מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

שמואל מעין, יוסף קפלן – ממקימי האי"ל בגיטו ורשה

שמואל מעין, יוסף קפלן – ממקימי האי"ל בגיטו ורשה (הגדל)

ארבעים שנה לנפילתו – 11 בספטמבר 1942

 

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת ל"ד, כסלו תשמ"ג, דצמבר 1982

 

ב-11 בספטמבר 1942, באחד מרחובות ורשה, נורה יוסף קפלן בידי הגרמנים. במלאות ארבעים שנה לנפילתו מביא כאן בן עירו של יוסף – שמואל מעין, איש קיבוץ מענית – קווים לדמותו ולקורות חייו של האיש שהיה דמות מרכזית בין מקימיו של הארגון היהודי הלוחם בפולין הכבושה בידי הנאצים ומן הנציגים הבכירים של תנועות "השומר הצעיר" ו"החלוץ".

דמותו של יוסף קפלן, כפי היא משורטטת כאן, מתקבלת מתוך אוסף עדויות, מסמכים וכתובים מתוך מקורות שונים.

רק מעטים בלבד מאלה שפעלו עם יוסף קפלן בימי פעילותו בוורשה נותרו בחיים, ועל כן אין תקופה זו מוארת בהרחבה כפי שמוארים ימי פעילותו של יוסף לפני המלחמה ואף בשנות המלחמה הראשונות לפני הגיעו לוורשה. שריד אחד מאלה שהזכירו את יוסף קפלן בימי הפעילות באי"ל בוורשה היה יצחק (אנטק) צוקרמן ז"ל, שפעל יחד עימו בהקמת הארגון היהודי הלוחם. דבריו מובאים גם הם להלן.

אין ספק כי עדיין לא מוצו כל המקורות לכתיבת ביוגרפיה מקיפה ומלאה על הדמות רבת הפעלים של יוסף קפלן, כפי שהוא ראוי לה. יהיו הדברים המובאים כאן תרומה ועידוד לחוקרים והיסטוריונים.

 

שמואל מעין, קווים לדמותו של לוחם

המשפחה

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1 באוגוסט 1914, הלמה קשות במשפחתו של יוסף קפלן וגרמה לתפנית בחייה. העיר קאליש, מקום מגורי משפחת קפלן, הייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידי צבאות גרמניה ואף "זכתה" להפגזה קשה של הארטילריה הגרמנית. מפקדת הצבא הגרמני, שהתכוננה לשרוף את העיר, ציוותה על האוכלוסייה לנטוש אותה במהירות.

התחילה בריחה המונית. בין הבורחים – גם משפחת קפלן, שהטעינה על עגלה את חמשת ילדיה, שמיכות אחדות וחפצי-בית מעטים. הם נדדו כפליטים מכפר לכפר ומעיירה לעיירה עד שהגיעו לעיירה טולישקוב, בה שהו חודשים אחדים עד שחזרו לקאליש.

כאן, בטולישקוב, גם התרחש אסונם הכבד. שלוש בנותיהם המבוגרות חלו במחלת הטיפוס. רק הבת הצעירה ביותר, אידה, והתינוק הצעיר ממנה, יוסף, שנולד בערך בשנה שלפני כן (1913), לא נפגעו. משלוש הבנות הבריאה רק הצעירה שבהן. את שתי המבוגרות לא הספיקו להביא לבית החולים; הן מתו בדרך אליו. המשפחה חזרה לקאליש שבורה ומדוכאה. בעיר השרופה חלקית שררה אווירה כללית של דיכאון.

אסון מות שתי הילדות השפיע קשות על בני משפחת קפלן. האב הזדקן בן-לילה ועשה תפנית רוחנית של מאה ושמונים מעלות. באובדנן של הבנות ראה אצבע אלוהים, המעניש אותו על הפנותו עורף לעיקרי הדת ולמצוותיה והחליט לחזור בתשובה. וכדרך בעלי-תשובה מחמירים הנהיג בבית משטר דתי קפדני, אשר הקשה מאד על חייהם של בני הבית האחרים. גם האם, שמוצאה מפרייסן, השתנתה גם היא, אבל לא באותו הכיוון בו בחר האב. היא לא הפכה לדתית יותר; היא נעשתה שקטה מאד ומסוגרת בתוך עצמה, כשהיא מתמסרת לטיפול בילדים שנשארו להם – בתנאים הכלכליים הקשים, שעוד הלכו והחמירו במשך השנים.

הבית היה עצוב וכן עצובה הייתה ילדותם של הילדים. היה זה עתה בית דתי אדוק, הסגור ומסוגר בפני אנשים. האֵם לא הייתה שלמה עם השינוי שחל בבעלה, אבל לא היה בכוחה למנוע אותו. על רקע החלה להתפתח מתיחות בין שני ההורים, אשר בהמשך הזמן הביאה לקרע ביניהם.

יוסף הילד צמח באווירה הדתית הזאת, הושפע חזק ממנה והיה מקפיד בקיומן של המצוות ואף מחמיר בשמירתן. כך, למשל, היה זורק לפח האשפה את הגבינה שהייתה אמו קונה בשוק1, משום שלא נראתה בעיניו כשרה מספיק. הוא למד ב"חדר" ועל סף גיל הנעורים עבר ל"תלמוד תורה". בתקופת לימודים זו קנה לעצמו יסודות איתנים של השפה העברית והחסיר רבות בלימודים כלליים. אדיקותו גברה עוד יותר בהשפעת בן-דודו, שיחד איתו למד.

ראשונה התמרדה נגד המשטר המחמיר השליט בבית – הבת אידה. בגיל שתים-עשרה, לאחר שלמדה כבר שנים אחדות בבית ספר פולני, היא הצטרפה לקן השומר הצעיר בעיר; ובכך נכנסה למאבק ישיר עם האב, כשהאם עומדת לצידה ומסייעת בידה בדרכה השקטה והפאסיבית. נוצרה סיטואציה חדשה בבית.

מהלך העניינים הזה נתן את אותותיו גם בהתנהגותו של יוסף. קשור מאד לאחותו, המבוגרת ממנו רק קצת ממנו, שתה בצמא את דבריה על לימודיה בבית הספר הפולני בו למדה ואף על הקן השומרי. בהשפעתה הישירה השתחרר יוסף, השמור בזיכרונה כילד פתוח, פיקח ואינטליגנטי, במשך הזמן מן האדיקות הדתית ואף הסכים ללמוד בגימנסיה העברית שבעיר. אידה גייסה אז (בשנת 1927), כשיוסף כבר בן ארבע-עשרה, מורה פרטי בשבילו, שהכינו לבחינות כניסה לכיתה ג' (היא כיתה ז') בגימנסיה היהודית האוטראקוויסטית בקאליש. מורו זה, ברוך רוזנטל*, היה גם הוא בעל רקע דתי-חסידי, בן למשפחת חסידי גור. ברוך היה ראש הקן של השומר הצעיר בעיר ודי מהר מצא שפה משותפת עם יוסף.

ברוך רוזנטל זכר אותו כנער נמוך-קומה, צנום וחיוור, לבוש קאפוטה שחורה וכובע שחור ובעל פאות. לדבריו היה יוסף מופנם, אבל מהיר תנועה ומהיר תפיסה ולמד היטב. לא היה מביט ישר לעיניים, אלא תמיד לצדדים, כאילו היה מתחמק ממשהו. אופיינית הייתה לו החקרנות והסקרנות, העניין שגילה בכל, ובלי הרף היה שואל על השומר הצעיר "של מורו" וכן על הגימנסיה. כל השאלות שלו וכל השיחות שלהם התנהלו ביידיש – אותה שפה שדיבר בבית. ברוך הכין את יוסף בעיקר במקצועות הכלליים, שכמעט לא למד אותם בכלל לפני כן, וגם... הכין אותו לכניסה לקן השומר הצעיר במקום2.

יוסף למד בגימנסיה אך זמן קצר בשל מצבה הכלכלי הקשה של המשפחה, או ביתר דיוק – בשל אי-אפשרות האחות, שעקרה בינתיים ללודז', להמשיך לתמוך בו בעת שהיא עצמה נאבקה על קיומה הכלכלי שם. גם המשפחה כולה ניסתה את מזלה בלודז'. אולם גם שם לא האיר המזל את פניו למשפחה, ופרט לבת חזרו כולם לקאליש ושלום הבית הופר עוד יותר. עם התבססותה במקצת של הבת בלודז', עברה האם לגור אצלה; ואילו יוסף, שיחסיו עם אביו החמירו עוד יותר בשל כניסתו לקן השומרי, עזב את הבית סמוך לעזיבת אמו. כעבור שנים, באחד מלילות חודשי החורף של סוף שנת 1939 בלִידָה, גילה לשותפו למבצע הבריחה שם, כי למרות שאביו הציק לו מאד הוא נהג בו כבוד3. שנים לאחר מכן, עוד בטרם המלחמה, בעת שהאב התגורר כבר במושב-זקנים בעיר, ניסה להמציא לאביו זלוטים אחדים מכיסו הריק. את אמו אהב מאד ואחד הביטויים למאמציו להיות בקרבתה היה שיתופה בכמה ממושבות הקיץ שהוא ניהל בתנועה. אחותו אידה, שהיה קשור אליה מאד וזכר לה את מה שעשתה בשבילו כשהיה עוד נער צעיר, הייתה בשבילו גם מופת לעצמאות, אם כי לא הלך בדרכה. בפעם האחרונה נפגשו שניהם בקרינקי שליד ביאליסטוק ביום חורפי של סוף שנת 1939, כשהיא עם תינוק ובעל – פליטים מלודז' הכבושה בידי הגרמנים. היא ניסתה להשפיע עליו שלא יחזור לשטח הכיבוש הגרמני, וטענה כי היא כבר טעמה את טעם השלטון הנאצי ומוטב שיקבל את דעתה על החיים תחת שלטון זה4. יוסף לא קיבל את דעתה והלך לדרכו ממנה לא חזר.

 

בקן השומר הצעיר בקאליש

את ה"הורה" הראשונה ב"איזבה" (כך נקרא בפולנית מעון הקן השומרי) רקד יוסף בן הארבע עשרה כשהוא עדיין לבוש קאפוטה, אולם כשם שהשתחרר מדרך החשיבה הדתית כך גם שינה את חיצוניותו והיה כאחד הנערים האחרים בקן. מיום זה ואילך מתמזגים חייו הפרטיים עם חיי הקן והתנועה. הצטרפותו לקן הייתה בשביל יוסף תפנית מכריעה בחייו. הוא התנער סופית מעולו הכבד של המשטר הדתי בבית. על המתיחות שנוצרה בבית בין לבין אביו בגלל לימודיו בגימנסיה נוסף עתה אלמנט חדש – הריב על זכותו להשתתף בגלוי בהשומר הצעיר. ריב זה ליווה אותו כשעבר יחד עם המשפחה ללודז', כי גם שם ביקר בקן ובשל כך הרגיש את נחת זרועו הכבדה של אביו ולא פעם אף לן על ספסל בקן בגלל סכסוך זה. עם שוב המשפחה לקאליש התערערה עוד יותר אחדותה של המשפחה וגם יוסף – והוא עודנו עלם צעיר – מצא לו דירה נפרדת, חדר קטן, בשביל עצמו.

במצבו החדש והקשה מצא משענת חשובה בחבריו בקן, שאיתם התחנך במסגרות חינוכיות משותפות. אלה דאגו לו למגורים וכן ליתר צרכיו החומריים, כשהוא מרבה ללמדם עברית – בקבוצות או ביחידות. בתקופה זו לומד יוסף נגרות, אבל אינו מתמיד בזאת. בזמנו הפנוי משלים יוסף את הלימודים שנבצר ממנו ללמוד בבית ספר והוא אף רוכש השכלה בתחומי הציונות והסוציאליזם, כבסיס להשקפת עולמו השומרית. הקריאה המרובה מקנה לו במהרה בקיאות בספרות יידיש, ביצירותיהם של מנדלי ושלום-עליכם ובשיריו של איציק מנגר, האהוב עליו במיוחד.

באותם הימים עבר יוסף, יחד עם חברי קבוצתו, משכבת הצופים לשכבת בוגרים צעירה. העלייה לשכבה בוגרת יותר לא ניתקה אותו מן החניכים הצעירים וקשריו איתם נשארו הדוקים ואף חיוניים לו כמקודם. למרות היותו רק "בוגר צעיר" בלט יוסף בהתמצאותו בענייני הקן כולו, בנעשה במסגרות החינוכיות השונות ובוועדות. ניתוקו מן הבית וחוסר תעסוקה קבועה מצמידים אותו למפעלי הקן. הוא בקיא בעניינים האדמיניסטרטיביים, מגלה כושר ארגוני, ובין היתר עוסק בחלוקת חדרי הקן ו"מקומות" לפעולות הקבוצות והגדודים ומשתתף בעיצוב צורתו החיצונית של הקן. הוא מצטיין בצופיות, בהקמת מחנות צופים, בארגון טיולים ארוכים יותר של קבוצות וגדודים, בהקמת התשתית הצופית במושבות קיץ וחורף. תוך זמן קצר יחסית נקבע יוסף כמרכז הוועדה העומדת בראש הבוגרים הצעירים וכן נבחר לנהל את "עדת בני המדבר" הראשונה בקן.

בשלב זה מתחולל שינוי בתפיסתו החינוכית של השומר הצעיר על השיטה והתוכן בהדרכת השכבה הצעירה של חניכים. שיטת ה"כפירים", המקובלת עד כה, שהתבססה בעיקר על דגם תנועת הצופים הקלאסית וגם זו הפולנית, פינתה מקומה ל"בני המדבר". הרעיון שהועמד כעת במרכז שאב מתולדותיו הקדומים של העם. ילדי ישראל בהווה, שפניהם ארצה, דומים לאבותיהם הקדומים הנודדים במדבר בדרכם למולדת. יוסף היה הראשון שהגשים הלכה-למעשה את הרעיון החינוכי החדש הזה בקן קאליש. בזיכרון חניכיו בקן מצטיירת דמותו כמדריך התובע בתוקף, מהקבוצה כמו מהפרט, את ביצוע המשימות שהוטלו עליהם בשלמות, בדייקנות ובזמן.

אולם נטייתו העיקרית של יוסף הייתה הפעולה הארגונית המכוונת להרחבת הקן המקומי ולהרחבת התנועה בסביבה. הוא מאמץ קבוצה שלמה של נערים בוגרים יותר, נערים עובדים שלא עברו את השלבים הרגילים של החינוך השומרי ונתקבלו היישר לשכבת הבוגרים. יוסף נוקט כלפיהם (תוך תיאום עם הנהגת הקן) קו גמיש יותר ומוותר להם, תוך סייגים מסוימים, על איסור העישון. הוא המורה והמדריך שלהם בתורת הציונות והסוציאליזם ובדרכי ההגשמה של התנועה השומרית. הימים היו ימי ההסתערות וההרחבה בתנועה השומרית הפולנית הידועה בשם "ימי האינטנסיפיקאציה". הניסיון החדשני הזה בקן קאליש נחל הצלחה. הקבוצה המיוחדת הזאת יצאה למושבות בוגרים ואחר זמן קצר להכשרה.

באותן השנים פעל יוסף רבות בשיקומו של הקן בעיירה בלאשקי הסמוכה לקאליש. כאן הוא זכה לאהדה מרובה ואף לקהל מאזינים נלהב שהיה בא לשמוע את הרצאותיו על העיירה היהודית כפי שהיא משתקפת בספרות יידיש ועל נושאים אחרים בתחום זה, הנהיר לו כל כך. הודות לביקורים תכופים שמר יוסף על קשרים הדוקים עם פעילי הקן בבלאשקי, קשרים שבהמשך הזמן נוסף להם גוון אישי מובהק4. באותו זמן הוא יוזם את ייסודו של קן השומר הצעיר בעיר פוזנאן הגדולה, עיר הידועה באנטישמיות שלה. לאחר קשירת קשר ראשון עם נוער יהודי בעיר ועם קבוצת הורים אוהדת, מארגן יוסף משלחת מהקן בקאליש על חבורת הצעירים היהודים שהיו צמאים להתארגנות – והנה קם הקן בפוזנאן.

יוסף היה פעיל בהנהגת הקן בקאליש ועמד בראשו, עד ליציאתו להכשרה במזרחה של פולין – בקוסטופול ובסארני – במסגרת קיבוץ הכשרה אל-על ב' (הוא קיבוץ מענית היום) של שכבת הבוגרים מגליל לודז'-קאליש. לפני צאתו להכשרה נאבק יחד עם אחרים על אי-מתן הכשר ללימודים גבוהים לחברים שונים, אף לאלה שהיו פעילים בקן ומחנכים. בתום הוויכוח נאלצו אלה לעזוב את התנועה, ולמעשה הם הוצאו מן הקן5. הייתה זו מכה רצינית לקן. אולם יוסף לא ויתר. בהכרעה בין היציאה להכשרה או המשך הלימודים – לא הייתה פשרה. כאשר יוסף הגיע להכשרה כבר נמצאה שם קבוצה מחבריו בקן קאליש, וקיבוץ ההכשרה נראה בעיניהם פרובלמאטי מאד. תנאי החיים היו קשים מבחינת הדיור, התזונה וההיגיינה. הבחורים עבדו בעיקר בחטיבת עצים ובמנסרה ושכרם היה זעום. אולם דווקא בכל אלה יכול היה יוסף לעמוד יותר מאחרים, כי מאז נטש את בית אביו הוא היה שרוי במצוקה חומרית חמורה והרעב לא היה אורח נדיר במעונו.

גם בהכרה חיפש לו יוסף אתגרים. הוא קיבל על עצמו, למשל, ביחד עם עוד חבר, למלא שליחות מסוימת – על אף שידע כי צריך לבצעה תוך שתים-עשרה שעות והיא מחייבת הליכה ברגל בליל חורף ווהלינאי בדרך-לא-דרך ובשלג עמוק, וכל זה כדי לקבל תמורה כספית שוות-ערך לשכר שמונה ימי-עבודה רגילים.

אולם האתגר העיקרי בשבילו היה אותו חלק התנועה שבמזרחה של פולין, שלא היה מוכר לו לפני כן. רק טבעי הדבר שמיד עם בואו לקוסטופול, התחיל יוסף להתעניין בנעשה בקן זה וכן בקני הסביבה. במהרה התחילה להיות פעיל בהם אחרי שעות העבודה, כשהוא מנסה להעביר את המסורת השומרית-צופית של קנו בקאליש אל הקנים החדשים איתם נפגש עתה. הכנסים של שכבות הצופים והבוגרים ומושבת-קיץ אזורית היוו סיום מוצלח לפעילותו באזור ולשהייתו של יוסף בהכשרה. הוא אושר לעליה, אך בינתיים נקרא לשוב לקאליש כדי לסייע בידי מנהלי הקן במצוקתו.

הוא לא הספיק לפעול בקן הרבה זמן וגויס לשרת בצבא פולין. שתי דעות רווחו אז בקרב הבוגרים בקן (ובתנועה) ביחס לשירות בצבא פולין האנטישמית: אחת – אם מגייסים לצבא, יש לעשות זאת היטב, כי תצמח מכך תועלת בארץ; שנייה – יש לעשות הכול כדי להימנע מן השירות, שכן היהודי נידון בצבא להשפלות בלבד, אם לא לגרוע מזה. ליוסף היה נימוק נוסף שלא לשרת: השירות הצבאי עלול היה לדחות את עלייתו לארץ. בעזרת כספים שסיפקה לו חברתו בתקופה זו ובעיקר הודות לנחישות החלטתו וכוח הסבל שבו ניחן, הצליח יוסף להשתחרר מהצבא אחרי חודשי שירות ספורים.

עם שחרורו, ותוך צפייה לעליה, החל יוסף בפעילות תנועתית מחודשת; הפעם בקן לודז'. בין לו בית אחר הוא מתגורר אצל אחותו, שהייתה כבר נשואה, אם כי גם מצבה הכלכלי לא היה משופר. עיקר מאמציו מוקדשים היו לשכבת הבוגרים. הוא התווה תוכניות פעולה וחידש את הקשר שלהם עם משרד הבוגרים של ההנהגה הראשית. כאן גייס אותו שליחה של ההנהגה הראשית לריכוז הנהגת גליל לודז'-קאליש5.

 

בשירות התנועה

הסתדרות השומר הצעיר נאבקה קשות על קיומה החומרי. ההנהגה הראשית, מוסדותיה השונים, חבריה הפעילים המרכזיים – התקיימו בראש ובראשונה ממסי חבריה, שמספרם אומנם גדל בשנות השלושים, אבל יכולתם הכלכלית הייתה מוגבלת ביותר – ממש בבואה לאותה יהדות בורגנית זעירה ומתרוששת בפולין שכמעט ללא תקווה נאבקה על קיומה החומרי בתנאי המשטר הפאשיסטי-למחצה של פולין שבשלטון הקולונלים. פה ושם נעזרים בתקציבים זעומים וכן במשכורות של חברי ההנהגה שהיו בשירות מוסדות יהודיים או ציוניים כלליים, וכן במשכורות ב"תרבות" או ב"קרן הקיימת". את גיוס הפעילים המקומיים המיוחדים או האזוריים פתרה ההנהגה הראשית בסיועם של קיבוצי ההכשרה. כך היה גם עם יוסף. הוא קבע את מקום הנהגת הגליל בקיבוץ ההכשרה בקאליש. למרות תנאי ההכשרה הקשים, חל כאן שיפור במצבו החומרי של יוסף. הייתה לו כעת קורת-גג ואף מזון, עד כמה שהיה דל, היה מובטח לו. קודם לכן, במשך שנים לא מעטות, רעב היה יוסף ללחם, וזאת למרות העזרה הרבה שהגישו לו חבריו הצעירים וגם בני-גילו בקן שידעו את מצוקתו. לא פעם הביכה עזרה זו את יוסף, אם כי היא באה מחברים שהיו ביניהם קשרי ידידות ובבתיהם הוא נחשב, לפי הביטוי שרווח אז בתנועה, כאח – פשוטו כמשמעו. והוא הדין בעניין הביגוד וכד'. עם כל זאת נמצא תמיד על סף הרעב; וכפי שהיה מסוגל להחזיק מעמד ללא אוכל בפיו, כך יכול היה אחרי יום של פעילות אינטנסיבית במושבת קיץ לרוקן כלי מלא אוכל. היו גם חניכים מבוגרים, שכאשר גילו פתאום את מצבו האמיתי של יוסף, הם היו מכוונים את סיום הפעולה איתו במסעדה, כדי שאפשר יהיה להזמינו לסעוד בלא שיחשוד שהדבר היה מכוון6.

יוסף פעל בהנהגת הגליל השומרי לודז'-קאליש, במערבה של פולין, במשך שנה תמימה. הוא הצטיין בארגון כנסים של קבוצות וגדודים מכל השכבות, ובסיום פעולתו מנו ביחד כאלף שומרות ושומרים. יוסף הדריך את הנהגות הקנים ואת מדריכי היחידות החינוכיות; היה זריז בהדפסת ביולטינים, חוזרים ופרסומים אחרים, מעביר בקפדנות את דרישות ההנהגה הראשית לקנים, קיים מושבות משותפות לכל הקנים כשבמרכזן שני הקנים המרכזיים של הגליל, לודז' וקאליש, כשבחלקן הוא גם מנהל אותן, אבל בעיקר מפקח עליהן. גולת הכותרת של פעולתו בגליל הייתה הקמת ארגון חדש של בוגרים האמורים לצאת להכשרה. כל הפעולה הענפה הזו בוצעה לפעמים גם בעזרת חברים משני הקיבוצים שהיו אז בהכשרה בקאליש ושוחררו על ידי קיבוציהם לפעולה זמנית בגליל זה – על פי דרישתם של יוסף וההנהגה הראשית. היא התנהלה בראש וראשונה על ידי ביקורים תכופים ומפגש אישי שלו עם חברי הקנים, עם המדריכים וחברי הנהגותיהם.

החברים ידעו להעריך את דרך פעולתו הבלתי-שגרתית של יוסף והוקירו אותה. פעולתו זו הייתה מתבצעת תוך קשיים כספיים ללא נשוא. אם השתחרר יוסף, במידה מסוימת, ממצוקתי החומרית הפרטית, הרי עתה היה נתון במצוקה חומרית חדשה – זו של פעולת הגליל, שהיה ללא אמצעים כספיים. ההנהגה הראשית לא הקציבה דבר, כי פשוט לא היה לה. היא תבעה מקני הגליל לממן את פעולת הנהגת הגליל. אך תשלומי הקנים בוששו לבוא; יוסף נזקק להלוואות אישיות וגם זה לא הספיק. לא פעם חסרו לו בולים למשלוח חוזרים ומכתבים, מה שגרם לעתים להפסקת הקשר השוטף עם אנשי הגליל. לפי דו"ח על פעולת הנהגת הגליל, הסתכם התקציב של חודש יולי 71936, בסך של 28.60 זלוטי.

אך היו לו ליוסף גם טרדות מסוג אחר, פעוטות לכאורה, כגון: חוסר נעליים וביגוד חם. מעיל העור שלו, שרכש אותו בקושי בהקצבה מיוחדת שהעמידה למטרה זו ההנהגה הראשית, נגנב בשעת גניבה שהייתה בקיבוץ ההכשרה8. אף בגדיהם של חברים אחרים נגנבו. אך יוסף, שנשאר ללא מעיל, פשוט לא יכול היה לזוז מן הקיבוץ ולצאת לביקוריו ברחבי הגליל בימי הקור העז של החורף בפולין. למרות כל התנאים האלה הצליח יוסף להפיח בקני הגליל רוח חדשה ופעילות תנועתית סדירה. תביעותיו הנמרצות ועמידתו על שלו גרמו לא פעם לחילופי-דברים חריפים, אך הוא הצליח להגיע לשיתוף פעולה מרבי עם סביבתו ולהישגים מוכרים על ידי הכול. הישגים אלה שימשו עילה מכריעה בידי בן-עמי גורדון**, שליח הקיבוץ הארצי לריכוז ההנהגה הראשית בפולין, לשכנע את יוסף להמשיך בעבודתו בגליל לודז'-קאליש ולעלות ארצה רק עם מתן מכסת הסרטיפיקטים הבאה9. אולם הוא לא עלה גם במכסה הבאה; השליח המרכזי החדש של הקיבוץ הארצי לתנועה בפולין, צבי לוריא***, הפעיל עליו לחץ כבד שיתחשב בצורכי התנועה הדחופים וידחה שוב את עלייתו ארצה.

ויוסף – תוך לבטים רבים ואחרי התייעצויות עם אחדים מחברי ההנהגה – ויתר וקיבל את הדין10.

היעד היה הפעם – התנועה באזור ווהלין. יוסף הכיר את הסביבה החדשה מאז היותו בהכשרה בקוסטופול ובסארני. התנאים כאן היו שונים וקשים פי כמה מאלה שבגליל לודז'-קאליש. קודם כל – היקף האזור. הקנים היו פזורים והמרחקים מקן לקן היו הרבה יותר גדולים. הדרכים היו משובשות ורובן דרכי-עפר, שהיו עבירות רק לעגלות. לפעמים נאלץ לעשות דרכו ברכבת או ברגל. בביקוריו בקנים היה יוסף לן, כרגיל, אצל חברי הקן; והתנאים בבתיהם, לרוב, כבבתי שוכני עיירות עניים, קשים עד מאד. ובאין מיטה נוספת בבית בשביל האורח היו משכיבים את האורח העייף מטלטולי הדרך על כסאות שקורבו זה אל זה.

חברים בתנועה בווהלין ראו ביוסף איש המסמל את ה"שומר" האמיתי, המצטיין בעממיותו, בפשטותו ובפתיחותו כלפי בוגרים וצעירים. בעדות אחת של אותם הימים מסופר: "העובדה הזאת שהוא יכול לנסוע בעגלה לקרמניץ באין כסף (מספיק לרכב טוב יותר) וכשלא היה כסף גם לזה, היה אומר: 'אני אשאר איתכם עד שתשיגו (כסף) ובינתיים תארגנו עוד פגישה, שיחה עם קבוצה או גדוד'. זה השפיע מאד. באותו הזמן שהייתה (אצלנו) הסטייה השמאלית... וצריך היה להציל חברים, הוא עסק בזה בכל הלב; ניסה להסביר, לשכנע. האמת היא שאנחנו לא הכרנו אנשים מבחוץ. עד אז כל אנשי הנהגת הגליל היו אנשי ווהלין... הוא (יוסף קפלן) היה הראשון שהגיע אלינו מאיזו יהדות אחרת. אנחנו, למשל, לא הכרנו את העולם החסידי; אצלנו לא היו חסידים... והנה בא יהודי שמכיר את העולם הזה, מספר עליו. הוא גם העלה בפנינו אופקים (חדשים) - - לא היינו להוטים אחרי הליכה להצגה, לתיאטרון פולני. הוא משך אותנו... היו חשובים לו החסידות, האומנות, המוסיקה – את כל הדברים העלה יוסף... הוא ניסה... להביא קצת עושר רוחני – מה שלנו היה חסר". היה לו גם סגנון פעולה מיוחד: "כי אם היה בא מישהו מההנהגה הראשית היה נשאר ערב אחד והלך. וכעבור חצי שנה או כעבור שנה בא עוד הפעם מישהו. והנה (כאן) יושב בחור והוא יושב ממש"... ימים שלמים11.

גם בווהלין לא נפתרו בעיותיו הקיומיות של יוסף לחלוטין, אלא שכאן נוספו לדאגות הרגילות, בעיות וקשיים חדשים: קשיים חוקתיים-אדמיניסטרטיביים שהיה על יוסף וחבריו להתגבר עליהם. חלק מאזור ווהלין, הקרוב לגבול ברית המועצות, נשמר בשבע עיניים על ידי המשטרה הפולנית בשל חשש תנועה אמיתית או מדומה של שליחים קומוניסטיים משני עברי הגבול. היו איסורים והגבלות ללא ספור על בודדים, על כינוסים, על התקהלויות ועל ביקורים. רישיונות מן המשטרה היו דרושים על כל צעד ושעל. באמצע שנת 1937 בוטלה ועידת בוגרי ווהלין בגלל חוסר רישיון לכנס זה וצבי לוריא, יוסף קפלן ואחרים נאסרו.

באמצע שנת 1938 סיים יוסף את פעילותו בווהלין ועבר לעבוד בתפקידים שונים בהנהגה הראשית בוורשה. בין היתר שימש גם גזבר ההנהגה. פלישתה של גרמניה לפולין קטעה בבת-אחת את הפעילות הרגילה של התנועה ברחבי פולין וגם את פעילותו של יוסף בה.

 

בארגון הבריחה בלידה

משטר הקולונלים בפולין התמוטט, תחת מכות צבאות גרמניה הנאצית, כבניין קלפים. גם הגרמנים הופתעו ממהירות הצלחתם (הם שרו: "אֶס קלינגט וי אַיינָה זאגֶה פּוֹלן אין זיבּצֶהן טאגֶה" – "זה מצלצל כאגדה – פולין בשבעה עשר יום"). בוגרי קן ורשה וכן חברי ההנהגה הראשית פנו מזרחה בשל הודעתו של מפקד ורשה, קולונל אומיאסטובסקי, שעל הגברים הצעירים לעזוב את עיר הבירה ולהתרכז במזרח. לאותו כיוון נעו גם קיבוצי הכשרה ולא מעט בוגרי קנים. רבים מהם וגם חברי ההנהגה הראשית התרכזו בקיבוץ ההכשרה "במנהרה" שבעיר רובנה שבווהלין, שזה רק סופחה לברית המועצות. שם הוחלט להעביר את מירב חברי התנועה הבוגרים לווילנה, שאמורה הייתה להיעשות בירתה של ליטא העצמאית. היות והייתה כבר מחיצה בין שטח הכיבוש הגרמני לשטח הכיבוש הסובייטי, הוחלט לארגן את ההעברה הזאת מיד, כל עוד המחיצה הזאת לא הפכה לגבול סגור ומסוגר. על יוסף היה לארגן את מבצע הבריחה והמעבר12. ושוב הוא נמצא באזור המוכר לו מפעילותו הקודמת, אלא שהתנאים הם אחרים והמציאות שונה – בתפקידו החדש הזה, שהחל בו כבר בסוף ספטמבר 1939, גילה יוסף יוזמה, תושייה וחוש-התמצאות להפליא. הוא זה שהלך לחפש את נקודת המעבר הנוחה ביותר והוא אשר "גילה" את לידה. מפעל הבריחה וההעברה הקיף את כל התנועות החלוציות. ביחד עם חברים מ"דרור-החלוץ", נחמיה גרוס וצביה לובטקין, וכן עם חבריו-חניכיו לשעבר מן הקן שלו עצמו, אדק בוראקס וזורח זילברברג.

בלידה היו מרכזים את המועמדים להעברה לווילנה. פעילי הבריחה דאגו להלנתם, לרוב על רצפות מכוסות קש בלבד, וכן לצורכי אוכל. יוסף ידע ליצור קשרים עם מבריחים מתאימים והיה משלח איתם חבורות של עשרה-חמישה עשר איש. חבר שהשתתף בפעולה זו סיפר: "...ישבנו בתנאים מאד גרועים; לא היה איפה להתרחץ. לא פחדנו, אבל הסכנה (הייתה) בכך שלא ידענו מה יכול לקרות איתנו. לא הכרנו את כל האנשים שהגיעו, כי קיבלנו את כולם. הסכנות האלה במשך כל הזמן יצרו מתח רב. יוסף היה סמל החיים בינינו; הוא הכניס שמחה, ידע תמיד לספר בדיחה, בעיקר ביידיש. ידע ליצור מצב רוח טוב, כך שלפעמים שכחנו איפה אנחנו נמצאים – וזה תמיד בגללו. חוץ מזה, המרץ שלו וכושר השיקול, כושר ההערכה של המצב. הוא ידע לנצל הזדמנויות, כי זה היה קובע כשהיינו צריכים לנצל כל רגע... ויחד עם זאת למצוא כל מיני מבריחים, לארגן מבריחים, לדעת לקשור קשרים – לזה באמת היו דרושים כישרונות מיוחדים".

לא תמיד האירה ההצלחה פנים למארגני הבריחה; לא פעם חזרו הקבוצות כלעומת שהלכו, בגלל תקלות בלתי-צפויות; לא פעם נתפסו על ידי משמרות גבול (משלושת הגבולות). במקרה הטוב – נשלחו בחזרה תוך איומים; במקרה הגרוע – נעצרו לזמן קצר, עם כל המתלווה למעצרים אלה; ובמקרה הגרוע ביותר – נשלחו למאסר שנים בבתי סוהר, או נורו בדרך. יוסף היה לא רק המארגן הכללי, אלא אף השתתף לא פעם בפועל ממש בפעולות שונות שהיו קשורות בהעברת האנשים את הגבול או בהסתרתם מעיני הרשות הבולשת13. כאלפיים איש מן התנועה החלוצית ורבים-רבים סתם יהודים העבירו יוסף וחבריו במעבר לידה. הפעילות של הברחת אנשים נמשכה עד סוף ינואר 1940, אבל לא יוסף היה זה ש"נעל" את הפעולה. הוא הפסיק אותה על מנת להתכונן ליציאתו לוורשה – לשטח הכיבוש הגרמני.

ההחלטה על היציאה לשטח הכיבוש הגרמני – לפולין הכבושה – הייתה מורכבת. עם הסגירה ההולכת ונשלמת של הגבול הגרמני-סובייטי במזרחה של פולין לשעבר, נוצרה עובדה מוגמרת שהתנועה השומרית (יחד עם כל האוכלוסייה היהודית בשטח פולין לשעבר) פוצלה לשלוש חטיבות. חלק אחד נמצא בשטח הכיבוש הסובייטי, חלק שני בשטח הכיבוש הגרמני וחלק שלישי בעיקר בווילנה, בירתה של ליטא העצמאית עדיין. בווילנה נמצאו ההנהגה וכן מאות בוגרים מהתנועה הפולנית והגליצאית, שהיוו יחד את הריכוז השומרי המפורסם. בלב רבים קיימת הייתה הרגשה שבשטחי הכיבוש נשארה התנועה ללא מנהיגות, והחסר קרא למילויו. מרדכי אנילביץ' התנדב לחזור, קיבל את אישורה ועזרתה של ההנהגה הוותיקה בווילנה ויצא עם חברתו, מירה פוכרר****, בחזרה לוורשה. אולם הוא היה עדיין פעיל מקומי, בלתי-מוכר ברחבי התנועה. לכן נשלחה טוסיה אלטמן, חברת ההנהגה הראשית, ויוסף קפלן, כמומחה להברחת גבולות סייע בידה לעבור את שני הגבולות. לבסוף יצא גם יוסף עצמו, על פי החלטתו הוא. כחבר הנהגה ותיק אמור היה לרכז את פעולת התנועה בפולין הכבושה על ידי הגרמנים ולעמוד בראש המאמצים להצלתה.

 

חזרה בוורשה; המחתרת

בצאתו את וילנה, כנראה בראשית פברואר 1940, לא פנה יוסף היישר לפולין הכבושה בידי הגרמנים, אלא השתהה במשך שבועות אחדים בשטחה של מזרח פולין לשעבר, שסופח על ידי הסובייטים. הוא ביקר בשורה של מקומות שבהם היו בעבר קנים שומריים, כמו גלובוקי, וילייקה, קורניץ14, והגיע גם לברנוביץ' (אלה בביילורוסיה של היום), וכן לרובנה, ואף הדרים עד לבוב (באוקראינה של היום). איש השליחות והבשורה היה. בכל מקום מעודד את הקבוצות השומריות להמשיך להתקיים במחתרת כקבוצות תנועתיות המטפחות בתוכן קשרים חברתיים הדוקים. הזהיר מכל הפגנה חיצונית של ציונות ועברית. מחדש את קשריהן עם ההנהגה בווילנה, כשהוא משאיר בידיהן את הכתובות המתאימות ומוסר מידע על הנעשה בריכוז השומרי שם וכן ידיעות מן הנעשה בארץ. בסוף מארס 151940 הגיע יוסף לוורשה כשליח בעל סמכות לרכז את כל פעולות התנועה בשטח הכיבוש הגרמני. בבית הורי מרים היינסדורף, חברתו, קבע את מגוריו.

עם בואו גברה הפעילות בשיקום התנועה בוורשה ובערי השדה והסתמנה חלוקת עבודה. מרדכי אנילביץ' התמסר בעיקר לפעילות החינוכית-אידיאולוגית בקרב חניכי קן ורשה ההרוס, ואילו יוסף פנה לארגון מחדש של הקנים השומריים ההרוסים בערי השדה. טוסיה אלטמן הייתה לו שותפה במשימה זו. הוא פיתח קשר-מכתבים ענף עם המקומות והוא – כמו גם טוסיה – ערכו בהם סדרות של ביקורים, כאילו ממשיכים הם בעבודתם משכבר הימים.

אלא שעכשיו כל ביקור וכל נסיעה היו כרוכים בסכנות חמורות. למרות מראהו היהודי המובהק, שיכול היה לגרום לו פורענויות "רגילות" מצד פולנים סחטנים ולמרות האיסור של הגרמנים על נסיעת יהודים ברכבות, הגיע יוסף קפלן למקומות רבים בהם נמצאו קבוצות חברי השומר הצעיר16. באחד המסעות האלה נתפס על ידי הגרמנים בסביבות ראדום, עיר של ייצור נשק, וכבר הועמד עם פניו אל הקיר... וניצל בנס. יוסף, וכן חבריו, סבורים היו בזמן זה שיש לשקם את התנועה החינוכית על פי התכנים הקודמים, אם כי בתנאים הקשים של מחתרת תחת שלטון הנאצים. הוא הבהיר בביקוריו אלה שיש להקים מחדש את הקנים על יחידותיהם החינוכיות. הבוגרים, באין סיכויי עליה קרובים, חייבים להירתם מחדש בעול הפעולה החינוכית, ובדרך זו להציל את הנוער היהודי מהידרדרות מוסרית ומאנאלפביתיות שגזר עליו השלטון הנאצי17. טרם התבררו אז – בשנת 1940 וכן בחודשים הראשונים של שנת 1941 (עד פלישת הגרמנים לברית המועצות) – כל כוונות הרצח של השלטון הנאצי. תפקידם נראה להם, ליוסף ולחבריו, להחזיק מעמד כתנועה מאורגנת, לא להיכנע למשטר של דיכוי, ובכוחות משותפים להתגבר על מצוקת הרעב הגוברת והולכת. לאור אלה מנסה יוסף לרכז חלק מן הבוגרים בחוות חקלאיות ובקיבוצי הכשרה עירוניים וכפריים. הודות למאמציו התרכזה פלוגת בוגרים מוורשה באחוזה של "פריץ" פולני בפנייבי שליד גרוייץ באזור ורשה. בשל תנאי ניצול מחפירים ביותר נפסק ניסיון זה וחברי הפלוגה הוחזרו לוורשה, לבית ברחוב נאלבקי 23, ושם, עם קבוצת בוגרים נוספת, הפכו קיבוץ "מעפילים"18.

מאמציהם של יוסף וצביה לובטקין, נציגת "החלוץ", לקבל בחזרה את החווה השומרית בצ'נסטוחוב למען התנועה החלוצית כולה, לא הצליחו. זו הייתה כבר בידי הגרמנים ומידיהם אי אפשר היה להוציאה. לעומת זאת, במשותף עם צבי בראנדס*****, הצליח להקים חווה שומרית חדשה באחוזה ליד העיירה ז'ארקי הסמוכה לצ'נסטוחוב. לשם הועבר קיבוץ "מעפילים", שפינה את ביתו בוורשה לקיבוץ חדש, צעיר יותר, שהתארגן אז. הקיבוץ בז'ארקי עבר אחר כך לצ'נסטוחוב והיה לבסיס של הארגון היהודי הלוחם שם19. רבים מאלה שעזבו את התנועה לפני המלחמה חזרו באותו זמן אליה ואף השתלבו יפה בפעולותיה. ביניהם היו לא מעטים מקן קאליש, מחבריו של יוסף קפלן עצמו. כך יכול היה יוסף להציג לפני חברי הקיבוץ בצ'נסטוחוב את מויטק זילברברג כחבר ותיק של קן קאליש. כעבור זמן קצר היה מויטק למפקדו של הארגון היהודי הלוחם בצ'נסטוחוב ובתפקידו זה מצא את מותו בעת התקפת הגרמנים על הבונקר המרכזי של האי"ל, ביוני 1943, בטרם שהספיק המרד לפרוץ בגיטו זה20.

כל הפעילות הארגונית הזאת הייתה מלווה בפעילות השתלמותית-אידיאולוגית אינטנסיבית, שבאה לביטוי בקיום חוגים וסמינרים, בכנסים של בוגרים ובמועצות תנועתיות. הופיעה עיתונות מחתרתית מסועפת, שעל עריכתה והוצאתה לאור ניצח בעיקר שמואל ברסלאב******.

מבצעו הבולט של יוסף בשטח זה היה עריכת "הלוח החקלאי, 1932", שהיווה למעשה קובץ של מבחר פרסומי המחתרת השומריים, אליהם הוסיף לקט ידיעות שנתקבלו מערי פולין ואף מארץ ישראל, מתוך כוונה להקל על העברת העיתונות התנועתית לקנים שמחוץ לוורשה ואף להבריחו לחוץ לארץ, דבר שאמנם הצליח21. כי יוסף היה ממונה על ריכוז כל קשרי החוץ של התנועה עם מרכזי הקשר של הקיבוץ הארצי ושל "החלוץ" בשווייץ. הוא היה האיש שדאג לקיומה הפיזי של התנועה, לעזרה חומרית לחבריה ובראש וראשונה לאלה שהיו מאורגנים בקיבוצים העירוניים. זה הביא אותו לקשר הדוק עם מוסדות הסעד שקמו בגטאות, כמו עם הנציגים של ארגוני הסעד הגדולים – הג'וינט וה-ז'.ט.או.ס., שהיו פעילים בגטו ורשה.

בתנאי ההרעבה החמורים בגטו הפכה שאלת אופן חלוקת המשאבים, שהגיעו ל"החלוץ" ממקורות עזרה שבתוך שטח הכיבוש וכן ממקורות שמחוץ לשטח הכיבוש, לשאלה קיומית בעלת חשיבות עליונה22. היחסים המספריים בתוך תנועת "החלוץ" השתנו; השומר הצעיר גדל עד מאד, ועל יוסף היה להיאבק על ההכרה בעובדה זו ועל חלוקת הסיוע בהתאם.

יוסף גם משתתף בעבודת הארכיון ("עונג שבת") של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, אשר יחד עם חברי אנשי-רוח מתנדבים היה משתלב בפעילות התרבותית של התנועות החלוציות, וכן במחלקה הסטטיסטית שליד ה-ז'.ט.או.ס. באיסוף חומר תיעודי ונתונים סטטיסטיים על מצב האוכלוסייה היהודית בשטח הכיבוש23. בביקוריו המרובים ברחבי פולין הכבושה עשה זאת, וכך תרם את תרומתו האחרת להתנגדות נגד הצורר הנאצי.

יוסף היה נציגה המוסמך של תנועת השומר הצעיר בקשרים הבין-מפלגתיים. הוא עמד בקשר ישיר והדוק עם הנהגות תנועות הנוער החלוציות האחרות ובראש וראשונה עם אלו של "דרור" ו"גורדוניה" וכן עם מפלגות פועלי-ציון ועם שאר המפלגות ברחוב היהודי ועם הארגונים הסוציאליים הגדולים. בעזרתה של ידידת התנועה זה מכבר, הפולנייה אירנה אדאמוביץ', היו לו קשרים עם החוץ הפולני, שלימים פותחו על ידי אחרים לקשרים נרחבים יותר עם הארגונים המדיניים והמזוינים של המחתרת הפולנית. הוא היה בקי במתרחש בתוככי הגיטו, הכיר וידע גיטאות נוספים והיה מוכר לשכבה רחבה של פעילים ועסקני ציבור לא רק בוורשה.

הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 פתחה את הפרק החמור ביותר והאחרון בתולדות היהודים שבשטחי הכיבוש הנאצי. ההתחלה הייתה בהשמדתם של היהודים בשטחים שנכבשו על ידי הנאצים בברית המועצות. הידיעות שהגיעו בסוף שנת 1941 מווילנה גילו את המציאות האיומה החדשה הזאת. בוורשה הופיעו השליחים הראשונים משם ואחר כך יצאו שליחים מכאן לשטחי המזרח ועובדת ההשמדה והרצח ההמוני התבררה

בבהירות. זמן קצר אחר כך נתגלתה פרשת המתת היהודים בחלמנו שבמחוז פוזנאן על ידי הזרמת גז ממית לקרונות הסגורים בהם הובלו ממקומות מגוריהם. אחר כך התפשטה ברבים הידיעה על התגוננות צעירי היהודים בנובוגרודק (באזור ביילורוסיה – היום). ליוסף, להנהגה כולה, כמו גם להנהגת "דרור-החלוץ", היה ברור כעת שהמצב החדש מחייב התייחסות אחרת, התנהגות ופעילות אחרת מהמקובלת עד כה. הופיע הרעיון של התנגדות מזוינת לשילוחים (בוורשה עדיין לא היה הדבר). הפעולה הראשונה הייתה להזעיק את המנהיגות היהודית הוותיקה, המוכרת להמונים, לישיבות חירום ולמסור לה עדות חיה של השליחים ושל ניצולים ממקומות הפורענות וכן תעודות מהימנות על פעולות הרצח השיטתי שמבצעים הנאצים. יוסף וחבריו תבעו ממנהיגי יהדות ורשה ושל קהילות היהודים בערי השדה, כי יפנו אל המוני היהודים ויזהירום מסכנת המוות הצפויה להם בשילוחים. אולם זה היה ללא הועיל; כמעט כל המנהיגות של הארגונים והמפלגות, הסוציאליים והפוליטיים, לא האמינה שאכן מתבצע רצח המוני במבצע השמדה מאורגן, כי הרי אי-אפשר להשמיד עם שלם. הדו"חות עם המסקנות הקודרות שכנעו רק בודדים24.

בראשית 1942 הופיעו בגטו ורשה מנהיגים קומוניסטיים, שהוחדרו מבחוץ, ויסדו בו סניף קומוניסטי, ביוזמה להקים גוש אנטי-פאשיסטי רחב בגטו ללחימה בנאצים. מראשית פברואר עד ראשית אפריל 1942 התנהלו המגעים הבין-מפלגתיים עד שהוקם הגוש. מטרתו המוצהרת הייתה התגוננות בגטו וגם יציאה ליער, לפרטיזנקה. פרט לקומוניסטים השתתפו בגוש מפלגות פועלי-ציון והתנועות החלוציות. בהנהלת הגוש נמצאו מרדכי אנילביץ' מטעם השומר הצעיר וצביה לובטקין מטעם "דרור החלוץ"; ואילו במדור הצבאי, הממונה על כוננות ביטחונית, הפעלת התאים הצבאיים ורכישת נשק, היו יוסף קפלן מטעם השומר הצעיר ומרדכי טננבאום-תמרוף מטעם "דרור החלוץ". אולם ימי הגוש היו מעטים וכן קצרים היו ימי ההתארגנות הצבאית ואימוני תאי ה"חמישיות". אנדז'יי שמידט, הנציג הקומוניסטי הבולט בגוש, וכן נציגים קומוניסטיים אחרים נתפסו על ידי הגרמנים. הם עונו באכזריות, לא מסרו דבר והוצאו להורג25. התא הקומוניסטי בגטו התפורר. לשם זהירות הכריזו שאר השותפים בגוש על ביטול כל התוכניות ופירוק כל התאים שהוקמו. אולם הקריאה להתנגדות בכוח במקרה של שילוחים הופצה כבר על דפי העיתונות המחתרתית של השומר הצעיר והן של התנועות האחרות.

ובינתיים גברה מלאכת הרצח וההשמדה והגרמנים מתחילים בחיסולם של גטאות שלמים. רק הודות לניצולים המעטים ממקומות ההריגה והודות לפעילות שליחי התנועות החלוציות הנעים בדרכי פולין המסוכנות במסירות-נפש ללא-גבול וללא-חת, מגיעות הידיעות האיומות. ב-18 באפריל 1942 מנחיתים הנאצים את מכתם המרוכזת הראשונה גם בוורשה: כשישים איש שהוצאו מבתיהם בחשכת הלילה מוצאים להורג בו-במקום. זמן קצר אחר כך מתקבלת הידיעה על חיסול גטו לובלין. יוסף ומרדכי משנים את מקומות מגוריהם ואחר כך יוצאים לערי השדה: מרדכי – לערי זגלמביה, ויוסף – לצ'נסטוחוב ולערים הסמוכות. בכל מקום אליו הם מגיעים הם משתדלים להזהיר את ראשי הציבור היהודי מפני העומד להתרחש ולשכנע אותם שיש צורך לשנות את התנהגות היהודים לנוכח מטרות ההשמדה של הגרמנים. רק הנוער השומרי והחלוצי הטה להם אוזן קשבת; המנהיגים לא שוכנעו ויש מהם שסומכים על הבטחות הרמייה של הנאצים המקומיים, ש... "כאן זה לא יקרה"26.

יוסף חזר לוורשה. התנועה משנה את דרכי פעילותה. תמה תקופת הפעילות החינוכית-אידיאולוגית. הגדודים החינוכיים הצעירים פוזרו. הפעילות היחידה שהותרה להם היא שמירה על קשר ומפגשים של מעטים. גברה הקונספירציה. השגת נשק בכל הדרכים והכנסתו לגטו – היא העיקר כעת. יוסף מתמסר לכך כל-כולו; עתה זוהי מטרתו העיקרית27.

ביולי 1942 פתחו הגרמנים באקציה הנוראה של שילוח מאות אלפי יהודי ורשה לתאי הגזים שבמחנות ההשמדה. התנועות החלוציות הכריזו על הקמתו של הארגון היהודי הלוחם. בהנהגתו ייצגו את השומר הצעיר יוסף קפלן ושמואל ברסלאב. פעולתו הראשונה של הארגון – בעצם ימי האקציה – היא הפצת כרוז הקורא ליהודים לא ללכת למקומות האיסוף לפי דרישת הגרמנים, אלא להתחבא ולהתנגד בכוח לשילוח. הכרוזים נתקלים בתגובות-זעם; אנשים עדיין לא מאמינים שהם אמנם מובלים לטבח ורואים בכרוזים ובמפיציהם סכנה לחייהם.

יוסף מארגן עתה במהירות את העברת חברי התנועה ממקומות בלתי-בטוחים, כמו בית הקיבוץ והתנועה ברחוב נאלבקי 23, אל סדנאות העבודה שנראו מבטיחות מפני גירוש – אל ה"שופים של לאנדאו". ובאשר להתנגדות מזוינת יזומה – תוך ויכוח עם חבריו – הוא תובע התאפקות, משום שהאי"ל עדיין לא מוכן לכך; קודם כל יש לאגור נשק. עם זאת כבר מתכננים, בעזרת תעודות מזויפות, שליחת קבוצות מאורגנות ליערות הקרובים כדי להקים בהם בסיסים פרטיזניים. יוסף מקים סדנה לייצור תעודות מזויפות והוא מתמחה בזה; אולי סייע לו בכך ניסיון עברו הלא-רחוק, כשהתגורר בלודז' אצל אחותו וגיסו. הגיס היה בעל בית דפוס קטן ושם הכיר יוסף טכניקות מסוימות אשר עתה (ואולי כבר בימי הברחת הגבולות בלידה) היו לו לתועלת בהמצאת תעודות מזויפות, המאפשרות לנושאיהן לעבור בשלום לצד הארי של ורשה ומשם אל היער.

באותו זמן, סוף אוגוסט 1942, שולח יוסף את מכתבו האחרון לקיבוץ "מעפילים" בצ'נסטוחוב וכן לאנשי השומר הצעיר שבערי זגלמביה, כמו בנדין ואחרות. אדם (אברהם זילברשטיין) בספרו "גיטאות ורשה וצ'נסטוחוב" וחייקה קלינגר במחברות היומן שלה מוסרים, זה בקיצור וזו בהרחבה, על תוכנו של המכתב, שהוא כעין "צוואתו" של יוסף. הוא מסר בו את דבר השתלשלות המאורעות בגטו ורשה מאז "ליל הדמים" של ה-17/18 באפריל ועד ימי הגירושים ההמוניים באוגוסט – בעת כתבו את המכתב – ואת מסקנותיו: אין להאמין להבטחות הגרמנים שאפשר להוציא אנשים ממקומות האיסוף. מי שבא למקומות אלה סופו שילוח למחנות השמדה. יש להתנגד לחטיפות לשם בכוח! יש להתגונן! בוגרי קן השומר הצעיר בוורשה נמצאים ב"שופים" (סדנאות עבודה), אך אם יידרשו להתייצב כדי להישלח למחנות ההשמדה – יתנו את התשובה המתאימה.

מכתבו של יוסף עשה רושם רב; הוא עבר מיד ליד וקראוהו רבים. אולם בעל המכתב עצמו לא זכה לראות בתוצאותיו.

 

מותו של יוסף

ב-3 בספטמבר 1942 נעצר יוסף על ידי הגסטאפו, כתוצאה מהסגרה על ידי אחד מאנשי קבוצת מחתרת שיצאה בכיוון ליער ונתפסו כשבידיהם התעודות המזויפות. מאמצי חבריו של יוסף לשחררו מבית הכלא הגדול "פאוויאק" שבוורשה, בו היה כלוא כשבוע ימים, עלו בתוהו. בעת היציאה מן הכלא נורה יוסף בידי השוטר הגרמני שליווהו בכניסה לבית סמוך. הדבר אירע ב-11 בספטמבר 1942. יוסף קפלן, ה"אבא" של התנועה, נרצח28. הייאוש בקרב שורות הלוחמים גבר, ורק בקושי התגברו כדי להמשיך לקיים את צו הלחימה.

אירנה אדמוביץ', שהכירה אותו במשך עשר השנים האחרונות לחייו ואשר קיימה איתו קשר הדוק גם בימי הגטו, במכתבה אל חבריה בקיבוץ מענית מן ה-4 באוגוסט 1945, כתבה עליו: "התראינו עוד ערב הילקחו על ידי הגרמנים... מאז שנות הקיבוץ שלנו (כלומר משנת 1933 בקיבוץ ההכשרה אל-על ב' בקוסטופול) השתנה בצורה בלתי רגילה; ומהפעיל הסימפטי הקודם, אבל לגמרי בינוני, צמח אדם גדול – מאד חזק... ומאד שקט. מארגן ואיש מחתרת למופת, מחזיק מעמד ובעל תושייה בכל העניינים הריאליים של חיי יום יום, וכה מבוגר וקורן ביחס לדברים עקרוניים – לחיים ולמוות. ודווקא זה שהיה כה "מחושב" ביחס לחיים וכה "מקרין" לנוכח המוות – קשה לתאר זאת למי שלא ראה אותו ברגעים האלה, החמורים ביותר..."29

יוסף קפלן נקבר בידי חבריו הלוחמים במגרש הספורט "סקרא" – ליד בית הקברות היהודי בגנשה-אוקופובה.

 

 

* ברוך רוזנטל (טל), חבר קיבוץ עין החורש בשנים 1929-1940; נפטר בדצמבר 1978. זיכרונותיו על ימי חברותו בתנועה התפרסמו ב"קן השומר הצעיר בקאליש, זיכרונות ראשונים", א'.

** חבר קיבוץ משמר העמק; ממייסדי הקיבוץ הארצי ומהאישים המרכזיים בו. נפטר ב-1979.

*** חבר קיבוץ עין-שמר; ממייסדי הקיבוץ הארצי ומהאישים המרכזיים בו. נפטר ב-1968.

**** מירה פוכרר, ילידת ורשה, פעילה בהשומר הצעיר, חברת אי"ל. בימי מרד אפריל הייתה בבונקר ברחוב מילא 18 – שם נספתה ב-8 במאי 1943 יחד עם חברה מרדכי אנילביץ'.

***** צבי בראנדס, יליד ז'ארקי, מפעיליו הבולטים של השומר הצעיר בשטח הכיבוש הגרמני, בין מארגני ההתגוננות בזגלמביה, חברת מיפקדת אי"ל בבנדין, נרצח באוגוסט 1943.

****** שמואל ברסלאב – ממקימי מחתרת השומר הצעיר בשטח הכיבוש הגרמני, בין המדריכים הבולטים, ממקימי האי"ל ומעורכי עיתונות המחתרת. נרצח ב-3 בספטמבר 1942 בלכתו לחקור על גורלו של יוסף קפלן.

 

 

הערות

(א"מ – ארכיון "מורשת", גבעת חביבה)

1.       אידה קפלן (7.5.1978), א"מ, תיק י.ק. 34; וכן A.675/1-2.

2.       ברוך טל (רונזטל) (9.2.1978), א"מ A.668.

3.       מרדכי (מוטק) רוטמן (2.3.1978) א"מ A.672.

4.       בלאשקי (25.10.1981), א"מ A.926; וכן תיק י.ק. 68/65.

5.       זלמן שר (11.4.1978), א"מ A.673; וכן (22.5.1978), א"מ A.680. ראה גם: "בני ברכה" (30.9.1980), א"מ A.904; "בני הטבע" (13.8.1979), א"מ A.812; "נפתלי" (17.3.1982), א"מ תיק י.ק. 38.

6.       אפרים יאנאסוביץ' (8.7.1978, 19.9.1978), א"מ A.693.

7.       יוסף קפלן, דו"ח הנהגת גליל לודז'-קאליש (יולי 1936), א"מ D.1.5188/31.

8.       יוסף קפלן, מכתב לשייקה ויינר (10.1.1937), א"מ D.1.51.

9.       בן-עמי גורדון, מכתב ליוסף קפלן (30.6.1936), א"מ D.1.5188/2.

10.   יוסף קפלן, מכתב אל כליף (משה צ'יז'יק) (20.1.1937), א"מ D.1.105; ומכתב אל הנ"ל (7.2.1937), א"מ D.1.108.

11.   אברהם כהן (23.2.1937), א"מ A.728.

12.   אירנה אדאמוביץ' (16.4.1958), א"מ A.974.

13.   אברהם כהן, הנ"ל; משה דומב, א"מ A.152.

14.   זלמן אורי גורביץ, "מכוס המרי", פרק בספר מגילת קורניץ, 1956.

15.   שני מכתבים של יוסף קפלן לצבי פרגריכט (היום: צבי בן-חורין בקיבוץ עין השופט): מווילנה (27.1.1940), בו נאמר שיוסף יוצא בקרוב לחפש את טוסיה ולהיפגש עמה; ומלבוב (17.2.1940) בו הוא כותב שהוא עדיין בדרכו אל טוסיה. על יסוד שני תאריכים אלה ניתן לשער שהוא יצא לדרכו בראשית פברואר (יוסף קפלן אל צבי פרגריכט, 20.3.40, א"מ D.1.5408/87; שני מכתבים כנ"ל, 27.1.40, 17.2.40, D.1.5408/86-85).

16.   חייקה גרוסמן, אנשי מחתרת, הוצאת מורשת וספרית פועלים, מהדורה חדשה, 1965, עמ' 82.

17.   דב בן-יעקב (בולק גבירצמן) (9.2.1978), א"מ A.668/2; חייקה קלינגר, יומנים מ-1943 ו-1944, א"מ D.2.211.

18.   אדם (אברהם זילברשטיין), בגיטאות ורשה וצ'נסטוחוב, ספרית פועלים, 1945.

19.   שם.

20.   אברהם זילברשטיין (8.4.1979), א"מ A.720.

21.   ישראל גוטמן, מרד הנצורים, ספרית פועלים, מהדורה שניה, 1963. ראה גם: בגיטאות ורשה וצ'נסטוחוב, הנ"ל.

22.   יצחק צוקרמן (אנטק) (20.1.1978), א"מ A.699.

23.   אברהם אדולף ברמן, במקום אשר יעד לי הגורל, בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח. ראה גם: בגיטאות ורשה וצ'נסטוחוב, הנ"ל.

24.   ראה: אדם, בגיטאות ורשה וצ'נסטוחוב, הנ"ל; חייקה קלינגר, יומנים, הנ"ל; י. גוטמן, מרד הנצורים, הנ"ל.

25.   התאים בני חמשת החברים הוקמו לצורכי אימונים עוד בינואר 1942 על ידי השומר הצעיר ו"דרור", אבל עם הקמת הגוש עלתה חשיבותם. לכידתם של שמידט והנציגים הקומוניסטים אירעה, לפי ברמן, בחודש מאי (ברמן, במקום אשר יעד לי הגורל, עמ' 231) ולפי מקום אחר (בספרו, עמ' 241) זה היה ב-20 ביוני 1942; ואילו לפי צוקרמן (ילקוט מורשת, ל"ב, עמ' 17) אירע הדבר במאי 1942.

26.   אדם, בגיטאות ורשה וצ'נסטוחוב, הנ"ל; י. גוטמן, מרד הנצורים, הנ"ל.

27.   אירנה אדאמוביץ' (28.6.1958), א"מ A.520; י. גוטמן, מרד הנצורים, הנ"ל.

28.   ישראל גוטמן, מרד הנצורים, הנ"ל.

29.   מדברי אירנה באותו מכתב מתברר איך שכח יוסף את כל הוראות המחתרת (אשר בוודאי היה בין מנסחיהן), בבשרו לה שקיבוצו – קיבוץ מענית – עולה להתיישבות. כל זה בתוך ההמון המצטופף באמצע רחוב נאלבקי בוורשה, במרחק קצת יותר מעשרה צעדים מן ה..."טור-ואכה" (המשמר) הגרמני.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial