מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אבא קובנר – מעין וידוי

אבא קובנר, "מעין וידוי"

מעין וידוי: חוששני שאין לי בנושא זה מידע אובייקטיבי. לא מפריד בין חוויה אישית ואובייקטיבית. מכל קטעי חיי פחות רואיינתי על זה. בדרך זו או אחרת, את תשתמשי בחומר. אני יהודי עם תחושות של דברים בשעתם. תחושתי היא שאנו חיים במפנה משברי גדול, שגורם לי לכבוש תוכחות. עלו בי תחושות צער, מרירות. כמעט כל הדברים שאני הולך לאמרם, לא נגעו בי אישית. היחס לסובייטים, לגרמנים – ולהבדיל בארץ – דברי מבטאים נסיונם של חברים ומיודעים. אני יודע היום יותר מאי-פעם שבדברים יסודיים אתה משקף תחושות של רבים, אבל לא לגמרי. לי זכורות שלוש תחושות נוקבות: חוויות של הלם מקץ המלחמה, המודעות למימדי החורבן, לעבור בדרכי הבריחה ערים ועיירות ולראותן ריקות מיהודים, כחוויה מצטברת עד הרי הקרפטים, ולפני שהצטברו הסטטיסטיקות. היה הלם של היקף החורבן, שלא שיערתיו. אמרתי: העם היהודי לעולם לא יהיה מה שהיה.

החוויה השניה: משבר האינטרנציונליזם. האכזבה מהגויים. הייתי שייך לציבור הצעיר היהודי, שהאמין בין שתי מלחמות עולם בשני פני החברה היהודית ובדוגמה המהפכנית. החשפותי כלפי דיוקנה של ברית המועצות כבונה חברה, משחררת שטחים ומתייחסת לאחרים, וההלם שלנו אין מה לצפות ממנה. עוד הייתי כל כך נאיבי, שחיברתי עוד תזכיר, שכמעט שלחתי לסטאלין על חידוש חיים יהודיים. נפגשתי עם הוויה זו ביער, עם סופרים וכו'. היתה מעל למה שיכולתי לשער. צריך הייתי מאד להנעל בפני זה כדי להמנע מחשבון נפש.

הדבר השלישי: דלות הישוב ומשאביו לנוכח צרכי השעה. בדימוי כמעט רומנטי – כשם שכמעט הופתעתי לטובה מכתמי הירק הרבים בארץ (בניגוד לדימוי שהיה לי), כך נדהמתי להיווכח כמה עמד הישוב בדלותו מול השעה.

מההלם היהודי הגדול התגבש לי הרעיון, שצמח עוד בגיטו, של מה שאחר כך קרם עור כמניפסט של חטיבת שרידי מזרח אירופה, להמשך המסגרות הישנות, כי הרי קרה לנו משהו. צריך למצוא דרכים אחרות לשקם עצמנו; לא בשם מסגרות שצמחו בעולם ששקע. זה נענה בהד בלתי רגיל בקבוצות בשארית הפליטה. המניפסט בבוקרשט ובאיטליה – הרגשתי שאני פה לרבים צריך למקד הניצוצות שנותרו סביב יעדים מצומצמים ומחודדים, ולחזור ולחיות. איך? בזמן ששהיתי בלובלין וראיתי המתלקטים ואיפיונם, ואחר כך ראיתי הציבור הגדול ברומניה שלא עבר בליבת החורבן, ההתחדשות לא תבוא מאליה. כאן נהיתה לי היתקלות בנציגי ארץ ישראל.

משבר האינטרנציונליזם ייאש אותי יותר מהחורבן היהודי. אם ברגעים הקשים ביותר בגיטו האמנתי שאי אפשר למחות את העם היהודי, חולשת הפיזור תהיה כוחנו. משבר האינטרנציונליזם עשה לי חורבן רוחני.

אף פעם לא הייתי אדוק לא למרכסיזם ולא לקומוניזם, והייתי רחוק גם מלכתוב "מכתב לחייל האדום". הרגישות המוסרית אצלי קבעה ולא האידיאולוגיה. נזדעזעתי מהשחיתות המוסרית. משק בנוי על הונאה, גניבה, צבא שבנוי על דיווחים שקריים, שגורל אדם איננו ערך. אהבתי אותם אישית. ועד היום אני אמביוולנטי כלפיהם, כי הם המשחררים.

לא תיארתי לעצמי את עומק מימד האנטישמיות אצלם, שזה איננו שריד הכיבוש הגרמני. העמדות אצל חברי השתנו הרבה יותר לאט מהמציאות. הדבר הלא מבושל הוא נסיון אישי. לא יצא לי לעבוד בקואופרציה עם נציגי המשטר. במחתרת ולא במחתרת. כשעובדים יחד, נוצר קשר אחר (חייקה גרוסמן). לא היתה לי אחוות-נשק עמם. נוכחתי בפחדנותם של מפקדים יהודים להתגלות כיהודים. ראיתי אנטישמיות אך לא סבלתי ממנה. אני זוקף הרבה דברים ביער על חשבון התנאים הקשים. עם השחרור ראיתי מחלה ממארת ולא כתמים על השמש. הטריד אותי "עתיד האנושות", אם זהו סמל העתיד. אחרי יום שלם בארבע עיניים, שסיפרתי למאיר יערי הכל, הוא התהלך הלוך ושוב: "אם לא אוקטובר – אז אין כלום!" לא קיבלתי זאת. הרבה מחברי "התיישרו" עם הקו מתוך החשבון "מה האלטרנטיבה לרוסיה".

מוילנה עד האזור הלכה קבוצה מסויימת, ויטקה, רוז'קה וכו' – היינו במילייה תרבותי מגוון: היו איתנו קומוניסטים שהלכו עמנו כל הדרך, נשארו סוציאליסטים ועזבו הקומוניזם. אחר כך – רעיון האחדות, האחווה החדשה.

בכל  התקופה הזאת, מקץ המלחמה ואילך, איתרע מזלי שלא חייב הייתי לתת תשובות מפלגתיות, וזה איפשר לי להגיע למסקנות עצמאיות ביחס לברית המועצות. לא השתתפתי במוסד, לא שיקמתי מפלגה, שלא כמו אנטק, חייקה, האסיאתים. משקמי התנועה מחוייבים להתיישר לפי קו.

אלמלא פעולת הנקם, ואז הייתי נשאר באירופה עוד שנה-שנתיים, הייתי מייצג דעה של רוב-רובה של שארית הפליטה, גם בביקורת, גם בקונסטרוקטיביות.

אולי זה היה לוקח עשר-חמש עשרה שנה שהרוב היה נוכח לדעת שהמקום בו יש עוינות ממלכתית כלפי היהודים היה במזרח אירופה.

(לחפש מאמר "האויב במזרח הוא" אבא קובנר תקופת ערב פסח בולגנין).

התקל הראשון שלי בענין היה בבוקרשט. אמרתי להם: חברים, אני מריח ריח של רקבון. תנועה על סף הבעירה אך בלי האש. הענין הסובייטי התחדד בארץ: כשעברתי הגבול לגריאץ', פניתי אחורה ירקתי. בדו"ח הראשון שלי של שעות מרובות לפני צמרת התנועה ראיתי שמעבירים פתקים. אליעזר פרי העביר פתק. צבי לוריא אמר לי: הוא כתב "הוא מדבר כמו פאשיסט". בסך הכל אמרתי להם שאין שום ערך למגעים מתווכים לסטאלין. או סטאלין או כלום, חסר ערך.

המפגש עם הארץ – אמביוולנטי. אלה שהתחנכו לקראת הארץ ובצינורות תנועתיים, עברה עליהם חוויה מחדשת, מרעננת. וגם אני זכיתי לה. זה נכון שצביה ואנטק הודרכו על ידי "מה יגידו עלינו בארץ, מה תחשוב התנועה". לא כן אנחנו. אנחנו היינו יותר צעירים מהמרכז בורשה, שהיו גם מהמחתרת הפוליטית, שהכירו ההנהגה בארץ באופן אישי. לא נשאר בגיטו בסביבתי איש שהכיר אישית את חזן ואת יערי. לא כן צביה ואנטק והלמן. מלובלין ואילך ידעתי שיהיה לי __________ קשה. החברים המנהיגים בארץ ניסו ליצור עמי קשר. המברקים לא הגיעו. האחרים מצאו מיד שפה משותפת עם מנהיגיהם בארץ. א"כ גם לאנטק, גם לצביה הרבה ביקורת. כל התנועות החלוציות יש להבינן בהקשר של מה היתה בשבילנו הארץ - היעד הנפשי והאינטלקטואלי ששום אסון לא מחה את זה. בשנים שמיד אחרי המלחמה גם בתודעת "עמך" הארץ לא נצטיירה על בעיותיה והריאליה שלה, אלא משהו הרבה יותר "למעלה": גאולת-נפש. הציפיות היו כל כך גדולות.

המפגש היה אמביוולנטי. על המובן מאליו אין מה לדבר: כולנו יהודים, רצו בנו וכו'. על המובן מאליו לא אומרים תודה. בתוך זה היה עצב. מהצד הארגוני, לא שיערתי שעד כדי כך איננו ערוכים למצב החדש: ההמתנה ברומניה לספינה ב-45'. המאמצים האדירים-הקטנטנים שנעשו. יותר ויותר התברר לי, שאמנם רוצים לפעול גדולות, אך אין היכולת. הרי היה ברור שיצטרכו לקלוט את שארית הפליטה, מה הכינו לקראת זה? הייתי בטוח שיש כבר צי צללים המחכה, ולא היה. אם בעניין חציית הים עוד היה "המוסד", התקשיתי להבין שני דברים אחרים: העמדה האידיאולוגית כלפי ההעפלה והעליה: לא מעטים דיברו בשתי שפות, אחת המתחייבת לומר  כנגד ___________, והשניה שהיתה בלב, שאמרו שזו עליה קטסטרופלית, וצריך להיזהר ולמתן. מאיר יערי החזיק עוד ב-45'-46' בדעות סלקטיביות שמלפני המבול. זה הוליד דעה בפולין, שחברינו קיבלו אותה: מצפן להולכים ועוגן לנשארים. ואנטק מטשטש האמת. האמינו שיש לשקם החיים במזרח אירופה וגם לעשות בריחה והעפלה. הפחד מפני הריסת ה"יש" על ידי הגל הסטיכי. כולם מפא"י וכו'. הם לא היו ערוכים לשטפון: אנחנו היינו שטפון. כל הטיפול במחנות העקורים לא נראה לי, כי זה היה בהתניה ביכולת חציית הים. כמות האוניות, האנשים והכסף, לא עמדו בשום פרופורציות לכמויות.

חבלי קליטה. הדבר המאפיין והצורם: תחושת הפטרונז', במקום ערוצים פתוחים, לב פתוח. רוב חברי, שלא רצו להיקלט בקיבוץ, אם לא הגדירו עצמם למפלגה מסויימת מיד, טעמו את טעם הפטרונז'. היית צריך מישהו שידריך אותך למישהו, שיתן לך פטרונז' – והיית אסיר תודה. אחרי זמן מסוים, יש לך התקוממות נגדם. החברה הישראלית בנויה מפלגות-מפלגות, עם הרבה פחות סובלנות מאשר היום. מודעות מפלגתית מאד גבוהה ובעיקר במפלגה השלטת. זהו טובת המדינה וטובת המפלגה. קליטת אנשים, עברה המסננת של: האם זה טוב לנו. הכי קשה היה לעכל את הבלתי-מוגדרים. הפטרונז' כלל גם יסוד רוחני מוזר. האנשים ידעו מה טוב גם לאחרים, ואם ביקרת משהו היית נדרש ל"התערות", לנהוג כמו ישראלי, כמו שצריך.

התקנאתי בחברי באוסטרליה, שנקלטו על ידי הסביבה ה"גויית" שם יותר יפה מאשר כאן. חברי שנטשו את הגרעין לנו שבועות בשדרות רוטשילד, כי לא רצו להזדהות פוליטית עם מפלגה.

הקשיחות שבה נתקלו היתה אי הבנה גמורה למה היתה השואה: "הייתם צריכים לעלות לפני היטלר". אי הבנה גמורה מה קרה שם. זו אהבה עצמית אדירה, שכיוון שאתה הקרבת למען עם ישראל אתה יודע מה טוב. דלות הקליטה. גרעין הפרטיזנים שלי, שרציתי לשקם האנשים רוחנית ואחר כך יעשו מה שירצו. הצעתי להם הקיבוץ שלי – אילון (החבר'ה שעלו לפני המלחמה) – הם לא יכלו לקלוט אותנו, כי לא היו להם צריפים. כך נקלענו לעין החורש. בסך הכל היינו שלושים איש. ומה בדבר אלפים? לא היתה מחשבה ב-44' שצריך להתכונן לפליטים. רתיעה הגובלת באי-אמון בסיפורי הניצולים. זה דבר שסגר עד משפט אייכמן את סגור-ליבם של רבים. במחנות העקורים לא היו מודעים לבושה. כאן כן. תחילה לא האמינו שזה לא מוגזם. אחר כך היו שאלות מביכות ופוגעות "איך ניצלתם", "איך לא נלחמתם". יחד עם הרבה טוב-לב היתה קשיחות.

רק ב-47' התחיל הנושא של השואה לעניין והפך להיות מרכזי רק לאחר קום המדינה, עם העליה מפולין. לפני כן נפגשנו עם פלמ"ח וכו'. לא בתי ספר. בקיבוצים – כן. מאד מצומצם, סלקטיבי. זו היתה תקופת מעבר מדלות לרווחה יחסית: מצריפים לבתים. נתנו לנו כמה חודשים להיות בבתים. וזוכרים לנו זאת עד היום. האמת, גם עם מלחמת השחרור לא הזדהו.

מבנה החברה הישראלית גרם לכך שהיה פער מהותי בין היעדים שהציבה לעצמה האידיאולוגיה הציונית והמנוף הפוליטי, ובין הכלים שהכינו לקראת ________ההיפרטרופיה של סגירות מפלגתית. כאן עסקו בפילוגים כשאנחנו במשרפות. ההדים היו עד בואנו: למאוחד או לאיחוד. בן-גוריון רצה אותי: "למנהיג כמוך מצפה הנוער בארץ", כי הבין האחדות שלי כאחדות שלו. אלו היו המונחים. הרוח הגדולה לקראת הקמת המדינה היא שסחפה כל הדברים. חטיבה 7 – אפילו בוילנה שיחררו אותנו מהצבא האדום, כשארית ונצר אחרון. ישר מהאוניה – אי הקשבה למה שעבר על האנשים, אחד בעיר, אחד ממשפחה. האמונה העזה כאן שאנחנו יודעים מה טוב לאחרים זה קרה גם באופן איך שלחו אותם להשלים קבוצות ומושבים, מבלי לשים לב לייחודיות שיש בעולמות של אלה: איך לשקם אותם "אבק אדם". הענין של הבדידות האיומה, של אנשים שלא נותרו להם משפחות וכו' – לא עניין כל כך את הותיקים. בפרספקטיבה נראה לי שיש להעריך את החיוניות העצומה של שארית הפליטה: הם במהרה בכל המערכות, חוץ מהפוליטית.

היתה לי קובלנה קשה לרעי וחברי בארץ: אני עוד יכול להבין שאנחנו הגענו אליכם ואתם לא אלינו. אך אחר כך, אין לי צל של ספק, שהמנהיג צריך להיות בשטח, אחרת אינך מבין המציאות. הם לא זזו בביקוריהם בפולין וכו' ממעגל אנשיהם הנאמנים: לא ראו עיירות, ערים וכו'. אילו ראו מה שאני ראיתי, אני בטוח שמשהו היה משתנה. באו לאנשיהם, החניפו להם, זרקו סיסמאות פוליטיות וזהו. קרבת המנהיגות לזירת ההתרחשות. הם לא ביקרו במחנות העקורים ביקור אנושי – אלא ביקור של תיירים. טבנקין ידע להקשיב. והקשיב לנו לילה שלם. אך היה צריך להיות שם, להקשיב לפני זה. כמעט לא היה שליח שמשם לא דיבר אחרת.

אנחנו היינו מחוץ לקונטקסט. היה הבדל גדול בין יחס של אנשים בעלי זיקה משפחתית ובין אנשים בלעדי זיקה שכזו. במקום שהיו שארי בשר, היה אחרת. במקום שלא – הניכור והבדידות היו גדולים. התמורה חלה כשהכירו האנשים בעבודה. רבים בארץ באמת חשבו שבאים הנה שברי אדם, אולי פסולת החברה.

היה מאמץ לקלוט מצד הישוב אבל זה היה פטרונלי מאד. לא היה לב פתוח ועידוד לאפשר לאנשים לבנות את חייהם. בעליות אחרות יותר מאוחרות, התפתחה תנועת התנדבות הרבה יותר גדולה, אך אותו פטרונז'. בתקופה שלנו לא היינו ערוכים לקלוט עולים. ביסוד, גם בעליות ההמוניות האחרות, הקולטים היו קליטה חוקית: ציבור דומה קלט ציבור דומה. מה שמיוחד פה, מלבד עצם הנוראות שעברו האנשים, הדבר הכי עמוק היה הבדידות. זה לא היה קיים בשום עליה. זה היה ענין נורא מרכזי. למרות שהייתי עם חברי, הרגשתי בדידות איומה. התהלכתי בארץ "כאבל בין חתנים". הגאווה שבה ספרו את שנות השהייה בארץ.

"תשב כמה שנים בקיבוץ ואחר כך תצא". מנהיגות: מנהיגות כובשים או על ידי דחף האנשים לרצות להנהיג, או על ידי תנאים מסייעים להצמיח מנהיגות. במבט לאחור, נראה לי שהמנהיגות הותיקה בארץ, למעט ________ אישים, חטאה בקנאה למנהיגים פוטנציאליים צעירים מהם ולא טיפחה אותם. ובעוד הם הוקירו מאד ערך ההמשכיות והרציפות, הם לא עשו דבר שזה יתקיים במישור המנהיגותי. אשר לבאים מקרוב, לא היתה בארץ אווירה אוהדת במסגרת תנועתית כלשהי לאנשי הגולה. הפרש של כמה שנים בין שאיפה להגשמה בעליה היה נראה לרבים כמנטליות. לא היתה נורמה של איש ציבור הפורץ בכוחות עצמו הקיימת היום. בנורמה של "שליח ציבור" צריך להיות ציבור שירצה בזה. הנושא הזה לא טופח לא בקיבוץ המאוחד, לא בקיבוץ הארצי ולא במפא"י. בהכרות אישית של הפוטנציאל, רובם ככולם, ראינו לעצמנו כמנהיגים בעל-כורחם. הבנין החוקי  מאד של המבנה הפוליטי בארץ: היית צריך להראות נכונות אופורטוניסטית, להזדהות עם חוק מסוים בתוך המפלגה שהיית. בתוך-תוכם האנשים שבצמרת היתה להם רתיעה מ"האש הזרה" שהיתה במנהיגי הניצולים, ולא חשוב הגוון. באותו יום כיפור שמאיר מספר ששכנע אותי, הוא קם ואמר: אבא יקר, בפוליטיקה, החזק בכנף בגדי". אדם שעבר מה שעבר, שהנהיג תנועה לא הרבה יותר קטנה מכל הקיבוץ הארצי, לא קיבלתי דעותיו בשום נקודה מכרעת. ואז נסעתי, נאסרתי וחזרתי. לא הסכמנו בהבנת השואה והיחס לגרמניה. גם ביחס לברית המועצות וגם ביחס לעליה המונית. גם בעליה ההמונית אחר כך (לא שארית הפליטה) טענתי שיש לקלוט המונים בקיבוצחפ, אמרו לי: "אתה תהרוס הקיים"וכך נשארנו בשולי המהלך הגדול. זו היתה תקופה של אליטיזם. הזמן עבר הרבה יותר מהר מהתגובה האנושית לו. המזל הגדול בכל זה היה שהיתה זו ארץ אידיאולוגית, שיעדה העליון היה שערים פתוחים לעם ישראל.

 

שיקום המשפחה: הרבה טרגדיות בשל הכרויות מקריות. לא ערוכים לקליטה לשונית.

בן גוריון והעדות של רוז'קה: "למה היא מדברת בשפה הצורמת הזו?" – היא דיבר אידיש.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial