מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

לוי אריה שריד, ארגון "הנקם" – קורותיו, דמותו מעשיו - חלק א'

מתוך: ילקוט מורשת, חוברת נ"ב (52), אפריל 1992

 

לוי אריה שריד, ארגון "הנקם" – קורותיו, דמותו מעשיו*

 

* נפלה בידי המחבר הזכות לעסוק בפסיפס הפעילויות של ארגון "הנקם" ובדמויות שנטלו בהן חלק והנמצאות עמנו. המחבר רואה כחובה לעצמו לכבד את רצונם של אחדים מהם, שלא להיחשף ברבים, וזאת מסיבות השמורות עימהם. החומר והעדויות שמורים איתו.

 

א.    צוואת הנקם – היבטים

גמול טוטלי על הכחדה טוטלית

נזדמן לידי שיר של נערה צעירה צציליה רוזנקראנץ, הנותן ביטוי תמים ועז לרחשי לבם של צעירים שעברו את השואה. הנה שורות אחדות מהשיר:

נקמה, נקמה – קוראות כולנו

כי עוולה גדולה נעשתה לנו.

חפצים אנו לנקום בשונאינו

ולתת להם מפצעינו

האם יתקן זה את המכאוב?

לא, הוא רק יקטין וקצת ישטוף,

כי כל עוד עין שלנו פתוחה

לא ידע לבנו השבור מנוחה1.

 

שיר תמים זה המסתיים בקריאה ציונית נלהבת – "ללחום עכשיו ותמיד", כי "תפקידנו הוא לבנות ולעשות עתיד" – משלב את שני הצווים שהיו חרותים על לבם של רבים משרידי השואה: נקמה ומולדת.

נקמה! זו הייתה צוואת הקורבנות לפני מותם. זו הייתה הקריאה האחרונה שרבים כתבו בדמם, בטרם הוצאו להורג, על קירות בתי הכנסת ומחנות המוות. נקמה! זו הייתה תביעתם לנשארים בחיים. "מוניק (פולישוק) היקר", שרט בציפורניו יהודי על קיר בית הכנסת בקוֹבל, "נקום נקמת דם אביך, אחיך ואחותך אשר נפלו בידי מרצחים. זכור, שזאת צריכה להיות מטרתך בחיים!"2

בקריאות אלו אין מבדילים בין גרמנים "טובים" ובין גרמנים "רעים". הנקמה צריכה להתבצע בכל בני העם הגרמני ואין לחוס על איש מהם. ג. ביל, מנהלו הוותיק של בית הספר ציש"א בקוברין, מסיים את סיפורו המזעזע על חיסול יהודי עירו במלים אלו:

מי יודע להעריך את רוח הקדושה של לחישתם הקדושה והאחרונה, את הווידוי

של עדת יהודים טהורה המובלה למוות כעונש על היותם יהודים. יתגדל ויתקדש

שמם וזכרם לנצח נצחים. לא יפוג ולא ירווה צימאון הנקמה... זכור את אשר עשה

לך עמלק הגרמני. לקלון-נצח ולדראון-עולם תהיה, עם הטבטונים המרצח! ארור

תהיה ושמך יימחה לנצח ממשפחת העמים. לזוועה ושימצה תהיה לעולמי-עד!3

 

כזאת היא צוואתה של צפורה בירמן ממנהיגות "דרור", חברת קיבוץ "תל-חי" בביאליסטוק:

בזה אני פונה אליכם, חברים, באשר אתם שם: עליכם מוטלת החובה הגמורה לנקום

את נקמתנו. אל ישקוט שום אדם מכם, אל יישן את שנתו ואל ימצא מנוחה ביום, כשם

שאנו כך בצל המוות, כך חיו אתם באור הנקמה לדם השפוך. ארור קורא דברים אלה,

שדי לו באנחה וחוזר אחריה לעבודה היומיומית, ארור אדם שדי לו בדמעות שיזיל ובבכי

שיבכה את נשמותינו – אנו קוראים אתכם לנקמה – נקמה בלי רחמנות, בלא רגשות בלא

דברים על גרמנים "טובים". לגרמני טוב – מיתה קלה. הוא יומת אחרון, כשם שהם הבטיחו

ליהודי הטוב שלהם, "בך יירו לאחרונה". זוהי דרישת כולנו... לא ינוחו בשלום עצמותינו

המרוסקות בכל פינות אירופה. לא ישקוט האפר המפוזר של המשרפות עד אשר נקום

תנקמו. זכרו וקיימו את רצוננו ואת חובתכם4.

 

"זוהי דרישת כולנו", כותבת צפורה בירמן: "בלי רחמנות, בלא רגשות, בלא דברים על גרמנים 'טובים' ". "תיזה" נוקבת זו מוצאת ביטוי חזק ב"פנקס ויטל" של יצחק קצנלסון, המשורר האומלל, המורה הנערץ והאהוב של משפחת תנועתה של צפורה בירמן. בלב קרוע ומורתח עורך המשורר את חשבונו הכולל: גינוי נחרץ לכל ה"גלותיסטים" לפלוגותיהם ואישיהם, שמנעו בתפיסותיהם ה"כאניות" מהמוני בית ישראל למצוא מקלט מול גלי האנטישמיות הגואה. עיקר תוכחתו מופנית כמובן כלפי עם המרצחים. דוק ותמצא: לא כלפי המרצחים אלא כלפי עם המרצחים – הגרמנים כולם. ואלה דבריו:

להווה ידוע לכל באי עולם: אין אף גרמני אחד באירופה שלא ידע את [אשר] עשו

עושי-דברו עִם עַם ישראל. התעללו בהם, אפילו בילדים בטרם שהמיתו אותם...

והרי לא רק חיית ס.ס. היא שרצחה והרגה, לא גדוד הכלייה ("פרניכטונגס בריגדה").

הוא רק הוציא את המחשבה לפעולה. תשעה-עשר מיליון גרמנים בחרו בחיה מזוהמת

זו – בהיטלר. בתשעים ותשעה אחוזים של בוחרי העם הנבחר, נבחר האידיוט הרוצח

לנשיאם. הוא נבחר כדי לאבד את כל זרע העם היהודי.

...מה שנעשה לעמנו באירופה היה רצונם של שמונים או תשעים מיליוני הרוצחים...

לתכלית זו בחרו את הסדיסטים שבהם, המתענגים על עינויי ילדים, מצוקת תינוקות,

רצוח אישה וילדה.

 

והשאלה הגדולה שאינה נותנת לו מנוחה: על מה ולמה בא העונש הנורא הזה?

חלום חלמתי:

הה אל ברמה!

אקרא רתת

על מה ולמה

עמי מת?

 

נבואתו ומשאלת-לבו של המשורר היא: הכחדה טוטלית של עם המרצחים:

הן זה עם התועבה מזוהם הנפש יאבד, על כל מיליוניו יאבד... בזקניהם ובנעריהם,

בנשיהם וטפם יאבדו... בשל ישראל – שאול תרד, בשל העם אשר הרגת, משום

שקל היה להורגו את כולו. אמנם הכרַת אותנו באירופה עד אחד, עד האחרון,

כדי שלא ינקום בך, עם פושע ורקב תופת, האחד והאחרון, מפני גאולת דם

אומה שלמה. לכתחילה, אמרת, אך הפקר הוא. ואולם בימי ההרג הרב נפל

עליך, עם פחדן ומוג-לב, ותהרוג את האחרון. אך כל זה לא יועיל לך.

יד ישראל תהיה בך!

 

מתוך הערכה נואשת של אבדן מוחלט משליך המשורר את יהבו על "נקמתם של אחינו מעבר לימים, אם כי רחקו מאיתנו המומתים בארצות אירופה"5. לא חזה משוררנו ביאושו, כי מתוך השארית יקומו נוקמים שמטרתם – מטרתו. נקל לשער כי לו ידע היה זה ממתיק את ייסוריו בימיו האחרונים.

הדברים שהובאו לעיל משקפים הרגשה אלמנטרית של המומתים ושל השרידים: נקם בגרמנים כעם, שכולם או רובם המכריע היו באופן זה או אחר מודעים לפעולת הרצח, ברוח זו פסק אלתרמן ב"שירי מכות מצרים" (1944) כי:

צדיק בדינו השלח,

אך תמיד בעברו שותת

הוא משאיר כמו טעם מלח

את דמעת החפים מחטא.

 

וכך ב"שמחת עניים" (ב"שירת הנקם", 1940): "אל תאמר לו [לנוקם]: רחם! אל תקרא לו: כַּפֵּר!"

בלי להיכנס לוויכוח איזהו אלתרמן האותנטי: מקונטרסו "שתי דרכים", שבו הגן על היודנראטים והמעיט בערכן של המחתרות או זה משירת הנקם? נראה, כי אפשר להסביר את הסתירה בדברים שכתב אריסטו בפואטיקה, כלהלן:

"תפקידו של הפייטן לא לספר מה שהיה אלא מה שצריך היה להיות, כלומר מה שצריך היה להתרחש מכוח ההסתברות וההכרח. שכן ההיסטוריון והפייטן נבדלים איש מרעהו לא בלשון השקולה או הלא שקולה, אלא בזאת שהראשון מספר על מקרים שהיו ואילו השני כמו שצריכים להיות". משום כך, קובע אריסטו, פילוסופית נעלה הפייטנות מן ההיסטוריה, שכן הפייטנות מספרת בעיקר על העניינים הכלליים, בעת שההיסטוריה – את העניינים הפרטיים. "הכללי" פירושו: "מה יאמר או מה יעשה אדם בעל איכות מסויימת לפני ההסתברות וההכרח"6.

אין זה מקרה אפוא שהמשורר אלתרמן בנבואתו הפייטנית חזה כי תגובתו של היהודי, ש"צרים היכוהו על אדמת חמר וישלחו בו את רוקם", יקום ויאמר: "יש נקם!" זאת ב-1940, כאשר הקורות עד אז כבר איפשרו לחזות מה יעלה בגורלם של היהודים הנרדפים ואף המומתים. על אחת כמה וכמה בשנת 1944, כאשר המשורר כתב את "שירי מכות מצרים" ובהם תיאור נקם ההכחדה של "נוא-אמון" הנאצית-פאשיסטית, כשבארץ כבר נודע הכל על השואה וממדיה:

 

בכורי, בכורי, הבן, לדם היו המים,

כי דם טהור, בכורי, כי שם שוּפך כמים.

חשכו עמקי הבאר, אדמו עיני הבעיר,

כי דם היה בעיר ולא חרדה העיר!

 

נמצא אפוא כי המעשה לפי "ההסתברות וההכרח", ש"צריך היה להתרחש" הוא העונש האדקוואטי לגודל הפשע. זוהי הפילוסופיה לפי גירסתו הפייטנית של המשורר אלתרמן.

 

הוויכוח בארץ על הגמול לגרמנים

ברם, נושא זה העסיק באותה תקופה לא רק את המשורר. עובדה היא שכבר ב-1942 ובעיקר ב-1944, בעוד המלחמה בעיצומה, לפני הגעתן של קבוצות הלוחמים הפרטיזנים מרובנה ומווילנה ללובלין, סערו הרוחות בארץ וניטש ויכוח בשאלה "מה ייעשה בגרמניה המובסת". בוויכוח זה עלה גם נושא הנקם. בעתונות העברית הובא הפולמוס בין פרופסור הארולד לאסקי ובין לורד ואנסיטארט. דווקא הארולד לאסקי, האידיאולוג היהודי של מפלגת הלייבור הבריטי, גרס כי במשטר החדש שיקום באירופה ויהיה מבוסס על השתתפות שוות זכויות וחובות של כל האומות, צריכה גרמניה להיות חלק ממנו. ואילו לורד ואנסיטארט, שהתנגד נמרצות לעמדתו זו, גינה כל ניסיון "לחנך את הגרמנים ברוח חדשה". הוא דרש להטיל על גרמניה כיבוש חמור ככל האפשר לתקופה ממושכת, כדי להוציא מלבה את המחשבה על מלחמה גזענית, אימפריאליזם ותורת נקם7.

בד בבד עם הפולמוס הפוליטי הכללי נתגלע ויכוח על דרך התגובה היהודית. שתי רשימות מתחילת אוקטובר 1944 משקפות הלכי הרוח של אלה בציבור היהודי שהנושא העסיקם.

רשימה אחת (חתום עליה צבי), שכותרתה היא "התביעה האחת – לנקום בגרמניה", מגנה את "כרוז הסוציאליסטים" התומך בעמדותיו של לאסקי שמעשרים ושניים חותמיו אחד-עשר הם יהודים. המחבר טוען נגד "דבר", שנתן מקום למאמרו של לאסקי, ה"דואג לעם הגרמני, המיסכן, הפועלי, שארצו לא תצומצם" ונגד העתון "משמר" המזדהה עם הכרוז הנ"ל. ובאשר ליחס כלפי גרמניה נאמר בה: לגבי מנהיגי האומות הלוחמות בהיטלר, מלבד יצר הנקם הקיים אצל אחדות מהן, הרי אצל השאר קיים צד תועלתי: הן חושבות להיבנות מהשכחת פשעי גרמניה, זאת כדי להציל את השקעותיהן במלחמה או להבטיח איזון באירופה המרכזית:

אך לנו היהודים, אחיהם ואחיותיהם של הנטבחים כצאן, השרופים בתנורי מיידאנק,

הנחנקים בתאי הגזים, שרק במקרה גורלנו לא היה כגורלם – לנו אין "חשבונות עולמיים",

"הגיון קר" ו"צרכים מיוחדים" אלא רק חובה מוסרית עילאית אחת: לנקום את הדם שנשפך,

פשוטו כמשמעו – לנקום! ולא רק במלחמה כי אם לאחר המלחמה, להתייצב בראש אלה

הדורשים נקם ושילם. שנאתנו הלוהטת חייבת לרדוף את העם הגרמני שהעלה את היטלר

על ידי הצבעת מיליונים, שהריע, ללא יוצא מן הכלל כמעט להיטלר המנצח באדמות פולין,

בארצות השפלה, בצרפת, בבלקן ובשדות אוקראינה. נקמה! פשוטו כמשמעו! בעם מנוול,

אכזר ומושחת, שמיליונים מבניו היו בין מבצעי ההשמדה. נקמה! ולא אכפת לנו אם

יישמד כולו. ולא אכפת לנו אם מדינתו תתפורר, ולא אכפת לנו אם ירעבו בניו וטפיו

וזרים ימשלו בו ולא אכפת לנו מה יחשבו העמים הנאורים... והרי לגבינו, לעיני העולם

הנאור נעשה ונשלם כבר הגרוע ביותר.

 

בתשובה (חתום נ. – כנראה איש מערכת "דבר") אנו מוצאים את הנימוקים של התנגדות לפעולת נקמה שהועלו נגד קבוצת "הנקם" של הלוחמים הפרטיזנים מספר חודשים לאחר מכן. המחבר כותב:

ריכוז המחשבה והמאמץ בפעולה כגון זו שהוצעה ברשימה הקודמת עלולה להתנקם בנו,

שכן היא עלולה להסיח את דעתנו המדינית מצרכינו הלאומיים. עלינו לכוון את כל תביעותינו

ופעולותינו המדיניות מתוך חשבון לאומי מדיני וכלכלי. יש לראות גם את העתיד שלפנינו ואין

להסתפק בקריאות רוגשות: נקמה! יש לברר מה צריך ומה אפשר להשיג. נקמה – כיצד? זוהי

הבעיה העיקרית. צדקו החברים ב"דבר", שכל העניין טעון בירור יסודי, בני הפלוגתא שלהם

חייבים לחשוב: כיצד רואים הם את הנקמה? במה תתבטא? כמה מן הגרמנים תקיף? מיליונים

רבים או מאות אלפים או..."8

 

בפולמוס זה בארץ בנושא הנקם יש בלי ספק מן העניין לציין את עמדתו החיובית של מאיר יערי, כפי שביטאה במזכירות הקיבוץ הארצי בישיבת הפרידה מקבוצת חיילי הבריגדה לפני צאתם לאירופה בפברואר 1945. ואלה דבריו:

אנחנו עומדים בסיום ההיאבקות עם החיה הנאצית. בימים שנתברר לנו בכל מוראו החשבון

היהודי, נרצח לעינינו הכוח שהיה מעיין לא אכזב לרצון הקיום של עמנו. עם החבר היושב פה

ביליתי פעם שעות אחדות בשיחה, בה דרש להקים מסדר של נקם, שינקום דמם של המיליונים.

שיחה זו הייתה אחת החוויות העמוקות במשך שנות המלחמה הזאת וכי קיים, כשם שחברי תנועתנו  נוהגים לקיים.

מוטל עליו ועל חבריו לשמש הגרעין הנוקם של "החטיבה"*. עיניכם הצופיה צריכה להשיג את האויב במקום סתרו כמכירים את שפתו וארצו. תמצאוהו ותוציאוהו מן המארב.

עוד דבר אגיד: איננו מבדילים בין המוני העם הגרמני ובין כמה מנהיגים-מדיחים**. אין צמרת נאצית אלא ישנה שכבה עצומה, אשר אין יודע כמה זמן זה יימשך, עד אשר הרעל יפוג מקירבה.

אנו לא הלכנו שולל אחרי הסלחנות9.

 

מחובתנו להעיד כאן כי עקרונית לא שינה יערי את עמדתו זו בעניין הנקם, ברם לא הרי פברואר 1945, כאשר נאמרו דבריו אלה ("איננו מבדילים בין המוני העם הגרמני ובין כמה מנהיגים מדיחים, ואין צמרת נאצית אלא ישנה שכבה עצומה) וכו'), בזמן שהכאב והזעזוע היו טריים, כהרי קיץ 1946, כאשר יערי, בשיחה עם אותו חבר י' (יהודה בן-חורין), הסכים לפעולות נקם רק במחנות ה-ס.ס.

 

 

* הבריגדה. ההדגשה שלי – א.ש.

** ההדגשה שלי – א.ש.

 

בעיית הנקם בבריגדה – דעות ומעשים

באותם הימים לפני גמר המלחמה טרם בשלו התנאים לאותו "בירור יסודי" שהוזכר לעיל – על דרך הנקם וצורתו. הוויכוח, מכל מקום בארץ, היה תיאורטי בלבד. לא כן בפולין – זירת ההשמדה: באותו זמן – פברואר 1945 – הוקם ארגון "הנקם" על ידי אבא קובנר וחבריו בלובלין.

וכמו ה"בריחה", שהופעה על ידי המקומיים ללא פקודה והוראה מהמוסדות בארץ, כך גם הנקם: הוא צמח וקרם עור וגידים על ידי אנשי המקום עצמם, וזאת לאחר לבטים וחיפושי דרך. על כך עמד בראיון עמי אבא קובנר שהדגיש את העובדה, כי תקופה ארוכה לא הייתה ברורה התכנית המעשית. לאלה שהחליטו לנקום הייתה מוטיבציה עמוקה ביותר, צורך רגשי ומוסרי לעשות, אך כיצד לעשות התברר בשלב מאוחר יותר. בשלביה הראשונים התמקדה הפעילות בציד נאצים ומשתפי פעולה. בהסברו על הרקע לאותה פעילות אמר קובנר:

הסיסמאות ופעולות הנקמה באו מן האזורים בהם שלטה השפה הרוסית, שכן כעיקרון

וכתרבות פוליטית הייתה נקמה בגרמנים וגרוריהם הדבר הלגיטימי ביותר: אוטריאדים*

רבים נשאו את השם "נקם" או "נוקמים". הגדוד היהודי שגלזמן הקים ביערות נארוץ'

נקרא "נקמה"** וכך גדודים רוסיים רבים. פעולות נקם היו יזומות על ידי שלטונות הצבא,

ה-נ.ק.וו.ד. ויחידות צבאיות על דגליהן שברבות מהן השתתפו והצטיינו לוחמים יהודים.

בתום המלחמה התנדבו לוחמים יהודים למיליציות ול-נ.ק.וו.ד. במטרה לבוא חשבון עם

המרצחים. היעד העיקרי של חיילים בצבא האדום כאשר שעט לגרמניה ולברלין היה לנקום.

ובכלל, לא היה דבר טבעי יותר באותם הימים מ"ציד נאצים". רבים הקדישו את כל מרצם

וזמנם לפעולות אלו10.

 

* גדודים.

** וכך גם הגדוד שקובנר עצמו היה מפקדו ביערות רודניקי.

 

גם פעולות הנקם של חיילי הבריגדה באיטליה, כאשר הגיעו לטרוויזיו בגבול אוסטריה, התמקדו בציד נאצים. מעריכים כי בפעולות היחידה המיוחדת, שהתארגנה למטרה זו באישור הפיקוד, הוצאו להורג בין חמישים למאה וחמישים פושעים נאצים, ביניהם "דגים שמנים", ראשי ס.ס. וגסטאפו11.

בתוך הבריגדה היו הדעות בנושא זה מחולקות. היו מראשיה שלא ראו פעולות אלה בעין יפה, כגון נציג "ההגנה" בבריגדה גיימס (מיכאל רבינוביץ' – בן גל), שלדעתו היו הפעולות של קבוצת הנוקמים "מסוכנות ומסובכות ולרוב מיותרות". כאשר עברה הבריגדה את גרמניה וחייליה שילחו אש בכפר גדול ליד העיר קייזרסלאוטרן, הזהיר אותם הקצין קלמן קיט באמרו, כי מעשים כאלה עלולים להביא לפירוק הבריגדה והפסקת הפעולות החשובות – הרכש, ה"בריחה" וההעפלה – ולהכביד על המאמצים של המוסדות הלאומיים לרכוש את אהדת דעת הקהל העולמית להעפלה ולמאבק. טיעון זה חזר על עצמו גם כלפי קבוצת הנקם של הלוחמים הפרטיזנים12.

היו שהתנגדו לרעיון הנקם כנוגד את ערכי תנועת העבודה הארצישראלית, כמו חיים בן-אשר,

מתלמידיו המובהקים של ברל כצנלסון, פעיל בתחום התרבות ב"בריגדה" ומעורכי עיתוניה. מפאת קוצר המצע נביא כמה קטעים ממכתבו הארוך, המשתרע על חמישה עמודים גדולים. הוא עומד על הדילמה הסבוכה שלפניו. השאלה היא: "האם יש לרצוח תינוקות של גרמנים בעד חטאי היטלר שדן בגזים את תינוקותינו ובכלל, האם נקמה בגרמנים היא צו עליון או צורך ברברי?" מאידך גיסא: "האם אין זה רפיון יצר הנקמה על רצח מיליון תינוקות יהודים?" ומעשה בפליטים יהודים ניצולי מחנות שהוא היה עד לו: בעת פינוי כפר גרמני על תושביו כדי להושיב בו פליטים יהודים שלפו קצינים צרפתים אקדחים ונתנום לפליטים וציוום לירות בגרמנים. איש מהם לא ירה. כשנשאלו על סיבת סירובם השיבו: "הלב היהודי!" שנית, בזמן הראשון, כשהם היו תשושים, רעבים וקפואים, אספום הגרמנים מפחד או מרחמנות, האכילום והלבישום ונשים גרמניות רחצו אותם. שלישית, הם נכנסו בעסקי חליפין איתם מה שהיה קרוי אז "ארגאניזירן" ונוצרה קירבה ביניהם ובקיצור, דאגת הקיום הייתה חזקה מכל. עובדה היא: פליטים יהודים אינם יורים בשונאיהם הגרמנים. המסקנה מהמונולוג הארוך של האיש המתלבט היא: "המיתוס של צו הנקמה בעמלק – לא בידינו לקיימו" ומה גם ש"שום נקמה אין בה כדי לספק אותנו"13.

לעומתו היו בגרעין המרכזי של הבריגדה שסברו כי יש לראות את פעולת הנקם כאחת המשימות הראשונות שלה. כזאת הייתה הצעתו של מוטקה חדש בפגישת ועדי הגדודים בתחילת יולי 1945 לפני בואם של אנשי "החטיבה" לאיטליה, ואלה היו דבריו:

שלשום שמעתי אחד ספק מהרהר, ספק פוסק: אולי הנקם הוא לוקסוס בשבילנו? לקחתי

את הקונטרס הקטן: "שנה בטרבלינקה"* והחלטתי לקרוא בכל יום. כשיתחיל, וודאי יתחיל,

התהליך של חדירת יחידים וקבוצות, שרידי מורדים, אנשי מחתרת פרטיזנים שיבקשו דרכים

לגמול לנאצים, אז מדוע לא יהיה החי"ל תחת דגלו הנושא הגלוי של נקמת העם?...

אינני מתאר לעצמי את התרכובת של הכוחות הנפשיים שלנו – אומר חדש – בלי היצר האישי

והלאומי – לנקום!14

 

* המחבר יענקל וירניק.

 

סביר להניח שלפני בואם של אנשי "החטיבה" באמצע יולי 1945 הסתתנו ידיעות על התארגנות של קבוצת "הנקם" בבוקרשט. אף יתכן שהדבר נודע מפי אנשיה שהגיעו לבריגדה זמן קצר לפני כן. מכל מקום, מן הדברים שהובאו היננו למדים כי נושא "הנקמה" העסיק רבות את חוג הפעילים של הבריגדה וגרם להתלבטות ולוויכוחים על הנושא: "נקמת עם" אם נקמה בפושעים בלבד. בעניין זה פנה מאיר גרבובסקי (ארגוב) למשה שרתוק וכך הוא כתב: "נקמה! לא נקמת שודדים, כי אם נקמה באותם אנשי ס.ס. אשר שיתפו עצמם בטבח... הגענו לכרטיסיה ואנו יודעים היום, מי הם והיכן הם ואף היו תוצאות חשובות"15. ודאי התכוון גרבובסקי ליחידה שעסקה ב"ציד נאצים" והוצאתם להורג.

עד בוא קבוצת "הנקם" ובהשפעת ראשיה, הפך גרבובסקי לחסיד הנקם לפי תפיסתה ותמך בהם רבות. כמוהו הייתה קבוצת חברים חשובה, פעילים בבריגדה, כיהודה טובין, משה זילברטל (זרטל), שייקה ויינברג ואחרים וכן גם סבר יהודה ארזי (אלון), ראש מפעל ההעפלה באיטליה, שראה בנקמה רחבת-ממדים סיוע למאבק הציוני הבריטי, שכן בדרך זו ישכנעו את הגורמים המוסמכים, מה גדולה הסכנה בהשארת ניצולי השואה באירופה. במגעיו ההדוקים עם אנשי קבוצת הפרטיזנים שידלם ארזי לפעול נגד המרצחים ומשתפי הפעולה גם בפולין16.

רבים מן הפעילים בבריגדה גילו אהדה לקבוצה ועם זאת חששו מפניה. על חששות אלה אנו למדים מסיפורו של יהודה בן חורין שקיים מגעים הדוקים וידידותיים עם כמה מראשי הקבוצה:

באותה עת* גבר עלינו לחצם של שרידי הפרטיזנים, ובראשם אבא קובנר, בתביעה לבצע

פעולות נקמה בקנה-מידה גדול בתוך גרמניה. חברי בפיקוד "ההנה" נרתעו מאד מפעולות

מעין אלו. לי, לעומת זאת, היה חשש רציני שהפרטיזנים ביאושם יבצעו פעולות אלו על דעת

עצמם ונטיתי לכך שאנו** ניקח את זה לידינו17.

 

הלוחם יקר הנפש ואמיץ הלב לא ירד כנראה לעומק נחישותם של ה"פרטיזנים" בנושא רגיש זה ולא התחקה אחרי אורחם-וריבעם מימי המחתרת והיערות, המאופיינים בהחלטיות ובאי-תלות בגורם חיצוני.

 

 

ב.   "להמשיך במלחמה נגד הגרמנים" – קורות ארגון "הנקם"

מניעים ואיפיונים

קבוצות הנקם הארצישראליות ואלה שקמו בגולה (כגון זו של צעירים יהודים מה"רזיסטאנס") הציבו לעצמן יעד ברור: לחסל פושעים נאציים. לא הייתה להן כל יומרה לתת תשובה יהודית-לאומית על הפשעים שביצעו הגרמנים כמדינה וכעם. גם יחידת הנקם של הבריגדה פעלה מתוך הסכמת פיקוד הבריגדה ומטה "ההגנה", אם כי ראשי הקבוצות הדגישו את עצמאותם ואי-תלותם בגופים הממונים עליהם.

שונה מכולן הייתה קבוצת הנקם, שבהיווסדה נשאה את השם "דין" (ראשי תיבות: דם ישראל נוטר) וידועה כ"קבוצת הנקם של הפרטיזנים". אבא קובנר מפקדה נותן בה ארבעה סימנים המאפיינים אותם:

1.      לכל חברי הקבוצה היה עבר לוחם ועמדה אקטיביסטית בעת החורבן. כל אחד בעירו השתייך לאותו חלק של הציבור היהודי שנקט עמדת התנגדות לאויב. הרעיון הבשיל בתוכם בלי שאיש ציווה עליהם: "לא מלך, לא ממשלה, לא גנרל ולא מנהיג מקובל בעם". כך בווילנה, ביאליסטוק, קובנה, קראקוב, צ'נסטוחוב, ווהלין וכו'. הם נטלו עליהם סיכון ללא קבלת אישור מאיזושהי רשות לאומית מוסמכת והיוו מיעוט בתוך הציבור שלמענו רצו להילחם. ברוב המקרים נתקלו באי-הבנה אך בהתנגדות של הציבור הזה. ואף על פי שהיו מיעוט הייתה להם השאיפה להיות ראש להמונים – שאיפה שברוב המקרים לא התגשמה. ועם זאת הצליחו לרכוש ניסיון פרקטי מסויים, שנסתייעו בו בכל המערכות בהן נאבקו ונלחמו.

2.      לעומת רוב הציבור היהודי, שהיו לו קונוטציות של התפרצויות בעבר (פוגרום שאחריו תבוא רגיעה) הייתה תגובת אנשי הקבוצה להתארגן כתנועת התנגדות. זהו השוני שבינם וחבריהם ובין שאר חלקי הציבור, שכמעט כל תגובותיהם לא הלמו את גודל הסכנה של החורבן. כך היה לפני החורבן, בתוך החורבן ולאחריו.

3.      התגובה המקורית שלאחר החורבן היא "יציאת אירופה" או "הבריחה", שהם היו בין ראשוניה ופעיליה וכן הייתה להם התודעה, שלעת כזאת יש צורך באחדות ואין לחזור לפירוד שמלפני המלחמה. תגובה זו התגלמה ב"חטיבה של שרידי יהדות אירופה" שכמעט כל חברי הקבוצה נימנו עמה והיו בין מייסדיה.

4.      התגובה המקורית האחרונה היא ההחלטה לנקום בגרמנים לא על ידי "ציד נאצים" אישי או קבוצתי, אלא על ידי מיבצעי נקמה ראויים לשמם בהתאם לגודל השואה שהמיטו הגרמנים על עם ישראל18.

 

*בסוף יולי ותחילת אוגוסט 1945.

** היינו במסגרת הבריגדה.

 

דברי פתיחה אלה של קובנר בפגישות פעילי קבוצת "הנקם" בארץ בשלהי 1984 ראשית 1985 אינם זקוקים לפירושים. הרעיון המרכזי המבריח את כל האיפיונים שמנה קובנר בקבוצתו הוא לא בהדגשת "המקוריות" של ארבעת הסימנים שהוא נתן בהם אלא בחוט המקשרם:

1.      ההיקפיות ולא הפרטיקולריות. בעבר הקרוב, בתקופת השואה, היננו עדים לתנועת התנגדות בניגוד למה שקדם – קבוצות מתגוננות מפני פורעים אנטישמיים.

2.      מיעוט המקבל עליו אחריות וסיכון, משום שתגובות שאר חלקי הציבור לא הלמו את גודל החורבן.

3.      עצמאות מוחלטת בחשיבה ובפעולה, ללא קבלת אישור מאיזושהי רשות לאומית מוסמכת (ללא מלך, גנרל, ממשלה ומנהיג מקובל) ושלא כבשאר האומות הכבושות על ידי הנאצים, שתנועות המרי שלהן פעלו לפי פקודות והוראות מאישיהם ומוסדותיהם המוסמכים, במקרה הספיציפי היהודי – ללא אישור הנהגות הגיטאות. באחת הפגישות של פעילי הקבוצה בארץ הדגיש קובנר את העובדה, כי כל עוד לא נפגש עם ארץ ישראל לא היו קיימות בשבילו אוטוריטות שהיה צריך לקיים איתן קשר בעניין הנקם. "הבריגדה" הייתה לדידו רק פיסת ארץ ישראל19. אך גם כאן ניתן לציין שהקשרים שהוא קיים עם כמה מראשיה ופעיליה הייתה להם מטרה להשפיע עליהם אך לא לראות בהם "אוטוריטה" שתיתן הוראות ופקודות או שתוכל לשנות את אופיים של המעשים שהוא וקבוצתו תיכננו לבצע. האם חל שינוי בעניין זה בארץ ישראל? בפרשה סבוכה זו יידון בהמשך. מכל מקום, חבריו בארגון "הנקם" טוענים עד היום כי עקרון העצמאות ואי התלות ב"אוטוריטה" כלשהי מן החוץ נשמר אצלם עד הסוף.

 

הולדת ארגון הנקם הייתה בלובלין, ובבוקרשט הוחל בצעדים לביצועיו. רעיון הנקם סיפק טעם והצדקה לחייהם של שרידים לוחמים שעולמם חשך בעדם, שכן עם השיחרור נפער החלל הריק ונתונים היו להתקפי יאוש לאחר שווידאו כי נשארו בלי הרוב הגואל. היו מהם שחשבו על התאבדות. מספר פולדק (יהודה וסרמן-מימון), שהיה מהדמויות המרכזיות בארגון "החלוץ הלוחם" בקראקוב, נלכד בבונקר של פרטיזנים והובל לאושוויץ:

כאשר הרוסים עברו את הגבול ברחתי מאושוויץ. היינו קבוצת חברים קטנה ומיואשת...

כאשר שכבנו על האדמה הדביקה פנה אלי חבר ואמר: מה הלאה? הגענו לשיא. עכשיו

הרגע לגמור עם החיים. לי הייתה מטרה אחת בהמשך החיים – להעביר לארץ את סיפור

קבוצתנו בקראקוב ואחרי זה לגמור20.

עם מחשבות כאלו התהלך גם אבא קובנר עצמו:

אני חושף את עצמי יותר מדי לפניך, אם אספר לך, כי אחרי שובי לווילנה חשבתי כי עלי

להתאבד, שבעצם אין כל משמעות להמשיך בחיים... זה פקד אחדים מאיתנו. רק חוסר

אומץ לב או הקשיים עם החברים מנעו ממני לבצע את האקט האחרון הזה מתוך יאוש

ומתוך חשבון שבעצם נגמרה משמעות החיים. אפילו לא כמחאה כפי שזיגלבוים עשה.

את זאת לא ידעתי אז ונודע לי על כך מאוחר יותר... חשבון נוראי21.

בדומה גם אליעזר לידובסקי, מראשי המחתרת עירו ברנוביץ', פרטיזן, אבי הארגון החלוצי הראשון לאחר המלחמה ברובנה (מארס 1944) ומראשיה של "החטיבה של שרידי מזרח אירופה" בבוקרשט (אפריל 1945):

כאשר חזרנו לרובנה פגשתי מאות פרטיזנים יהודים. לא אשכח לעולם את מצבם הנפשי:

הם היו שרויים במצב של יאוש נורא שכמוהו לא ראיתי בגיטו ואף לא במחנות הפרטיזנים.

בלי כל רצון לחיות... כולם התחילו לשאול מה כל העניין הזה? למה נשארנו בחיים?...

נפגשתי עם פאשה ועם עוד כמה חברים ואמרתי: עלינו לעשות איזה דבר ובעיקר להציל

את הפרטיזנים מיאוש22.

 

ואז:

כאשר התהלכו הפרטיזנים שחוחים ומיואשים זרח להם אור של תקווה ונחמה – אורה של

ארץ ישראל. נאמני תנועות הנער החלוציות-הציוניות, שגחלתם לא כבתה גם בימי המלחמה,

קמו לבשר למחנה הלוחמים שהתוהו בלבם, כי יש מוצא ופתרון לבעייתם – החתירה לארץ

ישראל. לשם כך יש לפרוץ גבולות ולא להירתע ממכשולים בדרך. אז נפתחה פרשת חיים

חדשה: כינוס הפזורים והנידחים בסער המלחמה והשואה, הברחת גבולות, ארגון "הבריחה" והתארגנות תנועתית. העיקר – לצאת מארצות ההריגה. הונף הדגל של "יציאת מצרים"

החדשה או בשמה המאוחר – "יציאת אירופה". זו ניזונה לא רק מכמיהה למולדת, אלא

משנאה תהומית לארצות אירופה ולתושביהן, שמהם רבים נטלו חלק ברצח עמם ומשפחותיהם.

בחוג חבריו של אבא קובנר רווח הסיפור המסמל יותר מכל שנאה תהומית זו: כשעברה קבוצתו

מן "החטיבה" את גבול אוסטריה-איטליה, ירק קובנר לצד הגבול האוסטרי כמנהגו של יהודי אדוק העובר ליד "טומאת גויים". רעייתו ויטקה המספרת על כך מעידה: זה בדיוק מה שהרגשנו

בעוברנו את אירופה. מעבר מזה לא הייתה קיימת בעינינו אירופה אלא הבריגדה היהודית –

ומאחוריה ארץ ישראל23.

 

הראשית

ברם, ההתקרבות לארץ ישראל לא הקהתה את החלטיות החובה שבטרם העלייה יש לפרוע את חשבון הדמים עליו כבר הוחלט ימים רבים לפני כן.

הבאנו מדברי קובנר על סיסמת הנקמה באויב הגרמני, שהייתה "לגיטימית" בפרטיזנקה הסובייטית. "לגיטימציה" זו הייתה ללא ספק קרקע נוחה לרעיונות נקם עם סיום המלחמה גם אצל הפרטיזנים היהודים, שלגביהם הייתה הנקמה חובה מצפונית-מוסרית. בספרו "שביב האש לא דעך" מביא לידובסקי שיר שכתב ביערות ווהלין באוגוסט 1943, אותו קרא בפני חבריו. בשיר, המתאר את מותם המחריד של אשתו ושני ילדיו, מופיעים הם לפניו ודורשים ממנו שינקום את דמם. והוא, אסור למצוותם, מתחייב בפניהם כי "נקום אנקום במרצחים בזדון"24. כל המרואיינים על ידי מקבוצת "הנקם" הדגישו, שבלי פעולת נקמה לא היו מסוגלים מבחינה נפשית לעזוב את אירופה ולעלות. הדבר היה בעיניהם עריקה מחזית, שיש עמה חרפה. "הרעיון", אומר קובנר, "היה, כנראה, גלום וחבוי בעומק המאוויים של האנשים 'השרופים' האלה, שכעבור זמן נתקבצו והיו לגרעין של דבקים בו ללא סייג"25.

התשתית לארגון הונחה תקופה קצרה לאחר שנפגשו שתי הקבוצות: הרובנאית והווילנאית והתאחדו לגוף ארגוני אחד. לידובסקי מספר כי לידתו של הארגון היא ב"שיחתו ההיסטורית עם קובנר" בימים הראשונים לבואם ללובלין. לשיחה זו היה המשך בפגישות בירור נוספות, שבהן השתתף גם פאשה (יצחק רייכמן-אבידוב), קומוניסט לשעבר מסביבת לודז'. הוא ורעייתו דורקה היו ביחידה הפרטיזנית יחד עם לידובסקי וקבוצתו מברנוביץ'26.

ברב-שיח של פעילי הקבוצה בארץ הדגיש בצלאל קֶק (מיכאלי), פרטיזן ומאנשי המחתרת בעיירתו רוקיטנה בווהלין, כי השלב המכריע בהתארגנות הקבוצה קשור בבואו של אבא קובנר ללובלין:

רבות דובר בנושא הנקמה שפיעמה בנו עוד ביערות וברובנה, אך הרעיון החל לקרום

עור וגידים עם בואו של אבא קובנר ללובלין, שהכרתיו משנים קודמות... אבא עיצב את

צורת הארגון ואת תוכנו: לא נקמה אישית אלא מימד רחב – נקמה לאומית, שברובנה

לא תיארנו את היקפה27.

 

תמונה ספוגת רגש והערצה מעלה פאשה ביומנו האישי שהואיל להציעו לפני כותב השורות:

עם אבא קובנר נפגשתי כבר באותו לילה כאשר הגיע ללובלין. אני רואה אותו נשען על

הדרגש, חוקר ושואל אותי: נו, מה יהיה? אמרתי לו שהחלטתי היא לא לעזוב את המקום

בלי נקם באויב הגרמני. אבא חיבקני ונישקני. כשהוא כולו רוטט ונפעם אמר לי: "פאשה,

הרי על זה אני חושב כל הזמן. לכך הקדשתי הרבה, הרבה זמן". מאותה פגישה נקשרה

הידידות בינינו שלא נפסקה עד יומו האחרון... הרגשנו כולנו, שלפנינו אדם שיוכל לנווט

את ספינתנו למרחקים, בעל תבונה שלא פגשנו כמוה עד כה28.

 

מן העדויות האלו למדים אנו, כי כל עוד לא נמצא המנהיג היה נושא הנקמה המאורגנת בחזקת רעיון ושאיפה. הופעתו של אבא קובנר, כמי שעתיד לעמוד בראש הצעירים צמאי מעשה נקם גדול-ממדים, הייתה העובדה המכרעת בתהליך היווצרותו של הארגון. מכל מקום, התוכנית להקמת ארגון נקם בדמותו שגובשה לאחר מכן נולדה בעת הפגישה עם הרובנאים. ניתן להניח כי השפעתם ונחרצותם היו גורם בלתי מבוטל כלל. ממקורות שונים, לאו דווקא אוהדים, אנו יודעים כי הדיונים התנהלו בחשאיות גמורה בחוג מצומצם מאד שבהם נקבעו ההנהגה הפעילה, האידיאולוגיה ובעקבותיה גם תוכנית הפעולה. החוג החליט על המטה שעמו נמנו: אבא קובנר (המפקד), פאשה (סגנו), אליעזר לידובסקי, בצלאל קק (מיכאלי), ודוקטור ראובן פלדשוה (בן-שם) ממייסדי הארגון הכלל-ציוני "איחוד", ראשון הארגונים הציוניים בלובלין. האיש עבר גלגולים רבים: היה בין מייסדי "השומר הלאומי", הצטרף למחנהו של ז'בוטינסקי והיה בין עוזריו. בעת הקמת "ה.צ.ח." פרש והצטרף לגרוסמאניסטים (הפלג הרוויזיוניסטי שנשאר בהסתדרות הציונית). כ"אקטיביסט" התקרב לקבוצת הפרטיזנים ונטל חלק פעיל בהקמתו של ארגון "הנקם" ואף הטביע את חותמו על רוב פעולתו בעתיד.

בין הפעילים הראשונים יש להזכיר את אברהם פֶרצ'יק משבעה-עשר השרידים של גיטו פינסק שיצאו ליערות. ארבעה-עשר מהם נהרגו ואחרי תלאות אין-ספור הצליח עם שני חבריו להגיע ליערות ווהלין והצטרף ליחידה היהודית באחד מגדודי הפרטיזנים. פרצ'יק, שהתמנה כמנהל בית התמחוי על-שם י.ל. פרץ, תרם רבות לצרכי השרידים ולאחר זמן מילא תפקיד חשוב כאיש הכספים של הארגון.

עם החוג המצומצם נמנה גם צבי הורוביץ – חבר גורדוניה בעבר, טיפוס הרפתקני שפרשת חייו סוערת וטרגית ואין זה המקום לספר עליה. הוא התרחק או הורחק מן הארגון וכאשר פגש אותו כותב השורות האלה בלודז' בתחילת 1946, נמנה עם חוג הפעילים של "התאחדות"29.

 

ג.    היסודות האידיאולוגיים של ארגון "הנקם" ותוכניותיו האופרטיביות

"בשבילנו המלחמה לא נגמרה"

חרף המספר המצומצם של החברים (חמישה עשר-עשרים) נקבעו כבר בשלב הראשון של ימי לובלין עיקרי הארגון. היסודות האידיאולוגיים והתכניות האופרטיביות עוצבו בשלב הבא של ימי בוקרשט, הנחשב כשלב העיקרי בגיבוש הארגון. כן התמקדה הפעולה ביציקת הדפוסים המבניים כגוף קונספירטיבי עצמאי במסגרת "החטיבה של שרידי מזרח אירופה" שגם היא התארגנה בבוקרשט.

כבר בשלב הראשון, תחילת 1945, בעוד המלחמה נמשכת אך מחכים לסיומה, נוסחה הסיסמה של הארגון: "בשבילנו המלחמה לא נגמרת, אנו ממשיכים במלחמה היהודית נגד הגרמנים"30. קובנר המשיל את מעשה הנקמה לקומקום רותח של מים: "ממים רותחים חולטים תה, אך מן האדים העולים מן הקומקום אין הדבר אפשרי". רצה לומר, כל עוד לא נמוגו רשמי מעשה הרצח של הגרמנים קיימת האפשרות של פעולת נקמה גדולה. "ברור היה לנו, שעלינו למהר כי הזמן כשיר לכך: זו התקופה הקצרה של כיבוש גרמניה לפני שיתייצבו סדרי השלטון בה"31.

נקמה כיצד? "לא התכוונו", אומר קובנר, "ללכת עם נשק לקטול גרמנים". גם אישית לא היה מסוגל לרדוף אחרי הרוצחים. ומעשה שהיה: לפני שלושים שנה (הדברים סופרו בתחילת 1985) החליט לאתר את מורר, רב הטבחים של יהודי וילנה שרצח גם את אמו. הוא נסע לווינה והגיע לביתו, אך מורר לא היה והיו בו רק בני משפחתו. שנית כבר לא שב אליו. גם אז, מוסיף קובנר, לא פיעמה בו הרגשת נקמה אישית, אך לא חדלה לחלחל בתוכו השנאה היוקדת לעם הגרמני ולגרמנים בכלל. מעולם לא יכול היה לעשות הבחנות בין המרצחים שביצעו את הרצח לבין גרוריהם וכל הקשורים בהם:

המחשבה, שאפשר היה להשמיד שישה מיליון אנשים יהודים – ושלא יבואו על עונשם?

שיחיו באושר כולם גם השותפים, השותקםי, אלה שקיבלו את המרצחים בביתם, אלה

שקיבלו מהם מכתבים וחבילות, אלה שידעו ואלה שצריכים היו לדעת, אלה שבשמם

החליטה המדינה לעשות את הזוועה שעשו?... והרי גם כיום חיים המרצחים באלפיהם

וברבבותיהם בתוך עמם, ברחובות הערים, בכפרים וגם שכניהם יודעים על כך. כפרים

שלמים באוסטריה מוכנים לצאת להגנתו של "האיש הטוב" שידוע כי היה רוצח יהודים,

וככה בכל מקום בגרמניה.

 

והוא מסכם:

ההכרה, שכל העם הגרמני אינו חף מפשע הגמילה בי ובחברי את המסקנה: שבעם

הזה חייב לפחות דור אחד לשלם ואינו יכול לעבור בלי עונש. אם אין עונש משמיים,

יהיה עונש מלמטה32.

 

רעיון הנקמה היא אפוא מקיף בתפיסתו:

לעשות דין עַם ומדינה האחראיים לשואה – אקט שיותיר בזכרון העם הגרמני שאין רוחצים

בנקיון-כפיים אחרי אושוויץ. וכשאומרים אושוויץ – אומרים הכל, ולא רק מה שמשתמע

ספיציפית. צריך היה לתת [לחברים] תשובה: האם הדבר הוא בכלל אפשרי? אמרתי לעצמי

וגם לקבוצת חברי: כן, זה אפשרי, אם לא נירתע מאמצעים לא קונבנציונליים... אומר רק את

זאת שבלבי, ואולי הוצאתי זאת גם מפי: שישה מיליון כנגד שישה מיליון... הנשק הבלתי

קונבנציונלי, חמור, אכזרי, צריך להיות כפי שהייתה אכזרית ובלתי אנושית האקציה שהעם

הגרמני ביצע ביהודים. על נשק קטלני כזה אף אחד מאיתנו על פי חינוכנו לא היה מסוגל

לתאר לעצמו קודם לכן, שייהפך [עם הזמן] לדבר מובן מאליו במחשבותינו33.

 

ברב-שיח הזכיר יולֶק – קומוניסט לשעבר מקובנה, חבר פ.פ.או. בווילנה ומפקד גדוד ביערות רודניקי, אחר כך מפקד החוליה של קבוצת "נקם" בנירנברג – את שהורה להם קובנר בבוקרשט:

בפעולות הארגון בעתיד אין להבחין בין גרמנים כאלה ואחרים, כיוון שגם הגרמנים לא הבחינו

בין יהודים כאלה ואחרים. הם לא הבחינו בין נשים, גברים, זקנים, ילדים ותינוקות – את כולם

הרגו. לכך צריך המעשה להיות מעשה של אי-הבחנה, החל מתינוקות וכלה בזקנים ותדע

ההיסטוריה, שהאקט הזה הוא אקט נקמה של העם היהודי המשלם להם כגמולם34.

 

ובאשר לידיעת ההיסטוריה שאותה הזכיר יולק, פרש לפני החתום-מטה קובנר, כאשר סיכם בראיון את פרשת "הנקם", גם את משמעות הדבר לגבי העתיד:

כאשר תיכננו את הדבר הנורא שהוא גם מטורף – אך לי ולחברי לא היה נראה כמטורף

כלל, שהרי אילו היה אלוהים אחרי אושוויץ הייתה גרמניה מתהפכת והיה קורה את שחלמתי

בלילות, כאשר נודע לי שיש פצצה אטומית – לו הייתה בידינו אז האפשרות להטיל פצצה

אטומית, היינו מטילים אותה על גרמניה... ודאי, אי אפשר לעשות בדם קר מה שעושים

בדם חם, אם כי גם אז לא הייתי רוצח בדם קר. בתוכנית הנקמה רציתי לומר לעולם כי

השארית שתישאר אחרי אושוויץ מסוגלת להרוס עולם, תדעו את זה! ואם יקרה (מה

שקרה) פעם שניה – ייהרס העולם. עד היום הזה חושב אני את זה כאפשרות. ואני

חושב שיש מי שיודע את זה, שאם ירצו להרוס את השארית – אם יופר המאזן ולא

נגיע לשלום או שיופר השלום אשר יהיה, שכן יכול להיות גם שלום – צריך העולם

לדעת שיקרה דבר שהעולם אינו מתאר אותו.

 

החתום-מטה שאל את קובנר אם בדבריו אלה הוא מתכוון לכך שאנו צריכים לשאוף שיהיה ברשותנו "הדבר הזה"? ותשובתו: "אין לי ספק בכך. הלוואי ויום אחד לא יופיעו שליטים משוגעים. גם היום לא נעלמו הסכנות ואולי הן עוד יותר מוחשיות"35.

בדרך, כאשר הלכנו לחדר האוכל, הוסיף ואמר קובנר כי עניין "השליטים המשוגעים" באזורנו גוזל ממנו את מנוחתו.

"היו פחדי לי לעיניים, יש פחד הצולף בין ארץ לשמיים", כתב קובנר בשירתו "המפתח צלל". לא רק נקמה על דם המיליונים כי אם האימה מפני החזרה על מה שהיה בימים שיבואו הייתה בין המניעים למעשה "החמור והאכזר" שתכננו אבות הארגון ומפקדו המשורר והלוחם שחווה את הזוועה בכל רמ"ח איבריו. מכאן ההיבט ההתראתי שבאידיאולוגיית הארגון. לפני חבריו במפגש בארץ קרא מדבריו שכתב ברומניה או באיטליה:

1.      סכנת ההשמדה של העם היהודי לא נעלמה עם מפלתו הצבאית של ההיטלריזם.

2.      עמים רבים נטלו חלק בהשמדתם של ששת המיליונים. אחדים מהם מוכנים להמשיך בה, כל אחד לפי דרכו. אסור שתישאר בתודעה האנושית דעה כי דם ישראל הפקר.

3.      אכזבתנו מהעולם החופשי: לא זו בלבד שלא מצאנו אצלם תשובה ופיצוי ראי על החורבן, אלא יתירה מזו: ניסיון הפיוס עם המרצחים היה לנורמה, שמשמעותה גידול דור מרצחים חדש שיטפחו תכניות רצח חדשות העלולות להתגשם עם פיצוץ חדש של השלום בעולם.

4.      משום כך נוטלים אנו על עצמנו את המשימה לא להניח להשכחת האקט ההכרחי שיהיה יותר מנקמה: זה יהיה החוק של העם היהודי שנהרג. "לפיכך יהיה שמנו 'דין': דם ישראל נוטר. שדורות רבים ידעו שיש דין בעולם חסר הרחמים הזה"36.

 

תכנית א' ותכנית ב'

מהו הנשק הבלתי-קונבנציונלי? כיצד עמדו להשיגו הנוקמים? באלו דרכים עתיד להתבצע אקט הנקמה? על השאלות האלו משיב יצחק אבידוב-רייכמן (פאשה) סגנו של קובנר, ועם מסעו לארץ – מפקד הארגון והכוח הדוחף להקמתו:

שורת שאלות מעשיות החלה להטריד אותנו: היכן בגרמניה? באלו אמצעים? עזרת

"ההגנה"?...היה ברור לנו, שמכאן ואילך יהיו חיינו קודש למימוש רעיון הנקם. מה

שלא היה ברור לנו: כיצד נממשו. היה זה דוקטור ראובן בן-שם (פלדשוה) שבאחת

הפגישות של המטה בלובלין העלה את הרעיון של שימוש ברעל, כדי שנוכל לבצע

מעשה-נשקם בהיקף גדול. הוא סיפר לנו שבוורשה מתגורר יהודי, ידיד שלו, כימאי,

שפיתח שיטה מושלמת להפקת רעל קטלני ונוח לשימוש. הוא נסע אליו כדי להביאו

אלינו, אך לא הצליח למצוא לא אותו ולא את נוסחתו. מאז התחלנו לחפש מקורות

אחרים של רעל כזה – "הנשק הבלתי קונבנציונלי" שעליו השלכנו את יהבנו37.

תוך תקווה שהרעל יימצא, הוכנו שתי תכניות של הרעלה. העיקרית כונתה "תכנית א' "

ולה הוקדשו רוב המאמצים. בהתאם לתכנית זו היינו צריכים להרעיל מקורות מים

בכמה ערים מרכזיות בגרמניה מיד לאחר השחרור, כדי לפגוע באוכלוסיה גרמנית

מובהקת, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. בנוסף על תכנית א' ה"טוטלית", דובר

גם על "תכנית ב' " כ"תכנית מגירה" במקרה שאי אפשר יהיה להגשים את תכנית

א'. תכנית זו נועדה לפגוע באוכלוסיה ספציפית: מחנות ס.ס. וגסטאפו, ריכוזים מחתרתיים

וכו'. בעניין זה העיר יולק, ש"תכנית ב' " צצה כפשרה ולא כעיקר, שכן אליה נתלוותה תמיד

"תכנית א' ". אם אין לנו ברירה אז לאחר שנבצע תכנית ב' יש לנו סיכוי לבצע את תכנית

א'. כי היא העיקר.

 

שאלתי את פאשה: מי נתן לכם את האישור למעשה נורא, שעלול לסבך עם שלם בהרפתקת דמים שאין לשער את תוצאותיה הגורליות? והוא השיב במונולוג ארוך, שנמשך כמה פגישות:

1.      "אל תשכח, שהיינו צעירים ריזיקנטים ורגילים בהסתכנות". פאשה חזר על דברי קובנר בנוגע ל"אוטוריטה" ונראה כי הייתה זו השקפה מושרשת עמוק בתודעתם של ההנהגה והחברים בארגון:

כל מה שעשינו בתקופת המלחמה ולאחריה היה ללא אישור מוסד כלשהו: במחתרת –

בניגוד לדעתו של היודנראט, וכן היציאה ליערות שאנשיו ראו בו סכנה איומה לקיום

הגיטו. גם בלובלין לאחר השחרור התארגנו בניגוד למנהיגות הציונית הוותיקה, חברי ה"קומיטט היהודי". ב"בריחה" האי-ליגלית פתחנו ללא הוראות והנחיות של המוסדות הלאומיים. כל זאת למה? מפני שראינו עצמנו כשליחי הגורל היהודי...

מצפוננו הוא שהנחה אותנו. אנחנו עברנו את השואה ולא אנשי המוסדות המוסמכים

בארץ, שידעו על השואה אך לא חוו את מוראותיה. ואינני רוצה לדבר על הפרשה

המעציבה של יחס היישוב בארץ ויחס העולם היהודי בארצות החופשיות בתקופה

שיהדות אירופה טבעה בים של דם. כפי שסיפר לך אבא, גם וייצמן, ראש העם

היהודי, אמר לו שאילו היה הוא בגילו היה עושה אותו דבר – נוקם!

2.      לדברי פאשה, דגל הארגון בשיוויון זכויות לרוצח ולקורבנו, מידה כנגד מידה, אם כי היה ברור "שלמעשה יהיה מספר הקורבנות שלהם כתוצאה מההרעלה קטן בהרבה מששת המיליונים שהם רצחו, אבל דובר אצלנו על הרבה מאות אלפים, שיפלו מידנו".

ולהלן:

עקרון השיוויון צריך היה להתבטא לא רק בכמות כי אם באמצעי ההמתה, כלומר:

הם המיתו מיליונים ברעל, גם אנחנו ננקום ברעל. נקודת המוצא שלנו הייתה כי כל

עם אחראי לשלטון שבחר. היטלר הודיע פעמים רבות על תכניותיו לגבי היהודים

והרוב המוחלט קיבל את תכניותיו אלה בהתלהבות או בהסכמה שבשתיקה. לא

אחזור על מה שאתה יודע ושנאמר לך, רק אוסיף זאת. את מי רצחו הגרמנים?

יהודים שרובם היו עמלים: בעלי מלאכה, פועלים וחנוונים קשי-יום ועניים מרודים.

הפרופגנדה שלהם על ה"בורגנות" היהודית האמידה הייתה אחד השקרים הנבזיים

שלהם. והרי הקפיטליסטים במבנה הסוציאלי-הכלכלי היהודי היו מיעוט מבוטל.

וכי לא ראו את התמונה האמיתית במו עיניהם? למעשה, ציפו הגרמנים לנקמה

בהיקף גדול מצד היהודים שהצליחו להינצל, ולפיכך פחדו הם פחד מוות ועיניהם

היו נשואות לאמריקנים ולאנגלים שיצילו אותם מידם הנוקמת של היהודים.

3.      פאשה מרחיב את הדיבור בעניין "אקט ההתראה" עליו דיבר קובנר:

ראינו את עצמנו אחראיים לעתיד העם היהודי. לא רק על ידי אקט הנקמה הגדול

להזהיר ולהתרות בשונאי ישראל בדורנו, אלא רצינו לבתק אחת ולתמיד את

שלשלת הרציחות וההתנכלויות, לפרוץ את מעגל הרדיפות, שהיו מנת חלקנו

במהלך ההיסטוריה שלנו בגלות.

4.      שאלתי את אנשי שיחי (פאשה, דורקה רעייתו ובצלאל מיכאל-קק): בערי גרמניה היו אמריקנים, אנגלים, צרפתים וגם פליטים יהודים. מה היה קורה להם אילו הייתה מתבצעת תכנית ההרעלה במלוא היקפה. על כך השיב בצלאל מיכאלי, כי הם ארגנו את הפעולה כך שתפגע רק ברבעים המאוכלסים גרמנים. זאת עשו הם בשלב מאוחר יותר, שכן כל התכנית הייתה צריכה להיות מופעלת בתקופה הראשונה לאחר המלחמה וזאת בשל הקשיים להשיג את הרעל שיתאים ל"תכנית א' " במועד הראשון.

5.      לשאלתי, האם לא חששו כלל אבות "תכנית א' " כי יישומה ישמש כבומרנג. גם אוייבי העם היהודי יחקו אותם ובכך יסכנו את העם היהודי כולו. משיב פאשה:

לעולם לא היינו מגיעים לרעיון על ההרעלה, אילו הגרמנים היו נלחמים בנו כפי

שלחמו בעמים אחרים. והרי לא כך היה הדבר. באכזריות פראית כזאת שנקטו

לגבינו לא נקטו לגבי שום אומה אחרת. בפולין, לדוגמה, נהרגו שלושה מיליון

פולנים: במלחמה, באושוויץ, במיידאנק, במרד ורשה 1944. אך תשעים אחוזים

נשארו חיים בארצם על אדמתם. אנחנו לא רצינו לכבוש ארץ כלשהי, אך לא נלחמנו

מלחמת התגוננות לאומית. לו היינו במצבים כאלה לא היה עולה על דעתנו לאחוז

בנשק נורא כזה. לגבינו היה המצב שונה לחלוטין. הגרמנים החליטו להשמידנו עד

האחרון לפי תורתם הגזענית המופרכת מעיקרה. תעמולת הזוועה שלהם הכריזה

כי בכלל איננו בין המין האנושי והציגה אותנו כחולדות ועכברים, שמצווה להשמידם.

ילדינו החמודים ניצודו כחיות יער, זקנינו שתורתם-חוקתם הובלו כשוורים לטבח,

אמהותינו "די יידישע מאמעס" ואחיותינו הפורחות במה חטאו? – כולן, כולן נורו

במערומיהן בבורות או שהורעלו בגז ציקלון וגוויותיהן נשרפו לאפר. כל עוד נחיה,

דמם יזעק אלינו.

6.      פאשה מדבר על האימה מפני העמים שהורעלו על ידי התעמולה הנאצית שחדרה עמוק לליבם:

היינו בטוחים כי מה שעשו לנו הגרמנים ישמש דוגמה לעמים, ששיתפו פעולה עימם בהשמדה וירצו להיפטר מן השרידים הניצולים. לפיכך נטלנו לעצמנו את הזכות לגמול

להם, לגרמנים, לפי מעשיהם. יראו הגויים וייחתו.

 

בסיכום, אומר פאשה, "לא השגנו את כל מבוקשנו". "התכנית הגדולה" של הרעלת המוני גרמנים לא הצליחה. "תכנית ב' " שהקיפה אלפי אנשי ס.ס. בוצעה חלקית. "עם זאת, יירשם בהיסטוריה כי היה גורם שהעז לחשוב על נקמה גדולה וקטלנית". אכן, כיום המצב שונה: יש מדינה עם צבא אדיר ומצוייד בנשק מתוחכם הממלאת בהצלחה את תפקידה כמקלט לאומי למיליוני יהודים. ועם זאת:

גם היום יש לראות את השואה כנקודת-מוצא למלחמתנו על קיומנו ועל קיום המדינה.

ויש לדחות את הקונספציה של חוקרים ואינטלקטואלים להדחיק את השואה, שהרי

גם כיום הסכנה קיימת. אני מייחס חשיבות לכך, שהעם היהודי ידע וידעו גם אויבינו,

כי קבוצה קטנה של צעירים יהודים, שרידי מבול הדמים, עמדה להתמודד עם עם גדול,

שללא כל סיבה החליט וביצע ג'נוסייד כלפי עם נרדף, מחוסר כוח ונשק. חשוב להדגיש,

כי לא היינו רק ארגון לפעולות נקם, אלא היה לנו בסיס אידיאולוגי מנומק ומוצדק

מבחינה מוסרית38.

 

הבאנו באריכות-מה מדברי פאשה, הרוח החיה בארגון ותקופה ארוכה אחראי למעשיו ומחדליו. נוסיף למסכת זו מדברי פולדק, חבר "עקיבא" ו"החלוץ הלוחם" בקראקוב, שהוא עם שלושת חבריו לתנועה ניצולי אושוויץ, הצטרף לארגון "הנקם" בבוקרשט: "קבוצת הנקם הייתה ביטוי אותנטי לכל ההרגשות של כל פרט ופרט שניספו בשואה". כשם שהייתה חובה מצפונית ומוסרית שתקום מחתרת לוחמת בתקופת האקציות, כך הייתה זו חובה אישית לאומית ומוסרית שתקום קבוצת נוקמים מבין "שרידים של תנועות המחתרת". בהצטרפו לארגון הנקם הרגיש כי הוא ממשיך מורשת המחתרת בקראקוב...

שאפנו לא רק להגיב על ההשמדה אלא גם על הבזיון הברוטלי וההשפלה של הגרמנים

כלפי העם היהודי שתרומתו לתרבות האנושית אינה מוטלת בספק. הגרמנים, בהתירם

את דמנו, ראו אותנו כתת-אדם, ביזו את יקירינו והתעללו בהם לפני שהוציאום להורג.

גם על זה חילחל בנו צו הנקם ולא הרפה מאיתנו. איך יכולנו להמשיך בחיים כל עוד לא

נקמנו את דם יקירינו ואת כבודם שחולל?

יחד עם זאת היינו מודעים להכרה, כי רק מעטים מ"החטיבה" צריכים לעסוק במשימה זו,

ואילו רובם של החברים צריכים לעסוק בארגון שארית הפליטה לעליה. ואכן, לאחר פעילות

עניפה ב"בריחה", כאשר התחלנו להכין את פעולת הנקם, החלטנו להיפרד מכל פעילות

אחרת ב"חטיבה". את גם כדי לא להעמיד בסכנה את ה"בריחה" ופעיליה, אם כי החוליה

באיטליה העמידה לרשות ה"בריחה" וההעפלה כמה חברים בתור מלווי אוניות המעפילים

או בשליחות שהיה בה סיכון (העברת משדר ל"בריחה" בפולין). אחר כך חזרו החברים

לארגון ומילאו את התפקידים שהוטלו עליהם על ידי המטה. היינו מודעים לכך שהמאבק

על העליה והמדינה הוא העיקר, אך חשבנו שבפעולת הנקם לא זו בלבד שאנו מקיימים

צו קדוש של אחינו קורבנות השואה, אלא גם תורמים לבטחון היהודים והיישוב בארץ

בכלל זה בעתיד39.

 

ד.   מבנה הארגון

באשר למבנה סוכם כי הארגון כגוף א-פוליטי מקבל לשורותיו:

1.      צעירים שהתנסו בפעילות מחתרתית ובלחימה נגד האויב הנאצי וגרוריו – מתוך התחשבות מיוחדת בכושר העמידה של האיש במצבי מצוקה וחירום.

2.      מכל המצטרפים לארגון נדרשה רמה מוסרית גבוהה.

3.      לא יתקבלו קומוניסטים וחברי "בונד".

4.      לא יצורפו לארגון חברי תנועה "שרופים" המעדיפים את מרות תנועותיהם. בבוקרשט עקבו זמן מה פעילי הארגון אחרי חברים שקימו מגע הדוק עם תנועותיהם, בעיקר עם שליחי תנועתם מן הארץ40.

אין להתעלם מן המצב המסובך, בעיקר בבוקרשט, שבה היו מאוחזות זו בזו "הבריחה" ו"החטיבה" שקבוצת "הנקם" הייתה אחת משלוחותיה. בעניין זה הכריעה עמדתו של אבא קובנר, כי בשום פנים לא יתבדלו חברי הקבוצה מציבור העושים בתחומים חיוניים אלה. פעילי ארגון "הנקם" היו בין היוזמים והעומדים במרכז העשייה בעיקר ב"חטיבה", "שלפי דברי קובנר זה היה כמעט אותו הדבר, זאת אומרת הנהגת 'החטיבה' והנהגת העניין הזה". אך היה ברור, שאם כי אין מחייבים אף אחד לנתק עקב חברותו בארגון קשרים פוליטיים, אידיאולוגיים, או תנועתיים שהיו לו לפני כן, כי "בעניין זה המרות היא של החבורה". היו פעילים כפאשה ואחרים, שכבר בתקופת לובלין היו בדעה כי על הארגון להיות עצמאי ולא לפעול בשתי חזיתות, אך אבא קובנר "בעל האוטוריטה העצומה" הכריע, כי עד השלב האופרטיבי (שהתחיל רק עם בואם לאיטליה) יש לפעול בכל המרץ בפעולות לאומיות כללית מתוך הנחה, כאמור לעיל, שהמרות תהיה "של החבורה"41.

הארגון הוגדר כגוף א-פוליטי. רבים מחבריו לא השתייכו לתנועות. היו בו בעלי עבר קומוניסטי (כפאשה ויולק) ונתקבלו לשורותיו חברי השומר הצעיר עקיבא והנוער הציוני, שהיו חסידים מובהקים של רעיון "הנקמה", דוגמת קאז'יק (שמחה רותם), איש עקיבא ומקורבם של אנטק וצביה, בולק גווירצמאן (דב בן-יעקב) מראש השומר הצעיר בצ'נסטוחוב, פולדק וחבריו מעקיבא בקראקוב, מאניק מהנוער הציוני בבנדין והקבוצה הגדולה של אנשי השומר הצעיר מווילנה (מחוגו של אבא קובנר). בעניין רגיש זה של בחירת האנשים מספר בצלאל קק (מיכאלי):

הייתה אמנם סלקציה אך מספיק היה שאמרו כי היו יחד עם אבא ב-פ.פ.או. בווילנה...

בדרך כלל נתקבלו לחברות בארגון אנשים שאבא או פאשה הכירו אותם והמליצו עליהם42.

 

ניתן לציין, כי הארגון היה יחידה אינטימית שדֶבֶק חזק ליכדם. רובם הכירו זה את זה מימי המחתרת בגיטו ומתקופת היער, שעשו בצוותא באותו גדוד ופלוגה. המשימה, בעלת מטען רגשי עמוק ואפופה סודיות, חיזקה את הקשר ביניהם. נראה שהבחירה האישית של המתקבלים לארגון גם עלתה יפה. גם כאשר פקד אותם המשבר הקשה והממושך בשבתם בגרמניה בתנאי קונספירציה ומחסור, בציפייה להגשמת תכניות הנקם, נשאר הארגון שלם, פרט לבודדים, שניים-שלושה, שלא עמדו במבחן. על כך עומד יולק בדבריו במפגש הקבוצה בארץ:

אני רואה סמליות בעצם ההתייצבות ובמוכנות לאתגרים של חברי הארגון. זאת קבוצת

אנשים שעברה כברת-דרך גדולה ורצינית אם במחתרת בגיטאות, אם במלחמה גלויה

נגד הגרמנים ביערות ואחר כך בפעילות ב"בריחה"... רק מעטים מהם זכו למצוא את

משפחותיהם אחרי השואה האיומה. אני מצאתי את אמי ושוב נאלצתי להיפרד ממנה

למשך שנה, בלי שתדע היכן אני נמצא.. כמוני כל הקבוצה, שניתקה את עצמה מהכל,

כאשר כל האנשים סביבנו שבו לנסות לשקם מחדש את חייהם. אין בכך פשע אם מישהו,

אחרי כל מה שעבר עליו, מנסה לחיות את חייו מחדש. ואילו אנחנו מצאנו לנכון מבחינה

מצפונית, כללית ציבורית וחברית, לשוב לחיי מחתרת ולפעול כפי שיכולנו לפעול. אכן,

קבוצה יחידה במינה ובה חברים אשר ייצגו את מיטב הנוער היהודי במזרח אירופה

שנפל קורבן בשואה43.

 

אין ספק, כי יולק, התופס כיום עמדת מפתח במוסד חינוכי עולמי, מבטא את הרגשות היעוד של אותה קבוצה לא גדולה. בסך הכל היו בה בבוקרשט לפני היציאה לאיטליה כשישים צעירים, שהיו מוכנים לקבל כל משימה מסוכנת. כל אחד מהם השתבץ בגרעין קונספירטיבי וחוייב בשבועת אמונים. כבר בבוקרשט הייתה הקבוצה מגובשת גם מבחינה ארגונית. נקבעו החוליות ומפקדיהן וכשהגיעו לאיטליה ידעו החברים את מקומם ואופן פעולתם.

רק תקופה קצרה, של חודש ימים, נשארו באיטליה. לאחר שהושלמו ההכנות החלה יציאתם בקבוצות קטנות לגרמניה למקומות שבהם הייתה צריכה הפעולה להתבצע. אך בעוד הם בעיצומן של ההכנות, נפל דבר: שבועיים לאחר הגעתם לאיטליה, לפני התפרסותו של הארגון בערי גרמניה המיועדות לפעולה, הוחלט על נסיעתו של המפקד אבא קובנר לארץ ישראל.

 

 

ה.   המסע של אבא קובנר לארץ

חזיונות קודרים

לאחר הפגישה הנלהבת עם ראשי הבריגדה והתקוות להיעזר בהם בהגשמת הנקם, התברר כי אין העניין פשוט כלל וכלל. כדי לזכות בתמיכה מאסיבית מצידם יש ראש לכל לקבל אישור ממטה "ההגנה". אנשי הבריגדה, עם כל האהדה של כמה מהם לקבוצה האידיאליסטית ולמנהיגותה, סירבו לקבל על עצמם את האחריות לפעולה שנראתה להם הרת תוצאות לאומיות. לפיכך יעצו הם שמפקד הארגון, אבא קובנר, ייפגש עם ראשי "ההגנה" בארץ. רק לאחר קבלת הוראה מפורשת מהם יוכלו להעמיד לרשות הארגון את העזרה הנחוצה. מדובר היה לא רק בעזרה חומרית, כמו תחבורה ותמיכה כספית, אלא גם בהשגת החומרים לפעולה. מעדויות קובנר וחבריו אי אפשר לדעת בבירור אם חשפו הם לאנשי הבריגדה את התכנית העיקרית, "תכנית א", של הרעלה המונית של הגרמנים. פולדק, מפעילי הארגון, סיפר לחתום מטה בעדותו, כי מי שדרש שקובנר עצמו יסע לארץ היה אליהו כהן (בן-חור), ממפקדי "ההגנה", והוא עצמו נסע יחד עם אבא לארץ44.

חרף דבקותם של חברי הארגון באי-תלות ב"אוטוריטות" היו הם מודעים לנחיצות העזרה של גורמים חיצוניים, ועוד בבוקרשט הכניסו בתכנית הארגון סעיף על יצירת קשרים עם מנהיגים יהודים כדי להיעזר בהם בהשגת מידע ואמצעים כספיים. בצד רשימה מוצפנת של מפקדי הקבוצות, ניתנה בידי הקבוצה הראשונה שיצאה לאיטליה (ב-13 ביוני 1945) רשימה של יהודים מקומיים שהיו צריכים להוות משענת לארגון בביצוע תכניותיו45. ומעיד קובנר:

אמרנו לעצמנו, זוהי אחריות נוראית... גם בגיטו... לאורך כל הזמן כמעט עד הסוף, קיוויתי

לא לשאת [לבדנו] על כתפינו הצעירות את האחריות הציבורית הנוראית שהטלנו על עצמנו.

חיפשנו יהודים הנחשבים למנהיגים שיצטרפו לרעיון ההתנגדות. לצערנו, לא מצאנו אז כאלה,

כך גם כאשר גיבשנו את הרעיון הנורא של נקמה טוטלית... אמרנו: אין אנו מטורפים, גם לא

פושעים. אנו רוצים לעשות זאת בשם העם היהודי ומישהו צריך לעזור לנו ולהיות שותף לרעיון

הזה46.

 

כשם שלא נמצאו "מנהיגים" בגיטו שהמחתרת רצתה להיעזר בהם, כך גם באיטליה. התברר, כי הכתובת האחת היא ה"בריגדה". אז הוחלט בחיפוש אחרי "ידידי אמת" מבין ראשיה. ואכן, נמצאו כאלה. לדברי קובנר היה בזה הרבה סיפוק, שביניהם היו "מטובי האנשים". והוא נוקב בשמותיהם: מאיר גרבובסקי (ארגוב), מוטקה חדש, בן-ציון ישראלי, מרדכי סורקיס (כולם אנשי מפא"י) ומפעילי תנועתו השומר הצעיר: יהודה טובין, פנחס גרונר, שייקה ויינברג, מאירקה דווידזון, בנימין כהן וכן אישים בולטים מ"ההגנה" כאליהו בן-חור וישראל כרמי. ברם, ככל שניסו "ללכת גבוה יותר", נתקלו באי-הבנה.

מסיפורו של קובנר נראה הכי היו מתי מספר מן ה"אוהדים", שלהם גילו את סודה של "תכנית א". כאשר התברר לו כי זו מעוררת התנגדות חריפה, נמנעו מלספר לשאר האוהדים על תכנית זו ודובר איתם רק ב"תכנית ב", היינו פעולות נקם במחנות השבויים של ס.ס. והגסטאפו. קובנר מוסיף, כי "מן השפה ולחוץ" דובר גם ב"תכנית ג", זאת אומרת "ציד נאצים", "אף על פי שהוחלט, כי הארגון אינו עוסק בזה כלל". והעיקר: את האמצעים הרציניים והמשופרים מאיכות גבוהה אפשר היה להשיג רק בעזרת "ההגנה", אך כל הגוש הזה של ידידים – אנשים מצויינים, שחרף ההתפלגויות השונות היו אנשים ממושמעים ולויאליים כלפי המוסדות, שלהם היו כפופים: "המוסד" ו"ההגנה". אישורם היה דרוש לכל פעולה "ממשית" ובלעדיו יכלו הנוקמים לזכות באהדה, ידידות, עזרה הומניטרית אך לא באמצעים למימוש התכניות. קובנר מציין, כי דחפו אותו למסע לארץ ה"ידידים" ובייחוד מאיר גרבובסקי, להיפגש עם ראשי "ההגנה" ו"המוסד" בארץ.

היו גם אילוצים אחרים למסעו של אבא קובנר לארץ: מחוגי הבריגדה נשלחו מכתבים לארץ בגנות החבורה, והיה בהם כדי לעורר התנגדות ואי-אמון כלפי אנשיה. בחבורה עצמה נתגלו היסוסים והתלבטויות ובטרם עשו את הצעד המעשי הראשון עוזב אותם המנהיג והמפקד בעל הסמכות שעל פיו יישק דבר. גברו גם הספקות אם אפשר יהיה להשיג את "החומר" באישזהו מקום באירופה וגם את התמיכה החומרית הנחוצה. בלית-ברירה נאלץ אפוא קובנר להסכים להצעת הידידים ולצאת למסע.

הדברים המובאים להלן של קובנר משקפים את מצוקתו הנפשית ואת תחושתו כמי שנקלע בין המצרים: "גם לאחר שנפלה ההחלטה על נסיעתי לארץ – כל הזמן נרתעתי. הייתה לי תחושה, ואני איש אינטואיציות, שאסור לי לעזוב אותם", היינו את חבריו בארגון. כדי לדחות את היציאה, נאחז באפשרות של פגישה עם משה שרתוק בעת שעבר את שווייץ בדרכו לכנס הציוני בלונדון. רב-סרן מדליה מהבריגדה הקפיץ אותו בג'יפ שלו לשווייץ. הם איחרו. כאשר הגיעו, כבר לא היו שרתוק וגלילי בז'נבה. ההחלטה נשארה אפוא בתוקפה: הוא יוצא לארץ.

במפגש עם פעילי הקבוצה בארץ קרא קטע ממכתב פרידה לרעייתו ויטקה, ובו חשף את נפתוליו עם עצמו:

אני רוצה לכתוב לך שקשה היה לי לאמרו לך. דומני ששום תפקיד לא היה קשה לי כמו זה.

איזה עצב טורד על לבי כמו אבן... כולי רעדה כאשר אני חושב על מה שהשארתי מאחורי...

חוששני ש"החטיבה" תתפורר עוד לפני דיוני ביישוב. אם תהיה עלייה, ואכן היא תהיה וגדולה

תהיה, אז ייבקע הכל – כל מה שבנינו ולא לייזר [אליעזר לידובסקי, שותפו בייסוד "החטיבה"

וארגון "הנקם"] ולא אחרים יוכלו להציל. רק עכשיו נודע לי על מכתב של לידובסקי לפאשה ובו

הוא מתמרמר על שלא נמסר לו מידע בעניין. והרי עשינו את זאת במודע מפני שרצינו שפעילותו תתחלק בין הרשויות ("בריחה" וענייני עליה) והוא לא הבין זאת והדבר הכאיב לי מאד...

בקשר לבואי לארץ: יודע אני כי למעשה לא אצליח לפעול שם... ככל שאני רוצה לחדור למהות

העניינים ולפסיכולוגיה, אני יודע כי הינני נתקף ביאוש. אין לי מה לעשות שם. אני יודע שהמסע

ישבור אותנו לחלוטין. מעולם לא הייתה נסיעה אצלי מתוך דכאון כמו נסיעה זו, אם כי האינטימי

קשור עם הכלל47.

 

ניבא ולא ידע מה ניבא. האיש "בעל האינטואיציות" אכן חזה את עתידות מסעו, הן באשר לגורל מיפעלו – "החטיבה" שהתפרקה תקופה קצרה לאחר יציאתו מאיטליה – והן לגביו אישית. נועדו לו לא רק מנת ייסורים בארץ, אלא גם מאסר במשך חודשים בכלא הבריטי – ימים ולילות רבים של חקירות מתישות ופחדים מפני הצפוי לו ולרבים אחרים, אם תתגלינה העובדות לאמיתן.

 

שלושת הימים עם שאול אביגור

כבר ברדתו מן הרכבת ממצרים המתין לקובנר שליחו של שאול מאירוב (אביגור) שהביאו לבית הוריו בחולון. שם היה כבעין "מאסר בית". במשך שלושה ימים ערך לו שאול מאירוב תחקיר, וזאת בשיחה לבבית, שקובנר מדבר ומאירוב מקשיב ורק זורק מדי פעם שאלות. ביום השני לבואו הגיע ישראל גלילי ולסירוגין עוד מישהו. חבריו של אבא לתנועה וחברים מווילנה חיפשוהו ולא יכלו לעלות על עקבותיו עד ש"שוחרר".

במה התעניין מאירוב? מדוע עיכב אותו שלושה ימים ולא נתן לו לצאת מביתו? לימים, כאשר חיטט קובנר בארכיון "ההגנה", מצא מכתבים "חמורים" מחו"ל על "החטיבה", על "החבר'ה שהולכים בגדולות" ורואים עצמם כמלח הארץ: יש בהם סכנה ליישוב וצריך להיזהר מפניהם; מי יודע אם אין בהם תוספת כוח לאצ"ל וללח"י וגרוע מזה – תוספת לאלמנטים פליליים... ואכן, שאול מאירוב תהה על קנקנו. לפי התרשמותו של קובנר, רצה לשמוע ממנו הצהרות ברורות בתחום הפוליטי: "אצלו היו שלובים הצד הפוליטי והצד הבלתי-ליגלי, שניהם היו אצלו מיקשה אחת". בין השאר שאל אותו: "האם זה נכון, שאומרים עליך שאתה כמו סטאלין: כל מה שאתה מוציא מפיך מייד מקיימים?"

בסיפורו של קובנר אין כלל איזכור לנושא הנקמה באותן השיחות. חילוף דברים קצר אחד נחרת בזכרונו: "אתה יודע", אמר לו שאול, "מי היה 'השומר'?" "כן, בוודאי", השיב לו קובנר, "התחנכנו על זה". "אנחנו הרסנו אותם", אמר שאול, "ואם אתם לא תקבלו מרות לאומית, לא תוכלו לעשות דבר"48.

דבר הלמד מעניינו, כי מאירוב כיוון לעניין הנקמה. נראה כי הוזן במידע שהיה בו כדי להחשיד את קובנר. בעיקר רצה לוודא שהוא מקבל את מרותם של המוסדות המוסמכים שאם לא כן יהיו אנוסים לנקוט נגדו אמצעים כפי שננקטו בזמנו לגבי "השומר" משום שלא קיבל את מרות "ההסתדרות". את החזקתו ב"מעצר בית" במשך שלושה ימים מסביר קובנר: "הייתי חידה בשביל רבים ואני יכול להבין שאביגור רצה לפקח עלי"49.

החתום מטה שאל את גרשון ריבלין, שהיה מקורב לשאול אביגור וקיים עמו קשר רצוף, על המפגש המוזר הזה. על יסוד ידיעתו את אורחו וריבעו של בעל הדבר סיפר ריבלין, כי לא היה כאן מאסר כלשהו. היה זה ממנהגו של אביגור להזמין לבית אמו בחולון אנשים שעוררו את סקרנותו כדי "לסחוט" מהם את המידע שנזקק לו, ואחד מאלה היה כמובן אבא קובנר, המנהיג הצעיר ורב ההשראה, ששמו הלך לפניו ואישיותו ריתקה את תשומת הלב בחוגי "ההגנה" בארץ. קיימת גם סיבה נוספת: שאול אביגור סבל ממחלה כרונית כל אימת שזו תקפה אותו היו פניו מתנפחים, ובמצב פיסי זה העדיף להימצא בחדרו. יתכן, הסביר ריבלין, שהפגישה עם קובנר הייתה בזמן שהמחלה תקפה אותו. מכל מקום, בואו של אבא קובנר לארץ היה אירוע מסקרן, ונראה כי בחוגים התנועתיים יוחסה לו חשיבות. עניין "הנקם" רק הגדיל את המסתורין מסביב לאישיותו ותכונותיו50.

 

הפגישות עם ראשי ההגנה ופרשת העזרה של וייצמן

לאחר "שחרורו" מן המעצר של אביגור התחיל אבא לטפל בעניינים שלשמם הגיע לארץ ובראש ובראשונה – יצירת הקשרים עם ראשי "ההגנה". הקו שנקט היה לא לדבר עם אנשי שיחו על "תכנית א". בכלל, השתדל לנהוג בזהירות ונמנע מהצגה קונקרטית של העניינים. רצונו היה קודם כל לראות לאן הרוח נושבת, אך גם דיבר איתם ברורות: "אנו מחפשים דרך כיצד לבצע את הדבר שאנו חייבים לבצע. כאדם אחראי – וכולנו שם אחראיים, חושבים, אם נישאר בחיים, להגשים – באתי לחפש גב לפעולותינו"51. בדרך כלל דיבר על מחנות ס.ס. ושיטת הפגיעה בהם על ידי הרעלת המים.

במטה "ההגנה", לפי שנמסר לו, לא הייתה אחדות דעים בעניין זה וכמו בבריגדה, גם אלה שהתייחסו לרעיון הנקם בחיוב התכוונו אך ורק ל"תכנית ב" – פעולת נקם במחנות שבויי ס.ס. והגסטאפו. על "תכנית א" ידעו, לדברי קובנר, שלושה אנשים. קובנר אינו נוקב בשמותיהם ואינו מגלה אם הם תמכו בתכנית זו. בדרך כלל, מחברי מטה "ההגנה" תמכו בו יצחק שדה, ישראל גלילי, שמעון אבידן (ראש המחלקה הגרמנית בפלמ"ח) וברוך רבינוב, איש השומר הצעיר וחבר קיבוץ בית אלפא שהיה ממונה במטה על תיק הכספים. יש לשער, שאחד מאלה שידעו על "תכנית א" היה לפי המסופר להלן יצחק שדה.

אבא קובנר קיווה להיעזר במשה סנה הרמ"א, אך סנה העסיקו בעניין בנו הבכור של יצחק גרינבוים, אליעזר (אסיר מחנות ששימש בהם כ"קאפו") וסיפר לו, כי גרינבוים מזועזע לאחר שהגיעה אליו שמועה כי אנשי קובנר עומדים להוציא על בנו גזר דין מוות. סנה שידל את אבא קובנר שייפגש עם גרינבוים כדי להרגיעו. הוא בא אל גרינבוים ואמר לו שאינו מכיר כלל את בנו ואנשיו לא יעשו דבר בלא אישורו. ובדרך כלל, אין הם עוסקים בדברים כגון אלה52.

כבר בתחילת ביקורו בארץ רמז לו יצחק שדה לבל יתרכז במגעים רק עם אנשי "מוסדות" שאינם גוף אחד, כי אם ינסה לאתר "אנשים כלבבו". ברוך רבינוב הודיע לו כי נערכו דיונים במטכ"ל בפורום מלא או חלקי "בעניין ההוא" אך ללא החלטות. גם כאן, כמו בפגישתו עם שאול מאירוב, נוכח לדעת כי רבים מנסים לתהות על מהות הגוף שבשמו הוא מופיע. "ראיתי שרוצים לויאליות פוליטית או הצהרה פוליטית, רוצים לדעת למי נהיה כפופים". הוא לא יכול היה להשיב להם מסיבה פשוטה: קבוצת "הנקם" הייתה רחוקה רעיונית מהמערך הפוליטי בארץ. התברר לו שהמוסדות והמפלגות אינם ערוכים לקליטת רעיונות על "נקמה טוטלית" וכל העניין שהוא במרכז שליחותו לארץ אינו כל מהעניינים המעסיקים את היישוב. הוא הגיע למסקנה שעזרה ממשית לא ישיג במקומות אלה. תחת הרושם של הלכי הרוח בארץ וב"הגנה" מיהר להודיע ב-28 באוגוסט לפאשה, כבר בסוף השבוע הראשון לשהותו בארץ, שעליו לעסוק ב"תכנית ב". במכתבו הבא מראש השנה תש"ו מתחילת ספטמבר 1945, הנוסח היה נמרץ יותר:

1.      על פאשה (ממלא מקומו כמפקד הארגון) להקדיש את עיקר המאמץ ב"תכנית ב" הואיל והתכנית הראשונה כרוכה במאמצים ארוכים וממושכים ויש לנצל את הזמן למעשים ובאה בחשבון רק התכנית השניה.

2.      יש להישען על הכוחות העצמיים.

3.      עליהם להשיג את האמצעים ולחפש "את קרובנו המהנדס" ללא שהיות והכוונה הייתה ליצחק ראטנר, כימאי, חבר פ.פ.או. בווילנה53.

בחיפושיו אחרי ידידים, "אישים כלבבו", כעצתו של יצחק שדה, זומנה לו העזרה ממקור שלא פילל לו. וזה סיפורו של קובנר:

רוז'קה קורצ'ק, שהגיעה שמונה חודשים לפניו לארץ, יעצה לו להיפגש עם מרדכי שנהבי, ראשון עולי השומר הצעיר בעלייה השלישית וחבר קיבוץ משמר העמק, איש בעל מעוף שהיה בין הוגי "יד ושם" ומפעלים אחרים. ידידות עמוקה נקשרה בין זהבי לרוז'קה. באמצעותה התוודע קובנר לשנהבי, שהפך לאוהד נלהב של רעיון הנקם והוא שסידר לו מיפגש עם חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שדלתו הייתה פתוחה לפניו.

על פגישה זו בין וייצמן לקובנר סיפר העתונאי היהודי-אמריקני מייקל אלקינס בספרו

"Forged in Fury"', שהופיע ב-1973 וקובנר הוא אחד מגיבוריו. אבא קובנר סיפר עליה בראיון ובמפגש הפעילים בארץ בתחילת 1985 וכן גם למוסדות מחקר אחרים. בראיונות אלה עמד בתוקף על כך, שבדרך כלל, למעט שלושה-ארבעה חברים שלהם סיפר על "תכנית א", דיבר רק על "תכנית ב", היינו פעולת נקם במחנות ס.ס. כך נהג בשיחתו עם וייצמן. כשציטט וייצמן את דברי ביאליק "ארור האומר נקום" אמר קובנר: "וכי על הדבר הנבזה שלא היה כמוהו בעולם אפשר לעבור?" וייצמן שאל, מה הוא רוצה ממנו? וקובנר השיב: מדען-כימאי ותרומה בכסף. וייצמן מילא את מבוקשו ונתן לו פתק לפרופסור דוד ברגמן, אז ראש "מכון זיו", ופתק למולר בעל בית חרושת "אתא".

התוצאות היו מעל למצופה: ברגמן לא שאל אותו אלא דבר אחד: מה הן התכונות של החומר שהוא מבקש, וכן אמר שיהיה עליו לחכות חודש-חודשיים. ואכן, החומר הוכן, אמנם לאחר ציפייה ארוכה יותר, ונמסר לו. ממולא קיבל אבא קובנר תרומה גדולה בזהב54.

במכתב מוצפן מיהר קובנר להודיע על הישגו לוויטקה ולחבריו:

מחרתיים אני מתחתן עם אחותו הבכירה של אליהו. דוד עשיר ממצרים מוכן לתת מנה

נכבדה מרכושו כדי שנוכל לבנות את חיינו... מצאתי דוקטור ספציאליסט המוכן בכל לבו

לעזור לנו. יש לו גם בית חולים משלו. מחר בבוקר אני נרשם אצלו לשעתיים55.

 

על פרטי הפגישה עם וייצמן סיפר קובנר לחבריו בארגון, פאשה, בצלאל קק ופולדק, מיד עם בואם לארץ, בקיץ 1946.

הכמות הגדולה של הרעל נארזה בקופסאות. בעניינים הסידוריים עזרו ידידיו ב"הגנה". ושוב, האם ידעו חבריו לאיזו תכנית מיועד החומר? קשה להשיב על כך וזאת משתי סיבות:

א. קובנר עצמו סיפר על שלושה מידידיו שידעו על תכנית א' אך לא פירט אם הייתה מקובלת עליהם; ב. כאמור, בכל פגישותיו, לדבריו – וגם בפגישה עם וייצמן – דובר רק בתכנית ב'. לאישור עובדה זו מדגיש קובנר כי מכתביו לחו"ל זירזו את חבריו לעסוק בתכנית ב'.

ניתן להניח על פי דבריו לחברים בהגיעם לארץ, כי לא במקרה נהג כך. הוא ציין לפניהם את העובדה, שעד ה"איגרת" (שכתבה לאחר השחרור מהכלא הבריטי ותוכנה מובא בהמשך) אין בשום מקום במכתביו אזכור של תכנית א' ומדובר אך ורק בתכנית ב'. יתר על כן, לאחר שכתב את האגרת "לפי מיטב הכרתו", היה בדעה שיש לגנוז את תכנית א'56.

דומה כי שתי עובדות הביאוהו לרוויזיה זו: 1. האיחור בעיתוי. כשיצא באמצע אוגוסט, חודשים מספר לאחר גמר המלחמה, לקבל את אישור מטה "ההגנה" ו"המוסד", לא העריך כי יצטרך לשהות בארץ זמן ממושך כל כך, כארבעה חודשים. בינתיים, בתקופת שהותו בארץ, התייצב שלטון הכיבוש של בעלות הברית ובערים שנועדו לביצוע פעולת הנקם הגדולה התמקמו כוחות הברית על משפחותיהם. לגרמניה הגיעו גם רבבות יהודים, מהם שעברו לגור בערים עצמן או בסביבתן הקרובה ורבים מהם גם נזדמנו שם לרגל עסקיהם. על כך שוחח עם חבריו בקיבוץ עין החורש: "קיבלתי ידיעות מה קורה באירופה... לא יכולתי להעלות בסיוטי שאנחנו נפגע גם ביהודים".

ברם, גם לאחר עלייתם של חבריו לארץ בקיץ 1946 הייתה דעתו שנשאר כר נרחב לפעולה: מחנות ה-ס.ס. ובהם רבבות רבות של מרצחים. "פגיעה במחנות ה-ס.ס. – א קלייניקייט?"* דברים אלה אמר לאחר מבצע נירנברג שידובר בו להלן, לרגל התכנית להחזיר את הקבוצה "המתוקנת" לאירופה להמשכת הפעולות57.

2. בארץ נתקל אבא קובנר בהתנגדות כמעט כללית ל"תכנית הגדולה" של הרעלת אוכלוסיה גרמנית, מצד מוסדות "ההגנה", "המוסד" וגורמים ציבוריים אחרים. השמועות שהגיעו מחוגי הבריגדה עוררו חשדות לגבי תכניות הארגון ואלה היו בין הגורמים למניעת "האישור" המיוחל. מכל מקום, אי אפשר היה שלא להתעלם מהלכי הרוח של הגופים המרכזיים ביישוב, שה"אוטוריטה" שלהם נחשבה גם בעיני אבא קובנר, שלדבריו (ועד בואו לארץ) לא קיבל מרותן של "אוטוריטות" כלשהן.

אין כמובן באפשרותנו לחזות את גורלה של "תכנית א" אילולא מאסרו של אבא קובנר בנמל טולון, התקר שגרם לאי-הגעת החומר שבציקלונו לתעודתו.

עלינו לציין כי בעיית האיחור בעיתוי לביצועה של תכנית א' העסיקה גם את החבורה בחו"ל. הם תיכננו סימון הרובעים הגרמניים "הטהורים" על ידי התקנת מגופים בצינורות בערים המבורג ונירנברג שבהן הצליחו חברים לחדור לרשת אספקת המים וזאת לשם מניעת פגיעה באוכלוסיה הלא-גרמנית. ועולה השאלה, שהיא אמנם ספקולטיבית, כיצד היה נוהג קובנר אילו

היה מצליח להגיע לאירופה? האם היה קשוב לרחשי הלב של החבורה חדורת האמונה בתכנית א' והעומדת על ביצועה במלוא התוקף, לאחר ש"הותאמה" לרובעים הגרמניים בלבד? ואפשר שהסתלקות מתכנית א' הייתה מביאה להתפרקות החבורה, מלווה בחמת-זעם. מאידך, לא מן הנמנע, שהחברים היו מגלים הבנה לשינוי הנסיבות ופעולות הנקמה היו מתועלות במלוא התנופה למחנות המרצחים  של ה-ס.ס. בכוח החומר הרב שהיה מצוי ביד ובהישענות על קונסנזוס כמעט כללי.

הדעת נוטה לאפשרות השניה שנגזרת מדברי אבא קובנר עצמו ומסתמכת על סגולותיו האישיות שהוכחו בעבר: אחריותו העמוקה, כושר מנהיגות, יכולת שכנוע נדירה ועוז-רוח במאבק על דעותיו, גם כשנדרשים שינויים בהתאם למצבים חדשים.

 

* וכי מילתא זוטרתא היא?

 

 

ו.       השיבה ושיברה

מבוכה וחשדות

ההתמהמהות הארוכה של קובנר בארץ גרמה מבוכה בתוך הארגון ולהולכי רכיל היא שימשה קרקע נוחה להפרחת שמועות וחשדות, לאמור: המנהיג בגד והיה לאיש תעמולה לתנועתו השומר הצעיר. אמרו: כל עניין "החטיבה" נשכח ממנו והראיה לכך – קשריו ההדוקים עם האישים המרכזיים של תנועתו ועם גופים בארץ. הוא מופיע באסיפות פומביות ובישיבות של מוסדות שונים ואין זאת כי החליט להתאזרח בארץ ולרכוש בהם מעמד מרכזי. גם בקרב ההנהגה של הארגון גדלה אי שביעות-רצון משהותו הממושכת. הם רצו לראותו כבר אצלם.

במכתביו מהתקופה ההיא וגם בפתקים הקצרים שהצליח להעביר ממקום מאסרו מתמרמר הוא על חוסר ההבנה לשליחותו ולמאמציו להשיג עזרה בכסף ובחומר. רוז'קה קורצ'ק מגיבה על הרכילות במכתבה לוויטקה לאחר מאסרו של אבא קובנר (8.1.1946):

הלוא האיש הזה חי כל הזמן רק במחשבה אחת – מחשבה על המשפחה, עליכם, עלייך.

הלא לא הייתה דקה בזמן שהוא היה כאן, שהוא לא חשב שיש כוח לעצרו וכאן לא עצרו

בעדו... איך יכלו אנשים לפקפק בהדסה?* זה ארך זמן, אך לא הייתה דרך אחרת. תחילה

חיכינו לתוצאות אצל הרופא.

 

להלן היא כותבת בהתייחסה לעניין "התרופות", היינו הרעל, כי "אורי [אבא קובנר] קיבל אותן אצל הרופא אך הן לא הגיעו". נראה, כי רוז'קה, שישבה בקיבוץ אילון, לא ידעה שבצאתו מן הארץ הצליח קובנר לקחת עמו את "התרופות". היא גם מעודדת את החברים לאחר מאסרו להמשיך בעבודת הנקם: "צריך בכל מחיר להמשיך בעבודה... אין שום מוצא אחר אלא להחזיק מעמד ולהמשיך בעבודה... האמיני לי, שאני חיה בפרשת הדסה"58.

האווירה סביב שהותו הממושכת בארץ ודרישות חבריו בחו"ל שיקצר את הביקור אילצו אותו להחיש את שובו לאירופה. בשלב הסיום של הכנת החומר הגביר את לחציו על ראשי "ההגנה"

* הדסה היה שם-צופן לנקמה.

להוציאו מן הארץ וכפי שרוז'קה כותבת, היה אפילו מוכן לצאת בלי החומר מתוך הידברות עמה ולהעבירו כשיהיה מוכן, מהר ככל האפשר. נראה כי ביומיים האחרונים לפני צאתו הצליח לקבל את החומר לידיו. כפי שהוא מציין, קיבל סיוע רב בסידורי היציאה מ"ההגנה" ואף ניתן לו ליווי של חברים שיצאו למשימות פעולה של הפלי"ם בחו"ל וכעין שומר-ראש למקרה של הסתבכות.

ואכן, מחוגי "ההגנה" מודגשת העובדה שההיענות המהירה לדרישתו של קובנר נעשתה בחפזון, שלא על פי הנהלים שהתגבשו להברחת שליחים כחיילים. דבר זה הסב לזמן מה נזק בשיגור שליחים בכלל59.

 

המסע באונייה והמאסר

קובנר מציין בסיפוק רב את ההיענות המהירה "בלי מגבלות" של ראשי ההגנה. ביציאתו צוייד בתעודת חייל ישראל החוזר מחופשתו, במדים וכתוספת צוּוּ אנשי הפלי"ם וחיילים מהבריגדה לשים לב אליו ולעזור לו בעת הצורך. קובנר נוקב בכמה שמות (נראה שהחסיר אחד או שניים מן החבורה המלווה אותו): איציק (רון-רוזנגארטן) מקיבוץ יקום, איש הבריגדה ו"שומר הראש" שלו; משה רבינוביץ' מכפר מנחם, קצין פלי"ם ואיש הבריגדה; האלחוטאי חגי אבריאל (אחיו של אהוד).

את כל התכולה, ארוזה בקיטבג, נשא הוא על גבו. מכאן אנו למדים, כי מארגני נסיעתו היו מודעים לסיכון. אחרת אין להבין את ה"כבוד" של צירוף המלווים ו"שומר ראש". אילולא הייחוד שבחפציו ודאי היה חוזר לאירופה בגפו כפי שהגיע לארץ בגפו. לא ידוע על איזשהו שליח שדאגו לו לליווי ושומר ראש. ואין בשום פנים ואופן להניח שמתוך הערכה לאישיותו נהנה קובנר מיתרון מיוחד זה. אמור מעתה, כי לשליחותו זו נדרש חסיון לא בשל הייחודיות שבאישיותו, אלא בשל המטען המסוכן שנשא עמו.

וזהו סיפורו של קובנר על מסעו:

בתחילת דצמבר 1945 יצא עם מלוויו למסעו, כשהיעד הוא מצרים. ממנה עמדו להפליג באוניית צבא בריטית לאירופה. בתחנת הגבול עברו תהליך רישום כדת וכדין של חיילים החוזרים מחופשתם לגדודיהם. לאחר ארבעה ימי שהייה במחנה המעבר, יצאו לנמל אלכסנדריה. ב-14 בדצמבר עלו על אוניית מלחמה בריטית וכפי שנוהגים אנשי מחתרת נמצאו הם בתאים נפרדים, רק מדי פעם יצאו אל הסיפון לשאוף רוח.

ארבעת הימים של ההפלגה עברו בשלום, אך כאשר התקרבה האוניה לנמל טולון שבצרפת, הודיעו ברמקולים כי האוניה נעצרת ומיד עלו עליה אנשי M.P. (משטרה צבאית). ברמקול נשמעה קריאה לקובנר ולמלווים (חוץ מאיציק החייל) לעלות על הסיפון. קובנר נקרא ראשון. לפני עלייתו על הסיפון מסר את הקיטבג לאחד ממלוויו והורה לו להעבירו לפאשה או לוויטקה בפריז, שכתובתם לא הייתה ידועה לו. כאשר איציק וחבריו ראו שקובנר אינו חוזר מהסיפון, נכנס אחד מהם לשירותים והשליך את הקיטבג הימה. לא עבר זמן רב והארבעה ובתוכם קובנר הובאו לבית המעצר בטולון.

לאחר יומיים במעצר החליטו לנצל את הגשם הסוחף ולהימלט. ראשון קפץ דרך האשנב קצין הפלי"ם משה רבינוביץ', אך מיד הבחינו בו וניתן אות אזעקה.

אבא קובנר הצליח להעביר פתק לאיציק והוא שהגיע לפריז ומסר את הידיעה על מאסרו לפאשה ולוויטקה. כאשר הגיעה ל"הגנה" בארץ באמצעות "המוסד" בפריז, הידיעה על מאסרו, גברה החרדה שמא נשאר הרעל באוניה.

קובנר הוחזר למצרים. לפי סיפורו נשלחה חוליה לשחרר אותו ואת חבריו, אך לפי המידע שהיה בידיה יצאה לנמל אלכסנדריה, בעוד שהאוניה בה הפליגו יצאה לקהיר. שאר החבר'ה שוחררו, ואילו הוא נשאר במאסר בקהיר למעלה מחודשיים.

להפתעתו נחקר כל הזמן על השתייכותו ללח"י ועל המטרה עמד לפגוע בה. הואיל ולא נחקר בעניין אחר, הבין שעניין הרעל לא ידוע להם ורווח לו. את הגנתו תכנן, לפי שנדבר עם פנחס גרונר, איש הבריגדה שפגש אותו באוניה שהובילה אותו בחזרה. היה עליו לטעון שהוא חבר קיבוץ מסילות (שגרונר היה בו חבר). בני משפחתו, אמו ואחיו, היו באושוויץ ונשארו בחיים. את תעודת החייל שנמצאה אצלו קנה בבית קפה מחייל אחר, כדי לנסוע לחו"ל להביא את בני משפחתו לארץ.

חוקריו היו בטוחים שנפל בידם טרוריסט מסוכן שיזם פעולות טרור, והחקירה התמקדה בנושא זה. הוא עמד בעקשנות על גרסתו שאין לו כל שייכות לאותו קובנר שהם מחפשים. סייע בבלבול חוקריו נאום ארוך שנשא בכינוס אנשי הפלמ"ח, שפורסם בהמשכים ב"משמר" בדצמבר, כשכבר היה במעצר. עובדה זו בלבלה לגמרי את עשתונותיהם של חוקריו, שהרי לא יתכן, כי האיש אשר בידם שולח מאמרים ומפרסמם בימי מעצרו.... "נדמה לי", אומר קובנר, "שעד היום לא פענחה הבולשת האנגלית שאני הייתי אותו קובנר". לאחר שנכשלו בחקירתם, העבירוהו לכלא ירושלים, שם קיים כבר מגעים עם חברים, ולאחר חודשיים שוחרר.

 

מי הלשין?

מה הייתה סיבת מאסרו של קובנר? מי היה המלשין?

א.      קובנר מספר, כי זמן רב לאחר המקרה הטריד אותו עורך-דין ידוע, רוויזיוניסט, שאמר לו כי בידיו הוכחות מוצקות ש"יד זו ששלחה אותו היא שגרמה למאסרו". הוא ניסה לגרור אותו למשפט שבו יוכיח הכל. קובנר דוחה גירסה זו בכל תוקף, שהרי אלה שהכינו את מסעו ועזרו לו לארוז את קופסאות הרעל היו מודעים ללא ספק לסיכון הרב בהסגרתו לידי הבריטים. ויתירה מזו, אילו מצאו את הקיטבג ובו עשרים קופסאות רעל היה הדבר ממיט אסון על רבים ועליהם עצמם.

ב.      הוא נחקר על ידי הבולשת על היותו "שטרניסט" ואין זה עולה על הדעת שמתוך שורות "ההגנה" תצא הלשנה כזאת.

ג.       על הסיפור של מוניה מרדור בספרו "שליחות עלומה" שאחרים נאחזו בו, כי לפי מגפי הפרטיזנים שסירב כביכול להחליפם, הבחינו הבריטים כי איננו איש מן היישוב, אומר אבא קובנר כי זו איוולת. מיד עם בואו ארצה החליף את בגדיו. באוניה הופיע כחייל במדי צבא ונהג לפי כל הנהלים המקובלים בצבא.

לדבריו אלה של קובנר יש להוסיף שאלה: מה למגפיים, לו אפילו נעל אותם, ולמאסרו כ"שטרניסט" מסוכן? והרי נאסרו עמו גם המלווים שיצאו למשימות הגנה באירופה והם היו לבושים לפי הנוהל.

ד.      לפי מקורות "המוסד", נאסר קובנר כתוצאה מהלשנה באוניה. קובנר דוחה גרסה זו, שכן אילו בא המאסר כתוצאה מהלשנה כזו מה טעם והצדקה למאסרם של הנלווים שיצאו בשליחות "ההגנה" ו"המוסד"? כל החבורה המלווה ואף איציק שומר הראש היו בתאים נפרדים ולעתים רחוקות נפגשו. איך אפוא הבחינו בהם המלשין או הבולשת באוניה? וגם זאת: המאסר בא בגמר ההפלגה לאחר ארבעה ימים. עובדה היא שהוא ומלוויו לא נחקרו בטולון ולא נערך חיפוש בכליהם. אין זאת כי ההוראה באה ממיפקדת המזרח התיכון לאחר בדיקת רשימת החיילים שחזרו מחופשתם ועל כן גם חיכו יומיים להוראות. את העובדה שנחשד בהשתייכות ל"שטרניסטים" הסביר קובנר בכך, שאחד הפעילים הבריק מלונדון בעת הכנס הציוני באוגוסט 1945, שקובנר קרוב בהשקפתו ל"שטרניסטים". האיש, בתמימותו, לא ידע כי מברקים מסוג זה עוברים את בדיקת הבולשת הבריטית, וכשנתגלתה זהותו על ידי המלשין, נפלו על "המציאה". זוהי, לפי השערת קובנר, העילה למאסרו כ"שטרניסט" ובזה מוסבר גם רווח הזמן שניתן – ארבעת הימים מתחילת ההפלגה של האוניה ועד הגעתה לנמל טולון.

ה.     מהסיבות הנ"ל מקובלת על קובנר גירסתו של שאול אביגור, כפי שהשמיעה באוזניו, המתבססת על חקירת "ההגנה": בימים ההם, שלהי 1946, סערו הרוחות בעטיה של מחלוקת בין האצ"ל לבין "ההגנה" בענייני עליה: מיפקדת האצ"ל תבעה מ"ההגנה" ו"המוסד" לשתפם ב"עלייה ד" (עליה בדרכונים מזוייפים שבאמצעותה עלו ארצה כשבעה-עשר אלף איש) לפי הנוהל שננקט ב"עליה ב". משדחתה "ההגנה" את תביעתם, איימו אנשי האצ"ל שסירוב זה יעלה להם ביוקר, וכנראה, הוא ומלוויו היו קורבנות הריב הזה.

מכל מקום, המאסר הוא בעיה סבוכה שאינה ניתנת להיחקר אלא אם כן יקום המלשין ויעיד. הסיכויים לכך הם כמובן קלושים ביותר60.

 

 

ז. על מסעו של קובנר – עדויות ומכתבים

שני מכתבים מהמאסר

שני מכתבים כתובים יידיש הגיעו מאבא קובנר ממקומות מאסרו אל חבריו בארגון – האחד, מתא המעצר בטולון, הובא לוויטקה בפריז על ידי איציק (רון) והשני, ללא ציון מקום, כנראה מן הכלא בירושלים – אחרי קהיר ולפני השחרור.

במכתב הראשון נאמר:

...הלכתי אליכם עם תקוות גדולות, הודות למאמצים גדולים וקשים, שאיש כבר לא יוכל

למסור לכם. המחלה [המאסר] תקפה אותי על הסף. הרפואות נשברו. אין זה הזמן

[לספר] כמה עוגמת-נפש גרמתם לי עם ספקותיכם (ואפשר אפילו עם חשדותיכם)

לגבי עבודתי. אינני רוצה לגנותכם על כך. ידעתי, כי כל זה בא מתוך אהבה לעניין.

כל ארבעת החודשים חייתי ופעלתי רק במחשבה זו. יכול להיות שאנו נפקדים לשנים.

אני רוצה למסור לכם כמה הוראות, אולי העניין אינו אבוד: בכוחותיכם-אתם לא תגשימו

את הרעיון. תכנסו למערכת מעשים קטנים, שיהיו עלולים להרוס אתכם ולהשאירכם ללא

סיפוק כלשהו. היזהרו מקשרים מתעים [כוונתו כנראה לשמועות על קשרי החבורה עם

גורמים זרים]. עליכם מיד להתקשר עם ר. [רוז'קה] באילון שתתקשר עם האיש [במכתב

מופיע השם] ותדרוש את בואו אליכם!!!... תעבירו אליה את כתובתכם אך עליכם לדעת

כיצד לכתוב. קיבלתי אישור מאחיו של ג' שיבוא לעזור לכם במקצועות של "ליוֹבקה"

[לייבקה דיסטל, ה"אופה" במאפיית מחנה ה-ס.ס. בנירנברג]. אתם חייבים להתאזר

בסבלנות ובעוז רוח. כאבי האחד הוא גורל המשפחה. היו חזקים ואמיצים!

 

ובמכתב השני:

הקשה ביותר בכותבי מכתב זה אליכם הוא אי הידיעה אם תקבלו את המכתב ומתי?

כאשר אני שוכב עתה על קרש בבית החולים [בית הסוהר] נלקח ממני הכל, גם העט

והנייר. רק המחשבה העירומה התפרצה מן המצוק והתדפקה עלי בדמויותיכם ונלחצתי

אליכם בחוזקה ושאלתי עצמי מה נושמים עכשיו פניהם של יקיריי? האם ידם חזקה עדיין

או שמרחפים הם כעלה נידף ברוח ללא גוף וללא עץ? לאחר רגעים של פקפוקים וספקות

שוב נרגעתי, כי יודע אני שזרועות כולכם אינן כושלות... כאשר נסעתי אליכם, נשאתי עמי

שק של רפואות כדי לחזק את ידיכם. אך נשאתי עמי עוד משהו – את אוויר החיים שספגתי

כאן בארץ וזאת מתוך תקווה שכולנו נוכל לנשום אותו אחרי חיינו העכורים. את זאת, לצערי,

איני יכול להעביר אליכם במכתב61.

 

סיפוריהם של המלווים

על המסע באוניית המלחמה הבריטית מאלכסנדריה לטולון ועל המאסר העידו חיילי הבריגדה שנקבעו כמלוויו של קובנר, איציק רון מקיבוץ יקום ויעקב ירון (ז'אקו) מקיבוץ חצור.

סיפר איציק רון שפגש לראשונה את אבא קובנר  וחבורת הפרטיזנים בעיר האיטלקית טרוויזיו כאשר חזר מחופשה בארץ אל הבריגדה:

...נפגשנו בתחנת הרכבת ברחובות, משם היינו נוסעים למצרים. שם נודע לי, שיחד איתנו

חוזר אבא קובנר במדי הבריגדה ונתבקשנו לשים לב אליו. עלי לציין, כי אבא קובנר היה

לבוש בסדר גמור ולא נבדל מיתר החבר'ה. הגענו לאלכסנדריה במצרים, עלינו על האונייה

עם אלפי חיילים בריטיים. היינו קומץ של ישראלים, מתוכם הכרתי את חבר חצור וחבר עין

השופט ולא היו שום בעיות. נודע לנו, שבין החיילים שלנו היו עוד ארבעה חבר'ה מתחזים,

אשר נשלחו לאירופה על ידי "ההגנה" לתפקידים שונים... הצטלמתי במקרה עם כל החבורה

הזאת כשאני החייל היחיד. כאשר נשמעה פתאום ברמקול קריאה של שמות כל החבורה, לא

היה ביניהם אף "חייל אמיתי".

נבהלתי כהוגן. עברו מאותו יום ארבעים ושש שנים וישנם חילוקי דעות, איך ולמי הגיע הקיטבג

עם הרעל ומי זרק אותו לים. אבל שלושתנו, החבר מחצור, החבר מעין השופט ואנוכי, זוכרים

שהיה זה קיטבג עם קופסאות של חלב משומר והיה ברור לנו שאין זה התוכן האמיתי.

כאשר נודע לנו שהחבר'ה נעצרו, גברו חששותי. לפני זמן קצר הצטלמנו יחד. פחדתי שייערך

חיפוש אצל הישראלים... כך נזרק הקיטבג לים. כאשר לאחר זמן נודע לי מה היה בקיטבג

וחיפוש אצלנו לא נערך, הצטערתי, כי לו הייתי יודע אולי הייתי מסתכן. אולי?

המשכתי לאנטוורפן, שם חנה הגדוד שלנו. אבל לפני זה נסעתי לפריז. הייתה לי הכתובת.

שם ציפו לשובו של אבא. פגשתי את אשתו ויטקה ומספר חברים מקבוצת הפרטיזנים.

סיפרתי להם מה קרה. הידיעה על מאסרו של אבא ועל המטען שהיה צריך להגיע ונזרק

לים נפל עליהם כרעם ביום בהיר. הייתה התרגשות גדולה. חזרתי לבלגיה. עמדתי בקשר

עם החבורה וקשרי עימם נמשכים עד היום הזה.

 

איציק הוסיף בשיחה טלפונית מ-5.10.1991 את דברי העדות הבאים:

אבא העביר אלי פתק מתא המעצר בטולון, אינני זוכר דרך מי – אולי דרך משה אייזן

(ברזילי), חבר עין השופט ששימש שם כמתורגמן.

נוסף על קובנר היו על האוניה שלושה חברים מפלי"ם שאני זוכרם: חגי אבריאל,

משה רבינוביץ' מכפר מנחם והשלישי חבר מקיבוץ שמיר. אינני זוכר את שמו.

איך השתחררו כל היתר אינני יודע. אני רק יודע, שרבינוביץ' ברח ואבא סירב,

כשהוצע לו לברוח, להיות הראשון62.

 

יעקב (ז'אקו) רונן, שאף הוא היה בחופשה בארץ מטעמים משפחתיים ועמד לחזור ליחידתו, שבינתיים הוצבה בהולנד-בלגיה, העיד:

אינני יודע ממי קיבלתי את ההוראה. בשעות הערב המאוחרות הופיע איש בתחנת הרכבת

ברחובות ופנה אלי בשמי ומסר לי על קבוצה שמנתה ארבעה אנשים ונתבקשתי על ידיו

לעזור להם. האיש אמר לי, כי כאשר יקרה משהו להם, עלי להופיע במארסיי לפי כתובת

מסויימת ולהודיע להם, כי "התפוח נרקב". מהחבורה הנלווית היכרתי רק את אבא קובנר.

אבא נשא על גבו חבילה – שקית ברזנט כארבעים סנטימטרים ברדיוס עשרים – מין קיטבג

שהוא נשא אותו כל הזמן ולא נפרד ממנו לרגע. הוא שם אותו אפילו ככרית בזמן שהלך

לישון. באונייה הרגיש ברע וכל הזמן הקיא ואפילו כשירד לשירותים או למקום אחר לקח

את השקית עמו.

האונייה "שאמפוליון" הייתה עמוסה בחמישה-עשר אלף חיילים בריטיים והצפיפות הייתה

רבה. עם אבא לא דיברתי כי הרגיש לא טוב. לאחר ארבעה ימים, רק התקרבה האוניה

לטולון, קראו פתאום ברמקולים, כי על שלושת אנשי פלי"ם ואבא קובנר, לפי שמותיהם

הבדויים, להתייצב בפיקוד האונייה. אבא פנה אלי ושאל מה עושים. אמרתי, כי עליו

להתייצב. אבא השאיר את החבילה בערסל והלך להתייצב. ביקשתי מחייל בריטי לקחת

את השקית ולתת לי אותה. כאשר קיבלתיה רציתי מהר להיפטר ממנה. הכנסתיה לתוך

אסלה ואחר כך השלכתיה לים. היות והייתה בתוך ברזנט עם אימפרגנציה, חשבתי כי

בתוכה נשק ופחדתי מהתפוצצות. כל הזמן הסתכלתי עליה. לשמחתי, התחילה השקית

לשקוע.

התחלנו לרדת [מהאונייה]. בזמן הירידה פשטה שמועה בין החיילים הבריטיים כי נתפסו

ארבעה טרוריסטים יהודים, שהיו בדרכם לאנגליה במטרה לרצוח את משפחת המלוכה.

אחראי לעשרים החיילים הארצישראליים היה משה אייזן (ברזילי) מעין השופט. נלקחנו

למחנה מעבר בטולון. עלי היה לנסוע למארסיי ולמסור כי "התפוח נרקב". סיפרתי על כך

ליצחק מקיבוץ יקום שעשה עלי רושם מהימן. כאשר הגעתי למארסיי פגש אותי איש בשם

וילי (נראה כי הוא וילו כץ, איש "המוסד" במארסיי). מסרתי לו את הסיסמה וסיפרתי לו על

מאסר הארבעה וביניהם אבא קובנר. הוא שאלני אם אפשר לשחררם בכסף ואם זה לא

יעזור יהיו מוכנים לשחררם בכוח. נתן לי כתובת של בית המלון בטולון "ז'אן ז'ורס" ובעת

הצורך לבוא בדברים עמו. חזרתי מיד לטולון. לשמחתי נמצאו שם שאר החיילים שלנו.

הלכתי עם יצחק ל"נאפי" (השק"ם). ראיתי חייל מוביל את אבא קובנר. התחלנו ללכת

בעקבותיהם. פתאום פנה אלי אבא והתחיל לפזם: "ריש, עין, למד (רעל)" ועניתי לו

בפזמון: "השלכתי אותו הימה". אז טפח על ראשו וקרא: "אוי ואבוי!"... אחרי שאבא

חזר מהשק"ם בליווי החייל, כאשר שוב הלכנו בעקבותיו, הציע יצחק לעשות עצמו

כשיכור ולהעסיק את השומר ולאפשר על ידי כך לאבא להסתלק. הודענו לו בפזמון

על התכנית. אבא השיב: "או [לשחרר] את כולם או אף אחד"*. וחזר לצריף המעצר.

פניתי למשה אייזן, האחראי כלפי הצבא לכל הישראלים. אמרתי לו כי הארבעה נמצאו

בצריך במחנה המעבר ועלינו לטפל בהם... ואז הוא ואני התחלנו להתקרב לצריף. ראינו

כי שוב לוקחים את אבא לשק"ם. התקרבנו אליו. אבא הציע (שוב בפיזום) להכין סיגריות

מרדימות ולהרדים את השומרים ואז להסתלק. כאשר למחרת התקרבנו לצריף, כיוון השומר

את נשקו וצעק: "הסתלקו! אחד האסירים ברח!" זה היה משה רבינוביץ'. רצתי לבית המלון

"ז'אן ז'ורס". שם ישבה קבוצה של אנשי "ההגנה" בלבוש רבנים צבאיים אמריקניים ומצאתי

את משה רבינוביץ' והוא סיפר כיצד הצליח לברוח דרך האשנב של השירותים, כשהשומר

נמנם. ומה קרה עם השאר אינו יודע.

 

עד כאן סיפורו של ז'אקו. הוא מביא גם את שתי הגרסאות על סיבת מאסרם של הארבעה וביניהם קובנר. לפי הגרסה האחת הייתה זו הלשנה של איש אצ"ל שהצליח לחדור לפיקוד הבריטי בקהיר. מאחר שהיה ריב על מספר הפנקסים המזוייפים ואצ"ל ראה עצמו מקופח באה ההלשנה. לפי גרסה אחרת באה ההלשנה מצד "ההגנה", שכן "המוסד" לא היה מעוניין בפעולת נקמה. כזכור, הביא כותב הטורים האלה את שתי הגרסאות מפי אבא קובנר והוא דחה בכל תוקף את הגרסה על הלשנה מצד "ההגנה", שהרי "ההגנה" הייתה זו ששלחה לאלכסנדריה חוליה לשחרר את האסירים, אלא שאנשיה טעו: במקום להגיע לקהיר, הגיעו לאלכסנדריה.

על שאלותיו של המראיין פולדק (יהודה מימון) השיב ז'אקו: א. הוא לא ראה את אבא כבול באזיקים בעת הבאתו לשק"ם. ב. לא הוא ולא יצחק מיקום לא נקראו לבולשת ולא נחקרו שם. ג. אשר ל"לבושו" של אבא קובנר, אין כל שחר לתיאורים על חזותו הפרטיזנית שיכלה להסגירו: "לא בלורית ולא מגפיים", אלא חייל כתיקונו. ד. התנהגותו באונייה הייתה כשל חייל רגיל בחיל הרגלים, ובכלל לא הסתובב בין הבריות. רוב הזמן, כאשר עלה לסיפון, שכב בערסל כי לא הרגיש טוב. וכשהוטב לו קרא את ספרו של סטפן צוויג "מאגלן"63.

 

עובדות לאשורן על מסע אבא קובנר לארץ ושיבתו לאירופה

הבאנו את סיפורו של אבא קובנר על מסעו לארץ, שיבתו לאירופה והמאסר בנמל טולון וכן מעדויותיהם של שניים מחיילי הבריגדה, שנלוו אליו במסעו רב הנפתולים.

אולם, עם סיום כתיבת הפרק הופיעו ספר וסדרה של כתבות המציגים באור שלילי ביותר את ארגון "הנקם" בכלל, כשהמטרה העיקרית לחיציו של המחבר הוא אבא קובנר, מפקדו של הארגון64. כמובן, זכותו של המחבר היא להעריך דברים לפי תוצאות מחקרו. קדמו לו מבקרי הארגון ששללו את תכניותיו מכל וכל אך אף אחד לא הסתער עליו בכתב אשמה טוטלי ולא פגע אישית במפקדו אבא קובנר. ולא כן המחבר תום שגב, שבנוסף על ההתקפה על הארגון ותכניות ה"טירוף" שלו הציג כבדותה כל פרט ופרט במסעו זה של קובנר לארץ ובעיקר בסיפור שיבתו לאירופה. ולא עוד אלא שהמסע כולו של קובנר לא היה ולא נברא, שכן קובנר נאסר כבר ביציאה מנמל אלכסנדריה. גם חומר הרעל שהביא עמו הוא פרי דמיונו בלבד. כל זאת – על יסוד עדותו של איש אחד "לפי מיטב זכרונו" (שמתברר כי לא היה כלל באוניה). לפי "עדות" זו, נאסר קובנר באלכסנדריה משום שלא היה מוכן להיפרד משערותיו המקורזלות וממגפיו המבריקים. יתר על כן, כדי שיהיה לו מראה מרהיב של פרטיזן רוסי, תחב את המכנסיים לתוך המגפיים – וכל זאת כשהוא לבוש מדים של חיל בריטי על אונייה צבאית בריטית...

שלוש שאלות נשארות ללא תשובה לפי כתב-קיטרוג זה: למה בא קובנר ארצה? למה ביקש לחזור לאירופה? למה קיבל סיוע מ"ההגנה"? ובכלל, לשם מה נולדה ה"פנטזיה" סביב הנקם? התשובה, לדעת תום שגב, טמונה במנטליות של קובנר בעל "העבר הטרוריסטי בין הפרטיזנים". גם הפגישה עם וייצמן היא עובדה שקובנר "פינטז". כדי לשוות להזיית הנקם שלו גושפנקא כמו ממלכתית, גרר את שמו של חיים וייצמן, מנהיג התנועה הציונית ואחר כך נשיאה הראשון של מדינת ישראל, להרפתקה המתוכננת שלו ושל חבריו על הרעלת מיליוני אזרחים גרמנים. וקושיה נוספת: "למה רק מעטים ידעו להירתם לרעיון הנקם ולתכנית המפוקפקת מבחינה מוסרית ויכולה רק להזיק לתנועה הציונית?"

לא במקרה פתחנו ברקע של התקופה שבה הונח היסוד לארגון "הנקם" שקובנר היה מנהיגו הבלתי-מעורער מראשיתו. היה זה חודשים מספר לפני סיום המלחמה, כאשר רשמי הרצח האכזרי של המיליונים היו טריים, צעקתם של הנרצחים לנקמה עדיין החרישה את האוזניים והטראומה של השרידים הייתה בשיאה.

הבאנו כמה מן ההדים ההם: "ארור תהיה עם הטבטונים המרצח ושמך יימחה לנצח" (ג. ביל); "ארור אדם שיהיה די לו בדמעות שיזיל ובכי שיבכה את נשמותינו, אנו קוראים לכם לנקמה בלי רחמנות, בלי רגשות ובלי רחמים ובלא דברים על גרמנים טובים ורעים, זכרו וקיימו את רצוננו ואת חובתכם" (ציפורה בירמן); "הן זה עם התועבה מזוהם הנפש – יאבד על כל מיליוניו בזקניהם ובנעריהם בנשיהם וטפם יאבדו! בשל ישראל שאול תרד... יש ישראל תהיה בך!" (יצחק כצנלסון).

ובארץ: "אל תאמר רחם! אל תקרא כפר!" "כי דם היה בעיר ולא חרדה העיר" (אלתרמן); "לנו חובה מוסרית עילאית אחת: לנקום! ולא רק במלחמה כי אם לאחר המלחמה... ולא אכפת לנו אם יישמד כולו... ולא אכפת לנו מה יחשבו העמים הנאורים" (צבי ב"דבר", אוקטובר 1944); "עינכם הצופיה צריכה להשיג את האוייב במקום סתרו, תמצאוהו ותוציאוהו מן המארב... איננו מבדילים בין מנהיגים מדיחים – אין צמרת נאצית אלא שכבה עצומה ואין יודע כמה זמן יימשך עד אשר הרעל יפוג מקרבו. לא הלכנו שולל אחרי הסלחנות" (מאיר יערי, פברואר 1945).

לא נוסיף על הדברים, שהם מקבץ זעיר של קולות רבים, רבים. וכי ייפלא שקבוצת צעירים, לוחמים ותיקים במחתרת הגיטאות ובלחימה פרטיזנית ביער, החליטה ללכת אחרי הקול הקורא לקום ולעשות?

שאלה מוזרה מציג החוקר העוקב אחרי מאורעות היסטוריים: "למה רק מעטים ידעו להירתם לרעיון הנקם?" וכי ההכשרה של "החלוץ" שהקימה את המפעל ההתיישבותי בארץ – המסד למדינה היהודית – לא הייתה אלא פרומיל אחד של הנוער היהודי? כמה היו בארגונים הלוחמים היהודיים במחתרות? כמה מנה הארגון היהודי הלוחם בוורשה במרד הגדול? ארבע מאות? חמש מאות? ופחות בהרבה בארגונים המחתרתיים בכמה מעריה הגדולות של פולין!

במקרה דנן הושארו מתוך כוונה ברורה הפעילים במפעל "הבריחה" ובשיקום התנועות לאחר החורבן ולמשימת הנקם נקבעה קבוצה מובחרת של לוחמים. מייסדי הארגון הניחו כי די בחמישים-שישים צעירים מוכנים נפשית למטרה זו.

ננסה להשיב לשלוש השאלות שנשאלו לעיל ושעניינן נדון בהרחבה בחיבור זה:

למה בא קובנר ארצה? התשובה שניתנה בהסתמך על העד המתבסס על "מיטב זכרונו" היא לא שהוא בא כדי להשיג עזרה ורעל, אלא להשפיע על ראשי השומר הצעיר לבטל את התנגדותם לכל מעשה בלתי-חוקי ובאופן ספציפי את התנגדותם להברחת יהודים מברית המועצות למערב, שכן קובנר היה בעד הקמת מחתרת יהודים בברית המועצות. הוא היה מראשוני "הבריחה" שנועדה לקדם את המאבק הציוני.

דברים וולגריים אלה, ששולחו לחלל הציבור, הם הד קלוש לוויכוח שהתנהל בתקופת המלחמה בשלהי 1942 בין יערי לבין בן-גוריון וברל כצנלסון על "הציונות הקטסטרופלית", היינו – יציאה מיידית מאירופה של שני מיליוני השרידים שיישארו בחיים אחרי המלחמה. כן משתקף בהם הדו של הפולמוס בין קובנר, מראשי "החטיבה של שרידי מזרח אירופה" בעל ההשקפות האנטי-סובייטיות לבין ראשי השומר הצעיר בארץ, אוהדי ברית המועצות. האמת היא שהשומר הצעיר בכל תקופת המלחמה ולאחריה קיים מחתרת ציונית באזורים שבשלטון הסובייטי ובברית המועצות עצמה. חברי התנועה הופיעו בקומה זקופה במשפטים שנערכו נגדם ולא ויתרו על תג שבציונותם. פעילים רבים מצאו את מותם בבתי כלא ואחרים נידונו לתקופות מאסר ארוכות. יתר על כן, עוד בתחילת המלחמה העלה אחד הפעילים (יצחק זלמנסון-זיו) הצעה לשגר שליחים כדי לארגן תנועת עלייה בין יהודי ברית המועצות. השליחים הראשונים שיצאו לבדיקת המצב נאלצו לחזור מחמת הקשיים האובייקטיביים שנתקלו בהם65. כל הפעולות להוצאת יהודים מברית המועצות לא רק שלא נתקלו בהתנגדות מצד ראשי השומר הצעיר, אלא שליחי התנועה ופעיליה בארץ עמדו לימינם של חבריהם בחו"ל שהיו הלוז המרכזי במפעל "הבריחה". לפני שיצא קובנר מאיטליה לארץ (באוגוסט 1945) נחתם (ביולי 1945) ההסכם בין ממשלת ברית המועצות לממשלת פולין על הרפטריאציה של אזרחיה, ביניהם כמאתיים אלף יהודים. למותר להעיר, כי לכך לא היה צורך לקבל הסכמתם של ראשי השומר הצעיר בארץ...

ובכן, למה יצא קובנר לארץ? על כך דובר בחיבור זה: מטרת נסיעתו הייתה להיפגש עם ראשי "ההגנה" ו"המוסד", כדי לקבל עזרה חומרית והעיקר – לקבל "אישור" לפעולות נקם. דירבנו אותו למסעו זה "ידידים" בבריגדה וב"הגנה" כמו מאיר גרבובסקי, אליהו בן-חור, שלפי עדות אחת אף נלוונ אליו, ואחרים66.

את ה"אישור", כפי שנראה, לא קיבל מסיבות שהובאו כאן ועוד ידובר בהן בהמשך. לעומת זה הצליח לרכוש את אהדתם של קבוצת חברים מראשי "ההגנה" ולהיעזר בהם.

כאמור לעיל הוא יצא לארץ לא במטרה של עלייה אלא בשליחות קבוצת הנקם. השליחות התארכה כדי ארבעה חודשים. שהייתו הממושכת גרמה למבוכה ולאי שביעות-רצון של חבריו והייתה המקור לשמועות שווא, כביכול על "התאזרחותו" בארץ – דבר שהסב לו עוגמת-נפש מרובה. בנושא זה הבאנו ממכתבה של רוז'קה קורצ'ק אחרי המאסר: "זה ארך זמן, אך לא הייתה דרך אחרת... חיכינו לתוצאות אצל 'הרופא' ", המדען שהכין את הרעל.

למה קיבל קובנר עזרה מ"ההגנה"? העניין אינו פשוט כלל וכלל. במטה "ההגנה" לא הייתה אחדות-דעים בעניין הנקם. בישיבת המטה לא נתקבלה, כפי שסיפר לקובנר אחד מידידיו במטה, החלטה מוגדרת. לפיכך לא קיבל קובנר את ה"אישור" המיוחל. היה זה יצחק שדה שיעץ לו למצוא "אישים כלבבו". מאידך גיסא, לא הופרעו החברים שנעזר בהם וכל שאר אנשי המטה עצמו עין. אמור מעתה כי לא "ההגנה" עזרה לו, אלא קבוצת אוהדים ובראשם יצחק שדה. מכל מקום, עובדה היא, כי כאשר ביקש לזרז את יציאתו לאירופה, נתמלאה בקשתו מיד. ואין לדעת אם עסקו בכך אנשים נוספים לבד מאוהדיו.

האם דיברו על "התכנית הגדולה" או רק על תכנית ב' – פעולות נקם במחנות השבויים של

ה-ס.ס.? לפי עדותו של קובנר וגם לפי המכתבים מחו"ל, לא דובר בארץ על "תכנית א" בכלל, אלא רק על "תכנית ב". נראה, כי כבר בימים הראשונים לבואו לארץ הרגיש קובנר בהלך הרוחות של רוב האנשים שעימם נפגש. אלה התייחסו בשלילה ל"תכנית א" שעליה ידעו לדבריו שלושה או ארבעה אנשים. קובנר לא פירט בשמותיהם את המצדדים בה. הוא הדבר לגבי פגישתו עם וייצמן שעמו דיבר על תכנית ב' בלבד. אין אפוא לייחס לו כוונה לקבל את הסכמתו של נשיא ההסתדרות הציונית "להרעיל מיליוני אזרחים גרמנים". בעדותו לפרופסור באואר בשנת 1944 נקב בשני שמות שידעו על הפגישה. אחד מהם חי בארץ. היו גם שניים נוספים שידעו והוא לא נקב בשמם. שני השמות שאוזכרו בראיון הנ"ל הועלו גם בפגישת פעילי "הנקם" בארץ.

בין אלה שידעו על הפגישה עם וייצמן הייתה גם רוז'קה, שלדברי אבא קובנר ארגנה את הפגישה באמצעות מרדכי שנהבי ואין ספק כי כל עדויותיו של קובנר הובאו לידיעתה. אישית יכול החתום-מטה לציין שבאחד המפגשים הודיעה לו רוז'קה, כי את הראיון של קובנר עם כותב טורים אלו היא קראה והעבירה לאחד הארכיונים. מי שמכיר את רוז'קה, את אופיה והליכותיה, לא יעלה על דעתו שהייתה משלימה עם סיפור אירוע בדוי. כאמור, מספרת רוז'קה במכתבה מ-8 בינואר 1946, ש"הם" מחכים "לתוצאות עבודתו של 'הרופא' ".

מעדויות בלבדיות ומוצקות מתברר כי בהכנת החומר לקובנר עסקו אז חוקרים צעירים במכון-זיו שבראשו עמד פרופסור ארנסט דוד ברגמן66א'.

כמוזכר, סיפר קובנר לחבריו על הפגישה עם וייצמן מיד לאחר עלייתם לארץ בקיץ 1946. אותם חברים – פאשה, בצלאל, קק, פולדק, שמחבר מאמר זה שוחח עמם, הביעו לפניו את אמונתם הבלתי-מעורערת ביושרו של רבם ובמוסריותו, כפי שהכירוהו בפעולתם המשותפת מאז תקופת לובלין ובוקרשט. לדבריהם, כל מה שסיפר קובנר על מסעו לארץ וחזרה לאירופה הוא אמת-לאמיתה, ואין להם ספק בכך. רמזים על האירוע החשוב נמצא גם במכתבו המוצפן מתקופת שהותו בארץ, לפני שיבתו לאירופה. מסופר בו על ה"חתונה" עם אחותו הבכירה של אליהו (גולומב) ועל "הדוקטור-ספציאליסט" שאמור להכין לו את "התרופות" בבית החולים שלו (המעבדה) וכן על הנדבן ממצרים, ממנו הוא מקווה לקבל סכום הגון (מולר הבעלים של "אתא").

מדוע דיבר קובנר בארץ, ולדבריו, גם עם וייצמן, רק על תכנית ב', שעה שבארגונו הייתה קיימת עדיין תכנית א'? להצדקתו מדגיש קובנר את העובדה, שבכל מכתביו לחבריו בחו"ל בעת שהייתו בארץ זירזם לעסוק בתכנית ב' ולא הזכיר כלל את תכנית א'. דבר זה הודגש על ידיו בהזדמנויות שונות שהוזכרו בחיבור זה.

נראה כי כבר בעת ההיא נטרד אבא קובנר על ידי ספקות בנוגע לאפשרויות ביצועה של תכנית א'. שתי עובדות – הדיבור בארץ על תכנית ב' והמכתבים לחבריו שיעצו לעסוק בה בלבד - מדברות בעד עצמן. אפשר לשער, כי לא מעט התלבט בבעיה זו. דומה כי שני גורמים הביאוהו למחשבה שניה בעניין תכנית א': 1. האיחור הגדול בעיתוי, שהרי בסתיו 1945 היו תנאים חדשים בגרמניה מאחר שנוספו בערים שהיו מועדות לפעולות נקם לא-גרמנים וגם רבבות יהודים;  2. ההתנגדות הכללית לתכנית בחוגי הציבור בארץ שעמם נפגש.

היה בזה גם צד מוסרי. נדרש ממנו שפיו ומעשיו יהיו שווים. כמו בעבר בווילנה, עת נאלץ להתחשב בתנאים שלא איפשרו את המרד נגד הגרמנים, כך גם בשלהי 1945 נתבקשה רוויזיה בתכנית הנקמה הגדולה. יש מקום לספק אם היה אומר לחבריו לעסוק ב"תכנית הגדולה", לו אפילו הצליח להגיע אליהם ועמו הרעל. לאמיתו של דבר, מנהיגות אחראית נכפית לא פעם על ידי המציאות ומבחנה הוא באומץ לשנות תכניות מושרשות עמוק בנפש. ורבות הדוגמאות בעניין זה.

 

חוב של כבוד!

כאן מתבקשות אי אלה הבהרות בנוגע למסע המיוסר: מעדויותיהם של איציק רון ויעקב (ז'אקו) ירון, שליוו את אבא קובנר מנקודת היציאה ברחובות ועד מאסרו בנמל טולון, אנו למדים עד כמה העלילות שטפלו זמן רב במסע-שיבתו של אבא קובנר לאירופה היו חסרות שחר: הוא לא הורד בנמל אלכסנדריה לפני הפלגת האוניה אלא המשיך ללא תקלות בהפלגתו באוניה "שאמפוליון" עד טולון. לא הוכח שמץ מכל הסיפורים על "התנהגותו השחצנית" כביכול באוניה. לא "חזות פרטיזנית" ולא רישול בלבוש. בכל המסע השתדל להתבודד ולא הבליט עצמו. כל הדרך הרגיש רע וכשעלה על סיפון האוניה לשאוף אוויר שכב בערסל וקרא ספר. רק במקרה, כפי שמדגיש זאת איציק רון, ניאות להצטלם. למרבה המזל יש בתמונה זו כדי להפריך את כל הרכילויות המרושעות על חשבונו. גם בעת מאסרו לא הנמיך רוחו ומוסרו. כאשר הסתכן מול האפשרות המפחידה שבדבר הרעל ייוודע לבריטים. והרי זה היה נוהגו מאז: להיות האחרון לניצולים! כך נהג בימי חיסול גיטו וילנה עת נשאר אחרון עם קבוצתו בעמדה האחרונה של הגיטו.

"אשרי הזורע ולא יקצור" – כתב המשורר אברהם בן-יצחק באחד משנים-עשר שיריו. זהו גורלו של קובנר החוזה והלוחם: מן הראשונים שחזה את ההשמדה לפרטיה ("משיחנו הצבא האדום סופו לנצח, אך בשבילנו, יתכן, ויום נצחונו יבוא במאוחר לאחר ככלות הכל"; "וילנה אינה וילנה, ופונאר אינה אפיזודה"); מי שהצית את הזיק למרד, וחיבר את הכרוז הראשון שקרא להתגוננות והיה הרוח החיה בתנועת ההתנגדות הראשונה, שהוא היה בין מקימיה ומפקדה לאחר הוצאתו להורג של ויטנברג; והוא שהכריע בעת חיסול הגיטו – בברירה בין מלחמת התאבדות בעמדה האחרונה לבין היציאה ליער – לצד המשך הלחימה ביער. אבא הצית את הזיק למרד בווילנה והלוחמים בוורשה הפכוהו ללהבה.

נראה – וכבר עמדו על כך אחרים כליובה לוויטה – שלא פחותה בחשיבותה מתנועת ההתנגדות בתקופת השואה הייתה תנועת יציאת אירופה, "הבריחה", שהוא היה ממחולליה66ב'. הוא שהניף את הדגל של עקירת עם השרידים מארצות ההריגה ("את כולם יש להעמיס על משאיות ולהעבירם את הגבול") מרכזי המפעל ההיסטורי של "הבריחה" פעלו בהשראתו והמשיכו בתנופה את שהוא וחבריו התחילו בלובלין ובבוקרשט. אומר משה מאירי (בן), מאישיה המרכזיים של "הבריחה":

נביא "הבריחה" בממדיה הלאומיים הוא לדידי אבא קובנר... ממנו נדבקנו בפאתוס היסטורי

ואף על פי שהיה משורר היה הוא לדעתי יותר ריאליסט מכולנו67.

 

מרדכי רוזמן, רכז "הבריחה" בפולין ומנהיגם של מעפילי "אקסודוס", מדגיש:

היינו חסידי הקונספציה של אבא קובנר בשלושה נושאים: א. כל זמן שהיהודי מחזיק בידו

את מקל הנדודים, יש לאחדו ולארגנו כדי שיעזוב את ארצות גיא ההריגה וישים פעמיו

למולדת, לארץ ישראל; ב. יש בדחיפות להשתחרר מטבעת החנק של המדינות הנתונות

בשלטון הסובייטי. מתוך נסיוננו ידענו שאין לבטוח בהפוגות נוחות... גם ההפוגה בפולין

היא זמנית; ג. "הבריחה" איננה דרכם של חלוצים בלבד, אלא של כל בית ישראל אף בתנאים מחתרתיים של יציאה אי-ליגלית. עם זאת, צריך להבטיח את הגרעין הפעיל של אנשי התנועות...

הייתה לנו הרגשה שאנחנו עושים מפעל שיהווה את הגורם האדיר בתביעותינו הלאומיות לעליה

גדולה ולריסוק הספר הלבן... בהשראתו של אבא קובנר והודות לו הפכה "הבריחה" למה שהייתה  - תנועה של עם גולה. ספק אם ללא השראתו, תפיסתו ויוזמתו, היינו מתחילים בדרך זו68.

 

ישראל אייכנוולד, בספרו "דרכים וגבולות", אומר:

אלה שנתלקטו בבוקרשט היו מטובי התנועות החלוציות שפרצו כמפלסי דרך של "הבריחה".

הם חשו שקולם הוא קולה של שארית הפליטה. את הביטוי לרחשי לב כולנו נתן אבא קובנר.

היינו רתוקים לדבריו ולביטויי הגותו וחזונו שכמו מלב כולנו חצב. הוא דרש שיילמד לקח כדי

שהשואה לא תחזור. רטט היה עובר בין המקשיבים לדבריו מביעי הכאב וכובד האחריות

שהוטלה על הנשארים... בהשראתו גבר הלחץ של עליה והעפלה בכל הדרכים69.

 

ברם, גם שעה שנמצא במרכז הפעילות הציבורית ב"בריחה" ב"חטיבת שרידי מזרח אירופה", שהוא היה בין הוגיה ומייסדיה – בשעת הצלחתו הגדולה בהופעותיו המרשימות לפני הבריגדה, מוקף קהל גדול של ידידים ומעריצים – החליט להשאיר הכל מאחוריו ולהקדיש את כולו לפעולת הנקם כשעמו קבוצה קטנה של לוחמים. ב"בריחה" היה לו על מי לסמוך: חבריו הצעירים, שבתנופה אדירה הצעידו את המפעל לתנועת המונים שהקיפה רבבות רבות. לא כן היה ב"חטיבה של שרידי מזרח אירופה". לכשעזבה המנהיג, התפרקה תחת לחצן של התנועות הקיבוציות הוותיקות והמושרשות בארץ, שראו במצע של אחדות כלל-יהודית וביטול התנועות סכנה להמשכת קיומן. קובנר עצמו החליט להצטדד בפינה מחתרתית מעוטפת צל, תוך ויתור על הילת הזוהר של מנהיג צעיר רב-השראה. הוא הלך אחרי קול לבבו לגמול חסד אחרון עם מיליוני המתים ולהזהיר מפני השואה הבאה, כפי שכתב בשירתו "המפתח צלל":

חייב אדם במחיר חייו לזכות בחסד החיים,

ולו הפעם אלך ולא אחזור על עקבותי

לפקוד ערי הטרף – טלפי מכורותי.

מכל מקום, אם חטא הוא החלטתו לנקום ב"ערי הטרף" או מילוי צו מוסרי מוכתב על ידי מצפונו, מן הדין למדוד את אישיותו לפי כל מאזן פעילותו בתקופת השואה ולאחריה. לזכותו עומדת מסכת רבת-פעלים, בעלת חשיבות היסטורית, בקביעת עובדות הרות גורל, הן כאחד מאבותיה של תנועת ההתנגדות בימי ההשמדה והן כמתווה דרך לשארית הפליטה לגאולתה. גם פעילותו בארגון "הנקם" משתלבת במסכת זו של דאגה לגורל העם היהודי, שמילאה את נפשו הרגישה וחסרת המנוחה. כבן העם הנרצח לא היה יכול לשאת שהרצח המחריד וביזוי כבוד העם יישארו ללא גמול. למטרה זו העמיד את חייו בסכנה וגם שילם את המחיר.

לפי כל קנה מידה להערכת פעלו, מגיע לו לאבא קובנר ששמו לא יוכפש בעפר, שכן עם ישראל חב לו חוב של כבוד.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial