישאר. גם הוא עומד לצאת הלילה וילווה אלינו לדרך. והשחר מתרפק בחוצות ובאמת אין לצאת.

שהינו כל היום בבונקר בציפיה לערב. לא אחת נשמעו במשך כל היום פסיעות בולשות מסביב והיינו בטוחים שהגרמנים הם אלה שנתגלו להם סימני חיים מתחת. הוחלט שבמקרה התקפה יישארו הלוחמים עם נשקם ויערכו קרב עם הפולשים. על כל האזרחים להיכנס לתעלות הביוב. הנה מוסרים השומרים בבהלה: הם מתקרבים!

כולם חשים אל מבוא התעלה. הפאניקה גדולה. יללות פחדים ואימה. החבריה מוכרחה להשליט שקט באיום ממש של נשק. העצבים מתוחים ופחד הזוועה בפני הגרמנים הוא יותר גדול מפני המוות עצמו. אבל דבר לא אירע אותו יום. הגרמנים לא באו. כנראה שסיירו את הסביבה, קלטו משהו, חושדים, אבל עדיין לא ניסו לחדור.

מעריב היום ואני וחיים פ. יוצאים לדרך ואף מארק אדלרשטיין עמנו. מכיוון שגם מארק על "בחורי ההפקר" ייחשב, הנוהגים לזלזל בהלכות זהירות, הרינו נוטלים נר להאיר לנו את הדרך. הדבר היה אסור באיסור חמור. ידענו, שהנר יכול לפעמים להביא אסון, בכל זאת קשה בלעדיו ואנו מהלכים עמו בשקט בתוך ההריסות.

פתאום כבה הנר ברוח. נתקענו בחורבה חשיכה ולא ידענו היכן אנו ואיך ללכת. התחלנו לטפס. פתאום, איני יודעת כיצד קרה הדבר, מעדו רגלי והוטלתי לתוך בור פעור בין ההריסות. אחת ידעתי שאסור לצעוק. ההרהור הראשון שננעץ בהכרתי היה: היכן האקדח? החברים, בני לווייתי, נבהלו יותר ממני, כי לא ידעו מה אונה לי. בקושי חילצוני מהבור וצולעת במקצת ובידיים מרוסקות המשכתי ללכת.

במידה שאנו קרבים למילה 18 עולה מצב רוחנו. מתכנים תכניות מבדחות כיצד "נמתח" אותם בכניסתנו. אבל מה הופתעתי בבואי לקרבת הבונקר והנה משהו שם אינו כתמול שלשום. לא הכרתי את המקום ורגע דימיתי שטעינו. חלה כאן איזו תמורה. החורבות פרוצות, המשמר על יד המבוא איננו ואף המבוא עצמו – היכן הוא? בלב מתגנבת חרדה שאני מתאמצת להתעלם ממנה ואני משערת שמא רצו אנשי הבונקר להתבצר יותר טוב והם עצמם גוללו כאן אבנים על המבוא לכל יוכר. אבל הן היו שישה מבואות לבונקר. אנו הולכים למבוא השני, למבוא השלישי, לרביעי ואין זכר להם ואף משמר אין. הלב מתמלא זוועת בשורה רעה. אחד מאיתנו מתחיל קורא בסיסמה, שמא מסתתר כאן משמר ויענה לקריאתנו, אבל אין עונה ואין אות.

אנו מתרוצצים מקרוב ובלב – חרדת אסון. בחצר סמוכה הבחנו פתאום צללים נעים בחשיכה, מי בהליכה ומי בישיבה, רגע נדמה לנו שאלו הן קבוצותינו היוצאות לפעול כדרכן ערב-ערב, ואנו ניגשים אליהן בשמחה. אנו מכירים חברים שלנו אבל נרתעים מיד ממראם האיום. יצורים מגואלים ברפש ובאדמה, חלושים ורועדים, כאילו לא מעלמא-הדין. מישהו מתעלף ושני נושם בכבדות. יהודה ונגרובר מחרחר בנשימה חנוקה, כבד וטוסיה מוטלת פצועת ראש ורגל. אנו מוקפים שברי אדם שמספרים לנו בהתרגשות מה עבר עליהם, איך עלה הכורת על מקלט הלוחמים היהודיים במילה 18, ואיך חשו מפלט המעטים.

כאן פגשנו שלושה חברים שאף הם יצאו שלשום עמנו מהבונקר בשליחות לגטו וחזרו רק עכשיו, הלא הם: טוביה בוז'יקובסקי, מרדק וישראל קנר. גם הם יצאו לחפש מעבר לצד הארי, נתקעו כמונו אי שם ולא יכלו לחזור. נתקלו במשמר גרמני, התנגשו עמו, יצאו בשלום ושהו כל היום במסתרי החורבות דרוכים לקראת האויב. הגיעו לכאן לפנינו וכבר שמעו את סיפור הזוועה אשר לבונקר מילה 18.

וזאת הצלנו מפי השרידים על הקורות:

בצהרי יום אתמול, בעודם שוכבים ערומים למחצה על יצועיהם, הודיע פתאום המשמר שגרמנים מצויים בקרבת הבונקר וצעדיהם נשמעים. במקרים אלה נקטו הלוחמים היהודיים אחת משתי שיטות: האחת – מכיוון שהגרמנים נוהגים להכריז תחילה בקול רם שעל כל היהודים לצאת החוצה הרי שראשונה תצא הפלוגה שלנו ונשקה חבוי בלתי נראה עמה ולאחר רגעים מספר עליה להמם את הגרמנים ביריות פתאום, ובשעת המהומה להתפזר לכל עבר. ברור שחלק ימלט את נפשו. שיטה שנייה אמרה לבלי להיענות לתביעת הגרמנים. להישאר בפנים. אם ינסו לחדור – לקדם את פניהם באש. במשך היום עוד אפשר יהיה להחזיק מעמד – הגרמנים לא יעיזו להיכנס פנימה – ובלילה לחוש מפלט. ידענו שגרמנים נוהגים להשתמש גם בגזים, אבל על כך לא נתנו את דעתנו ביותר. מישהו הפליט שאם הפנים שרויים במים, אין להם תוקף לגזים.

הוחלט לנקוט בשיטה שנייה. אבל בקרוא הגרמנים את האנשים החוצה, יצאו האזרחים ועמהם מנהיגי השופ'ס והסגירו את עצמם, ואילו מהלוחמים לא יצא איש. הגרמנים הוסיפו והכריזו שמי אשר ייצא יילקח לעבודה והמסרב – דינו להיירות במקום. חברינו התבצרו ליד המבואות וחיכו בנשק לכניסת הגרמנים. הגרמנים הוסיפו והבטיחו שלא יאונה כל רע, אבל איש לא נואל לצאת. לבסוף התחילו להכניס גזים, והרעה קלטה אל פני הלוחמים.

קרוב אפוא קיצם האיום של מאה ועשרים לוחמים. אין מנוס אלא המוות. הגרמנים לא דנו אותם למיתה מהירה, הם הכניסו פנימה כמות גזים קטנה והפסיקו כדי לדכא הרוח בחנק איטי וממושך. אריה וילנר היה הראשון שקרא לכל הלוחמים: בואו, נתאבד ובל ניפול חיים בידי הגרמנים. החלה פרשה של התאבדויות. קולות ירייה בקעו כאן בפנים, לוחמים יהודים שלחו יד בנפשם. קרה שאקדח לא פעל ובעלו נבוך ואומלל ביקש מחברו רחמים להמיתו, אבל איש לא ההין לשלוח יד בחברו. לוטק רוטבלט, אשר היה כאן עם אמו ובת דודתו, ירה באמו ארבע פעמים באקדחו ועדיין פרפרה פצועה וזבת-דם. ברל ברוידה, אשר ידו נפצעה לפני כמה ימים ולא יכול היה לאחוז באקדח, ביקש חבריו שישימו קץ לחייו. מרדכי אנילביץ' עדיין בטח שהמים מפיגים את סכנת הגזים והציע לנסות בדרך זו.

פתאום בא מישהו והודיע שנתגלה מוצא סמוי לעיני הגרמנים. אבל רק מועטים יצאו מבעד לפתח זה, והאחרים, שעדיין נשארו בחיים, נחנקו שם לאט באדי הגזים. כך נגדעה תפארת הגבורה של ורשה היהודית הלוחמת, הנאבקת – מאה לוחמים יהודיים מצאו כך את מותם. ובתוכם גם מרדכי אנילביץ', האהוב והחביב על הלוחמים, המפקד אמיץ הלב ויפה התואר, שגם בשעות האימה ריצדה בת-צחוק על שפתיו...

עשרים ואחד איש ניצלו מגיהינום זה, מהם שמונה עשר לוחמים. בחלקם היו עוד פצועים מניסיון ההתאבדות. מהם ספגו במידה רבה אל תוך ריאותיהם מרעל הגזים וקשה הייתה להם הנשימה. בייחוד היה רע  מצבם של מנחם ביגלמן ויהודה ונגרובר.

זה היה מחזה איום, מרעיד נפש. כולנו חיכינו לסוף, ידענו שהנה הוא קרב ובא וממנו אין מפלט, ובכל זאת הטיל הסיפור הזה צמרמורת זוועה בלב. האבל על מות חברים, הצער על החברים המהלכים תמים למחצה – נקב בלב והיה רצון לסיים כבר פרשת גסיסה זו. לא ידענו את נפשנו. מטורפים עוד התרוצצנו מסביב לבונקר ובציפורננו ניסינו לעקור את אבני המחסום המגובבות, אולי נצליח להגיע אל הגוויות, ואולי נוכל ליטול את הנשק. אבל הגרמנים פוצצו הכול בדינמיט. במתי-מעט בהרגשת יתמות ושכול, קמנו כולנו ללכת מהמקום האיום הזה ולמצוא מפלט לקומץ החברים הפצועים והתשושים ושם לחשוב על המחר. השפתיים דובבו מילות-פרידה לחברים הנאמנים והאמיצים, תפארת גבורתנו האומללה שנגדעה שם. פה קברנו את אחרית חלומותינו ותקוותינו, את היקר לנו מכל וחשנו שאנו הולכים עכשיו ערומים ומנושלים, עירומים מנפש מחלום, מאמונה... הכול נקבר כאן לעד.

הלכנו שיירת גוויות נעות כצללים ואין רוח בהם, כמתים מהלכים. כך נגררה השיירה לאיטה, דוממת, אבלה והנפש החרדה – ערום ועריה.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial