מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

דברי רוז'קה קורצ'ק בישיבת הועד הפועל של הקיבוץ הארצי, גן שמואל 3.1.1945

ארכיון מורשת, A.990

דברי רוז'קה קורצ'ק בישיבת הועד הפועל של הקיבוץ הארצי, גן שמואל 3.1.1945

 

(לפניה דיבר החבר ריקו משריד)

רוז'קה:

אין ספק כי מה שאני אספר לכם לא יהיה דין וחשבון. זה יכול רק להיות דרישת שלום; דרישת שלום מהעבר ההוא, מאלה אשר נשארו שם ולא יגיעו הנה, מאלה אשר הומתו בהמוניהם ומאלה אשר נלחמו ומהיחידים אשר נותרו ושהם קשורים מאד לזה הנמצא כאן, אתכם כאן.

זאת תהיה דרישת שלום. ודרישות שלום ישנן שונות. ואני, לפעמים, כשאני רואה כל כך הרבה אנשים שלנו, אנשי התנועה, רוצה אני לצעוק את כל האמת מה שהיה שם, מה שכל אחד מאיתנו עבר, וזה שאתם בוודאי יודעים במידה כה מועטה. והאמיתות עצמן זועקות, והאמיתות עוד לא יתנו זמן רב לישון, לא רק לאלה אשר חיו ועברו אותן ולאלה אשר יחשבו ויראו את עצמם קשורים עם זה שהיה שם. אני רוצה קודם כל שתהא ברורה בשבילכם כל האמת של ההשמדה, אשר נדמה כי עד עתה אין איש מוסר לעצמו דין וחשבון מההיקף שלה, מזה אשר שם נתרחש. נותרו עכשיו מרכזים יהודיים חשובים, שאין בהם אף יהודי אחד. יהודים עוברים עתה עיירות ומחפשים פנים יהודיים ולא מוצאים. כל אלה שהיו, מקומם עתה בקברות בלז'אץ, אושווינצ'ים, טרבלינקי ובכל אותם המקומות, אשר הושמדו בהם. ואני חייבת לומר, שאנחנו היינו עדים כיצד מהאדם נפלה כל הקליפה הדקה של תרבות, נשארה רק החיה, החיה נתנה פקודה וההמונים הוציאו זאת לפועל. היתה יד המונים בפשע. לא רק גרמנים – ליטאים, אוקראינים, רוסים-לבנים ברוסיה הלבנה ואפילו פולנים. לא פולנים אלה, אשר בוודאי היה להם גורל כזה שהיו ביחסים עם הגרמנים והיו אנוסים להיות ביחסים אויבים, אבל אפילו פולנים אלה, אשר נפגשנו איתם ביער, פעולתם הממשית היתה המלחמה נגד היהודים.

בדברי על ההשמדה, על אופני ההשמדה, אינני יכולה לשכוח על עובדה סמלית, אשר סופרה על ידי יהודי שברח מקובנה. בפונאר הושמדו יהודי קובנה, יהודי סרביה וגם יהודים ממערב אירופה. לאחר ההשמדה נשרפו הגוויות. גם בכך הועסקו יהודים. כאשר הדליקו את הלהבה הגדולה, קרה שם מקרה כזה: בין השאר היה גוף של אישה, אשר עמדה ללדת. תחת השפעת האש נתחמם גוף האישה ונפל ממנה הילד לתוך האש ונשרף יחד עם האישה. למראה הזה אמר היהודי, כי אין זאת השמדה רק של אלה שישנם, אלא גם של אלה אשר יבואו.

בכל מקום היתה להשמדה צורה אחרת. בכל מחנה, בכל מחוז, בכל מקום בוצעה ההשמדה בצורה משלה. במחנה אחד אספו הגרמנים את היהודים לאסיפה, בה הודו להם בעד עבודתם, ניתן להם מזון בתוספת מרמלדה, ובשעה שהיהודים סעדו ונחו בצריף, הופיעו הגרמנים והרגו בנשק את כולם. איש לא פילל ואיש לא תאר לעצמו בהתחלה, שכל אלה הנלקחים מהגטו, שכל המובלים – למוות יובלו. היתה הרגשת בטחון, שאנשים צעירים, גברים, דרושים להם לגרמנים ושאותם לא ישמידו, אך התברר כי כל זה לא אמת. כל אלה אשר הובלו כאילו לעבודה במחנות, כאילו מועברים לגטאות אחרים – כל הקברים שלהם ישנם. אמנם חלק מהקברים לא נשאר, אך יש מקומות, שהבורות עדיין מלאים אנשים, שהגרמנים עדיין לא הספיקו לשרוף את גוויותיהם. ואז, כשההשמדה מקבלת היקף כזה, ואז רואים שאין כל עזרה והאנשים ההולכים הם מחוסרי ישע והמכונה הגרמנית היא כה גדולה, כה מאורגנת, כה חזקה, הרבה אנשים כבר מבקשים מאלוהים שיבוא המוות לפדותם מהעינויים.

והנה, בכל זאת, באווירה הזאת, כאשר היה כה קשה לחשוב בקטיגוריות אחרות מאשר אלו, שנגזר לגמור את החיים, שכבר לא כדאי שום דבר, אי-אז נולד רעיון חדש. לא אתאר לכם באורח כרונולוגי את ההתפתחות, כי רעיון ההגנה, של הכנת התגוננות קם עוד אז, כאשר בשביל כל היהודים עוד לא היו ברור שישמידו אותם, אנחנו הבינונו את משמעותה של ההשמדה. ואנחנו, אלה היהודים בגטו וילנה, הנוער השומרי של הגטו, הבינונו כבר אז, כי ההשמדה אינה נוגעת רק לוילנה, אלא שזה תהליך אשר יקיף את כל היהודים שנשארו עדיין, ואז נעשה לנו ברור שהדרך שלנו מוכרחה להיות דרך של התנגדות, הדרך הלאומית, הדרך הסוציאליסטית, הדרך העקבית של איש שלנו, של איש התנועה. בשעה שקם ארגון הפרטיזנים הראשון בוילנה, עדיין לא שמעו על פרטיזנים בשום מקום אחר. זה היה בו בזמן כשנדמה היה שהשלטון הגרמני לא יוכה, כשנדמה היה שכל ניסיון של התנגדות ישאר רק בגדר של ניסיון. ונעשה ברור, כי התנגדות משמעה מוות, ואז החלטנו למות, אבל כמו אנשים ולא למות כאשר עד כה. "לא ניתן להוביל אותנו כצאן לטבח". וכשמתארגן ה-פ.פ.או. ונכנסים אליו כל הכוחות המאורגנים בגטו, פיעמה אותנו ההרגשה כי נעשינו חזקים, נעשינו בני-חורין, וכל תהליך ההשמדה נראה אז בעינינו באור אחר, התחלנו להשקיף עליו אחרת. והרי זה היה החשוב ביותר, שאנחנו תחת טרור כה גדול, טרור גרמני וגם טרור יהודי בסמטאות הצרות של הגטו, שבתנאים אלה הרגשנו עצמנו כאנשים חופשיים, אנשים המוכנים ללחום, אשר יפלו בקרב, אך הקרב הוא השלב הקודם. עמדה השאלה, האם אנחנו צריכים להציל את האנשים שלנו או שאנחנו צריכים לכוון את האוריינטציה שלנו על כך, שישארו החברים שלנו, אשר יוכלו אחר כך להגשים את העבודה של התנועה. אז הבינונו את התנועה של העם ותנועת השומר הצעיר היא קודם כל תנועה של העם היהודי ואותו לא נעזוב. וגם בגטו הרגשנו עצמנו כאוונגארד של הגטו ואחראים בעדו. ואותה שעה כאשר אחרים, גם כן חלוצים, אמרו כי עלינו ללכת מגטו וילנה, כי צריך ללכת לביאליסטוק, לורשה, מקום שם ישנה אפשרות של חיים, אמרנו שאנחנו לא נלך מפה, כי המקום שלנו הוא כאן. ואנחנו שלחנו אנשים לביאליסטוק שיארגנו גם שם את גרעין ההתנגדות, כי הבינונו כי ההשמדה לא תפסח גם על הערים האחרות.

וארגון פ.פ.או. התרחב, קיבל צבאי מוחלט, בנוי על יסודות קונספירטיביים. בהיותנו בגטו הבאנו נשק, נשק אשר חברים גנבוהו אצל הגרמניםם, נשק אשר הובא בתנאים כאלה, אשר אינכם יכולים לתארם לפניכם, הביאו דרך תעלות תת-קרקעיות, בעגלות-חול שמתחתיו מכונות יריה. היתה זו גבורה יומיומית. ולחשוב רק על המטרה שלנו והעבודה שלנו. לא חשבנו רק על עצמנו. לא רק על וילנה, אלא גם על גטאות אחרים. בימים הכי קשים, כאשר לא היתה כל אפשרות לצאת לא רק מהעיר אלא אף מהגטו, חשבנו על ארגון פגישה בין החברים המרכזיים של שלוש הערים: וילנה, ביאליסטוק וורשה. זה היה בלתי אפשרי מבחינה טכנית, אבל הקשר היה. שלחנו אנשים לורשה, ואנשים משם נשלחו לביאליסטוק ומשם לוילנה. היתה זו עבודת יום-יום, גבורת יום-יום, העברת נשק יומיומית, הוצאת ביוליטין מחדשות הרדיו, אימונים יומיומיים עם נשק. לא אשכח לעולם את הפקודות אשר ניתנו: "כל חבר חייב להכיר כל כלי שבו יפעל, כל כדור מוכרח לפגוע במטרה"... חברים שלנו, אנשי התנועה, היו אלה אנשים פשוטים מהקן, מהקיבוץ, אנשים אשר לא גילו שום דבר מיוחד, ואנשים אלה צמחו, עברו את עצמם ואת יכולתם. הם היו אשר הדליקו עשרות צעירים מהגטו את שלהבת המלחמה, את שלהבת ההתנגדות. שומרים אלה אשר נשאו את הנשק, ואשר החביאו אצלם את הנשק – ואין זאת מלאכה קלה מהבאת הנשק, באשר צריך היה להישמר מהמשטרה היהודית ממש מפני הגרמנים – בחורות נסעו למקומות, בה בשעה שבהם התקיימה אקציה, ושם בתוך הגטו בעת האקציה ניהלו תעמולה בקרב הצעירים שיתנגדו, שיברחו ליער, והסבירו להם כי ההובלה על ידי הגרמנים משמעה – מוות. והודות לעבודה זו יצאו אז מאושמיאנק היהודים הראשונים ליערות והתארגנו כפרטיזנים.

עוד בהיותנו בגטו חשבנו לא רק התנגדות פסיבית, אלא שאם אנחנו נפול יפלו גם הם, ואחר כך, כשהארגון התרחב וחשבנו גם על כך, שאנחנו נתקיף ועל ידי כך נמשוך אחרינו אנשים נוספים, שילכו איתנו ליער. ואותה שעה, כשאנו בגטו, כבר ערכנו תכניות של התקפה, עדיין לא שמעו דבר על התארגנותם של פרטיזנים פולניים או בני אומות אחרות. והיו אלה פרטיזנים מקרב יהודי הגטו בתקופת עוצמתם של הגרמנים, כאשר חרדו מכל נקיפת אצבע של גמרני, ובזמן זה בהיותנו עדיין בגטו, אנחנו אשר הורדנו את הרכבת הגרמנית הראשונה סמוך לוילנה.

והעבודה לא היתה פשוטה. הבסיס האידיאולוגי היה קודם כל זה, שהתבססנו על ההנחה, שאנחנו קשורים לגטו וההתנגדות שאנחנו מארגנים אינה צריכה להיות התנגדות של יחידים אלא של המונים, כי רק אז תהא לה תכלית. בהיותנו בגטו עמדנו בקשר עם העיר, שמחוץ לגטו. רצינו לקשור קשרים עם המחתרת הפולנית. הם הבטיחו הרבה, אך כשהגיע לדברים ממשיים – נשק, אמרו שהדבר בלתי אפשרי, ואחר כך התברר כי הם קיבלו פקודה לא לשתף פעולה עם יהודים. הקומוניסטים היהודים, אשר איתם פעלנו יחד, הם אירגנו את המפלגה הקומוניסטית בעיר, את המטה הפרטיזני בעיר, ואותם היהודים בגטו היו בראש הפעולה בעיר. והכרוז הראשון אל הפולנים והליטאים לבל ייכנעו לגרמנים כי דרכם צריכה להיות מלחמה בגרמנים, היה זה כרוז אשר נדפס על ידנו. היה זה הדפוס הראשון אשר נגנב מאצל הגרמנים והועבר אלינו. אחת התוצאות של הפרובוקציה של השלטון היהודי היה מה שאירע למפקד הארגון היהודי, אותו הקומוניסט היהודי אשר פעל בעיר. נוצר מצב שהשלטון הגרמני דרש להוציא את היהודי. זה היה מסודר כמעט על ידי השלטון היהודי, כי להם היה ברור כי מתקרב החיסול של היהודים והם ידעו שאנחנו לא ניתן שהחיסול יעבור בשקט והחליטו להכשיל אותנו על ידי מסירת המפקד שלנו לידי הגרמנים. הועמדנו בפני אחד המומנטים הטרגיים ביותר – הגסטאפו דורשת את מפקד הארגון, אנחנו מבינים שזוהי פרובוקציה, אך יהודי הגטו אינם מבינים את זה והם אומרים שבגלל יהודי אחד אנחנו מפקירים את נשיהם וילדיהם לחיסול, ונמצא שההמון הוא נגדנו. מבינים אנו שאם כי ההמון הוא עיוור, הרי לא נוכל להשתמש בנשק שלנו נגד רצונם של ההמונים האלה. ואז הולך המפקד ומתייצב בפני הגסטאפו, ושם הוא מומת. המצב נעשה אז קשה, מכירים אותנו, וההמונים אינם מבינים אותנו. עומדת השאלה מה לעשות הלאה, ואז כבר היו קיימים קשרים בינינו לבין הפרטיזנים. נשמעו אז כל מיני דעות, שאנחנו כבר גמרנו את תפקידנו ואנחנו צריכים לצאת ליער. כל הארגון על נשקו צריך לעבור ליער, ואנחנו סוברים שעדיין לא הגיעה השעה, עוד לא, כי סוף כל סוף כאשר תגיע עת ההשמדה המחסלת יהיו ההמונים זקוקים לאלה אשר יארגנו את ההתנגדות, ואז יהיו ההמונים איתנו. החלטנו להטציא את הקבוצה הראשונה ליער.

והפלוגה הראשונה יוצאת לדרכה, ובדרך, מיד לאחר הגטו, הותקפה על ידי מארב של ליטאים. נופל חלק גדול של הפלוגה. למחרת באו הגרמנים, אסרו את המשפחות ואת מנהלי העבודה היהודים של המקומות בהם עבדו אנשי הפלוגה ההיא, והוצאו להורג. כך שילמנו אנחנו וכך שילם הגטו בעד הניסיון הראשון לצאת ליער.

ידענו כי אלה הם פעמי החיסול הראשונים. ב-1 בספטמבר הוקף הגטו פתאום על ידי ליטאים וגרמנים. גייסנו את כל הארגון. הקריאה לגיוס היתה "ליזא רופט" (ליזה קוראת!). היה זה שם הבחורה, אשר קודם לכן הלכה לאושמיאנק לעורר את היהודים להתנגדות. בלכתה חזרה לוילנה עם ניירות של אישה ארית נאסרה, ולמרות כל המאמצים לא הצליחו להצילה והיא הוצאה להורג בפונאר. לזכרה הוחלט שסיסמת הגיוס תהא על שמה "ליזה קוראת!"

לא אשכח לעולם את אותו בוקר של ה-1 בספטמבר. את היהודים אחזה בהלה. החלה ריצה למלונות לבונקרים, והאנשים שלנו רצו ברחובות בקריאה: "ליזה קוראת!" האנשים שלנו התארגנו בשני מקומות. היה עלינו להוציא את הנשק, ומיד החלו להראות שוטרים יהודים בגטו, שפתחו בתעמולה שאין זה אלא הוצאת יהודים לעבודה והיהודים אחוזי הבהלה מתחילים להאמין. כל אחד חשב, הרי זה ספטמבר 1943, החלה כבר התקפת הצבא האדום, והרי כל יום חיים הוא זכיה וסיכוי לעבור בחיים את המלחמה. כה פעלה הפסיכיקה של ההמונים, והיהודים הולכים בעצמם לגירוש, ואנחנו הגענו לידי מסקנה שהתנגדות המונים כבר לא תהיה. היה זה לאחר שהגרמנים כבר הצליחו להוציא קבוצה שלנו, אשר גוייסה אך עוד לא היה לה נשק, ואנחנו מחליטים ללכת לבנות מיתרס. ואנחנו מגייסים את כל החברים אשר היו איתנו לבריקדה, מוכנים לקרב. היינו אותה שעה כה שקטים, העמדנו את מכונות היריה לכיוון בואם של הגרמנים, ישבנו על יד המכונות וחיכינו לבואם. אך הם לא באו. שלטון הגטו ידע כי אנחנו כאן ולא כדאי היה להם, כי היהודים הלכו ממילא לבדם. ומה שנוגע לנו, חשבו שיעייפו אותנו ושאנחנו נוותר על התכנית המטורפת שלנו. אנחנו פתחנו ביריות על פלוגת הגרמנים הראשונה, אשר נראתה בחצר הסמוכה, והגרמנים מיד עזבו את הגטו. לא היה לנו עם מי ללחום. באה איזו הפסקה. עברו ארבעה ימים. בגטו נשארו כמעט נשים בלבד. כל הגברים הובלו משם. אז אנחנו מחליטים להוציא פלוגות שלנו ליער, כי הגטו סגור ומסוגר, אין לצאת ואין לבוא. עד עתה עבדו יהודים בעיר, מה שהניח אפשרות פחות או יותר להתנועע. והנה נסגר הגטו, ואנחנו הרי היינו מוכרחים לצאת ממנו ובייחוד להוציא את הנשק. לא היה זה פשוט כלל ועיקר. יצרנו דרכים שונות. חפרנו מנהרות, הוצאנו נשק בארונות מתים (מתים מותר היה להוביל מחוץ לגטו), הנשק היה נשאר זמן מה בבית הקברות, שנהפך למקום ריכוז שלנו. בזה האופן יצאו כמה קבוצות. היה עליהן לעבור מרחק של מאתיים קילומטרים עד הגיען למחוז חפצן. והם יהודים, כל צעד מסוכן, מחוסרי ניסיון פרטיזני. בינתיים, כאשר הקבוצה האחרונה היתה צריכה לצאת, הוקף שוב הגטו, ונעשה ברור שפירוש הדבר – חיסול, ולא עבודה באסטוניה ולטביה, כאשר אמרו הגרמנים. ובגטו רק נשים והנשים הולכות. מרכזים אותן בכיכר ואחר כך נודע לנו כי חלק אמנם נשלח ללטביה ולאסטוניה, אבל חלק נשלח לטרבלינקה. האחרונים ששרדו מהנוער עזבו את הגטו דרך תעלות הביוב. היה זה לילה טרגי. יוצאים אחד אחרי השני, עם נשק ביד, מאחורינו נשאר הגטו, אך אף איש אינו מעלה אפילו על הדעת שביציאה זו הציל את חייו. חיינו יותר עם הגטו מאשר עם היער, אשר אליו הצטרכנו ללכת. אף אחד לא ראה את עצמו שהוא יאריך ימים על פני הגטו. הלכנו חדורי רצון תקיף להמשיך את הקרב ביער, את אותו הקרב שהתחלנו כאן ולא גמרנוהו, להעביר את כל שנאתנו, את כל כוחנו שמה, לעמדות חדשות, ושם להיפגש עם האויב. גם בדרך ליער נפלו כמה מהחברים שלנו, אך בכל אופן לא נפלו אלא במחיר חללים של האויב. נדרשו כמה ימים כדי לעבור ממוצא תעלות הביוב למקום סתר שני, והגרמנים עצרו בדרך כמה מהאנשים האלה. מיד היו משיבים ביריות. נפל אז ראש הגסטאפו של קובנה, מה שעשה עליהם רושם עצום. הם הביאו את השלושה, אשר ירו בו, למקום שבו היו כל היהודים מרוכזים ותלו אותם שם.

כאשר באנו ליער, לא כולנו היינו יחד. הקבוצות הראשונות היו רחוקות מאיתנו, והיו שייכים לפלוגות פרטיזניות אחרות. והקבוצה האחרונה היתה לא רחוק מוילנה, וזה היה המקום, אשר אליו באנו. היה זה יער מכותר על ידי גרניזונים גרמניים וליטאיים. בניגוד לכל הפלוגות המעורבות התחלנו אנחנו לארגן פלוגה יהודית. היתה זו הפלוגה (אוטראד) הפרטיזנית הראשונה עם מפקדים יהודים ועם פיקוד ביידיש. התנאים הם קשים. קודם כל חושבים להוציא את שרידי הצעירים מהעיר. בחורות יוצאות  אל העיר ומביאות אנשים ליער ואנחנו מצליחים לרכז שם כארבע מאות יהודים רק מוילנה. כשהפלוגות מתארגנות, יש לנו מעט מאד נשק, רק זה שהובא מהגטו, וזה מעט. אנו חסרים ניסיון פרטיזני, אין אנו מכירים את הסביבה, ומצד כל האיכרים יחס עויין אלינו. לכל הפרטיזנים היה קשה ושבעתיים לפרטיזנים היהודים. אך אין שום דבר בעולם, אשר יכול לעצור בעדנו ויוצאים יהודים עם שלושה כדורים ברובה לסביבות רוחשות גרמנים ומוציאים לפעמים אל הפועל פעולות צבאיות חשובות. אנשים פשוטים, אשר מימיהם לא עשו כזאת, שומרים; אמר לי היום כאן חבר אחד, אשר הכיר את מפקד הפלוגה: "מניין הוא לנשק?" הרי הוא מוכשר לספר, לענייני רוח. ואלה היו אשר לחמו, ואלה היו אשר היטיבו  להכות, בתנאים יותר קשים מאשר פרטיזנים אחרים, אשר היו איתנו יחד ביער. היו אלה חיים יומיומיים של קרב, מתיחות יומיומית, מבלי לדעת מה יביא איתו המחר.

אני מוכרחה לספר לכם על המארב הראשון אשר סידרנו נגד הגרמנים. אני זוכרת את זה, כאילו קרה היום. השמחה הגדולה ביותר אשר עברה עלי מאז חמש השנים שעברו היתה בו ברגע כאשר לפנינו היה מוטל אוטו הרוס ובו שמונה גרמנים מומתים, ואנחנו היינו אלה אשר ביצענו זאת. ואני אשר חשבתי כי אינני מסוגלת יותר לשמחה גדולה, הרגשתי אז את זאת וכן הרגישו כל האחרים. ואין זה מקרה, שם הפלוגה שלנו היה "נקמה". הרצון היחידי אשר פעם בלב כולם היה רצון זה של נקמה.

הזכרתי קודם את היחס אלינו כאל פרטיזנים יהודים. מצד האיכרים היה יחס עויין, היחס מצד הפרטיזנים האחרים – רוסים וליטאים, היה כמעט עויין אף הוא. כן היה בפלוגות אחרות, המעורבות, אלה שבהן היה גם חלק של חברים שלנו. הם עברו טרגדיה קשה מאד, אולי קשה מזו שעברו בגטו. כי אותם האנשים אשר באו אל פלוגות הפרטיזנים היו חדורי רצון לקרב, מלאי משטמה, ומהם נטלו את הזכות ואת האפשרות של מלחמה, לקחו מהם את הנשק. והיה טרגי ביותר, שאלה אשר הקרב היה להם יותר מאשר החיים, לא הורשו ליטול חבל בקרבות. ואין זה אולי מקרה, שדווקא קבוצה של חברים שלנו, של צעירים מהשומר הצעיר, אשר רוח הקרב מילאה את לבם ביותר, החליטו לעקור הלאה, ללכת יותר מזרחה, והלכו עם מעט הנשק שבידם ופרטיזנים לקחו מהם את הנשק. שישה שומרים המשיכו ללכת, אך הם קיפחו כולם את חייהם. בדרך הוקפו על ידי כפר שלם של איכרים, אשר התנפלו עליהם במקצרות ובכל הבא ליד ושיסעו אותם לגזרים. כך שילמנו בעד רצוננו שלא ידע פשרה להילחם.

אצלנו, בפלוגות שלנו, היו פני הדברים אחרים לגמרי. אנחנו היינו בפלוגות יהודיות מוגדרות, וכאשר פגשנו פרטיזנים אחרים יכולנו לענות להם באותה השפה המובנה להם, ולכך נודעה חשיבות רבה. אבל לא כולם יכלו לעשות כן. היהודים שבאו מן הגטו היתה להם פסיכולוגיה של הגטו, הם היו מורגלים בשוט, ועל כן הרגישו בהרבה והרבה מקומות לא יותר טוב מאשר בגטו.

הצבא האדום מתקרב לוילנה. אנחנו כולנו הולכים גם כן לכבוש את העיר. לאחר שחרור וילנה הפכנו אזרחים פשוטים, משמע – אנחנו משוחררים.

מה בוילנה? מה בכל הערים המשוחררות האחרות? מה מצב היהודים? מי נותר בחיים? לכל אחד מכם ברור כי אנחנו לא מרגישים את עצמנו כמשוחררים, אנחנו חופשיים מהרבה דברים, אך איננו משוחררים. בוילנה ישנם אלפיים יהודים, מהם חמש מאות וילנאים. בוילנה היו שבעים אלף יהודים. וכן בערים אחרות. ישנן ערים אשר אין בהן בכלל יהודים. תנאי החיים קשים מאד. היהודים שחזרו הם מחוסרי כל לחלוטין. הרוב הגדול בא מהיער, אחרים התחבאו בעליות, במרתפים, כולם חולים ובלתי-נורמליים. ישנם כאלה אשר היו חבויים בצד "הארי", ובעיניהם אתה רואה עוד את הפחד, אותו מורא שמא יכיר מאן-דהו את פרצופם היהודי.

זהו החומר האנושי. הרוב צעירים. יהודים באים-בימים כמעט שאינם בנמצא. מעט מאד ילדים, אין לראות ילדים. כאשר ראיתי את הילד היהודי הראשון ברחוב ביתי, כמה זמן שלא ראיתי ילד יהודי! נסתתמו המקורות לחיים, אין אמצעי קיום, אין עזרה מהממשלה. אין היא סבורה כי מצב היהודים הוא מיוחד, ישנה עזרה סוציאלית ועליה לעזור לנצרכים, ובתוכם היהודים.

כמה שהדבר ייראה בלתי אפשרי, אם כי נשארו רק אלפיים יהודים, הרי יחס האוכלוסיה הוא אנטישמי במאה אחוז. בעיניו של כל פולני או ליטאי רואים כאילו שאלו: "הם עוד ישנם? עדיין נשארו?" האווירה היא מחניקה וכל איש מרגיש כי אין לו כאן מקום, שאיננו יכול כאן לחיות. היחס של השלטונות הסובייטיים ליהודים. ההמונים הם אנטישמיים, הליטאים אנטישמיים. ואותם הליטאים, אשר תמול-שלשום היו בין המוציאים להורג בפונאר, תופסים עתה את אותן העמדות שתפסו בימי שלטון הגרמנים. בימים הראשונים חששו שמא גם הם יוצאו להורג כמשתפי-פעולה עם הגרמנים, אך לאחר שראו שכלום לא קורה להם, אין הם מעלימים את יחסם העויין ליהודים. תפקידים חשובים אין יהודים ממלאים ואף לא יהודים קומוניסטים. וזהו כמעט הקו השליט במפלגה, שהם מתרצים אותו בזה שההמונים הם מאד אנטישמיים, בהשפעת ההיטלריזם, ואין אפשרות לנהוג בניגוד לרצון ההמונים ולתת ליהודים משרות חשובות. הם עלולים לומר במקרה כזה שתורת ההיטלריזם נכונה. וכן כאשר חושבים על הוצאת עתון יהודי או ארגון אסיפה יהודית, אומרים: "למה לכם עתון בשביל אלפיים יהודים?" וכשאומרים כי גם במוסקבה יוצאים עתונים יהודים, התשובה היא כי אלה נועדו בשביל אמריקה ואנגליה.

הצבא האדום. כאשר נפגשנו עם החיילים היהודייםם הראשונים של הצבא האדום הם הכינו לנו קבלת פנים חמה מאד עדי היותנו מזועזעים. היינו היהודים הראשונים ובייחוד הפרטיזנים היהודים הראשונים שהם פגשו. רבים מהם חקרנו מקרוב. ניתנת להרגיש עליה גדולה של התעוררות לאומית בקרב היהודים הבאים מברית המועצות, מתוך שהם יהודים והשיבה לעם מקבלת צורה המונית. זה התבטא בכך שיהודים באו לבתי כנסמ, מגלים עניין בילדים שנשארו, ויהודים התופסים עמדות חשובות בצבא האדום מארגנים בתי ספר ומתעניינים בשמירה על שרידי היהדות שנשארו בחיים. הם הולכים ונעשים יהודים. פגשתי בעצמי אחדים. מרבים מאד לדבר על ארץ ישראל ולא באופן קונספירטיבי. הם שואלים: מה שמעת על ארץ ישראל? מה אתה יודע ומה אתה חושב על זה? עובדה היא שהם יודעים מעט מאד על ארץ ישראל, וכשמספרים להם על מה שנוצר כאן הם מסתכלים בך בהשתוממות כמו ילדים אשר מספרים להם סיפור יפה והם כאילו לא מאמינים למשמע אוזניהם. הם אומרים: זה באמת מפעל גדול, והיהודים הם באמת עם. ונפגשנו עם יהודים, חברים ותיקים מאד במפלגה הקומוניסטית. לשאלה האם היו נוסעים לארץ ישראל אילו היתה אפשרות, ענו לאחר היסוסים: "כן, אני סבור ששם היה לי טוב ביותר". אחר כך מוסיפים: "אילו היה זה בהסכם עם המפלגה הקומוניסטית, אילו היה זה לגאלי..."

מה חושבים יהודים סתם, שלא היו מאורגנים מעודם? היהודים רוצים לעלות ארצה, ואין זאת רק משאלה של יהודי אדוק. זהו רצון מאורגן. הם יכלו בדרך שתוביל אותם לארץ ישראל. זוהי האווירה. יש חלק הרוצה לברוח מברית המועצות, ויש חלק גדול שאדיר חפצו לבוא לארץ ישראל, כי הוא למד לקח מכל שעבר עליו. הלכי רוח אלה אינם נחלת יהודי וילנה בלבד. בדרכי הנה נפגשתי עם קיבוצים יהודיים ברובנה, לונינייץ, סטניסלבוב, לבוב. בכל מקום המצב מאופיין באותו אופי: "אנחנו רואים לפנינו רק מטרה אחת; בשבילנו יש רק מקום אחד – ארץ ישראל". אפילו את אמריקה אין מרבים להזכיר. מכל מקום, לבנות חיים חדשים שם אין איש חושב. יהודים רוצים לברוח מהקברים. האם מסוגלים אתם להעלות על דעתכם עיר שהדבר היחיד "החי" בתוכה אלה הקברים? אין אפילו אדם אחד שאין לו חלק אישי מכריע בקברים האלה.

הקשבתי פעם לשיחה מקרית בין שני יהודים פשוטים ברכבת. האחד אומר שהוא כבר עייף, שכבר די לו והוא רוצה לנסוע לאוסטרליה, להיות שם בלתי מוכר ושיניחו לו לחיות את חייו בשקט. ואיש שיחו ענה לו: "שוטה שבעולם, לא תתחבא! המקום היחיד בשבילנו הוא ארץ ישראל". והאיש הדובר לא היה ציוני מעודו.

ואשר לנו, נשארנו מעטים מאד, מתי מספר. אבל במשך כל הזמן – וזאת אולי אחת מהזכויות הגדולות ביותר שלנו – שמהזמן הראשון לכניסת הגרמנים לא חשבנו על עצמנו כיחידים. אנחנו השומרים חשבנו כל הזמן בקטיגוריות של תנועה. ואפילו לא רצו, היו חברינו תמיד גרעין של השומר הצעיר ולא שלושה-ארבעה יחידים. אני חושבת שבזה טמון אולי הכוח העצום שאחר כך היינו כל כך צריכים לגלם אותו. וזה בלט מהימים הראשונים ונמשך בגטו. אנשי השומר הצעיר היו אלה שאחר כך ראו אותם כטובים ביותר, כאחראיים ביותר, שאינם מפחדים, שאינם נרתעים, אלה שביער הופיעו לא כשומרים יחידים, אלא כגרעין של השומר הצעיר. ואלה שהכירו את האנשים שלנו, את הבחורות שלנו, ידעו כי אלה הן חברות השומר הצעיר, וראויות לאמון הרב ביותר. שם, ביער, ידעו שאנחנו הראשונים בכל מקום, ועובדה היא גם שמספר הקורבנות הרב ביותר היו שומרים. זאת היא הוכחה מכאיבה אבל עובדה היא שאלה אשר ניספו בגטו במילוי תפקידם, בהעברת חוזרים, תעודות, גם אלה היו שומרים. ואלה שהביאו נשק לגטו אף הם היו שומרים. הם היו הנשמה של כל הפעולות. עשרות ועשרות אנשים מילאו יום-יום עשרות פקודות, העבירו רימונים וכדורים, רובם ככולם היו אנשי התנועה. וכך גם בביאליסטוק. השומרים היו הראושנים שהתחילו לארגן את תנועת ההתנגדות, ועל כתפיהם החזיקו את כל עומס המלחמה, ונפלו הראשונים באופן כה הירואי וכה אנושי עמוק. כי המוות שלהם, לא בחזית המלחמה, הוא נעלה יותר משל נפילה בשדה המלחמה. ואלה שאחר כך לאחר המכה הגדולה ארגנו את העבודה, אשר הצטרכו להוכיח ל"החלוץ", כי חובה לשתף פעולה עם הקומוניסטים היהודים וכן להוכיח לקומוניסטים כי מחובתם לעבוד שכם אחד עם "החלוץ"; ואלה אשר אחר כך בשבועות האחרונים של החיסול, חוץ מזה שהיה צורך בארגון ההסתדרות הלוחמת היו צריכים לטפל בעניינים דיפלומטיים בין "החלוץ" לבין הקומוניסטים. הודות למאמציהם נוצרה ההסתדרות הלוחמת המשותפת בגטו ביאליסטוק, ואנשים שלנו היו אלה אשר ניהלו את הקרב בגטו, את ההתנגדות, אשר קיבלה צורה המונית. הם היו אלה אשר הלכו הראשונים, כבשו נשק מידי הגרמנים והרגו גרמנים והם היו אלה אשר בקרב ההמונים נשאו את רעיון המלחמה וההתנגדות.

בביאליסטוק נפלו כולם. איש לא נשאר. משם נותרה רק בחורה אחת – חי'קה, היא אשר יחד עם כל החברים שלנו עמדה בימי המלחמה, עמדה במרכב ולחמה, זו אשר ניצלה בדרך-נס ברגע האחרון, על ידי ההחלטה של החברים אשר יצאו מהגטו, מתוך ניסיון אולי להציל עדות חיה למתרחש. היא העדה היחידה של פעולה, של מלחמה ושל כליון. לאחר שנשארה לבדה היא מארגנת קבוצה של כמה בחורות, המנהלות פעולה בתנאים שלא יתוארו, פעולת ריגול. אלה היו חמש בחורות יהודיות בביאליסטוק, זו הקבוצה המהפכנית היחידה – שתי בחורות מהשומר הצעיר ואחת מ"החלוץ" ושתי קומסומוליות, והללו שניהלו זאת היו דווקא שלנו.

אלה הם ערכים לא רק של אנשים אלא ערכים של תנועה, כי תנועה אשר הוציאה מקרבה אנשים כאלה, אין זה מקרה שהם כאלה כאשר הינם.

זה התחיל להתרקם בימים הראשונים, כאשר אך החל המאבק, ואחר כך דרך הגטו, דרך פעולה בעיר עד עתה, עד אשר שוחררנו; וכמו ברורים לפנינו הדרכים שלנו והמטרות שלנו, ומיד בימים הראשונים לצאתנו מהיער, כשהיה ברור לנו שאנחנו באים לוילנה, אז באסיפה האחרונה של המזכירות, אשר התקיימה ביער, הוחלט שבאותו הרגע, אשר ניכנס לוילנה, אנחנו מכריזים על כינוס השרידים של התנועה ושאנחנו מתחילים בעבודת התנועה.

למדנו להיות עקביים. כאשר באנו לוילנה אירגנו את האנשים לגרעינים, לבל יהוו בודדים, ושנית – התחלנו לחפש קשר עם ערים אחרות, פשוט – לחפש שומרים ולגלותם. ואנחנו אומרים לעצמנו, שאנחנו צריכים להמשיך ללכת בדרך שלנו. הדרך שלנו בגטו, בפרטיזנים – זה הכל דרך שלנו, והדרך שלנו היא לעלות לארץ.

היננו מארגנים "קואורדינציה ציונית" בוילנה. אנחנו חושבים על ארגון נוער יהודי בוילנה, ולא רק צעירים. היננו פופולריים בקרב הנוער ויילכו איתנו. אנחנו עומדים על בסיס של עליה. וכל מה שאנחנו עושים מכוון לעליה, וכל עבודה הנעשית על ידנו – הכל הוא דרך לעליה, ועליה מוכרחה להיות חופשית לכל אחד, כי לכל אחד ברור כי אין שם בשבילנו מקום בגלות, המקום היחידי שלנו הוא ארץ ישראל. ואצלנו יש עוד רגש. זהו אולי רגש. וגם על רגש עלי לדבר בפניכם. במשך כל הזמן היה רגש הנקמה הרגש המכריע בחיינו, וכל אחד ידע, שכל מה שלא יהא רשום על חשבונו – גרמני אחד או עשרה גרמני אחד או עשרה גרמנים, רכבת אחת או עשר רכבות, כל אחד ידע, שהזעקה עוד לא נדמה. ואני לומר לכם, כי כאשר באתי לארץ וראיתי במו עיניי את הקיים כאן, אז מחוץ לכל ההרגשות שנתעוררו בי, מחוץ לזה שלא יכולתי שלא לחשוב על כל אשר לא הגיעו הנה, ואני אשר במקרה הגעתי הנה, לא יכולתי שלא לחשוב על אלה שלא הגיעו, אשר כבר לא יגיעו; מלבד זה קינן בי עוד רגש – שרגש הנקמה הקיים עדיין, אשר לא דעך שם, כי זה מה שנוצר כאן, זה מה שאנחנו עושים כאן, בזה אנחנו נבנה את הנקמה שלנו, בזה נתנקם אנחנו. אלה אשר לא יכלו לנקום אחרת, ואלה אשר כבר נקמו, ואלה אשר רעיון זה עדיין כה חי אצלם, זה אשר אנחנו ניצור כאן, זה יהיה המשך הנקמה שלנו, ואולי אנחנו היחידים אשר נבנה, והבניה והרעיון של הבניה ובערך הבניה תתגלם הנקמה שלנו. ואני יודעת – אלה אשר נשארו שמה, ואלה אשר יבואו, ומי יודע אולי לא כולם - - אני נזכרת: באנו כבר לוילנה אחרי השחרור, לאחר שעברנו את כל אשר עברנו, היתה הפצצה ונהרגו שתי בחורות שלנו – אנשים פעילים שכבר הגיעו לוילנה ורצו לחשוב שכבר יגיעו לארץ, וחבר אחד אמר על קברן: מי יודע כמה אנשים נצטרך להשאיר בדרך ומי יודע כמה עוד נצטרך להישאר, ומי יודע כמה יגיעו, אבל אלה שיגיעו יהיו בעצם היותם תביעה, יהיו הזכרה, יהיו אלה אשר יתנו לשכוח את האלפים, אשר מתו חסרי ישע, ללא מלחמה, שהיו כה חלשים, כה מחוסרי אונים, ובלבם חשבו: אולי יבואו כאלה אשר ינקמו בעדנו, ולא יתנו לתנועה לשכוח את המעולים שבה, אשר נפלו שם עם קריאת הנקמה על שפתם, אלה שמתו בקרב והתעלו לשלבים כה גבוהים של אנושיות, לא יתנו לשכוח את אלה שאמרו ללכת הלאה באותה הדרך אשר התחילו בה שם, אך להחליף את הצורות, לחשוב על נקמה אולי עם המחרשה ביד, ממש כאשר חשבנו אנחנו כאשר נשאנו את האוטומטים והרימונים.

 

                    (אחריה דיבר מ. בדר)                                                                                       

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial