מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ראול הילברג, הגטו כצורת ממשל (ניתוח של ה"יודנראט" לישעיהו טרונק)

גטו ריגה - שלט אזהרה (הגדל)

ראול הילברג, "הגטו כצורת ממשל (ניתוח של ה"יודנראט" לישעיהו טרונק)", מתוך: ילקוט מורשת, חוברת כ', טבת תשל"ו, דצמבר 1975

 

ראול הילברג, הגטו כצורת ממשל*

(ניתוח של הספר "יודנראט" לישעיהו טרונק)

 

* תרגום הרצאה שנישאה במארס 1975 בניו-יורק בכנס על "השואה – דור לאחריה", שאורגן ונוהל על ידי המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, בתמיכת המגבית היהודית המאוחדת.

 

בשנת 1972, יותר ממחצית היובל אחרי השואה, פרסם ישעיהו טרונק את מחקרו מפלס הדרך "היודנראט", ניסיון גדול ראשון לתאר בצורה שיטתית את המוסדות ואת תנאי החיים של היהודים בגטאות הנאציים של מזרח אירופה1. זהו ספר עב-כרס, בן שבע מאות עמוד, אך למרות היקפו איננו מוערך כערכו האמיתי, כי טורנק הוא בין הסופרים הבלתי-רגילים המבטיחים פחות ממה שהם נותנים. בהקדמה הוא מונה תחומים ומגבלות: תיאור כולל של האדמיניסטרציה הנאצית במזרח והבאת המקורות שעמדו לרשותו.

המבוא לא נכתב על ידי טרונק, אלא על ידי יעקב רובינסון, והוא בחלקו פילוסופי, בחלקו מתפלמס ואין להקיש ממנו על ממדי התוכן. התיאור המעשי מוצג על ידי טרונק בשפה פשוטה, עניינית ותוך ויתור על העלאת המתח ונקודות שיא. הוא עובר מנושא לנושא, מבתי ספר לבתי כנסת, מעבודה למשלוחי אנשים, ואינו משנה את הטון. בהצגה מהוקצעת זו הצליח למזג את הכול: את ההיקף, ההתעמקות והממצאים.

שם הספר הוא "יודנראט", זאת אומרת ועד היהודים, והוא דן בהם במאותיהם כפי שפעלו בגטאות השונים במזרח אירופה. טרונק ביקש "לכתוב היסטוריה אובייקטיבית של הוועדים" על מנת "להוציא את המפתח לקורות היהודים תחת שלטון הנאצים בינם לבין עצמם"2. אך ספרו איננו סתם צילום של אותו מפתח, זהו הבית כולו, כי יש בו היסטוריה שלמה – פוליטית, כלכלית וחברתית – של הגטו בתור תופעה. שמות הפרקים והקטעים מצביעים על היקף הדיון, המשתרע על שלל נושאים, ובהם: התפתחות ארגונית של המנגנון המנהלי, ועדותיו והמשטרה, בעיות המימון, המסים, הייצור, הקניות וכן פעולות שכללו מקוואות, מטבחים, סעד ועזרה רפואית.

ישנו גם שפע של תיעוד. בהקדמתו מפנה טרונק את תשומת הלב לסקר שבו רוכזו תשובותיהם של תשע מאות עשרים ושבעה אנשים אודות שבע מאות וארבעים חברי ועדים ואלף מאה עשרים ושניים אנשי משטרת גטו לשעבר. הציטוטים המובאים בהערות אודות פקודות מאת המוסדות המפקחים הגרמניים, דו"חות שהוגשו לגרמנים על ידי הוועדים, פרטיכלים מישיבות הוועדים, עיתונים, יומנים, זיכרונות וספרי יזכור. הן הניסוח והן המקורות מעידים על המאמץ הרב שנעשה על ידי טרונק, ועובדות מסובכות בכל דף ודף משקפות את התעמקותו של המחבר בחיי הגטו על היבטיו הרבים3.

טרונק מזהיר אותנו מפני הכללות. בפתח הדברים הוא מדגיש את חשיבותם של התנאים המקומיים ושל השוני בין מנהיגי הקהילות. ברם, אין הוא מציג לפנינו את גטו ורשה בפרק אחד, את גטו לודז' בפרק שני וכן הלאה. טיבם המקוטע של המקורות ממילא לא היה מאפשר גישה כזו. במקום זה הוא מבליט את העיקר שבחיי הגטאות והפעלתם נוכח הבעיות שהיו נחלת הכול: צפיפות, רעב ודרישות הגרמנים. הוא עושה זאת בהשתמשו בפרט איזה שהוא הלקוח מאחד הגטאות כמעיד על המצב בכולם. באופן זה הוא בונה פסיפס שכמוהו כהכללה בה"א הידיעה.

יתירה מזו: הספר כולו מוכיח, ולא רק טוען, כי למרות השוני הרב במבנה הקהילות היהודיות ולמרות מגוון האישים ששירתו בוועדים, עלינו לקרוא את סיפוריהם של כל הגטאות הללו כמרקם היסטורי אחד. רושם זה מתחזק כשאנו מוצאים כי תפיסתם ותגובותיהם של היהודים היו דומות במידה רבה בכל רחבי שטחי הכיבוש, וזאת על אף הבידוד בין הקהילות והוועדים. בסופו של דבר עולה המשותף בין הגטאות על המבדיל; אין גם חשיבות כה רבה לסיווג הגטאות על פי גורמים דמוגראפיים או כלכליים. חשובה העובדה שהיה קיים גטו יהודי, דבר שאין דומה לו בהיסטוריה החדשה ברחבי העולם.

אילו טרונק עשה רק זאת – לארגן שפע של עובדות בקטגוריות על פי הנושאים – הייתה תרומתו לאוצר ידיעתנו רבה. אך מעבר למלאכת ליקוט זו הוא גם מביא לפנינו שורה של מחשבות על טיב הגטאות ועל הוועדים שניהלו אותם. לשווא נחפש מחשבות אלו בפרק מסכם; טרונק מתחמק מלעשות תגליות ואין אצלו פרק מסיים ומסכם. הסיום שלו מצטמצם בחמישה עמודים ובהם הוא דן רק בעניין אחד שיעקב רובינסון עוררו במבוא: שאלת שיתוף הפעולה של הוועדים עם הגרמנים.

ככה נשאר מיכלול של תצפיות, הערות ומסקנות טמון בגוף ההרצאה, חלקן בפיסקאות ארוכות למדי, חלקן במשפט אחד, ועוד אחרות בנושאים וקווים מאפיינים החוזרים ונשנים. לגבי סקירת הספר אין דבר יותר חשוב מעיבודן וריכוזן של נקודות אלו בצורה אנליטית. והרי הן לפניכם בארבעה ראשי-פרקים, חלקן מתומצתות מהרצאתו, חלקן גזורות ממנה, אך מושתתות עליה4.

 

הגטו כיחידה פוליטית

בין הקווים שאפיינו את הגטאות בולטת כעובדה עיקרית ההפרדה בין תושביהם לבין האוכלוסייה הסובבת. הגטו היהודי היווה חברה סגורה; השערים היו נעולים דרך קבע בפני מעבר חופשי עד כדי כך שטרונק מכנה כ"פתוחות" יחסית אותן קהילות (בערים הקטנות) שמהן יצאו מדי יום פלוגות עבודות למפעלים שמחוץ לתחום הגטו5. אין להסיק מכאן שלא היה כל מגע עם גרמנים או פולנים. שירותי טלפון, חשמל, גז ומים היו מחוברים וכן סולקה אשפה ונמסרו החוצה תוצרי תעשיה ונתקבלו פחם, מזון וחומרי-גלם; דואר מכתבים וחבילות הופעל דרך משרדי הדואר. בגטו נתקבלו הלוואות מבנקים ותשלומי שכר דירה וכדומה. כשאנו מתבוננים בקשרים אלה, עלינו להבחין היטב בין פעולות הכרחיות לעצם קיום הגטו ובין קשרים פרטיים מעבר לתחום, שלא נסבלו מפני שנגדו את עצם מהות הגטו.

אפילו חליפת המכתבים הרשמית בין שלטונות הגטו היהודיים ובין סוכנויות או פירמות שכנות גרמניות או פולניות נותקה ככל האפשר וזרימת הפקודות והדו"חות צומצמה ככל האפשר, אך לא באופן מוחלט. נותר רק הקשר מהמפקחים הגרמנים אל הוועד היהודי. במקום התקשורת האופקית, המקובלת כל כך בחיינו המודרניים, בא משטר מקיף שפעל כמעט רק מלמעלה למטה. לעתים זה היה משטר מורכב, כמו במקרים של ורשה ולודז'; לעתים, בייחוד במקומות מרוחקים, פשוט למדי אך תמיד סטנדרטי ודיקטטורי6.

המערכת ההיררכית של הפיקוח הגרמני תוכננה במתכונת של שלטון אבסולוטי. פקודות הגרמנים היו החלטיות ואנשי הוועדים נדרשו לבצען מיד ובמלואן. טרונק מדגיש את העובדה, כי חברי הוועדים לא היו מאוהדי הנאצים, כי לאחדים מהם היו שאיפות אישיות ורבים השלו עצמם כי אינם ואינם יכולים להיחשב למוסדות של גרמנים7. בקיצור, הם היו יהודים ולא יתכן שלא הבינו כי גורל היהודים הוא גורלם הם8.

על אחת כמה וכמה מר היה גורלם לקבל ולבצע את פקודות הגרמנים. ובכל זאת פקודות אלו היוו רק את החצי האחד של בעיותיהם. לא פחות מכך הכביד הצורך לבקש רשות כדי למלא כל אחד מתפקידי הממשל, כולל אלה שהגרמנים רצו במילויים. הוועדים נאלצו לקבל רשות כדי לאחוז באמצעים למימון פעולותיהם. היה עליהם "ללוות" כספים יהודיים, שהוקפאו או הוחרמו קודם לכן על ידי פקודת הכובש. היה עליהם לבקש רשות אפילו לפרסם את פקודות הגרמנים.

הוועדים היו, אם כן, כפופים לגרמנים ותלויים הם בכל ויחס דומה נוצר לגבי האוכלוסייה היהודית שהועמדה תחת שלטון הוועדים. דעתם של הגרמנים בנידון בוטאה בצורה חד-משמעית על ידי פקיד אחד באמרו: "אינטרס הניהול המסובך של מחוז היהודים דורש לקיים ולחזק את מרותו של הוועד היהודי בכל הנסיבות"9.

פקידים יהודים, בדומה לגרמנים הממונים עליהם, יכלו להשתמש באמצעי כפיה ולנצל את חוסר האונים של היהודים. ציות והשלמה עם הגזירות הובטחו על ידי המשטרה היהודית, שהייתה רשאית לעצור אנשים ולשימם במשמר10. חלוקת המזון והקצאת מקומות דיור היו בידי הוועדים, ומשלוח הקמח, הסוכר או הפחם ניתנו על ידי הגרמנים במשורה והמחסור החריף בהתמדה11.

בכל המערכת היו קיימים דרגים של ביצוע וכל אחד מדרגים אלה חוזק בכל מיני צורות. כדוגמה לכך נזכיר, כי המגע בכתב ובעל פה הותר רק בין כל דרג לזה שישר מעליו או מתחתיו. בהתאם לכך יכול הוועד לפנות רק אל הרשות המפקחת הגרמנית המקומית; יתכן שיכול היה להפציר במפקד העיר או בנציב הגטו שיעביר בקשה לאינסטנציה הגבוהה יותר, אך אסור היה לו להעביר תשדורת ישר למושל המחוז או לפקידיו12.

תושבי הגטו מצידם יכלו לעמוד בתור כדי להתקבל אצל אחד מ"זקני" הוועד, אך כרגיל לא הייתה להם גישה אל מוסדות הגרמנים. יש מקום לחשוב שהוועדים החשיבו, במשך הזמן, את מעמדם כנציגים בלעדיים של האוכלוסייה היהודית בפני הפקידות הגרמנית. אין ספק, שלפי דעתם נמסרה בידם הרשות לשלוט ביהודים ובכמה גטאות פורסמו הודעות ובהן נאמר כי אלה שלא שילמו את מסיהם או לא התייצבו לעבודה יימסרו לידי הגרמנים בשל סירובם13. בעיני ביורוקרטים, יהודים כגרמנים, לא היה דבר חשוב ממרותם.

המגבלות הפיזיות והמנהליות שהוטלו על היהודים צמצמו את תחומי תנועותיהם ואת האופק שלהם, אך בו בזמן הגבירו את פעילותם הארגונית. הגרמנים שבחוץ לא נראו יותר לעין14, אך מנגנון הקהיליה היהודית התפתח ונעשה לכעין ממשל של עיר-מדינה בשבי. טרונק מסביר שתמורה זו נבעה באופן ברור משתי סיבות: אחת הייתה בצורך לספק באופן סדיר את השירותים העירוניים והכלכליים שהקהיליה שוב לא יכלה לקבלם מבחוץ ושבלעדיהם לא יכלה להתקיים. השנייה הייתה בנטל שהוטל על הוועדים מצד הגרמנים, שהשתמשו בהם כמכשיר לסיפוק צורכיהם (של הגרמנים)15. ריבוי התפקידים הכרוך בהתפתחות כפולה זו, ביחד עם אבטלה כרונית וחששות מפני אסון שחזרו ונישנו מפקידה לפקידה, כל אלה גרמו לניפול הביורוקרטיה הפנימית של הגטו שבה התרבו פקידים מדרגות נמוכות, הן בשכר, הן ללא שכר. באותם הגטאות שבהם התקיימו מפעלים ציבוריים (למשל בלודז' ובווילנה) הגיע מספר מקבלי השכר מאת הוועדים בתחילת 1942 לכדי חמישית מכלל כוח העבודה הפוטנציאלי16.

במקרים רבים לא היה לפקידי הגטו כמעט מה לעשות, אך בידי אחדים הייתה שררה של ממש, לעתים ללא הפרעות, בתחומים מוגדרים. תחום אחד היה נוח במיוחד למה שטרונק מכנה – אמנם במרכאות – בשם "ניהול עצמי". אי זה של חופש יהודי היה בבתי הדין, שם ישבו שופטים יהודים במריבות בין בעלי דין יהודים, ללא התערבות מצד הגרמנים17.

לפיכך היוו הגטאות יחידות פוליטיות מצוידות בסימני היכר של שררה רחבים ושלמים הרבה יותר מאלה של המוסדות הסוציאליים, התרבותיים או הדתיים שהיו בידי הקהילות בתקופה שלפני המלחמה. אך לא עבר זמן רב והוועדים הועמדו בפני הפרדוקס היסודי בתפקידם: לשמור על חיים יהודיים במסגרת מנגנון ההרס הגרמני. לאורך ימים אי אפשר היה לשרת את היהודים ובו בזמן לעשות את דברם של הגרמנים. מה שאצל טרונק קרוי בשם אסטרטגיה וטקטיקה של הוועדים18, היה למעשה ניסיון סרק לפתור סתירה זו. המנהיגות היהודית נמנעה לחלוטין מלהיות פרובוקטיבית כלפי הגרמנים: לא נלחמה בגרמנים, רק לעתים רחוקות לחמה בצוויהם – אבל מרוב אומללות הציעו לגרמנים מדי פעם מילים יפות, כסף, כוח עבודה ולבסוף גם חיים.

לרוב השתמשו בפניות כאמצעי השפעה. הפניה נעשתה הכרחית בשעת התהפוכות הרבות בתחילת הכיבוש הגרמני, בשעת הקמת הגטאות ועם השילוחים הראשונים – אך כל דבר יכול לשמש נושא לפניה. הוועד ביקש רשות להדליק אור אחרי השעה שמונה בערב (בלובלין), לצמצם את ההחרמות (בביאליסטוק), להחזיר בני ערובה (בוורשה). "רק לעתים רחוקות הוכתרו פניות היהודים בהצלחה", כותב טרונק, אך מתוך מסמכים, כמו יומנו של צ'רניאקוב, מתקבל הרושם כי ויתור מצד הגרמנים, אפילו מקרי או חלקי, יהיה זה רק מיתון או דחייה זמנית של פעולה חמורה, עודד בכל פעם מחדש את הגשת הבקשות. במשך כל הזמן הן שימשו דרך פעולה ראשונה.

טרונק מקדיש מקום נרחב למדי לשוחד, שלפי דעתו היה נפוץ; אך ברור שבאמצעי זה אפשר היה להשתמש רק בתנאים מיוחדים. נראה שבתחום זה הייתה ההצלחה גדולה יותר, אך מה שניתן היה להשיג על ידי שוחד היה מוגבל לפי הנושאים ומוגבל בזמן. טיפוסי היה תשלום כדי להשיג העברה של פקיד או שוטר טרדן במיוחד; דמי כופר כדי להציל נערות צעירות מזנות כפויה – מעשה שבעצם היה אסור ממילא על פי חוק טומאת הגזע הגרמני – או הצעת כסף כדי למנוע "יישוב מחדש".

טרונק מקדיש מקום רב לדיון באסטרטגיה של "הצלה על ידי עבודה"19, שהייתה בנויה על השיקול כי הגרמנים פשוט זקוקים לתוצרת יהודית, בראש וראשונה חומרי מלחמה, אך גם מצרכים פשוטים, כגון מברשות, שבאירופה של "הציר" הרעבה לידיים עובדות קשה היה לספקם בכמויות הדרושות. בלודז', וילנה וצ'נסטוחוב הולידה מדיניות זו הקמתן של תעשיות בעלות היקף די ניכר על ידי הוועדים עצמם. בתי חרושת אלה האריכו את חייהם של עשרות אלפים, אך היהודים השתתפו במשחק שכלליו ותוצאותיו נקבעו בידי הגרמנים20.

השילוחים בהמון כפו על היהודים את הברירה בין עמדות קיצוניות. לא נותר שטח תמרון בין התנגדות גלויה וציות מלא: הקהילות היהודיות נאלצו להכריע לכאן או לכאן. טרונק מביא כמה דוגמאות של ועדים שנקטו עמדה חיובית לגבי מרי. אך לאמתו של דבר מתברר, כי גילויי עמדה כזו הצטמצמו בפעולותיהם האישיות של חברי ועד שעזרו בבריחות או יצרו מגע עם פרטיזנים21. התופעה הכללית הייתה מילוי פעיל אחרי הוראות הגרמנים.

הוועדים עצמם ארגנו החרמת רכוש ועבודת כפיה. ברוב הגטאות הם עצמם מסרו את הקורבנות למשלוחי המוות. ברי שבמקרים רבים נדרש רק מספר מסוים של מועמדים לשילוח ודרישה כזו הציתה את הוויכוח הפנים-יהודי: אם יימסרו אלף הרי יינצלו עשרת אלפים – ואם לא יוקרב אף אחד, יאבדו כולם. במוסרם חלק מבני הקהילה יכלו הוועדים גם לבחור בפחות חשובים22. טרונק מצטט את זלמן שזר, נשיא ישראל, שהעיר ב-1964 כי לברירה השלילית בגטאות קדמה התנהגות דומה בימי הצאר כשמנהיגי הקהילות היהודיות נאלצו לקבוע צעירים שישרתו בצבא הקיסרי במשך עשרים וחמש שנה. גם אז נהגו הפרנסים לבחור בפשוטי העם23.

בשל מדיניותו הצייתנית עלול היודנראט להיות מכשיר מסוכן דווקא בפועלו בצורה חלקה. אי התחשבות במצב האישי, כמו בגיוס שווה של חלשים וחזקים, בריאים וחולים לעבודה קשה, יכלה ליהפך לברוטליות. שמירה על הסדר, כמו למשל בלודז', כשהחלו להילחם בהברחות, יכלה להחמיר את המחסור. יעילות בגביית המיסים או באיסוף הפרוות יכלה להגביר סבל. כך הפכו גם מעלותיו הטובות של הממשל היהודי בגטו לקללה; אחריות הפכה לחוסר היענות והצלה לאבדון.

 

הגטו כארגון חברתי-כלכלי

גטאות היהודים מסמלים שלב מעבר בין החופש שלפני המלחמה ובין השמדה בשעת המלחמה. אלה היו פירפורים אחרונים של קיום יהודי והגטאות נמצאו כמו סגורים במלחציים כשהיקפם הפיזי הולך ומצטמצם והרעב מחמיר בהתמדה.

בחברה נורמלית יש אולי למדיניות החברתית והכלכלית השפעה לטווח ארוך על מספר רב של בני אדם השואפים לנוחיות, לביטחון או למקצת מתענוגות החיים; אך לאמצעים ולנוהלים שננקטו על ידי ועדי הגטאות הייתה בהכרח השפעה מיידית, מכרעת על אוכלוסיה זו שריחפה בין חיים למוות.

מותר לנו לחשוב שפעמים רבות נוצלו האמצעים הדלים שעמדו לרשות הוועדים עד תום לטובת הכלל. במספר רב של גטאות התקיימו קורסים להכשרה מקצועית, בתי מלאכה, מערכות לקיצוב מזון, רשויות דיור, בתי חולים, אמבולנסים ועוד שירותים רבים. עצם קיומם מוכיח את יכולתם של מנהלים וטכנוקרטים יהודים אפילו בתנאים אלה. אך טרונק גם מבהיר כי בדרך כלל לא שררו בגטאות שוויון סוציאלי וצדק כלכלי. תופעות של שחיתות מכל המינים: שוחד והעדפת ידידים וקרובים היו נפוצים, ובתחומים החשובים ביותר: עבודה, מזון ומיסים העיקו הסדרים במיוחד על המשפחות העניות.

קשה להוכיח מקרים של התנהגות מושחתת, אך טרונק מצטט כמה עדויות בנידון מפי אלה שנשארו בחיים בכמה גטאות. היו חברי ועד שלקחו שלמונים אישיים למען שחרור מחובת עבודה (זאמושץ') ושילוח (הורודנקה ועוד)24. נאמר שניתן שוחד כדי לזכות במינוי למשטרת הגטו (ורשה ועוד)25. פרוטקציה בקבלת אנשים חסרי-ניסיון למשרות, לעתים במשפחות שלמות, הייתה כנראה נפוצה בוורשה, לודז', ביאליסטוק, לובלין ועוד26. לקשרי ידידות הייתה חשיבות גם בבתי תמחוי בלודז', ואומרים כי יושב ראש הוועד שם, רומקובסקי, היה מעניק פתקים למנות מזון נוספות "לפי ראות עיניו", בהעדיפו במיוחד חוגים אדוקים ורבנים27.

התנהגות פסולה לתועלת אישית יכולה להיחשב כמקרה בודד, אך משטר של ניצול באמצעות השגרה הרשמית היה טבוע בעצם השיטה. ההבחנה היא חשובה. על שלמונים בסתר והעדפות אישיות אי אפשר להגן, בעוד שהחלטות ופקודות שהכבידו לעתים כה קרובות על החלשים הוצגו על ידי הוועדים כטוב ביותר שביכולתם לעשות בנסיבות הקיימות. גישה זו מבוטאת בבהירות בייחוד באמרותיו, במכתביו וביומנו של אדם צ'רניאקוב, יושב ראש הוועד היהודי בגטו ורשה, שהתנהל על פי כללי ה-Laissez Faire. בהתחלה שיחרר צ'רניאקוב את האמידים מחובת עבודה תמורת תשלום ובכסף הוא תמך במשפחות עניות שאבותיהן היו חופרים תעלות למען הגרמנים28. מאוחר יותר, כשנאבק עם תקציב בלתי מאוזן, הציע מס על לחם כמקור הכנסה עיקרי29.

מאוחר יותר, כשעל הוועדים איימו קיצוצים באספקה מצד הגרמנים, החלו לצבור קרנות רזרביות לכל מקרה שיבוא על ידי העלאת ההיטל על לחם וסוכר שבמנות30.

במשך הזמן גרם המבנה המעמדי בגטו למה שקרוי אצל טרונק "פירמידה של תזונה". בתכלית הפשטות: הסולם החברתי השתקף יותר ויותר במספר הקלוריות שנצרכו. סקר שנערך בגטו ורשה בדצמבר 1941 גילה שפקידי הוועד קיבלו 1,665 קלוריות, בעלי מלאכה 1,407 קלוריות, עובדים בחנות 1,225 קלוריות ו"סתם יהודים" 1,125 קלוריות31. תמונה דומה של הרעבה יחסית מתגלית גם בגטו לודז', שם נעשה קיצוב מודרג לפי העיסוק למדיניות רשמית32. כך הפך המעמד לאחד האמצעים להארכת החיים עצמם. צ'רניאקוב מעיד על כך בעקיפין בסוף 1941 בהערות ש"המשכילים מתים עתה"33.

במבט לאחור אין זה כל כך מפליא שבגטו התפתח דירוג של זכויות. צורת החיים העניקה פרס לכישרונות ידועים כגון הברחה, משא ומתן וכושר התפתלות. היה מקום למקצועות הנפוצים: רופאים, בעלי מלאכה ולדוברי גרמנית. הגטו אף הגן על הרבנים, כי היהודים נאחזו בעבר וטיפלו גם בבעיותיהם הבלתי רגילות באמצעים המסורתיים. ולבסוף: הביורוקרט היהודי שניהל את הגטו משעת היווצרותו ועד לפירוקו נהנה מדחיית הגזירה; אך ברוב המקרים מצאו גם המוגנים ביותר את מותם ביד הכורת.

 

הגטו כהזיה

אדם צ'רניאקוב היה אדם שסירב לקבל את משכורתו כל עוד לא היה כסף לשלם לפקידיו34. במשטר של רעב הוא נמנע מלאכול ארוחה של ממש והסתפק במנת מרק במשרדו לארוחת הצהריים35. משצומצמו תחומי הגטו הוא דחה הצעה גרמנית שהייתה מאפשרת לו להישאר בדירתו ברחוב שממנו גורשו היהודים36. ביולי 1942, משהתחוור לו שהיהודים נשלחים מהמקום בהמוניהם, התאבד. ובכל זאת: בפברואר 1942, כשישה חודשים לפני אותו יום מר, החליט צ'רניאקוב להתקין חלונות מזכוכית צבעונית בחדר הוועד37. צ'רניאקוב, כשאר המנהיגים היהודים, פעל מתוך הנחה שישנו עתיד. מלכתחילה נשאו אנשי הוועדים ליד שולחנם והמוני היהודים ברחוב את העוול שדיכא אותם עד עפר כגזירה זמנית, שיש לסבלה עד יום השחרור. עד הסוף ניסו בתי החולים היהודיים לרפא את החולים, בתי הספר המשיכו ללמד את הצעירים והמטבחים הוסיפו להזין את הגוועים ברעב. בפני יושבי הגטו לא הייתה ברירה.

רבות מפעילויות הגטו, בייחוד ההתעסקות בחינוך ותרבות, גבלו בהתנהגות של הוזים. גטו וילנה, למשל, ייסד בית ספר למוסיקה בקיץ 381942. מי שקרא את "מלחמה ושלום" לטולסטוי בגטו ורשה ראה בדמיונו את התמוטטותם הקרבה של הגרמנים39. בדרגים הגבוהים של מנהיגות הגטו נתגלתה גישה רחוקה מן המציאות במאבקים על שררה בבית הוועד ומסביב לו.

שאלות של סמכות הרבו להעסיק את מנהלי הגטאות. אחד המאבקים הללו התנהל בין הוועדים ושירותי הסעד היהודיים המרוכזים שהיו כפופים למחלקת האוכלוסייה והסעד הגרמנית בגנרל גוברנמן בקראקוב, שלה היו סניפים בגטאות40. בגטו ורשה צמח מבינה פדרלי מסובך על חיכוכיו הבלתי-נמנעים, כשלמעלה מאלף "ועדות דיירים" החלו למלא כל מיני תפקידים, חלקם בהתנדבות, חלקם שהוטל הדבר עליהם, ובתוך זה קורת-גג לפליטים, הצגת מערכונים, עזרה במקרי חירום, דיווח על מחלות וגביית מיסים41. באותו גטו קם לוועד מתחרה בצורת ארגון שנודע בשם "המשרד למלחמה בשוק השחור וברווחים בלתי-חוקיים במחוז היהודי", בראשותו של אברהם גנצווייך. צ'רניאקוב יצא ממאבק זה כמנצח ומנגנונו של גנצווייך פורק, אך בתנאי שעובדיו ישובצו ב"שירות הסדר" (המשטרה) היהודי הסדיר42.

ושוב סיפור מתוך יומנו של צ'רניאקוב, השופך אור על מידת וצורת השתקעותם של מנהיגי גטו ורשה בשאלות סמכות. רשות אספקה נוסדה בקיץ 1941 כגוף כאילו בלתי-תלוי כדי לטפל במשבר המזון הממשמש ובא. פקיד במחלקת העבודה של הוועד ביקש מאת משרד העבודה המקומי של הגרמנים אישור לכמה מועמדים למשרות ברשות זו. וצ'רניאקוב כתב ברוגז ב-15.2.42: "אין זו אלא חתירת תחת סמכותו של הוועד ופגיעה בזכויותיו הבלעדיות. המחלקה המשפטית של הוועד קבעה שאין בסיס חוקי למעשה כזה"43.

לעתים הפך ניהול הגטו לבבואה מעוותת של מערכת פוליטית בת-קיימא. המשחק הפוליטי בתוך המנגנון המנהלי נראה בעינינו כקריקטורה; רבים מאד מבין הפקידים החלו לדמות כאילו החיים בתוך השמורה הגרמנית הם צורת קיום לאורך ימים. לא רק שהם דרשו לעצמם ולמשפחותיהם חלק במזון, בשטח הדיור או בשירותי הבריאות; הם אף נלחמו ביניהם על חלקם בשררה במבנה "מוזר וקטוע זה". כן, אפילו במכונה הרוסה זו, ששוב לא הייתה מסוגלת למלא אפילו את תפקידיה הדחופים ביותר, הם עמדו על חלקם.

טרונק דן בהרחבה ב"מדיניות ההונאה והמירמה"44 של הגרמנים, שלא גילו ליהודים את כוונותיהם. נכון. הגרמנים לא הקימו בגטאות מנגנון אזהרה ולא נהגו בקורבנותיהם בצורה אבירית. מאידך, גם מנהיגי היהודים לא ניסו, באופן שיטתי, לקבל מידע על הגרמנים והם לא עיכלו את החדשות שהגיעו לידיהם מבעוד מועד.

בתחילה ראו יהודי פולין את כליאתם בגטאות כסוף כוונותיהם של הגרמנים. מחשבתם לא הרחיקה לכת ולא תפסה שצפוי שלב נוסף וחמור בהרבה בתהליך ההרס. יומנו של אדם צ'רניאקוב, שעמד בראש הגדול שבגטאות אירופה, הוא עדות מפורטת ביותר להלך-מחשבה אופייני זה מול פני הסכנה.

מי שמתעניין ורוצה להתעמק בקורות גטו ורשה ייקח את היומן ביד וישאל: מה הייתה תחזיתו של צ'רניאקוב? מה היו תוכניותיו? מה, לפי דעתו, התכוונו הגרמנים לעשות ואלו ברירות הוא ראה לפניו? מכל אלה לא תמצא כמעט ולא כלום ברשימות. צ'רניאקוב איננו עוסק בתחזיות ואיננו מברר אלטרנטיבות. איננו מזכיר את הגרמנים כאויבים. מאוקטובר 1941 ועד לאביב 1942 הוא מזכיר שמועות מבשרות רע רק כלאחר יד, בקיצור ובמונחים מתונים ביותר. עוד ב-4 באוקטובר 1941 הוא מצטט מימרה דו-משמעותית וסתומה מפי פקיד גרמני: "בישוף גילה אתמול כי ורשה איננה אלא מקלט ארעי ליהודים"45. וב-27 באוקטובר נאמר: "שמועות מדאיגות על גורלם של יהודי ורשה באביב הבא". ב-17 בינואר הוא שואל האם מגיעים אנשי משמר ליטאים. ועוד שמועות ב-16 בפברואר. חדשות מרעישות מגיעות אליו ב-18 במארס מלבוב, שם "יושבו מחדש" שלושים אלף ממֶליץ ומלובלין. ב-1 באפריל נודע לו כי על תשעים אחוזים מיהודי לובלין לצאת מהגטו שלהם תוך ימים ספורים. כל זה מופיע ברשימות בנות משפט או שניים בתוך פיסקה הדנה גם בנושאים אחרים.

צ'רניאקוב ראה עצמו כנושא במשימה בלתי-אפשרית, בה הוא עמל מהבוקר עד הלילה כשהסיכויים להצליח הולכים ומתמעטים. כל יום והסיוט שלו: כספים מוקפאים, גיוסים לעודת פרך, הקצאת דירות, לבנים לחומה, פרוות בשביל הגרמנים. תבשיל לעניים. לפיכך, כשהגרמנים הסכימו לתקנות התקציב שלו, בהן הוטל מס על הלחם, הייתה לו הרגשת סיפוק כי דאג לצרכי המחר. על כן גם נרשמה מגבית צנועה למען הילדים כהצלחה ניכרת. לכן גם הייתה לו הרגשה כי פועלו נשא פרי כשרוב תושבי הגטו לא גוועו עדיין מרעב בפברואר 1942. הוא ומאות ועדי יהודים ברחבי מזרח אירופה נכנסו לטראנס שלא השאיר מקום להרהורים בדבר משמעותו האמיתית של הגטו וסדר העניינים הנאצי. כל הרפיה או גילוי של חוסר יעילות מצד הגרמנים רק הגביר את הקצב ואת אינטנסיביות הפעילות במשרדים היהודיים שעבדו עבודת צוות עם מפקחיהם הגרמנים, דיווחו להם, ביקשו הבהרות ודרשו הרשאות. באופן זה הפכה התלות המנהלית והכלכלית יותר ויותר גם לתלות פסיכולוגית. היה זה פח שלתוכו גלשה המנהיגות היהודית וממנו לא הצליחה להשתחרר.

ב-20 ביולי 1942 עמדה ורשה בפני סכנה מיידית של שילוחים. טרונק מצטט קטע מהיומן המתאר את היום46. בגטו היה זה יום של פאניקה וצ'רניאקוב התרוצץ מפקיד גסטאפו אחד לשני ושאל מתוך ייאוש אם יש אמת בשמועות על "יישוב מחדש". הגרמנים הבטיחו לו שאינם יודעים דבר וכי השמועות הן "שטויות ותו לאו". קטע זה הוא דוגמה טובה לגסותה של מדיניות השקר והמירמה. יש לך הרגשה כאילו הכחשותיהם הפשטניות נשמעו כצולעות. דרישותיו הטרופות של צ'רניאקוב לביטחונות לא היו פשוטות כלל וכלל; כי הוא לא היה איש נאיבי. בפתח קטע זה הוא כותב שממשרדו של איש הגסטאפו מֶנדֶה הוא יצא "בלתי משוכנע" ובמשך היום הוא ביקש רשות למסור את הכחשות הגרמנים לאוכלוסיה. הגרמנים לא רק בכך כל רע ולפנות ערב, בפגישה במשרדו של הנציב אוארסוואלד, הם הבטיחו "חקירה" בטיב השמועות. שלושה ימים אחרי פגישה זו נגמר משחק המחבואים וצ'רניאקוב התאבד על ידי בליעת רעל. אין אנו יודעים כמה זמן שמר את הגלולה במגירתו.

הקהילות היהודיות הורדמו על ידי המשך השגרה, שכללה בכל פעם מחדש הקמת חומות וגדרות, דרישות כסף, החרמות ומאסרים ואפילו פה ושם יריות של שומרים גרמנים לתוך הגטו. ברם, סימני אזהרה לא חסרו. כל המערכת הכלכלית של הגטו לא הייתה עשויה להתקיים לאורך ימים. שררה אבטלה כרונית בממדים רחבים וטרונק מוכיח – וזהו אחד ממצאיו החשובים – כי המלאי המוגבל של רכוש פרטי נוצל כדי להשלים את הייצור הדל במאמץ לשלם בעד האוכל שהובא בדרך חוקית או בלתי-חוקית47. מחוגי השעון התקדמו ותוך זמן לא רב הורגשו סימנים של מעשי אלימות גרמניים בקנה-מידה גדול.

בשעה שצבאות הגרמנים חצו את הנהרות סאן ובוג בהתקיפם את ברית המועצות ביוני 1941, החלו יחידות ניידות של ה-ס.ס. ושל המשטרה לרצוח יהודים במאות אלפים במזרח פולין, במדינות הבלטיות, ברוסיה הלבנה ובאוקראינה. באביב 1942 החלו השילוחים למחנות המוות בלב פולין – ואיש לא שמע יותר על היהודים שנשלחו לדרכם.

בשארית הגטאות שעוד נותרו ב-1943 שוב אי אפשר היה להתעלם משאלת החיים והמוות. הועלו ברירות והתנהל דיון: לתכנן בריחה, להכין התנגדות או להגביר את המאמץ לייצר למען הגרמנים. אפילו במצב זה הייתה הנטייה לא להיאחז בפיזור מתוכנן או בהתנגדות מאורגנת; כי לא כל האוכלוסייה יכלה להשתתף בפעולות המרי, אך כל האוכלוסייה הייתה עלולה לסבול כתוצאה מהן48.

וכך נתקבלה הדוקטרינה "הצלה על ידי עבודה" על דעת הרוב משלזיה העילית ועד וילנה. במובנים רבים זו הייתה גישה של קו ההתנגדות הקטנה. הנחת היסוד הייתה כי אם שיקוליהם של הגרמנים הם רציונליים, אזי לא ישמידו את כוח העבודה שסיפק להם ייצור מלחמתי כה רב. הנחה זו הייתה, כמובן, מוטעית. פעם השליכו היהודים את יהבם על חוק ומשפט שיגנו עליהם בפני רעות הטוטליטריות. עתה הם נאחזו בחוזים ואספקה שיצילו אותם מכליה. יהודי צ'נסטוחוב באו במבוכה משנודע להם כי הפעולים בגטו ורשה נגררו ממקומות עבודתם49. ובכל זאת לא גזה התפיסה כי בעבודה טמונה ההצלה. אם יצאה הגזירה על הבלתי-מיומנים, נותרה התקווה כי יפסחו על המיומנים; ואם גם אחדים מאלה נעלמו, נשמעה הטענה כי מעשים כאלה יחזרו רק מפקידה לפקידה. בזה האופן הקריבו היהודים יותר ויותר למען פחות ופחות עד שנכחדו.

 

הגטו כמכונה ההורסת את עצמה

ראינו שהגטו היהודי סיפק שירותים מנהליים, שהוא שימש כעין מעבדה חברתית וכלכלית והוא גם יצר מצב נפשי ורוחני מסוים. עתה נראה שהוא גם היה צורה של הרס עצמי מאורגן. עלינו להדגיש שוב כי הוועדים לא שיתפו פעולה עם הגרמנים מרצונם הטוב, אלא שבתוך בניין העל הגרמני הם שימשו כמבצעים שאי אפשר היה בלעדיהם. אפילו בפעולותיהם המועילות, כשדאגו לשיכונם של פליטים או לשירותים סניטאריים הם תרמו למגמותיהם הכלליות ולכוונותיהם הסופיות של הממונים הגרמנים. עצם קיומו של גטו שקט ומסודר היווה חוליה חיונית בשרשרת שהובילה להשמדה. בהקימם סדר זה ובשומרם עליו, לא היה מנוס מכך שהוועדים ישרתו את אויבם.

לנו ידוע, כמובן, שהגרמנים ציפו ממורשיהם היהודים להרבה מעבר לניהול כללי. הייתה זו מדיניותן להטיל על מתווכים יהודים חלק נכבד מהנטל הפיזי והנפשי של השמדת מיליונים של גברים, נשים וטף. לתפקיד היו שלושה היבטים: אחד נגע לכסף, השני לבחירת המועמדים והשלישי לביצוע.

השמדת היהודים הייתה כרוכה בהוצאות ניהול ובכל רחבי אירופה השתדלו מוסדות גרמניים להשיג חלק מאמצעים אלה מידי היהודים עצמם. תהליך ההשמדה תוכן כך שיממן את עצמו ככל האפשר. גם בפולין השתדלו לאזן את החשבונות מבלי להכביד על תקציבי הרייך. טרונק מצטט את העובדה כי המנגנון הגרמני הממונה על גטו לודז' כיסה את הוצאותיו על ידי מיסים שהוטלו על האספקה שנשלחה לגטו50. בוורשה מדובר היה בהקמת החומה. המהנדס היהודי מארק ליכטנבוים (שבא אחרי אדם צ'רניאקוב כיושב ראש הוועד) מוסר שמספר רב של פועלים יהודים הועסקו במקום וההוצאות הוטלו על הקהילה היהודית51. יתכן שיהודי ורשה סבסדו בעקיפין את טרבלינקה. מתוך מכתב מאת מפקדה הראשון של טרבלינקה, דוקטור אֶבֶרֶל, אל נציג גטו ורשה, אוארסוואלד, מתברר כי הנציב נדרש לספק חומרים שונים למחנה שבו הוכנסו כעבור זמן קצר תושבי הגטו לתאי הגזים52. אין זאת אומרת כי המנהיגות היהודית הייתה מסוגלת לפענח את טיבה של טרבלינקה בזמן שנבנתה53. יתכן גם שבצורה עקיפה מומנו משלוחי מוות ממקורות יהודיים. אנו יודעים, למשל, שהרכבת הגרמנית בלודז' הגישה חשבון לגסטאפו בעיר על נסיעות בכיוון אחד, והגסטאפו העביר את החשבון להנהלת הגטו לתשלום54. לא נותר לנו אלא להניח כי חוב זה שולם בסופו של דבר.

תחילה שלחו ועדי היהודים כסף; בהמשך הם מסרו בני אדם. הבה נזכור כי תהליך בחירת הקורבנות החל עם הריבוד החברתי בגטו. ראינו שמרגע כליאתם נעשתה הפרדה ברורה בין היהודים על פי מעמדם וזכויותיהם. אין ספק שלמעטים בלבד יכול היה להיות מושג כלשהו כי לריבוד זה תיוודע משמעות מיוחדת בשעת "הפתרון הסופי". ברם, ככל שגברו החששות והנבואות השחורות, הוחרפה האפליה.

הדאגה למצבו האישי הטרידה כל פרט ופרט ללא הפוגה ועד מהרה נוצר גיוון בפספורטים ובתעודות הזיהוי שניתנו לאזרחים מידי הוועדים55. ניירות אלה הגבירו את סולם העדיפות שלפיו היה אדם מוגן – או פגיע. בסופו של דבר הייתה הפרדה זו כמוה כסלקציה, כי בשעה שהגרמנים באו לאסוף את הקורבנות, נתמלאו המכסות לעתים קרובות על ידי סוגי אנשים שנמצאו בהישג יד: זקנים, חולים מאושפזים וילדים56. בסוף יכלו הוועדים להציל רק מעטים וכל השאר הם דנו לכליה.

במשך הזמן נעשו היהודים שותפים סבילים בהכחדתם; הם נתנו לגרמנים את אמצעים הכספיים לפעולותיהם והם נעשו מעורבים בכך שהם עצמם סידרו את היהודים בסולם עדיפויות ובדירוג של בטחון או סיכון. יהודים אף נגררו לצורה יותר פעילה ונמרצת של הרס עצמי כשהגרמנים ניצלו את המשטרה היהודית למטרותיהם57. טרונק מקדיש פרק שלם לשירותי הסדר הציבורי. תשומת הלב נמשכה תמיד אל המשטרה היהודית בשל התפקיד שכוחות-עזר אלה, במדים-לא-מדים, מילאו במאורעות המכריעים של השנים 1941 ו-1942.

"שירות הסדר" מילא את כל התפקידים השגרתיים של משטרה רגילה, כגון פיקוח על התעבורה, רדיפה אחרי גנבים וכו'. נוסף על כל הוטלו עליו תפקידים שאפשר לכנותם נורמליים רק בחברה בלתי-נורמלית החל בגביית מיסי הגטו ועד לכפיית עבודת הפרך ומאסר של משפחות לקראת השילוח, אפילו כשזה היה כרוך בחדירה למקומות מחבוא. באחדים מהגטאות הגדולים לבש ארגונה של המשטרה היהודית את הצורה האופיינית למשטרה הגרמנית, בייחוד בנוגע להפרדה בין משטרה רגילה ומשטרת בטחון; עוד יותר בולט השימוש בשיטות גרמניות במאסר של הורים שבניהם לא התייצבו לעבודת כפיה58, או חסימת בתים כשאחד מדייריהם לא שילם את מיסיו59. המשטרה היהודית אסרה בני אדם באישון לילה והכתה מבריחים או כאלה שסירבו לצאת למשלוחי ההשמדה. הם אכלו לשובע ורבים מהם מילאו את כיסיהם בדמי השוחד והכופר שיהודים נפחדים היו משלמים להם. מקרי הגסות והשחיתות היו כה רבים, עד שטרונק מונה בסבלנות את היוצאים מהכלל בזה אחר זה.

עצם ההרכב האישי של "שירותי הסדר" מחריף את הפרדוקס של יהודים הפועלים נגד יהודים. יתכן שאחדים מהמועמדים באו מחוגי העולם התחתון (ורינגלבלום קובל שגם כמאה משומדים שירתו בעמדות אחראיות במשטרת גטו ורשה)60 אחדים גויסו בשל ניסיונם כחיילים; מספר ניכר מהם היו בעלי השכלה ורבים אף היו אידיאליסטים61.

ובכן: לפנינו ריכוז של צעירים בריאים מסוגלים במיוחד לעסוק בפעולות ביון או במאבק פסיכולוגי נגד הגרמנים, שיכלו לסייע לבריחות או אפילו להתנגדות בכוח. יתכן שבמקרים בודדים פעלו שוטרים יהודים בכל אלה, אך לרוב הם היוו את המכשיר, בה"א הידיעה, היהודי ששירת את מנגנון ההשמדה הגרמני.

ב-19 בפברואר 1941 רשם רינגלבלום כי האוכלוסייה היהודית הינה חדורה הבנה לקשיים הצפונים במצבו של שוטר יהודי. קשה היה ליהודים להתייחס ברצינות אל שוטר יהודי ולעתים קרובות נמנעו אז אנשי "שירות הסדר" מלתת פקודות לאנשים ובמקום זה התחילו להתווכח איתם. כך נאמר בהזדמנות אחת: "לשוטר פולני היית מציית, אז למה לא ליהודי?"62 אך דווקא אמון זה במשטרה היהודית הוליד את האכזבה המוסרית המרה ביותר בדברי ימי השואה, וזוהי חוויה שהיהדות טרם התאוששה ממנה. בסקרו את ספרו של טרונק, מגיע אירווינג לואי הורוביץ לידי מסקנה: אחרי ככלות הכול היו השוטרים היהודים בלודז', וילנה וורשה – שוטרים63.

זה עתה נפתח לעינינו הגטו היהודי ואנו רואים אותו על כל מוסדותיו והליכותיו. זהו הישגו העצום של טרונק. מאידך, לא הורד המסך על השאלות המוסריות המטרידות אותנו שנים כה רבות; הן אף נעשו סבוכות יותר. ידוע לנו כי מנהיגי הגטו עצמם היו מודעים לדילמה ואצל אחדים מהם היא הייתה תמיד ערה בהכרתם. ספר קטן, עדין ורגיש, מאת ליאונארד טושנט, הטיל בזמן האחרון אור על חיים של שלושה מדמויות אלה: רומקובסקי מלודז', צ'רניאקוב מוורשה וגנס מווילנה64. אנשים אלה היו שונים זה מזה בעברם ובאורח מחשבתם, אך בסוף סירבו שלושתם להציל את נפשם משלא הצליחו להציל את בני עמם.

 

הערות

1.      Isaiah Trunk, Judenrat – The Jewish Councils in Eastern Europe under Nazi Occupation, Macmillan, New-York, 1972, 700 pp.

2.      שם, עמ' XVIII.

3.      טרונק ממקד את תשומת-לבו בגטאות שבתחומי פולין וליטא מלפני 1939. מופיעים פרטים מספר אודות ריגה שבלטביה ומינסק שברוסיה הלבנה, אבל הגטאות שהוקמו יותר מזרחה והקהילות היהודיות תחת שלטון רומני בין הנהרות דניסטר ובוג לא נכללו במחקר מסיבות ידועות.

4.      כדי לאפשר דיון יותר מעמיק בבעיות, נשתמש במאמר זה בעיקר באמור על גטו ורשה.

5.      טרונק, שם, עמ' 104.

6.      טרונק מתעכב על היריבות בין גרמנים לגרמנים על השליטה בגטאות (ע"ע 264-276). במיוחד שאפה המשטרה לשלוט ביהודים; ראה למשל מכתב מאת מפקד ה-ס.ס. והמשטרה בוורשה (ויגנד) מה-11.11.41, התובע למען ה-Shupo שלו את הפיקוח על "שירות הסדר" של הגטו הוורשאי.

7.      טרונק, שם, ע"ע 572-574.

8.      מיספרים סטטיסטיים מוכיחים כי חברות בוועדים הייתה באמת כרוכה בסכנה. טרונק מוסר, על סמך שאלונים, כי מקרי מוות אלים בין חברי ועדים בתקופה לפני ההגליות היה רב למדי. כרבע משבע מאות ועשרים, עליהם הוא מוסר, נהרגו בגטו. הרוב נשלח משם ואחד מתוך תשעה נשאר בחיים (ע"ע 326-328) אולם בתשעים ותשעה ועדים שנסקרו, שירתו בלי ספק פי כמה אנשים מאלה ששמותיהם נשמרו בזיכרון. אם אלה ששמותיהם נשכחו מתו בתאי הגזים היה היחס פחות מרשים.

9.      ראה מיקרופילם, "יד ושם" תיק 1113.

10. טרונק, שם, ע"ע 82-83.

11. שם, שם, עמ' 99.

12. כדוגמה לבקשה זו ראה יומנו של אדם צ'רניאקוב, יושב ראש הוועד היהודי בגטו ורשה, מתאריך 7.1.42. הקטע פורסם בתרגום עברי על ידי "יד ושם" ב-1970.

13. טרונק, שם, עמ' 484.

14. שם, שם, ע"ע 528-529.

15. שם, שם, עמ' 44.

16. שם, שם, ע"ע 164-147.

17. תחומי אוטונומיה אחרים היו: השבת כיום מנוחה, השימוש בשפת אידיש או עברית בבתי הספר וכו'.

18. שם, שם, ע"ע 390-395.

19. שם, שם, ע"ע 400-420.

20. טרונק משתעשע במחשבה שאלמלא נעצר הצבא האדום במרחק של כמאה ועשרים קילומטרים מלודז' בחודש אוגוסט 1944, אפשר היה להציל את שבעים אלף היהודים שבגטו. אותו שיקול חוזר אצל רובינסון בהקדמתו ואצל יהודה באואר (ועידת השואה בקולג' העברי, בוסטון 1973). ברם, העמדת השאלה בצורה זו נוגדת את העובדות. התקפותיו של הצבא האדום התנהלו אמנם בחזית רחבה, אך המטרות היו מוגבלות בשל הצורך להביא אספקה ולארגן מחדש את הגייסות. עצירת המתקפה הרוסית במרחק כה רב מלודז' לא היה כלל "מקרי". אילו קרה ההיפך, היה זה מקרה – התמוטטות פתאומית של הגרמנים.

21. נראה שבגטו מינסק היה כל הוועד בעד קשר עם הפרטיזנים. מעניינת גם עמדתם של הוועדים בביאליסטוק ווילנה שפסחו על שתי הסעיפים.

22. טרונק, שם, עמ' 32 (לודז').

23. שם, שם, ע"ע 435-436.

24. שם, שם, ע"ע 385-387.

25. ראה הערה 24.

26. שם, שם, עמ' 354.

27. שם, שם, עמ' 385.

28. ראה התעודות בסוף מאמר זה.

29. בקראקוב הונהג גם מס גולגולת. מס הכנסה נחשב לבעייתי כי בגטאות רבים, כוורשה, היו הברחות מקור הכנסה נכבד.

30. ב-2.2.42 רשם צ'רניאקוב ביומנו שרזרבה זו אפשרה לו לחלק לחם וסוכר חינם.

31. שם, שם, ע"ע 146-148, 256-382.

32. בכמה גטאות, למשל בקוטנו, קולומיה, חלם וכו', התבלטה הפירמידה החברתית בייחוד בתחום הדיור.

33. ראה יומנו של צ'רניאקוב מ-4.12.41.

34. ראה שם, 25.5.41.

35. ראה שם, 23.6.41.

36. ראה שם, 6.10.41.

37. ראה שם, 4.2.42 ו-8.2.42.

38. טרונק, שם, עמ' 227.

39. ראה רשימותיו של עמנואל רינגלבלום על גטו ורשה (אנגלית), עמ' 300.

40. טרונק, שם, ע"ע 332-342.

41. ראה יומנו של צ'רניאקוב, 27.6.41, וכן טרונק, שם, ע"ע 515-516.

42. נוסח ההסכם בין ה"וועד" ל"משרד" מובא ביומנו של צ'רניאקוב בתאריך 5.8.41.

43. יומנו של צ'רניאקוב.

44. טרונק, שם, ע"ע 413-436.

45. שם, שם, עמ' 292.

46. שם, שם, עמ' 414.

47. שם, שם, ע"ע 101-102.

48. שם, שם, ע"ע 451-474.

49. שם, שם, עמ' 404.

50. ראה יומן צ'רניאקוב, 22.7.41 ו-28.11.41.

51. בוורשה, לודז' וקובנו הוטל על הוועד לבנות גשרים כדי לקשר בין חלקי גטו שרחובות "אריים" הפרידו ביניהם.

52. אברל לאוארסוואלד, 26 ביוני 1942 – באינסטיטוט היהודי בוורשה.

53. לצ'רניאקוב נודע על פעולת ה"יישוב מחדש" והגרמנים סיפרו לו אודות טרבלינקה, אך הוא לא קישר בין השניים. ב-17 בינואר 1942 הוא שאל על בואם של אנשי משמר ליטאים והובטח לא כי אין אמת בשמועה. באותו יום הוא דיבר עם אוארסוואלד, שמסר לו על שיחתו עם המושל הכללי פראנק, שכתוצאה ממנה יישלחו אסירים יהודים המסוגלים לעבודה מכלא פאוויאק שבוורשה לעבודה בטרבלינקה. כעבור יומיים רשם צ'רניאקוב כי אוארסוואלד נסע לברלין; באותו יום צ'רניאקוב גם מביע חשש מפני "יישוב מחדש" המוני. עובדה היא כי פגישת פקידים על נושא "הפתרון הסופי" התקיימה בברלין ב-20 בינואר 1942. ב-19 בפברואר 1942 מתאונן צ'רניאקוב כי התובע הגרמני טרם המציא את הניירות הדרושים ל"שיחרורם" של אסירים בשביל טרבלינקה. כעבור יום הם יצאו לדרך. ב-10 במארס הוא רושם כי חמישה לבלרים יהודים יצאו למחנה ובאפריל נשלחו שמה אלף ושש מאות צעירים יהודים גרמנים שהגיעו לא מזמן משטח ה"רייך".

54. Getto – Faschismus – Massenmord, Rutten-Loening, Berlin, p. 214

55. טרונק, שם, ע"ע 175-177.

56. שם, שם, ע"ע 507-508, 514.

57. שם, שם, ע"ע 475-527.

58. רינגלבלום, שם, עמ' 176.

59. טרונק, שם, עמ' 483.

60. רינגלבלום, שם, עמ' 183.

61. מעניין לציין שלאקטיביסטים היהודים (בית"ר וכו') היה ייצוג די ניכר במשטרה.

62. רינגלבלום, שם, ע"ע 125-126.

63. ראה: הורוביץ, Israeli Extasies – Jewish Agonies

64. Leonard Tuschent, The Pavement of Hell, St. Martin's Press, N.Y. 1972.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial