מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

גרשון ויילר, בין הצלה לשיתוף-פעולה

הרב בלא בלטון ברנד (הגדל)

ישראל שלנו

Israel Sheluanu” (USPS #535530)

Published once weekly except Succoth & Passover

Subscription $24 per year

By Israel Shelanu 993 E. 17th St. B`klyn, NY 11230

 

Vol.4.No.13.Week of Nov. 26 – Dec. 2, 1982

 

בין הצלה לשיתוף-פעולה

מאת גרשון ויילר

בדירה קטנה במערב מנהטן מתגורר הרב דוקטור בלא ברנד (בלטון) – רב הגטו בבודפשט בתקופת השואה ואדם המסמל את הטרגדיה של יהודי המוצא עצמו בין הפטיש לסדן

 

דת ולאום, מושגים-מלים אשר כאילו על דרך הטבע יוליכו מחשבותיו של אדם אל מהותו של עם ישראל, ובעוונותיו הרבים גם אל מחשבות נוגות על המציאות הפוליטית הישראלית המצויה. הפעם אין חפצי בכל אלה, כי בא אני להעלות זיכרונם של זמנים שבהם היה צמד-מושגים זה מוקד של מאמץ מחשבתי עוקר-הרים, וכרוך בו מעשה-ניסיון להציל ממוות את העדה היהודית בארץ הרג. הניסיון נכשל, המעורבים בו התפזרו לכל קצוות תבל, מקצתם הלכו לעולמם בלא נחמה ובלא הכרת-טובה ומקצתם עדיין חיים כיום, ומן הסתם הפנו עורף לפרק האומלל ההוא בחייהם. רק אחד מהם נותר להלחם את המלחמה האבודה ההיא, אחרי יותר משלושים וחמש שנה, על בשרו ובכל נשמתו, אילו עמד הזמן מלכת.

בשבתי השנה בארצות הברית פגשתי באיש ההוא בשנית, ובכך ראשיתו של הכתוב הזה. אשר לראשיתם של האירועים, לא אדע תשובה עד שיבוא המחקר ההיסטורי ויכריע בכל העניינים הלוטים בערפל העבר, שכן מרובה הנעלם והבלתי-ידוע על הגלוי הידוע בכל הנוגע לסיפור שאני עומד לספר, ומקווה אני שאולי פרסום דברים אלה, מעין גילוי קצה הקרחון, יעורר חוקר מחוקרי התקופה להתמסר לגילוי סודות אותה פרשה נעלמה-מופלאה בתולדות יהודי הונגריה בתקופה הקרויה בפי הבריות השואה.

על כל פנים ידוע שראשיתו של הסיפור בבודפסט, אי-אז בשנות השלושים, בקרב יהודים משכילים ואנשי מעש שצמחו על רקע ההתבוללות האמנציפטורית בארץ ההיא. באותה עת כבר היתה "השאלה היהודית" בעייתה הפוליטית המרכזית של הונגריה, ולא ייפלא שרבה היתה מבוכת היהודים. היהדות הרשמית גרסה שמדובר ב"אי הבנה" שתיושב במוקדם או במאוחר ואז יוכרו היהודים שוב כמדיארים בני דת-משה, ואף הציונות הרשמית לפגיה פסחה על שני הסעיפים, קצת מטעמי דבקות בהונגריה וקצת מטעמי אינטרס ארגוני. הונגריה לא הכירה ביהודים כמיעוט לאומי, לכן היה טעם לא להבליט עניין זה. לא כך גרסה הקבוצה שאני מדבר בה. חבריה הגיבו כיאה למדיארים אנדי-גאווה, ומשמצאו עצמם מודחים מגוף האומה ההונגרית לא היססו ללכת, בעקביות חסרת-תקדים בארץ ההיא בדרך הלאומיות העברית. דרכם הובילה אל התנועה הרוויזיוניסטית, וזו העניקה להם את המסגרת אשר בה פיתחו לא רק רעיונות אלא גם תכניות-פעולה נועזות.

הרוויזיוניזם תאם את הקבוצה ככפפה את היד. הרי ה"הדר" הבית"רי היה קרוץ מאותו חומר ממש שממנו קורצה הגאווה המדיארית, והניתוח הלאומי הבלתי-מתפשר של ז'בוטינסקי אפשר להם להתייחס אל האנטישמים כשווים-אל-שווים. הללו טענו שהיהודים הם עם זר, ואלה השיבו, הן אומה אנחנו, כמותכם ממש. הנפש הראשונה שעשה הרצל לציונות היתה של אנטישמי; "מה יפה רעיון זה" קרא הצרפתי כשהוסבר לו שהיהודים ייצאו מרצונם אל ארצם. גם ז'בוטינסקי קבע לעצמו כעיקר-פעולה את השותפות עם הממשלה הפולנית לשם ארגון אותה הגירה המונית שהיתה בעיניו הפתרון הנכון של הבעיה היהודית.

כך חיפשה הקבוצה ההונגרית דרכים לשיתוף-פעולה, המושתת על האינטרס המשותף, עם מנהיגות הימין הפוליטי בהונגריה. ז'בוטינסקי נתן את ברכתו למפעל, בשדר שהביא מטעמו דוקטור שכטמן. שני קווים עיקריים היו ליוזמה זו, ועלו בקנה אחד: הכנת התשתית העיונית מזה ושכנוע אישים מרכזיים בשלטון מזה. שניהם היו פרישה מדעת ממסגרת היהדות הרשמית-מאורגנת, שכן זו, עם החרדים שבה, עדיין דבקה באידיאולוגיה של אי-ההבנה.

הרוח שהניעה את הקבוצה היה דוקטור דניס שילאגי, עיתונאי, סוציולוג והיסטוריון, המתגורר כיום בגרמניה. באותה עת הקדים ז'בוטינסקי מבוא לספרו של שילאגי "חינוך למהפכה לאומית" ושיבח בו את יפי-עוצמתה של הלשון ההונגרית. שילאגי היה האינטלקט של הקבוצה, ועמו התחלק בניהול העניינים דוקטור אימרא קלמאן, עורך-דין ורוויזיוניסט ותיק, שמת בישראל בראשית שנות המדינה, עולה חדש, זקן ואלמוני. היה ביניהם אף מומר אחד. דוקטור וארנא שמו, קצין-צבא במילואים; לימים, כשנתברר לו סופית שאין לו שותפים לרעיון המרד המזוין, התאבד ביריה, הכול לפי קודקס הכבוד שהיה אמון עליו. גילוי רשימת החברים השלמה הוא אחת ממטרות המחקר לעתיד.

בשלב מסוים נצטרף לקבוצה רב ניאולוגי (מעין קונסרבטיבי-לא חרד), דוקטור בלא ברנד. גם הוא ראה עצמו, בראשית דרכו, כהן דת של ההונגרים בני דת-משה, אולם בתקופה זו שאנו מדברים בה כבר עלתה בו חמתו על פגיעה שפגעו בו האנטישמים, וכך מצא את דרכו אל קבוצת שילאגי-קלמאן. ברנד היה רב בעיר-שדה מרוחקת למדי, ולפיכך השתתף רק במקצת הפגישות שהתקיימו בבודפסט. אולם, כפי שיתברר להלן, עם חלוף הזמן נפל בגורלו לנסות להגשים, כמי שנותר לבדו במערכה, את התכנית של הקבוצה. למרבה האסון, כבר היה מאוחר מדי.

 

עדות מעולם רחוק

כפי שאמרתי, ראשית דבר בהכנת התשתית הרעיונית. לצורך זה נכתבו כמה חיבורים. החשובים שבהם היו שלושת הגיליונות של הספר הצהוב שחיבר שילאגי, וששני גיליונותיו הראשונים פורסמו ביולי ובדצמבר 1941. הגיליון השלישי אינו בידי אך אין ספק שאפשר לגלותו בספריה הלאומית בבודפסט. הגיליון הראשון מוקדש להסברת הרעיון הלאומי בכללו ולמסקנה הנובעת ממנו, שאכן אין היהודים קבוצה דתית אלא מיעוט לאומי, המוצא עצמו בארץ זרה שאין הוא רצוי בה. הגיליון השני מתווה קווים לפתרון הבעיה, הן לטווח קצר והן לטווח ארוך. לטווח הארוך אין הפתרון אלא הגירת היהודים מהונגריה והקמת מדינתם בארץ ישראל. לטווח קצר דרוש פתרון ארעי, שיאפשר למדיארים וליהודים לחיות יחד עד שיאפשרו מזלות המלחמה את ההגירה המיוחלת.

שילאגי טען בחיבור זה כי יש לראות את שנות המלחמה כהזדמנות היסטורית להכנת ההגירה המאורגנת, שתבוא בסופה, ושיש לכלול בהכנה זאת לא רק את הדברים ההכרחיים השייכים לתשתית שבחומר, אלא, ובעיקר, את חינוך שני הצדדים לקראת המטרה הנשגבה. בבוז שאין בו משוא פנים כותב שילאגי גם על היהודים מפיצי הבדיה על "אי ההבנה", וגם על האנטישמים הטוענים שהיהודים זרים ואינם הונגרים ועם זאת מטיחים בהם האשמות של אי-נאמנות, בעיקר ביהודי צ'כוסלובקיה וטרנסילבניה, המכריזים שהם בעלי לאומיות יהודית. ואוסיף כאן, למען השכלתו של הקור העברי, שהיה דרוש לכך אומץ-לב לא מבוטל, ועמדות הקהילות היהודיות בעולם החופשי של ימינו יוכיחו.

במסגרת ההכנה הרעיונית נתייחד תפקיד גם לדוקטור ברנד. הרי רב היה, על כן חזקה היתה עליו שיודע הוא לברר את הלכות הקיום של היהדות. כך בא לעולם, בהשראתה ועל פי הזמנתה של הקבוצה, אותו החיבור שחיבר ברנד תחת הכותרת המסורבלת שזה לשונה: "לאומיותנו החיה בפעולתה היום-יומית של הדת היהודית הלאומית המוסווית ככנסיה ישראלי טית הונגרית". בכתבי שורות אלו, מונח לפניי כתב היד של החיבור, כמאה עמודים, שמעולם לא הודפס ולא פורסם כראוי. זה חיבור שהתלהבות, סערת-רגשות ולמדנות של חכמת ישראל משמשות בו בערבוביה, כדי להוכיח את התיזה הפשוטה, שדת ישראל לאומית היא, ושמשום כך שקר בפי הטוענים שהיהודים אינם אלא עדה דתית. לשם כך סוקר הרב המלומד את החשובות שבמצוות התורה, שבכתב ושבעל-פה, ולא קשה לו להוכיח שבכולן מצוי הגרעין הלאומי אשר בלעדיו אין למצוות הללו טעם כלשהו.

אנא, הקורא, אל תחייך. כיום מקבל כל ילד בישראל מנה כפולה ומכופלת לא רק של פירוש לאומי לדת ישראל אלא גם של פירוש דתי ללאומיות הישראלית. אולם, שם, בארץ הרחוקה ההיא, שונה היה המצב בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים. למשל, כשנתגלו ליהודים הטובים שבקהילתו דעותיו של רבם ברנד, כפו עליו הפרנסים והחתימוהו על הצהרה חגיגית, שבה שיחרר את הנהלת הקהילה מכל אחריות מוסרית ומשפטית לדעות שהוא מפיץ או יפיץ בעתיד. המסמך הזה עבר את תלאות המלחמה, והוא בידי, עדות מעולם רחוק, שהיה אמנם, במובן-מה מבוסס על אי-הבנה.

הצעד השני של פעולת אנשי שילאגי-קלמאן היה הניסיון לקשור מגע עם המנהיגות הפוליטית ההונגרית. שילאגי מצא קשר אל ראש הממשלה דאז, לדלו בארדושי, שהומת בידי כיתת יורים אחרי המלחמה. טיב הקשרים האלה והיקפם עדיים מצריכים מחקר. על כל פנים, במסגרת פעולת הסברה זו קיבל הרב ברנד תפקיד נוסף, היה בהונגריה שונא-יהודים משכיל בשם זולטן בושנ'יאק, מנהל בית-ספר תיכון ומומחה כביכול ליהדות. על ברנד הוטל לשכנע אותו בצדקת הציונות ולהפוך אותו משונא היהודים לאוהב ההגירה הציונית של היהודים. יום אחד התייצב ברנד בבית ספרו של בושנ'יאק, השיחה עלתה יפה ונקשרו ביניהם קשרים טובים למדי. מאז ואילך, כשהיה בושנ'יאק מפרסם מפעם לפעם דברי בלע על היהודים ועל היהדות, היה ברנד כותב לו ומתקן את שגיאותיו. בסדר גמור, היה ברנד מסביר לו, אנחנו לאום וגזע שונה מכם, אבל למה לך לפרסם דברי בורות כאשר במקורות כתוב... כך היה ברנד למעין מורה ל"אינטליגנט" אשר באנטישמים ההונגריים.

פעולת הקבוצה לא טבעה חותם בר-קיימא על מהלך המאורעות, למעט מעשי ברנד שעוד ארחיב עליהם את הדיבור, שכן במאי 1942 נלקח שילאגי, כבני גילו ודורו, לעבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ונוסף על כך הוחלף ראש הממשלה בארדושי, השונא הבלתי מתפשר, במילקוש קלאי, שראה את המפלה הגרמנית הנולדת והחל לממש מדיונות שנקראה בשעתו "הנדנדה". כשם שזו נוטה פעם למעלה ופעם למטה, כך נטה קלאי פעם אל הגרמנים (ואף חקק חוקים חדשים נגד היהודים), ופעם אל בעלות הברית, ומשיקולים אלה ניסה לשמור על חיי היהודים בארצו. בעקרון נטה קלאי לעודד את הנציגות היהודית הרשמית ואת אשליית אי ההבנה שדבקה בה. כיום אפשר לומר ששנות קלאי היו תקופת-תרדמה, ושעל כן היתה היקיצה ממנה, במרס 1944, כשכבשו הגרמנים את הונגריה הלכה למעשה, אכזרית שבעתיים.

 

מכתב ל"צלב החץ"

מרס 1944, והאות ניתן לחיסול היהודים בהונגריה. מכל פעילי הקבוצה רק לברנד נותר קו אחד פתוח אל השליטים הרצחניים החדשים, שכן בושנ'יאק ה"אינטליגנט" עולה פתאום לגדולה, והשלטון ההונגרי החדש, אשר בחסדי הכובש הגרמני, ממנה אותו למנהל המכון המוקם "לחקר היהדות". והלא ברנד מעורב זה שנתיים עם "מחקריו", ועל כן יש לו "מליץ יושר", שיעיד עליו לפני הרשות שהוא רוצה באמת ובתמים בארץ היהודים ולא בארץ המדיארים. ברנד חש בעצמותיו את האחריות הנוראה הרובצת עליו ומתחיל בפעולת-הצלה משלו, ומאותו רגע שגמלה בליבו ההחלטה ועד היום הזה לא זכה עוד בחיי אדם מן הישוב.

הגרמנים פלשו להונגריה ב-9 במרס, וב-1 באפריל נכתב מכתבו הראשון של ברנד אל ראש הרוצחים ההונגרי לסלו אנדרא, סגן שר הפנים בממשלה החדשה. בשבועות הבאים שיגר אליו עוד מכתבים מספר, ולכולם מסר אחד: מטרה משותפת לממשלה ולו, ורצוי שמטרה משותפת זו תושג בלא שפיכות דמים (שכן "זאת שעת המבחן של האומה ההונגרית, לפני העולם כולו, בתורתו של ישו הנוצרי"), בהוצאת השליטה על היהודים מידי הגרמנים והפקדתה בידי ההונגרים, שידעו לשמור על חייהם עד שייצאו לארצם, ארץ ישראל, כשיתאפשר הדבר. המכתבים לא זכו למענה שכן אנדרא התעלם מהם מדעת. ברנד כם הציע להקים ועדה מרכזית ליהודים בהונגריה – על פי חוק הונגרי – כנציגת האינטרסים של מיעוט לאומי.

בראשית הכיבוש הגרמני הסכים השליט הורטי להפקיד את ענייני היהודים בידי הגרמנים, ואכן כחודש אחרי כניסתם להונגריה ניהלו הגרמנים את ענייני הרדיפות באמצעות ועדה שמינה הגסטאפו מקרב היהודים. ברנד הציג את הנושא כדבר הנוגע לריבונות ההונגרית, מפני שסבר שיהיה ליהודים קל יותר "להסתדר" עם ההונגרים, אשר את שפתם הם יודעים, מאשר עם הכובש הזר, שתכניותיו בשביל היהודים ידועות ממעשיו בארצות אחרות. הממשלה ההונגרית קיבלה את רעיון הועדה, ובושנ'יאק בישר על כך לברנד, שהיה עדיין בעירו המרוחקת. משהוקמה הועדה, נתמנה ברנד לחבר בה ובתוקף תפקידו זה הוצא מן הגטו והודרך לעבור לבודפסט. ברנד הגיע לעיר הבירה עם ראש מלא רעיונות בנוגע לאפשרויות ניצול "הקשר ההונגרי" לשירות ההצלה הלאומית. בין השאר תכנן הוצאת עיתון יהודי, בשם "מנורה", וקיווה שהשלטונות יעניקו לו רישיון לכך. העיתון נשאר בגדר תכנית, וגם שאר תכניותיו של ברנד לא עלו כפי שרצה. היו לכך סיבות הרבה, ואחת הסיבות היתה חוסר האמון המלא כלפי ברנד בתוך הועד. מן הסתם לא הביטו הגבירים בעין יפה על הרב הבלתי ממוסד, שרעיונותיו ודאי לא היו מקובלים עליהם ושקשריו הידועים עם האנטישמים ודאי החשידו אותו, אך לא היתה להם ברירה; הוא נתמנה לחבר הועדה כדין, וכרב יחיד בגוף זה היה לראש המחלקה לענייני דת ולרב הגטו.

היתה זאת תקופה של מבוכה בלתי נמנעת. הכול טרחו, הכול חשבו והכול גלגלו רעיונות, רובם ככולם חברי תוחלת, על רווח והצלה. קסטנר וקבוצתו שמו את מבטחם בקשרים עם אייכמן והגסטאפו. פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית, סמך על שיחוד ויסליצקני, סגנו של אייכמן, ולקח לעצמו ולבני ביתו את אשרות הכניסה שהועידה הממשלה הרומנית לאזרחיה שנתקעו בבודפסט ובשבעים נפש עבר לרומניה (ההדים האחרונים של פרשה זו נשמעו באולם בית המשפט בירושלים כאשר הפגינו יוצאי הונגריה ביציע נגד פרוידיגר כשמסר את עדותו), ברנד המשיך בקשריו עם האנטישמים הקיצוניים מקורבי הממשלה ההונגרית, וסבר שיוכל לשכנעם "לשים על קרח" לא קבוצה מיוחסת, כתפיסת קסטנר, אלא את כל יהודי הונגריה, ואז יינצלו היהודים ממוות. משנתברר שלא נותר עוד להציל בהונגריה אלא את יהודי בודפסט, השקיע ברנד את מאמציו במשימה זו.

לא זה המקום לתאר את פרטי פעולות ההצלה של ברנד. הם נתבררו במשפט, על שיתוף פעולה, שעמד בו אחרי המלחמה, אולם איני יכול לפסוח על מסמך המצוי תחת ידי, ואשר נתגלה בין ניירותיו של סאלאשי, הדיקטטור הנאצי ההונגרי. תאריך המכתב 15 בדצמבר 1944, כלומר ימי שיא המצור הרוסי על בודפסט, שבה היו היהודים טרף לקבוצות רוצחים משוטטות מטעם המפלגה השלטת, תנועת "צלב החץ" ההונגרית. נמען המכתב: ההנהגה הראשית של התנועה ברחוב אנדראשי מספר 60. המכתב פותח בזו הלשון: "אני החתום מטה הנני רב ראשי, חבר הועד היהודי וציוני מאמין. לדעתי היהדות היא גזע ולאום נפרד, ואני רואה את הפתרון הסופי במדינה יהודית. מטרתי זהה עם שלכם, לגרום את הגירת היהודים, אולם זה אפשרי רק אחרי המלחמה. אם יכולתם לחכות אלף שנה לפתרון הבעיה (ההונגרים דיברו תמיד על ההיסטוריה שלהם כבת אלף שנה), כי אז חכו נא עוד חודשים  מספר". ברנד ממשיך ודורש שהתנועה ההיא תשמור על חיי היהודים אשר בגטו, ושתטיל את מרותה על קבוצות "שודדים ורוצחים סתם" הנושאים את מדי התנועה לשווא, אף שהכול ידעו כמובן שאלה חברי התנועה. בסיום הוא חוזר ואומר שאין הוא מבקש אלא קצת סבלנות. "נהגר כולנו, ולא נישאר פה גם אם תבקשו מאיתנו".

אחרי המלחמה נשפט ברנד לעשר שנות מאסר על שיתוף פעולה. השופט ראה בציונותו של הנאשם הוכחה מרשיעה. בערכאה העליונה בוטל פסק דין זה, ברנד זוכה מכל אשמה והשופט קבע שלא זו בלבד שאין ראיות מרשיעות נגדו אלא שהראיות מוכיחות שפעולתו היתה מכוונת להצלת כל יהודי הונגריה, ושבמקרים רבים הצליח בכך. חכם היה אותו שופט, דוקטור סבו שמו, שכן לאחר שזיכה את ברנד אמר לו: "שלא יהיו לך אשליות, עד סוף ימיך ירדפוך".

 

"מומר נשאר יהודי"

ואכן, נתקיימו בו, בברנד, דברי השופט המלומד. הוא זוכה במשפט ונשאר שנוי במחלוקת. לתומו חשב שדי בזיכוי מצד משטר עוין וטעה. אביא שתי דוגמאות בלבד. בקיץ 1944 נתן ברנד ראיון לעיתון של מפלגת "צלב החץ", על המרות הדת ההמוניות שפקדו אז את יהודי בודפסט. המאמר נמצא תחת ידי, ואין הוא אלא דיון מדויק במעמד המומרים מצד ההלכה, ועיקרו – ואין זה מפתיע לגמרי – שאין יהודי חדל להיות יהודי מכוח אי אלה טיפות מים הניתזות עליו, והעיקר – מסביר הרב – שאין פתרון לבעיית היהודים אלא בהקמת מדינה משלהם. עם פרסום הדברים האלה שיבחו כל רבני בודפסט את הרב האמיץ. אולם בערכאה הראשונה, ואחר כך במשפט ברהם, שעוד ידובר בו, צף ועלה מאמר זה כעילה כביכול להאשמה, שברנד ביקש לגרום נזק לנרדפים על צוואר, כלומר למומרים. מה היה צריך לומר רב, ובעל תפיסה לאומית מכל שכן?

הדוגמה השנייה קרובה אלינו יותר. יואל פלגי כתב דברים נכונים מאד בחלק האחרון של ספרו "רוח גדולה באה", המהדורה השנייה. עיקר הדברים שרק העושה למען ההצלה עשוי להיכשל ולהיות מואשם, ואילו שופטיו יהיו אלה שלא עשו דבר, שכן רק הם נקיים מכל חשד. פלגי חזה מבשרו את כפיות הטובה המכאיבה והצורבת המקבלת את פני איש המעש החוזר משליחות הצלה שאי אפשר להצליח בה. ואף על פי כן, במהדורה הראשונה של ספרו, נכשל פלגי בכגון זה, וכתב שנתגלו ניירות בבית המפלגה של "צלב החץ", המעידים שברנד היה מלשין. כבר הבאתי את המכתב שנמצא שם.

עצוב גורלו של אדם שהיה קרוב לאירועים גדולים עד כי אפשר לו לחשוב שאילו רק נעשה צעד זה או אחר כי אז שונים היו פני הדברים. יואל ברנד בילה את שנותיו שנותרו אחרי המלחמה בייסורים נוראים, מפני שסבר שלולא אסרו אותו הבריטים באותו יום, שאילו  רק עשתה הסוכנות פעולה זו או אחרת, היה יכול להציל את יהודי הונגריה ששליחם היה. אלה דברים שאין להם שיעור ואין להם מבחן. אולי באמת היה אפשר לתקן פה ושם, ומי לידינו יתקע שכל שינוי היה לטובה. הגיגים מופשטים אלה מותרים למשקיף מן הצד. דוקטור ברנד אינו משקיף, ועד היום הוא מייסר את עצמו בחקר התקופה שנגזר עליו להיות אחת  מנפשותיה הפועלות. על כן הוא כיום אחד המומחים לתקופה ההיא.

איני יודע אם יכול היה ברנד להציל את כולם, אפילו ניתן לו כל מבוקשו. כיום הוא עומד באמצע חדר העבודה שבידרתו הקטנטנה ברחוב 97 במערב ניו-יורק, וזועק: "חנה סנש! לא ידעתי עליה דבר עד סוף המלחמה. שמעתי את שמה בראשונה בבית הסוהר. קראתי שאמה התלוננה שלא הצליחה להביא אליה ספר תנ"ך. אני נשבע לך שהייתי יכול להציל אותה. הרי היא היתה בידי ההונגרים, לא בידי הגרמנים. ספר תנ"ך? גליל של ספר תורה הייתי מביא לה. אבל שמרו ממני בסוד את כל הפרשה ואת עצם המצאה בבודפסט. אנשי שטרן ואנשי קסטנר לא סמכו עלי".

 

פחד מגורלו של קסטנר

בתחילת שנת 1979 שוב עלה שמו של ברנד לכותרות. בספר שפרסם הפרופסור רנדולף ברהם, מומחה אמריקאי ממוצא טרנס ילווני, על תקופת השואה בהונגריה, מצא ברנד אי אלה הערות שמהן שמע שוב את ההאשמות הישנות בבגידה. המשפט אפילו לא הגיע עד הכרעת חבר המושבעים שכן השופט האמריקאי "זרק" את ההאשמה, ואמר בדין, כי לא הוכח שהנאשם פעל מכוונת זדון, והרי בלי מרכיב זה אין בסיס להאשמה בהוצאת דיבה. ברהם הוא היסטוריון פורה וחרוץ, ולדעתי גם רשלן לא מעט, אבל אין זה אומר שהיו לו כוונות זדון מן הבחינה המשפטית. מה עשה? נטל אי אלה עדויות נגד ברנד, שרשמה המשטרה ההונגרית, ונתן להן עדיפות הדגשה על פני פסק הדין המנומק. נטל עדות של ויסליצני, סגנו של אייכמן, שבו מתואר ברנד כמלשין, התעלם מן התנאים שבהם ניתנה העדות – ברנד היה אסיר ולא היה לויסליצני מה לקוות ממנו, ולעומת זאת קיווה למשהו מפרוידיגר שעמו היו לו קשרי כספים – וגם לא ציין שהפרשה נבדקה וההאשמה הופרכה בבית המשפט ההונגרי. אין בעיניי חשיבות כלשהי למשפט זה, ואין ספק בליבי ששגה ברנד בהגשתו. אדם ששיחק תפקיד כמו זה שהועיד לו שר ההיסטוריה, כיצד ימנע שידברו בו והיאך ימנע את המחלוקת? אין טעם לנסות להשתיק היסטוריון, ואין תקנה להיסטוריוגרפיה, אלא היסטוריוגרפיה טובה יותר. לא להשתקת הפרופסור ברהם צריך היה ברנד לשאוף אלא למחקר המתקן את אי הדיוקים של ברהם. בימים אלה שוב יוצא בארצות הברית ספר של ברהם, כרכים עבים, ומופיעות בהם שוב ההאשמות המעורפלות נגד ברנד, בצד טעויות חדשות רבות ובלא תשומת הלב הראויה למפעלה של קבוצת שילאגי-קלמאן. אליבא דברהם לא היתה זאת אלא אמתלתו של ברנד, שאינה צריכה, משום כך, חקירה ודיון.

כששואל אתה את ברנד מדוע לא בא לישראל בתום תלאותיו בהונגריה, מוכנה אצלו תשובתו. "ראה מה עשו לקסטנר, ועל פי מסע ההסתה נגדי אפשר לראות שוודאי לא היה חלקי טוב משלו. ודאי היו רוצחים אותי נפש, ואילו כאן אני עדיין חי". ואכן, יש מקום לשאלות נוקבות: מדוע לא בא שילאגי? ומדוע הוזנח קלמאן כאשר בא? האם רק משום שמשטרו של בן-גוריון לא נטה חסד לרוויזיוניסטים?

נשאלת השאלה מדוע לא טרח איש מהשלטון הנוכחי לתקן את הצריך תיקון ולהעניק הכרה לאנשים שלו? אם זוכים חסידי אומות העולם בנטיעת עצים בשדרה הנקראת על שמם, כיצד אין מתביישים – לפחות – פרנסי מסדר ז'בוטינסקי שהזניחו עד עצם היום הזה את ותיקיהם-ראשוניהם?

רבים טרחו במלאכת ההצלה בימים ההם. קסטנר נתחבר עם אייכמן והציל כאלפיים נפשות, פרוידיגר טיפח את ויסליצני והציל את ביתו, ולנברג השוודי ניצל את מעמדו הדיפלומטי והציל רבבות, בעלי בית הזכוכית ברחוב ואדאס הצילו רבים מאד, והיו רבים ואלמונים שהצילו ככל שיכלו, כמו אותו בן-עירי שכאשר הובל אל המוות שבזרמי הדנובה החורפית שלף סכין ברגע המכריע ותקעה בגבו של איש "צלב החץ" אשר הוביל את קבוצתו וכך שיחרר את עצמו ואת הנידונים אשר עמו. בין בעלי-יוזמה אמיצי-לב אלה מובטח מקום של כבוד לאותם רוויזיוניסטים בבודפסט שהגו את רעיון ההצלה-ההגירה הקולקטיבית, ובתוכם לברנד שעמד על משמרתו בגטו בודפסט עד הסוף המר, וניצל את קשריו עם "האינטלקטואל" שברודפי היהודים להצלת רבים.

אמר ראש הממשלה ביום שבו נכנס לתפקידו: עם ישראל אינו כפוי טובה. אתמהה.

 

הפגישה הראשונה

וחייב אני עדיין בתשלום חוב קטן לקורא שבוודאי לא נעלם מתשומת לבו שאמרתי בפתח הדברים שפגשתי את ברנד בניו-יורק בשנית. אכן כי כן, היתה פגישה ראשונה, ואפשר לספר קורותיה בקיצור. בספטמבר 1944 נקבעה פגישה מחתרתית בין שני צעירים בבודפסט. אחד אנדי פריימן היה שמו, ואנוכי הייתי השני. באותה עת מגויס הייתי בגדודי העבודה של הצבא ההונגרי, התכוננתי לערוק ממנו. אנדי היה אמור לספק לי תעודות מזויפות באותה פגישה, שנקבעה, מטעמי ביטחון, במקום הומה יהודים, הוא בית הועד היהודי המרכזי ברחוב שיפ 12. אנדי הביא את התעודות ולשם מסירתן התגנבנו אל אחד המשרדים הריקים. בעוד הוא מוסר לי את הניירות נתן עינו במהדק שהיה מונח על השולחן ושחסר בתעשיית התעודות. באותה דקה ממש שבה נטל את החפץ נכנסה פקידה לחדר וראתה אותו, הקימה צעקה גדולה ומיד נתכנסו  סביבנו גברים הרבה מעובדי הועד, היכו אותנו מכות נמרצות ורוקנו את בית החרושת הנייד של תעודות מזויפות מתיקו של אנדי. תוך שהם מפשפשים בכליו נתגלה להם כרטיס ביקור על שם הרב דוקטור בלה ברנד, חבר הועד המרכזי. "צריך לקרוא לכבוד הרב". אומרים ועושים, וחוקרים אותנו. לא היתה לי סיבה להסתיר שאני נעדר-ללא-רשות מן הגדוד, והאימתני ביותר שבצוררינו כבר מציע לקרוא לקצין הקשר של הועד את שלטונות הצבא, שכן עליהם למסור אותי. בעוד אנו מחכים לרב רואה אני כיצד אעמוד בעוד שעות מעטות אל קיר בית הסוהר הצבאי אשר בשדרת מארגיט. ברנד הגיע אחרי זמן קצר למדי, בבגדי הרבנות ששיוו לו מראה של כומר ועל חזהו הכוכב הצהוב. לאחר כמה שאלות ענייניות הורה לעובדי הועד לשחררנו. הוא היה משועשע במקצת, שנמצאים מזייפים את כרטיס הביקור שלו.

כשהזכרתי לו לברנד את הפגישה הראשונה ההיא, לא זכר אותה. מן הסתם היה זה רגע אחד, בלתי חשוב ושגרתי, ביום עבודה שהיה מיגע כקודמו ולא קל ממחרתו. היאך אדע אם הציל ברנד את נפשי באותו מעמד? אולי הייתי משתחרר גם לולא הוא, אולי היה נמצא לי רווח והצלה ממקום אחר. אחרי המלחמה ביקשתי לשוחח על עניין זה עם אנדי פריימן, אך הוא לא היה עוד בין החיים. לא אדע אפוא את פשר המעמד, ורק אזכור את הינף ידו של ברנד, המסלק אותנו מהמקום.

ועתה, לאחר שנים רבות, הפגישה השנייה. עדיין האש בוערת בעצמותיו והוא חוקר את המסמכים וחוקר את עצמו ומייסר את זיכרונו כדי להגיע לוודאות בעניין שאין עמו וודאות, והעלבון הצורב נכרך באימה שאין נוראה הימנה, שלא יידעו הדורות הבאים את האמת. הימצא תיקון לעלבון, לאימה ולאמת שהוסתרה מעינינו? כי בידינו התיקון גם לעלבון וגם לאמת שהוסתרה.

בשבוע הבא: דוקטור ברנד בלטון עצמו מסביר את מעשיו.

 

 

"ישראל שלנו" יום שישי י"ז כסלו תשמ"ג – 12/3/82 * עמודים 26-27

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial