מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יוסף אייזנר, ימי אימה בלבוב, 1941-1944

מבואות גטו לבוב, 1942 (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת כ"ח, נובמבר 1979

 

יוסף אייזנר, ימי אימה בלבוב, 1941-1944

 

מלחמה

הייתי עייף מעבודתי המאומצת במכון. סיימתי עבודה בקורסים להכנת מבוגרים לבחינות-כניסה למחלקה הפיזית-מתמטית של המכון הפדגוגי. שומעי הקורסים באו בעיקר משטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים. צעירים בעלי מקצועות שונים, בחיפושם אחר אמצעי-מחיה, ניצלו קורסים אלה. המשתתפים קיבלו מילגות. החובה ללמד פיזיקה בשפה חדשה – אוקראינית – קיפחה את הנאת הלמידה. אי-ידיעת המינוח בשפה זו הרגיזה והגבירה פי-כמה את השיעמום והעייפות. לכן ברצון יצאתי, במחצית יוני, לבז'וכוביץ לחופשה של עשרה ימים. כאן פעל המרכז המיוחד לחלוקת המקומות באחת הווילות המולאמות כ"בית מרגוע". שכני לחדר, כמו רוב הנופשים, היה רוסי.

אירועים מסויימים עוררו אי-שקט. בערבים בקעו מהחורשה הסמוכה אלומות-אור עצומות, מזרקורי הצבא שבסביבה. כמו כל הנופשים האחרים, כן גם אני, לא חקרתי ולא דרשתי לסיבת התופעות הללו. הייתי בחופשה. בערבים הייתי יוצא אל הטיילת הבז'וכוביצית, לכיכר שלפני תחנת הרכבת. והנה בימים האחרונים של חופשתי לא היתה הטיילת מוארת. אנשים נדחפו והצטופפו מסביב לאיש מיליציה. עד מהרה נוכחתי לדעת שדמות זו מוכרת לי. לפני המלחמה היה מסתובב ברחוב הלגיונות או ברחוב האקדמאים, בקרב נוער הזהב היהודי. כעת, במדים ובחותלות שלרגליו, היה מראהו של טרזן זה עלוב למדי. אבל הוא ייצג עכשיו את השררה. בחוצפה נשפף את עשן הסיגריה ישר לתוך פניה של הבחורה שלפניו. מיהרתי לכיוון החורשה, שם היה מקום מגורי. שוב הבזיקו האורות משני הזרקורים וכעבור דקות מספר ירקו החורשות מזרקות-אור מנקודה אחרת. הריכוז המפתיע של זרקורים ביישוב של בתי-מרגוע העלה בהכרח אי-אלו השערות-חרדה. החלטתי שעלי לחזור הביתה ומהר! עם ערב הייתי כבר בלבוב.

 

22 ביוני

רעם פתאומי עקר אותי משנתי. ניגשתי אל דלתות הזכוכית המוליכות לגן. במזרח התגוונו השמיים בצבעי השחר; אות ליום יפה. ברחוב נאביילאק, הסמוך לגן, ראיתי קצין סובייטי הרוכס את חולצתו תוך כדי מרוצה. הרעם הבלתי-צפוי העיר אותו משנתו, כמוני וכמו רבים אחרים. רעמי ההתפוצצויות באו באי-סדר. עד מהרה הבינותי שזוהי מלחמה.

מערבולת של רגשות השתלטה עלי. לא הייתי מוכן למלחמה. המאורעות מאז ספטמבר 1939 התרחשו במהירות כזו שלא איפשרו לי להגיע לאיזון מחשבתי. ניגשתי אל המכון הפדגוגי. כאן שררה אווירת תוהו ובוהו בקרב המרצים והסטודנטים כאחד. התקפת הגרמנים היתה בלתי צפויה. העתונות הסובייטית לא הכינה את הציבור לאפשרות כזו. חרדה מיוחדת השתררה בקרב הסטודנטים היהודים, שלאחר כיבוש מערב-פולין על ידי הגרמנים נמצאו בלבוב. הימים הבאים הבהירו את המצב לאשורו. הצבא הגרמני עלה על לבוב. היה עלי להכריע: להישאר בלבוב או לפנות מזרחה. הנהלת המכון והמפלגה התעניינו רק בפליטים מהמזרח. סר אלי המרצה הירשנברג, מתמטיקאי מעולה, קומוניסט בהשקפתו, בא להתייעץ עמי: מה לעשות? התקשיתי למצוא תשובה באווירה זו של הפתעה מוחלטת. בעקבות התעמולה הסובייטית האמנו בעוצמת הצבא האדום. בינתיים החלו להגיע שמועות שחיל האוויר הגרמני מפציץ כבר בעומקה של ברית המועצות: קיוב... אודיסה... מישהו מסר, שאחד הגנרלים הסובייטים נכנע עם חייליו וללא קרב. הרחובות היו מדכאים. עברו טורים ארוכים של גברים ללא מדים: פועלי בתי חרושת, כורים ואנשי קולחוזים שגוייסו לצבא. הלכו ללא שירה. פניהם קודרות. הפליטה העובדה שגברים חזקים אלה צעדו ללא נשק, והרי החזית היתה קרובה. לאן הלכו? אף אחד לא ידע. הלכו מהמזרח. בימים אלה כיוונו את צעירי לבוב חייבי הגיוס - מזרחה. תוהו ובוהו.

ביום השישי למלחמה הלכתי למכון. בחצר עלו באש קטעי מסמכים. "הרוסים יצאו כבר במשאיות", מסר לי השרת בקול אדיש. רושם מוזר, עצוב וחגיגי כאחד, עלה ממסדרון המכון. תמיד היה הומה, ואילו כעת הבהיק בריקותו, מאוכלס רק בפרוטומות של סטאלין שהוצבו בשורה אחת והלבינו כמצבות בבית-עלמין. יצאתי מדוכא.

בעיר נשמעו יריות. הוסבר לי שהמחתרת האוקראינית פתחה בפעילות. ברחוב פלצ'ינסקי נתקלתי בשדרת חיילים וקציני נ.ק.וו.ד. חמושים בנשק אוטומטי, חפויי ראש (כך נדמה היה לי), קודרים ומזוודות בידיהם, פניהם היו מזרחה. כמה וכמה פעמים נאלצתי להיחבא בשערי הבתים. היריות תכפו והתגברו. חילופי האש נמשכו עד מאוחר בלילה. למחרת פסקו היריות כמעט לגמרי. הרחוב התרוקן. אף אחד מדיירי ביתנו לא ידע מה מתרחש. בבוקר ה-29 ביוני פתחתי את שער הבית וראיתי לפני גבר חיוור ומגולח ראש, המבקש אוכל. הוא בא מבית הסוהר שנפרץ, מבְּריגידי. בצהריים שמענו רעש אופנוע שחלף ברחוב. צוות האפנוע היה גרמני.

ל ב ו ב   נ פ ל ה.

 

מחוץ לחוק

בצהרי אותו יום הגיע חיל גרמני ממונע לרחובנו. החיילים עקרו את סורגי הברזל של הגן והתרווחו בתוכו עם כל הציוד הצבאי והמטבח. כל אחד מדיירי הבית בוודאי חווה בדרכו הוא את היתקלותופ הראשונה בגרמנים.

בקומה הראשונה של הבית, בו התגוררתי עם לוסיה, דרה אוקראינית, שנתאלמנה לא מכבר מבעלה התובע הרוסי, עם בתה הקטנה. מעלינו גרו שתי זקנות פולניות ואיתן בן מבוגר, מפגר בשכלו. הם וקְלים השוער התגוררו בבית עוד מלפני המלחמה. את הקומה השניה תפס אדמיניסטרטור-הרובע, אוקראיני, עם אשתו. תפקיד זה מילא גם בזמן השלטון הסובייטי. על אף הפסיפס הלאומי והדתי שררה הרמוניה ביחסי השכנות. כאשר רשת האדמיניסטרטור הכינה ארוחת צהריים בשביל הקצינים הגרמנים שהתרווחו בגן, הושיבו אותי – בכדי לא לעורר חשדות – יחד איתם, ליד אותו שולחן. נתבקשתי להשתתף בשיחה. מצב זה לא נמשך זמן רב. כעבור זמן קצר התקפלו החיילים ופנו לדרכם.

ניגשתי מהר לאמי, שהתגוררה עם אחַי אלפרד ואדמונד ואחותי רוניה ברחוב מורארסקי. באי-אלה מקומות הבחנתי בדגלים אוקראינים: צהובים-כחולים. כך קידמו האוקראינים את פני הגרמנים. בבית אמי שרר אי-שקט. נודע שבמרכז העיר מתנפלים על יהודים עוברים ושבים, מכים, בוזזים, רוצחים.

29 ביוני. שערי האסון האיום נפתחו לרווחה. הנורמות המקובלות ביחסי-אנוש היו כלא היו. התושבים היהודים של לבוב הוצאו אל מחוץ לחוק. את הביצוע – לימדו הגרמנים. כבר ביום השני לכיבוש לבוב פתחו בהתעללויות המוניות. ברחוב חטפו עשרות יהודים, גברים ונשים, הכניסום לכלא שברחוב לונצקי ובמכות אילצום לנקות את התאים. בו-בזמן הפיצו שמועה שבתאי הכלא נמצאו גופות של אנשים שנרצחו ונתלו על ידי הסובייטים בטרם שעזבו את העיר. שמועה זו הפיצו הגרמנים, שטענו כי מעשים אלה בוצעו בידי קומיסרים יהודים.

מפחד המצוד כמעט שלא יצאתי בשבועות הראשונים מהבית. מצאתי מחבוא אצל השכנים מהקומה השניה או במרתפים. בשהותי השתדלתי להיות בלתי-נראה. בדרך כלל ישבתי על גזוזטרת הקומה השניה שפנתה אל הגן סבוך העצים. ברובע זה גרתי עשרים וחמש שנים. כתוצאה מעבודתי הפדגוגית הממושכת נוצר אצלי הרגל מסוים של ראוותנות. הרי כל הזמן הצגתי את עצמי לעיני התלמידים והסטודנטים. במצב חדש זה התמזגו תחושת הפחד מפני מצוד בתחושת בושה מחמת ההכרח להסתתר מעיני אנשים. עד אז לא האמנתי שמישהו מסוגל להסגירני.

הרחובות נאביילאק, פוטוצקי וליסטופאד היוו רובע ארי בתשעים אחוזים. לכן נערכו ברחובות אלו מצודי-יהודים רק לעתים רחוקות. מהר מאד נעלמו הדגלים האוקראיניים מהבתים; כנראה לפי פקודת הגרמנים. בחגיגות שנערכו בתיאטרון לרגל "שיחרור" אוקראינה, ציין הגנרל הגרמני, בתשובתו לנאומי התודה החמים של האינטליגנציה האוקראינית, רק זאת שהתיאטרון הלבובאי הוא נאה! נעלמו גם החיילים במדי הגרמנים שסרט צהוב-כחול על זרועם.

בינתיים, אזלו בבית מצרכי המזון ולוסיה החלה לעסוק בעסקי-חליפין: פריטי לבוש תמורת מזון. היודנראט, שהוקם זה עתה, החל לפעול. את טבעות הזהב מסרנו כקונטריבוציה. במהרה התברר שיש צורך בתעודת-עבודה (אאוסווייז), בכדי לא ליפול קורבן למצוד. מרגע הטלת חובת ענידת הסרט עם מגן-דוד – קשה היה להתנהג כארי. פעם, בלכתי ברחוב קאז'ימיירסקי, חשתי פתאום בידיים האוחזות בי. זה היה גרוֹס, מתאגרף לבובאי ידוע, שחטף פועלים לעבודה אצל גרמני אחד. גרוס הרים אותי והטילני לתוך משאית. ההרגשה המשפילה, שהתנהגו איתי כעם בהמה מובלת לשחיטה, לא הרפתה ממני כל זמן עבודתי אצל אותו גרמני.

אזונות זוועתיים פגעו במכרי הקרובים. בִּינקה, צעירונת שנישאה לא מזמן, נחטפה ברחוב ונלקחה לבית-בושת הסמוך לחזית. כל מאמצי אחותה, סוניה, ששנים רבות חיתה בגרמניה, לשחררה – לא הועילו. לא הועילה ההיכרות עם משפחה גרמנית. לא הועילו הכספים. אפילו דמה הבלתי-ארי לא הציל את האומללה. המחיצה שחצצה בין מכרים ארים ללא-ארים גבהה והקשיחה. באחד הימים הלכתי ברחוב פייקרסקי ונתקלתי עין בעין בדוקטור ז. חראפיליוויֶה. שנים רבות, בזמן לימודינו באוניברסיטת לבוב, היינו ידידים טובים. יחד למדנו פיזיקה. כעת, משנפגשנו, עבר על פני ורק מבטו החליק על הסרט שעל זרועי.

התחלתי לעבוד. למספר ימים מצאתי עבודה כחשמלאי אצל תלמידי א. וויטאן. עבודה זו נתנה לי את ההזדמנות להתבונן בהתנהגותה של משפחה גרמנית מסוימת, שבחודש השני לכיבוש באה להשתקע בלבוב. ביום עבודתי הוכנסו לדירה, שהוחרמה על ידם, רהיטים יקרי-ערך ולפעמים עם תכולתם. על אחד המדפים הבחנתי בבגדי ילדים. הגרמניה הראתה ליהודים היכן להעמיד את הרהיטים. מתוך מרירות וזעם – מבלי שישגיחו בו – תקע וויטאן, לפני צאתו מהדירה, את ידו לתוך מקלט-רדיו יקר, שזה עתה הובא, ובמשיכה אחת קילקל את המכשיר. בקללה חרישית על עבר הגרמניה עזבנו את הדירה.

עבר אוגוסט ושוב מצאתי את עצמי מחוסר עבודה.

ברשותי היו זמן והזדמנויות להרהר בתמורות חסרות התקדים שחלו במציאות שמסביבנו. על יחסה של גרמניה הנאצית ליהודים ידעתי מהעתונות, מהרדיו ומפגישות ישירות עם מכרים שגורשו מגרמניה; כמו כן היו מוכרות לי ההתפרצויות האנטישמיות שהתרחשו מזמן לזמן בפולין, אבל מקרים אלה לא נתנו לי כל יסוד להסקת מסקנות כה פסימיות כפי שנתנו לי כעת המקרים שקרו יום-יום. נוסף לכך, מקרים אלה הצטיינו בפתאומיותם. קשה היה למצוא להם איזו שהיא הצדקה הגיונית.

שנים רבות התגוררה אמי ברחוב מורארסקה. היתה דמות ידועה: הרי גידלה ארבעה ילדים ושלושה מהם תפסו משרות ממשלתיות חשובות. את מאור פניה ואת שערות השיבה שלה הכירו הילדים ברחוב ותמיד בירכוה באדיבות. באחד הימים חזרה הביתה בוכיה. ברחוב מורארסקה נטפלו אליה שני נערים פולנים וחבטו בה באגרופיהם תוך קריאות גנאי ועלבון.

 

מחנה ה"לופטוואפה" במגרש התערוכה

בנסיגתו החפוזה מלבוב השאיר הצבא הסובייטי במגרשי "יריד המזרח" לשעבר – מגרש התערוכה – ציוד רב. בשטח זה הקימו הגרמנים נקודת-מיון של שלל המלחמה. את הרכוש השדוד, שזרם ללא הפסק מחזית המזרח, היה צורך לאחסן, ולשם כך גייסו הגרמנים עובדי-כפייה. מגרש זה, שקראו לו "מחנה הלופטוואפה", היה במשך שנה מקום עבודתי.

בבוקרו של אחד מימי ספטמבר 1941 עברתי בשער המחנה. כמה עשרות צעדים מהכניסה הבחנתי בקבוצה בולטת של כחמישים יהודים וכמה ארים, רובם צעירים, בחורים ובחורות. אינטליגנציה. לחשו לי, שאפנה אל אחד ויסר. הוא הממונה הישיר על העובדים. השליט למעשה, שכולם היו נתונים למרותו, היה מש"ק גרמני מזדקן. זה עמד בקשר עם ויסר בלבד. כל בוקר היה מוסר לו הוראות בענייני עבודה. הבחנתי שבין העובדים יש בעלי זכויות. מהם היו אחראים למחסנים מיוחדים ודרך קבע שהו בהם. היו כאלה שעבדו כמסגרים. אחד זכה ליחס מיוחד ממפקד המחנה ועסק אך ורק בפירוק פגזים. אחד היה רופא, והשאר – סבלים. אותי היפנו לקבוצה אחרונה זו. מכיוון שככלי-עבודתי שימשה עגלה, הכרתי במהרה את כל שטח התערוכה ואת האנשים.

כעבור ימים מספר נצטוויתי להביא תצלומים שלי ושל אשתי, והייתי לבעל "אאוסווייז", בו היה רשום שהינני חיוני לצבא. עם ה"אאוסווייז" בכיסי נדמה היה לי כי שבתי ורכשתי זכויות-אנוש. בשביל הפועלים אורגן מטבח, בו היינו מקבלים פעם ביום, בצהריים, מרק לא-גרוע ביותר, בעיקר כאשר במחסנים נותרו מצרכי-מזון מהסובייטים. שילמו לנו שכר עלוב, סמלי. בעובדי ליד העגלה נקרעו בגדי וצריך הייתי להשיג בגדים אחרים. משנודע לי שב"היכל האמנות" ישנה יריעת-בד חדשה, החלטתי לזכות בה. היריעה היתה בצבע ירוק-צהוב, מהסוג שהסובייטים היו משתמשים לכיסוי קרונות הרכבת.

באחר הצהריים אחד הסתננתי לאולם, ומבלי לחשוב על התוצאות האפשריות גזרתי במספריים שהכינותי איתי חתיכה גדולה מאותו בד. מהר התעטפתי בה. עליה לבשתי את כותנתי וחולצתי. יצאתי בשקט מן המחסן. לא בלי רעדה עברתי באותו יום בשער ליד הזקיף. החולצה והמכנסיים שימשו אותי יפה. עוד כמה פעמים זכיתי, ביחד עם חברים-לגורל, מהשלל שנותר מהסובייטים. באחד המחסנים היה מלאי גדול של אטריות. כאשר הזדמנתי לשם גדשתי במהירות ילקוט-גב גדול באוצר היקר. אטריות מקמח לבן – שלל לא-שכיח באותם ימים! יתכן שהחייל שעל המשמר ידע על כך, אך הוא לא מנע אותנו. הבריגדיר שלנו, ויסר, היה מעניק לגרמנים המשרתים במחנה מתנות יקרות-ערך.

הגיעו גשמי הסתיו. עבודתי כסבל נתנה בי סימניה. טעינת קרונות הרכבת שהוצבו בשטח המחנה ופריקתם – חייבות היו להתבצע תוך זמן קצוב. לא הייתי סבל מקצועי. בייחוד קשה היתה עלי העברתם של ארגזי הפגזים הכבדים וסידורם בערימות. הצעקות: "...לוֹס! ...לוֹס!" של החייל המשגיח הצליחו כשוט. לא שלטתי ביידיש, ולכן היו מהפועלים היהודים שכינו אותי "גוי" ולעגו לשלומיאליות הסבלית שלי. אבל על אף כל זאת היו אלה ימים רגועים יחסית. מגרש התערוכה המגודר בסורג ובתייל היווה אי, בו לא נתקלת באיש ה-ס.ס. או באיש המיליציה האוקראינית.

ידיעות מהחזית היו נמסרות ברמקול תמיד באותה שעה והחיילים שנמצאו בסמוך היו מתקרבים אליו. חיכו לידיעה שמוסקבה נכבשה. "נוֹך ניכט..."

מצב הרוח בפלוגת העבודה השתנה, בהתאם לידיעות, מאופטימיזם רגעי עד להטלת ספק באפשרות תמורה כלשהי במצב. ברגעים אלה העלה את מצב רוחנו עורך-דין אחד שהיה מבדח את דעתנו בפזמוניו המתובלים בלא-מעט פורנוגרפיה. ליד יצול העגלה עבד גבל לא צעיר, סוחר לשעבר, בעל נטיות פילוסופיות. פעם הפתיע אותי בשאלה על יחסי פולנים ויהודים. "לו היו היהודים שומעים בקולם של הפולנים", אמר, "לא היה בא עלינו האסון הזה! וכי הפולנים לא דרשו את טובתנו, כאשר צעקו אלינו: 'יהודים לפלשתינה!' " ומעולם לא שמעתי עד אז דעה חיובית על אותה סיסמה אנטישמית מפורסמת.

עם משפחתי הייתי מתראה מעט מאד. במגרש התערוכה עבד גם אחי הצעיר אלפרד, משפטן מוכשר, לשעבר קצין-קבילות במינהלת הדואר והטלגרף בלבוב. כעת עבד כמסגר. אחי השני, אדמונד, ארי טהור לפי מראה פניו, שעבד בעבר כפקיד בנק, שימש מומחה לציפוי בלַכָּה במפעלי "אופֶּל". אחותי רוזליה, מוסמכת להיסטוריה, מורה בגימנסיה על שם המלכה יאדוויגה בלבוב, עבדה כשוטפת כלים בתחנת הרכבת הראשית.

באחד מימי דצמבר 1941, בחוזרי ממגרש התערוכה לביתי, נאלצתי להתעכב זמן רב בקצה רחוב קופרניק. בכביש הלכו שורות-שורות, שמונה אנשים בכל שורה, אלפי שבויים סובייטים. הם הלכו אל רחוב גורדצקי בכיוון מערב. צעדו בכבדות. לפעמים נזרקו אליהם פרוסות לחם; ומיד קמה מהומה בשורות. החיילים הסובייטים התנפלו ברעבתנות על הלחם, למרות המכות חסרות הרחמים שהנחיתו עליהם שומריהם הגרמנים. הם היכו גם באלה שהתכופפו להרים בדל סיגריה מהאדמה. מספר הגרמנים המלווים לא היה רב. בזכרוני נחרתו המלים ששמעתי בשיעורים באוניברסיטה על גבורתו ואומץ-לבו של החייל הסובייטי. כעת, משראיתי אותם צועדים בשלג ברחוב הלבובאי, סחוטים ורעבים, עוררו בי רק השתתפות בצער ותו לא.

באביב 1942 החלו להקים את הגיטו. הלכו ורבו השמועות על אנשים שנחטפו ברחוב בלכתם לעבודתם. כמו כן חדל ה"אאוסווייז" לשמש לנו מגן במאה אחוז. הראשון שנפל קורבן היה המומחה שלנו לפירוק הפגזים. מאמציו של מפקד המחנה לשחררו – כפי שסיפר לנו ויסר, לא הועילו ולא כלום. לא הוספנו לראותו. לעתים תכופות נשמעה כעת בינינו הדעה שתורו של כל אחד יגיע, זו רק שאלה של זמן.

בעוברי בעגלה מאגף לאגף ובהסתכלי בנעשה, הבחנתי שקבוצת "בעלי הזכויות" כללה בעיקר אנשים עשירים-לשעבר. אפילו כאן, במגרש התערוכה, השתדלו אלה לשמור על ההבדלים ההכרחיים, ליתר דיוק: על מראית העין של אותו הבדל. וכך התהוו מצבים קומיים. למישהו מהעובדים נודע שמצד אשתי מקורב אני לעשירים וכתוצאה מ"גילוי" זה השתדלו כעת לקשור קשרים ולפתוח איתי בשיחה. בינתיים הוטבו תנאי העבודה. השתחררתי מהעגלה וסופחתי לעבודה באחד המחסנים. סוף סוף עבודה קלה ומתחת לגג! פירקתי לחלקים רובים סובייטיים מקולקלים. חלקים זהים שמתי בארגזים מיוחדים. לא פעם הוצאתי מהמחסן רובים תקינים ומהר "תיקנתי" אף אותם. עם סיום עבודה זו ציוו עלינו לפרק אוכפים: חלקי העור לחוד, חלקי המתכת לחוד, חלקי העץ לחוד.

במקום החדש היכרתי חבר-לגורל ושמו בּראטטֶר. לפני המלחמה עסק במכירת בשר. חסר השכלה, אך בעל אינטליגנציה טבעית. בעל כושר שיפוט והומור. לעתים קרובות היה מתחלק איתי בארוחת הבוקר שהביא איתו. כמו כן היה מוסר לי על הנעשה ברובע היהודי, שכלל את הרחובות ז'ולקיבסקי, סלונצ'נה, פניינסקה, זמרסטינובסקה. סיפר על יהודי שהתנגד בכוח הנשק לגסטאפו עד שנפל הרוג. בראטטר הוסיף, שהיהודים מתחילים לגלות התנגדות לגרמנים.

בחוזרי מהעבודה, ברחוב קופרניק – היה זה בוודאי בסוף שנת 1941 – משכה את תשומת-לבי כרזה בה הבחנתי מרחוק. בתחתית הכרזה בלטה חתימתו הגדולה של המטרופוליט שפטיצקי. המטרופוליט מברך את הצבא הגרמני המנצח ומביס את הקומוניסטים; כמו כן הוא קורא לאוכלוסיה האוקראינית לסייע בידי הגרמנים בכל פעולותיהם ולהתגייס לחטיבת ס.ס. חדשה, "האליצ'ינה". מזועזע הסתלקתי במהירות מהמקום.

נקבעו גבולות ראשונים של הגיטו, והחלה נדידת האוכלוסיה. משפחתה של לוסיה עברה מרחוב חודאקיביץ לרחוב זמרסוינובסקי. אמי עם המשפחה עברו מרחוב מורארסקה לרחוב ז'ולקיבסקי, מול ההיכל. את דירתם עזבו רק באביב 1942. לקחו איתם את הדברים ההכרחיים בלבד. ריהוט חדר האוכל וחדר השינה אוחסנו – כמובן, תמורת תשלום – אצל איכר אחד, בזמרסטין, פרבר של לבוב. המזכרות המשפחתיות נמסרו אף הן לאותו איכר.

בקרב היהודים השתרר דכאון. עורך הדין קארפף, חבר היודנראט, אליו פניתי בעניין דירה בגיטו, אמר שזוהי התחלת הסוף. אשתו, הגברת קארפף, היתה מדוכאת מאד בגלל בנה, שגוייס לצבא הסובייטי ולא ידעה עליו דבר. היא יעצה לי להופיע כגוי, וכך אולי אוכל להינצל. לא הוספתי עוד לראות משפחה סימפטית זו. קיבלנו את עצתה ועד מהרה ניגשנו למשימה. את הדירה וחלק מהרהיטים מסרנו לשכנים. פריטי לבוש וחפצי ערך הפקדנו בידי חברים מן הגימנסיה. ארגז לא גדול עם ספרים, תצלומים ומסמכים אישיים הפקדתי בידי אחד מתלמידי, זטווארניצקי, שהתגורר בשכנות. מסרתי לו גם טבעת שקיבלתי במתנה מאמי. את מסמכי האישיים החשובים העברתי לגימנסיה ה-11 והסתרתים במעבדה לפיזיקה בנוכחותו של השמש ווסלין. וכך יום אחד, בלכתי לעבודה, נתקלתי במכרתי נ. רייס, ללא סרט על זרועה. שמחתי למראיה, אבל מבטה הדוחה הרתיע אותי מלגשת אליה. תגובתי היתה נכונה. המראה היהודי התבלט בייחוד בחבורה, גם כאשר לא היו אלא שני אנשים בלבד. הרחוב היה מקום מיפגשים מסוכן. במשך השנה עברתי יום-יום, פעמיים ביום, ברחובות העיר, אך לא פגשתי מכרים יהודים. רק פעם אחת, בתוך קבוצת יהודים שעברה במשאית, ראיתי את חברי מהמכון, המתמטיקאי המוכשר ל. שטרנבאך, שנספה לאחר מכן.

זמן מה לאחר שעזבנו את דירתנו מתה אמה האהובה של לוסיה ממחלת הטיפוס. כוח עמידתה של לוסיה נשבר. התייאשה מהמאבק על החיים.

לאחר שמשפחותינו עברו לגיטו, לא היתה ללוסיה ולי דירה קבועה. התארחנו ברחוב זמרסטינבסקי או ברחוב ז'ולקיבסקי. הגיטו לא נאטם עדיין והיו קשרים עם הצד הארי. המקור היחידי לכלכלתנו שימשו הכספים שקיבלנו תמורת מכירת חפצים אישיים ותכשיטים. המסחר היווה עורק עיקרי לקשרים בין הגיטו לצד הארי.

לעתים קרובות דיברו כעת שהנה עומדים לצמצם את גבולות הגיטו. הוקם מחנה יאנובסקי, שהיה למקום מוות המוני. גורל יהודי לבוב נחרץ. התחלנו לחשוב על דרכי הצלה. המאמץ העיקרי התרכז בהשגת מסמכים אריים. אחד מהצעירים חברי-לגורל הודה לפני שהתקשר עם המחתרת הפולנית.

 

אקציה

אוגוסט 1942. השמועה שהנה עומדת להיערך אקציה גדולה פשטה בגיטו. אמרו שתחילה ייכללו בה אלה שאינם עובדים ואחר כך גם חסרי ה"אאוסווייז". החלטנו שבכל מקרה רצוי שלוסיה תעבור אל שכנינו-לשעבר ברחוב נאביילאק. הלכנו. היה יום רביעי, ה-12 באוגוסט. בדרך פגשנו בחברה של לוסיה מבית הספר, אוקראינית. השיחה נסבה על עניינים של מה בכך. לוסיה היתה רגועה ועמדה על דעתה שהכל יסתיים בקרוב. היא אינה פוחדת מהאקציה הקרבה. ליוויתי אותה אל השכנים שבקומה השניה ואני חזרתי אל אמי ברחוב ז'ולקיבסקי.

השעות זחלו. אי-שקט השתלט על כל אחד מאיתנו. הפולנים הארים שחזרו מהעיר הביאו את הידיעה, שהגרמנים מוציאים את היהודים מהגיטו. בשעה חמש אחר הצהרים כבר עמדה כל הבריגדה שלנו ליד השער. במהירות רבה הגעתי אל בנין האופרה. המונים עמדו לראות כיצד הגרמנים מובילים את היהודים בפלטפורמות של החשמלית. גברים נשים וילדים דחוסים יחד, מוקפים חיילי הזונדרדינסט. אי-פה אי-שם פרצו לעבר האומללים צעקות מעליבות. הגידופים נשמעו לא רק מפי האספסוף, אלא גם מאנשים אינטליגנטים.

הגעתי הביתה. מצאתי את כולם. אמי סיפרה לי, שלפני בואי היו אצלם "שוּפּוֹ" ושוטר אוקראיני. הגרמני חקר את אחי אדמונד מה הוא עושה בין יהודים...

האקציה נמשכה. יש ונשמעו יריות. מבעד לחלון ראיתי קבוצת אנשים גדולה ההולכת ברחוב ז'ולקיבסקי, מובלים בידי שוטרים אוקראינים ו"שופו". לא נשמעו צעקות. אמהות הוליכו ילדים בידיהם. הבחנתי בשני חיילים-טייסים מניפים אגרופים לעבר היהודים. אחד מהם ידה אבן בצועדים.

הלילה עבר עלינו בציפיה מתוחה. נשמעו יריות וצעקות. משהאיר היום ראיתי קבוצת אנשים מרוכזת בכיכר ושוטרים אוקראינים גוררים צעירה יהודיה, ששערותיה הבהירות טאטאו את הכיכר, והטילו אותה אל תוך הקבוצה.

למחרת אחרי העבודה הלכתי דרך כיכר פרוס ורחוס פלצינסקי אל רחוב נאביילאק, שם השארתי אצל שכנינו לשעבר את לוסיה. את הדלת פתח לי האדמיניסטרטור. פניו נראו לי מוזרות. לחש: "לוסיה איננה. עוד אתמול לקחוה הגרמנים". לא, לא רציתי להאמין. אשת האדמיניסטרטור, שכה אהבה את לוסיה, התייפחה. כולם הקיפו אותי. גם שתי הגברות מהקומה הראשונה. סיפרו: שני המהנדסים הגרמנים שגרו בדירתנו והקימו בה משרד-בניה רצו להיכנס לדירת שתי הגברות, אך אלו לא רצו לפתוח. הגרמנים הלמו בדלתות. לוסיה נבהלה ופרצה בצעקה. בכך הסבה את תשומת-לבם של הגרמנים. אלה פרצו פנימה, לקחו את לוסיה והוליכוה לתחנת המשטרה האוקראינית ברחוב פוטוצקי. יחד איתה לקחו גם את שתי הגברות. תלמידי זטווארניצקי ראה כל זאת. "גרמנים מפוטמים", כך כינה אותם, "דחפו אותה וזירזוה ללכת יותר מהר". לפי סיפורי הגברות, הספיקה לוסיה לבלוע כמות מסויימת של סמי שינה. בתחנת המשטרה חזרה כמה וכמה פעמים על דבריה, שהגברות אינן אשמות והן לא הסתירו אותה. ביקשה מהשוטרים כוס מים ורשות לשבת. נענתה בשלילה. שתי הגברות נחקרו ושוחררו. את לוסיה הוציאו והעלוה על משאית, בה היו כבר מספר אנשים.

זעזעה אותי המחשבה שאבד לי האדם הקרוב ביותר ושעל האסון הזה נודע לי כה מאוחר. למצוא אותה... להצילה! באיזו דרך?... – והרי הסרט הארור על זרועי. עם האר היום, בשבת, החלפתי בגדי וללא סרט פניתי למרכז העיר.

בצומת רחוב האקדמאים וכיכר האליצקי, בבניין הבנק האפותיקאי לשעבר, השתכנה המשטרה הפלילית (קרימינל-פוליציי). עמדתי לפני דלת התחנה וחככתי בדעתי. בסוף נכנסתי. חיפשתי את מפקח המשטרה גאייר, שלפני המלחמה עבד במשטרה הפולנית. היה בא לאסיפת-הורים בגימנסיה כדי להיוודע על בנו רישארד. מכאן היכרותי איתו. הוא היה במקום וכשמצאנו את עצמנו מחוץ לבנין, סיפרתי על האסון וביקשתיו לעזור לי. נסענו אל המפקד הראשי, גאייר נכנס אליו ואני נשארתי ברחוב. כעבור זמן-מה חזר ללא כל ידיעה על לוסיה מרגע הוצאתה מתחנת המשטרה ברחוב פוטוצקי.

המחשבה שדרכנו המשותפת באה לקיצה, חדרה לתודעתי. הלם בי נחשול של זעם נגד המציאות המפלצתית. עלי להשיב לעצמי זכויות אנוש!

ימים מספר לאחר מכן פגשתי בגיטו מכרה, שנלקחה באקציה למחנה יאנובסקי והודות להתערבותו של קצין איטלקי, אצלו שירתה בזמנו, השתחררה. בין המגורשים ראתה את לוסיה, יפה ורגועה, שוכבת על המדשאה, ושוחחה איתה קצרות.

הלכתי לרחוב זמרטינובסקי. רציתי לקחת אי-אלה חפצים אישיים. בשער הבית הלמה בי דממת מוות. עליתי לקומה הראשונה, בה התגוררו אביה של לוסיה, משפחתה וקרוביה. פתחתי את הדלת – אין איש. לא נכנסתי פנימה. את הדלת השארתי פתוחה ותקוף-פחד עזבתי את הבית. אחר כך נודע לי שבאקציה לקחו את אביה ואת אחיה הבכור.

אמנם גם לאחר האקציה הגדולה של ה-12-14 באוגוסט 1942 המשיכו לקחת אנשים אבל כבר לא בהמונים. הקשרים עם מכרים נותקו. במקרה נתקלתי ברחוב במשפטן, דוקטור פללה. היה חבוש כובע-שוטר יהודי. מתייפח, סיפר לי על גורלה של אחותו היחידה הלנה, מוסמכת להיסטוריה, שעצרוה ליד הגשר ברחוב זמרסטינובסקי. ניסה להוציאה. נודע לו רק זאת, שבדירה בה רוכזו הנשים הצעירות, שולטות יצאניות זקנות המכות ומתעללות בהן.

בכדי להתקיים נאלץ הייתי להשיג כסף מזומן. פניתי אל תלמידי לשעבר, פיבונסקי, עליו ידעתי שהוא עושה עסקים בשענות. נדהמתי לראות ערימה גדולה של תכשיטים על שולחנו. הוא קנה ממני את שעון הזהב יקר הערך שנותר לי, ואפילו כיבדני בכוס תה.

חזרתי למגרש התערוכה. בלכתי ברחוב חשתי אי-בטחון. המתח הנפשי פג רק במקום העבודה. כאן אפשר היה להרהר. מסרתי לעצמי דין וחשבון, שכל עוד אני מהלך חופשי יחסית, עלי להסתכן ולפעול. בבית לא שוחחתי על כך עם אמי, אבל בעיני עקבתי אחריה. ידעתי שעלינו להיפרד. דווקא בימים אלה פגשתי את תלמידי לשעבר, פ. אוסטאכוביץ. כאשר סיפרתי לו שבכוונתי להסיר את הסרט, הבטיח להשיג עבורי את המסמכים הדרושים. נדברנו להיפגש למחרת היום; ואכן, הביא תעודות על שם אחיו הנפטר אאוגניוש, שאילו נשאר בחיים היה בערך בגילי. לקחתי את תעודת הלידה ואת פנקס קופת החולים. קיבלתי את זהותו של אאוגניוש אוסטאכוביץ. אבל לאן לפנות? הכרזות המודבקות ברחובות, וחתומות בידי הגנרל קאצמאן, הזהירו מפני מתן מקלט ליהודים. איימו בהוצאה להורג.

במסמכים שקיבלתי הדבקתי את תצלומי שלי במקום זה של אוסטאכוביץ. בכדי להחתים את התצלום נכנסתי לבנין מרכז קופת החולים. לפי המידע שהשגתי, תפס שם עמדה חשובה תלמידי לשעבר זאפורבסקי. נכנסתי אליו ויצאתי עם חותמת גרמנית על תצלומי בפנקס. כמובן, התהלכתי ללא סרט על השרוול. היה עלי להתרגל להתהלך בין הגרמנים כשאני בעל זהות אחרת ובהרגשת בטחון. בינתיים נקבעו גבולות חדשים לגיטו. כדירה קיבלנו מטבחון קטן, נמוך-תקרה, ששטחו כשמונה מטרים רבועים. חמישה מבוגרים וקצת חפצים דחסו את השטח המצומצם. הלילה הראשון עבר עלינו, שכובים זה ליד זה, בשיחות. הבינונו – אם כי במאוחר – את התכנית השטנית של הגרמנים. בצופפם את היהודים לתוך הגיטו יצרו עבורם תנאים גרועים יותר מאשר עבור חיות. בדרך זו המיתו אוטומטית כל מחשבה על התמרדות. הכאב הפיזי המית בקרבנו כל מחשבה. בלילה הבא – למרות העייפות – לא ישנתי. יצאתי החוצה. לפני הבית התהלך מישהו. נעמד לרגע ושוב המשיך בדרכו. משהתקרבתי אליו היכרתי בו את מכרי א. שלכטר. נושא שיחתנו: מציאותנו. אז אמר אותו פזמונאי מוכשר מלים מספר שנחרתו עמוק בזכרוני: "העם היהודי הוא בן-אלמוות!" הכיכר הדוממת, המוארת באור הירח, הדממה הבלתי-טבעית וחלונות הבתים המוארים קלושות יצרו פנורמה קודרת ומחרידה של הגיטו. גמלה בי ההחלטה לעזוב את לבוב. לא רציתי למות מות-קדושים.

כעבור ימים מספר פניתי למכרי הפרופסור לכימיה, דוקטור טורקיביץ, וביקשתי ממנו ציאנקלי. היסס. רק כאשר הבטחתי להיאבק על חיי, אלא אם כן אקלע למצא ללא מוצא – הסכים. ולשאלתי ענה, תוך העווייה משונה, כי הכמות תספיק "אפילו בשביל מאה איש..." הבינותי מדבריו שהוא משתייך למחתרת וכי הוא צילם את חברי היודנראט שנתלו ברחוב לוקיטק כדי להעביר את הענין לחוץ לארץ.

בקבוקון הרעל הנתון בתוך צינורית מתכת היה איתי בכל דרכימאבקי לחיים, כשהוא מוסתר במכנסי. יצאתי לזוברז'ה שליד לבוב, לביתו של היערן, שם התגוררה משפחה ממכרי, משפחת הראסימוביץ, כדי להשיג מסמך המאשר את מקום מגורי. היה עלי לעבור ליד בנין הגימנסיה ה-8 בפרסונקובקה, בו שכנה ה"שופו" (שוצפוליציי). לפני סוכת המשמר התהלך זקיף. עברתי לידו בצעד רגיל; בלי להביט לעברו. למדתי שבמקרים אלה אין להסתכל לעבר הגרמני. הוזהרתי על ידי אחד מחברי לעבודה במגרש התערוכה, ארי טהור. הוא סיפר על מקרה שאירע לו פעם, בלכתו ברחוב שמע לפתע שצועקים לעברו. משהפנה פניו ראה ז'נדרם גרמני העומד בהצטלבות הרחובות וקורא לו. התוצאה היתה סטירה על לחייו מפני שהסתכל בפניו של הגרמני.

דיירי בית היערן בזוברז'ה הופתעו מבואי. בולסלאב, בנם הצעיר של ההראסימוביצים הבטיח להשיג לי את המסמך הדרוש. כיוון שצריך היה לאשר בתחנת המיליציה האוקראינית שאני תושב זוברז'ה, נשארתי ימים אחדים בבית היערן ועזרתי לו בעבודתו. באחד מסיורינו ביער מצאנו מגבעת-קטיפה בתוך העשב. היערן הפליט, שבמקום זה ישנם עקבות של מחבוא. כעבור כמה ימים הביא לי בולסלאב את התעודה המבוקשת, כתובה באוקראינית וחתומה בחותמת ממשלתית. למרות היחס הלבבי שגילו כלפי הדיירים, היה עלי לעזוב את בית היערן. חשתי לא פעם שאני מהווה עבורם מעמסה לא נוחה. פקודתו של קאצמאן בדבר היהודים הטילה אימה על הכל.

עם מטען דל בתרמילי עזבתי את זוברז'ה, נמל המבטחים, מבלי לדעת לאן לפנות. חזרתי לגיטו. את אדמונד אחי לא הוספתי לראות. יחד עם כל קבוצת העבודה נלקח למחנה יאנובסקי. אמי נשמעה מיואשת: "הרי הוא חולה!..." תרעומת, יאוש ואהבה הדהדו במלים אלו. נדמה היה לי, שמלים אלו מגנות ומאשימות אותי.

מזוברז'ה חזרתי, מטעמי בטחון אישי, לעבודה במגרש התערוכה. בסוף אוקטובר אמר לי אוסטאכוביץ שעלי לקבל מוויטאן תעודה חשובה שתאפשר לי לקבל עבודה בראווה-רוסקה, המרוחקת כשישים קילומטרים מלבוב. שם פעלה חברה גרמנית בהכנת מקומות-יישוב לאוכלוסיה הגרמנית שהועברה מאזורי המזרח הכבושים על ידי הצבא הגרמני. הסתבר שבמשרדי המהנדסים פעלה מחתרת פולנית.

 

ראווה-רוסקה

היה עלי לגשת לראווה-רוסקה ולבדוק את התנאים במקום. ביום האחרון של אוקטובר הלכתי במעלה רחוב יאנובסקי אל תחנת קלפארוב. בכניסה אליה ובתוכה הסתובבו מיליציונרים אוקראינים. מצאתי את עצמי בתוך קרון-רכבת מלא עד אפס מקום. במגע ידי וידאתי שהבקבוקון נמצא במקומו. בראווה-רוסקה מיהרתי ויצאתי, תוך שאני עובר בלי הפרעה ליד המיליציונר שליד הפתח. רק ברחוב שאלתי לכתובת החברה המקימה בניינים בשביל המתיישבים הגרמנים. התברר שעלי לעבור את העיירה, להמשיך בדרך העוברת ליד בית העלמין היהודי ומשם אגיע למשרדי החברה. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגעתי ליעד.

המשרד היה פתוח. את התעודה שקיבלתי מוויטאן מסרתי למהנדס צ'פליצקי. תמורת תשלום אכלתי ארוחת-צנע במטבח הפועלים שליד המשרד ופניתי לצריף המגורים, אך לא מצאתי שם אף אחד, כיוון שהפועלים טרם חזרו מעבודתם. בצריף המגורים היו שלושה דרגשי-עץ מרופדים קש, שולחן ושני כסאות, דלי ותנור-ברזל. באחד המקומות היתה הרצפה פגומה.

בשעה חמש לערך הופיע אחד מדיירי הצריף. התברר לי שהוא הדייר היחידי. גבוה היה, רזה, סימפטי ומבוגר ממני. עם היכנסו הבעיר אש בתנור וניגש להכין אוכל. מפיו שמעתי על התנאים, על האנשים ועל העבודה. שכרו של פועל בלתי מקצועי לא הספיק אפילו לחיי-צנע. דרוש היה סיוע מבחוץ. אך בעלי המקצוע, הבנאים והנגרים, השתכרו יפה. שרוע על הקש, כשצרורי הדל מתחת לראשי, בלעתי כל מילה מדברי שכני: משאיות מסיעות בוקר-בוקר את הפועלים לעבודתם באתר הבניה. פועלי החברה הם ממיֶלֶץ שליד קראקוב. הוא עצמו מקראקוב. לפני המלחמה היה בעל מפעל לאבזרי שרברבות. משסיים את המרק שבישל עם הלחם, השתרע על הדרגש. עד מהרה הוצאתי שמיכה מצרורי, כרעתי על ברכי ובלחש התפללתי את תפילת "אבינו...", אולם במחשבותי התפללתי תפילת ערבית של אבותי. התפללתי בכל חום נפשי, בדבקות. פשטתי חולצתי ובמכנסיים לגופי השתטחתי על הדרגש.

קמנו בשש בבוקר והכינונו ארוחת בוקר משותפת. שכני לקח איתו פרוסת לחם קטנה והציע לי לקנות ממנו כיכר לחם שהוציא ממזוודתו שמתחת לדרגש. הסביר לי שהמסחר בלחם נותן לו רווח כלשהו. בהמשך הזמן הסתבר לי שהלה היה סגנו של מפקד ה-א.ק. (ארמיה קראיובה) בקראקוב ונאלץ פתאום להסתלק מהעיר ובראווה-רוסקה מצא את עצמו ללא כל אמצעי מחיה.

במשאית הגענו למקום העבודה. על שטח נרחב, על רמה לא גבוהה מעל ראווה-רוסקה, עמדו צריפים פיניים. קבוצת פועלים היתה עסוקה בגימור הצריפים וקבוצה אחרת בהרכבת חדשים. תפקידי היה לעזור בהוצאת חלקי הצריפים הדרושים והבאתם לאתר הבניה.

מוקדם בבוקר היתה מגיעה לאתר הבניה צעירה יפה, יהודיה. היתה משוחחת קצרות עם המייסטר ומסתלקת. דבר זה חזר ונשנה פעמים רבות במשך ימים רבים. אי-אלה פועלים פנו אליה בשם "מלכה". בבריגדה סופר שהיא חיה עם המייסטר שלא בנישואין.

לא רחוק ממקום עבודתנו התגוררו שבויי-מלחמה צרפתים. בשכנות הלבינו צלבי העץ של בית הקברות. מספרם היה לא קטן. בית הקברות היה מגודר ומטופח.

העבודה היתה מסתיימת בשעה ארבע. כמו אחרים, אף אני הייתי מכין חבילת עצי-הסקה מתאימות מחומרי הבנין. חזרה היינו הולכים ברגל. בעוברי בשוק הייתי רואה יהודים אי-פה אי-שם. מבין הפועלים היו כאלה שקנו אצלם פריטי-לבוש.

לאחר שבועיים הייתי כבר מומחה בהרכבת צריפים ואף השגתי לי גרזן הדרוש לעבודות הנגרות. המייסטר ציווה עלי להציב את הקירות. בכריעה על ברכי ובתפילה חמה הייתי מסיים כל יום שעבר עלי. אף אחד לא שם לב אלי במיוחד. אך אני הייתי מעיף מפעם לפעם הצצה חפוזה בשמשת חלון כדי לבחון את פרצופי הארי. על מנת לקבל "אאוסווייז" נאלצתי להצטלם בעיר ולמסור את התצלומים למשרד. עברו עלי אז ימי-חרדה לא מעטים.

את יהודי ראווה-רוסקה היו הגרמנים מחסלים בשיטתיות. אחר צהריים אחד, במחצית הראשונה של דצמבר, חזרתי עם קבוצתי מהעבודה. בכניסה העירה השגחתי בקבוצות מיליציונרים אוקראינים. הרחובות היו שוממים. בכיכר שליד השוק, על האדמה הקפואה, ישבה קבוצה קטנה של ילדים יהודים. בפניהם האפורות ובשפתותיהם הקפוצות נראו כמתים. "היום אקציה של יהודים", אמר אחד ההולכים בקבוצתי. מיליציונר אוקראיני זירז אותנו למהר ולעבור. הרחבתי צעדי כדי שאמצא במרכז הקבוצה. עד מהרה נמצאנו בשוק העירוני. באור השקיעה הלם בנו מראה מחריד. מעומקו של השוק, לאורך קירו המזרחי, נע לאט לאט המון אנשים. צעדו צעירים וזקנים, צעירות ומבוגרות, עניים ואמידים, גלויי ראש וחבושי כובעים, עטופי סודרים ופרועי בגדים. ידיהם ריקות. ההמון זז בכבדות. האנשים צעדו צפופים זה לזה, כתף ליד כתף, בראש התהלוכה משך את עינינו זוג, אישה וגבר. הלכו שעונים זה בזה. פני האישה הבהיקו בחיוורונם, ועל אף הבעת היסורים השפוכה עליהם, הזדהרו ביופי עילאי. "הביטו! מריה, הבתולה הקדושה, צועדת...", לחש מישהו בקבוצתנו. ראשה היה מופשל קלות אחורנית. צווארה חשוף. שניהם גבוהים. באור השקיעה שהאיר את האופק התבלטו חדות בהמון הצועד. לא יכולתי לנתק עיני מזוג זה. את ההמון הזז לאיטו הקיפו, ככלבים את צידם, מיליציונרים ואנשי גסטאפו. ככל שקרב ההמון כן הגיעה אלינו המיה עמומה, בכיים של הצועדים. כאשר השוק היה כבר מאחורינו שמענו יריות. דמומים חזרנו לצריפים.

למחרת דיברו על מה שהתרחש אתמול. דיברו באדישות. קבעו עובדה. אחד, צעיר מאד, יאן שמו, הצהיר שהוא בעצמו היה מוכן להתיז בגרזן ראשיהם של יהודים.

בימים הבאים סיפר אחד הפועלים כי ראו את מלכה מוטלת, ירויה, ברחוב. ועוד סיפרו, שכאשר העלו באש את אחד הבתים שבשוק, בכדי להבריח ממנו את היהודים, הצליח אחד הנערים לעבור מבעד לחומת האש, אבל תפסו אותו והטילוהו לתוך הלהבות.

ימים אחדים נמשכו היריות. הייתי מזועזע כולי, אבל נאלצתי להעמיד פנים. רק עם בוא הלילה יצאתי אל השדה; ובאותם רגעים איומים, כשאני כורע על ברכי מתחת לשמים המכוכבים הייתי מתפלל בכל להט-נפשי לאלוהים, שירחם על האומללים.

קרב ובא חורף קשה. כל עוד דלקה האש בתנור הברזל לא הורגש קור מיוחד. בגדים חמים לא היו לי. לפני שכבנו לישון הבערנו באופן קבוע שתי חבילות של עצי-בנין ולמרות זאת קפאנו.

אמצעיי הכספיים הלכו ואזלו. עם התקרב חג המולד החלטתי לצאת לכמה ימים את ראווה-רוסקה. ב-22 בדצמבר הגעתי ללבוב. החלטתי לא להיכנס לגיטו. בעיר שררה אפילה. בתנאים אלה חשתי את עצמי בטוח. בחשמלית הגעתי לרחוב ליאון סאפיֵיהָה. כאן גר תלמידי פאצ'ושינסקי. עמדתי לפני הדלת באי-שקט מתוח. חיכיתי זמן רב מדי עד שהגיע מהחדרים המרוחקים של הדירה הגדולה, בה התגוררה אמו. וכי מה היה עלי לעשות עם עצמי בלילה?!...

קיבלו אותי ואירחוני. בטון רגיל, כי שלא אירע בו דבר בלתי רגיל, שוחחתי עם פאצ'ושינסקי וכלתו. כנראה ששיחקתי יפה את הקומדיה. לא שאלו היכן אני גר, מה מעשי וממה אני מתקיים. בצהריים עזבתי את ביתם ופניתי לגיטו.

את אמי מצאתי יושבת לבדה באותו מטבחון שקיבלה עם ההעברה מהגבולות הקודמים של הגיטו. ישבה כפופה, חיוורת מאד. כשנכנסתי הרימה עיניה. נשקתי לידיה הטובות. לא בכתה. סיפרה על חייהם. למשפחה סיפרתי על ראווה-רוסקה. מוקדם בבוקר יצאתי מהגיטו כדי להמיר אי-אלה חפצים בכסף מזומן. כך רכשתי לי סכום כסף בשבילי ובשביל אמי. חזרתי לגיטו וחיכיתי למשפחתי. הגיע אלפרד ומבלי לפשוט את מעילו שלף מכיסו מכתב מאדמונד, שהוברח ממחנה יאנובסקי. בשורות ספורות כתב שהוא הולך למות. הוא מצטער על כי אינו רואה אותנו, שהוא נמצא בין זרים... לא הצלחנו להעביר אליו מכתב. לפנות ערב חזרתי לראווה-רוסקה. כאשר נשקתי לידי אמי לא הוציאה הגה מפיה. לאחי אמרתי שאשתדל לעמוד איתם בקשר. ברגעים אלה לא העליתי בדעתי שזאת היא פגישתי האחרונה עם יקירי, כי שוב לא אראה אף אחד מהם. רציתי לגשת לזוברז'ה, אל ההארסימוביצים, אך משהתקרבתי לבית היערן טפחה בפני המיית קולות שמחה. ופתאום פג רצוני לבקרם. מצאתי סוכה קטנה בסמוך לבית היערן והחלטתי לחכות שם עד אור הבוקר. בערך בשעה שמונה העזתי להיכנס לבית. נראה היה לי שהורי בולק הביטו בי בפחד מוסווה וקידמו פני בפחות לבביות. הבהרתי לעצמי שכאן לא אקבל עזרה כלשהי עבור משפחתי. בולק ליווה אותי כברת דרך. משיחתנו התברר שהוא אינו מודע כלל וכלל למצבי הממשי ולמצבם שם היהודים. בערב הייתי שוב בלבוב. נכנסתי אל תלמידי לשעבר, טאדיאוש קורטיץ, שקודם לכן הפקדתי אצלו אי-אלו חפצים אישיים. הקורטיצים גרו בסמוך לגימנסיה ה-11, בה הוריתי שנים רבות. רובע זה היה מאוכלס גרמנים, ויש להיזהר. את פריטי הלבוש מכרתי בעזרתו של זאפורובסקי. אצלו אכלתי צהריים, לקחתי ממנו עלון המחתרת הפולנית וחזרתי לקורטיצים. בדרך, ברחוב סדובניצקי, לא רחוק מבנין הגימנסיה, נתקלתי בטֶשלוק, שרת הגימנסיה, המוכר לי היטב. הוא לא גילה כל סימן שהוא מכירני. רק מבטו ליווה אותי באהדה לאורך הרחוב. לא תיארתי לי שבמבט-עיניים ניתן להביע אהדה והשתתפות בצער כה מרגשות.

אמו של קורטיץ סיפרה לי על היהודים העובדים בבית הספר הסמוך על שם סנקביץ': "...יהודיות כה יפות וכה עדינות, בנותיהם של עורכי-דין ורופאים לבובאים, משמשות חיילים גרמנים וחיות איתם!"..."

בערב השני לשהותי אצל הקורטיצים חשתי באווירת פחד השוררת במקום. העובדה שלא הציעו לי להתארח ולו למספר ימים בלבד, הבהירה לי את משאלתם האילמת. עונש המוות שזעק מכל כרזה גרמנית השפיע על כל אחד. ביום השלישי לשהותי אצל הקורטיצים אחר הצהריים נפרדתי מהם בלבביות, ופניתי לעבר ליצ'אקוב.

רחוב גולומב, רחוב צדדי היוצא מרחוב ליצ'אקובסקי, היה מאוכלס שירותי בטחון שונים. באחד הבתים גרו הגאיירים. על דלתם דפקתי. למזלי מצאתי את תלמידי לשעבר, את רישארד. התעודדתי. לולא מצאתיו ספק אם הייתי מעז להיכנס. החלטתי לבקש מקום לינה. אף אחד מהדיירים לא הציע לי הצעה זו. לא גיניתי אותם בשל כך. האווירה בבית היתה מתוחה. אולי גרם לכך בואי הפתאומי? שוחחנו על הכל, פרט ליהודים. הייתי משולל זהותי. לא ראו בי יהודי. לא יכול היה להיות אחרת. בטחונם שלהם ובטחוני שלי דרשו זאת. אבל הרגשתי שאווירה זו חונקת אותי. התרשמתי שהוקל להם מששמעו את המלים, שהטלתי כבדרך אגב לתוך השיחה, שלמחרת אני עוזב את לבוב. אירחו אותי יפה והלינו אותי. בבוקר נפרדתי מהבית שהסביר לי פנים.

לתחנת הרכבת קלפארוב החלטתי ללכת ברגל. בדרך, במעלה רחוב יאנובסקי, נתקלתי בטור גדול של יהודים חוזרים מהמחנה. העברתי מבטי על ההולכים. לא מצאתי פנים מוכרות. לעומת זאת נחרת במוחי מחזה בלתי-אנושי. ברגע מסויים קפץ צעיר אחד, סמוק פנים, כנראה הבריגדיר, אל האסיר שהלך בקצה השורה ואשר קנה לחמניה מאחד העוברים והשבים. הבריגדיר תקע את שיניו בלחמניה ותלש אותה מפיו של האסיר.

הגעתי לתחנת קלפארוב. קרונות הרכבת לא היו מלאים. תפסתי מקום בתא. בהיותי לבוש "כיאה", לא עוררתי כל תשומת לב.

לצריף בראווה-רוסקה הגעתי בלי תקלה. שיתפתי את שכני בעוגת החג שהבאתי. הוא לא שמח במיוחד. תגובתי דכדכה אותי. גם מגבעתי הירוקה לא התקבלה בהתלהבות. הוא אמר שבתלבושת זו אני מושך אלי תשומת לב, כמובן, שלעבודה לבשתי את בגדי הקודמים. מסרתי לו את עלון המחתרת וביקשתיו למוסרו הלאה, לפי שיקול דעתו.

הגיעו ימי כפור. הצריפים שהקימונו היו פזורים על פני הגבעות שמסביב לראווה-רוסקה. כמעט במשך כל היום נשבו שם רוחות קרות. קופאים מקור, במצב רוח קודר, צרורות עצי-הסקה על כתפינו, היינו חוזרים בימים אלה אל צריפינו.

באחד הימים סר אלינו והשתכן אדם נוסף, אבל לעבודה לא יצא. סיפר שלפני המלחמה היה תותחן, חייל מקצועי. הגיע לראווה-רוסקה כדי להסתתר מהגסטאפו. ימים אחדים ישב אצלנו ונעלם כלעומת שבא. אבל שהותו אצלנו הביאה לנו ביקור מסוכן. ביום ראשון אחד, מספר ימים לאחר היעלמו, כשעסקנו בתיקון בגדינו, נפתחה פתאום הדלת ולתוך החדר צעדו שני אנשי גסטאפו. דיברו פולנית עילגת. חקרו את שכני לחדר. הוא ענה, ואני עמדתי בין דרגשי העץ, רכון ראש, שקוע כל-כולי במלאכת התיקון של בגדי הקרועים. שתקתי. למזלנו נמשכה השיחה זמן קצר מאד. אותי לא שאלו. הלכו מבלי לבדוק את תעודותינו. עד סופו של יום ראשון זה התהלכנו מועצבנים. לא הרגשתי שבאותו יום אכלתי את כל הלחם שהוקצב גם ליום שני ושלישי. בלילה לא יכולתי להירדם. ניתחתי את המקרה. הגעתי למסקנה, שאנשי הגסטאפו לא פיקפקו כלל במוצאי הארי. גם חברי לעבודה לא חשדו בי. פעמים רבות עברתי ליד המיליציונרים האוקראינים שעמדו על המשמר בנקודות ביקורת הרכבות, ולא קרה לי כלום. אף על פי כן רדף אחרי הפחד והלך בעקבותי.

בבוקר, עם בואנו לעבודה, היינו מבעירים מדורה באחד החדרים שטרם הונחה בו רצפה, למרות האיסור החמור, ולפי תור היינו ניגשים להתחמם לידה. באחד הימים משך אליו החום צעיר יהודי שחיפש מקלט באותם צריפים ריקים ולא נעולים. מפניו האפורות והתפוחות הזדקר אף מוכר כפור ומכוסה אבעבועות. משהושיט ידיו לאש, הנחית עליו הפועל הצעיר יאן שקרב לחמם ידיו, מכת פתאום חזקה בחוטמו הפצוע. אנחה התמלטה מפיו של הצעיר היהודי ועיניו הביעו זעם ותרעומת.

אמצעי הכספיים הלכו ואזלו במהירות מבהילה. החלטתי לעשות מעשה שכמעט ונגמר בכי רע. החלטתי לנצל את זכותי לקבלת כרטיסי-מזון ולהשיג אי-אלה מצרכים. לשם כך היה עלי לפנות ללשכת הרישום בראווה-רוסקה; ובאחד מימי הפברואר, במקום ללכת עם הבריגדה לעבודה, פניתי העירה.

לשכת הרישום שכנה בבנין לא גדול, מובדל בגדר מבנין בית הספר הסמוך, תפוס על ידי הגסטאפו. עברתי מסדרון צר, נכנסתי לחדר ונעמדתי לפני שולחן, שמאחוריו ישבה פקידה אוקראינית צעירה. ביקשה ממני אישור המעיד על מקום מגורי הקבוע. מסרתי את האישור מזוברז'ה, שבזמנו קיבלתיו מבולסלאב. היא העבירה איניה על המסמך ופתאום קמה ממקומה ונחפזה לחדר הסמוך. במשיכה מהירה אחת שלפתי את הבקבוקון מקום מחבואו במכנסי וטמנתי אותו בידי השמאלית. חיכיתי. מהחדר הסמוך יצא גבר נמוך-קומה, רחב-כתפיים, לבוש אזרחית והתיישב במקומה של הפקידה ובידו האישור מזוברז'ה. לא שאל שאלות. קרא. תוך כדי קריאה הרים ראשו וסקר אותי. לא הסירותי עיני ממנו. לבסוף קם לאיטו ובפנותו לפקידה זרק באוקראינית מילה אחת בלבד: "לרשום!" וחזר לחדרו. הפקידה רשמה מה שרשמה והושיטה לי כרטיסי-מזון.

משמצאתי עצמי, סוף סוף, בחוץ פג פתאום רצוני לחפש חנות מכולת ולרכוש את חבילת המזון המגיעה לי. ירד שלח לח. מרוקן ממחשבה בוססתי ארוכות ברחובות העיירה. לבסוף נכנסתי לחנות מכולת וקניתי מצרכים. אבל מאז לא ניצלתי עוד את כרטיסי המזון. כל השבוע הבא הייתי במתח נפשי, אכול חששות, שמא תקרה תקלה, כי הרי כעת אני כבר ברשימת תושבי ראווה-רוסקה!

משרדי החברה וצריפי המגורים נמצאו בעיבורה של העיר. מגעינו עם תושביה היו רופפים מאד, ומגעי שלי לא היו קיימים כלל. ביום ראשון היינו נשארים בצריף. רק פעם אחת בלבד יצאתי העירה, לכנסיה. אבל בתוך ההמון שמילא אותה הרגשתי את עצמי גרוע יותר מאשר בצריף. מסתבר שנגמלתי מחברת אנשים רגילה ומבלי לחכות לסיום התפילה עזבתי את הכנסיה.

באותו אחר הצהריים נודע לי כינויו המחתרתי של שכני ב-א.ק. מעולם לא דיברנו על יהודים, אפילו לא על יהודי ראווה-רוסקה. לעומת זאת היה חברי-לגורל מתאר לפני בלהט רב ובצבעים ורודים את העתיד הקרב ובא, כאשר הצבא הסובייטי יפלוש לפולין וה-א.ק. יפתח בפעולה. מעולם לא העלה את האפשרות להיעזר ביהודים, כבכוח ממשי, שיש לארגנו למלחמה בגרמנים. אל המאורעות האיומים בראווה-רוסקה, אל חיסולם האכזרי של היהודים בידי הגרמנים, התייחס כאילו התרחשו על פלנטה אחרת. אטימות מוחלטת זו נראתה לי לעתים כשתיקה שבהסכמה.

באחד הימים הופיעו בדירתנו שני אנשים. הוא: גבר בגיל העמידה, צולע, נגר מומחה. היא: צעירה, בלונדית, עיניה כחולות. אולם מראה פניה היהודי בלט לעין כל. הוא הציג אותה כקרובת משפחה. רק בערב לאחר העבודה היינו נפגשים עם דיריים חדשים אלה. היא דיברה פולנית רהוטה במבטא האופייני לפולנים מהאזורים המערביים של פולין. הכניסה סדר בדירה. התנהגה בחופשיות רבה. שותפי לדירה לא הגיב תגובה כלשהי על נוכחותם של הדיירים החדשים, כאילו לא ראה אותם כלל. אני השתדלתי לא לשים-לב אליה. רק פעם, משנפגשו מבטינו, הופיע לרגע קמט מאונך על מצחה החלק...

יום אחד העבירו חלק מקבוצתנו למחסנים בתחנת הרכבת. ציוו עלינו להכניס בהם סדר. בצהריים, כאשר התיישבנו לנוח, נשמעו לפתע מטחי יריות ברובע זה של העיר. הגרמנים חיסלו את שרידי היהודים שבעיר. הקליעים נפלו בסמוך לנו. מנהל המחסן מסר לנו, שכפי הנראה, מסתתרים יהודים בסביבה. כעבור רגע קט פרצה לתוך דלתו הפתוחה של המחסן נערה יהודיה מחפשת מסתור. אבל המחסנאי גירש אותה באכזריות החוצה. כנראה שהבחורה הכירה אותו, או אולי עבדה במחסן זה, מפני שפנתה אל המחסנאי בשמו, בהתחננה לפניו שיחוס עליה. אך זה, בפנותו אלינו, כינה אותה "יהודיה חסרת בושה". אחר מקרה זה עוד המשיכו להגיע אלינו, במשך כמה ימים רצופים, הדי יריות. הגרמנים ירו ביהודים בודדים שלכדו.

בימים קשים אלה הופיע בצריף השכן גבר צעיר. אחר כך באה אישה ואיתה נער קטן. היו אלה יהודים שחיפשו מסתור. בחרדה הסתכלתי כיצד הפועלים משתכרים כל ערב. לא יכולתי להירגע. ניצנץ במוחי הרעיון שעלי לעזוב את ראווה-רוסקה. הרעיון הזה לא נתן לי מנוח. חג הפסחא הקרב היווה נימוק נאות לנסיעה. על תוכניתי זו הודעתי לחברי-לגורל.

 

ושוב לבוב

בקרון הרכבת הגעתי למסקנה שלא יכולתי עוד להמשיך לשבת בראווה-רוסקה. קשה היה לחיות באווירת המאורעות האחרונים. ביחד עם זה ידעתי שנוסע אני ללבוב בלי כל תכנית. תוך כדי נסיעה היה עלי להחליט איפה להשתכן. לגיטו לא אחזור. אם כן, לאן? ירדתי ונעמדתי לפני כנסיית אננה הקדושה, שבקרבת רחוב זיגמונטובסקי, שם גר אוסטאכוביץ. כשנכנסתי לשער הבית נדמה היה לי שלא אני חזרתי ללבוב. השהות הממושכת בראווה-רוסקה והכורח הפנימי המתמיד להציג זהות אחרת טבעו בי עקבותיהם. בעלותי לקומת הדירה, בה התגורר אוסטאכוביץ, העפתי מבט לתוך שמשת הדלת המזוגגת. נדמה היה לי שהפנים הניבטים אלי אינם שלי.

אוסטאכוביץ התגורר עם אשתו, ילדו ואמו בדירה לא גדולה. חלונות החדר והמטבח יצאו לגזוזטרה הפונה לחצר. מיומי הראשון הרגשתי את עצמי בדירה זו כבכלוב. כל צעד בתוך דירונת זו נראה היה מבעד לשלושת החלונות ונדמה היה לי שדיירי הבית מציצים לתוכם. לא יכולתי לשכוח את מבטה החשדני של השוערת בה נתקלתי בשער.

אוסטאכוביץ חלק עמי את מיטתו. לא רציתי לגרום להם טרדות ואי-נעימויות. היה עלי למהר ולצאת, אבל  ל א ן?  המקרה בא לעזרתי. אוסטאכוביץ פגש את אחד מתלמידי לשעבר, נוֹידֶק, וזה סיפר לו שהוא מחפש עובד, שיעזור לו במפעלו. בלי היסוסים קיבלתי עלי עבודה זו. ועוד באותו יום לפנות ערב חציתי את שער הגן ברחוב שימונוביצ'י 7. על השער התנוסס שלט: "חברה לתובלה, א. נוידק".

היתה זו וילה ששכנה בקרן הרחובות השקטים שימונוביצ'י ומוֹדזֶ'ייבסקי. בייחוד הבהיק בשממונו רחוב מודז'ייבסקי. לאחר כמה ימים סיפר לי נוידק, שעבד אצלו מהנדס צעיר, אחד ממכריו, פ. מודלינגר, שבבגדי-סבל חש עצמו כה בטוח עד שהחל לבוא לכיכר השוק הסמוך "אוניה ברז'סקה", בסביבה בה התגורר קודם לכן. אך באחד הימים לא חזר למשרד.

בווילה היו דיירים שונים. במרתף התגורר נגר ואשתו. שניהם קשישים. את קומת הקרקע תפסה יוזפה נוידק ביחד עם בנה דז'ידק ואחותה. דייר הקומה הראשונה היה רווק זקן, דאשק, שעבד בתחנת הרכבת הראשית. ה"משרד" היה בעצם חדר שהוקצה בבית הנוידקים. אל המשרד הוליך מסדרון עם מוצא לגזוזטרה קטנה ולחצר. בכדי להגיע למשרד צריך היה לצלצל בדלת הכניסה למסדרון. החדר הסמוך למשרד היה פנוי וזמנית השתכנו בו כדיירים חיילים הונגרים.

הציוד של "החברה לתובלה" כלל משאית בת שני טונות מהרכוש הסובייטי ועגלה רתומה לסוס אחד. בסוס הזקן, השחור, טיפלה במסירות מיוחדת אמו של תלמידיץ. "הגברת עם הסוס השחור" – כפי שכינוה – היתה דמות ידועה ואהודה ברובע המסחרי. עם מות הבעל התרוששה משפחת נוידק, והאלמנה היתה למשענת הבית. במשאית טיפל דז'ידק נוידק.

בעוברי את שער הווילה לא שיערתי ש"חברת נוידק" תהיה לזמן ארוך ביתי ונמל-מבטחים!

בהתחשב בבטחוני שלי ובחשש לאסון העלול לבוא על בעלי הווילה – לא יכולתי אפילו להעלות בדעתי לצאת ממנה. לכן נאלצתי לארגן את העבודה כך שמבלי לצאת החוצה אוכל להביא את מירב התועלת. הטלפון במשרד היה לכלי העבודה העיקרי שלי. בדרך זו קיבלתי הזמנות להובלה, ארגנתי את ביצוע העבודה וקבעתי את המחירים. בגביית התשלומים עסק מנהל החברה, בנה של גברת נוידק. הוא היה נציג החברה כלפי חוץ ועמד בקשר עם המשרד הגרמני, שלמרותו היו נתונות כל חברות התובלה בלבוב. במצב-רוחו של הגרמני, המנהל אותו משרד, היו תלויות ההזמנות להובלה וכמו כן הקצבת הדלק למשאית ומספוא לסוס. לכן לא שכח מנהל החברה שלנו את חובתו לכבדו כל שבוע בעוגה.

במשרד ביצעתי את כל עבודות הניירת ובמידת האפשרות גם עזרתי לאבס את הסוס. כמה עסקות תובלה מוצלחות הבטיחו לנו, בימים קשים אלה, שפע מזונות. כמובן שלא נמנעו מאיתנו גם מצבים קשים. המשאית, אמצעי התובלה העיקרי שלנו, היתה מתקלקלת לעתים קרובות ועלי היה למצוא פתרון לבעיה הסבוכה של השגת חלקי-חילוף, בלי שאצטרך לצאת מהמשרד. את זאת עשיתי באמצעותו של דאשק, דייר הקומה הראשונה, שהצלחתי לרכוש אהדתו. הוא ידע את הדרכים למחסני הרכבת, בהם אוחסן שלל המלחמה הסובייטי. שם נמצאו חלקי-חילוף שונים. לפעמים נקלעתי למצב מביך, כאשר הוצע לי להתלוות את הנהג באחת מנסיעותיו. במשך עשר שנות עבודתי בגימנסיה הלבובאית ה-11 הייתי ידוע לציבור גדול מדי. על צלצול בדלת הכניסה לא הייתי מגיב מיד. רק לאחר בדיקה מדוקדקת מבעד ל"עין" שבדלת המשרד, הקבועה מול דלת הכניסה, הייתי פותח את הדלת ומזמין את הלקוח. דז'ידק (אלויזי נ.) השתדל – עד כמה שניתן – לטפל בעצמו בלקוח.

כלוא בווילה ומוזהר שלא לצאת ממנה – לא היו לי כל ידיעות מאמי ומשפחתי. דז'ידק ניסה לקשור קשר עם אחי אלפרד, אבל ללא הצלחה. דז'ידק לא ידע מה וכיצד לפעול כאשר בריגדת העבודה יצאה ממגרש התערוכה; ואולי לא עמד לו אומץ-לבו. על חיסול הגיטו קיבלתי ממנו ידיעות מצומצמות בלבד.

באחר צהריים אחד מימי ראשון, בסתיו 1943, ראיתי מבעד לווילונות שבחדר השינה קבוצת יהודים החוזרים מהעבודה. אחרונה בשורה נחפזה צעירה יהודיה בראש רכון תוך התאמצות להשיג את הקבוצה.

באמצעות הרדיו נתקיים עדיין הקשר ביני לבין העולם. בדריכות עקבתי אחר ההתרחשויות בחזית. בווילה הופיעו משתכנים חדשים. היו אלה עובדי-רכבת גרמנים, שגברת נוידק השכירה להם את החדר בקומה הראשונה. לא נפגשתי איתם. לעומת זאת, בחדר הסמוך למשרד התגורר במשך זמן מסויים הונגרי אחד בשם שאנדור שהיה סמל בצבא וסחר בזהב. פעם הראה לנו שלט-אבירים מקורי עם תמונת "האם הקדושה" מרוקעת בתוך לוח הזהב. הוא התעניין מה מחירה של שכיית חמדה עתיקה זו.

לעתים נוצרו מצבים מביכים. אצל הנוידקים התארח קרוב משפחה מווינה. ללא אזהרה הזמינה אולתי גברת נוידק אל השולחן, לארוחה, והושיבה אותי מול האורח. זה פתח איתי בשיחה וקרא בשמי. הוא היה בלתי-מוכר לי לחלוטין, אך הסתבר שזמן רב לפני המלחמה התארח אצל הנוידקים. לדבריו, שנאמרו לפי תומו, לא השתניתי הרבה ומראה פני צעיר מאד. משסיפרתי על כך לגברת נוידק, לאחר שזה עזב את הבית צחקה עד לדמעות. לא פעם עמדתי משתאה נוכח גילויי אומץ-לבה שגבלו בסכנת נפשות. למשל: מטעמי בטחון היה עלינו להעביר את פרופסור ק. קוראני, יהודי במוצאו, מדירה אחת לאחרת ודווקא בשעה שהגסטאפו ערך מצוד בסביבה הקרובה, והיא, גברת נוידק, למרות הסכנה, ביצעה העברה זו ללא כל היסוס ובתושיה רבה. הצטיינה בעוז-רוח ובצלילות הדעת.

באחד מימי אוקטובר חזר דז'ידק מזועזע מביתו של לקוח שהתגורר במעלה רחוב ליצ'אקובסקי. הוא סיפר שברחוב רובץ ריח-צחנה כבד, מחריד ומחניק של גופות אנשים נשרפות. אנשים אומרים שהגרמנים עומדים לברוח מלבוב ולכן הם מוחים את עקבות פשעיהם.

לא תמיד ניתן היה להישמר מפני ביקור בלתי צפוי. לעובד הרכבת, שגר בדירת הקומה הראשונה, היה ידיד שבעוברו דרך לבוב נהג להיכנס לחדר האוכל מבלי שיזמינו אותו. פעם ביקש להשאיר מזוודה לזמן קצר והתנהג בצורה מוזרה. ברגע מסוים, בספרו בקול רם על קייב, פתח את המזוודה ותוך כדי צחקוק הוציא מתוכה תצלומים – תמונות של הוצאה להורג, ביחידות ובהמון. תוך ביטויי-גנאי וגידופים "הסביר" לנו תמונה אחת המתארת יהודי, שלדבריו הוא עצמו הוליכו לגרדום.

מזמן לזמן הייתי מקבל בטלפון הוראות עבור דאשק ומוסרן לו בבוקר עם בואו למשרד. היה זה איש חולני והשיעול הציק לו, בייחוד בימי סגריר, בהם לא יצא לעבודה. בדיוק ביום שכזה יצאתי מתוך היסח הדעת מן המשרד אל דירתו. משפתחתי את הדלת ראיתי ליד מיטתו את הרופא המוכר, דוקטור איגנארוביץ. לא החלפנו מלים בינינו. מסרתי את ההוראה לדאשק וירדתי למשרד. הייתי מרוגז ומעוצבן. חששתי שמא אישיותי היתה לנושא השיחה בין דאשק לרופא. מאחת השיחות עם גברת נוידק שמור היה בזכרוני תיאור אופיו של דאשק, שלא השרה עלי אופטימיות יתרה... גברת נוידק היתה מודאגת מאד ממקרה זה. לכן חיכיתי בחוסר סבלנות לביקורו של דאשק במשרדי. והנה לא חשתי כל שינוי ביחסו אלי, שהיה כתמיד לבבי מאד. העתיד לימדני שיש ואדם החשוב במוסריות מפוקפקת – מוכיח עצמו לאורך כל הדרך, שעל אף הנסיבות הבלתי-אנושיות לא איבד צלם אלוהים.

ככל שהתמשכה המלחמה כן הוסיפו הגרמנים הגבלות על תושבי לבוב. צימצמו את שעות הספקת הגז לבתים. הגבלה זו כמעט והביאה אסון מחריד על הווילה. בבוקר אחד מימי ינואר הראשונים של 1944, זעזעה התפוצצות חזקה את הווילה. רק לאחר זמן, משנרגענו, התברר לנו שהתפוצצות הגז אירעה במרתף, מקום מגוריהם של הישישים. שני הישישים נכוו קשות ונפטרו בבית החולים.

בכל העניינים טיפה גברת נוידק לבדה. התפעלתי מתושייתה להשתלט על מצבים כה סבוכים ומסוכנים. היא סיפרה לי שבשנת 1939, כאשר הגרמנים התקרבו ללבוב והפגיזו את רחובותיה, נורה ידידו של דז'ידק, ברנקביץ שמו. יומיים שכב ברחוב ואף אחד לא התעניין בו. אז ציוותה גברת נוידק על בנה לרתום את הסוס ויחד העלו את המת על העגלה וקברו אותו. לאחר קבורת הישישים נראה היה לי שהיא מתוחה ומעוצבנת. הסיבה לכך התבררה במהרה. לא עבר שבוע וקרובי הישישים הופיעו ודרשו את הירושה. הוסיפו וטענו, שהישישים בודאי הסתירו יהודים ותמורת תשלום "נכבד"... הרי הם לא עבדו כלל ובכל זאת התקיימו יפה!... מתברר, שגברת נוידק ידעה על כך ולכן גם מיהרה ושילחה אותם הביתה באומרה להם לבוא ביום אחר. עם לכתם הכניסה אותי בסוד העניינים.

מאחורי הקיר בשכנות עם הישישים הסתתרו אם יהודיה ובתה, והיא החליטה להודיע מיד על התקרית לבעלה שעבד כפחח בבתי המלאכה של הרכבת. המצב שנוצר דרש פעולה מהירה. קרובי הישישים עלולים להופיע בכל רגע, ובמקרה זה חייבים נהיה לאפשר להם לסרוק את הדירה. גברת נוידק הוציאה את שתי הנשים ממחבואן. מפוחדות וחיוורות עברו בקושי דרך המשרד. כפי שצפוי היה הופיעו הקרובים מיד, אבל את היהודים לא מצאו. אחר כך נודע לי שהפחח הצליח להעביר את הנשים לכפר הפולני שמיאנובקה ולהסתירן אצל אחד האיכרים. כולם עברו את הכיבוש הנאצי וניצלו.

כרגיל, היתה גברת נוידק סרה כל ערב לאורווה ומטפלת בסוס, והנה כמה ימים לאחר מקרה זה פרצה לפתע למשרד וביקשה ממני ללכת איתה. אמרה כי מישהו נמצא בגן. למרבה הפתעתי ראיתי בשקע שמתחת למרפסת נער מסתתר. גברת נוידק, הכירה בנער שזהו בנו של הפחח. דייר לא-צפוי זה נשאר באותו מחבוא עד לצאת הגרמנים מלבוב.

בחזית המזרח חלו תמורות מיום ליום. ההתרחשויות בחזית השפיעו גם על עובדי הרכבת שהתגוררו בקומת הווילה. באחד הערבים סר אחד מהם אלינו – מעשה שקודם לכן לא עשה – ופתח איתי בשיחה ארוכה. התמרמר על המלחמה, מתח ביקורת על מנהיגיו, חזה תבוסה מוחלטת של הגרמנים. סיפר על סיסמות אנטי-מלחמתיות המופיעות על קירות תחנות הרכבת. הייתי מופתע מווידויו. עד אז לא שמעת תלונות מפיו של גרמני. לא ידעתי כיצד להגיב.

חזית המזרח קרבה ובאה. במהלך הקרבות עברו מספר עיירות במזרחה של לבוב מיד ליד. קרבות עזים התנהלו ליד ברודי. במשך לילה אחד גודש רחוב מודז'ייבסקי בטנקיסטים גרמנים. לאורך הרחוב עמדו טורי טנקים חדישים. מומחים צבאיים בדקו את כושר פעולתם. צבעים הסירו את הכתמים ממשטחי הטנקים ובתבנית מיוחדת ציירו על הצריחים את אות הקרב: נמר. מוסתר מאחורי וילון, שכיסה את חלון המשרד, הסתכלתי בעבודת הגרמנים. ברחוב הצר, בין הבתים ובתוך העצים, היו הטנקים מוסווים היטב מעיניו של מטוס הסיור הסובייטי. על אף הימצאותם של חיילים רבים ברחוב שרר בו שקט. לא נשמעה זימרת הטנקיסטים. החיילים לא סרו לבתים הסמוכים, כפי שהיו עושים בוודאי לפני זמן לא רב.

באותו זמן נתקבלה מהמשרד הראשי של חברת התובלה הודעה, שעל כל אמצעי התעבורה להתפנות מערבה. חברת א. נוידק לא חזתה צעד שכזה. הכורח בתיקון המשאית אמור היה לשמש סיבה והצדקה לדחיית הפינוי למועד מאוחר יותר.

במחצית השניה של יולי 1944 הופגזה לבוב. בסמוך לווילת הנוידקים היתה וילה יפה אחרת, של המהנדס שרינג שנורה בידי הגרמנים. בווילה זו השתכנה פלוגת ס.ס. ממונעת. ב-27 ביולי, לפני הצהריים, בא פתאום דז'ידק למשרד והודיע שה-ס.ס. עוזבים את וילת שרינג. אחד הקצינים אמר לסקרנים שהתקהלו סביב, שזמנית יוצא הצבא את העיר, אבל הם עוד יחזרו.

בפעם הראשונה, לאחר למעלה משנה להיות כלוא, יצאתי מווילת הנוידקים. במעלה רחוב ליסטופאד התקדמה שרשרת חיילים גרמנים חבושי קסדות וחמושים בנשק אנטי-טנקי, ללא שירה, כשפניהם מערבה. קהות מוזרה ירדה עלי. עד סוף היום הוציאו מווילת שרינג חפצים שונים ומצרכי-מזון. דז'ידק הביא כמה בקבוקי מיץ-פטל, שלל ממרתפי ה-ס.ס.

הגרמנים יצאו. עד הערב לא התרחש משהו מיוחד. הצבא הסובייטי לא נראה עדיין. לעומת זאת פשטה שמועה שללבוב עומדת להיכנס דיוויזיית ה-ס.ס. האוקראינית "הליצ'ינה", וזו תבצע טבח באוכלוסיית העיר. קמה בהלה.

"וכי כך תיראה שעת השיחרור המיוחל?..." שאלתי את עצמי, "עלי לשוב אל זהותי!" הוצאתי מהמגירה מכשיר-גילוח. ראשית כל, להוריד את... השפם! במראה ראיתי את פני הישנים שכמעט נשכחו ממני. "אלה הם פני!..." חייכיתי למראה.

בערך שמונה בבוקר יצאתי לרחוב מודז'ייבסקי. ברחוב צעד חייל סובייטי, החייל הראשון שפגשתי, והוא נער כבן שבע-עשרה, שאפודת מגן מוצמדת לחזהו הנערי. סיפרתי לו על

ה-ס.ס. "הליצ'ינה" המאיימת על העיר. הוא פרץ בצחוק לבבי: "המפלצת הנאצית נמחצה! שוב לא תטיל אימתה!..." באותו יום נכנסתי לשטח הגיטו. לא יכולתי להבחין היכן הם הרחובות הישנים. כל השטח היה מכוסה תלי חרבות, בתים הרוסים ושרופים. אספתי מעט אפר מאדמת הגיטו ואמרתי "קדיש" לזכר הנספים. חזרתי הביתה, לווילת הנוידקים.

 

אחרית דבר

בקיץ 1945, זמן מה לאחר סיום המלחמה, פגשתי בלבוב יהודי מכר ממגרש התערוכה, במדי קצין פולני, חסר רגל אחת ונשען על קביים. הוא היה קרובו של בראטטר, שעבד באותו אגף במגרש התערוכה בשנת 1942. מפיו שמעתי על גורלו של אחי האהוב אלפרד. אחי נפצע ברגלו בהתפוצצות מקרית. האמין שאבוא לעזרתו ורבות דיבר על כך. באחד מימי אוגוסט 1943 הופיעה פלוגת ס.ס. במגרש התערוכה ולקחו איתם את אחי ועובדים נוספים. אלפרד נספה.

נספתה גם אחותי. לפי סיפורו של אחי הוציאוה מתוך מרתף, ששימש מחסן-עורות ברחוב ז'ולקייבסקי, בו הסתתרה. אמי נספתה בגיטו. שם נספו גם רבים מקרובי.

 

                                                                                    (מפולנית: חיים רשף)

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial