מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

חורבן יהדות ורשא (ורשה) על פי דוקומנטים שנתקבלו בנציגות של יהדות פולין, אוקטובר 1943

חורבן יהדות ורשא (ורשה) על פי דוקומנטים שנתקבלו בנציגות של יהדות פולין, אוקטובר 1943 (הגדל)

ארכיון מורשת, סימול D.1.622

 

(קטע ממסמך)

 

דברי פתיחה

הדין וחשבון הזה, הנוגע לחיסול יהדות ורשה – נושא אופי רשמי ומהווה חלק מדו"ח כללי על דבר המצב בפולין – לסוף שנת 1942, המעובד על ידי הגורמים הפולנים הרשמיים בלונדון, על סמך ידיעות שהגישו ישר משטח הכיבוש.

הדין וחשבון מקיף את הפעולה הנקראת "גירוש" (“אויסזידלונג") של יהודי ורשה, שהחלה ביום רביעי 22 ביולי 1942 ונמשכה עד יום 21 לספטמבר 1942.

אנו מוסרים את הדו"ח כפי שהגיע אלינו בלי כל שינויים, אם כי לכמה הערות שניתנו שם להסברת המצב – יש להתייחס בזהירות ידועה, כל זמן שאין לנו אפשרות של בדיקה יסודית וחופשית על כל מהלך הטרגדיה הגדולה ביותר של תולדות יהודי פולין.

גם את המספרים הנמסרים כאן יש לקבל בזהירות; בכמה מקרים הם באים ממקורות רשמיים גרמניים וכמו שצוין בדו"ח גופא – יש והם ניתנו במגמה טנדציונית, באמיתות העובדות ונכונות התיאורים עם המציאות הטרגית – אין לדאבוננו להטיל כל ספק, זהו לכן דוקומנט, הנותן לנו תמונה מקיפה של מכונת השמד שהקים היטלר בפולין. מזה שנה ומחצה פועלת המכונה הזאת בלי הפסק ובולעת יום יום אלפי קורבנות יהודיים. מספרם מגיע כבר לכמה מיליונים. מיהדות פולין נותרה רק שארית – וכמה מצערת השארית הזאת.

בסוף 1942 הועברו הנשארים בוורשה – במספר ארבעים אלף לגטו המוקטן, בדצמבר התקיים גירוש נוסף וביום 18 בינואר 1943 ניגשו הגרמנים לחיסול מוחלט של גטו ורשה.

אז החלו יהודים בהתגוננות אקטיבית והגרמנים היו נאלצים להכניס טנקים לתוך הגטו. מתחילת מלחמת הגבורה בלתי-שווה – לא בעד החיים אלא בעד כבוד היהודים – מלחמה שנמשכה בוורשה עד מאי 1943.

מסיבות מובנות, נבקש את כב' לראות את הדין וחשבון הנוכחי כסודי בהחלט, המיועד רק לידיעתו הפרטית ולא לפרסום בעיתונות.

 

 

תל-אביב, 20 באוקטובר 1943

 

ה נ צ י ג ו ת של יהדות פולין.

 

 

חורבן יהדות ורשה

בתוך הזוהר של הסתיו הפולני הנחמד – נוצצת וקורצת שכבת שלג לבנה. השלג הזה – הרי הוא רק ערימות נוצות ומוך מהכרים והכסתות היהודיים, שנשארו ביחד עם שברי כלים, ארונות, מזוודות וכל חפצי בית אחרים, שהורקו מתוך הדירות של שלוש מאות אלף יהודי ורשה שגורשו למזרח. המוני חפצים מחוסרי בעלים, מפות, מעילים, כרים, סודרים, ספרים, עריסות, ניירות, צילומים – כל זה מתגולל על הרצפה בדירות הריקות, בחצרות, על המגרשים; ערמות מכוסות "שלג" לבן זה, שנשארו כאן מתקופת הרציחה ההמונית הנוראה של הגרמנים על יהודי ורשה ושגלש מהכרים והכסתות הפרועים.

את השקט הנורא השורר כאן מפסיקות מדי פעם יריות אקדח, רעש גלגלי ר.ק.מ., טרטור המכוניות והאופנועים של המשמר הגרמני, התפרצות לתוך דירות וצעקות פראיות: “אלא יודען ראוס!” (כל היהודים החוצה!). נשמע מזמן לזמן קול צעדי הקורבנות היהודיים הנידונים למוות ודפיקות המגפיים של הכנופיה הפאשיסטית – לאטבים, ליטאים, אוקראינים ושוטרי הגטו תחת פקודת קציני ס.ס.

בתים-קברים, בתים מפרפרים בייסורי גסיסה, רחובות מלאים מתרסים של תיל דוקרני, גדרות עץ גבוהות המפרידות בין בית לבית – ומעל לכל אותה הריקנות מאדם של רחובות וכיכרות של הגטו, שהמו עוד לפני זמן קצר מרוב קהל, הממהרים כל אחד לעבודתו, למלאכתו ולמסחרו.

הרקה פתאומית כזאת לא ראתה האנושות מימיה – גם לא בימי המגיפה השחורה והחולירע. כזאת היא תמונת הרובע היהודי בוורשה בספטמבר 1942.

בלאט מתגנב עוד צל-אדם עטוף סחבות, אבני הרחוב מעוקבות דם, עשן מתנוסס מעל חורבת בנין, ריח חריף של שריפה שלא נכבתה עדיין – זה מוסיף גוון מיוחד לעיר המתים הזאת, שעוד לפני היום המר והנמהר 22 ביולי 1942 המשיכו את חייהם, בשטח של שישה עשר קילומטרים חומת הגטו, שלוש מאות ושבעים אלף יהודים.

 

ורשה היהודית חדלה להתקיים

ההונים של זמננו ביצעו במשך שני חודשים פשע, אשר לא יתואר ולא יושווה. לעיני כל העולם הוציאו בשנת 1942 שלוש מאות אלף יהודים מורשה ולפחות מיליון יהודים מהשטח הנקרא גנרל-גוברנמן, לטרבלינקה, במקום שכולם כולם, בלי יוצא מן הכלל, מהטף ועד זקן נרצחו ונשמדו על ידי חניקה בתאי האדים. קשה לתפוס את כל האיום שבמעשה זה. זה נראה כחלום זוועות בלבד ובכל זאת זוהי מציאות! הרצח הועבר בדייקנות מוחלטת, הדורשת שיתוף פעולה מלא בין הגורמים המנהלים, המוציאים לפועל והטכניים.

מיליוני יהודים מפולין ומחוץ לגבולותיה נפלו קורבן בקברי-אחים בטרבלינקה. המולך החדיש הזה בלע לתוכו את הסוד הנורא של מיליוני אנשים, אשר הוליכום שולל באופן איום ביותר, בהבטיחם להם חיים ובהינתן להם מוות מחפיר. הובילו אותם בקרונות-משא או בקרונות-נוסעים והעלימו מפניהם את המטרה. כולם, כולם, אבות, אמהות, ילדים, צעירים וזקנים, בעלי מלאכה, פועלים, פקידים, אנשי מדע ואמנות, רופאים, עורכי דין, פרופסורים, מוזיקאים ומחנכים – כולם נפלו, כרעו תחת גורל איום אחד.

הטרטור של מכונת הקיטור, המעבירה אדים חמים לתאי המוות, לא פסק אף לרגע. מכונת הרצח בטרבלינקה פועלת הלאה. סערה עוברת על שארית יהודי אירופה. אולם היא תגיע בכוח ההשמדה שלה גם לעמים אחרים – ובשורה הראשונה לפולנים. מכונת התופת שהופעלה פעם לא תתעכב בדרכה, אלא אם ייעלם ההיטלריזם.

הדין וחשבון הזה מתאר את מהלך מפעל ה"אויסזידלונג" בהתחשב עם היסודות שלו והתגובה של המוני היהודים – מצב רוחם, תקוותם ואכזבתם וכן גם את כל התכנית האסטרטגית של הגרמנים, השואפים להשמדה פיזית מהירה של תשעים אחוזים מיהודי אירופה באמצעות הכזב הגדול שלהם.

בתקופת ההשמדה הקלאסית של האוכלוסייה היהודית בשטח ה"וורטה-לאנד" (מחוז לודז', קאליש, פוזן) שבין סוף 1941 עד מאי 1942, שנעשתה ביערות חלמנו – היה נראה לעין באופן ברור שכל פעולת ה"אויסזידלונג" (גירוש) בצורתה ובכיוונה, הרי משמעותה לא דיפורטציה, אלא אך ורק השמדה וחיסול גמור של היהודים. אגב, הדין וחשבון הזה, המושתת על דוקומנטים והוראות רשמיים, כמו כן על פרטיכלים שנמסרו על ידי עדי ראיה – הקברנים בטרבלינקה, אשר עלה בידם לברוח ממקום ההשמדה – הרי כל זה מאשר למעלה מכל ספק את התיזה הזאת. הדין וחשבון מתאר קודם לכל את מהלך הגירוש מורשה, היות והיא טיפוסית בנוגע לצורה ולתוכן למה שנעשה בכל שטח הגנרל גוברנמן.

הבחינה השטחית של התקופה מלפני 22 ביולי – יום התחלת השמד על יהודי ורשה, מראה בעליל על העובדה, שברלין הוציאה פקודת-מוות על יהודי ורשה.

אין ספק בדבר, שהתקוות שתלו השלטונות הגרמניים בשעת יצירת הרזרווט הוורשאי, הגטו היהודי – לא נתמלאו או שהפרוצס שהם קיוו לו התהווה בצעדים איטיים מאד ולא כפי שהוחלט קודם במפלגה הנאצית, החיים הכלכליים של הגטו הוורשאי, לא רק שלא שותקו על ידי המכות הקשות של השלטונות, אלא להיפך, הם התאימו את עצמם במהרה לתנאי הבידוד הבלתי נורמאליים ועוד השיגו את התוצאות הטובות ביותר שאפשר בכלל להשיג בתנאים כאלה. בדיוק באותה התקופה, כשמעל יהודי ורשה ריחף צל המוות, התחיל פרוצס שהיה יכול להוביל לפתרון אחת הבעיות החשובות ביותר של הגטו – פתרון כלכלי של בעיית הפליטים. לדאבוננו לא הגיעה הבעיה הזאת לכלל פתרון, כשם שלא הגיעו לפתרון בעיות אורגניות אחרות הקשורות עם הקיום בגטו (הבעיה הסניטארית, החינוכית, ייצוא הייצור והעבודה). הגורמים הפוליטיים ניצחו במפלגה ודחו את חסידי הניצול הכלכלי והמשקי של היהודים, מהרגע שההחלטה הזאת נתקבלה ניגשו תיכף ומיד למפעל ההכנה.

מצד אחד נעשו הצעדים הדרושים להקמת "סדנת עבודה". טרבלינקה – המקום המפורסם במחנה האסירים לפולנים (בעד אי-מילוי מכסת התבואה, בעד "סבוטז'” בבתי החרושת) – נבחר על ידי שלטונות הכיבוש כמקום בו נבנה "בית המטבחיים" הגדול ביותר בעולם. מחנה הרצח בטרבלינקה, שהיה צריך לשמש את ורשה והשטחים של פלך ורשה וקילץ, אינו נבדל במאומה משאר מחנות הרצח הפועלים בשטח הגנרל גוברנמן, כגון בבלזץ, סוביבור (תחנת רכבת קטנה בין חלם-לוב, וולודבה), כי אם בזה שהיה צריך לכלול המונים יותר גדולים של יהודים.

ביחד עם זאת ניגשו באמצעות הטרור, פקודות אדמיניסטרטיביות ותעמולה להכנת האוכלוסייה היהודית לפעולה העתידה להיבצע. גטו ורשה כמו כן הגטאות של הסביבה נסגרו לחלוטין, פלוגות שוטרים מיוחדות השגיחו על מילוי הפקודה. גם הקשר בין נקודה יהודית אחת לשנייה הוגבל עד למינימום. כתוצאה מזה לא ידע גטו ורשה לגמרי מהסערה שעברה אז (באפריל-מאי 1942) בפלך לובלין – פעולת ההשמדה של היהודים.

אחר כך היממו את המוני היהודים על ידי טרור ומהומות ושיתקו את מרכזי הפעולה היהודיים. תקופת הטרור החלה בלילה הידוע מ-17 ל-18 באפריל, כשהנציחו החוצה חמישים ושניים איש ובלילה, על יד הקיר או בבית השופכין, ירו בהם בלי שום סיבה. מהרגע הזה נדדה שנת יהודי הגטו. כל לילה הביא מספר קורבנות חדשים. היו אלה מבריחי מזון לגטו וגם אנשים חפים לגמרי מפשע, שנזדמנו למקום או שהיו גרים בבית הסמוך. איש לא היה בטוח ביום המחרת. את הרציחות ביצעו תחת המסווה של מלחמה בהברחה. שיא הפעולה הזאת היה בעירה באביצה סמוך לוורשה. שם הוצאו להורג מאה ועשרה יהודים כ"תגמול" בעד "התנגדות לשלטונות הגרמניים". כוח ההתנגדות של יהודי ורשה נתרופף בהרבה. את המהומה הגדילו עוד הידיעות המיוחדות שהוכנו על ידי הסוכנים היהודיים של הגסטאפו כגון ארליך, כהן, הלר ומאות אחרים. הם בלבלו את היהודים על ידי ידיעות משונות, בדויות ולפעמים גם אמיתיות. פעם הודיעו שגטו ורשה, שהוא הרפרזנטטיבי בשביל כל הגנרל גוברנמן ושעוסק במלאכה ובעבודה פרודוקטיבית, לא יחוסל. את הידיעות של דבר השמדת מרכזי היהדות במחוז לובלין הביאו אלה שהצליחו להינצל בנס (לובלין, זמושץ, קונסקה-וולה, איזביצה, הרוביישוב, וולודבה). לעומת זאת המציאו כאילו מכתבים מהמגורשים, כתובים מבסרביה, אוקראינה או משטחים אחרים.

מצד השני נתקבלו גם הוראות חיוביות. המועצה היהודית קיבלה רישיון לפתיחת בתי ספר חדשים לילדי ישראל. המחלקה לחינוך מקצועי יכלה לפתוח קורסים חדשים. התקיימו הצגות ילדים. נפתחו גם גני ילדים. דברי שבח נשמעו פה ושם על עבודת היהודים. הוכרז אפילו על יהודי ורשה, שרמתם המקצועית היא גבוהה בכל שטחי המשק והיצור ושהם מהווים טיפוס מיוחד של יהודים. ה"חטיבה" למחנות עבודה, שנחרטה עמוק בלב כל יהודי ורשה מהשנים הקודמות, לא נשאו יותר את האופי המשפיל והשרירותי. תעודה מסוימת – גיליון הרישום – חתום בחותמת מחלקת העבודה, הייתה ערובה לביטחון.

כמה ממשלוחי יהודים גרמניים נשארו בקביעות בוורשה – סימן שהגרמנים אינם חושבים לנגוע במוסד הנקרא גטו ורשה.

במחצית יוני 1942 קיצרו הגרמנים את הגטו בכמה בלוקים היוצאים לרחובות בוניפרטרסקה, מורנובסקה בכדי להדק את החומה – גם זה שימש אות שאין הם חושבים להחריבו. שעת החופש להליכה ברחובות הועברה מתשע לעשר בערב. את ה"אידיליה" הזאת קלקל הסרט הגרמני שהוסרט בגטו, בנוסח הידוע של ה"שטירמר", שהיה צריך להראות בעליל, שכל היהודים הם הולכי בטל, גנבים ומבריחים ונשי היהודים מחוסרות בושה ומוסר המתמסרות לאורגיות מיניות.

הפוליטיקה המקייאוולית הזאת חגגה את ניצחונה כשנפוצה השמועה, כמה ימים לפני ההתחלה, שבעוד שבוע ימים יתקיים גירוש יהודי ורשה. המועצה היהודית שקיבלה הבטחה חגיגית מאת השלטונות הגרמניים, הכחישה בכל תוקף את השמועות, היכולות רק להזיק ליהודי ורשה, כי איך זה אפשר לחסל שלוש מאות אלף יהודים! בשבת 18 ביולי הודיע ראש הקהילה צ'רניאקוב לכל אנשי המשטרה היהודית ולפקידים, שהשלטונות מכחישים בתוקף את השמועות על הגירוש. אולם אי השקט גבר על ידי העובדה, שעל כיכר ה"טרנספרשטעלע" הובאו שישים קרונות משא לשם התחלת פעולת הגירוש.

תושבי הגטו, המהוממים ומחוסרי כל אוריינטציה, לא חפצו בשום אופן לקבל את רעיון הגירוש (במילה הזאת הבינו אז רק את ההעברה לעיר אחרת, כשם שזה היה בשנות

 1939-40-41), פירשו את הצורך הזה בהגברת מלחמת השלטונות בהברחה (פטרולים ממונעים, סגירת כמה שערים, הגדלת מספר קורבנות הטרור). הגרמנים ניצלו את ההכרה הזאת של יהודי ורשה, שלא יכלו להעלות על הדעת את האפשרות של השמדה פיזית של המונים ענקיים, אם כי בלתי מזוינים.

ביום שלישי 21 ביולי ירדה על הגטו מועקה כבדה. במשך היום הושיבו ב"פאביאק" כשישים בני תערובת. בין היתר נמצאו שם גם חברי המועצה היהודית י. יאשונסקי, ש. וינטר, א. גפנר, רופאים, מהנדסים ואחרים. היו גם כמה רציחות, כרגיל. שורת אנשים נורו ברחובות ובדירות פרטיות במסיבות דרמטיות מיוחדות. הרגשה מבשרת רעות הקיפה את כולם. הרחובות נתרוקנו, הטראמים נסעו ריקים, מכל החנויות נעלמו מצרכי מזון. ועד הקהילה המשיך בהכחשותיו, אולם לא היה כבר איש שנתן בהן אמון.

יום הרביעי, 22 ביולי, שימש התחלה ל"פעולה" הממשית. כבר בבוקר נוכחו התושבים שחומות הגטו הוקפו מסביב קבוצות שוטרים גרמנים, אוקראינים, ליטאים ולאטבים. ההמונים לא יכלו לתאר לעצמם את גודל הסכנה ואוזלת ידם. התחלת הפעולה הייתה עטופה סודיות ידועה, אי ידיעת הכוונות הגרמניות ובכלל את מטרת הגירוש. הפתאומיות, המציינת את הטקטיקה הגרמנית במלחמה, הייתה גם פה האמצעי להמם את האויב. גטו סגור ומסוגר באופן הרמטי, מחנה השונא במלקחיים.

הדין וחשבון של "פעולת הגירוש" איננו שונה מרפורט צבאי של טיהור שטח האויב, בהבדל היחידי, שבפעולות המלחמה נכנע האויב המוכה, מתפרק מנשקו והולך למחנות השבויים. לעומת זאת תוצאות חיסול הגטו הוורשאי הן: מוות נורא בטרבלינקה.

ביום 22 ביולי בשעות הבוקר מסר בא-כוח השלטון הגרמני לענייני הגירוש בופלה, בישיבת המועצה היהודית את ההוראות דלקמן: “למועצה היהודית" נאמר בזו הלשון:

1.      כל היהודים הגרים בוורשה, בלי הבדל גיל ומין, יגורשו למזרח.

2.      חופשיים מגירוש הם:

א) כל היהודים העובדים אצל השלטונות או בבתי חרושת גרמניים, היכולים להמציא תעודה מתאימה לכך.

ב) כל היהודים שהם חברי המועצה היהודית ועובדיה לפי המצב ביום פרסום הפקודה הזאת.

ג) כל היהודים העובדים אצל פירמות השייכות לרייך הגרמני היכולים להביא תעודות מתאימות.

ד) כל היהודים המסוגלים לעבודה אשר לא נכללו עד כה במשק העבודה, את אלה יש לרכז ברובע היהודי.

ה) כל היהודים השייכים לשרות הסדר היהודי (המשטרה היהודית).

ו) כל היהודים השייכים לפרסונל של בתי החולים היהודיים או לפלוגות הניקיון היהודיות.

ז) כל היהודים שהם בני המשפחה הקרובים ביותר לאנשים שנמנו בסעיפים א' עד ו'. בני המשפחה הם רק נשים וילדים.

ח) כל היהודים אשר ביום הראשון של הגירוש נמצאים באחד מבתי החולים היהודיים ואינם מסוגלים לגירוש. על הבלתי מסוגלים להביא תעודה מאת הרופא, המיופה כוח על ידי המועצה היהודית.

3.   כל יהודי מגורש יכול לקחת מחפצי ביתו חבילה של חמישה עשר קילוגרמים. מטען, שמשקלו עולה על חמישה עשר קילוגרמים יוחרם. אפשר לקחת גם דברי ערך, כגון כסף, תכשיטים, זהב וכו'. אוכל יש להביא למשך שלושה ימים.

4.   התחלת הגירוש ביום 22.7.42 בשעה אחת עשרה. לתקופת הגירוש ניתנו למועצה היהודית ההוראות דלקמן, שלמילואן אחראים חברי המועצה בחייהם:

א) המועצה היהודית מקבלת הוראות הנוגעות לגירוש אך ורק מאת המיופה כוח ענייני גירוש או מסגנו. לזמן הגירוש יכולה המועצה היהודית לבחור בוועדה מיוחדת לענייני גירוש אשר היושב ראש שלה יהיה ראש המועצה היהודית וסגנו מפקד המשטרה היהודית.

ב) המועצה היהודית אחראית להופעת היהודים המיועדים בכל יום להטענה. לשם ביצוע התפקיד הזה משתמשת המועצה היהודית במשטרה היהודית (אלף איש).

    המועצה היהודית דואגת לכך שבכל יום, החל מיום 22.7.42 לכל המאוחר עד שעה ארבע אחר הצהרים יובאו לנקודת הריכוז ששת אלפים יהודים. נקודת הריכוז לכל זמן הגירוש היא בית החולים היהודי ברחוב סטאווקי. ביום 22.7.42 מוכרחים להביא את מכסת ששת אלפים יהודים ישר לכיכר ההטענה על ה"טרנספרשטעלע". לעת עתה יכולה המועצה למלא את המכסה של היהודים המיועדים לגירוש מכלל האוכלוסייה, אחר כך תקבל המועצה היהודית הוראות מדויקות שבהן יסומנו חלקי הרחובות ובלוקי הבתים להרקה.

ג) ביום 23.7.42 מחויבת המועצה היהודית לפנות את בית החולים היהודי ברחוב סטאווקי. את החולים וגם את המיטלטלין יש להעביר לבנין מתאים אחר בתוך הגטו. בכל אופן מוכרח להיות בנין בית החולים מוכן לקבל את היהודים הנשלחים לשם גירוש כבר בערב היום 23.7.42.

ד) המועצה היהודית צריכה לדאוג אחר כך שכל החפצים והרכוש שנשארו אחרי היהודים המגורשים, אם אין הם נגועי מחלות מדבקות, ירוכזו ויורשמו בנקודות ריכוז שיסומנו אחר כך. למטרה זו על המועצה היהודית להשתמש במשטרה היהודית ובכוחות עבודה יהודיים מתאימים. על הפעולה הזאת תשגיח משטרת הביטחון (זיכערהייטספאליציי), אשר תוסיף עוד לתת הוראות למועצה היהודית. לקיחת חפצים או רכוש, שלא בהתאם להוראות, תיענש בעונש מוות.

ה) על המועצה היהודית לדאוג גם לזה, שבמשך זמן הגירוש ימשיכו היהודים, העובדים במוסדות גרמניים או אצל השלטונות הגרמניים, את עבודתם. לשם מילוי ההוראה הזאת תוציא המועצה היהודית הודעה מתאימה לתושבים היהודיים באיום עונשים חמורים. המועצה היהודית תדאג גם לכך, שמוסדות האספקה היהודיים יפעלו בסדר כדי להמציא מזון לאלה הנמצאים בנקודות הריכוז לשם גירוש וכן גם לנשארים.

ו) המועצה היהודית אחראית לקבירת היהודים שימותו בתקופת הגירוש ביום המיתה.

ז) המועצה היהודית תפרסם את המודעה דלקמן לאוכלוסיה היהודית שבוורשה: "לפי פקודת השלטונות הגרמניים יועברו למזרח כל היהודים........ וכו' וכו' מסעיף א' עד ד'".

ח) עונשים:

1. כל יהודי, שאיננו שייך לסוג אנשים הנקובים בסעיף 2 א' עד ג' ולא היה מיופה כוח לכך עד עכשיו ושיעזוב את הגטו מרגע התחלת הגירוש – יומת.

2. כל יהודי אשר יחל בפעולה היכולה למנוע או להפריע להוצאה לפועל של פקודת הגירוש – יומת.

3. כל יהודי אשר יעזור לפעולה היכולה למנוע או להפריע להוצאה לפועל של פקודת הגירוש – יומת.

4. כל אלה שייפגשו בוורשה אחרי גמר העברת היהודים, ושאינם שייכים לסוגי אנשים הנקובים בסעיף 2 א' עד ה' – יומתו.

מודיעים בזה למועצת היהודים, שבאם לא תמלא את כל הפקודות וההוראות במאת האחוזים יומת בכל פעם מספר מתאים של בני התערובת שנעצרו בינתיים.

 

ורשה, 22 ביולי 1942.

 

הוכתבו על ידי המיופה כוח לענייני העברה.

 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial